הפילוסופיה של ימי הביניים

על הרמב"ם אולי אפשר לטעון שהוא לא היה פילוסוף חשוב, אך על קרשקש נראה לי שקצת הזוי לטעון כך, או שאולי אתה לא מכיר?

קראתי את זה וישר קפץ לי האירוניה.
ישבו חכמים בימי הביניים ועשו בדיוק את מה שמיכי עושה. יושבים ודנים על שאלות של יחס הדת והפילוסופיה, הנקודות שבהם הם נושקים, סותרים ומשתלבים. מחשבת ישראל (כן, אני יודע, אין תחום כזה…).
הם לא היו חדשנים בענייני פילוסופיה. חלקם אפילו לא היו הכי מקצועיים בתחום, יש יותר ויש פחות (לא דן עכשיו במה שעלה לגבי השפעות של הרמב"ם וקרשקש על דמויות כמו אקווינס ושפינוזה וכדומה). בדיוק כמו מיכי.
נראה לי זה אתה כתבת שאתה לא הכי מקצועי בלוגיקה. כנ"ל בפילוסופיה, לא נראה לי אפשר להשוות לאנשים רחבי היקף וידע בתחום. מה שאנשים אוהבים לראות ולקרוא זה ההגנה על הדעות המקובלות כדתיות (או ההסתייגות מהם).
לכן לדעתי, להגיד שאין בהם עניין, זה להוציא את השטיח מתחת לרגליים שלך.
מה שמקבלים מהלימוד זה את דרך הלימוד. היחס כלפי הדברים. תפיסות הגיוניות על דברים דתיים וכדומה.
לסיום, אתה הרי דוגל בלימוד מעמיק של הסןגיא והראשונים עד ימינו, כולל ניתוח דעות שונות בין אם הם נכונות או לא (הרי זה שהגמרא עושה), כך שליישם את השיטה בתחום אחד ולא בתחום אחר זה מוזר.

לא כל דבר שקופץ לך צריך ישר להעביר למקלדת. לפעמים שווה לחשוב רגע לפני שכותבים.
אין לי שום בעיה עם מה שהם עשו. עצם העובדה שיש והיו מתעניינים בדבריהם אומרת שכנראה הייתה סיבה טובה לעסוק בזה ולכתוב את הדברים. אני אישית כיום לא מוצא בהם ערך רב, ואני אפילו יכול להראות לאחרים שהטעם שהם מוצאים הרבה פעמים מבוסס על עמימות מחשבתית ואין שם תוכן ממשי. עיקר מה שכתבתי הוא שבעיניי כל זה אינו תורה בחפצא 0כי אחין לזה קשר למסורת של התורה שקיבלנו בסיני. מחשבת ישראל אינה נוצרת בהליכים פרשניים אלא בהליכים יצירתיים). אני גם טוען שאין לדבר על כך במונחים של 'מחשבת ישראל' שכן אלו הגויות שיצרו האנשים ההם יש אין 0ללא קשר למסורת כלשהי). עוד אני טוען שבעיניי רוב החומרים הללו גם לא מלמדים הרבה. בוודאי ממרחק השנים כשכבר התקדמנו והטיעונים המיושנים והלא מדויקים הללו כבר איבדו את טעמם. זה ללמוד פילוסופיה עתיקה בניסוחים מיושנים, כשכבר יש חומרים הרבה יותר מעודכנים ומדויקים. עוד כתבתי שאין תחום כזה מחשבת ישראל, שכן רעיונות צריכים להיבחן במישור של נכונים או לא נכונים, ולא דרך זהותה של אמו של ההוגה (אם הוא בן לאם יהודייה).
כל זה, עד הסוף המר, נכון גם לגביי. מה שאני כותב אינו מחשבת ישראל. ממש לא (נעלבתי מההו"א), וגם לא תורה בחפצא. דבריי בהחלט יכולים לא לדבר לאנשים ואז שלא יעסקו בהם. בינתיים אני חושב שהם לא התיישנו, אבל בעתיד סביר שהם כן ייראו מיושנים. דבריי פונים למי שכן מוצא בהם טעם, ומתברר שיש כמה כאלה. זה הכל. אז בכל זאת אני רואה שעדיין אני יושב על השטיח שלי. הוא לא נשמט.
ההבדל בין התחום הקרוי 'מחשבת ישראל' לבין ההלכה נדון אצלי לא פעם ולא אכנס אליו שוב כאן.

מתנצל על הציוניות קודם.
לגופו של עניין, לא כל כך מעניין לדעתי "תורה בחפצא", זה עניין של תועלת. פילוסופיה יהודית, לדידי, כפי שציינתי בקצרה זה כל עניין פילוסופי שיש לו יחס לדת או משיק לדת (אני יודע שכתבת על זה, לא יודע אם זה עניין סמנטי, בכל מקרה, לזה אני מתכוון).
לעניין התועלת מהדברים, גם אני לא חושב שיש צורך גדול להתעמק 20 שנה בכל הניואנסים של דיונים והוכחות שונות שקשורים לפילוסופיה של זמניהם (אני רואה בזה עניין, רק לא רואה בזה צורך גדול). אבל ברור שיש עקרונות שאפשר לקחת. דיונים על היחס בין כתבי הקודש לבין פילוסופיה, בכלל זה דברים לא הגיונים לוגית וכדומה. פרשנות כמשל, שזה דבר שאתה לוקח כמובן מאליו מתבסס על מאות שנים של פילוסופיה יהודית אריסטוטלית. דיונים לגבי עקרונות האמונה, מה המינימום שהתורה עומדת עליו. יחס בין ניסים לטבע, והשגחה. בחירה חופשית וידיעת השם. הסברים הגיוניים למצוות. ועוד ועוד.
רוב הדברים האלה זה כמובן דברים שגם אתה עסקת בהם בצורה כזאת או אחרת עם אספקת מודרני, אבל לרוב הזכרת טענות שכתובת באופן כזה או אחר כבר אצלם. כמו כן, יש דברים שאתה לוקח מהם כמובן מאליו בלי לציין או לדעת שהם המקור.
בקיצור, לדעתי יש קומה שלמה, בסיסית שהם הציבו, וזה טוב ומועיל להכיר אותה כמו שצריך, גם אם לא לבלות בו כל ימינו.