הצו הקטגורי

זו בדיוק הנקודה. האם הצו הקטגורי מהווה הסבר מספק?
(כיוון שאם כולם היינו הורגים כדי למקסם מטרות רווח , היינו מגיעים לתוצאה הגרועה ביותר, כלומר העולם היה נראה הכי גרוע שאפשר)
או, שאפשר לומר על זה שלא, ואתה יכול להרוג/לגנוב או כל דבר כזה או אחר שממקסם את הרווח האישי שלך, ללא חשש.
כי ההסבר על ה״מצב הגרוע ביותר״ לא רלוונטי כיוון שאין השפעה כלל על אף אחד אחר.

האם הרב הבין את הדילמה שלי?
אני לא בא להתווכח אם המוסר תקף או לא. לדעתי לא.
אני בא לשאול אם לדעתך קיום הצו הקטגורי מהווה הסבר מספק ללמה צריך להתנהג מוסרית.

זו בדיוק הנקודה. האם הצו הקטגורי מהווה הסבר מספק?
(כיוון שאם כולם היינו הורגים כדי למקסם מטרות רווח , היינו מגיעים לתוצאה הגרועה ביותר, כלומר העולם היה נראה הכי גרוע שאפשר)
או, שאפשר לומר על זה שלא, ואתה יכול להרוג/לגנוב או כל דבר כזה או אחר שממקסם את הרווח האישי שלך, ללא חשש.
כי ההסבר על ה״מצב הגרוע ביותר״ לא רלוונטי כיוון שאין השפעה כלל על אף אחד אחר.

האם הרב הבין את הדילמה שלי?
אני לא בא להתווכח אם המוסר תקף או לא. לדעתי לא.
אני בא לשאול אם לדעתך קיום הצו הקטגורי מהווה הסבר מספק ללמה צריך להתנהג מוסרית.

הצו הקטגורי הוא הגדרה של המוסר ולא הצדקה שלו. ההצדקה למוסר היא אינטואיטיבית מצד עצמה, למרות שאין טיעון תקף לטובתו, כמו שאין טיעון תקף לטובת אף אמונה שמישהו האמין בה אי פעם.

יוסלה ענה לך יפה.

הדילמה שלך נובעת מערבוב נפוץ בין שני מישורים שונים: השאלה מהו המעשה המוסרי, והשאלה מדוע יש לי חובה לעשות אותו.
הצו הקטגורי של קאנט לא נועד להסביר למה צריך להיות מוסרי, אלא הוא מהווה מבחן (כלי דיאגנוסטי) שנועד רק כדי לזהות או לסווג איזה מעשה הוא מוסרי. הניסוי ההיפותטי ("מה היה קורה לו כולם היו נוהגים כך") לא מניח באופן תוצאתני שאם תגנוב בסתר אחרים יושפעו ממך ויגנבו גם הם. ברור לי, וגם לקאנט, שלפעולה הספציפית והנסתרת שלך אין שום השפעה על אחרים. המבחן רק שואל: לו יצויר שכולם היו עושים זאת, האם העולם היה עולם רע? אם התשובה היא כן, אז המעשה מתוייג כ"מעשה רע".
כעת אתה שואל, ובצדק: אז מה אם הצו הקטגורי תייג את הגניבה שלי בסתר כ"מעשה רע"? הרי בפועל לא גרמתי נזק לאיש, אז למה שלא אמקסם את הרווח האישי שלי?.
כאן בדיוק נכנסת הטענה שלי על הראיה מן המוסר לקיומו של אלוקים, שמתחזקת שבעתיים דווקא בגלל הצו הקטגורי. הצו הקטגורי כשלעצמו באמת לא מהווה הסבר מספק לתוקף המחייב של המוסר. אם מעשה מסוים פשוט "מוגדר להיות טוב", אז למה שאעשה אותו במקום שבו אין שום תוצאה רעה למעשיי?. לא יכול להיות צו מחייב אם אין גורם מצווה שעומד מאחוריו. התשובה היחידה האפשרית לכך היא שיש מחוקק בעל סמכות שחוקק את הצו הזה ונותן לו את תוקפו המחייב. בלי אלוקים, למוסר באמת אין שום תוקף מחייב, והוא נשאר לכל היותר רעיון נחמד או אינסטינקט אבולוציוני, ובעולם כזה אין לך שום סיבה רציונלית לא למקסם את האינטרסים האגואיסטיים שלך.
לכן, אם כדבריך אתה מניח מראש שהמוסר אינו מחייב, אז באמת אין טעמים לפעולות למעט אינטרסים ומאווים אישיים, ותעשה מה שבא לך. לא אוכל להסביר לך מדוע לא לגנוב. אבל אם אתה מבין ומכיר בכך שמעשה מוסרי הוא משהו שחובה עליך לעשותו (וזו המשמעות של מוסר), המחויבות הזו מעידה שאתה מניח במובלע את קיומו של צו אלוקי שעומד מאחוריו ונותן לו תוקף. הצו הקטגורי רק עוזר לך לברר מה אלוקים (או המוסר) דורש ממך, אבל הוא בשום פנים ואופן לא התשובה לשאלה למה אתה מחויב לציית לו.

רבינו שליט"א לא גומר לפטפט על כך שאין סיבה לציית למוסר בלי אלוהים, ונראה שהדבר פשיט"ל לרבינו כביעתא בכותחא, ואנוכי הקטון מעולם לא הבנתי פשר הדבר, מה יש בציווי אלוהי שאין בערך מוסרי רגיל? וגם אם נימא שיש הבדל – מדוע כ"כ פשיט"ל למר ד"ז? אטו אי אפשר להבין בפשיטות שהטוב מחייב מצד עצמו?

רבנו שליט"א חושב שקוב"ה חדי בפטפוטא דאורייתא.

אני בהחלט מסכים שהתוכן המוסרי (מה נחשב לטוב ומה לרע) הוא נתון אובייקטיבי, שכביכול כפוי גם על אלוהים עצמו, בדומה לחוקי הלוגיקה והמתמטיקה. אולם, מכאן לא נובע ש"הטוב" יכול לחייב אותנו מצד עצמו.
קביעה שמשהו הוא "טוב" היא בבסיסה תיאור של סוג של עובדה. מעובדות, תהיינה אשר תהיינה, אי אפשר לגזור חובה נורמטיבית (זהו הכשל הנטורליסטי של דיוויד יום, המדבר על הפער שבין המצוי לרצוי, ה-is וה-ought). בעולם מטריאליסטי נטול אלוהים, אין שום סבירות לדבר על חובות; לאבנים, לכלניות ולעכברים אין חובות. אם המוסר הוא רק נטייה פסיכולוגית או אבולוציונית שמוטבעת בנו, עובדה זו לכל היותר מסבירה מדוע אנחנו נוהגים כך, אך היא אינה יוצרת חובה תקפה שעל פיה אני יכול לבוא בטענות כלפי מי שנוהג אחרת.
כדי שעובדה תהפוך לחובה, או שכלל התנהגות יהפוך ל"צו", חייב להיות מחוקק סמכותי שעומד מאחוריו ונותן לו תוקף. בלעדיו החוק המוסריהיה כמו חוק טבע. חוק טבע אינו מחייב אותי לנהוג כך. אין לי ברירה אחרת. אבל חוק מוסרי רק מורה לי על הראוי, וכעת הבחירה היא שלי. ולגבי זה, איזה חוק יחייב אותי בלי שיש גורם סמכותי מאחוריו שמחייב אותי לציית לו?. לכן, כשאתה אומר שהטוב "מחייב מצד עצמו", אתה בעצם מניח שיש כאן צו. אני מסכים, אלא שזה גופא משקף אמונה במצווה סמכותי. לטענתי, משהו מחייב חייב להיות תוצר של גורם מחוקק. כשאדם מבין שיש צו מוסרי מחייב, הוא אכן אינו זקוק לעוד הנמקה כדי להתחייב אליו, אך בעצם אמירתו שזהו "צו" הוא מניח במובלע שיש "מצווה" ברקע שהעניק לו את תוקפו.
ולמה דווקא ציווי של אלוהים הוא זה שמחייב? משום שזוהי עצם הגדרתו של המושג "אלוהים": יישות שיש חובה לקיים את ציווייה מעצם זה שהיא ציוותה. זהו מושכל ראשון (אקסיומה). מי שאומר "אני מבין שהוא אלוהים והוא ציווה, אבל למה שאציית לו?", פשוט אינו מבין את המושג אלוהים.