חמץ משלוח מנות שעבר עליו הפסח

בהנחה והמכירה עבורו לא עבדה אז עצם הקניית משלוח המנות לא חלה כי התברר שזו היתה חובה ולא זכות (וגם אם זה ספק האם מכירה כזו חלה, זאת חובה כי אדם נורמלי לא יכניס את עצמו לספק איסור חמץ בשביל כמה חטיפים) ואז יוצא שהחמץ של החברה ולכן זה תלוי האם כוונו על כל החמץ של החברה או חמץ מסוים של החברה.
אני צודק?

לפי ההיגיון הזה אפשר בכלל להיפטר מאיסורי חמץ. כל החמץ בביתי שקניתי אותו, אם הייתי יודע שיישאר בפסח לא הייתי מתרצה לקנות, וממילא הוא אינו שלי ואיני עובר בבל ייראה (ולכן כעת הוא כן קנוי לי, וחוזר חלילה). זה לא רק במה שהוקנה מדין זכין או שליחות.

למה? אדם יכול לחוב לעצמו אבל אין חבין לאדם שלא בפניו

אני בכלל לא מדבר על לחוב לעצמו. הוא יכול לחוב אם הוא מחליט לחוב. אבל אם הוא מסכים על דעת שאין בזה חובה ומתברר שזוהי חובה עבורו אז זה מקח טעות.

אז למה ההיגיון הזה באמת לא נכון? בגלל הלולאה הלוגית שהרב הזכיר? זאת לא באמת לולאה. אני לא רוצה לקנות דבר שאסור לי. ממילא זה לא נקנה ושם זה נעצר.
זה לא כמו בפרה אדומה שעלה עליה עול שלא לרצוני בגלל שזה יפסול אותה ואז זה לא פוסל אותה ואז זה כן לרצוני. במקרה פה עצם זה שאני אקבל את החמץ, זה האיסור ולכן אי אפשר לומר שאני רוצה לקבל את זה כי אני לא עובר על זה.

שום לולאה. התוספת בסוגריים הייתה רק הערת אגב. הסברתי כבר שלשיטתך זה פשוט מקח טעות. לא רואה מה לא ברור כאן.

הבנתי שהטיעון מוביל למסקנה לא הגיונית אבל לא הבנתי איפה הפגם בטיעון

הפגם הוא שדבר כזה כנראה אינו עילה מספיקה למקח טעות או לחובה. לא כל תוצאה עתידית חוזרת ומגלה למפרע שהמקח היה רע עבורי. בפשטות זה נשפט בזמן המקח עצמו. ואז זה היה טוב לי. ההרעה קרתה אחר כך במקרה.
יש אולי מקום לחלק בין המצבים, כי במקרה שתואר כאן לי לא היה שום חלק בכך שהמקח נמצא רע, ואכ"מ.

נזכרתי כעת בסוגיית קידושין מב ע"א, לזכות על מנת לחוב, שמדברת על מצב מאד דומה: זכות שבעקבותיה מתגלגלת חובה, ויש שם דין זכין. אמנם יש לחלק שבחלוקת הארץ החובה קיימת כבר בהווה (הוא זוכה להם בקרקע בהר כשניחא להו בבקעה) ולא נוצרת מאוחר יותר כמו כאן. אבל זו גם סיבה לקולא, שהרי בשורה התחתונה כעת זו זכות (כי הזכות גדולה מהחובה), משא"כ במקרה שלנו שבסופו של דבר זו חובה גמורה. יתר על כן, הגמרא שם מדמה זאת לאפוטרופוס שמעמידים ליתומים שיכול לייצג אותם בדין גם אם בסוף יפסידו. כך כותב שם רש"י:

אלא לחוב ע"מ לזכות – אנו נעמידו לדון ולערער בשבילם לזכותם ולהנאתם ואם יתחייבו בדין מה שעשו עשו.

שים לב שזה כבר ממש דומה אלינו. אגב, הגמרא לומדת משם למקרה של חלוקת הארץ, כלומר לשיטתה גם המקרה ההוא דומה לכאן ונראה אין מקום לדיחוי שאמרתי למעלה (כלומר הגמרא רואה את חלוקת הארץ כמשהו שבו יש יותר מקום שהזכייה תועיל, לכן היא עושה קו"ח מהיתומים).