ייבום של קטן

אז כל החידוש שלך במאמר הזה (פרשת וישב) הוא לשיטת אלו שסוברים שקטן אינו מופקע לגמרי ממצוות נכון ?

ושנית, מסברא נראה הרבה יותר סביר לומר שהוא מופקע משהוא רק פטור, שהרי בודאי לא שייך לצוות על ילד בן שלש ארבע לעשות משהו, הרי הוא לא מבין מאומה, אז מסתמא לומר שהוא מופקע לגמרי, למה לדחות ולומר שהוא רק פטור ?

להיפך, הסברא נותנת שהוא חייב כמו כל יהודי, ומפני שדעתו לא שלימה פוטרים אותו מחיוב ועונש. כמדומני שהבאתי שם את הרמב"ם על קטן שהגדיל בין שני פסחים ור' חיים על זה.

גדולה שמתייבמת עם קטן, ההלכה אומרת שזה מועיל אלא שעליו לחזור לבעול אותה כשהוא גדול כיון שביאת קטן אינו קנין גמור וא״כ הוא לא קיים את המצווה ולא יצא יד״ח.

שאלתי היא במקרה שבא הקטן עליה, והיא בעקבות זאת נפלה בהריון ! האם עדיין עליו לחזור ולבעול אותה שנית כשהוא יהיה גדול כדי לצאת יד״ח או לא ??
רציתי להביא ראיה שלא, מהגר״ח בהלכות קרבן פסח שטוען שאם הקריבו קרבן על שמו של קטן והגדיל בינתיים, הוא לא חייב בפסח שני, משום שלמרות שהוא לא קיים את המצווה בראשון במובנה המלה מ״מ חלות הקרבת קרבן חלה עליו ויש קרבן שהוקרב על שמו. וא״כ ה״נ בקטן עם יבמתו, שאם כשהוא בא עליה בהיותו קטן היא נפלה בהריון אז תכלית המצווה התקיים ולא צריך לחזור. מה דעתך ?

ראיה אין משם. בקרבן יש הבחנה בין מי שהוקרב עליו קרבן לבין מי שקיום את המצווה. אבל זו לא הבחנה בין תכלית המצווה ומעשה המצווה. לכן אין הכרח שבייבום זהו המצב.
לשאלתך, עצם העובדה שכשלא נכנסה להריון הוא צריך לבעול שוב אומרת שלא קיים את הייבום כי ביאת קטן אינה קניין. אז אם נכנסה להריון זו עדיין ביאת קטן שאינה קונה. למרות שתכלית המצווה מתקיימת, אבל גדר המצווה הוא הקניין ולקטן אין קניין.
לשיטתך החיוב לבעול שוב היה צריך לנבוע מכך שביאת קטן לא מכניסה להריון ואינה ביאה גמורה, בלי קשר לקניין של קטן.

שניה, מה מהותה של מצוות ייבום ? שהוא תהיה קנויה ליבם, או שבזכות היבם תהיה לה זרע של קיימא ?
בפשטות הייתי אומר שזה השני.
ולכן טענתי היא, שאמנם גדר המצווה ומעשה המצווה הוא שהיבם יבוא על יבמתו, אבל כיון שמהות/עיקר/תכלית המצווה היא שהיא תיפול בהריון (מבחינת כאילו שהקב״ה ציוה לנו תייבמו כדי שתקיימו זרע), וא״כ במצב שבו הם הגיעו לזה שתיפול בהריון בלא מעשה מצווה, מ״מ אין עליהם חוסה לחזור עוד כדי לקיים את המצווה.

לא הבנתי את ההבדל בין נידון דידן לקרבן פסח, נראה באמת אותו דבר.

גדר המצווה בפשטות הוא הקניין ביבמתו. מטרת המצווה היא הקמת זרע לאחיו המת. לכן ביאת יבם קטן זוקקת ביאה נוספת כשיגדל, שכן הוא לא קונה. אחרת הגמרא הייתה צריכה לומר שצריך עוד ביאה כי לא העמיד זרע לאחיו. גם אדם גדול שייבם ובא על יבמתו וקנאה, אין עליו חובה לבוא עליה שוב להקמת זרע לאחיו. זה טעם המצווה אך לא גדרה. אנחנו לא דורשים טעמא דקרא, והחלטות הלכתיות מתקבלות לפי הגדר ולא לפי הטעם.
בק"פ זה יכול להיות דין מיוחד בקרבנות, שכן שם יש מצב שהקריבו עליו גם אם לא קיים מצווה. זה לא טעם המצווה שיקריבו עליו אלא חלק מהגדר. אדם גדול שמנוי על פסח מקיים מצוות ק"פ וגם נחשב מישהו שהקריבו עליו. לגבי קטן מתקיים רק הדבר השני. אבל זה לא אומר שבכל המצוות ניתן לעשות חלוקה דומה.

1. מה ההבדל בין נשים במעשהז״ג לכהן שמפריש תרומה (נניח שרק ישראל מפריש תרומה לכהן וכהן שמפריש תרומה זה פשוט אבסורד) או לבנאדם שלובש ציצית בלילה (שאם אני לא טועה אין שום מצווה בזה) ?

2. האם מצוות ייבום דומה לאכילת מצה (יש רק הפעולה וזהו) או לקרבן פסח (מלבד הפעולה של הקרבה יש גם חלות של קרבן שהוקרב) ? ונ״מ לקטן

3. אני תמיד הבנתי ש״אתה פטור ממצווה״ הכוונה ל״הייתי מאד מאד רוצה ושמח לחייב אותך בזה, אבל אני נחמד לא רציתי להכביד אותך עם עול כזה כבד אז אל תדאג, אבל ודאי אם אתה רוצה לעשות את המצווה מה טוב ומה נעים אוי״. זו לא הבנה נכונה ?

4. סוף כל סוף, אני נמצא מבולבל ביחס למושג מצווה. מה זה סוף סוף ? האם זה רק כשיש ציווי ? אבל א״כ מה מקיים האינו מצווה ועושה (פוזיטיבית, לא רק ״הוא לא מקיים מצווה במובנה המלא) ?

1. כאשר ישנו ציווי הוא מחולל אובייקט בעולם הרוחני (אידאה), והאובייקט הזה הוא מצווה. מי שמתנהל לפיו עושה מצווה. בלי ציווי אין אובייקט, ולכן אתה יכול לעשות מעשה טוב או לא, אבל אינך מקיים מצווה.
מצווה קיומית מבוססת גם היא על ציווי. אלא שתוכנו של הציווי הוא כזה שאם אתה מקיימו יש לך מצווה ואם לא – לא קרה כלום. זה ציווי מסוג אחר, אבל גם הוא ציווי והוא מחולל אידאה. לכן מי שמקיים מצווה כזאת קיים מצווה ולא רק עשה מעשה טוב.
השאלה מה קורה לגבי מצווה חיובית, כאשר אדם שאינו מצווה בדבר (אישה) מקיים אותה. יש לזכור שקיים ציווי על הדבר, אלא שהוא פונה לגברים. לכן נוצרה כאן אידאה. מכאן למדו כמה פוסקים שזוהי מצווה קיומית, שהרי יש אידאה. אני נוטה לחשוב שאין בזה מצווה כלל, אלא לכל היותר מעשה טוב.
ציצית בלילה אין מצווה כלל. זה כמו לשים מזוזה על הבגד. זה לא כמו עשיית מצווה על ידי אדם אחר. אמנם יש מצבים שבהם עשיית מצווה על ידי אחר היא כמו מזוזה בבגד. למשל אם ישראל יישמר מגפן היין כמו נזיר. אבל הישמרות מטומאה היא עניין לפי כמה וכמה מפרשים, גם לגבי ישראל שאינו מצווה בדבר.
2. מצוות ייבום דומה לקרבן, שהרי האישה מיובמת גם אם הקטן לא קיים מצווה (כי לא היה מצווה). זו בדיוק הטענה. אתה יכול לשאול מדוע המפרשים הללו חשבו כך, אבל זה מה שהם חשבו. כנראה זה מפני שהתורה עצמה אומרת שהייבום הוא הקמת שם לאח המת, כלומר התורה עצמה מודיעה שיש כאן תוצאה כלשהי שהיא הרצויה.
3. תלוי בהקשר. ראה 1.
4. ראה 1.

1. ״אני נוטה לחשוב שאין בזה מצווה כלל, אלא לכל היותר מעשה טוב״, אבל קשה יש סתירה לכאורה בדבריך, בלעשות מצוותיך אתה מדגיש שאינו מצווה ועושה אינו עושה רק מעשה טוב (דבר הרשות), ועוד יותר מזה, זה מתיר איסור אשת אח לקטן, אז ברור שאין כאן רק מעשה טוב. אז מה יש (בנוסח פוזיטיבי) ?

2. א״כ שזה דומה למי שהוקרב עליו קרבן (שאז אין לו לחזור ולהביא עוד קרבן כמו שביאר הגר״ח), למה הקטן צריך לבעול שוב כשיגדיל ?

3 ו4. הבנתי, תודה על התשובות.

1. מי אמר שיש איסור אשת אח לקטן? על קטנים אין איסורים. וחוצמזה, הטענה שם היא שהייבום הוא תוצאה עובדתית, וזה נעשה ואולי גם דוחה איסור. אני אישית חושב שבאמת לא נכון לייבם כל עוד אין מצווה. אבל זו דעתם של המפרשים שהובאו שם.
2. כתבת למעלה, לא? זה מפני שהבעילה כקטן אינה אפקטיבית.

1 המשך. וכן בטור מהי מצווה חלק ב, בהערה 8, אתה כותב ״הבהחנה בין האמירה שמישהו יצא ידי חובה לבין האמירה שיש לו קיום של המצווה , נדונה במאמרי לפ’ וישב במדיה טבוה תשסז [הופיע בספר לעשות מצוותיך ( על ייבום של קטן. ראו את הדוגמאות שהבאתי שם . כולן עוסקות במצבים שבהם יש קיום למרות שאין ציווי)]״.
הנה אתה רואה, מפורש אתה כתבת שאינו מצווה ועושה יש לו קיום מצווה למרות שאינו יוצא יד״ח.

רק במצוות שיש להם תוצאה כמו ייבום או קרבן. שים לב ששם זו לא מצווה קיומית אלא קיום של מצווה חיובית על ידי מי שאינו מחויב בה (קטן). שם יש הבדל בין קיום לבין יציאה ידי חובה.

1. על היבמם היה צריך לחול איסור, אבל הגמרא ביבות אומרת שבייבום קטן אין איסור, לפי התוס כי יש זיקה, ולפי רש״י כי במובן מסויין הוא מקיים מצווה, ולכן הארכת בספרך להסביר מה הוא מקיים הרי הוא קטן, והסברת שהוא כאינו מצווה ועושה.
אתה רואה, שאינו מצווה ועושה יש קיום של מצווה ולא סתם מעשה טוב, אז למה בשרשור למעלה כתכת את ההיפך ?

😩 אני מפספס משהו ולא רואה מה

אני כבר לא זוכר כל מה שכתבתי במאמרים. אבל הסברתי כאן למעלה שיש הבדל בין מצוות שיש להן תוצאה שאז יש לך קיום גם בלי הציווי והיציאה יד"ח לבין מצוות ללא תוצאה שאז ללא ציווי אין קיום. תחשוב על מצוות מזוזה או מעקה. מישהו שם מזוזה או מעקבה בביתי, לי ודאי אין מצווה (וגם לא שכר) אבל הבית נפטר. יש קיום (גם אם אין שכר). כמובן שכאן התוצאה היא פיזית וזה קל יותר לראות. אבל אני טוען שבקרבן ובייבום זה אותו דבר, למרות שהתוצאה היא רוחנית-מופשטת ולא פיזית.

אה נפלא, עכשיו הבנתי תודה רבה.
משהו אחרון אם אתה מרשה, אני חוזר על שאלתי השנייה: למה הקטן חייב לבעול שנית כשיגדיל ולא להקריב שנית אן הגדיל בין שני הפסחים, הלא דין אחד הוא לייבום ולק״פ (יש כאן תוצאה שזה אומר שהמצווה קוימה וכו) ?

אתה עצמך כתבת למעלה שההלכה מחייבת אותו לבעול שוב כי קניינו אינו מלא. בניסוח אחר: כי בעילתו אינה שלימה (לא אפקטיבית כמו של קטן). בקרבן רק צריך שהוא ייחשב כמוקרב (כלומר כמי שהקריבו עליו), וזה קיים גם בקטן.

הבנתי תודה.
לדעתך שאישה במעשהז״ג עושה רק מעשה טוב, האם היית מורה לאשתך או לבתך לא לברך על מצווה שהן עושות ? האם היית מורה להם שאסור לקיים מעשהז״ג באופן שזה כרוך באיסור (ציצית בגילאים לדוגמא) ?

במצב של איסור נראה לי בהחלט לא לקיים (אף שהראב"ד בריש הספרא כותב שנשים סומכות רשות גם ביו"ט).
אבל מבחינת הברכה יש הרבה פוסקים שכתבו שניתן לברך כי יש לנו מצווה כזאת ועם ישראל הצטווה בה. ממש לא מופרך, ולכן לדעתי לדעה זו יש מקום. ייתכן שאצל נשים זו ברכת השבח ולא ברכת המצוות, אבל לא בטוח.