לאחר קריאתי "המצוי הראשון"‎‎

כבוד הרב מיכאל,
שמעתי שיעור שלך ביוטיוב בעניין הסמכות הרבנית/ריבונית, ובתקווה שתוכל לסייע לי איך להחליט שהקב"ה והתורה יהיו הסמכות שלי אף קניתי את הטרילוגיה.
כמה מילים אישיות, אני דתל"ש, מדריך טיולים בין היתר, ואני מציין זאת מאחר והבאת בספריך את אותו מטפס הרים שענה "כי זה הר" כאשר נשאל מדוע הוא מטפס על ההר, הרי זה מיד נגע לליבי. מהצד השני, נזכרתי מיד שכתבתי מאמר "מדוע זה רציונלי לטייל" (עם הרבה סיבות טובות), כלומר אותי אישית תשובות מעין אלו לא קונות, אני מנסה להבין למה אני מטפס על הר, גם אם זה מרגיש לי נכון. לאחר קריאתי את המצוי הראשון (המרתק!!) זה חידד אצלי היכן אני עדיין לא מתחבר לדת ואני כאן כדי לחלוק ברשותך.
בגדול טענתי היא כי אמנם אני מאמין באלוהים אבל אלוהים עזב את הארץ מסיבותיו, דבר שני החובה שלי לקיים את המצוות לא ברורה לי. ארחיב.
אני כן מאמין שאלוהים קיים וברא את העולם ואף שלאלוהים הייתה מעורבות ועניין בנו אי שם בתחילת הדרך בה נוצר העולם, ואפילו התגלה אלינו במעמד הר סיני והוריד תורה שאבותינו קיימו בגלל שכר ועונש של הקב"ה (לא כי חשבו שזה הדבר הכי נכון לעשות עבורנו, אלא כי זה רצון ה' ועל הדרך הוא יפנר אותנו או יעניש אותנו אם נפר את דברו). אבל אז, בשלב מסוים בהיסטוריה (ט' באב?) ה' זנח אותנו מסיבה לא ידועה, בדיוק כמו הסיבה הלא ידועה למה הוא יצר את העולם (וככל הנראה אנחנו מסכימים בזה שאולי בלתי אפשרי לנו לדעת מהי המטרה, לפי עמוד 457 במצוי הראשון).
ואף אם נניח שאכן אלוהים מעורב ונמצא ונתן לנו את התורה לפני בערך 3500 שנה, עדיין לא השתכנעתי מדוע עליי לקיים מצוותיו. טענתך (עמ' 550) היא שאנחנו חייבים לו הכרת טובה פילוסופית מהאינטואיציה בדיוק כפי שנרגיש מחויבים בכבודם של הורינו הביולוגיים אפילו אם אלו נטשו אותנו לאחר הלידה. אינני משתכנע מטענה זאת, כי אמנם אני יכול לטעון שאני מכבד את אלוהים שיצר אותי אבל מכאן ולהקשיב לדבריו מרחק רב (במשל של ההורים זה כמו שההורים שנטשו אותי יצוו עליי ללכת ללמוד ראיית חשבון בהיותי בן 25. הרי וודאי שאני אכבד אותם אבל לא אקשיב להם בהכרח, כי הקשבה של מה לעשות שייכת אצלי למקום שכלי יותר מזה הרגשי). בנוסף, אינני מרגיש את אותו רגש זה שאתה מתאר (עמ' 549) שאנחנו מעין איבר של הקב"ה שאמורים לבצע רצונו. בעיניי אנחנו פשוט יצירה שלו ממש כפי שאדם ייצר מחשב מתוחכם ומעתה למחשב יש בחירה חופשית לפעול בכללי המשחק שהגדרתי לו (אצלנו חוקי המשחק הם חוקי הטבע כמובן שאלוהים יצר אי אז).
הטענה החזקה ביותר שמצאתי אצלך היא שאנו אמורים לקיים את המצוות כמו שאנו מקיימים את המוסר. הרי בוודאי תטען שאם אנחנו מקשיבים למוסר אז אנחנו צריכים להבין שהוא נובע מכוח חיצוני (אלוהים) שמורה לנו על כך גם כיום. כלומר נראה כי אתה קושר בין ההקשבה לצו המוסר להקשבה לצו הדתי ואף הבאת הוכחה למציאות ה' מן המוסר, בגלל הקושי שיש בהבנת המוסר (מדוע אנחנו מקשיבים לצו קטגורי כזה או אחר). אישית, הגעתי למסקנה הפוכה שאשמח אם תוכל להסביר היכן טעיתי: מוסר בעניי זה פיקציה ובני אדם בכלל מחפשים לעשות דברים אשר יקדמו את הגן שאותו הם סוחבים (יש שיקראו לכך "מחפשים משמעות"), בדיוק כמו יצורים אחרים על פני האדמה. אם נטען שלאדם יש מעלה של אלטרואיסטיות, אני לא חושב שזה נכון כי יש לא מעט בעלי חיים, למשל נמלים, שיקריבו את עצמם למען שלמות הקן במופע שיראה מהצד מעין אלטרואיזם, אבל זה רק משום שזה מה שיעזור לגן של האחים שלהם לשרוד כאשר אותן הנמלים המתאבדות עבור שמירת הקן, נושאות אף הן את אותו הגן של האחים שלהם עליהם הן מגינות כחלק מחוקי הקהילה.
כלומר אני טוען שכולנו פועלים למען אינטרס כלשהו (אני יודע שכתבת ב"מצוי הראשון" עמוד 389 "אין בכוונתי להתווכח עם טענה זו", אולי בכל זאת אקבל ממך תשובה בהקשר זה?). כעת אפרט, בעיניי יש מי שהאינטרס שלו הוא אינטרס קהילתי יותר (מה שמכונה בעיניי בטעות בנאדם מוסרי כלפי קהילתו), כלומר אדם החושב כיצד לקדם את הקהילה כולה יותר מאשר שחושב על שרידות הגן הספציפי מאוד שלו ויש החושבים לעזור לאנושות כולה כנושאי הגן האנושי. יש גם מי שעוזר לאנושות, שהוא חלק ממנה, מפני שזה עושה לו הרגשה טובה (אינטרסנט גם כן, אבל ברמה נמוכה יותר) ויש אינטרסנט שחושב רק על ד' אמותיו ללא שום התחשבות בכלל (מה שמכנים לא מוסרי).
זה שכל אומה וקבוצה בוחרת בסל ערכים שלה וקוראת לעצמה "הכי מוסרית", מחזקת את טענתי שאין מוסר אחד, אלא כל חברה מאמצת לחיקה סל "ערכים" שהוא זה שהיא מאמינה שישמור על החברה (כמו הקן של הנמלים) טוב יותר בעיניה. בעניין זה אני שותף למחשבה שהעולם מתקדם למקום טוב יותר, כי חברה אחת לומדת מהשנייה כיצד הגן שלנו ישרוד טוב יותר. ההתקדמות היא להתנהגות שתשמור על הגן של הקולקטיב האנושי (מה שאפשר לכנות מוסר עליון) והיא נעשית בהדרגה וזאת באמצעות זה שאנו מאתגרים זה את זה ברעיונות. כדי  להסביר איך לתפיסתי אינטרס יכול לקדם חברה ל"מוסר עליון" נביא לדוגמה חברה שנהוג בה להעביד עבדים. לכאורה, אותה חברה אינטרסנטית אמורה להשאיר את המצב כפי שהוא, כי זה אינטרס טהור להעסיק עבדים ללא תשלום מתוך קבוצה שאיננה נמנית על הגן שלי (למשל אנחנו מאירופה והם מאפריקה). אמנם, עם הזמן, החברה תתקדם להבנה עליונה שחברה שאין בה עבדות תצליח יותר לטווח הארוך ותהפוך את החיים לפחות מרירים. כיצד למשל? החברה תגיע למסקנה שהעבדים שחיים איתם הפכו לשותפי גורל שלהם ועל כן אסור להמשיך ולתמוך במצב שאותה חברת עבדים תהיה ממורמרת בעוד שחיה לצידם (או תחתם). למעשה על כפות המאזניים בסוגייה האם לשחרר את העבדים או לא נמצאות מצד אחד הטובות הפיזיות קצרות הטווח, ומהצד השני מצב הרוח הירוד שמכרסם את החברה מבפנים – הרי להעניק שחרור לעבדים ימלא את הלבבות של העבדים שותפי הגורל, וחברה שמחה יותר תשרוד טוב יותר בטווח הארוך, זאת יחד עם החשש הפיזי לטווח הארוך שהעבדים יתקוממו כנגדם יום אחד. כלומר מה שאנחנו מכנים מוסר זה מה שהחברה שלנו חושבת שתשרוד טוב יותר לטווח הארוך. עצם זה שהחברה מתקדמת ב"הלכות המוסר" שלה (ביטול עבדות, שוויון זכויות וכו') היא הוכחה נוספת לכך שלא מדובר במוסר עליון קבוע מראש על ידי אלוהים אלא משהו שאנחנו כחברה משכללים את עצמנו לפי עקרון של ניסוי וטעיה (והיצע וביקוש של דעות).
למעשה אני חולק על כך שהמוסר נולד בתוכנו (אלא אנחנו למדים לחיות לדרכיו על ידי המחנכים שלנו). אפשר לקחת את הספר בעל זבוב כדוגמה לעולם אותו מנהלים ילדים ללא מבוגר שילמד אותם את חכמת החיים הנכונים בקהילה. "יצר לב באדם רע מנעוריו" ורק לאחר שאנחנו משתפשפים עם הסביבה אנחנו נהיים "טובים יותר", כלומר למדים איך שמים רעיונות קטנים בצד לטובת רעיונות גדולים שיקדמו את החברה ככללה. אפשר לסכם את המוסר במשפט "עשה את מעשיך באופן שהיית רוצה שיהיה לחוק כללי" (קאנט).
 
למען ההגינות, אני מוצא קושי אחד בתיאוריה הזאת באלת המוסר, למשל מדוע שלא להתעלל סתם בחיה (למררות שגם את זה ניתן לתרץ בסביבה שדוחה התעללות מכל סוג כדי שחס וחלילה לא יגיע וישיפיע על התעללות בחברי הקהילה ביום מן הימים, אבל זה בהחלט לא תירוץ חלק). עדיין אני חושב שאלטרואיזם זה מעין אינטרס חברתי גלובלי.
אודה לך מקרב לב על התייחסות לדבריי.
בברכה,