לימוד פיסיקה בתשעה באב

מתוך זה שמלאכה גמורה מותרת בתשעה באב (חוץ ממקום שנהגו שלא לעשות מלאכה ששם זה אסור בגלל המנהג), לכאורה משמע שאין בכלל איסור להסיח דעת מהאבלות, וממילא כל דברי חול כמו פיסיקה פשוט שיהיה מותר ללמוד, לא כך?

לא בטוח. עשיית מלאכה אינה שונה מתפילה במובן הזה שיש עיסוקים שהם כשלעצמם לגיטימיים ולכן לא נחשבים הסחת דעת (כמו שכתבתי לגבי היתר הרמב"ן על אמירת קרבנות בתפילה). לא בגלל שאין שם הסחת דעת אלא בגלל שהם נחשבים כהכרח לצורך החיים שעליו לא נדרשנו לוותר. כמו ההיתר לעבוד או לנוח ולהנפש בלי שזה ייחשב ביטול תורה.

ללא קשר להלכה למעשה האם לדעת הרב גם אבל רגיל אמור לעסוק במשמעויות האבל הפרטי שלו ? נראה לי מוזר ששבעה ימים (שמדרבנן ) הוא צריך לעסוק בזה.או שיום אחד מספיק או ששבעה בטח לא יספיקו.גם קצת נראה שאבלות זה מצב של התודעה (state of mind) ,כמו שיש תפילין עליך ואתה מודע לזה (ולכן מתנהגים אחרת כשהם עלינו – זו לא רק תחושת המשקולת על הראש).לפי זה אין ממה להסיח את הדעת בת"ב משום שלרוב בני האדם אין אבלות בלב (ודי בצדק – לא שייך להתאבל בלב על משהוא שמעולם לא איבדת כי מעולם לא היה לך,למרות הוורטים הידועים של כל שנה ,שבחלקם יש בהם צדק ,אך מגדר וורטים לא יוצאים.בסופו של דבר מי שנולד עיוור לא שייך שיתאבל על חוסר מאור עיניו גם אם יש כאלו שכן רואים)

אני חושב שלפחות במישור הפרקטי אין מקום להשוות את ת"ב (=אבלות ישנה) לאבל רגיל (=אבלות חדשה). בת"ב אנחנו אמורים להפנים את האבל ולנסות לחוות אותו, ואילו באבלות חדשה יש לנו אבל ואנחנו אמורים להתמודד איתו (בגשר החיים מסביר שהלכות אבלות במהותן באו כדי לקבוע גדרות שלא נפריז באבל). לכן דומני שבאבלות חדשה הסחת הדעת לא באמת רלוונטית. להיפך, אדם מטבעו לא יסיח את דעתו.

אם לא נדרשנו לוותר על צורך החיים כמו מלאכה בגלל חשש היסח דעת, מדוע נדרשנו לוותר עליו כשמנהג המקום הוא שלא לעשות מלאכה?

להיפך, כי אם זה מנהג המקום אז כנראה שמבחינתם זה לא צורך כל כך יסודי או לא דרישה כל כך חמורה, וממילא הוי היסח הדעת שיש לאוסרו. הרי הסברתי שזה אמנם היסח הדעת אלא שצרכים יסודיים (וגם תפילה שהיא צורך דתי יסודי) די בהם כדי שלא נדרוש שלא להסיח דעת בזה.

אבל לפי זה לכאורה יוצא שאם מישהו גר במקום שנוהגים שלא לעשות מלאכה, אבל בשבילו מלאכה זה צורך יסודי, אז בשבילו זה יהיה מותר, וכןן להיפך, מי שגר במקום שבו נוהגים שכן לעשות מלאכה, אבל בשבילו זה לא צורך כל כך יסודי, אז בשבילו זה יהיה אסור.

לא בהכרח, בגלל שבהלכה (כמו כל מערכת נורמטיבית) בטלה דעתו אצל כל אדם. החוק נקבע לפי האדם הסביר באותה סביבה.

אפשר להביא אולי גם ראיה מההיתר לישון. מתוך שהותרה שינה בת"ב שמהווה היסח דעת מהאבלות, הותר גם כל עיסוק שדומה לשינה בהיבט הסחת הדעת שלה, כלומר כל עיסוק חול.

אכן, ראה בפסקה האחרונה של הודעתי הראשונה. שינה נחוצה היא כמו תפילה לעניין זה. ושינה לא נחוצה (רק כי אין מה לעשות במקום) היא ודאי לא יותר טובה מלימוד תורה.