מדוזה שחייה לנצח

אם הבנתי נכון, כתבת שם (עמודים 453-455) כי "משנשאל גריי כיצד נוכל להכיל את כל הזיכרונות שנצבור בחיים אין – סופיים, הוא עונה שלכך כבר דואג הטבע שלנו. אנחנו שוכחים את מה שקורה אחרי כארבעים שנה, וכך נותר תמיד מקום לזיכרונות חדשים. אם כן, גם הזיכרונות שלנו כבר לא ייוותרו כמו שהיו. אז מה בכל זאת יגדיר את היצור העתידי הזה כהמשך שלנו – עצמנו? האם היצור העתידי ההוא יהיה עדיין אנחנו – עצמנו? מה בעצם יימצא אצלו שהיה שייך אלינו (היצורים העכשוויים)? האם הזיכרונות והטבע שנרכש לאורך חיינו? את זה באופן עקרוני אפשר לייצר גם בצורה מלאכותית, כפי שראינו למעלה. אם אנחנו מוכנים לקבל שהיצור הזה הוא אנחנו – עצמנו, אז מדוע שלא ניענה להצעותיו המפתות של אבשלום אליצור?"

נו, אז מה אתה רואה כאן? אם אכן הכל יישמר ניתן לדבר על המשכיות. אפשר כמובן לטעון שהזיכרונות לא יישמרו אז איננו זהים למה שהיה ולכן איננו אנחנו עצמנו.

ואתה מקבל טענה זאת?

איזו טענה? זו שאלה של הגדרה. איני מבין לאן הדיון הזה חותר.

האם אתה מקבל את זה שלא ניתן לדבר על רצף נשמתי של מי שהוא בעל הגוף במקרה בו גם הזיכרונות לא משתמרים?

לא. אם זו אותה נשמה אז יש רצף גם אם הזיכרונות לא נשמרים. אדם שאישיותו השתנתה בעקבות תאונה או בעקבות התגברות, הוא אותו אדם. למה הרצף הנשמתי תלוי בהתחלפות התאים?
ושוב, אני לא רואה לאן הדיון הזה הולך. סתם פלפולים סמנטיים.