מה באמת העיקר בחיים – השכל או הלב?

תנסח בסוף השאלה הזו הצעה לטור לרב מיכי

שידון בזה

שלום הרב

נתקלתי לאחרונה בכמה דברים של רבי צדוק הכהן מלובלין, ונראה לי שיש בהם עמדה רוחנית עמוקה ומסקרנת מאוד ביחס למקומם של השכל והלב בעבודת ה׳.

על פי דבריו: ״בעולם הזה אין ענין בעיסוק בחכמה אפריורית, בפילוסופיה של מגדל שני, אין סיבה לאדם לעסוק במהות אלוקי האין סוף, אלא עיקר עיסוק האדם הוא בלב, במציאת האות שלו בתורה שתהפוך את תורתו ה׳ לתורתו־שלו, מציאת ה׳ ששוכן בלבבות ישראל (״הקב״ה לבן של ישראל״), הפיכת רצון האדם לרצון ה׳.

כאן נמצא ההבדל הגדול שבין הרבה מהיפולוסופים (נניח) לרבּ צדוק, בעוד שהפילוסופים דורשים שהאדם ילך רק אחרי לבו, רב צדוק דורש שהאדם ילךאחרי פנימיות לבו, כלומר, אחרי הקב״ה השוכן בפנימיות לבם של עם ישראל.

ובדומה לכך ב״צדקת הצדיק״ (אות קלב):

“בעוה"ז העיקר הוא טהרת הלב, כמ"ש רחמנא לבא בעי. והיינו כי שם משכן היצר ושם הוא ‏היגיעה. אבל העוה"ב שהוא הנייחא, שם העיקר הוא בחכמה שבמוח וכמ"ש בְּיָהּ ה' צוּר עוֹלָמִים (ישעיה כו, ד). בי' ‏העוה"ב וה' העוה"ז (מנחות כט, ב). וידוע שהי' רומז לחכמה וה' לבינה שבלב.״

זאת ועוד, ״ואיתא: העוה"ז כפרוזדור, ומי שלא ‏התקין עצמו בו אין יכול לכנוס לטרקלין, הוא כאותה שאמרו (שבת לא, ב) משל למי שיש בידו מפתחות ‏הפנימיות והחיצונות לא מסרו לו, בהי עייל. עי' (יומא עב, ב) שלמדו זה מפ' ולב אין״.

ועוד הוסיף בעניין הלב והשכל: ״ובלב יש שורש רע, כמ"ש כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו (בראשית ח, כא). ר"ל משורשו, והיינו בעון דדור המבול, ‏ולכך אין מועיל תשובה לזה, דלשורש רע אין מועיל, דבישא לא הוה טבא. והיינו תשובה תתאה רק ‏צריך תשובה עלאה, מעלמא דאתי המתעורר מי החכמה שהוא השורש לשורש, ושם אין רע כלל ‏בישראל, כמ"ש "נשמה שנתת בי טהורה", כי גם השורש רע שרשו טוב מאד כנודע״.

לכאורה רבי צדוק אינו חולק על עצם קיומה של פילוסופיה וכדומה, ואף אינו מזלזל בחכמה מצד עצמה; אדרבה, הוא מדגיש את מעלת החכמה (אך מוסיף שעיקר מקומה בעולם הבא), וספריו עצמם מלאים עומק מחשבתי ואוצרות רוח כבירים. אולם נראה שהוא מעביר את מוקד העבודה בעולם הזה מן העיסוק הפילוסופי באידאות ושכלים וכדומה אל עבודת הלב: בירור הרצון, מציאת הנקודה האישית בתורה, והמפגש עם ״הקב”ה ליבן של ישראל״.

א. אשמח לדעת בבקשה עד כמה הרב מזדהה עם הדברים הללו (אם בכלל)?

ב. האם לדעת הרב יש סכנה בכך שאדם משקיע את מיטב כוחותיו בניתוח מושגים, בחקירות פילוסופיות ובבירור אינטלקטואלי של האמונה, במקום בעבודה פנימית של תיקון הרצון והקשבה למה שהקב״ה תובע ממנו כאן ועכשיו, ברגע זה ממש?

ג. האם באמת כדאי לשקע את עיקר המאמצים בטהרת הלב, בזיכוכו ובעקירת השורש הרע, שורש פורה ראש ולענה?

ד. האם מוקד החיים הדתיים הוא חתירה להבנת האמת, או בעיקר יישור הלב ומציאת ה׳ בחיים. נדמה שבקטעים הללו מודגש מאוד הצד השני, עד כדי דחיקת העיסוק האינטלקטואלי לעולם הבא. אשמח לשמוע האם הרב רואה בכך גישה נכונה או שיש כאן החמצה של ממד יסודי בעבודת ה׳.

ואולי זה יכול להתאים גם כטור נפרד שיעסוק בשאלה העקרונית הזו באופן רחב.