מוסר ולוגיקה

שאלותיך נוגעות בשורש ההבחנה הפילוסופית בין עובדות, לוגיקה ונורמות, ואעשה סדר בדברים.

א. כיצד "מותר לרצוח" שקול ל"משולש עגול"?

כשאני אומר שחוקי המוסר דומים לחוקי הלוגיקה (בשונה מחוקי הפיזיקה), כוונתי היא שחוקי הפיזיקה הם חוקים שמישהו חוקק ויכלו להיות אחרת (הקב"ה יכול היה לברוא עולם עם כוח משיכה שונה). לעומת זאת, חוקי הלוגיקה אינם "חוקים" במובן הרגיל. הקב"ה אינו יכול לברוא משולש עגול לא בגלל שיש לו חיסרון ביכולת, אלא בגלל שמושגית אין דבר כזה; "משולש עגול" הוא אוסף מילים חסר פשר (נונסנס).

באותו אופן בדיוק, המושג "טוב" כולל בתוכו הימנעות מרצח. להגיד "רצח זה טוב" או "מוסרי לרצוח" זה פשוט אוקסימורון – זה כמו להגיד שמשולש הוא עגול. המושג "רצח" (בניגוד להריגה מוצדקת) מוגדר כמעשה עוול. לכן, אפילו הקב"ה לא יכול לברוא עולם שבו המוסר יאמר שרצח זה טוב, כי זה פשוט סותר את הגדרת המושג "טוב".

ב. אם אפשר לא להסכים עם הנחות, איך המוסר הוא נביעה לוגית?

כאן אנו מגיעים לכשל הנטורליסטי (הפער שבין מצוי לראוי). מעובדה פיזית כמו "מכה גורמת לכאב" אי אפשר לגזור לוגית את הנורמה "אסור להכות". הלוגיקה עוסקת רק בנביעה (ה"אם-אז"). המוסר בעצם אומר: אם מעשה מסוים גורם סבל בלתי מוצדק לחברך (עובדה), אז אסור לעשות אותו (נורמה).

כדי שהטיעון יהיה תקף, אתה חייב להכניס "הנחת גשר" נורמטיבית: "אסור לגרום סבל". מניין אנו שואבים את ההנחה הזאת? לא מתצפית פיזית, אלא מאינטואיציה מוסרית או "תצפית בעיני השכל" על אידיאת הטוב. נכון, מישהו יכול לכפור בהנחת היסוד הזו, בדיוק כמו שמישהו יכול לכפור באקסיומות של הגיאומטריה. הלוגיקה רק אומרת לך מה ינבע מההנחות שלך. אבל האופי האובייקטיבי והאוניברסלי של ה"אם-אז" המוסרי נשאר יציב בכל עולם אפשרי, בדיוק כמו הלוגיקה. יכול להיות עולם שבו יצורים נהנים מכאב (מזוכיסטים), ובעולם כזה אולי תהיה מצווה להכות אותם – אבל הכלל הבסיסי של "אל תרע לזולת" יישאר זהה.

ג. מדוע צריך תוקף פילוסופי (אלוקים) למוסר, ולא ללוגיקה?

זוהי בדיוק נקודת התורפה שרבים מפספסים. למרות שתוכן חוקי המוסר הוא הכרחי וכפוי (כמו הלוגיקה), יש הבדל תהומי אחד ביניהם: חוקי הלוגיקה הם משפטים תיאוריים (דסקריפטיביים), ואילו חוקי המוסר הם משפטים מצווים (פרסקריפטיביים).

חוקי הלוגיקה אינם תובעים ממך דבר. אף אחד לא צריך לתת "תוקף" לחוק הסתירה, כי חוק הסתירה פשוט מתאר מציאות. אתה לא יכול להפר אותו גם אם תרצה; אי אפשר לחשוב מחשבה סתירתית באמת. לעומת זאת, את המוסר אפשר להפר. אדם יכול לדעת שרצח זה רע, ובכל זאת לבחור לרצוח. כאן מתעוררת השאלה: "אני מבין שזה רע, אבל למה שאני אהיה מחויב לעשות את הטוב ולהימנע מהרע?".

ההכרה בכך שמשהו הוא "טוב" לא יוצרת חובה אובייקטיבית לציית לו בעולם מטריאליסטי. כדי שתהיה חובה קטגורית ומחייבת לציית למוסר, צריך גורם שמצווה על כך ונותן לו תוקף. לכן הקב"ה אינו זה שמגדיר מה הוא המוסר (כי זה נגזר מהגדרות מושגיות כמו בלוגיקה), אבל הוא זה שנותן לו את התוקף המחייב כלפינו. לולא אלוקים, אולי המוסר היה רעיון נחמד, הרגל או יצר, אבל לא הייתה לו סמכות לחייב אותך. לוגיקה פשוט ישנה, מוסר הוא משהו שצריך לציית לו, ולשם ציות דרוש מקור סמכות.