מסורת

ההגייה שלנו היא לא מה שהיה המנהג המקובל כאן. כלומר אפשר לומר שאנחנו בסדר אבל לדבריך אבותינו לא בסדר – היו צריכים לבחור להישאר עם הגייתם או לעבור להגייה הספרדית.

לא הבנתי. מה שהיה מקובל כאן הוא הגיה ספרדית כי ישבו כאן בעיקר ספרדים. בלשונו של הרב עובדיה: אתרא דמרן.
מעבר לזה, ראש ישיבת ההסדר בה למדת כבר אמר פעם שהמנהג הוא קיבוע הסטייה. זה מתחיל בחריגה מהמקובל, ואז נוצרת חובה לשמור על החריגה ולא לסטות ממנה. 🙂

אפשר להעלות תהייה אם יש כאן בכלל עניין של מנהג. אם עמדו בפני אבות אבותינו שתי אפשרויות מבטא והם במנהגם בחרו באחת ודחו את השנייה, אז יש כאן מנהג. אבל אם פשוט ככה נהגו כי ככה דיברו באותה תקופה, אז קשה לקרוא לזה מנהג, כי אין פה בחירה עקרונית בכיוון מסוים (או אם תרצה: המנהג הוא להתפלל במבטא הטבעי שבו אתה רגיל לדבר).

זו הערה מעניינת. אני לא בטוח שהיא תעמוד במבחן אמפירי (כלומר כשנבדוק את המנהגים, נמצא שכולם הם תוצאה של בחירה באופציה מבין כמה ולא פשוט מפני שכך עשו וזהו).

זכורני שמישהו ממרכז הרב סיפר לי פעם שהוא שאל את רה"י הרב אברהם שפירא אם לנסות להתפלל בהברה אשכנזית כמנהג סבו, ור' אברהם ענה לו שאם כשהוא הולך למכולת לקנות גבינה הוא מבקש מהמוכר gvino אז שיחזור להברה האשכנזית, אבל אם הוא מבקש gvina שיישאר עם ההגייה שלו.
והדברים עולים בקנה אחד עם הסברא שכתבתי למעלה.

וכך ההיגיון מורה, הרי מטבע השפה שהמבטא בה משתנה כל הזמן (בכל השפות ועברית בכלל), ולא סביר להניח שיש צורך לנסות להילחם בטבע ולהתנגד לתהליכים האלה (הסיבה היחידה שאנחנו בכלל שמים לב לשינוי היא שהייתה פה קפיצה פתאומית עם המעבר לארץ ישראל וחידוש הדיבור בעברית. אבל גם באופן טבעי אופני המבטא משתנים לאטם כל הזמן באופן שקוף לחלוטין. וכידוע, הגר"א לא התפלל באותו מבטא שרש"י התפלל, שלא לדבר על המבטא של חז"ל שהיה שונה מאוד מהמבטא בתקופת התנ"ך וכו' וכו').

אני מסכים לגמרי, וכך גם כתבתי. רק אזכיר שכתבתי גם שראש הישיבה הראשון בישיבת של הרב שפירא (הראי"ה קוק בהסכמתו למשפטי עוזיאל) אומר שהמבטא כן מחייב.