סמכותו של מנהג

הסברה היא שבשביל לחדש הלכה צריך מוסד מוסמך (סנהדרין) והתלמוד הוא המוסד האחרון שהיה בעל סמכות ולכן כל מנהג שהונהג לאחר חתימת התלמוד אינו מחייב.
אבל בשביל לבטל הלכה (לדחות הלכה שנקבעה בתלמוד) ישנה מערכת מובנת בהלכה עצמה כעין גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה, שקובעת שאם עמ"י לא נהגו במעשה מסויים שנקבע בגמרא אזי מבחינת ההלכה אותו מעשה אינו מחייב משום שאינו התקבל ע"י כלל העם.

המקורות לזה הן בעיקר דוגמאות להלכות שהתקבלו כחובה כמו תפילת ערבית שהזכרתי, שאף שנהגו בהם כחובה עדיין זה לא הקנה להם מעמד אמיתי של חובה (יש כמה קולות שהרמב"ם מונה שנובעות מהיותה של ערבית תפילת רשות גם בימינו).

ודוגמאות להלכות שנקבעו בגמרא כמחייבות ולא נהגו לקיימם יש כמה כאלה כפי שציינתי וכפי שהרב כתב כמה פעמים בתשובות פה באתר כמו טבילת בעלי קריין או נט"י לדבר שטיבולו במשקה או תפילין בחול המועד או רחיצת רגליים לפני שחרית וכו'.

סליחה אם אני לא מובן עדיין. ותודה רבה!

כל עניינו של מנהג הוא שלא צריך סמכות כדי לחדש אותו. לכן עד כמה שמנהג יכול לחדש הלכה זה לא תלוי בסמכות. וגם עקירת הלכה מכוח מנהג, עד כמה שהיא קיימת, לא צריכה סמכות מכוח אותה סיבה. אחרי שגזירה השתרשה אין לבטלה מכוח הדין שלא פשטה.
בתפילת ערבית כתבו הפוסקים שהאידנא זו חובה. זה שמסניפים לקולא את זה שמן הדין מדובר ברשות, לא משנה מהותית. כפי שכתבתי לך, המושג שהשתמשת בו (שזה נכנס להלכה) אינו מוגדר היטב.