פסיק רישיה וגרמא

על פניו נראה שלא, הרי פסיק רישא הוא כמו עשייה במתכוון ובידיים.

אבל יש צד לומר שבכל זאת גרמא שנגרמת מחמת פסיק רישא קלה יותר מגרמא שנעשית במתכוון, עד כדי כך שגרמא מפסיק רישא תהיה פטורה במקום שבו גרמא מכוונת עשויה להיות חייבת.

ראשית, יש לדון האם האם פסיק רישא הופך אותך למתכוון. כאשר אדם גורר ספסל ונוצר חריץ באופן של 'פסיק רישא' רבי שמעון מודה שהוא חייב. אך סביר שזה לא הופך אותו למתכוון שכן מבחינת המוטיבציה שלו הוא עדיין לא רצה את החריץ ולא עשה את הפעולה בשבילו (אלא אם כוונה היא ידיעה, אבל בפשטות לא לזה הכוונה. הגר"ח מחלק בין אינו מתכוון של שבת ושל כל התורה). אז למה הוא חייב? מפני שהוודאות גורמת לכך שהתוצאה הישירה הזו תשויך אליו למרות חוסר הכוונה.

כעת לגרמא. באופן כללי, 'גרמא' פטורה בהלכה. עם זאת, בהלכות שבת ישנם מצבים שבהם אדם חייב על גרמא. רש"י (בסוגיית זורה ורוח מסייעתו בב"ק ס ע"א) קובע שבשבת חייבים על גרמא משום ש"נתקיימה מחשבתו" – זהו הכלל של מלאכת מחשבת. כלומר, כאשר אדם זורה תבואה לרוח, הוא מתכנן שהרוח (הגורם העקיף) תעשה את הפעולה. במצב כזה, העשייה העקיפה מכוונת לחלוטין, ולכן הוא חייב. מכאן יוצא שאם תהיה כאן מחשבה ותוכנית מראש ("נתקיימה מחשבתו") הוא יתחייב גם בגרמא. אמנם יש חולקים על רש"י (הרא"ש שם).

מה קורה אם הגרמא נוצרה מתוך 'פסיק רישא'? יש מהאחרונים שסוברים שבגרמא שנעשית ללא כוונה למטרת הנזק/המלאכה, האדם יהיה פטור מדיני גרמא. ואם פסיק רישא אינו והפך אותו למתכוון אז נראה שהוא יהיה פטור. אמנם יש לחלק שכן הפסי"ר עוסק בכוונה לחריץ והגרמא עוסק בכוונה לתוצאה שהחריץ מחולל. לכן נראה שמהלך זה אינו נכון. ובדוחק אפשר לומר שאם החריץ אינו בכוונה למרות שמשויך אליו, אז גם התוצאה אינה בכוונה שלו ולכן פטור עליה.

אולי יש לתלות את בשאלה האם מדובר ב פעולה או בתוצאה. ישנה חקירה ידועה האם פטור 'גרמא' נאמר על "איסורי פעולה" או גם על "איסורי תוצאה".

1. באיסור פעולה האיסור הוא על עצם עשיית המעשה. אם התוצאה הושגה בגרמא, האדם פשוט לא עשה את הפעולה האסורה בעצמו, ולכן הוא פטור. במקרה כזה, גם גרמא בכוונה וגם גרמא בפסיק רישא יהיו פטורים, כי הפעולה לא נעשתה באופן ישיר.
2. באיסור תוצאה האיסור הוא שהתוצאה תקרה. כאן הדיון הופך לשאלת השיוך: האם התוצאה משויכת לאדם? כפי שראינו, אם האדם תכנן את התוצאה (כוונה ומלאכת מחשבת), התוצאה עשויה להיות משויכת אליו והוא יתחייב למרות שזה גרמא. אך אם התוצאה הרחוקה נגרמה מתוך 'פסיק רישא' (כמו בדוגמה שנתת – גרר ספסל, נוצר חריץ בהכרח, והחריץ גרם למשהו אחר), התוצאה העקיפה הזו אינה מתוכננת. מכיוון שחסרה הכוונה, התוצאה העקיפה לא משויכת אליו באותה עוצמה שבה משויכת תוצאה מתוכננת, ולכן הפטור של גרמא יישאר בעינו.

   ושוב יש לדון האפ לחלק בין אחריותו לחריץ עצמו לבין אחריותו לתוצאה שהחריץ מחולל.