קבוע בחצי בהמה

לכאורה היה מקום לחלק בין הכרעת ודאי לספק, כיון שדין רוב גורם לנו להתנהג עם החצי שפרש מהחנות כוודאי כשר לעומת החצי הקבוע "שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי" ולכן רק מצד הנהגת ספק נדון אותו כאיסור
ומשום כך אין צד שהפרוש ילך לפי הקבוע שהרי לחלק הפרוש יש הנהגת ודאי לעומת הקבוע שהוא ספק, ויש רק מקום רק לדון האם הקבוע ילך אחר הפרוש שהרי הפרוש ודאי, או שמא "כל קבוע" יאמר גם כאן כי כל עוד אין הכרעה ברורה הרי הוא עומד בספיקו.
מה דעת הרבנים על דברי

ואגב אם כך לא משנה הגודל של הפרוש הוא תמיד יהיה בהיתרו

לא בטוח שקבוע אינו דין ודאי. כך לדוגמה רא"ו במאמר כותב שכל הספיקות דאורייתא שהולכים לקולא (אבל, ממזר, בכור, טומאה ברה"ר, ערלה בחו"ל) הם דין ודאי ולא ספק.

ולאידך גיסא, זה שרוב הוא הנהגת ודאי אינו מוסכם כלל ועיקר. נחלקו בזה אחרונים לגבי רוב בטומאה ברה"ר וברה"י, האם הוא בגדר ספק או לא.

הזכרת את עיר של זהב שהגמרא (ויימצא כתוב שבת קלח.) אומרת שלא מצינו מחלוקת מהקצה לקצה (אחד מתיר לכתחילה ואחד מחייב חטאת) אלא אם יש דעה אמצעית (פטור אבל אסור). ותוספות נשארו בקושיה מה עוזרת הדעה האמצעית הרי סו"ס יש מחלוקת מהקצה לקצה. בין השורות משתמע שיש לך ביאור בגמרא הזאת (כי בד"כ מביאים ראיות מדברים שמבינים, אחרת מניין שאחרי ההסבר האמיתי שנחוץ בלא"ה עדיין הראיה תהיה קיימת), אם אכן כן, אפשר אותו?

לגופו לא ירדתי לסוף דעתך מה הבאת משם. את הילוך דבריך הבנתי כך:
אני התפלאתי אם קיימת אפשרות לפלורליזם מתון כזה (פוסק אחד שמחזיק בכמה סברות סותרות גם יחד ולא בתורת ספק אבל אי אפשר לבחור מה שרוצים אלא שמחשבים אותן לעניין רוב) אז היינו צריכים מן הסתם למצוא תופעות כאלה גם במפורש, שהרי בהרבה מחלוקות מסתמא היה מי שחשב ש"יש מקום לכל הסברות".
ואתה השבת שאלו לא דעות חלוקות אלא צדדים בסברא קיימים ונוכחים, וללכת על פי צדדים זה דבר מוכר כמו הרשב"א בספק ספיקא [אך מ"מ שם זו הכרעה בהלכות ספקות והאמת אחת וקמי שמיא גליא]. ועוד השבת שמצינו מעין זה בשודא דדייני בין בעלי דינים [אך מ"מ שם זה כי לא יודעים האמת] ודעבד כמר עבד בין צדדים [אך מ"מ שם לכאורה זה מדין ספק והיתר לסמוך על רב מובהק].

ובתוך הדברים באת להשיב עוד שאין להקשות "היכן מצינו" (כנראה כי התשובה היא: הנה, כאן מצינו). ולזה דחית מעיר של זהב שהגמרא שואלת היכן מצינו תבנית כזאת של מחלוקת (מן הקצה אל הקצה), והיינו לתמוך בפליאתי היכן מצינו תבנית כזאת של דעה (פלורליסטית מתונה, כחזו"א). אבל אז הוספת "ומשמע שתנא אחד קובע את דעתו לפי התנא האחר" (ובסוגריים העלית אפשרות אחרת) ואת ההוספה הזאת ועניינה לא הבנתי.
אז רק הבאת את עיר של זהב כדי להראות שמצינו קושיות מסוג היכן מצינו? ואז השבת שגם כאן בחזו"א כן מצינו את העיקרון ללכת לפי צדדים בכמה צורות שונות (רוב צדדים, ורש"ש בחנויות, ושודא, ודעבד כמר)?

הבאתי את זה כדוגמה לכך שתנאים מגבשים עמדה מתוך התייחסות לעמדות של עמיתיהם. אם אני רואה שאחד מחייב חטאת אז אני שחולק עליו לא אתיר אלא אאסור מדרבנן. אבל כאמור יש לדחות בקל.
לגבי הביאור בגמרא הזאת, יש הצעה מוזרה שמבוססת על לוגיקה קוונטית במאמר של דניאל וייל בהיגיון גיליון א. בפשטות נראה שאם יש דעה אמצעית מתווכת, אז הפער יכול להיות גדול. לא סביר שיש דעה שמתירה ודעה שאוסרת מן התורה ואין דעה אמצעית שאוסרת מדרבנן. אבל אם יש דעה אמצעית אז ייתכנו גם דעות קוטביות.
אגב, מהסוגיא שם עולה שדעה שאוסרת מדרבנן מתבססת כנראה על כך שאיסור דרבנן הוא חצי דאורייתא (כלומר יש סיבות לאסור מן התורה אבל לא עובר את הרף, ולכן רק חכמים אוסרים). לאפוקי מהתפיסות שאיסור דרבנן הוא שקוף בדאורייתא וכולו חידוש של חכמים. כעין ההבחנה הידועה בין שני סוגי שבותים בשבת.

עיינתי בגמרא שם שבת קלח וראיתי דבר מה
א. מלשון הגמרא משמע שמה שמאפשר מחלוקת רחוקה הוא לא עצם קיומה של שיטה אמצעית, אלא ששיטה אמצעית מאפשרת לנו לומר שכל צד התווכח ודן עם השיטה האמצעית, ואילו הצדדים הרחוקים לא התווכחו בינם לבין עצמם. רב יוסף הביא מעיר של זהב ראיה שמחלוקת קיצונית היא אפשרית, ואביי השיב לו "מי סברת רבי אליעזר אדרבי מאיר קאי דאמר חייבת חטאת, רבי אליעזר אדרבנן קאי דאמרי פטור אבל אסור ואמר להו איהו מותר לכתחילה". משתמע שאביי לא חידש לו את העובדה שיש דעה אמצעית ואת משמעותה של עובדה זאת (זה היה ידוע לרב יוסף כמובן, וגם לא במשמעות לשונו של אביי) אלא טען לו ששני הצדדים הרחוקים לא התווכחו בינם לבין עצמם כלל אלא כל צד נפגש והתווכח עם הדעה האמצעית.

ב. בעיר של זהב יש מחלוקת רחוקה, רבי מאיר מחייב חטאת, לחכמים פטור אבל אסור, ולרבי אליעזר מותר. אין הכרח ש"חכמים" הם קבוצה אחת מובחנת. ייתכן שבדורו של רבי אליעזר הייתה קבוצת חכמים שחלקה עם רבי אליעזר, רבי אליעזר אומר מותר והם אומרים פטור אבל אסור, ובדורו של רבי מאיר הייתה קבוצת חכמים אחרת שחלקה עם רבי מאיר, רבי מאיר אומר חייב חטאת והם אומרים פטור אבל אסור. ונתקבצו כל אותם חכמים תחת שם אחד "חכמים" במשנה.

אם אכן כל הבעיה היא ששני תנאים ייפגשו ויישארו במחלוקת רחוקה, אז זה משנה קצת את התמונה. וזה מבסס את האפשרות שהצעת (והפטרת שיש לדחות בקל) שהתנאים מתייחסים איש לדעת חברו (כלומר לנימוקיה, ולכן לא סביר שהם ישמעו איש את נימוקי רעהו ועדיין יישארו במחלוקת קוטבית. מסתמא רק כשהמחלוקת היא קוטבית ביסוד, ולא שמהיסוד נגררות תוצאות קוטביות). [ועדיין נשארת הוכחה שדרבנן הוא תחום אמצעי בין מותר לאסור ויש כאן רצף. אך אולי קיים גם הסבר אחר שקשור למסורת ולמנהג, ובפרט בדבר שגרתי יחסית כמו טלטול בשבת, ועל פי רוב הצדדים לא רוצים להתעמת ישירות עם מסורת ומנהג אף שיש בכוחם. וההסבר הוא ששתי דעות קרובות יש להן מכנה משותף ולכן אולי הוא שעבר במסורת ובמסגרתו נחלקו, והמנהג במקומם לא יכל להכריע כי כנראה היה גבולי. אבל אם שתי דעות מרוחקות חולקות ונפגשות זו עם זו אז יגלו שאין מסורת משותפת ועליהם לעשות חקירה אפידמיולוגית לגלות היכן נוצר הקצר בתקשורת, ואולי גם אפשר להכריע מהמנהג. אבל אם לא נפגשו כלומר הם במקומות מרוחקים ובזמנים שונים אז יש לומר שהמנהג כל אחד במקומו היה כמנהגו ולעניין השיבוש במסורת לא ידעו מהיכן להתחיל לברר. אבל זה דורש יותר פיתוח ואולי אינו עולה בחושבן טב].