שיקול דעת, הכרעה, מסקנה.

כדי לעשות סדר, אני מבחין בין "בחירה" ששייכת למישור הערכי-מעשי, לבין "שיקול דעת" ששייך למישור האינטלקטואלי-עובדתי. מעולם לא טענתי שיש לאדם "בחירה" שרירותית במה להאמין; טענתי שיש לו שיקול דעת חופשי.

כדי להבין היכן עובר הגבול בין מה שכפוי עליך לבין החופש שלך, יש לחלק את תהליך ההגעה למסקנה לשני שלבים נפרדים:

השלב הראשון הוא ההיווכחות הראשונית בטענה או עצם ההבנה שלה. השלב הזה אכן יכול להיות כפוי עליך בתהליך חישובי או תפיסתי. בדיוק כפי שכאשר אתה פוקח את עיניך ורואה קיר מולך המראה הזה כפוי עליך ואינך בוחר לראות אותו, כך גם התחושה הראשונית שמסקנה מסוימת היא הגיונית, כפויה עליך.

אולם כאן נכנס השלב השני – שלב אישור האמת. התחושה הראשונית יכולה להטעות (כמו באשליה אופטית של פטה מורגנה), ולכן יש שלב של בקרה שבו אתה הוא זה שמחליט האם לאשר את הטענה שנראית לך אמיתית, לתת בה אמון ולאמץ אותה כמסקנה סופית. אישור האמת הזה הוא אקט של שיקול דעת חופשי. המערכת המכנית לא כופה עליך את אימוץ המסקנה הסופית. לפעמים גם אין לך אינטואיציה ראשונית ויש שיקולים לכאן או לכאן, ושיקול הדעת שלך מכריע מי מהם גובר.

התיאור הזה לא סותר את טענתי שאי אפשר לדרוש מאדם להאמין במשהו. יש לו שיקול דעת אבל שיקול הדעת הזה הוא מה שנראה לו הגיוני. אחרי שזה מה שנראה לו הגיוני, אינך יכול לדרוש ממנו לאמץ עמדה אחרת.

אחת מנקודות הקושי המרכזיות שלך נובעת מהבלבול בין שני סוגים של "כפייה". עליך להבחין היטב בין מצב שבו המחשבה כפויה עליך על ידי המבנה המוחי והנסיבות הפיזיקליות (שזה דטרמיניזם מכני ועיוור), לבין מצב שבו אתה "כפוי" על ידי הכרת האמת. כאשר אתה שוקל טיעונים לוגיים או ראיות ומכריע שההוכחה נכונה, אי אפשר לומר שהמסקנה כפתה את עצמה עליך באופן דטרמיניסטי. להפך: העובדה שכעת אתה משוכנע ומרגיש "כפוי" לאמת מסוימת, היא התוצאה של שיקול הדעת החופשי שהפעלת בעצמך, ולא הסיבה לו.

זה עונה על תחושתך לגבי "הלוואי שהייתי מאמין אחרת". חוסר היכולת לאמץ שקר אינו דטרמיניזם! העובדה שאתה נאמן למסקנה שאליה הגעת ביושר, ואינך יכול להחליט סתם כך לחשוב את ההפך ממה שנראה לך נכון, אינה הופכת אותך למכונה. אדרבה, היא בדיוק מה שמעיד שאתה אדם אוטונומי שמפעיל שיקול דעת אינטלקטואלי ויושרה הכרתית. כשאתה אומר הלוואי שהייתי מאמין אחרת אתה בעצם אומר שהאמונות שלך הובילו אותך למצב לא נעים, אבל לא כופר בכך שהן מה שנכון בעיניך. נניח שלא נוח לך להיות חילוני אבל שיקול הדעת שלך מוביל אותך לשם. אז זה אכן מה שאתה מאמין בו, אבל המצב הזה לא נעים לך ולכן אתה חש שהלוואי שהיית מאמין אחרת. להיפך, התחושה שהלוואי שהייתי מאמין אחרת בדיוק אומרת שאין דרך לדרוש מאדם להאמין במשהו וזה לא בידיו במובן שלך.

ולגבי שאלת האחריות ששאלת – כיוונת נכון מאוד לדעתי. עצם העובדה שלאדם יש שיקול דעת חופשי אינה הופכת אותו לאשם כאשר הוא טועה במסקנתו. אשמה דורשת פגם מוסרי – כוונה רעה או רשלנות פושעת. אם אדם גיבש עמדה מתוך פזיזות, חוסר בדיקה מספקת של העובדות והטיעונים, או נהייה אחר אינטרסים (כלומר, הוא לא הפעיל את שלב הבקרה כראוי), הרי שיש עליו אשמה מוסרית על גיבוש דעתו השגויה. אולם, אם אדם הפעיל את מלוא שיקול הדעת, חקר, למד, התאמץ וחשב ביושר, ובכל זאת הגיע למסקנה שגויה (פשוט כי הנתונים שבידיו או יכולותיו לא אפשרו לו להגיע לאמת במקרה הזה), הרי שהוא "אנוס בדעתו". טעות אינטלקטואלית כנה, לאחר מיצוי הבירור, אינה הופכת אדם לרשע אלא לטועה באונס, ועל כך הוא פטור מאחריות.