תמיהה על תפיסת הטומאה של הרמב״ם

שלום וברכה לכבוד הרב שליט״א

איך הרמב״ם, שהיה גאון על חלל, חשב שטומאה היא רק מצב הכרתי־תודעתי, או איך שלא תקרא לזה?

ובעניין דעתו הידועה על טעם הקורבנות, כיצד הוא הצליח, מבחינה פסיכולוגית ואפילו מעשית, לכתוב את את ההלכות על הקרבנות בצורה כל כך מדוקדקת, שעד היום – לאחר שעברו כאלף שנים – מדקדקים בהן עד קוצו של יו״ד (ובצדק), כשיוצא מדבריו שלשיטתו לא יהיו קורבנות בבית המקדש השלישי? יתכן שהרב יענה שיש ערך בעצם העיסוק בתורה, אבל לענ״ד זה לא מסביר את כוונת הרמב״ם בזה כי הוא בנקל יכל לוותר על כל העבודה הקשה ולא לכתוב על זה, ומצינו תקדים לכך שהוא ויתר על הלכות שלא תאמו את השקפתו, כמו הלכות נטילת ידיים ועין הרע. אני לא טוען שהלכות קרבנות לא תואמות את השקפתו, אלא שהוא יכל לוותר עליהן שכן לשיטתו הן כבר לא רלוונטיות מבחינה מעשית ולא יהיו רלוונטיות. זה לא היה מפחית מהגדולה של משנה תורה בצורה דרסטית, ועדיין הספר היה מתקבל בהחלט.