אמונה ומשמעותה – שיעור 9
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- המעבר בין ראיות לפי קאנט והגדרת “אלוהים”
- ניסוח הראיה הקוסמולוגית, תומס אקווינס, והבחנת “עילה” מול “סיבה”
- מושג הסיבתיות: זמן, תנאי לוגי, וגרימה פיזיקלית
- סיבתיות, מרחק, ותהליכים ארוכי טווח
- דטרמיניזם לוגי, אריסטו, וסוגיית ברירה
- תנאי הכרחי ומספיק, יובל שטייניץ, והמרכיב הפיזיקלי
- דייוויד יום, אמפיריציזם, ואינטואיציה כ“עין השכל”
- בעיית “מה סיבת אלוהים” ותיקון הטיעון באמצעות חריג מינימלי
- שלילת רגרסיה אינסופית: “צבים כל הדרך עד למטה”, אינסוף כשלילי, וחובות הלבבות
- מלון הילברט, פרדוקסים של אינסוף, והבחנה בין אינסוף קונקרטי לפוטנציאלי
- קדמות העולם, עיקרון הטעם המספיק של לייבניץ, והקשר לראיה הפיזיקו-תיאולוגית
- “אלוהים אינו הסבר” מול “הוכחת קיום”, ודוגמת העקבות
- תורת הקוונטים והיווצרות “מהוואקום”
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג מעבר מן הראיה האונטולוגית אל הראיה הקוסמולוגית במיון של קאנט, ומבדיל בין ראיות המבוססות על ניתוח מושגי לבין ראיות המבוססות על הנחה עובדתית, תוך הצבת הראיה הפיזיקו-תיאולוגית כסוג שלישי שמתבסס על מורכבות ותכנון בעולם. הראיה הקוסמולוגית מנוסחת תחילה בפשטות כטיעון שלפיו לכל דבר שקיים יש עילה, קיימים דברים, ולכן יש עילה לקיום העולם שנקראת “אלוהים”, אך מודגש שהמסקנה מגדירה “אלוהים” רק כבורא העולם בלי לקשור זאת לדת, להתגלות או לציווי מוסרי. בהמשך הטקסט בוחן את הצדקת הנחות הטיעון דרך דיון רחב במושג הסיבתיות, בביקורת של דייוויד יום, ובכשלים הנובעים מערבוב בין קורלציה לגרימה, ואז מתקן את הטיעון כך שיכלול שלילה של רגרסיה אינסופית וחריגה מינימלית מעקרון הסיבתיות. לבסוף מובאים ערעורים נוספים כמו קדמות העולם ותורת הקוונטים, ונענים דרך הבחנה בין אינסוף קונקרטי לאינסוף פוטנציאלי, דרך עיקרון הטעם המספיק של לייבניץ, ודרך הטענה שהוואקום הקוונטי איננו “כלום” אלא מצב הנשלט על ידי חוקיות שמצריכה הסבר.
המעבר בין ראיות לפי קאנט והגדרת “אלוהים”
הטקסט קובע שקאנט מחלק את הראיות לקיום אלוהים לשלוש: ראיה אונטולוגית, ראיה קוסמולוגית, וראיה פיזיקו-תיאולוגית. הראיה האונטולוגית נשענת על ניתוח מושגי והגדרות, בעוד הראיה הקוסמולוגית והפיזיקו-תיאולוגית נשענות על הנחה עובדתית, כאשר הקוסמולוגית נשענת על עצם קיום משהו והפיזיקו-תיאולוגית נשענת על אופיו המורכב והמתואם של מה שקיים. הטקסט דורש שלכל טיעון לקיום אלוהים תהיה הגדרה של אלוהים, ומציב בראיה הקוסמולוגית את ההגדרה כ“בורא העולם”, בניגוד לראיה הפיזיקו-תיאולוגית שמדברת על מתכנן/מהנדס של המורכבות. הטקסט מחדד שהטיעון הקוסממולוגי אינו מוכיח דבר על אלוהים במובן דתי-יהודי/נוצרי, אלא רק על ישות שיצרה את העולם, בלי לקבוע אם היא רוצה משהו מן האדם או אם התגלתה בסיני.
ניסוח הראיה הקוסמולוגית, תומס אקווינס, והבחנת “עילה” מול “סיבה”
הטקסט מייחס את הניסוח הפילוסופי של הטיעון לתומס אקווינס, אף שהוא מצוי גם במדרשים, ומציע ניסוח בסיסי: לכל דבר שקיים צריכה להיות סיבה/עילה, קיימים דברים, ולכן צריכה להיות עילה לקיום העולם, ולעילה זו קוראים אלוהים. הטקסט טוען שהמונח “סיבה” בעייתי ומעדיף “עילה” כדי להדגיש שמדובר בישות מחוללת ולא באירוע, בדוגמת הבעיטה בכדור שבה הבעיטה היא אירוע והבועט הוא אובייקט. הטקסט קובע שמבחינת תוקף לוגי המבנה תקף: מי שמקבל את ההנחות חייב לקבל את המסקנה, והדיון עובר לשאלת קבלת ההנחות.
מושג הסיבתיות: זמן, תנאי לוגי, וגרימה פיזיקלית
הטקסט טוען שיחס סיבתי בין אירוע א’ לאירוע ב’ מורכב משלושה רכיבים: קדימות בזמן, התניה לוגית בסגנון “אם א’ אז ב’”, וגרימה פיזיקלית. הטקסט מראה שקדימות בזמן לבדה אינה סיבתיות, וגם צירוף קורלציה לוגית לקדימות אינו מספיק, באמצעות דוגמאות כמו “אם יש גשם אז יש עננים” שאינה הופכת את הגשם לסיבת העננים, ודוגמת שני השעונים של לייבניץ שבה קיימת התאמה בלי יחס גרימה ביניהם. הטקסט טוען שקורלציה מאפשרת ניבויים גם בלי השפעה פיזיקלית, ומביא את ריימונד סמוליאן כדי להדגים שאפשר להעלות אפשרות של מתאם בין מצב הכוכבים לבין אירועים בארץ בלי קשר סיבתי ישיר. הטקסט מרחיב שכשלי חשיבה תקשורתיים נובעים מערבוב בין קורלציה לסיבתיות ובין כיוון הסיבתיות, ומדגים זאת דרך דוגמאות על השכלה גבוהה ותל”ג ועל עישון וסרטן, לצד האפשרות של משתנה שלישי מסביר.
סיבתיות, מרחק, ותהליכים ארוכי טווח
הטקסט טוען שהשפעה סיבתית אינה פעולה “מרחוק”, ובפיזיקה נדרשים גורמים מתווכים כמו מידע שעובר בין גופים, ומציג זאת בהקשר של גרביטציה וגלי גרביטציה. הטקסט מפרש תהליכים היסטוריים או ארוכי טווח ככאלה שנראים סיבתיים רק ברזולוציה גסה, ובבחינה עדינה יותר מתקבלת שרשרת רציפה של חוליות סיבתיות. הטקסט מזכיר שפילוסופים יוונים התלבטו בבעיית פערי הזמן בין סיבה למסובב בגלל רכיב “אם הסיבה אז המסובב”, ומציע שהקושי נפתר דרך רצף מתווכים.
דטרמיניזם לוגי, אריסטו, וסוגיית ברירה
הטקסט מציג את טיעון הדטרמיניזם הלוגי דרך שאלת אריסטו “האם יהיה מחר קרב ימי?”, ומסיק שכביכול כבר היום המשפט אמיתי או שקרי ולכן העתיד הכרחי. הטקסט דוחה את הטיעון בכך שהצמדת ערך אמת למשפט איננה אירוע פיזיקלי ולכן איננה יחס סיבתי, אלא הגדרה לוגית שיכולה “לעבוד למפרע” ביחס לאירוע עתידי. הטקסט מחזק זאת דרך “ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא” ובהפניה לסוגיית ברירה ולדוגמת הגט “לאיזה משתי נשותיי שתצא מחר בפתח תחילה”, תוך הטענה שלמאן דאמר יש ברירה הדבר יכול להיחשב “לשמה” למרות שהקביעה מתבררת בעתיד. הטקסט מסיק שהכשל בטיעון הדטרמיניזם נובע מערבוב בין זיקה לוגית וזמנית לבין סיבתיות.
תנאי הכרחי ומספיק, יובל שטייניץ, והמרכיב הפיזיקלי
הטקסט מתאר מחלוקת האם סיבה היא תנאי מספיק בלבד או תנאי הכרחי ומספיק, ומביא את יובל שטייניץ בספר “עץ הדעת” שטוען שלא ייתכן שסיבתיות היא הכרחיות ומספיקות, משום ששרשרת סיבתית תוביל לסתירה של יחידות התנאי. הטקסט משיב שהטיעון של שטייניץ מערבב בין “תנאי” לבין “סיבה”, משום שהכרחיות ומספיקות יכולות להיות סימטריות ברמת תנאים אך אינן קובעות גרימה פיזיקלית, ושמה שבא אחר כך בשרשרת אינו יכול להיות סיבה בגלל הזמן והגרימה. הטקסט טוען שתנאי הכרחי ומספיק יכול לכלול יחד את מה שלפני ומה שאחרי, בעוד הסיבה עצמה נשמרת כגורם מוקדם ומחולל, ולכן שרשרת סיבתית יכולה להיות ארוכה.
דייוויד יום, אמפיריציזם, ואינטואיציה כ“עין השכל”
הטקסט טוען בעקבות דייוויד יום שאי אפשר “לראות” את הזיקה הסיבתית עצמה, אלא רק את רצף האירועים ואת הקביעות שלהם, בעוד מרכיב הגרימה אינו נגיש לתצפית. הטקסט מסיק שיום מציג את עקרון הסיבתיות כמשהו “מהבית” ולא כתוצר ניסיון, ומכאן ספקנות לגבי גרימה בעולם עצמו. הטקסט טוען שהראיה הקוסמולוגית יכולה לעמוד גם בלי מרכיב גרימה פיזיקלית במובן החזק, אם מסתפקים בדרישה למתנה/מחולל במובן רחב, אך המחבר מצהיר שאינו מסכים עם יום ושאפשר לטעון על העולם גם מעבר למה שנצפה. הטקסט מציג את האינטואיציה ככושר הכרה של העולם בדומה לחוש, “בעיני השכל” כדברי הרמב”ם בתחילת “המורה”, ומציב זאת כהצדקה להחזיק בעקרון הסיבתיות כרציונלי גם אם אינו תצפיתי.
בעיית “מה סיבת אלוהים” ותיקון הטיעון באמצעות חריג מינימלי
הטקסט מעלה את הערעור המרכזי: אם לכל דבר יש סיבה, גם לאלוהים צריכה להיות סיבה, והדבר מוביל לרגרסיה אינסופית או לנטישת עקרון הסיבתיות. הטקסט מנסח את הערעור כהוכחה בדרך השלילה: ההנחה “לכל דבר יש סיבה” מוליכה לרגרסיה אינסופית ולכן אינה נכונה בניסוחה הגורף. הטקסט מציע ניסוח מתוקן שבו עקרון הסיבתיות מתקבל ככלל רציונלי, אך מחויבת לפחות חריגה אחת בקצה השרשרת כדי למנוע רגרסיה אינסופית, והחריגה ממועטת ככל האפשר. הטקסט משתמש באנלוגיה של לקס ספציאליס מן ההלכה, עם הדוגמה של איסור רציחה מול חובת סקילה, כדי להצדיק העדפת כלל עם הסתייגות ספציפית על פני ביטול הכלל כולו. הטקסט קובע שבקצה השרשרת יש ישות “קיימת מחמת עצמה” שאינה כפופה לעקרון הסיבתיות, ושאת אותה ישות מזהים כאלוהים במובן המינימלי של “החוליה הראשונה”.
שלילת רגרסיה אינסופית: “צבים כל הדרך עד למטה”, אינסוף כשלילי, וחובות הלבבות
הטקסט מוסיף הנחה לטיעון המתוקן: שלילת רגרסיה אינסופית, ומביא מסורת של כללי ויכוח בפילוסופיה הודית כפי שנלמד בקורס של שלמה בידרמן, שבה רגרסיה אינסופית מפסילה טיעון. הטקסט מציג את משל “צבים כל הדרך עד למטה” (ויליאם ג’יימס) וטוען שרגרסיה אינסופית איננה הסבר כי היא מצריכה הצגה של כל החוליות, דבר שאינו אפשרי. הטקסט מגדיר אינסוף כשלילה של מספר סופי ולא כמספר ענק, ומביא את המטאפורה “כמה שאתה רוצה” ואת ההבחנה בין אינסוף פוטנציאלי לאינסוף קונקרטי. הטקסט מביא את “חובות הלבבות בשער הייחוד” שטוען נגד קדמות העולם בטענה שלא ניתן “להגיע” מזמן מינוס אינסוף אל זמן סופי, ומוסיף שזהו תהליך שאינו מוגדר מתמטית במובן של “להתחיל ממינוס אינסוף ולצעוד ימינה”. הטקסט מסיק שרגרסיה אינסופית שקולה ל“אין לי הסבר”, ודוחה את הצגתה כאלטרנטיבה מספקת.
מלון הילברט, פרדוקסים של אינסוף, והבחנה בין אינסוף קונקרטי לפוטנציאלי
הטקסט מציג את מלון הילברט כדי להדגים את הבעייתיות של אינסוף קונקרטי, דרך דוגמאות של פינוי חדר 1 על ידי הזזת אורחים, הכנסת אינסוף אורחים לחדרים האי-זוגיים, ואף הכנסת אינסוף אוטובוסים עם אינסוף נוסעים באמצעות שיוך לחזקות של מספרים ראשוניים. הטקסט מסיק שמלון כזה “ברור לכולנו” שאינו קיים, ולכן יש להיזהר מהסקת אפשרויות אונטולוגיות ממניפולציות פורמליות על אינסוף. הטקסט מוסיף בדיחה על הרשל’ה כדי להמחיש תחושה של “כל דבר נשען על דבר אחר” בלי לשלם את החוב ההסברי, ומחזיר את הטענה שרגרסיה אינסופית אינה פתרון.
קדמות העולם, עיקרון הטעם המספיק של לייבניץ, והקשר לראיה הפיזיקו-תיאולוגית
הטקסט מציג את קדמות העולם כערעור אריסטוטלי: אם העולם תמיד היה, אין צורך בסיבה ליצירתו. הטקסט משיב שלפחות לפי המדע התצפיתי העולם בעל גיל סופי עקב המפץ הגדול, גם אם יש השערות על יקומים קודמים. הטקסט מוסיף שלייבניץ מנסח את “עיקרון הטעם המספיק” שלפיו גם דבר קדום דורש טעם מספיק לאופיו המיוחד, ומדגים זאת בכדור זכוכית מעוצב ביער: גם אם היה “תמיד”, עדיין עולה השאלה למה הוא כפי שהוא. הטקסט קובע שהמעבר מטענת סיבה לטענת טעם מספק כבר נשען על מורכבות ואופי העולם ולכן מקרב לראיה הפיזיקו-תיאולוגית, ומציע שיש זיקה מחזקת בין הטיעון השני לשלישי.
“אלוהים אינו הסבר” מול “הוכחת קיום”, ודוגמת העקבות
הטקסט דוחה את הטענה שאלוהים “אינו הסבר” בכך שהוא מבחין בין מתן הסבר לבין הוכחת קיום ישות. הטקסט מדמה זאת לפו הדב שרואה עקבות ומסיק שעבר שם מישהו בלי לדעת דבר נוסף עליו, וטוען שגם כאן ניתן להוכיח שקיימת ישות אחראית לקיום העולם בלי לספק תיאור מלא של טבעה או מטרותיה. הטקסט קובע שהאשמת “התחמקות” מופנית בטעות כלפי הטיעון, משום שהאלטרנטיבה של רגרסיה אינסופית עצמה היא הימנעות מהסבר.
תורת הקוונטים והיווצרות “מהוואקום”
הטקסט מציג ערעור שלפיו בתורת הקוונטים יש התרחשות ספונטנית וחלקיקים נוצרים מן הוואקום ולכן דברים יכולים להתרחש בלי סיבה. הטקסט משיב שהיווצרות זו מותנית באופי הקוונטי של העולם, ושבעולם בעל חוקי טבע אחרים התופעה לא הייתה מתקיימת, ולכן יש כאן לכל הפחות סיבה במובן של חוקיות שמאפשרת את ההיווצרות. הטקסט טוען שהוואקום הקוונטי איננו “ריק”, והראיה היא הופעה זוגית של חלקיק ואנטי-חלקיק עם קיזוז תכונות בהתאם לחוקי שימור, ולכן יש מערכת חוקית שמוודאת איזון. הטקסט מסיים בטענה שגם תורת הקוונטים אינה מפרקת את ההנחה הבסיסית שדברים אינם נוצרים בלי מסגרת מסבירה, והדיון נעצר בנקודה זו.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] כן, אני צריך להראות לו. הנה. עכשיו אני צריך עוד ילד בן שלוש שיסביר לי מה עושים עם צ'אט ג'י-פי-טי ואיך מראים לו במצלמה. טוב, אנחנו סיימנו בפעם הקודמת את הראיה האונטולוגית, אני רק מזכיר את החלוקה של קאנט. הראיה האונטולוגית זו ראיה שמבוססת על ניתוח מושגי, על הגדרות וניתוח מושגי, על המעלות והחסרונות שלה. ואני רוצה לעבור לסוג השני במיון שלו וזה הראיה הקוסמולוגית. הסוג השלישי זה הראיה הפיזיקו-תיאולוגית. שתי הראיות האלו הן ראיות שמבוססות על הנחה עובדתית, להבדיל מהראיה האונטולוגית. ההבדל ביניהן זה מה היא אותה הנחה עובדתית. הראיה הקוסמולוגית מבוססת על העובדה שקיים משהו, עולם, לא משנה מה, משהו קיים. והראיה הפיזיקו-תיאולוגית מתבססת על האופי של מה שקיים, שמה שקיים הוא מורכב, מתוכנן, מתואם, דברים מהסוג הזה. אז אנחנו כרגע בראיה הקוסמולוגית, ואני אתחיל אולי עם ניסוח פשוט שלה, שלא באמת מחזיק מים, אבל אני רוצה להתחיל ממנו כי בדרך כלל מציגים את זה באופן הזה. אז לפני שאני מציג את הניסוח, אמרתי שכל טיעון לטובת קיומו של אלוהים צריך להניח הגדרה כלשהי לאלוהים. הטיעון של אנסלם למשל, הראיה האונטולוגית, מניחה את היש המושלם. אלוהים, לא מניחה, אלא מגדירה את אלוהים בתור היש המושלם, וההגדרה הזאת היא בעצם הבסיס לראיה לכך שהוא קיים. גם ראיות אחרות, גם אם הן מתחילות מעובדות, אבל בסוף בסוף כשהן מוכיחות את קיומו של אלוהים, אנחנו צריכים להגדיר לעצמנו מי זה אותו אלוהים שאת קיומו הוכחנו, מה ההגדרה שלו. במקרה שלנו מדובר על אלוהים שהוא בורא העולם. אוקיי? אם הטיעון הקודם עסק ביש המושלם, אנחנו מדברים בבורא העולם. אז נגיד, רק כדי לחדד יותר, הראיה הפיזיקו-תיאולוגית למשל, שמתבססת על האופי של העולם, שהוא מתוכנן, מורכב, מתואם וכדומה, היא מדברת לא על אלוהים שבורא את העולם אלא על אלוהים שהנדס אותו, שתכנן אותו, שאחראי על המורכבות ועל המבנה המיוחד שיש לעולם. כאן אנחנו מתעלמים מהמבנה, אנחנו מניחים שקיים עולם, קיים משהו, והטענה היא שמי שיצר אותו זה אלוהים. איך מגיעים למסקנה שקיים אלוהים, שקיים מי שיצר את זה? אז הוא אומר ככה, הטיעון הזה הוצג על ידי תומס אקווינס נדמה לי בפעם הראשונה בניסוח הפילוסופי שלו, אפשר למצוא אותו גם במדרשים, אבל בניסוח הפילוסופי בדרך כלל מייחסים אותו לאקווינס, והוא אומר ככה: הנחה ראשונה זה שלכל דבר שקיים צריכה להיות סיבה לקיומו. סיבה, המונח סיבה פה הוא קצת בעייתי, אולי היה נכון יותר להשתמש במונח עילה. עילה הכוונה מישהו שיצר אותו, כי סיבה יכולה להיות גם אירוע. נגיד הסיבה שהכדור עף זה זה שאני בעטתי בו, אבל מי שיצר את מעופו של הכדור זה אני. הבעיטה זה אירוע, אני זה אובייקט. אוקיי? כשאנחנו מדברים פה על עילה לקיומו של העולם, אנחנו מדברים על אלוהים כאובייקט, כישות, לא כאירוע. אז כל דבר שקיים יש סיבה או יש עילה לקיומו. הנחה שנייה: קיימים דברים. העולם, לא יודע מה, משהו, קיים משהו, בלי להתייחס או בלי לכוון לדבר בעל אופי מסוים שקיים. קיים משהו, העולם שבפנינו. מסקנה צריכה להיות סיבה לקיומו של העולם או לקיומם של דברים, לסיבה הזאת אנחנו קוראים אלוהים. עכשיו שימו לב טוב שהטיעון הזה בעצם מניח שאלוהים הוא סיבתו או הבורא של העולם, אבל צריך לשים לב טוב, רק את זה הוא מניח. זאת אומרת, אל תקשרו את זה לאלוהים באיזשהו מובן דתי, יהודי, נוצרי או אחר. אלוהים שנתן תורה בסיני או אלוהים שרוצה מאיתנו התנהגות מוסרית או אלוהים שאני לא יודע מה, כל מיני הגדרות אחרות שאתם רוצים. מה שהטיעון הזה מנסה להראות זה שקיים אובייקט שיצר את העולם פה. מי זה האובייקט הזה? האם הוא רוצה מאיתנו משהו? לא רוצה מאיתנו? לא רלוונטי. לכן להרבה פעמים אנשים ישר עוברים, רגע רגע, אבל מי אמר לך שהוא התגלה בסיני ונתן תורה? לא, אף אחד לא אמר לי, אני לא מדבר על זה בכלל. אני מדבר על שאלה פילוסופית. האם קיים, קיימת ישות כלשהי שיצרה את העולם הזה, שבראה את העולם הזה? מה טיבה של הישות הזאת? האם היא בכלל רוצה מאיתנו משהו, ואם כן אז מה היא רוצה? היא רוצה את התורה הנוצרית, התורה היהודית, או בכלל שום תורה כזאת אלא אחרת, כולנו טועים. הכל יכול להיות. אני לא נכנס בכלל לשאלה הזאת. מאוד חשוב בדיון פילוסופי למקד את תחום הדיון, תחום הסוגיה. אנחנו עסוקים בזה. טוב, אז אם באמת הטיעון הזה מבוסס על ההנחות, שתי הנחות בעצם. שכל דבר שקיים יש סיבה לקיומו, ושקיים דבר. נכון? אלה שתי ההנחות. כתוצאה מזה חייבת להיות סיבה לקיומו של הדבר שקיים כאן. לסיבה הזאת אנחנו קוראים אלוהים. שימו לב, הטענה היא לא שזהו אלוהים, זאת טענה. אני מדבר על הגדרה. זאת אומרת, הישות הזאת שאת קיומה הוכחנו בטיעון הזה היא מה שאני קורא אלוהים, את זה הוכחנו. אל תקשור את זה למשמעויות אחרות של המושג אלוהים. אוקיי? מה סיבת אלוהים?
[Speaker B] אם אתה אומר כל דבר יש לו סיבה…
[הרב מיכאל אברהם] רגע, מגיע לערעורים, יש עוד כמה וכמה ערעורים. אני רק לאט שלב שלב אני רוצה. עכשיו, מאיפה יוצאות ההנחות? כמובן, כל טיעון, הראיה האונטולוגית היא התיימרה ליצור טיעון ללא הנחות, נכון? רק מתוך הגדרות וניתוח מושגי. הטיעון הזה כן יוצא מהנחות. אז צריך לשאול את עצמנו אוקיי, מה דעתנו על ההנחות? אם מקבלים את שתי ההנחות המסקנה הכרחית, נכון? הטיעון הוא טיעון תקף. זאת אומרת, אי אפשר להתווכח על זה שהטיעון הוא תקף. אתה יכול להתווכח על ההנחות. אתה יכול להגיד את ההנחות אני לא מקבל, אבל מי שמקבל את ההנחות צריך גם לקבל את המסקנה. אז אין בעיה מבחינת המבנה הלוגי של הטיעון. הדיון הוא בשאלה מה דעתנו על ההנחות.
[Speaker C] אז זה שכל דבר שקיים יש סיבה לקיומו, מאיפה זה יוצא? או לא יוצא? זאת אומרת הגיוני לכם, לא הגיוני לכם? מהניסיון אתה אומר. זאת אומרת זו תוצאה של תצפית. אוקיי. מסכימים? כן. מתי פעם אחרונה ראית משהו שנגרם שהוא סיבתו של משהו אחר?
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, כשאתה זורק אבן והיא מתגלגלת. אז מי אמר לך שהזריקה של האבן היא הסיבה לכך שהיא מתגלגלת? ההיגיון, זה לא תצפית. שינינו כבר את התזה. אוקיי? אני בועט בכדור והכדור עף. דייוויד יום כבר טהה על העניין הזה. אני יודע שקודם באה נגיד שלחושים שלי אני מאמין, לא נלך למחוזות ספקניים מדי. אוקיי? אז אני יודע שבעטתי בכדור ואני יודע שאחרי זה הכדור עף. את זה אני מקבל. השאלה מה הזיקה בין שני האירועים האלה? למה אני מניח שהבעיטה בכדור היא הסיבה לכך שהכדור עף? אני יודע שקודם בעטתי ואני יודע שאחרי זה הוא עף. אבל מי אמר שהבעיטה היא סיבתו של מעופו של הכדור? עשיתי את זה הרבה פעמים. זה אומר שהרבה פעמים אחרי שבעטתי הכדור עף. אז זה רק אומר שיש עקיבה זמנית או התניה לוגית או לא יודע איך תקרא לזה, אבל מי אמר שיש פה יחס סיבתי? שהבעיטה היא הגורם לכך שהכדור עף? אולי כמה מילים על היחס הסיבתי כי הוא ילווה אותנו פה הרבה. יחס סיבתי בין אירוע א' לאירוע ב' מורכב משלושה רכיבים. רכיב ראשון, אירוע א' זה הסיבה, אירוע ב' זה המסובב. רכיב ראשון זה רכיב הזמן. הסיבה קודמת למסובב. שיש קצת ערעורים בפיזיקה המודרנית, מדברים מנסים לדבר על סיבות שבאות אחרי המסובב, אבל זה בינתיים לדעתי זה הזיות של משוגעים. לא חושב שאפשר עדיין לדבר על דבר כזה. אז מקובל לחשוב שהסיבה צריכה להופיע לפני המסובב. אבל זה כמובן לא מספיק. אירוע מסוים שמופיע לפני אירוע אחר זה לא מספיק כדי שהראשון ייחשב סיבתו של השני. מה עוד צריך? הדבר השני זאת התניה, נקרא לזה יחס לוגי. שאם מתרחש א', אז מתרחש ב'. אוקיי? עכשיו, גם אם נצרף את הזיקה הלוגית לזיקה הזמנית, עדיין לא קיבלנו את מושג הסיבה. תחשבו למשל על המצב על הטענה של… אם יש גשם אז יש עננים. טענה נכונה, כן? אין גשם בלי עננים. אם יש גשם, יש עננים. האם זה אומר שהגשם הוא סיבתם של העננים? לא. במקרה הזה דווקא העננים אולי סיבתו של הגשם. ואת העובדה שיש זיקה או קורלציה בין שני דברים לא אומרת שאחד הוא סיבתו של השני. או לחילופין, דוגמה של לייבניץ, כשהוא דיבר על גוף ונפש, מסתכלים על שני שעונים. ונגיד שהם מדויקים, אוקיי? ששעון אחד מראה את השעה שלוש, גם השעון השני מראה את השעה שלוש. אז אני יכול להגיד שאם השעון א' מראה את השעה שלוש, אז השעון ב' גם הוא מראה את השעה שלוש. זה משפט נכון. התניה לוגית קיימת. האם זה אומר ששעון א' הוא סיבתו של שעון ב' או להיפך? לא. זאת אומרת העובדה שיש קורלציה או יש זיקה לוגית בין שני אירועים לא אומרת שיש ביניהם זיקה סיבתית. אבל מצד שני אם יש זיקה סיבתית, יש קורלציה לוגית, נכון? זאת אומרת אם א' הוא סיבתו של ב', אז אם קרה א' אני יכול להגיד לך שיקרה ב'. נכון? זאת אומרת הזיקה הלוגית כן יוצאת, כן נכללת ביחס הסיבתי, אבל היא לא ממצה אותו. זאת אומרת בשביל להגדיר את היחס הסיבתי לא מספיק לדבר על זיקה זמנית וזיקה לוגית. מה עוד חסר? זיקה פיזיקלית. גרימה. נכון? זאת אומרת למה שעון א' הוא לא סיבתו של שעון ב'? כי אין יחס של גרימה ביניהם. האם אז היחס הלוגי קיים. אוקיי? אבל אין גרימה, יחס של גרימה בין א' לבין ב'. ברגע שאין גרימה זאת לא סיבה. זאת אומרת שאנחנו מגיעים למסקנה שהיחס הסיבתי בין אירוע א' לאירוע ב', אם אני אומר שיש יחס סיבתי ביניהם, אמרתי בזה שלושה דברים. צריכים להתקיים שלושה דברים בשביל שאני אומר שזה א' הוא סיבתו של ב'. א' קודם לב' בזמן, זה היחס הזמני. אם א' אז ב', המשפט, משפט התנאי הלוגי מתקיים, מה שקרוי אם א' אז ב'. אוקיי? וצריכה להיות גם גרימה. זאת אומרת שא' חולל את ב', גרם לב'. אוקיי? כן, ראיתי פעם, אתם יודעים היה לוגיקן יהודי אמריקאי בשם ריימונד סמוליאן. נפטר בגיל מופלג מאוד, נדמה לי לפני כמה שנים בן מאה ומשהו. עוד עשה סטנדאפ קומדי לוגי בגיל תשעים ומשהו. כתב כל מיני ספרים משעשעים, היה יהודי נבון. בכל אופן, אז הוא כתב משהו על טאו, לא זוכר כבר משהו שמנסה להסביר מה זה טאו, לא זוכר שתיקתו של הטאו, לא זוכר כבר בדיוק. ושם הוא מדבר על, הוא מנסה להסביר, הוא מדבר על אסטרולוגיה. והוא אומר הרבה פעמים פיזיקאים מעקמים את האף כשהם שומעים על אסטרולוגיה. למה? כיוון שלא יכול להיות שאירוע שקורה בכוכבים משפיע על מה שקורה פה בארץ בריל טיים, זאת אומרת בו זמנית. יש חסם כמהירות האור זה הזמן שלוקח להשפעה לעבור, מותנה במהירות האור. הקושיה היא לא קושיה כמובן, בגלל שמה שאנחנו רואים עכשיו בכוכבים זה משהו שקרה לפני הרבה מאוד זמן ולכן המצב של הכוכבים אז משפיע על מה שקורה היום, לא מצב הכוכבים עכשיו. אבל התירוץ שלו יותר טוב מהקושיה, אז לכן אני בכל זאת מביא את זה. ומה שהוא רוצה לומר שהטענה הזאת היא לא טענה, למה? כי יכול להיות שיש זיקה בין מצב הכוכבים לבין מה שקורה פה על הארץ שהיא לא זיקה סיבתית. אלא קורלציה. יש איזשהו מתאם בין מה שקורה בכוכבים לבין מה שקורה פה בארץ. אם יש מתאם כזה, ברגע שראיתי מצב שיש בכוכבים, אני יכול להסיק מסקנות על מה שיקרה בארץ, בהנחה שיש מתאם כזה. למרות שזמן ההשפעה הוא מיידי, זאת אומרת לא יכול להיות שיש השפעה פיזיקלית. קורלציה מספיקה כדי לתת ניבויים, לא צריך גרימה סיבתית. למשל, כן? אם אתה מתעקש שיש סיבה, אם אתה לא מתעקש שיש סיבה אז לא, אבל כן, גם אם אתה מתעקש שלכל דבר צריכה להיות סיבה, עדיין זה לא אומר שבין שני אלה יש יחס סיבתי. יכול להיות שיש משהו שלישי שהוא גרם, למשל במשל השעונים של לייבניץ, השען שסנכרן את שני השעונים או שיצר אותם לפי איזשהו סנכרון אוניברסלי, הוא בעצם זה שאחראי לזיקה ביניהם. ואין יחס סיבתי בין שניהם, כן? יש את כל מיני בדיחות למה לא כדאי לעשות דיאטה. כי כל מי שעושה דיאטה הוא שמן. תיזהרו מלעשות דיאטה. זאת אומרת, זה בסך הכל אומר שכיוון הקורלציה הוא לא תמיד מא' לב', לפעמים זה מב' לא'. אלף, אבל מה שלייבניץ טען לא, לפעמים יכול להיות שזה גימל שגורם גם לאלף וגם לבית. כן, זה נזכר, ראיתי פעם איזה מכתב למערכת בעיתון הארץ, כשהעוד קראתי אותם לפני שנמאס לי מהם, של איזה פרופסור מהטכניון, שהוא אמר שמדינת ישראל צריכה להשקיע הרבה יותר בהשכלה הגבוהה, כי עובדה היא שבעולם במדינות שמשקיעות בהשכלה גבוהה התל"ג שלהם יותר גבוה. מה אתם אומרים על הטיעון הזה?
[Speaker C] גבוה ולכן משקיעים?
[הרב מיכאל אברהם] נכון, יכול להיות לפחות, אוקיי? אי אפשר לשלול גם את הכיוון ההפוך. מדינות שיש להן תל"ג גבוה יכולות להשקיע גם בהשכלה גבוהה, יש להן מספיק כסף.
[Speaker E] זה בא חייב ביחד? מה זאת אומרת ביחד? אם ההשקעה בהשכלה גבוהה היא ביחס, כאילו, בהשכלה גבוהה היא ביחס לשאר הדברים שהמדינה משקיעה בהם והוא הרבה יותר גבוה שם ויש להם תל"ג יותר גבוה, אז זה כן מעיד, לא? לא, עוד
[הרב מיכאל אברהם] פעם, אם במדינות לפי ההשקעה ככה המצב בהשכלה גבוהה, ככה מצב התל"ג, שיש איזשהו גרף מונוטוני.
[Speaker E] יכול להיות שהם משקיעים הרבה יותר כסף מאיתנו, אבל ביחס לדברים אחרים משקיעים אותו דבר. אז זה באמת לא מכריח כלום. אבל אם אנחנו נגלה שהם משקיעים דווקא בהשכלה גבוהה ובאמת התל"ג שלהם גבוה.
[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות שהם לא מחשיבים את ההשכלה הגבוהה מספיק, ואם אין להם כסף הם משקיעים בדברים אחרים. יכולים להיות הרבה הסברים. עוד פעם, יש דרך לעשות רגרסיות ולנסות לגלות מי המשתנה התלוי ומי המשתנה הבלתי תלוי. אבל צריך לעשות רגרסיות. זאת אומרת לא מספיק להצביע על קורלציה. אתם יכולים רק לפתוח את התקשורת, לא ראיתי מעודי, אני חושב, מעודי לא ראיתי דיווח בתקשורת שלא לוקה בכשל הזה. לא היה ולא נברא מעולם אני חושב, דיווח אחד בתקשורת. נדמה לי, עוד פעם, אני לא כזה צרכן של תקשורת, אבל זה פשוט לא ייאמן. הרבה פעמים אני רוצה לפחות לקוות שבמאמרים המקוריים שמצוטטים שמה כן עשו את העבודה כמו שצריך. אבל הדיווח התקשורתי פשוט כל פעם מקפיץ אותי מחדש. מסבירים לך הנה תראה איזה זיקה יש בין זה לזה, לכן ברור שזה ככה וככה. כשעל פניו אין שום בעיה לייצר הסברים הפוכים מאה בקילו, מאה בשקל.
[Speaker D] אפשר לייצר הסברים הפוכים, השאלה היא מה התוקף שלהם בעולם האמיתי. אם ישבו בסופו של דבר כלכלנים וכלכלנים ועשו מחקר אינטואיטיבי, או כלכלני חדשות ועשו מחקר אינטואיטיבי ואמרו שעל סמך מספיק ניסיון זה נשמע להם הגיוני שהקשר הקורלטיבי הזה הוא קשר סיבתי, אז זה לא כזה מופרך.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא אמרתי שזה מופרך. אני אומר שמהנתונים שהם הציגו שם המסקנה לא יוצאת. אמרתי, במאמר המקורי אני רוצה לפחות להאמין ששם כן נעשתה עבודה מדעית כמו שצריך. אבל בדיווחים התקשורתיים על כל המאמרים, אגב בחלק מהמאמרים לא, אבל אולי בחלק גדול כן. בדיווחים אתה אוהב לדווח לך, תראה, יש אחוז המתים מעישון, אני יודע מה, מסרטן בין המעשנים גבוה הרבה יותר מאשר אלה שלא בקרב אלה שלא מעשנים. זה כמובן גם יכול להיות מוסבר על ידי זה שאלה שחולים בסרטן יש להם נטייה לעשן. זאת אומרת הסרטן גורם להם איזשהו רצון לעשן. תאורטית זה יכול להיות, בהסתברות מותנית הפוכה, אבל עדיין יש זיקה, משפט בייס. אז יש הרבה כשלים בעניין הזה, אבל הכשלים האלה הם כשלים של כיוון הקורלציה, של מי המשתנה התלוי ומי המשתנה הבלתי תלוי. מה שסמוליאן בעצם אומר, או לייבניץ, אותו דבר, הם בעצם טוענים שזה לא כיוון הקורלציה, יכול להיות שבכלל אף אחד משני הכיוונים לא נכון. יש גורם שלישי שהוא זה שמתזמן או יוצר את הזיקה בין שני המשתנים האלה ושניהם משתנים תלויים. יש משתנה בלתי תלוי אחר שהוא זה שקובע את שניהם. מה זה אומר בעצם? שכאשר אנחנו רואים זיקה בין שני דברים, זה לא אומר שיש יחס סיבתי ביניהם וזה בטח לא אומר מה הכיוון של הסיבתיות. אוקיי? לעומת זאת אם אני אומר שיש יחס סיבתי בין שני דברים, ברור שתהיה ביניהם גם קורלציה. זאת אומרת אם א' הוא סיבתו של ב', אז תהיה קורלציה בין הופעת א' לבין הופעת ב'. לכן זה כן מאפיין של היחס הסיבתי. אבל אם המאפיין הזה קיים, אנחנו עוד לא יכולים לדעת בוודאות שיש פה יחס סיבתי. אוקיי?
[Speaker B] מה לגבי סיבתיות שמתמשכת בזמן? נגיד בתהליכים היסטוריים, שזה לא כמו שאתה בועט בכדור ואתה רואה את זה מיד. למשל, יגידו שמבצע ביפרים הוא גרם לשינוי בהיסטוריה.
[הרב מיכאל אברהם] אם תסתכל ברזולוציה יותר גבוהה, יהיה לך רצף שלם של סיבות ומסובבים. זה בפיזיקה הרבה פעמים, אתה יודע, כשיש לך, כשאתה מסתכל על שני גופים בעלי מאסה, הם מושכים אחד את השני, חוק הגרביטציה, נכון? אבל פיזיקאים לא מוכנים לקבל פעולה מרחוק, action at a distance. זאת אומרת, זה לא ששני הגופים האלה עומדים רחוק אחד מהשני ומושכים אחד את השני. אם הם מושכים אחד את השני, זה אומר שיש איזשהו מידע שעובר מאחד לשני. גרביטונים, כן, גלי גרביטציה. אחרת לא הייתה משיכה. זאת אומרת, בקיצור, יחס סיבתי אף פעם לא נעשה ממרחק. השפעה סיבתית לא נעשית ממרחק. תמיד יש גורמים מתווכים שמעבירים מהסיבה עד המסובב. והתהליכים שאתה תיארת, הם סך הכל הסתכלת עליהם ברזולוציה גסה מדי. אם תסתכל ברזולוציה עדינה יותר, אז אתה תראה מהשלב הראשון את התוצאה הבאה, ואז תוצאה הבאה, ואז תוצאה הבאה, עד שתגיע בסוף לתוצאה הסופית. אוקיי? אבל זה אמור להיות רציף באיזושהי צורה. פילוסופים יוונים כבר עמדו על זה. כי אם יש פער זמן בין הסיבה לבין המסובב, אז יוצא שלפני שמגיע הזמן שבו קורה המסובב, אז התרחשה הסיבה ולא התרחש המסובב. וזה לא יכול להיות. כי יש את המרכיב הלוגי של הסיבתיות, שאם הסיבה, אז מתרחש המסובב. אז לא יכול להיות שיש פער זמן. רק שהם התלבטו בשאלה ההפוכה. אז אם זה תמיד סימולטני, אז איך יכול להיות שיש סיבות שקורות מאוחר… מסובבים שקורים יותר מאוחר מהסיבה? לא היה להם אינפי, זאת אומרת, הם לא… אז הם הסתבכו עם השאלה ההפוכה. בכל אופן, לענייננו, מה שזה אומר זה שהיחס הסיבתי בין דברים מורכב משלושה רכיבים: הזמן, הלוגיקה והפיזיקה. אוקיי? בקצרה. אני אביא לכם אולי עוד דוגמה שתחדד את העניין הזה. יש טיעון ידוע לטובת הדטרמיניזם שנקרא דטרמיניזם לוגי. מוכר? מכירים? דטרמיניזם לוגי אומר ככה. נגיד שאני שואל האם יהיה מחר קרב ימי? שאלה שאריסטו שאל. האם יהיה מחר קרב ימי? עכשיו, המשפט הזה אנחנו לא יכולים לקבוע אם הוא נכון או לא נכון. אנחנו לא יודעים מה יהיה מחר. אבל כשיגיע מחר, אנחנו נראה. אם היה קרב ימי, אז יתברר לנו שהמשפט היה נכון, ואם לא היה קרב ימי, אז יתברר שהמשפט לא היה נכון. אוקיי? זאת אומרת המשפט הזה כבר היום הוא נכון או לא נכון, לכן אנחנו לא יודעים. נכון? אם יהיה קרב ימי מחר, אז המשפט "מחר יהיה קרב ימי" שאני אומר אותו היום הוא משפט אמיתי. אני לא יודע את זה עדיין כי עוד לא הייתי מחר, אבל המשפט הוא משפט אמיתי. אמת ושקר של טענה הם לא פונקציה של הזמן. אם הטענה מתארת נכון את מצב האירועים בעולם, אז היא טענה אמיתית. גם אם זה מצב אירועים שיקרה בעתיד. אני לא אדע שהטענה היא אמיתית, אבל הטענה היא טענה אמיתית, בהגדרה, כי מה שהיא מתארת תואם למצב העניינים בעולם. נכון? אז אם ככה הטענה הזאת כבר עכשיו אמיתית או שקרית, רק אני לא יודע. אבל נניח שהיא אמיתית. קרה מחר קרב ימי, אז יתברר שהיא אמיתית. והתברר שהיא הייתה אמיתית כבר אתמול. אבל אם היא הייתה אמיתית אתמול, איך יכול להיות שמחר לא יהיה קרב ימי? אז אם היה קרב ימי, הוא היה בהכרח, לא יכול היה שלא להיות. מה שהיה להוכיח. מה אתם אומרים על ההוכחה הזאת? נתנאל, אתה מפקפק בה. שמה? וזה תמיד נכון. אוקיי. זה תמיד טיבם של פרדוקסים. אתה יודע שזה ודאי לא נכון, אבל השאלה איפה לשים את האצבע. מה אתם אומרים? הצמדה של ערך אמת למשפט זה לא אירוע פיזיקלי. אני לא יכול להגיד שהאירוע שהתרחש מחר הוא סיבתו של העובדה שהטענה היום היא אמיתית. זה בגלל האירוע שהתרחש מחר היא אמיתית, אבל זה לא סיבתה של העובדה שהטענה היא אמיתית. זה לא יחס סיבתי. איך אני יודע את זה? כי יחס סיבתי הרי הסיבה לא יכולה להופיע אחרי המסובב, נכון? זה לא יחס סיבתי. אלא מה? זאת הגדרה. זאת אומרת משפט, אם הוא מתאר נכון את מצב העניינים בעולם שהוא מתאר, אני מגדיר אותו כמשפט אמיתי. זה סתם הגדרה. הגדרה אין מניעה שהיא תעבוד למפרע על ציר הזמן. מותר לי להתנות הגדרה של משהו עכשיו באירוע עתידי. איך אנחנו יודעים את זה? ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, נכון? סוגיית ברירה. סוגיית ברירה בדיוק זה מה שהיא עושה. כותב את הגט לאיזה משתי נשותיי שתצא מחר בפתח תחילה. אין שום בעיה, זה נחשב לשמה. בסדר, טוב, זה שאלה מחלוקת בגמרא בגיטין, לא משנה, אבל למאן דאמר יש ברירה לפחות. יכול להיות שגם למאן דאמר אין ברירה. למאן דאמר יש ברירה זה ודאי גט שנכתב לשמה. אבל הרי האישה תצא רק מחר בפתח תחילה. איך זה יכול להיות שכבר היום זה נחשב לשמה? כי אני מגדיר את הגט שהוא נכתב לשם מי? אותה אישה שתצא מחר בפתח. כבר היום אני כותב אותו לשמה. היציאה שלה מחר בפתח תגדיר מי הייתה האישה שהיום כתבתי את הגט לשמה. אבל היציאה שלה מחר בפתח היא לא הסיבה לכך שהגט כשר. כיוון שכיוון שהצמדת ערך אמת למשפט זה לא אירוע. זה סתם הגדרה. לאירועים יש סיבות. אבל להגיד שטענה מסוימת היא אמת או שקר זה לא לטעון טענת עובדה. זה פשוט להגדיר להגדיר אותה ברמה הלוגית, הטענה הזאת מוגדרת כטענה אמיתית. להגדרות לוגיות אין סיבות. סיבות יש לאירועים. אוקיי? לכן הטענה שהעובדה שמחר היה קרב ימי אומרת שכבר היום המשפט הזה הוא משפט אמיתי, זה נכון. אבל זה לא אומר שמחר לא יכול להיות מצב שלא יהיה קרב ימי. אם לא יהיה מחר קרב ימי אז כבר היום המשפט שקרי. יתברר למפרע שכבר היום המשפט הוא שקרי. אוקיי? זאת אומרת ההנחה הזאת שאם כבר היום הוא אמיתי אז מחר לא יכול להיות אחרת היא הנחה שמניחה יחס סיבתי. אבל אין יחס סיבתי, זה סתם הגדרה. אז ההגדרה תלויה בעתיד, אם העתיד יהיה אחר, אז המשפט היום היה שקרי. אם העתיד יהיה כזה, אז המשפט היום היה אמיתי. אבל מה מעמדו של המשפט היום לא נוגע למה שיקרה מחר. מה שיקרה מחר יקבע את מעמדו של המשפט היום, יקבע ולא סיבתי. זה לא סיבה. סיבה לא הולכת אחורה בזמן. יקבע הגדרתית, ככה אני מגדיר טענה אמיתית או טענה שקרית. אוקיי? אז הנה אתם רואים דוגמה למשל לכשל פילוסופי ונשפכה פה לא מעט דיו על הטיעון הזה, שנובע מערבוב בין זיקה לוגית וזמנית לבין סיבתיות. אם אתה מבין שהדבר הזה הוא לא סיבתי, למרות שיש זיקה בין השאלה אם המשפט הוא אמיתי לבין השאלה אם יהיה מחר קרב ימי, יש זיקה. אבל אין אבל הזיקה הזאת היא לא סיבתית. ולכן כל הטענה מעיקרא ליתא. אוקיי? אז בסופו של דבר שלושת המרכיבים האלה של הסיבתיות המרכיב הלוגי של הסיבתיות של אם א אז ב, יש לגביו מחלוקת, כאן אני רק סוגר את הסוגריים האלה של דיון על מושג הסיבתיות, נצטרך אותו גם בהמשך. יש מחלוקת בין פילוסופים אנליטיים, שוב פעם, יש את אלה שצודקים ויש גם אחרים, האם האם הסיבה צריכה להיות תנאי הכרחי ומספיק או תנאי מספיק בלבד. האם הכרחי שזה יהיה גם הכרחי או לא הכרחי שזה יהיה הכרחי. כן? זאת אומרת האם התנאי האם סיבה היא תנאי מספיק למסובב או הסיבה היא תנאי הכרחי ומספיק למסובב. אוקיי. יובל שטייניץ יש לו בספר עץ הדעת נדמה לי זה נקרא, יש לו שלושה מאמרים שלו הספר. המאמר האמצעי עוסק בסיבתיות. והוא טוען שלא יכול להיות שהסיבה היא תנאי הכרחי ומספיק למסובב. יש לו הוכחה לוגית שזה לא ייתכן. למה? כי תנאי הכרחי ומספיק הוא יחיד. אין שני תנאים הכרחיים ומספיקים. אוקיי? עכשיו אם א הוא הכרחי ומספיק לב, וב הכרחי ומספיק לג, כי יש שרשרת סיבתית. א גורם לב, ב גורם לג וכן הלאה. כל זיקה סיבתית היא תנאי הכרחי ומספיק לפי התזה הזאת. כי אנחנו תוקפים אותה אז אנחנו מניחים אותה ונראה שזה לא יכול להיות. אז אם אנחנו מניחים שזה תנאי הכרחי ומספיק, אז אומר שא א הוא הכרחי ומספיק לב, וב הכרחי ומספיק לג. נכון? עכשיו יש עוד יש עוד תכונה של הכרחיות ומספיקות שזה שזה הופכי. זאת אומרת אם ב הכרחי ומספיק לג אז ג הכרחי ומספיק לב. אם ב הכרחי לג אז ג מספיק לב. אם ב מספיק לג אז ג הכרחי לב. זה הזיקה בין תחשבו על עננים וגשם. בסדר? הגשם הוא תנאי מספיק לעננים, הכרחי ומספיק, העננים הם תנאי הכרחי לגשם? כן. האם הם תנאי מספיק? לא. יכולים להיות עננים בלי גשם. זאת אומרת לא מספיק להגיד שיש עננים כדי שיהיה גשם. אבל ברור שזה תנאי הכרחי, זאת אומרת בלי עננים אין גשם. עכשיו מה זה אומר? שהגשם הוא מספיק לעננים או הכרחי לעננים? או שניהם? הגשם הוא מספיק לעננים הוא לא הכרחי. נכון? הכרחי פירושו שאם יש עננים בהכרח גם היה גשם. אם אתה אומר שיש גשם, זה תנאי מספיק בשביל להגדיר שהיו עננים קודם. מספיק לדעת שיש גשם בשביל לומר שהיו עננים, נכון?
[Speaker E] טוב, אני אשנה את המשפט. עוד פעם. יש גשם, נכון, יש גשם? סימן, זה מספיק מידע בשבילי לדעת שהיו עננים.
[הרב מיכאל אברהם] נכון? לכן הגשם הוא תנאי מספיק לעננים. אבל הוא לא תנאי
[Speaker E] הכרחי.
[הרב מיכאל אברהם] כי אם יש עננים זה לא בהכרח…
[Speaker E] אם יש גשם… איך ייראה הכרחי לעננים?
[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, לכן אני הופך את ההסתכלות. אי אפשר להסתכל… אתה לא רוצה, אבל אי אפשר להסתכל מהזווית הזאת. אני אומר, כי פה הסיבתיות פה היא גם בזמן, העננים קדמו לגשם. אז לכן אתה לא יכול להפוך את ההסתכלות. אתה חייב להסתכל על זה ככה. אתה שואל את עצמך האם יכול להיות מצב שיהיו עננים ולא יהיה גשם? והתשובה היא כן, נכון? זאת אומרת שהגשם הוא לא הכרחי לעננים. יכול להיות מצב של עננים בלי גשם. אוקיי, אז הגשם הוא לא… הוא לא הכרחי למצב שהיו עננים, מספיק. אבל העננים הם הכרחי לגשם ולא מספיק. זאת אומרת אם א' הכרחי לב', ב' מספיק לא'. אם א' מספיק לב', אז ב' הכרחי לא'. אוקיי. עכשיו אם א' הכרחי ומספיק לב', אז ב' מספיק והכרחי לא', כי אני הופך את הסדר, אבל זה עדיין שניהם, נכון? לכן הכרחי ומספיק זה יחס סימטרי. זאת אומרת אם א' הכרחי ומספיק לב', אז ב' הכרחי ומספיק לא', נכון? והוא גם יחיד. זאת אומרת אם א' הכרחי ומספיק לב', אז רק א' הכרחי ומספיק לב'. עכשיו אתם מבינים שאם יש שרשרת סיבתית, א' גורם לב', ב' גורם לג', אז מה זה אומר? שא' הוא הכרחי ומספיק לב', ב' הכרחי ומספיק לג', נכון? עכשיו אם ב' הכרחי ומספיק לג', הכרחיות ומספיקות זה סימטרי, אז גם ג' הכרחי ומספיק לב'. אבל אז יוצא שגם ג' וגם א' הכרחיים ומספיקים לב', אבל לא יכול להיות, יש יחידות.
[Speaker E] למה יש יחידות?
[הרב מיכאל אברהם] הכרחי ומספיק זה תנאי יחיד.
[Speaker E] בוא נחזור לדוגמה של העננים והגשם, אולי בגלל שהאקלים לא מתאים מאיזושהי סיבה.
[הרב מיכאל אברהם] בסדר, כי זה באמת לא הכרחי ומספיק. תמצא תנאי שהוא הכרחי ומספיק. תנאי שהוא הכרחי ומספיק זה אומר שרק זה גורם, לא יכול להיות…
[Speaker E] א' וג' זה אותו דבר?
[הרב מיכאל אברהם] צריך להניח שא' וג' זה אותו דבר. אבל הם לא אותו דבר. בסדר, אז אתה אומר אין ג', יש א'. א' גרם לב', אני יודע שהוא גרם לב', אבל אין משהו בהמשך השרשרת. לכן הוא אומר שלא יכול להיות שהיחס הסיבתי, המרכיב הלוגי של היחס הסיבתי, זה הכרחיות ומספיקות גם יחד. כי אם זה היה ככה, אז שרשרת סיבתית הייתה באורך שניים, לא יותר. לא יכולה להיות שרשרת סיבתית עם שלוש חוליות, עם שני תהליכים סיבתיים עוקבים. הוא צודק?
[Speaker B] אתה יכול לתת דוגמה לזה שהכרחי ומספיק זה סימטרי? אתה יכול לתת דוגמה, דוגמה קודמת עם הגשם והעננים, שזה לא הכרחי…
[הרב מיכאל אברהם] נגיד, אני לא יודע מה, נגיד קבלה לאוניברסיטה נגיד דורשת פסיכומטרי שש מאות שמונים, למחלקה מסוימת, נניח. אוקיי? ורק ככה מתקבלים לאוניברסיטה. אז הפסיכומטרי הוא הכרחי ומספיק לקבלה לאוניברסיטה. ציון מינימלי בפסיכומטרי, בסדר? אז זה לא נכון, הטיעון הזה שגוי. הוא שגוי בגלל שעוד פעם מערבב את מושג הסיבה עם מושג התנאי. הוא שוכח שבסיבתיות יש גם מרכיב פיזיקלי ולא רק מרכיב לוגי. עכשיו כשאתה שואל את עצמך האם ג' הוא סיבתו של ב', ברור שלא. ג' לא יכול היה לחולל את ב'. הוא בא אחריו בזמן, נכון? לא הזמן מתקיים שמה ולא הפיזיקלי מתקיים שמה. אז זה אומר שג' הוא תנאי הכרחי ומספיק לב', אבל הוא לא סיבתו של ב'. ומה שבעצם זה אומר זה שאם אתה רוצה לדבר על תנאי הכרחי ומספיק לב', אז תגיד, תנאי הכרחי ומספיק לב' זה שלפניו היה א' ואחריו יהיה ג'. זה תנאי הכרחי ומספיק לב', אין שום בעיה, והוא באמת יחיד. סיבות לא יכולות להיות שתיים, אבל זה לא שתי סיבות. ג' הוא לא סיבה, רק א' הוא סיבה. אבל תנאי הכרחי ומספיק יכול להיות מורכב מא' וג' ביחד. א' וג' בכל פעם שקורה ב', היה לפניו א' ואחריו ג'. זהו, ולא יכול להיות שיהיה ב' בלי זה. ואם זה קיים אז ב' גם קיים, כן? משני הכיוונים. אם אתה מחבר את א' ואת ג' ביחד, אין שום בעיה, אז אתה יכול להאמין שיחס סיבתי זה תנאי הכרחי ומספיק ועדיין להבין שיש שרשרת סיבתית באורך של יותר משתי חוליות. אין שום בעיה. הוא לוקח את הדרישות על התנאים ומציב אותם על הסיבות, אבל זה לא נכון. זה דרישות רק על התנאים. סיבה לא מתמצא בזה שיש התנייה בין הסיבה לבין המסובב. צריכה להיות גם גרימה, גם קדימה זמנית, כל מיני דברים כאלה. לכן זה פשוט טעות. יש כל מיני טעויות פילוסופיות שנובעות מזה שאנשים לא שמים לב שביחס הסיבתי יש שלושה מרכיבים ושלושתם צריכים להיות שם. אוקיי? למעשה אפשר לומר שהגרימה הפיזיקלית היא הדבר היחיד שיש שם, כי ברגע שאתה מדבר על גרימה פיזיקלית אז היחס הזמני כמובן יוצא מזה, כי לא יכולה להיות גרימה מהעתיד לעבר, וגם ההתנייה הלוגית יוצאת מזה, כי אם יש גרימה פיזיקלית אז יש התנייה לוגית שאם א' אז ב'. אבל עדיין חשוב להבין שיש גם את שני הראשונים, בסדר? כי עובדה שאנשים מתבלבלים כתוצאה מזה. אז מה בעצם אני רוצה לומר פה? שאלה טובה. אני רוצה לומר שדייוויד יום כשהוא דן ביחס הסיבתי, אז הוא אמר, שאלתי קודם מתי פעם אחרונה ראיתם יחס סיבתי בין אירוע א' לאירוע ב'. התשובה היא לא ראיתם מעולם. אי אפשר לראות את היחס הסיבתי בין אירועים כמו שאמר דייוויד יום, בגלל שכל מה שאתה יכול לראות זה את אירוע א' ואחריו את אירוע ב'. אתה יכול גם לראות שתמיד אחרי אירוע א' קורה אירוע ב' או כל פעם אחרי אירוע א' קורה אירוע ב'. אבל אתה לא יכול לראות שיש זיקה של גרימה ביניהם. את המימד הפיזיקלי אנחנו לא רואים. איך אנחנו רואים שבגלל הבעיטה בכדור הכדור עף? אנחנו רואים שקודם בעטתי ואחרי זה הוא עף. אנחנו רואים שתמיד כשאני בועט אז הוא עף. גם את זה אנחנו רואים. אז ראינו את הזמן וראינו את הלוגיקה, אבל את הפיזיקה אנחנו לא יכולים לראות. באבסורד, כל החלקים הלא מדעיים הם צפיים, הם תצפיתיים ביחס הסיבתי. דווקא החלק המדעי הוא חלק לא תצפיתי. המרכיב הפיזיקלי של היחס הסיבתי לא נובע מתצפית. פיזיקה זה מדע אמפירי. המרכיב הפיזיקלי של היחס הסיבתי הוא לא נובע מתצפית. המרכיב הזמני והלוגי, לוגיקה היא לא מדע תצפיתי, המרכיב הזמני והלוגי הם נגישים לתצפית. עסק משעשע. בכל מקרה אז דייוויד יום טוען שההנחה הזאת של עקרון הסיבתיות או ההנחה שבין שני אירועים מסוימים יש יחס סיבתי היא הנחה שאנחנו מביאים מהבית. אנחנו לא לומדים אותה מתצפית, היא לא נלמדת מהניסיון. שאלתי קודם מאיפה אנחנו יודעים שלכל דבר יש סיבה, התשובה היא לא מהניסיון. הניסיון לא נותן לנו את זה. הניסיון לא נותן לנו בשום אירוע מסוים אפילו לראות יחס סיבתי בין אירוע א' לאירוע ב', ובטח לא יכול להגיד לנו שתמיד לכל אירוע צריכה לקדום סיבה. זאת אומרת, לא עקרון הסיבתיות יוצא מתצפית ולא דיאגנוזה סיבתית ליחס בין שני אירועים שאירוע א' הוא סיבתו של אירוע ב'. שני הדברים האלה לא נגישים לתצפית. ולכן בעצם דייוויד יום טוען בתור אמפיריציסט, הוא היה ספקן גדול, בהרבה פעמים אנשים חושבים שיש סתירה בין הדברים אבל לא. אמפיריציסטים בוטים הם דמויות מאוד ספקניות כי כל דבר שאתה לא רואה באופן ישיר ובלתי אמצעי אתה מטיל בו ספק, כי אתה אמפיריציסט, אתה מקבל רק דברים שהם תוצרים של תצפית. אז דייוויד יום אמר טוב, אז אם זה ככה אז אני לא יכול לומר שיש באמת מושגים כאלה של גרימה, שאירוע א' גרם לאירוע ב'. אין גרימה. גרימה זה רק צורת חשיבה שלנו. אנחנו לא באמת יכולים לדעת שבעולם עצמו יש יחסים של גרימה. כל מה שאנחנו יודעים זה שיש זיקה, קורלציה, ויש קדימה זמנית. זה הכל. עכשיו, יש כל מיני ניסיונות להתמודד עם זה דרך סטטיסטיקה וכל מיני דברים כאלה, כולם טועים. אין שום דרך באמת להגיע באופן תצפיתי לזה שיש פה יחס סיבתי. לכל היותר אתה יכול להגיד שאתה יכול לקבוע את המשתנה התלוי והמשתנה הבלתי תלוי עם רגרסיות, אבל אתה לא יכול לומר שהמשתנה התלוי נגרם מהבלתי תלוי באופן סיבתי, זאת אומרת גרימה פיזיקלית. את זה אתה לא יכול להגיד. רק יכול להגיד שהמשתנה הבלתי תלוי גורם למשתנה התלוי, גורם במובן סטטיסטי, הוא קודם, הוא המחולל והשני זה המתחולל. אבל זה שיש ביניהם איזושהי זיקה פיזיקלית אין דרך לקבוע את זה. אנחנו פשוט ככה רגילים לחשוב. עכשיו אם זה באמת כך אז השאלה האם. אם באמת האם באמת אפשר עדיין להעמיד את הטיעון הקוסמולוגי. ההנחה שלו שלכל דבר יש סיבה, אבל סתם צורת מחשבה שלנו, ההנחה הזו שלכל דבר יש סיבה. אולי זה לא נכון.
[Speaker B] אין לי דרך אחרת פשוט לחשוב.
[הרב מיכאל אברהם] טוב, תחשוב, אבל אל תשיג מסקנות על המציאות כתוצאה מזה שלך אין דרך אחרת. אין לי גם דרך אחרת לאכול אלא אם כן יש לי אוכל, אבל אולי לא יהיה לי אוכל, למרות שאין לי דרך אחרת אלא לאכול. מה, אין לי דרך אחרת זה לא הנמקה לזה שזה נכון. אז ככה, שני דברים. א, הטיעון יכול לעמוד גם בלי המרכיב הפיזיקלי. זאת אומרת, אם אני אם אני מניח שלכל אירוע צריך לקדום אירוע אחר שיגרום לו, יגרום במירכאות כי אני מדבר בלי המרכיב הפיזיקלי, אבל כן, משתנה בלתי תלוי שמחולל את המשתנה התלוי, זה מספיק טוב. נכון? אני לא צריך שהזיקה תהיה זיקה של גרימה. אם אני אומר יש דברים בעולם, אם לכל דבר צריכה להיות סיבה גם במובן של יום. לכל דבר צריכה להיות סיבה, הכוונה צריך להיות משהו שמתנה את הדבר הזה שקרה פה או שנוצר פה, אוקיי? מתנה, לא גורם במובן הפיזיקלי. בסדר, ועדיין צריך להיות משהו שמתנה את זה. והמשהו הזה הוא אלוהים. הטיעון יכול לעמוד גם בלי המרכיב הפיזיקלי. בסוגריים אני רק אוסיף, אני לא מסכים עם יום. זאת אומרת, אני חושב שברור שיש יחסים סיבתיים בעולם למרות שאין לנו דרך חושית לצפות בהם. אני פשוט לא מסכים עם יום שרק דברים שהם נצפים בחושים אני יכול להגיד על העולם. אני יכול להגיד על העולם עוד הרבה דברים למרות שלא צפיתי בהם בחושים. למשל קיומו של אלוהים שאנחנו עסוקים בו כאן, יש לי טיעונים טובים לטובת קיומו של אלוהים ולכן אני מוכן להגיד את זה כטענה על העולם למרות שגם אני מסכים שאי אפשר לצפות בו, וזה לא יכול להיות תוצאה של תצפית. אוקיי? טוב, לזה עוד נחזור. בכל מקרה, אז לענייננו, אני רוצה לטעון שאינטואיציה זה כושר שעוזר לנו להכיר את העולם. זה לא רק סתם צורת מחשבה סובייקטיבית שלנו. כן, זה בעצם מה שיום מניח. יום מניח שכל דבר שלא תצפיתי זה על אחריותנו. זאת אומרת, אין שום קשר למה שקורה בעולם. אני אומר לא נכון, אינטואיציה היא גם איזשהו סוג של חוש, כעין חוש. ואם אנחנו תופסים שזה באמת המצב, אז זה איזשהו סוג של תצפית על העולם, לא באמצעות החושים, בעיני השכל כמו שהרמב"ם כותב בתחילת המורה. בכל אופן, אז הטענה היא שהטיעון קיים גם ללא המרכיב הפיזיקלי, אבל כמובן הרי גם יום כמו כולנו הבין שיש מרכיב פיזיקלי למרות שהוא הכחיש את זה, כל אחד מבין את זה ולכן אני לא צריך להגיע לזה. זאת אומרת, כולנו מניחים שיש גרימה, שעיקרון הסיבתיות נכון ולכל דבר יש משהו שחולל אותו או שגרם לו, וזה שפילוסופים מתפלפלים על העניין הזה זה לא צריך להטריד אותי יותר מדי.
[Speaker G] זאת עדיין הנחה שלך. מה? אולי זו אמונה שלך.
[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות, אבל האמונה גורמת לכולנו לחשוב ככה. ומי שאומר לי שהוא לא מאמין בזה הוא שקרן לדעתי. אני לא מאמין לו. אוקיי? סיבה טובה למה הוא משקר צריך לחשוב, אבל הוא שקרן לדעתי. טוב, בכל אופן, לכן הטיעון הזה של ההנחה הזאת שלכל דבר צריכה להיות סיבה נשמעת הנחה טובה. ואם תגידו שאין לה מקור תצפיתי, עדיין אתם מסכימים שכל בן אדם רציונלי מניח את זה? אם כל בן אדם רציונלי מניח את זה, אתה כבר לא יכול להגיד שהטיעון לטובת קיומו של אלוהים חורג מחשיבה רציונלית. זאת לפחות את זה אני יכול לטעון. שאדם רציונלי צריך להגיע למסקנה הזאת. אוקיי? מה הצדקה לזה? שאלה נהדרת. אפשר להשאיר את זה לאחר כך.
[Speaker B] אמרת שהעולם קדמון ולכן אין פה סיבה. מה? עולם קדמון.
[הרב מיכאל אברהם] רגע, אז זה הרהורים. עוד אני אגיע להרהורים. אז זה הטיעון הבסיסי. אלא מה? עכשיו מתעוררות הבעיות. למה? מפני שאם באמת לכל דבר צריכה להיות סיבה, אז השאלה המתבקשת היא, אז מה הסיבה לקיומו של אלוהים? אם לכל דבר צריכה להיות סיבה אז גם לו צריכה להיות לו סיבה. אוקיי?
[Speaker H] טוב, אז אלוהים פריים, אלוהים תג, כן.
[הרב מיכאל אברהם] או שאני מקבל שרשרת אינסופית של סיבות, אבל זה בפילוסופיה מקובל שזה כשל, זה נקרא רגרסיה אינסופית, נסיגה אינסופית. או שלא נכון שלכל דבר צריכה להיות סיבה. כי אם אנחנו מניחים שלכל דבר צריכה להיות סיבה, אנחנו נכלאים לרגרסיה אינסופית. זו הוכחה בדרך השלילה. זאת אומרת, אם אני מניח שלכל דבר צריכה להיות סיבה, אז אנחנו נכלאים לרגרסיה אינסופית, ולכן, לכן לא נכון שלכל דבר צריכה להיות סיבה. כך צריך לנסח את הערעור על הטיעון. זאת אומרת, הערעור על הטיעון בעצם אומר ככה: אז מה עם הסיבה של אלוהים? יכול להגיד טוב, אתה צודק, צריך עיון, לא יודע. צריך עיון, אבל עדיין אתה מסכים שלכל דבר צריכה להיות סיבה, ולכן הטיעון הוא נכון. אומר לא, אני לא מסכים שלכל דבר צריכה להיות סיבה. כי אם גם לאלוהים צריכה להיות סיבה, אז גם לסיבה שלו צריכה להיות סיבה וכן הלאה, וזה אומר שנתקע ברגרסיה אינסופית. אם אתה נתקע ברגרסיה אינסופית, זה עצמו מוכיח שההנחה שלכל דבר צריכה להיות סיבה לא נכונה, כי היא מוליכה אותנו לסתירה, היא מובילה אותנו לבעיה.
[Speaker E] טוב, למה אתה עוצר שם? אתה יכול לעצור יותר מאוחר בשרשרת.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל חובת הראיה היא על מי שרוצה להוכיח שיש אלוהים. נו, לכן אני אומר, אז תעצור בעולם עצמו. טוב, אז אין אלוהים. אם לא נכון שלכל דבר יש סיבה, אז הטיעון לא עומד. הנחה ראשונה שלו לא נכונה, לא קיימת. אלא מאי? אבל אנחנו כן מאמינים בעקרון הסיבתיות. מה לעשות? וזה תמיד בפרדוקסים, וזה תמיד בעיה. זאת אומרת, כמו שאמרתי קודם, הרי המסקנה ברור שהיא לא נכונה, אבל מצד שני אתה צריך לשים את האצבע מה בעייתי בטיעון. אוקיי? ואנחנו כן חושבים שעקרון הסיבתיות הוא נכון. לכן אני חושב שצריך לנסח את זה בצורה קצת שונה. עקרון הסיבתיות, ההנחה הפשוטה היא שהוא נכון, למעט, אתה צריך למעט ככל האפשר את יוצא הדופן. נכון? עכשיו את מי אנחנו נמעט? אוקיי? למיעוטי מאי?
[Speaker H] חלק אתה מוצא טוב, למעט חלק, כן, לא, כן.
[הרב מיכאל אברהם] יש עיקרון במשפטים שנקרא לקס ספציאליס. מה זה לקס ספציאליס? זה עדיפותו של הספציפי, כן. אז נגיד יש בהלכה איסור לרצוח בני אדם. אוקיי? מצד שני יש חובה לסקול מחללי שבת. אז מי גובר? חובה לסקול מחללי שבת או האיסור לרצוח בני אדם? התנגשות בין שני ערכים הלכתיים. התשובה היא שהספציפי גובר. החובה להרוג מחללי שבת, לסקול מחללי שבת, היא חובה יותר ספציפית מאשר האיסור הכללי לרצוח. והספציפי תמיד גובר. ההיגיון מאוד פשוט. למה? מפני שאם אתה תניח שהרחב יותר גובר, אז ביטלת את הספציפי לחלוטין. אז הפסוק הזה שאומר שצריך לסקול מחללי שבת אין לו קיום בשום מצב. לעומת זאת, אם אתה תאמר לא, הספציפי גובר, אז העיקרון הכללי נכון חוץ מאשר ההסתייגות הזאת שעיקרון ספציפי עושה. ואז שני העקרונות קיימים. אסור לרצוח למעט אותם מקרים שהתורה אומרת שכן צריך להרוג. אוקיי? לכן עדיף תמיד, אנחנו מעדיפים תמיד את העיקרון הספציפי על העיקרון הכללי. כי זה משאיר בעצם את האינטואיציה שלנו במרביתה, או לא יודע, ככל שאני יכול רחב יותר, כן? האינטואיציה, אני רוצה לוותר על כמה שפחות מהאינטואיציות שלי. אוקיי? עכשיו אם האינטואיציות שלי אומרות תראו, יש עיקרון סיבתיות. אוקיי? מצד שני אני גם לא רוצה להגיע לרגרסיה אינסופית, זה כשל. שני הדברים האלה לא מסתדרים אחד עם השני. אתה יכול להגיד אוקיי, אז אין עיקרון סיבתיות, אני מוותר על זה לגמרי. אמרתי לא, יש עיקרון סיבתיות למעט דברים כאלה שיובילו אותי לרגרסיה אינסופית. אוקיי? עכשיו מי זה הדברים האלה? אז בואו ננסה לחשוב בהיגיון. הדברים שאנחנו מכירים בעולם שלנו, נדמה לי שדי ברור לנו שלהם יש סיבה. נכון? הם שייכים לקבוצת הדברים שיש להם סיבה. אוקיי? כיסא, שולחן, כוכב, לא משנה, דברים חומריים שאנחנו מכירים בעולם שלנו. אז כנראה שלעולם צריכה להיות ישות כלשהי שיצרה את העולם הזה, כי העולם הזה הוא סוג דברים שיש להם סיבות, ועכשיו צריך לדון עליה. כן? האם גם היא צריכה סיבה. ואחת משתיים, או שהיא החריגה. הטענה בסופו של דבר שבקצה השרשרת הזאת נמצאת ישות שהיא לא כפופה לעקרון הסיבתיות וזה חייב להיות. למה? כי אחרת יש רגרסיה אינסופית. זאת בעצם הטענה. אז זה ניסוח קצת יותר מורכב ועדין, אבל הוא ניסוח יותר מדויק. עליו כבר אי אפשר לערער את הערעור שהבאתי קודם של מי יצר את אלוהים, מה סיבתו של אלוהים. אלוהים זה לא זה שברא את העולם, אלא הראשון בשרשרת. יכול להיות שיש שרשרת לאורך עשר או אורך ק"יט או אורך אני לא יודע כמה שאתם רוצים. אבל בסוף בקצה צריך להיות משהו שהוא קיים מחמת עצמו, אין לו סיבה. כי אחרת אני מגיע לרגרסיה אינסופית. אז את אותו אחד בקצה אני מוציא מהעיקרון הזה של הסיבתיות. הוא לא כפוף לעקרון הסיבתיות. וזהו, מעבר לו אין לי סיבה להוציא את שום דבר אחר. והנחה שלי זה שעקרון הסיבתיות הוא נכון. ונגיד יותר מזה, עקרון הסיבתיות כיוון שהוא לא תוצאה של תצפית, אז אני חושב שיש פה ניסוח מטעה קצת. אני לא טוען שעקרון הסיבתיות קיים רק לגבי דברים שבעולם שלנו. אני טוען שהוא קיים לגבי כל דבר למעט מה שאני חייב להחריג. והדברים בעולם שלנו לא סביר להחריג אותם, מבינים? כי אחרת אני הופך אותו לעיקרון תצפיתי, ואז אני אומר אם עקרון הסיבתיות קיים רק לגבי דברים שקיימים בעולם שלנו, אז בעצם אתה אומר לי שזו תוצאה מתצפית. אני מסתכל בעולם שלנו ואני רואה שהעולם שלנו מתנהל לפי חוק הסיבתיות. אוקיי, אבל לא, אני טוען זה לא תוצאה של תצפית. אוקיי? זו תוצאה של עיקרון אפריורי, ועיקרון אפריורי הוא גם נכון, ככה אנחנו הנחנו בהתחלה. אוקיי? אז מה? נכון, אבל עדיין אני רוצה לטעון שברור שלעיקרון הזה צריך להיות לפחות חריג אחד שעומד בקצה השרשרת. ואין לי סיבה להניח או אין לי סיבה להוציא עוד חריגים מהעיקרון הזה כי אני לא צריך, וכל עוד אני לא צריך אני לא אוציא. הטענה היחידה שאני רוצה לטעון זה שהחריג הזה שנמצא בקצה השרשרת הוא כנראה לא משהו שקיים בעולם שלנו, כי הדברים שקיימים בעולם שלנו לא סביר להחריג אותם מעקרון הסיבתיות. במובן הזה יש פה כן איזושהי זיקה ניסיונית, תצפיתית, או משהו כזה. אני לא טוען שעקרון הסיבתיות הוא תוצאה של תצפית, אני כן טוען שהדברים שבניסיוננו הם כנראה כפופים לעקרון הסיבתיות. ואולי עוד הרבה דברים אחרים גם, אבל יש משהו אחד לפחות שלא.
[Speaker E] אם עכשיו הרבה מפה נגיד, נגיע למסקנה שקוונטים זה משהו שפשוט אנחנו לא צריכים להסביר את הסיבה של למה אלקטרון פה ופה.
[הרב מיכאל אברהם] אני אגיע לקוונטים, קוונטים זה גם ערעור. תצרף את זה לרשימת הערעורים.
[Speaker B] זה שאני מציב לעצמי מטרה ואני שואף להגיע אליה, אז זה לא סיבתיות, דבר גורר דבר? תכליתיות. מה? זה תכליתיות. תכליתיות? אז זה סותר את רעיון הסיבתיות קצת.
[הרב מיכאל אברהם] אם אתה מניח שאתה באמת יכול להיות מונע לקראת תכלית בלי שהייתה סיבה. אתה חותר אליה, אבל מה גרם לך לחתור אליה?
[Speaker B] אתה רואה
[הרב מיכאל אברהם] את המטרה והראייה הזאת מעוררת אצלך משהו שגורם לך לחתור אליה, אז זה סיבתי. לכאורה.
[Speaker B] אני
[הרב מיכאל אברהם] חושב שרצון חופשי זה המקום היחיד שבו באמת יש איזושהי התחלה של תהליך כזה שלא נעוצה בסיבה ראשונה, אלא היא מתחילה מהתכלית ולא מכוח סיבה, אבל לזה צריך דיון נפרד. הרצון בעצם, מה שמייחד את הרצון כשהוא כשאתה בוחר חופשי, כן? כשאתה בוחר חופשי, מה שמייחד את התהליך הזה, זה התהליך היחידי שבו התכלית מחליפה את הסיבה, ואתה פועל לקראת תכלית ולא מכוח סיבה. ואם אתה פועל מכוח סיבה זה דטרמיניסטי. אוקיי? אם אתה לא דטרמיניסט, זאת אומרת אם אתה חושב שיש בחירה חופשית, אני חושב שיש. אוקיי? טוב, בכל אופן, אז זה בעצם הניסוח של הטיעון הקוסמולוגי, הניסוח היותר מדויק שלו. וכאן כבר אי אפשר לשאול מי ברא את אלוהים כי החרגנו אותו ואין שאלה על מי ברא אותו. ובעצם הטענה היא שאו שאתה מקבל את אם אתה לא מקבל את עקרון הסיבתיות בכלל, אתה סתם לא אדם רציונלי. אם אתה מקבל את עקרון הסיבתיות, אז יש לך בהכרח רגרסיה אינסופית, אתה חייב להחריג ממנו משהו. כיוון שרציונליות אומרת שאנחנו כן מאמצים את עקרון הסיבתיות, אנחנו ממעטים את ההחרגה. אוקיי. עכשיו אני צריך להבהיר קצת יותר מה בעצם רע ברגרסיה אינסופית. אמרתי שרגרסיה אינסופית זה כשל, נכון? וזה שלב הכרחי בבניית הטיעון, הטיעון המתוקן. הטיעון המתוקן צריך, יש בו הנחה נוספת, שזה שלילה של רגרסיות אינסופיות. צריך להוסיף אותה כהנחה לטיעון. והשאלה מאיפה היא באה? למה לא להניח שיש שרשרת אינסופית של סיבות? מה הבעיה? אז קודם כל, זה אני שמעתי פעם כשהייתי באוניברסיטת תל אביב, תואר ראשון עשיתי שם בהנדסה, אז הלכתי לשמוע כל מיני קורסים בחורים שהיו לי, אז שמעתי קורס בפילוסופיה הודית של שלמה בידרמן. והוא תיאר שם משהו שמאוד הפתיע אותי, שיש להם איזה שהם כללים בהודו, לפחות באגף מסוים של הפילוסופיה ההודית, יש כללים לוגיים מאוד נוקשים איך מנהלים ויכוח. יש להם כללים מאוד מאוד, אנחנו בדרך כלל רגילים לזה שזה מין איזה רוחניות כזאת שלא מנוסחת בטיעונים עם הנחות ולוגיקה וכדומה. יש שמה לוגיקנים קשוחים ביותר, עם עקרונות לוגיים שמי שחרג מהם נפסל, זאת אומרת הוא הפסיד, הפסיד את הוויכוח. זה סוג של דיבייט כזה. אחד העקרונות הם לשלול רגרסיה אינסופית. אם אתה נקלע לרגרסיה אינסופית, הפסדת. בסדר? אז זה נכון, זה מקובל בהרבה מקומות בפילוסופיה שרגרסיה אינסופית היא כשל. זו שאלה לא פשוטה למה. אני אנסה להבהיר קצת למה, פה בהקשר שלנו זה מאוד חשוב, כי בדרך כלל אומרים שרגרסיה אינסופית זה כשל, כאן אני משתמש ברגרסיה אינסופית בשימוש בונה, קונסטרוקטיבי. הרגרסיה האינסופית מבחינתי זה הכלי שבאמצעותו אני בונה את זה שאלוהים קיים. כי אם הוא לא היה קיים, אז הייתה רגרסיה אינסופית. אוקיי? אז עכשיו לכן פה זה לא סתם שאלה של מי נפסל בוויכוח, זאת הנחה בטיעון. זאת אחת ההנחות בטיעון שמובילה אותנו לקיומו של אלוהים. והשאלה היא מאיפה אני יודע את ההנחה הזאת או על מה היא מבוססת.
[Speaker E] אילו עוד סוגים של רגרסיות יש חוץ מסיבה? לא הבנתי. אתה אומר שכאילו בהרבה מקומות בפילוסופיה סיבה או הסבר. אז איפה זה עוד מופיע כאילו?
[הרב מיכאל אברהם] סיבה או הסבר, הסבר, כן. סיבה והסבר זה לא אותו דבר. כל הסבר גם תכלית יכולה להיות הסבר למשל. אז אני רוצה להבהיר את זה אולי דרך כמה דוגמאות. דוגמה ראשונה הידועה ביותר נדמה לי שזה ויליאם ג'יימס, שהוא מספר שפיזיקאי יווני נותן הרצאה בפיזיקה. והוא מסביר שהעולם יושב על גבו של צב גדול, אטלס, כן? אז אישה בקהל מצביעה והיא אומרת והצב על מה עומד הצב? אז הוא אומר לה יש עוד צב למטה שהצב הזה עומד עליו והעולם על הצב העליון. טוב, הצב הקטגורי מה שנקרא. ואז היא שואלת ועל מה עומד הצב השני או התחתון? יש עוד צב שלישי שהצב השני עומד עליו. טוב, כשהוא רואה את האצבע שלה בפעם הבאה כבר, אז הוא אומר תראי את לא מבינה טמבלית, יש צבים כל הדרך עד למטה. הייתם מקבלים הסבר כזה? זה מצחיק, כולם צוחקים. אבל בוויכוחים פילוסופיים כשמגיעים לרגרסיה אינסופית אומרים לי לא, למה? רגרסיה אינסופית זה גם אופציה. נו, הנה, יש לכם רגרסיה אינסופית, מה הבעיה? מה רע בזה? יש צבים, אינסוף צבים עד למטה, כן, כולם עומדים אחד על השני. מה רע בהסבר הזה? זה ממש רגרסיה אינסופית. מה שרע בהסבר הזה זה שהוא לא הסבר. הוא לא מסביר כלום. אתה בעצם אומר יש לי הסבר ולא מציג אותו, נכון? בשביל להציג את ההסבר אתה צריך בעצם להציג בפניי את כל השרשרת, כי אחרת אתה אומר לי לא, יש הסבר, אתה רק טוען שיש הסבר בלי להציג אותו. תודה רבה. לטעון שיש הסבר בלי להציג אותו זה לא קלף לגיטימי בוויכוח. אם יש לך הסבר תציג אותו. פה לא הצגת את ההסבר הזה. או במילים אחרות אפשר לומר מה זה הלמטה הזה? צבים כל הדרך עד למטה, איפה הלמטה הזה נמצא? למטה הוא נמצא, איפה? מה זה הלמטה? אין למטה כזה. נכון? אין למטה. זה אותו דבר. זה בעצם להגיד אותו דבר. ואתה בשביל לראות את הדבר הזה כהסבר אתה בעצם צריך להניח שיש איזשהו למטה כזה שהצבים מתחילים ממנו והלאה עד שהם מגיעים לכן לצב העליון, צב הקטגורי מה שנקרא, ועליו העולם. אוקיי? אבל אין דבר כזה למטה. כשאתה אומר שיש אינסוף צבים זה ביטוי מושאל. המספר אינסוף הוא לא מספר. הרבה פעמים חושבים שאינסוף זה מספר נורא נורא נורא גדול. הרבה יותר גדול מכל המספרים. לא, אינסוף זה לא מספר והוא לא גדול. זאת אומרת, הוא פשוט אומר שאין מספר שמתאר את זה. זה נקרא להגיד אינסוף, שאין מספר שמתאר את זה. או ראיתי פעם מטאפורה אחרת אצל גדי.
[Speaker F] הנה הבאתי אותו בשביל לעשות קומפקטיפיקציה לעורכת שלך. מה? הנה הבאתי אותו בשביל לעשות קומפקטיפיקציה לעורכת שלך.
[הרב מיכאל אברהם] אולי. אם אתה יודע מה שאתה אומר, אני לא יודע מה אתה אומר. גדי, איך קוראים לו מהבלוג הזה של המתמטיקה? שכחתי את שמו. היה לי פעם ויכוחים איתו גם. ברח לי השם. לא מדויק, כך זה נקרא הבלוג שלו. מאוד מעניין דרך אגב, כדאי לקרוא. קצת חלק דברים כבדים, אבל באמת… אז הוא אומר המטאפורה הכי טובה לאינסוף זה כמה שאתה רוצה. עוד פעם, זה לא מספר נורא נורא גדול, זה כמה שאתה רוצה. זאת אומרת אין שום מגבלה, מה שאתה רוצה יהיה לי. אני חושב שזה מטאפורה יפה למושג אינסוף. זה לא מספר שיותר גדול מאלף ויותר גדול ממיליון ויותר גדול ממיליארד. לא, זה לא מספר בכלל. אין דבר כזה. כשאני מדבר על אינסוף אני לא באמת מדבר על משהו. אני… זה תורת התארים השליליים. אני טוען שאין שום מספר סופי שמתאר את הדבר הזה. אז מה כן? אין כן, יש רק מה לא. אין שום מספר סופי שמתאר את המצב הזה, את הדבר הזה. אוקיי? עכשיו בשביל להציג שרשרת הסברית, אתה צריך להציג את כל החוליות מול העיניים, כי אחרת זה לא הסבר. אבל אין מספר קונקרטי של חוליות שאתה יכול להציג אותם מול העיניים שלי. אתה רק אומר שמספר החוליות הוא כזה ששום מספר סופי שתמצא לא יתאר את מספר החוליות. אז מה כן מספר החוליות? אין תשובה, זה סתם שאלה לא לגיטימית. אין. זה כמו בחובות הלבבות בשער הייחוד, הוא מביא ראיה לזה שהעולם נברא. כי אם העולם היה קדום, אפרופו השאלה, אם העולם היה קדום, אז הרי לא היינו יכולים להגיע לזמן שבו אנחנו נמצאים עכשיו. אנחנו מתחילים ממינוס אינסוף ומתחילים להתקדם. אז כמה זמן עבר עד שאנחנו נמצאים בזמן שלנו עכשיו? לא היינו מגיעים אף פעם לשום זמן סופי, נכון? מתי אנחנו מגיעים לתאריך של מינוס אלף לספירה או פלוס אלף לספירה? כמה זמן עבר ממינוס אינסוף ועד כאן? המון, אינסוף. ואנחנו לא מגיעים לזה אף פעם, זה לוקח אינסוף זמן להגיע. לכן ברור שהעולם הוא סופי. כך טוען בעל חובות הלבבות. כמובן שהתהליך הזה לא מוגדר מבחינה מתמטית. אתה לא יכול להתחיל ממינוס אינסוף ולהתחיל לצעוד ימינה. אין דבר כזה, זה פשוט לא מוגדר. אתה יכול להתחיל מאפס ולצעוד שמאלה כל הזמן ואף פעם לא תגיע. זה תהליך מוגדר היטב. אבל אין תהליך שאתה מתחיל לצעוד ממינוס אינסוף ימינה ואז בכל זמן אני יכול להגיד לך איפה אתה נמצא. אתה נמצא במינוס אינסוף ונשאר במינוס אינסוף ואני לא יודע מה להגיד לך על מה שאתה נמצא או לא נמצא. אוקיי? לכן זה תהליך שהוא בכלל לא מוגדר ברמה המתמטית. אני כל הדברים האלו אני מנסה להביא כדי להראות לכם שכשאנחנו מדברים על מושגים של אינסוף, צריך להיות מאוד זהירים לגביהם. בדרך כלל מתמטיקאים נוהגים להתייחס למושג אינסוף כמושג פוטנציאלי ולא קונקרטי. זאת אומרת אין… זה לא מספר, זה לא כמו מספר אלף או מיליון או משהו כזה. זה לא משהו קונקרטי חיובי, זה משהו נגטיבי, משהו פוטנציאלי. זאת אומרת אתה שואף לאינסוף, אתה לא יכול להימצא באינסוף, אתה יכול לשאוף לאינסוף. אוקיי? לשאוף זה תמיד טוב. כמו שלייבוביץ אמר, משיח שהגיע הוא לא משיח. זאת אומרת אינסוף שהשגת אותו הוא לא אינסוף. אז הטענה היא שאם אתה רוצה להציג הסבר שיש לו שרשרת של אינסוף חוליות, ההסבר הזה כושל. זה כשל. כיוון שאינסוף חוליות… אין דבר כזה יש לו אינסוף חוליות. אין לו מספר סופי של חוליות, זה אתה יכול להגיד. זאת אומרת בקיצור אין לי הסבר. זה מה שאתה אומר, אין לי הסבר. כי כל הסבר צריך להיות עם מספר סופי של חוליות, ואתה אומר אין לי הסבר עם מספר סופי של חוליות או במילים אחרות תעצור באין לי הסבר נקודה. אתה בעצם אומר אין לי הסבר. זה כל מה שאתה אומר. ולכן רגרסיה אינסופית באמת נחשבת. ככשל. וכשאנשים אומרים לא לא, מה הבעיה? כן, הרבה פעמים היה לי ויכוחים עם כל מיני אתאיסטים חובבים ואחרים, ודיברתי איתם על הטיעון מהסוג הזה, מה בעיה ברגרסיה אינסופית? רגרסיה אינסופית זה מצוין. כל מקום אחר מישהו היה אומר לו את זה הוא היה משפז אותו. אבל במקום שבו אתה צריך ואין לך ברירה, אז כמובן רגרסיה אינסופית זה נהדר. אבל לא, רגרסיה אינסופית זה לא נהדר, רגרסיה אינסופית זה סך הכל להגיד אין לי הסבר. ואז כשאתה מבהיר לו את העניין הזה, אני כבר יש לי הרבה ניסיון, מבהיר לו את העניין הוא נכון אז אין לי הסבר אני מעדיף להישאר בצריך עיון. מי שאומר יש לי הסבר, אלטרנטיבה היא שאין הסבר הוא אומר אני מעדיף להישאר בצריך עיון. קצת מוזר. בוא נראה, רגע אני אשתיק רק את המטרד הזה. טוב לא משנה, אני כבר לא אעשה פה את כל המסך והכל, אני אשלח לכם אולי אני אעלה את זה במודל. יש סרטון מאוד יפה על המלון של הילברט. המלון של הילברט זאת הדגמה יפה על הבעייתיות של המושג האינסוף. אבל אני אגיד לכם את זה בעל פה, בלי סרטונים. מה? לא, אני יודע, את זה אני יודע לעשות, אפילו בגילי המופלג, אבל אין לי כוח להתחיל להוריד ת'מסך ולחבר ת'כבלים ואת ה… אוקיי. תחשבו על מלון שיש לו אינסוף חדרים, אינסוף בן מנייה, ולכל חדר יש מספר 1, 2, 3, 4 וכן הלאה, כן? המספרים הטבעיים מאחד ומעלה, שלמים החיוביים. עכשיו הסיפור מתחיל שכל החדרים במלון תפוסים. אוקיי? כל חדר יש אורח. אוקיי? עכשיו מגיע בן אדם נוסף ורוצה לשכור חדר. אוקיי? אז בעל המלון אומר לו אין שום בעיה. כל אורח עובר לחדר n פלוס אחד. אורח בחדר n עובר לחדר n פלוס אחד. אוקיי? זאת אומרת אורח מחדר 1 עובר ל-2, 2 עובר ל-3, 3 עובר ל-4 וכן הלאה. ואז חדר 1 נשאר פנוי ובחדר 1 הוא מכניס את האורח החדש. האם יש אזרח או אורח שאין לו חדר? לכולם יש חדר. הכל בסדר. אוקיי? עכשיו מגיעים אינסוף אוטובוסים עם אינסוף נוסעים, אוקיי? ומבקשים להתארח במלון. אין שום בעיה, בעל המלון אומר מצוין, אתם מוזמנים להתארח אצלי. כל אורח בחדר עובר לחדר n עובר לחדר שני n. אורח בחדר 1 עובר ל-2, אורח בחדר 2 עובר ל-4, אורח ב-3 עובר ל-6 וכן הלאה. אחרי שכולם עברו, מאוכלסים רק החדרים הזוגיים. נכון? חדרים אי-זוגיים כולם ריקים. כמה כאלה יש? אינסוף, נכון? כל האורחים מהאוטובוס מוזמנים להיכנס לחדרים האי-זוגיים שהתפנו. טוב. העולם לא מפסיק להתעלל באותו בעל מלון אמלל, ועכשיו מגיעים אינסוף אוטובוסים עם כל אחד מהם עם אינסוף נוסעים. וגם הם רוצים להתארח במלון שלנו. אין שום בעיה, הכל מצוין. מה אנחנו עושים? אנחנו לוקחים את תושבי האוטובוס הראשון ואנחנו ממקמים אותם בחזקות של המספר הראשוני הראשון. נגיד המספר הראשוני הראשון זה 2, זה 2, 4, 8, 16 כל החזקות של 2. כמה כאלה יש? יש משפט נכון במתמטיקה שיש אינסוף מספרים ראשוניים. הווה אומר מספר המספרים הראשוניים הוא לא סופי. זאת אומרת לא שיש אינסוף אלא אין סופי. זאת אומרת אין מספר סופי של מספרים הראשוניים הוא לא סופי. אז לכן יש אינסוף חדרים שהם חזקות של 2. כולם שלמים וכולם במלון. אוקיי? יש אינסוף חדרים שהם חזקות של 3, גם מספר ראשוני. גם של 5, של 7, של 11, 13, 17, כן וכן הלאה. כל המספרים הראשוניים. כל אוטובוס יתמקם בכל החזקות של מספר ראשוני אחד, האוטובוס הבא מספר הראשוני השני, האוטובוס הבא, וככה נכנסים אינסוף אוטובוסים עם אינסוף נוסעים בכל אחד מהם ואני יכול להגיד לכם על כל, לכן התהליך הזה מוגדר היטב. אני יכול להגיד לכם על כל נוסע. בכל אוטובוס באיזה חדר הוא יהיה. נתתי לכם מספר מוגדר. תגידו לי הנוסע ה-1000 באוטובוס ק'-י"ט, אני אגיד לכם באיזה חדר הוא יהיה. בסדר? זה בעצם ק'-י"ט בחזקת 1000. זה החדר שבו הוא יהיה. וכן הלאה. לכן התהליך הוא מוגדר היטב. בסדר? וככה אני יכול לאכלס בעצם כל מספר של אנשים. עכשיו, אני לא יודע אם לקרוא לזה פרדוקס. למה זה פרדוקס? הינחנמי, אז אפשר לאכלס במלון כזה כל מספר שאתה רוצה של אנשים. אוקיי? אבל ברור לכולנו שלא יכול להיות מלון כזה, וברור לכולנו שכל התהליך שתיארתי עכשיו הוא לא תהליך שבאמת קיים. לא יכול באמת להתקיים. וזה הדגמה טובה לזהירות שנדרשת כשאנחנו מדברים על מושג האינסוף. אין מלון עם אינסוף חדרים. אין דבר כזה מלון עם אינסוף חדרים. זה לא מלון עם המון המון המון המון חדרים שאני לא מצליח לתפוס. לא. מלון עם אינסוף חדרים פשוט לא קיים. אין מלון כזה. אוקיי? בדיוק כמו שאין שרשרת של צבים שהם אינסוף צבים כל הדרך עד למטה. טוב, אפשר להפליג עוד הלאה במלון של הילברט, אבל בסופו של דבר, כן, מזכיר לי, מכירים את הבדיחה על הרשל'ה? הרשל'ה נכנס לקונדיטוריה. והוא מזמין לחמניות. שתי לחמניות. טוב. קיבל שתי לחמניות, אמר: אתם יודעים מה? התחרטתי. אני מחזיר את הלחמניות תביאו לי סופגניות. שתי סופגניות באותו מחיר. טוב. גומר שתי סופגניות ויוצא לו לדרכו. רץ אחריו בעל הקונדיטוריה, אומר לו: היי, הרשל'ה, לא שילמת. למה שאני אשלם? על הסופגניות שאכלת. החזרתי לך תמורתן את הלחמניות. אבל על הלחמניות לא שילמת. את הלחמניות לא אכלתי. אז נדמה לי שזה פחות או יותר, נדמה לי ההסבר של צבים כל הדרך עד למטה. זאת אומרת, כל אחד בנוי על השני, והוא בנוי על זה והוא בנוי על זה. כן, כן, הכל בסדר, יש לנו הסבר מצוין. שם למטה, ההוא שמה, זה הוא נושא עליו את כל… כן, הזכיר לי פסוקים של ישו בישעיהו, הוא נשא את כל סבלותם, משהו, לא זוכר כבר בדיוק. אז הטענה היא שכשאתה מדבר על רגרסיה אינסופית אתה בעצם אומר אין לי הסבר. זה בעצם מה שאתה אומר. אז אין לי הסבר זאת לא אלטרנטיבה. ואם אני אומר, תראה, השרשרת, עיקרון הסיבתיות ושלילת הרגרסיה האינסופית מובילים אותי למסקנה שיש אלוהים. מישהו אחר אומר לי: לא, אני מקבל את עיקרון הסיבתיות, אבל לא מקבל את זה שרגרסיה אינסופית היא כשל. אז הוא בסך הכל אומר שאין לו הסבר. אם מישהו אומר: אני מקבל את זה שרגרסיה אינסופית היא כשל, אבל אני לא מקבל את עיקרון הסיבתיות. נכון? הוא יכול לחלוק על כל אחת מהנחות. מה זאת אומרת לא מקבל? אתה לא מקבל את עיקרון הסיבתיות גם פה? לא, פה ודאי שכן, הוא א פריורי הרי. אז מה? אז אתה מקבל את עיקרון הסיבתיות, וזה לא יוצא כתוצאה מהתצפית. וזה לא נכון רק לעולם שלנו. אלא מאי? אתה צודק שמניעת הרגרסיה האינסופית דורשת ממני להחריג מעיקרון הסיבתיות משהו. מצוין, זאת בדיוק ההוכחה שלי לזה שיש אלוהים. ושיש משהו אחד לפחות שחורג מעיקרון הסיבתיות. ולכן ההתגוננות של האתאיסט, או המתקפה של האתאיסט, היא בעצם זו שבונה את הטיעון. הוא אומר לי: אני מגיע לרגרסיה אינסופית. לא, אני לא מגיע לרגרסיה אינסופית, כי בדיוק זה מה שאני טוען. בגלל שאין רגרסיה אינסופית, לכן חייבת להיות חוליה ראשונה. אם הייתה רגרסיה אינסופית, אז לא הייתה פה הוכחה לקיומו של אלוהים. כל מה שהרבה פעמים מוצג כערעור על הטענה הזאת, אבל זאת אי הבנה. הערעור הזה זאת הטענה. הטענה הזאת זו ההוכחה לזה שיש אלוהים. עכשיו, אז יש עכשיו ערעור שאומר: טוב, ומה עם אלוהים עצמו? אז גם הוא קיים אינסוף זמן. אבל האינסוף הזה הוא אינסוף קונקרטי או פוטנציאלי? בסך הכל החבאתי את הבעיות עם האינסוף בתוך אלוהים. אז אלוהים עכשיו קיים את אינסוף הזמן שהשרשרת הזאת הייתה צריכה לתפוס. לא נכון, זאת טעות. כי כשאני מדבר על שרשרת הסברית, שכל חוליה מסבירה את החוליה הבאה, אני צריך לראות מול העיניים את כל החוליות כדי שזה ייחשב הסבר. ולכן זה חייב להיות אינסוף קונקרטי, לא פוטנציאלי. אבל אם אני אומר שאלוהים היה קיים כל הזמן, זה אינסוף במובן פוטנציאלי, לא במובן קונקרטי. אני לא חייב להניח שהייתה נקודת התחלה שבה התחיל אלוהים. להיפך, אני טוען שלא הייתה נקודה כזאת. כל מה שאני טוען זה שלא היה זמן בלי אלוהים. לא שאלוהים קיים אינסוף זמן. זה ניסוח לא נכון. אינסוף זמן אין דבר כזה. אלא לא היה זמן שבו לא היה אלוהים. כל פעם שיש זמן, אלוהים קיים בו. זאת הטענה. בשביל להגיד את זה, אני משתמש במושג אינסוף במובנו הפוטנציאלי, לא במובנו הקונקרטי. זה בסדר, את זה אפשר להגיד. לכן זה לא, זה לא שהחבאתי את הבעייתיות של האינסוף. הבעייתיות של האינסוף היא לא שאני לא מוכן לדבר על אינסוף. אני לא מוכן לדבר על אינסוף קונקרטי, אני מוכן לדבר על אינסוף פוטנציאלי. אינסוף קונקרטי אני לא מוכן לדבר. שרשרת הסברית אם היא אינסופית היא צריכה להיות אינסוף קונקרטי. שרשרת של, או לא שרשרת אלא זמן חיים של מישהו, זמן קיום של מישהו יכול להיות אינסופי במובן הפוטנציאלי. לא הייתה התחלה, הוא תמיד היה. זה הכל, זה בסדר. לא טוען שהוא היה אינסוף זמן, אין דבר כזה, לא היה זמן שהוא לא היה. זה נקודה אחת. אותו דבר אגב, או לא אותו דבר בעצם, אבל ערעור דומה עולה מהקדמות, קדמות של העולם, מה שאתה הערת קודם. הקדמות של העולם לכאורה גם היא מערערת על הטיעון הזה, כי אם העולם היה קדום, אז לא צריך סיבה לכך שהוא קיים. סיבה לזה שהוא קיים זה רק בגלל שהוא נוצר מתישהו, ואז השאלה היא איך הוא נוצר או מי יצר אותו. אבל אם העולם לא נוצר, הוא תמיד היה, אז לא צריך להניח שיש משהו או מישהו שיצר אותו. אוקיי? לכן הרבה פעמים הטענה של קדמות העולם, הטענה האריסטוטלית נתפסת כערעור על הטיעון הזה. אבל צריך לשים לב פה לכמה דברים. דבר ראשון, וזה אינסוף פוטנציאלי לא קונקרטי. העולם היה קיים תמיד. זה לא קונקרטי, זאת אומרת הטיעון הוא טיעון לגיטימי, כי אני רק אומר לא היה אף פעם זמן שבו לא היה עולם, כמו שאמרתי על הקדוש ברוך הוא. הנקודה היא כזו: א', פיזיקלית היום אנחנו יודעים שהעולם הוא לא היה קיים אינסוף זמן. זאת אומרת המפץ הגדול וכולי. יש כל מיני השערות על יקומים קודמים וכולי, אבל זה אני עוד אגע בזה. אבל לפחות ממה שידוע לנו ברמה התצפיתית, העולם הוא בן גיל סופי, זאת אומרת ארבעה עשר מיליארד שנה או משהו כזה. זה דבר אחד. דבר שני זה מה שנקרא עיקרון הטעם המספיק. לייבניץ ניסח את זה כך, והטענה שלו זה שגם נגיד גם אם יש משהו שהיה קיים אינסוף זמן, אבל יש לו אופי מסוים מיוחד, עדיין הוא דורש הסבר. הוא אומר: נגיד שאתם מגיעים ליער ואתם רואים שם איזה כדור זכוכית עם ציורים נהדרים, עשוי לתפארת. שואלים: מי יצר את כדור הזכוכית הזה? מישהו עונה לכם: הוא היה קיים פה תמיד, אף אחד לא יצר אותו. נגיד שהוא היה קיים תמיד לצורך הדיון. האם זה מייתר את הצורך בהסבר? הרי בכל זאת זה כדור נורא מיוחד. צריך להיות איזה שהוא הסבר. ההסבר הזה לא יהיה סיבה כנראה, סיבה במובן של מי יצר את הכדור, אבל צריך להיות איזה שהוא הסבר למה הכדור הוא כפי שהוא. זה מה שלייבניץ קורא טעם, לא סיבה אלא טעם. במקום עיקרון הסיבתיות הוא קורא לזה עיקרון הטעם המספיק. ודברים מיוחדים צריכים טעם מספיק גם אם הם קדומים, גם אם הם היו קיימים תמיד. למה הם כפי שהם? ולכן עדיין אני מגיע לקדוש ברוך הוא, אבל שימו לב, כאן אני כבר צריך את המורכבות של העולם. כי אני אומר זה דבר מיוחד, אם זה דבר מיוחד זה לא נוצר סתם כך, צריכה להיות סיבה למה הוא כפי שהוא. אוקיי? זה מוביל אותי כבר לטיעון הפיזיקו-תיאולוגי, שזה הטיעון הבא. לכן אני רק פה אני רק משלים את התמונה, אבל בעצם כנראה ששני הטיעונים האלה יש קשר ביניהם, יש זיקה ביניהם. הטיעון השלישי מחזק את הטיעון השני, כי אתה צריך את עיקרון הטעם המספיק בשביל לשלול את האפשרות של עולם קדום. כמובן שגם פיזיקלית אתה יכול לשלול את זה ואז אתה לא צריך את הטיעון השלישי. פשוט כי המפץ הגדול, אז העולם הוא לא אינסופי. טענה נוספת שעולה, פשוט יש לי הרבה ניסיון כבר בוויכוחים האלה, טענה נוספת שעולה זה שאלוהים הוא לא הסבר. אתה אומר היה משהו שאתה לא מבין אותו ואתה לא יודע מה להגיד עליו, אתה לא יודע כלום, אז זה לא הסבר, סתם. אז אתה מתחמק. אני אמרתי קודם שהאתאיסט מתחמק עם הרגרסיה האינסופית, ולא, אתה זה שמתחמק. אז איך אי הבנה, למה זה אי הבנה? כי אני לא ניסיתי להציע הסבר. אני הוכחתי את קיומו של אלוהים, אני לא הסברתי שום דבר. תחשבו על למשל פו הדב, מסתובב על חוף הים והוא רואה עקבות, שבסוף מתברר שהם שלו, והוא רואה עקבות על החול. אז הוא מגיע למסקנה שכנראה עבר פה מישהו או משהו שזה צורת הרגליים שלו, נכון? זאת מסקנה הגיונית. אתה לא יודע להגיד שום דבר על המישהו הזה, מי אמר בכלל שיש מישהו כזה? זה לא הסבר מה שאתה אומר עכשיו. נכון, זה לא הסבר. אבל הוכחתי לך שקיים מישהו כזה שהוא עבר פה. יש הבדל בין להגיד הוכחתי לך את קיומו של אלוהים לבין להגיד שאלוהים מסביר את העולם או את בריאת העולם. אני לא טוען. אני מציע פה איזשהו הסבר. אני טוען שאם קיים עולם ולכל דבר צריכה להיות סיבה, אז אני מוכיח מכאן שקיים משהו שאני לא יכול להגיד עליו כלום, ושקיים משהו שהוא אחראי לזה שהעולם פה, שהוא יצר את העולם. ובמובן הזה גם אם אני לא יודע להגיד עליו כלום, אז מה? גם על אותו אחד שהשאיר את העקבות בחול אני לא יודע להגיד כלום. אבל אם יש עקבות, כנראה מישהו השאיר אותם. ולכן הטענה שאלוהים זה לא הסבר היא פשוט חוסר הבנה, זה לא נכון. יש פה עוד משהו שרציתי להגיד, קוונטים. בתורת הקוונטים מדברים על התרחשות ספונטנית. דברים נוצרים מן הוואקום, נוצרים באופן ספונטני חלקיקים מתוך הוואקום. ולכאורה בעצם זה אומר שגם בעולם שלנו דברים מהסוג שאנחנו מכירים גם הם יכולים להתרחש ללא סיבה, ללא יוצר. לא נכון, ההנחה הראשונה של הטיעון שלכל דבר צריכה להיות סיבה או לפחות דברים בעולם שלנו שאותם אני לא מחריג, לא נכונה. הנה תורת הקוונטים מראה לך שדברים יכולים להיווצר בלי סיבה. אז כאן אני אגיד אולי משהו אחד בשלב זה, כי אנחנו כבר צריכים לסיים, אז נגיד משהו אחד. תראו, דברים לא יכולים להתרחש בלי סיבה. מה שקורה נגיד אם היה עולם שהטבע שלו לא היה טבע קוונטי, הרי חוקי תורת הקוונטים הם חלק מחוקי הפיזיקה של העולם, נכון? היה יכול להיות עולם שבו חוקי הטבע היו אחרים, לא הייתה תורת הקוונטים שם, היה הכל פיזיקה קלאסית. בסדר? אפשר היה לברוא עולם שהוא מנוהל על ידי הפיזיקה הקלאסית גם בחלקיקים הקטנים, מנוהל על ידי הפיזיקה הקלאסית ולא על ידי תורת הקוונטים. בעולם הזה לא היו נוצרים דברים מהוואקום, נכון? רק בתורת הקוונטים יש את השיגיונות האלה שדברים קופצים מהוואקום. מה זה אומר? זה בעצם אומר שיש סיבה שיוצרת את הדברים האלה, הם לא באים מהוואקום. והסיבה היא האופי הקוונטי של העולם שלנו. זאת לא סיבה לוקאלית במובן הזה שאין פה משהו שיצר את החלקיק, אולי, וגם על זה יש ויכוחים בפרשנויות של תורת הקוונטים, אבל נגיד הפרשנות המקובלת, אין פה סיבה לוקאלית לדבר הזה, אבל וודאי שהאופי הקוונטי של העולם הוא זה שמאפשר את ההיווצרות. אז מי אחראי לאופי הקוונטי של העולם? שאלה חוזרת, אני עדיין מגיע לאלוהים. מישהו צריך היה לייצר את זה. למה העולם הוא דווקא עולם כזה עם אופי קוונטי שבו נוצרים דברים מהוואקום? אני אנסח את זה בצורה אחרת, מה שאנחנו קוראים וואקום בתורת הקוונטים הוא לא באמת וואקום. והראיה, תמיד כשנוצר חלקיק נוצר איתו גם אנטי חלקיק שמקזז את כל התכונות שלו. עם המסה החיובית נוצרת מסה שלילית, מטען חשמלי חיובי נוצר מטען חשמלי שלילי, כך שסך כל המטענים והתכונות הוא אפס, כי יש את שימור המטען ושימור המסה ושימור כל התכונות האלה. עכשיו מי דואג לזה שתמיד כשנוצר חלקיק כזה גם נוצר חלקיק הפוך שיקזז אותו? אם זה סתם נוצר מהוואקום ואין שום דבר פה שקשור לעניין, אז מי מוודא את זה שתמיד יאוזנו כל חוקי השימור? ברור שהאופי של העולם הוא לא אופי ריק. העולם הזה הוא לא סתם וואקום, קוראים לזה מצב וואקום כי אין חלקיקים, אבל זה לא מצב ריק מתוכן. יש בו את כל תורת הקוונטים ששולטת על כל מה שקורה בתוכו. והשאלה מי יצר את העולם בצורתו הזאת תחליף את השאלה מי יצר את החלקיק. אז הוא יצר עולם עם תורת קוונטים שמאפשר היווצרות ספונטנית של חלקיקים, אוקיי, אבל עדיין צריך מישהו שיצר את זה. זה לא נכון שתורת הקוונטים מראה שאין בעיה דברים יכולים להיווצר בלי סיבה, ממש לא. דברים בלי סיבה לא נוצרים. בעולם שבאמת היה ריק ולא היו גם שום חוקים שמאלצים את מה שקורה שם או ששולטים על מה שקורה שם, לא היו נוצרים דברים סתם ככה מהוואקום, זאת ההנחה הסבירה. אוקיי, לכן גם פיזיקאים כשהם מחפשים הסברים זה תמיד במסגרת תורת הקוונטים, אחרת מה הבעיה? תגיד נוצר מעצמו, מה הבעיה? מה צריך הסבר פה? ברור שצריך הסבר וההסבר הוא תורת הקוונטים, זאת אומרת שבעצם יש משהו שאחראי לתופעות האלה. זה לא נכון שהן קורות סתם ככה. לכן אני חושב שגם תורת הקוונטים לא מערערת על ההנחה הגדולה הזאת, ההנחה הראשונה הזאת של הטיעון. טוב, אנחנו נעצור כאן. רגע, היו כמה, שנייה אחת, היו כמה שנכנסו מאוחר. אביעד, אתה נכון? ראיתי. מי עוד? ומתן נדמה לי, נכון? מה השם? נבו? פה למעלה.
[Speaker I] דני? הייתי במילואים.
[הרב מיכאל אברהם] רגע, איך? דביר טרסקי. כן. אוקיי.
[Speaker B] אליסף דן. רגע.