אמונה ומשמעותה – שיעור 8
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- פרק ב׳ של אנסלם והטיעון האונטולוגי
- פרק ג׳: מעבר מקיום לקיום הכרחי
- הכרח מודלי, עולמות אפשריים, והחזרה אל ההכרה
- פרק ג׳ כהעתקה מבנית והנחת “קיים בהכרח”
- שטייניץ והטעות בין אונטי לאפיסטמי
- ידיעה ובחירה: יהודית רונן, הראב״ד, וההכרח בגרירה
- פרק ד׳: “אמר נבל בליבו אין אלוהים” ושתי דרכים לחשוב
- מוסר, אתאיזם, וריאליזם מוסרי
- פטרנליזם והוכחת חוסר קונסיסטנטיות
- סיפור האינדיק של רבי נחמן, בגדי המלך החדשים, ופסיכולוגיית הרציונליזציה
- כופין אותו עד שיאמר “רוצה אני” והרמב״ם
- מחשבה בשפה, רשב״א ותוספות, והבחנה בין משפט לתוכן
- השלכות על עיון פילוסופי באמונה ותפילין של אתאיסט “מוסרי”
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג קריאה ביקורתית בפרקי ב׳–ד׳ של ה״פרוסלוגיון״ לאנסלם: בפרק ב׳ נטען שאנסלם מתיימר להוכיח את קיום האל ללא הנחות אך בפועל מסתתרות בו הנחות על מה אדם יכול להעלות בדעתו ועל מדרגי שלמות, ובפרק ג׳ אנסלם מוסיף נדבך שלפיו לא רק שהאל קיים אלא שקיומו הכרחי. ההסבר מתחדד דרך ההבחנה בין הכרח אפיסטמי (ודאות מכוח הוכחה או ידיעה) לבין הכרח אונטי (הכרח במציאות), ובהמשך ההבחנה הזו משמשת גם לביקורת על ניסיון של שטייניץ להצדיק אפשרות של ראיות אונטולוגיות. בפרק ד׳ מוצעת הבחנה בין לחשוב את המילים לבין להבין את הדבר עצמו כדי להסביר כיצד “אמר נבל בליבו אין אלוהים” למרות הטענה שאי אפשר להעלות על הדעת את אי-קיום האל, ומשם מתפתחות השלכות לוגיות ופסיכולוגיות על שכנוע, עקביות פנימית, מוסר ללא אלוהים, ופירושים לסיפורים ומקורות כמו הראב״ד, הרמב״ם, וסיפור האינדיק של רבי נחמן.
פרק ב׳ של אנסלם והטיעון האונטולוגי
אנסלם מתיימר בפרק השני להציג טענה שאינה מבוססת על הנחות, מה שקאנט קרא לימים טיעון אונטולוגי, אך בפועל חבויות בו הנחות. אנסלם מניח הנחות על גבולות מה שאדם יכול להעלות בדעתו ועל השוואת שלמות, כולל ההנחה שמשהו כנוכח כקיים הוא “יותר מושלם” ממשהו שנוכח כרעיון בלבד. הטיעון עדיין נחשב טיעון, והשאלה היא אם מקבלים את ההנחות שמניעות אותו.
פרק ג׳: מעבר מקיום לקיום הכרחי
אנסלם בפרק ג׳ חוזר לכאורה על אותו מהלך, אך מטרתו אינה להוכיח שוב את קיום “היש המושלם” אלא להוכיח שקיומו הכרחי במובן שאי אפשר להעלותו על הדעת כלא-יש. ההסבר מבחין בין הוכחה לכך שדבר קיים לבין הטענה שקיומו הכרחי, ומציג שתי פאזות: קיום בהכרה (כמו ציור מתוכנן מול ציור שקיים בפועל) לעומת קיום בעולם, תוך הדגשת הפער שאי אפשר “לחצות את הרוביקון” ממנו. הטקסט מנסח את ההבדל כהבחנה בין הכרח אפיסטמי לבין הכרח אונטי, ומדגים זאת בטוש שקיומו ודאי לי אך אינו הכרחי בעולם, ולעומת זאת אפשרי עקרונית שקיום יהיה הכרחי בלי שתהיה לי דרך לדעת זאת.
הכרח מודלי, עולמות אפשריים, והחזרה אל ההכרה
הטקסט מציג את הכלי הרגיל לטיפול בהכרח כ“פשר מודלי” ולוגיקה מודלית, שבה טענה הכרחית היא נכונה בכל עולם אפשרי שניתן להעלות על הדעת, כמו “שתיים ועוד שלוש שווה חמש,” לעומת חוק הגרביטציה שאינו הכרחי. אם הוכחה אונטולוגית באמת אינה תלויה בחוקי טבע של עולם מסוים אלא היא “משחק לוגי,” נראה שהיא תעבוד בכל עולם אפשרי ולכן תתמוך בהכרח אונטי, אך מיד מודגש שהגדרת “עולם אפשרי” חוזרת למה שאני מסוגל להעלות בדעתי. הטקסט מציין שגם אמיתות מתמטיות יכולות להיות אובייקטיביות בלי להתחייב לאפלטוניות של ישים מתמטיים, ומבדיל בין השאלה אם המתמטיקה היא אמת אובייקטיבית לבין השאלה אם הישים המתמטיים “קיימים.”
פרק ג׳ כהעתקה מבנית והנחת “קיים בהכרח”
הטקסט קובע שההוכחה של אנסלם בפרק ג׳ היא “קופי-פייסט” של מבנה פרק ב׳ עם שינוי מרכזי אחד: במקום ההנחה ש“קיים” מושלם יותר מ“לא קיים,” אנסלם מניח ש“קיים בהכרח” מושלם יותר מ“קיים לא בהכרח.” אנסלם משתמש בהוכחה בדרך השלילה: אם האל קיים אך לא בהכרח, ניתן להעלות בדעתנו ישות שלמה יותר—אל שקיים בהכרח—ולכן הסתירה מחייבת שהאל קיים בהכרח. הטקסט טוען שכל מה שנאמר על הצלחת הטיעון או כשליו בפרק ב׳ חל גם כאן לאחר החלפת המונח “קיים” ב“קיים בהכרח.”
שטייניץ והטעות בין אונטי לאפיסטמי
הטקסט מביא טענה של שטייניץ שלפיה אם ישות הכרחית קיימת בעולם אפשרי אחד אז היא קיימת בכל העולמות האפשריים, ואם היא נעדרת מאחד היא נעדרת מכולם, ומכאן הוא מסיק שבהכרח קיימת ראיה אונטולוגית לקיומה או לאי-קיומה ולכן קיימות ראיות אונטולוגיות בעולם. הביקורת טוענת שהמעבר מ“קיים בהכרח” ל“בהכרח יש ראיה אונטולוגית לקיומו” הוא ערבוב לא לגיטימי בין אונטי לאפיסטמי, משום שראיה אונטולוגית היא טענה על יכולת ידיעה הכרחית של בני אדם, לא על מצב המציאות. הטקסט מדגים שהישות יכולה להיות הכרחית גם לפני שמישהו ניסח הוכחה, ושיכולתנו להגיע להוכחה אינה נובעת מעצם ההכרח של הקיום.
ידיעה ובחירה: יהודית רונן, הראב״ד, וההכרח בגרירה
הטקסט משחזר הבחנה לוגית המיוחסת למאמר של יהודית רונן על ידיעה ובחירה, שלפיה הכרחי המשפט “אם הקדוש ברוך הוא יודע שאעשה X אז אעשה X,” אך מכאן לא נובע “אם הקדוש ברוך הוא יודע אז בהכרח אעשה X.” הטקסט מייחס לראב״ד בפרק ה׳ של הלכות תשובה הבחנה דומה, ומציג את “תאוריית הסרט” שבה ידיעה עתידית דומה לצפייה במה שכבר התרחש, כך שהידיעה אינה הופכת את המעשה לכפוי. הטקסט מבהיר שהדטרמיניזם מנסה להסיק הכרח אונטי של המעשה, בעוד שההכרח הלוגי נמצא על מבנה הגרירה ולא על הכפייה של הסיפא כשלעצמה.
פרק ד׳: “אמר נבל בליבו אין אלוהים” ושתי דרכים לחשוב
הטקסט מציג את שאלת אנסלם כיצד הנבל יכול לומר בליבו את מה שלכאורה אינו יכול להעלות על הדעת, ומסביר שאנסלם מבחין בין העלאה על הדעת של מילה/משפט לבין הבנה של הדבר עצמו. אנסלם טוען שהנבל יכול לומר בליבו את המשפט “אין אלוהים” במובן של לחשוב את המילים, אך אינו יכול לחשוב באמת את התוכן, ולכן מדובר בבלבול שבו הוא “אומר” בלי “להבין.” הטקסט מחבר זאת לעיקרון שלפיו טיעון לוגי תקף מראה שהמסקנה טמונה בהנחות, ולכן אם מישהו השתכנע בסוף, אז או שמעולם לא התנגד באמת או שלא קיבל חלק מההנחות, ובטיעון שאנסלם מציג כאונטולוגי “בלי הנחות” נותרת האפשרות שהוא היה “מאמין מאז ומעולם” אך לא היה מודע לכך.
מוסר, אתאיזם, וריאליזם מוסרי
הטקסט מציג טענה שלפיה בעולם מטריאליסטי לא ייתכן “מוסר תקף” במובן מחייב, משום שמחויבות נורמטיבית דורשת גורם סמכותי מחוקק, ולכן ביקורת מוסרית על אחרים מניחה תוקף אובייקטיבי. הטקסט מדגיש שחברה שאינה מאמינה באלוהים יכולה להתנהג מוסרית בפועל, אך במסגרת מחשבתית אתאיסטית אין הצדקה לתוקף מחייב, והוא קושר זאת לכשל הנטורליסטי של יום ולפער בין *is* ל-*ought*. הטקסט מתאר ויכוח עם דוד אנוך על ריאליזם מוסרי וטוען שריאליזם מוסרי לבדו אינו מסביר מדוע הנורמות מחייבות, ולכן הוא מתפרש כעמדה שמסווה מחויבות סמכותית דמוית-אל.
פטרנליזם והוכחת חוסר קונסיסטנטיות
הטקסט מבחין בין פטרנליזם שטוען “אני יודע מה אתה באמת מאמין” לבין טענה לוגית שמוכיחה חוסר קונסיסטנטיות בין עמדות מוצהרות. הטענה היא שהאמירה “אתה בעצם מאמין” יכולה להיות לגיטימית כאשר היא נובעת מהסקה מתוך סט האמונות שהאדם עצמו מקבל. הביקורת החברתית שמכנה זאת “פטרנליזם” מתוארת ככרטיס אדום שמסיים דיון, אך הטקסט טוען שכאן מדובר בהצבעה על סתירה ולא בקריאה מיסטית ל“נבכי הלב.”
סיפור האינדיק של רבי נחמן, בגדי המלך החדשים, ופסיכולוגיית הרציונליזציה
הטקסט מפרש את סיפור האינדיק כמצביע על פער בין מודעות לבין ידע פנימי: האדם באמת חושב שהוא תרנגול הודו, אך קיימת בו נקודה שמכירה את ההבדל בין אדם לתרנגול הודו והיא מתפרצת כשמופיע “תרנגול הודו” נוסף. הסיפור מוצג לצד “בגדי המלך החדשים” כדי להדגים כיצד תיאוריה חברתית-פסיכולוגית יכולה לקרוס מיד כשהאמת שהייתה ידועה בפנים מקבלת ניסוח גלוי. ההסבר מנסח מנגנון שבו בני אדם בונים רציונליזציות כדי לאפשר התנהגות רצויה, וכאשר ההתנהגות נחסמת התיאוריה מתפוגגת, ברוח “אחרי המעשים נמשכים הלבבות.”
כופין אותו עד שיאמר “רוצה אני” והרמב״ם
הטקסט מציע הסבר לא-מיסטי לדין “כופין אותו עד שיאמר רוצה אני” בסרבנות גט: אדם שמחויב להלכה בדרך כלל, אך בונה רציונליזציה נקודתית כדי להצדיק סירוב, יכול “להתפרק” מהרציונליזציה כאשר הכפייה מונעת ממנו להשיג את התוצאה שהוא מבקש. ההבחנה המרכזית היא בין אדם שמחויב להלכה ולכן הכפייה פועלת עליו פסיכולוגית לבין אדם חילוני “לגמרי” שלגביו אמירת “רוצה אני” תחת מכות אינה משקפת רצון פנימי לקיים חיוב הלכתי. הטקסט מציג זאת כנפקא מינה שמבדילה בין פרשנויות מיסטיות של “נקודה פנימית” בכל יהודי לבין תיאור פסיכולוגי של רצון, זעם, ורציונליזציה.
מחשבה בשפה, רשב״א ותוספות, והבחנה בין משפט לתוכן
הטקסט מציין מחלוקת ראשונים סביב השאלה אם מחשבה היא מילולית: מהרשב״א בברכות דף ט״ו משתמע לכמה אחרונים שהמחשבה אינה בשפה ולכן דין “בלשון הקודש” מחייב הוצאה בפה, בעוד שתוספות בשבת דף ק״נ והרא״ש מביאים הבחנה שלפיה אסור לחשוב דברי תורה בעברית בבית הכיסא ומותר בלשונות אחרות. ההבחנה חוזרת לנקודת אנסלם בפרק ד׳ בין חשיבה של המשפט לבין חשיבה של הדבר, תוך האפשרות לחשיבה אינטלקטואלית שאינה בהכרח ויזואלית או מילולית, והטקסט מזכיר בהקשר זה את “השגיאה של דקארט” של בני הזוג דמאסיו.
השלכות על עיון פילוסופי באמונה ותפילין של אתאיסט “מוסרי”
הטקסט טוען שהרעיון שמסקנה לוגית “הייתה שם תמיד” מערער את החשש מפני עיון פילוסופי באמונה, משום שמי שיגיע למסקנה שאין אלוהים “מאז ומעולם” החזיק בה במובלע, והעיון רק מוציא זאת מן הכוח אל הפועל. הטקסט מציג דוגמה של אתאיסט מוסרי שמניח תפילין אצל חב״ד ואחר כך חוזר בתשובה, ושואל האם קיים מצווה קודם חזרתו, תוך הטענה ש“מצוות צריכות אמונה” ולכן קרוב לומר שלא קיים וצריך להניח שוב. הטקסט מדגיש שבשיפוט מעשי מייחסים משקל לאמונות המודעות של האדם ולא לטענות על אמונה מובלעת שאינן סבירות ללא רכיב מיסטי.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] בשיעורים הקודמים סיימתי את הפרק השני של אנסלם, וראינו שבעצם הוא מתיימר להציג טענה שלא מבוססת על הנחות. מה שקאנט קרא לימים טיעון אונטולוגי. ולמעשה יש שם, חבויות שם הנחות. אמנם לא בדיוק הנחות עובדתיות, אבל יש, בעצם אפשר אפילו לומר הנחות עובדתיות. מה אדם יכול להעלות בדעתו? יש כאן כמובן גם עוד את ההנחה של מה מושלם ממה. זה שמשהו קיים או נוכח בראשי כמשהו קיים הוא יותר מושלם ממה שנוכח בראשי כרעיון או כאידאה. בקיצור, יש שם כל מיני הנחות באמצע, אבל בסופו של דבר נכון שאין פה טיעון אונטולוגי, אבל טיעון יש. עכשיו אפשר להחליט האם אתם מקבלים את ההנחות האלה או לא מקבלים את ההנחות האלה. בפרק השני, השלישי, זאת אומרת פרק ג' שהוא הפרק השני בסדרה שלנו, הסדרה שלנו זה פרק ב', ג' וד'. אז הפרק השני שזה פרק ג' של פרוסלוגיון, אנסלם חוזר לכאורה על אותו מהלך עצמו. ובאמת אמרתי כבר הזכרתי שהפרשנים מתחבטים קצת בעניין הזה. מה בעצם עושה הפרק הזה בנוסף לפרק הקודם? תראו, פרק ג', לפחות החלק הראשון שלו, עוד פעם נקרא אותו כדי שתקבלו איזושהי התרשמות כללית. וזה ישנו באופן אמיתי כל כך, אחרי שהוא הגיע למסקנה שהישות הזאת קיימת, וזה ישנו באופן אמיתי כל כך שאין כלל להעלותו על הדעת כלא יש, שכן ניתן להעלות על הדעת יש שאין להעלותו על הדעת כלא יש, ויש זה גדול מיש שניתן להעלותו על הדעת כלא יש. לפיכך, אם יש שגדול ממנו אין להעלות על הדעת ניתן להעלותו על הדעת כלא יש, הרי אותו יש עצמו שאין להעלות על הדעת גדול ממנו אינו זה שאין להעלות על הדעת גדול ממנו. נשמע קצת מפולפל, וזו סתירה. יש אפוא באמת דבר מה שאין להעלות על הדעת גדול ממנו, ובמידה כזאת שאפילו אין להעלותו על הדעת כלא יש. עכשיו כשאני נכנס קצת לפלפולים, מה הוא רוצה להוכיח פה? מה שהוא רוצה להוכיח פה זה לא את קיומו של היש המושלם. את זה הוא הוכיח בפרק הקודם. מה שהוא רוצה לטעון זה שהיש המושלם הוא גם יש שקיומו הכרחי. קודם אני הוכחתי שהיש המושלם הזה בהכרח קיים. ועכשיו הוא מוכיח שאי אפשר להעלותו על הדעת כלא קיים, זאת אומרת קיומו הוא הכרחי. מה ההבדל? זה לא אותו דבר? זאת אומרת קודם הוא הוכיח שהוא קיים ועכשיו הוא מוכיח שהוא קיים בהכרח. כן, אבל אם הוכחת שהוא קיים אז יש הכרח שהוא קיים כי יש לנו הוכחה. אז זה לא אומר שהוא קיים בהכרח? מה אתם אומרים? פה זה מסתבך
[Speaker B] קצת.
[הרב מיכאל אברהם] לא, יש שתי פאזות. יש שתי פאזות של האם אני יכול להעלות על הדעת מושג כלשהו ולהעלות אותו כמשהו קיים, כמו הציור המתוכנן והציור שקיים בפועל. וזה שני דברים שקיימים אצלי בהכרה והם שונים, למרות שאני מדבר על ההכרות לא על האובייקט עצמו. זה ההבחנה שעשיתי פעם קודמת אבל את ההבחנה הזאת אני לא חושב שנדמה לי, אני לא זוכר נכון. הציור כשלעצמו והציור בהכרח הכרחי. אוקיי, אבל עכשיו השאלה היא למה אם יש לי הוכחה לקיומו שזה מה שהוא עשה בפרק ב' זה לא אומר שקיומו הכרחי. קיומו ממש השאלה היא, זה בדיוק הטריק שסיפרתי לכם
[Speaker C] עכשיו.
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, הטריק הזה נשאר קיים גם פה. גם פה לא חצית את הרוביקון, כן, את הפער הזה שבין ההוכחה שאצלי בראש זה הכרחי לבין זה שהוא באמת קיים באופן הכרחי בעולם. ואת הפער הזה אי אפשר לגשר עליו. אנחנו בסוף בסוף, זה מה שהסברתי פעם קודמת וזה נכון גם לפרק ג' וגם לפרק הזה, שבסופו של דבר אני מוכיח משהו על משהו שקיים בהכרתנו. השאלה אם מה שקיים בהכרתנו בהכרח גם קיים בעולם בהכרח, אותו פער שדיברתי עליו פעם קודמת. תראו, יש פה נקודה שאני חושב שלא מעט אנשים מתבלבלים בה אבל לדעתי זה לא נכון אולי לפילוסופים. יש הבדל בין מצב שבו אני מוכיח שדבר מסוים קיים, זאת אומרת הוא בהכרח קיים כי יש לי הוכחה, לבין להגיד שהוא קיים בהכרח, וקיומו הכרחי. השאלה אם ההכרח פה הוא הכרח אפיסטמי או הכרח אונטי. אפיסטמולוגיה זה תורת ההכרה. אונטולוגיה זה תורת היש. יש עצמים מסוימים שהם קיימים. בסדר? אני לא יודע, הטושים האלה, כן, אז הוא קיים. נכון? נניח שיש לי הוכחה שהוא קיים. אז אני יודע בוודאות שהוא קיים. האם זה אומר שקיומו הכרחי? שלא יכול היה להיות שהוא לא יהיה קיים? לא. זאת אומרת הוא קיים באופן קונטינגנטי לא הכרחי, אבל אני יודע בוודאות את העובדה שהוא קיים קונטינגנטית. אתם מבינים? יש הבדל בין אם המושג הכרח שעליו אני מדבר זה הכרח אפיסטמי הכרתי, שאני בהכרח מגיע למסקנה שהוא קיים, אבל הקיום שלו כשלעצמו היה יכול להיות עולם שבו הדבר הזה לא יהיה קיים. אוקיי? נגיד שאני משוכנע במאה אחוז במראה העיניים שלי לצורך הדיון. אוקיי? אז כשאני מסתכל על הטוש הזה, אז הוא בהכרח שהוא קיים נכון? אם אני רואה והנחה שמה שאני רואה משקף את המציאות אז בהכרח הוא קיים. האם הוא קיים בהכרח? לא, יכול היה להיות עולם שבו לא היו מייצרים את הטוש הזה אז הוא לא היה קיים. זאת אומרת יש הבדל בין מצב שההכרח שלי הוא הכרח אפיסטמי הכרתי שאני הגעתי למסקנה ברורה שהדבר הזה קיים, אז מבחינתי ברור ודאי לגמרי שהוא קיים. נקרא לזה עכשיו ודאי והכרחי. בסדר? ודאי שהוא קיים. אבל האמירה שזה ודאי היא אמירה עליי לא עליו. השאלה היא מה רמת הוודאות שבה אני מחזיק בטענה שהוא קיים. רמת הוודאות היא מוחלטת. זאת אומרת אני משוכנע לחלוטין בזה שהדבר קיים, אז זה ודאי. האם קיומו הוא קיום בהכרח? זה טענה על העולם לא עליי. נגיד יש שקיומו הכרחי גם אם אני לא הייתי פה עדיין הוא היה פה וקיומו היה הכרחי, רק אני לא הייתי יודע מזה כי לא היה מי שידע מזה, אני לא קיים. אוקיי? אבל אם אני לא קיים אז לא יכול להיות שאני יודע בוודאות שהוא קיים, אין מי שידע. אתם מבינים את ההבדל? זאת אומרת יכול להיות משהו שהוא קיים, זה הולך לשני הכיוונים אגב. יכול להיות משהו שהוא קיים באופן קונטינגנטי מקרי, זאת אומרת לא הכרחי. יכול היה לא להיות קיים, אבל יש לי הוכחה ברורה לזה שהוא קיים. אז אני משוכנע בוודאות שהוא קיים אבל קיומו הוא לא. גם המצב ההפוך אפשרי. יכול להיות שקיומו הכרחי אבל לי אין דרך לדעת על קיומו ולכן אני אם תשאל אותי אם ודאי שהוא קיים ממש לא. אני אפילו יכול להיות שאני אפילו לא יודע שהוא קיים לא רק שלא בוודאות, אלא אני לא יודע בכלל. נגיד אם נגיד שהקדוש ברוך הוא הכרח המציאות. יש אתאיסטים שלא מאמינים בו, נכון? זה משנה משהו? אם הוא קיים בהכרח הוא קיים, אם קיומו הכרחי אז קיומו הכרחי. זה שמישהו לא מכיר בזה או לא יודע על קיומו זה לא משנה כלום. כיוון שאם אני יודע או לא יודע על קיומו זה סטייטמנט עלי. זה טענה על מצב ההכרה שלי מה אני יודע ועד כמה זה ודאי מבחינתי. הטענה שקיומו של הדבר הוא הכרחי זה טענה עליו, לא קשור אלי. שקיומו בעולם הוא הכרחי זאת אומרת לא יכול היה להיות אחרת. לא קשור לשאלה אם אני יודע מי זה או לא. אתם מבינים את ההבדל? ולכן העובדה שבפרק ב' אנסלם מוכיח שקיומו של אלוקים הכרחי ואפילו נגיד שהוא היה צודק שלא היו פה הנחות וההוכחה היא הוכחה מוחלטת אוקיי? בלי תלות בהנחות, הוכחה אונטולוגית. זה עדיין לא אומר שבהכרח שקיומו הכרחי. יש לי איזושהי ראיה לקיומו של משהו אבל זה לא אומר שלא יכול להיות שום עולם שבו המשהו הזה לא יהיה קיים. יכול להיות שבעולם אחר הוא לא יהיה קיים ושם לא תהיה לי ההוכחה והכל בסדר, או שתהיה לי ואני אטעה, לא משנה. אוקיי? לכן יש הבדל גדול בין להגיד שמשהו קיים בהכרח לבין להגיד שוודאי בעיני שהוא קיים. אוקיי? זה שני דברים לגמרי שונים. זה מזכיר לי אם אני אצליח לשחזר את זה ראיתי פעם מאמר של מישהי בשם יהודית רונן, לימים הכרתי אותה גם אבל מאמר פילוסופי שלקוח מהדוקטורט שלה שהיא ניסתה לטפל בשאלת הידיעה והבחירה. כן אם הקדוש ברוך הוא יודע הכל מראש אז איך יכול להיות שיש לנו בחירה חופשית? אז היא רוצה לטעון שהיא רוצה לטעון שנכון המשפט הכרחי שאם הקדוש ברוך הוא יודע אז אני איקס שאני אעשה איקס אז אכן אני אעשה איקס. זה משפט הכרחי. אבל בעיית הידיעה והבחירה לא מטפלת במשפט הזה. היא מטפלת בשאלה אם הקדוש ברוך הוא יודע האם בהכרח שאני אעשה איקס האם הכרחי הוא שאני אעשה איקס? ההכרח נמצא רק על הסיפא של הגרירה לא על כל הגרירה. אתם מבינים את ההבדל? זאת אומרת להגיד שאני רואים שם את מה שעשיתי? אגדיל כן. יש פה קשישים בכיתה ובצדק. טוב אז יש לנו בסדר גם אני קשיש אנחנו לא גילנים. אז מה שסימנתי פה נ' זה נססרי כן זה הכרחי. אוקיי? אני פשוט נמנע מסימונים לוגיים גם כי קשה לסמן וגם כי פחות מובן. הכרחי שפי גוררת את קיו. זאת אומרת פי זה שהקדוש ברוך הוא יודע שאני אעשה איקס קיו אני אעשה איקס. אוקיי? אז הכרחי שאם הקדוש ברוך הוא יודע אני אעשה איקס. אוקיי? האם זה אותו דבר כמו להגיד פי אגדיל רגע. אוקיי? ראיתם את הסימון הזה? אם הקדוש ברוך הוא יודע שאני אעשה את איקס אז הכרחי שאני אעשה את איקס. כשאני מדבר על חופש הרצון מה הטענה שלי? או הטענה הדטרמיניסטית נגד חופש הרצון? שהכרחי שאני אעשה איקס נכון? הטענה היא זאת. נכון? כי אם הקדוש ברוך הוא יודע. אז הכרחי שאני אעשה את מה שהוא אמר שאני אעשה, או מה שהוא יודע שאני אעשה, נכון? זאת אומרת, הטענה שאם הקדוש ברוך הוא יודע, אז בהכרח אני אעשה, הטענה הדטרמיניסטית היא זאת. אבל זאת לא טענה נכונה בהכרח. זאת הטענה הנכונה. כיוון שפה, אתם יודעים שבגרירה, הגרירה היא שגויה רק אם הרישא אמיתית והסיפא שקרית. נכון? אם הקדוש ברוך הוא יודע, בסדר, ולא נכון שבהכרח אני אעשה את איקס, אוקיי, אז הטענה היא שזה סתירה. הדבר הזה לא נובע מפה. פה צריך שאם הקדוש ברוך הוא יודע שאני אעשה את איקס, אז אני אעשה את איקס, לא שאני אעשה בהכרח את איקס. אני אעשה את איקס. והגרירה הזאת היא הכרחית. תבינו זה לא אותו דבר. אוקיי? אתה יכול להראות לי שאם הקדוש ברוך הוא יודע שאני אעשה את איקס, אז ברור שאני אעשה את איקס. אבל אתם לא יכולים להראות לי שאם הקדוש ברוך הוא יודע שאני אעשה את איקס, אז אני אעשה בהכרח איקס. אתם יכולים להגיד שבהכרח אני יודע שהוא יעשה את איקס. אתם לא יכולים להגיד שהעשייה הזאת היא הכרחית מצד עצמה. זה אפיסטמי וזה אונטי. אתם מבינים את ההבדל? זה מאוד עדין, אבל זאת הטענה של הראב"ד אני חושב, בפרק ה' של הלכות תשובה, אם הוא היה מסמן את זה מתמטית. אבל זאת בעצם הטענה שלו. זאת אומרת, הטענה שלו שהידיעה מראש לא אומרת שמה שאתה בוחר הוא הכרחי, היא אומרת שזה מה שתבחר. תאוריית הסרט, מה שהרבה פעמים מביאים. כן, אם הייתי רואה בסרט, שאני רואה בסרט משהו שמישהו עשה בעבר. אוקיי? אני רואה מה שהוא עשה. אבל מה שהוא עשה היה בבחירתו הגמורה, נכון? עכשיו נגיד שיש מישהו שיכול לראות סרטים על מה שיקרה בעתיד, הקדוש ברוך הוא, אוקיי, להלן הקדוש ברוך הוא. אוקיי? אז אם הוא יכול לראות שאני אעשה את הסרט על מה שאני אעשה בעתיד, זה אומר שלא בחרתי כשעשיתי את זה? למה? הוא בסך הכול רואה את מה שעשיתי, בדיוק כמו שהוא רואה את מה שעשיתי בעבר. כמו שבעבר זה לא אומר שבחרתי בהכרח, שבהכרח לא בחרתי, אז גם בעתיד זה אומר שבהכרח לא בחרתי. רק מה? רק בדרך כלל אנחנו לא יכולים להשיג את הסרט על העתיד, אז הוא כן יכול. למה? אם הקדוש ברוך הוא יודע שאני אעשה איקס אז אני… כן, הוא יכול. הוא יכול. הוא רק לא יבחר. נכון, לא, זה גם לא יכול, זה לא יקרה, אבל הוא יכול לבחור. כי אם הוא היה בוחר אחרת, הקדוש ברוך הוא היה יודע את מה שהוא היה בוחר אחרת. זה לא משנה. זאת אומרת, הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, ומה שהוא יעשה, זה מה שהקדוש ברוך הוא יודע. אז לכן לא תיתכן סתירה בין מה שהוא עשה לבין מה שהקדוש ברוך הוא יודע, אבל זה לא אומר שמה שהוא עשה נעשה בהכרח. הוא נעשה מבחירה חופשית, רק מה שקרה, הקדוש ברוך הוא ידע את זה מראש. זאת בעצם הטענה. יש פה בעיות אחרות שאני בסוף לא מקבל את ההבחנה הזאת, היה לי ויכוחים איתו אחרי זה. אבל ההבחנה הזאת ברמה הלוגית היא הבחנה נכונה. זאת אומרת, יש הבדל בין להגיד אני יודע בוודאות שתעשה את איקס. אם הקדוש ברוך הוא אומר שתעשה מחר את איקס, אני יודע בוודאות שתעשה את איקס. לבין להגיד שאתה מחר כשאתה עושה את איקס אין לך אופציה אחרת. אתה בהכרח עושה איקס. לא, יש לך אופציה אחרת. אם היית עושה וואי, פשוט המציאות היום הייתה שהקדוש ברוך הוא היה יודע וואי. זה הכול. אבל אתה יכול לבחור, זה לא, אין שום דבר שמכריח אותך לעשות איקס. מבינים את ה, שם זה ממש הבדל שהוא קריטי לפתרון השאלה. ההבדל בין האפיסטמי לאונטי. כי אנחנו כשאנחנו טוענים שאין בחירה בידיעה של הקדוש ברוך הוא, אנחנו טוענים את הטענה התחתונה. אבל ההכרח הלוגי הוא על הטענה העליונה, לא התחתונה. כשאנחנו רוצים לטעון את הטענה הדטרמיניסטית מכוח ידיעתו של הקדוש ברוך הוא, אנחנו טוענים את הטענה התחתונה. אם הקדוש ברוך הוא יודע, אז אין לך בחירה. לא שאם הקדוש ברוך הוא יודע אז אתה תעשה איקס. בטח שתעשה איקס, אם הקדוש ברוך הוא יודע, הוא יודע נכון. אבל אני רוצה כשאני אומר שאין לך בחירה, אין פירושו שאני יודע בוודאות שתעשה את איקס, אלא שלא יכולת לא לעשות את איקס, אונטית, לא מה שאני יודע. אלא השאלה אם המעשים שלך הם מעשים שמוכתבים. לא יכולת לעשות אחרת. זה לא יוצא משם. אוקיי? על מה הוא מדבר? לא על ידיעה ובחירה. נכון, זה מופיע גם שם, אני לא זוכר בדיוק איפה. אם זה ככה אז לא צריך את כל הרמב"ם, שדבר זה עמוקה תשובה זו, עמוקה מיני ים וכל הזה. לא, תשובה נורא פשוטה, השאלה פשוט לא מתחילה. הרמב"ם לא חשב על החילוק הזה כנראה. הראב"ד כנראה כן. אני חושב שזו ההערה של הראב"ד כידיעת האצטגנינים, מה שהוא אומר שם. ידיעת האצטגנינים זה אלו שרואים את הסרט על העתיד. זה בעצם מה שהוא אומר. שאני רואה את הסרט. שצילמו את הסרט, רק אני יודע לראות את הסרט על העתיד. אני היום יכול לראות את הסרט מה יקרה בעתיד, כמו שאני יכול לראות על העבר ואף אחד לא יגיד שהעבר קרה בהכרח, בהכרח אונטי. בעבר אני בחרתי חופשית מה אני אעשה ומה אני לא אעשה. מה? על הרמב"ם בפרק ה' הלכות תשובה, פרק ה' הלכה ה'. ההכרח הוא קיים בתוך ה… זה
[Speaker E] אומר שהרמב"ם אולי לא חשב על זה, ואולי הרמב"ם יגיד שזה בדיוק הסרט על העתיד, אין דבר כזה. זה פשוט נוגד את ההיגיון, הסרט על העתיד.
[הרב מיכאל אברהם] למה? למה?
[Speaker E] כי סרט כזה בהכרח לא יכול להימצא.
[הרב מיכאל אברהם] למה? כי אני לא יכול לראות סרטים על העתיד? כי אני לא יכול לראות סרטים על העתיד? מה? בסדר, אז הוא כן יכול. אני מסכים איתך, אבל זה דורש, יש לי באתר סדרה של כמה טורים על העניין הזה ושמה באמת עלה לי עשן מהאוזניים בסוף. זאת אומרת אני בסוף לא באמת בטוח שצדקתי. זאת אומרת היו שם כמה חברה מאוד חריפים עם ערעורים והיה לנו שמה ויכוחים חזקים מאוד. זאת אומרת אני אני חושב שזה לא נכון אבל אני לא שם את הראש שלי על זה. זאת אומרת יש פה משהו טריקי, זה קשור לפרדוקס ניוקום מי שמכיר, לא משנה. טוב תראו שם. טוב לענייננו, מה שאני רק רציתי להדגים מתוך העניין הזה זה את ההבדל בין הכרח אפיסטמי להכרח אונטי. כשאני אומר שמשהו ידוע לי בוודאות, זה לא אומר שהמשהו הזה קרה בהכרח. כשאני יודע בוודאות שמשהו קיים זה לא אומר שקיומו הוא הכרחי. שני דברים שונים. ולכן צודק אנסלם כשהוא מקדיש פרק נפרד להוכיח שקיומו של הקדוש ברוך הוא, של אלוהים, לא יודע, הקדוש ברוך הוא, כן, זה נוצרי, אבל קיומו של אלוהים הוא הכרחי. זה לא אותו דבר כמו להגיד יש לי הוכחה הכרחית לזה שהוא קיים. שני דברים שונים. עכשיו כמובן זה קצת טריקי. תראו, בדרך כלל הכלי הלוגי לטפל בהכרח, הכרח לוגי, זה מה שנקרא הפשר המודלי, כן, לוגיקה מודלית. מה זה אומר? כשאני אומר שטענה מסוימת היא הכרחית, אני בעצם אומר שהיא טענה שנכונה בכל עולם שאני יכול לדמיין. בכל עולם אפשרי הטענה הזאת, נגיד שתיים ועוד שלוש שווה חמש, הטענה הזאת היא הכרחית באיזה מובן? שכל עולם שאתם יכולים להעלות בדעתכם, דמיוני ככל שיהיה, זה יתקיים בו, שתיים ועוד שלוש יהיה שווה חמש. נגיד חוק הגרביטציה לא בהכרח, נכון? חוק הגרביטציה הוא לא אמת הכרחית. יכול להיות עולם שבו יהיו מסות שלא ימשכו אחת את השנייה אם היו נבראים שם חוקי טבע אחרים. חוקי הטבע הם חוקי טבע, אפשר היה לעשות חוקים כאלה או חוקים אחרים, זה לא הכרח לוגי. אבל שתיים ועוד שלוש שווה חמש זה צריך להתקיים בכל עולם אפשרי, בכל עולם שאתה מעלה בדמיונך, ולכן בעצם הטענה היא שכשאי אומר שמשהו הוא נכון בהכרח, אני בעצם אומר שהוא נכון בכל עולם שאפשר לדמיין, בכל עולם שאפשר להעלות על הדעת. עכשיו אם זה ככה זה כבר יותר טריקי. אני לא אכנס יותר מדי לעניין הזה, אבל אז אני יכול להגיד למה כשאני אדבר על קיומו של אלוהים בעולם ק"יט, בסדר? בעולם הדמיוני מספר ק"יט. הרי גם שם יכולתי לעשות ראיה אונטולוגית, בהנחה שהראיה היא טובה, אז גם שם יכולתי לעשות ראיה אונטולוגית לקיומו של אלוהים, נכון? וזה כך גם בכל עולם אפשרי, כי זה לא מניח שום דבר על החוקים ששוררים באותו עולם, זה רק משחק לוגי. אז בעצם יוצא שזה קיים בכל עולם אפשרי, לכן הוא גם קיים בהכרח. זאת אומרת אם הטענה באמת הייתה טענה אונטולוגית, אם אנסלם היה צודק בזה, אז יכול להיות שההבחנה שאמרתי קודם לא הייתה נכונה. כי זה בעצם אומר שאני יכול מתוך מושגו של אלוהים להוכיח את קיומו. אבל אם זה כך אז אפשר לעשות את ההוכחה הזאת בכל עולם אפשרי, ההוכחה הזאת נכונה בכל עולם אפשרי. אז אם ככה הוא קיים בכל עולם אפשרי ואז הופך להכרח אונטי, לא רק הכרח אפיסטמי. אוקיי? איפה הטריק פה? הטריק פה הוא שכל עולם אפשרי זה עולם אפשרי שאני יכול להעלות בדעתי. זה נקרא עולם אפשרי. זה הכל בכל זאת בסוף חוזר אליי. אז יכול להיות שההכרח הוא הכרח אפיסטמי, כי מבחינתי בכל עולם שאני מצליח לתפוס אלוהים קיים. אבל זה עדיין לא אומר שהוא קיים בהכרח במובן האונטי, כי הרי גם הפשר המודלי מדבר על כל העולמות האפשריים ומה זה אפשריים? אפשריים הכוונה מה שאני מצליח להעלות בדעתי. אוקיי? זה מה שנקרא אפשרי. טוב נמשיך הלאה. נכון, נכון. לא אמרתי שזה קיים אונטי, אמרתי שזה הכרחי במציאות ולא רק בידיעה שלי. עכשיו מה זה נקרא הכרחי במציאות? זה לא אומר שהחוקים המתמטיים קיימים. אפלטון חשב שכן, אבל זה לא אומר שהאובייקטים או החוקים המתמטיים באמת קיימים. אבל זה כן אומר שהיחס ביניהם הוא יחס שהוא נכון אובייקטיבית. לא קשור לבני אדם או לצורת החשיבה של בני אדם או משהו כזה. שתיים ועוד שלוש שווה חמש. אם אתה מבין מה זה שתיים, מה זה שלוש, מה זה ועוד, מה זה שווה ומה זה חמש, אתה יודע ששתיים ועוד שלוש שווה חמש. לא צריך תצפיות, לא צריך שום דבר אחר. יש דברים, זה בלבול מאוד נפוץ אגב בשאלות של אפלטוניזם מתמטי, אני בדיוק דיברתי על זה באחד השיעורים האחרונים. כשאני אומר שחוקי המתמטיקה, יש שאלה אחת האם המתמטיקה היא המצאה או גילוי. האם המתמטיקאי ממציא את המתמטיקה או מגלה את המתמטיקה? זאת שאלה אחת. שאלה שנייה זה שאלת האפלטוניות של המתמטיקה. האם המתמטיקה קיימת? האם הישים המתמטיים הם ישים באיזשהו מובן בעולם האידיאות, לא יודע איפה. המשולש, המספר חמש, הפעולה החיבור, כל הישים המתמטיים שאתם, חבורה אם תרצו או קבוצה, שדה, וקטור, כל מיני דברים, כל הישים המתמטיים. אז זה שתי שאלות שכמעט בכל הדיונים מערבבים ביניהם וכולם טועים. זאת לא אותה שאלה. השאלה אם החוקים המתמטיים נכונים אובייקטיבית אני יכול לענות עליה בכן גם אם אני לא אפלטוני. שום דבר שם לא קיים. מספר חמש לא קיים, פעולת החיבור, הווקטור, השדה, כל המושגים האלה הם לא ישים שקיימים בעולם. ועדיין היחסים ביניהם הם יחסים הכרחיים. מה הכוונה? אתן לכם דוגמה למשל, נגיד שמכונית נוסעת במהירות שמונים קמ"ש ביחס לכדור הארץ. האם זאת אמת אובייקטיבית שמהירותה של המכונית היא שמונים קמ"ש ביחס לכדור הארץ? התשובה היא כן. ביחס לכדור הארץ. ביחס למערכות אחרות אולי המהירות תהיה אחרת, אבל אם אני קובע את מערכת הייחוס אז המהירות היא נתון אובייקטיבי. האם המהירות של המכונית קיימת? ישות המהירות של המכונית? לא. היא תכונה או מצב של המכונית, זאת התרחשות. וגם על זה אני אומר שהוא נכון באופן אובייקטיבי. בשביל להגיד שמשהו נכון באופן אובייקטיבי אין צורך לייחס לו ישות או קיום. גם יחסים בין דברים, גם אירועים שקורים לדברים, גם הם אני יכול להגיד שהם נכונים באופן אובייקטיבי. אבל אני לא אגיד שהם קיימים, ישים קיימים. תכונות, מאפיינים, התרחשויות הם לא קיימים. הם מתרחשים אבל הם לא קיימים. לכן יש איזשהו עירוב מאוד בעייתי בין השאלה אם מתמטיקה היא אמת אובייקטיבית שזה ברור שזה נכון וכל הפלפולים על זה הם הבל הבלים לבין השאלה השנייה שגם שם יש לי עמדה אבל שם אפשר להתווכח, השאלה אם הישים המתמטיים קיימים, השאלה האפלטונית, שאלה אחרת לגמרי. איך הגעתי לזה? לא זוכר, מישהו שאל שאלה.
[Speaker F] עכשיו אתה מייצר איזשהו פער בין דבר שהוא קיים לבין דבר שהוא נכון אובייקטיבית. נכון. זה כאילו כבר התחלה לפירכה לכל ההוכחה האונטולוגית. למה? כי יכול להיות שמשהו הוא נכון אובייקטיבית.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל פה הטענה שאני מדבר על נכונותה זאת הטענה איקס קיים. זאת הטענה שאני מדבר על נכונותה. נו, ואם איקס קיים זה נכון אובייקטיבית אז מה זה אומר? כשאתה מדבר על טענת קיום אז הטענה היא טענת קיום. הווקטור? לא, ברור שלא, וזה בדיוק ההבדל. הטענה על זה שהמהירות של המכונית נוסעת בשמונים קמ"ש, מי נושא הטענה? מכונית. המכונית קיימת. המהירות של המכונית זה התואר או המוסר, לא יודע איך לקרוא לזה, אני לא מבין בדקדוק. המשהו שמתאר את המכונית. עכשיו זאת אמת אובייקטיבית שהמכונית נוסעת בשמונים קמ"ש, אבל זה לא אומר שהמהירות היא ישות קיימת כי הטענה היא לא טענה על ישותו של משהו, היא טענה על התרחשות כלשהי. אבל הטענה על קיומו של אלוהים היא טענה על קיום של ישות, של אובייקט כלשהו. שמה אם זה נכון אובייקטיבית אז נדמה לי שזה אומר שזה קיים אובייקטיבית. לכן אנסלם צודק עקרונית בזה שנחוץ עוד פרק כדי להוכיח את קיומו האובייקטיבי של אלוהים גם אחרי שהוכחתי, או הוא חושב שהוא הוכיח את קיומו של אלוהים, זה עוד לא אומר שקיומו של אלוהים הוא קיום הכרחי במובן האונטי. עכשיו איך עובדת ה… ההוכחה שלו מאוד דומה למה שראינו למעלה. בעצם מה הוא אומר? בדיוק אותו מבנה שהוא אמר קודם. נזכיר לכם, הוא בעצם אומר תראו, בוא נניח בדרך השלילה, נוכיח את זה בדרך השלילה. נניח שהקדוש ברוך הוא או אלוהים לא קיים באופן שקיומו הוא לא הכרחי. יכול להיות מצב שהוא לא קיים. יכול להיות עולם אפשרי שבו הוא לא קיים. ואני אראה לכם זה מוביל לסתירה. ממש אותו מהלך בדיוק כמו בפרק ב'. זה קופי-פייסט, חוץ ממילה אחת. זאת אומרת, חוץ מהקיים, צריך להוסיף קיים בהכרח. חוץ מזה, הלוגיקה בדיוק אותו דבר. מה שהוא אומר זה אותו טיעון. הוא אומר אם נניח שאלוהים קיים אבל לא בהכרח, כי קיים כבר הוכחנו בפרק ב' שהוא קיים. עכשיו השאלה אם הוא קיים בהכרח, נכון? זה הנושא של פרק ג'. אז בוא נראה. נניח שהוא לא קיים בהכרח, הוא הקיים. אז העליתי בדעתי את האובייקט הזה, אלוהים הקיים, נכון? אבל יכולתי להעלות בדעתי אובייקט יותר שלם, אלוהים הקיים בהכרח. אז זה אומר שאלוהים הקיים הוא לא הישות השלמה ביותר, מה שסותר את ההנחה, מה שהיה להוכיח. בדיוק אותו מהלך כמו קודם, ובסך הכל כמובן ההנחה פה היא עכשיו הנחה טיפה שונה מקודם. קודם הוא הניח שמה שקיים יותר שלם ממה שלא קיים, מהאובייקט האידאה שלא קיימת. עכשיו הוא מניח שמה שקיים בהכרח יותר שלם ממה שקיים לא בהכרח. אבל זה הכל. זאת אומרת, חוץ מזה המבנה הוא בדיוק אותו מבנה. הלוגיקה היא בדיוק אותה לוגיקה. לכן הוא חוזר בדיוק על אותו מהלך אבל הוא מתקדם צעד אחד הלאה. ואחרי שהוא הוכיח שאלוהים קיים, עכשיו הוא מוכיח שגם קיים בהכרח, עם אותה לוגיקה בדיוק. לכן אין טעם להיכנס פה לכל פרטי הפרק הזה. זה כל מה שאמרתי בפרק הקודם נכון גם בפרק הזה, רק תחליפו את הקיים בקיים בהכרח. ומה שלא נכון בפרק הקודם גם לא נכון בפרק הזה. זאת אומרת, זה אין טעם לדבר על שני הצדדים של המטבע. עכשיו, אולי אני, כן, יש לי פה דוגמה ששטייניץ השר לשעבר, כן? שטייניץ בספרים שלו יש לו מעט טעויות, אז אני בניתי עליהן הרבה פרנסה עשיתי מהן, כי הטעויות האלה מלמדות כל מיני דברים. אז פה למשל מופיעה אחת מהן. הוא רוצה לטעון שטיעונים אונטולוגיים הם אפשריים, בניגוד למה שקאנט טען נגד אנסלם, אין דבר כזה טיעונים אונטולוגיים. אתה לא יכול להשתעשע עם ניתוח מושגי ולהוליד מזה משפט קיום, טענת עובדה על העולם. אמרתי כבר שטענה הזאת כשלעצמה היא לא פרכה. הנה אנסלם מראה לך שכן אפשר, אלא אם כן תצביע באיזו נקודה הוא פישל. אז דיברנו על זה בפעם הקודמת שיש נקודה כזאת. זאת אומרת, בסופו של דבר קאנט באמת צודק. אבל שטייניץ רוצה לטעון כנגד קאנט שאפשר כן לעשות ראיות אונטולוגיות. ומה הוא אומר? אומר בוא נחשוב, כמו הוא עושה ראיה אונטולוגית כמו של אנסלם. אז הוא אומר ככה, בוא נגיד שאנחנו מדברים על איזושהי ישות הכרחית. בסדר? ישות הכרחית אם היא קיימת באיזשהו עולם אפשרי, אז היא קיימת בכל העולמות האפשריים, נכון? כי זאת המשמעות של היותה הכרחית. עכשיו אם היא נעדרת באחד העולמות, אז היא חייבת להיעדר בכולם. למה? כי אם הייתה קיימת באחד מהם, אז הוכחנו קודם שהיא קיימת בכולם. אז לא יכול להיות שיש עולם שבו היא נעדרת, נכון? אז ישות הכרחית, אני לא יודע אם היא קיימת או לא, אבל אם היא קיימת היא קיימת בהכרח, ואם היא נעדרת אז היא נעדרת בהכרח. נכון? עכשיו הוא אומר שאם יש כזה קיים, אז בהכרח קיימת ראיה אונטולוגית לקיומו, כי קיומו הוא תוצאה של מושגו, הוא קיים בהכרח, חייבת להיות ראיה אונטולוגית לקיומו. ואם הוא לא קיים אז חייבת להיות ראיה אונטולוגית לאי-קיומו. עכשיו בהכרח או שהוא קיים או שהוא לא קיים, נכון? כל ישות. אתה יכול להיות אתאיסט להגיד שהוא לא קיים, אתה יכול להיות מאמין שהוא כן קיים. דבר אחד אתה צריך להסכים, או שהוא קיים או שלא. אבל בין אם הוא קיים ובין אם לא, יש לנו ראיה אונטולוגית לזה, או לזה שהוא קיים או לזה שהוא לא קיים. לכן ברור שיש ראיות אונטולוגיות בעולם. זאת הטענה. ואם היש הזה לא, אתה יכול להגיד שאין ישים הכרחיים, ואז אין, לא תהיה לך ראיה אונטולוגית לכלום, אבל הוא אומר לא יעזור לך, כי אם אין ישים הכרחיים אז יש לך ראיה אונטולוגית לזה שאין ישים הכרחיים, אז זו גם זאת ראיה אונטולוגית לעובדה בעולם. זאת אומרת, אז לכן זה הרעיון. הוא לא בא להוכיח את קיומו של אלוהים, תגיד שאין אלוהים, לא משנה לי, לא חשוב בכלל, הוא לא צריך את זה. כל מה שהוא רוצה להוכיח זה שראיות אונטולוגיות יכולות להיות קיימות. טועה קאנט בזה שהוא אומר שלא יכולות להיות ראיות אונטולוגיות, הנה אני אראה לך שיכולות להיות בהכרח. כי או שהיש הזה קיים או שהוא לא קיים. אם הוא קיים יש ראיה אונטולוגית לזה שהוא קיים, הוכחנו. אם הוא לא קיים יש ראיה אונטולוגית לזה שהוא לא קיים, שוב פעם הוכחנו משהו אונטולוגי. אז זה אומר שיש ראיה אונטולוגית למשהו, לטענת עובדה על העולם, כן? או טענת קיום או טענת אי קיום, שתיהן טענות על העולם. אוקיי? מה אתם אומרים? וזה איפה ראינו? זה בהכרח או שיש או שזה קיים או שזה לא קיים. אם זה קיים יש ראיה אונטולוגית לזה שהוא קיים. אם זה לא קיים יש ראיה אונטולוגית לזה שהוא לא קיים. לא יודע איך זה נראה, נראה באיזושהי צורה, זאת טענה, טענה היא טענה כללית. אתה יודע, יש משפטים במתמטיקה שמוכיחים באופן קונסטרוקטיבי, שמראים שזה נכון על ידי לבנות את התוצאה. ויש משפטים שמוכיחים משפט קיום, זאת אומרת אני מוכיח שיש פתרון בלי למצוא את הפתרון. וזה משפט לא קונסטרוקטיבי מה שהוא אומר פה. מה אתם אומרים על זה? למה? אתם מבינים שיש פה טענה שיש לה השלכות מאוד מרחיקות לכת, זאת מהפכה פילוסופית הטענה הזאת, אם היא תהיה נכונה. היא לא, אז זה בסדר, אבל אם היא תהיה נכונה אז יש פה מהפכה פילוסופית משמעותית, זה לא סתם פלפולים, יש פה לא סתם פלפולים אלא סתם פלפולים מעניינים. זאת אומרת, יש פה איזושהי תוצאה לא טריוויאלית, נכון? איפה הוא טועה? בזה שהוא אומר שאם קיומו של יש כלשהו הכרחי, אז בהכרח יש ראיה אונטולוגית לקיומו. מי אמר לך? זה שיש ראיה אונטולוגית לקיומו זה אפיסטמי, זה אומר שאני אדע בוודאות שהוא קיים. אבל זה שהוא קיים הכרחית, זו טענה אונטית, זו טענה שהקיום שלו הוא הכרחי, לא קשור אליי אם אני אדע את זה או לא אדע את זה. עכשיו כשאני יש לי ראיה אונטולוגית, נגיד שאלוקים קיים בהכרח. האם הוא היה קיים בהכרח גם במאה העשירית לפני שאנסלם מצא את הראיה האונטולוגית? ברור, נכון? אבל אף אחד לא ידע את זה. אוקיי, אז מה? את העובדה שיש שמשהו קיים בהכרח לא אומרת שיש ראיה אונטולוגית לקיומו. מה פתאום? מאיפה להמציא דבר כזה בכלל? להגיד שיש ראיה אונטולוגית לקיומו פירושו שאנחנו גם יכולים לדעת בהכרח שהוא קיים. זה לא אמרנו. גם אם קיים משהו שקיים בהכרח, לא אמרנו בזה שגם חייב להיות שמישהו ידע על זה שהוא קיים בהכרח וידע את זה בהכרח. אלו שני דברים שונים. זה בדיוק אותו הבדל בין האפיסטמי לאונטי, נכון? הקפיצה שהוא עושה, וזו קפיצה שהמון פילוסופים עושים אגב, אני נטפל אליו כי פשוט זה תחת היד, המון פילוסופים עושים את הטעות הזאת כשמדברים על הכרח המציאות ומה הראיה שיש הכרח המציאות, כי יש לי ראיה הכרחית לזה שהוא קיים. זה פשוט לא אותו דבר. אוקיי? נכון, בדיוק. ואני אומר שזה שהוא קיים בהכרח זו טענה אונטית, שהקיום שלו הוא הכרחי. אבל הטענה שיש ראיה אונטולוגית לקיומו זו טענה אפיסטמית, זאת אומרת שבני אדם יכולים לדעת על זה שהוא קיים בהכרח. מי אמר? זה כמו נגיד חוקים מדעיים, מחפשים את תורת השדה המאוחד, אני לא יודע, מיתרים וכל מיני דברים כאלה. אוקיי? בינתיים עוד אין לנו את זה. האם זה אומר שזה לא קיים? או האם זה אומר שאם זה קיים אנחנו בהכרח נגיע לזה? מי אמר? אולי לא נצליח אף פעם להגיע לזה למרות שזה באמת נכון וקיימת תיאוריה כזאת. מה הקשר בין השאלה מה קורה בעולם לבין השאלה מה אני יודע על מה שקורה בעולם? אוקיי? מה? הוא לא טען את זה. אתה יכול להציע ראיה אונטולוגית אחרת. הראיה שלו לא משתמשת בהנחה הזאת. לא. השלמות היא עצם זה שהוא קיים בהכרח. אבל זה שאנחנו יכולים לדעת על זה או לא, או לדעת בוודאות אפילו, הרי אתה צריך בוודאות לוגית. כי יכול להיות מישהו שיגיד 'אני יודע על קיומו של אלוהים כי יש לי מסורת שהגיעה לי מהר סיני'. אז הנה אני יודע על היש שקיומו הכרחי, אני יודע, גם בלי שהיה לי ראיה אונטולוגית. הידיעה שלי היא לא הכרחית. נובעת מאמון שלי במסורת, אבל לא ראיה הכרחית כי זה לא תוצר של טיעון לוגי. אוקיי, בסדר, גם זה יכול להיות. טוב, אני, הקטע השני של ה, לא שומע? טוב, אם יש לך טיעון לוגי. אם אתה חושב שהראייה שלך זה כלי שנותן לך ודאות, אז יכול להיות שגם ראייה תעזור לך. אני לא חושב כך. יש פאטה מורגנה, יש הראייה מתעתעת בנו לפעמים. היא לא כלי ודאי. אוקיי. החצי השני של הפרק של אנסלם הוא חוזר לקדוש ברוך הוא, עובר למישור התיאולוגי, בדיוק כמו התפילה בתחילת הפרק הקודם. כן, ואתה אדון אלוהינו, הנך יש כזה, אתה הנך באופן אמיתי כל כך, שאין כלל להעלותך על הדעת כלא יש ובצדק. אוקיי. מתלהב קצת. שכן, לו יכול איזה לב משכיל לחשוב דבר מה טוב ממך, היתה הבריאה מתנשאת מעל הבורא, והיתה שופטת אותו, וזה אבסורד גמור. אתם רואים שפה הוא מפליג כבר למחוזות די רחוקים מלוגיקה. זאת אומרת, הוא חזר חזרה, אמרתי שאת התפילה שלו הוא הקדים כדי להראות שאת ההגדרה למושג האלוהים שאת קיומו הוא מוכיח, הוא לוקח מהאמונה הדתית שלו. אחרי שהוא גמר להוכיח את הקדוש ברוך הוא, הוא חוזר חזרה כדי להגיד לנו, הנה הקדוש ברוך הוא הזה שהוכחתי את קיומו, הקדוש ברוך הוא, אלוהים, שהוכחתי את קיומו, הוא בעצם אותו אלוהים שהאמונה שלנו מוסרת לנו עליו. אוקיי, הוא יצא מהאמונה והוא חוזר לאמונה. אוקיי, אז נחסוך לכם את הדיונים מהתפילה המסיימת הזאת. ובסוף, זה דיון מרתק. טוב, אני אחזור חזרה אבל לעמוד זה, נחזור חזרה לקרוא את הפרק עצמו. כן, אז זאת החזרה התיאולוגית של פרק ג'. עכשיו תראו את פרק ד'. פרק ד' הוא מרתק. ואולם, איך יכול הנבל לומר בליבו מה שאינו יכול להעלותו על הדעת? בסדר, הוכחתי שאלוקים קיים, למרות שהנבל אמר אמר נבל בליבו אין אלוהים. אחרי זה הוכחתי שהוא קיים בהכרח. אוקיי? עכשיו הוא חוזר לנבל. צריך לטפל בו, וידוא הריגה מה שנקרא. אז איך הנבל הזה יכול בכלל לומר, כן, בליבו, את מה שהוא לא יכול להעלות על הדעת? הרי הראיתי לו לא רק שאלוקים קיים, אלא שאתה לא יכול אפילו להעלות על הדעת שהוא לא קיים. נכון? נו, אז איך אתה אומר לי שכתוב בתהילים אמר נבל? מה הנבל הוא שקרן? עכשיו זה, אוקיי, עוד שנייה אני אחזור לזה. אומר: ואולם איך יכול הנבל לומר בליבו מה שאינו יכול להעלותו על הדעת, או איך אינו יכול להעלות על הדעת מה שאמר בליבו, שעה שלומר בלב ולהעלות על הדעת היינו הך הם? זה מה שהוא דיבר גם בפרקים הקודמים. אם הוא באמת העלה על הדעת, ולמעלה מזה, דווקא מפני שבאמת העלה על דעתו שכן אמר בליבו, ולא אמר בליבו שכן לא יכול להעלות על דעתו, הרי זה מפני שלא בדרך אחת בלבד יאמר דבר בלב או יועלה על הדעת. שכן שונה הדבר כשמעלים דבר מה על הדעת שעה שמעלים על הדעת את המילה המורה על אותו דבר, ואחרת הוא כאשר מבינים את אותו דבר מה שהוא הדבר עצמו. ויש שתי, כן, השאלה הבסיסית שלו היא, אז אמר נבל בליבו אין אלוהים. לא נכון, הוא לא אמר. הנה הוכחתי שלא. אז מה, התהילים משקר? מה זה אמר נבל בליבו אין אלוהים? הנה הוכחתי לכם שהוא לא יכול להגיד בליבו שאין אלוהים, ואפילו בליבו שלו ברור לו שיש אלוהים ואפילו ישנו בהכרח. נו, אז מה זה אמר נבל בליבו אין אלוהים? אז הוא אומר יש שתי צורות להעלות דברים על הדעת. אפשר להעלות דברים על הדעת במובן של להחזיק בתובנה הזאת, לחשוב כך, ויש להעלות על הדעת במובן של לחשוב את זה, לא לחשוב כך. כשאני חושב את המשפט, זה לא אומר בהכרח שאני מבין. אין בעיה לחשוב את זה, נכון? אבל אני לא חושב שעכשיו בחוץ יש אור. אז זה שתי צורות להעלות דברים על הדעת. אפשר להעלות על הדעת במובן של זה מה שאני חושב, ואפשר להעלות על הדעת במובן של לחשוב, לחשוב את המשפט שמתאר את הדבר, לא לחשוב את הדבר. והוא אומר שכשאמר נבל בליבו אין אלוהים, הוא בעצם אומר את זה במובן השני, לא במובן הראשון. בתוכו הוא יודע שיש אלוהים. אולי לא מודע לזה, אבל הוא יודע שיש אלוהים, כמו שהטיעון הזה הוכיח לו. אבל אז מה זה נקרא שהוא אומר בליבו שאין אלוהים? הוא אומר את המשפט בליבו "אין אלוהים". הוא אומר את המשפט אבל הוא לא חושב אותו. הוא חושב שהוא חושב אותו. מה? כי הוא חי באשליה שהוא חושב אותו, אבל הוא לא. הוא רק אומר אותו. הנה, הוכחתי לו שהוא לא חושב אותו. עכשיו פה זה נקודה מעניינת מכמה אספקטים. תראו. דיברנו על טיעונים אנליטיים או טענות אנליטיות או טיעונים לוגיים, שהם תמיד מניחים את המבוקש. דיברנו על זה. אז זה בעצם אומר שאם הוכחתי למישהו, נגיד את קיומו של אלוהים באיזושהי צורה לא אונטולוגית, עכשיו ראיה רגילה: יש לי הנחות א', ב', ג' ומזה הצלחתי איכשהו להוכיח שיש אלוהים. ומישהו קיבל את ההוכחה. הוא אמר "הייתי אתאיסט, חזרתי בתשובה", בסדר? הוא קיבל את ההוכחה. אז מה זה אומר? זה אומר שהמסקנה הזאת שיש אלוהים בעצם טמונה בתוך ההנחות שעליהן בניתי את הטיעון, נכון? אם היא לא הייתה טמונה שם, אז המסקנה הזאת לא הייתה יכולה לצאת בהכרח מתוך ההנחות. זה דיברנו כשדיברנו על המשמעות של טיעון לוגי תקף. עכשיו אם זה כך, אז בעצם הראיתי לאתאיסט הזה שמעולם לא היה אתאיסט. בעצם תמיד היה אדם מאמין, הוא רק היה מאמין לא מודע. לאתאיסט אמיתי אי אפשר להוכיח את קיומו של אלוהים, כיוון שאת לפחות אחת מן ההנחות שעליהן אני בונה הוא לא יקבל. כי הרי ההנחות האלה, זוכרים את סוקרטס? כל בני אדם הם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, המסקנה סוקרטס הוא בן תמותה. נגיד שמישהו חושב שסוקרטס הוא לא בן תמותה. אז אני מביא לו טיעון. אני אומר לו "תראה, אתה מקבל שכל בני אדם הם בני תמותה? כן. אתה מקבל שסוקרטס הוא בן אדם? כן. נו, אז ברור שסוקרטס הוא בן תמותה". אז אתם מבינים שאו שהוא לא באמת חשב שסוקרטס הוא בן תמותה, הוא טעה, או שהוא לא מקבל אחת משתי ההנחות, או שסוקרטס הוא בן אדם או שכל בני אדם הם בני תמותה. לפחות את אחת משתי ההנחות הוא לא מקבל. אחת משתיים, לא יכול להיות משהו אחר. זאת אומרת, אם מישהו היה אתאיסט והוכחתי לו שקיים אלוקים, אז אחת משתיים: או שהוא גילה שתמיד הוא היה מאמין, או שלא הצלחתי להוכיח לו. כי ההנחות שעליהן אני בונה את הטיעון, אחת מהן לפחות הוא לא יקבל. כי היא מניחה בתוכה את המסקנה. וכל טיעון לוגי מניח את המבוקש. אז זה בעצם מה שאנסלם אומר פה. אנסלם אומר פה, תראו, אם הוכחתי לאתאיסט שיש אלוהים, לאותו נבל, אז אחת משתיים: או שהוא לא מקבל את ההוכחה וזה לא יכול להיות, כי לשיטתו זאת ראיה אונטולוגית, אין לה הנחות. אם אין לה הנחות אין לך מה לא לקבל. אמרנו קודם בשיעור הקודם שזה לא נכון, אבל זה מה שאנסלם חושב. שהראיה היא ראיה אונטולוגית, אף אחד לא יכול להתכחש לראיה הזאת. בניגוד לכל טיעון אחר שאתה יכול לא לקבל הנחות, פה אין הנחות. אתה לא יכול להתנגד למסקנה. אם באמת זה היה עובד. עכשיו אם זה ככה, אז האופציה השנייה בניתוח של הנבל ירדה. זה שהוא יכול לא לקבל את אחת מן ההנחות, אין פה הנחות. אז מה זה אומר? שהוא בעצם היה תמיד מאמין, נכון? נשארת רק האופציה השנייה. הוא תמיד היה מאמין. אם הוא תמיד היה מאמין, אז איך הוא אומר בליבו אין אלוהים? מה הוא משקר לעצמו, לי? מה המשמעות של העניין? זאת השאלה. וזאת שאלה קשה. ואני חושב שלא בכדי, אמרתי לכם, בעיניי הטקסט הזה הוא טקסט מופתי. לא בכדי פרק ד' מופיע אחרי פרקים ב' ג', זאת באמת שאלה שצריך לדון בה. אתה חייב לדון בה. אחרי שהוכחת משהו באופן לוגי למישהו שלא הסכים איתך, אתה תמיד צריך לשאול את עצמך "רגע, אז למה בהתחלה הוא לא הסכים איתי?". הרי את ההנחות הוא מקבל ומתוך ההנחות אני יכול להראות באופן לוגי שנובעת המסקנה הזאת, עובדה שהוא קיבל אותה, נכון? אז על מה הייתה המחלוקת שלנו בהתחלה? מה הוא חשב בהתחלה? מה? זה פסיכולוגיה. אז אתה אומר שזה בעצם הוא סתם טעה, התבלבל, לא היה נוח לו, לא משנה מה. השאלה אם יש מוצא פילוסופי. ואנסלם טוען שלא. אין. הוא פשוט התבלבל. לא היה נוח לו, לא חשוב. ולכן כשהוא אמר בליבו אין אלוהים, הוא אמר בליבו את המשפט "אין אלוהים", ולא שהוא חשב שאין אלוהים. חשב שיש כי הרי את ההנחות שהוא מקבל, את האפס הנחות שהוא מקבל, זה כולל בתוכו את קיומו של אלוהים. זה הכרחי, אתה לא יכול לחשוב אחרת כל עוד אתה קונסיסטנטי. אוקיי, אתה לא יכול לחשוב אחרת. ואם נדמה לך שאתה חושב אחרת, פשוט התבלבלת. אתה חושב את המשפט, אתה יכול לחשוב את המשפט שתיים ועוד שלוש שווה שבע. אפשר לחשוב את המשפט הזה, אבל אי אפשר לחשוב ששתיים ועוד שלוש שווה שבע, נכון? עכשיו אי אפשר לחשוב שסכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות, הוא 190 מעלות, סליחה, במרחב אוקלידי. אוקיי, אבל אתה יכול לחשוב את המשפט סכום הזוויות במשולש במרחב אוקלידי הוא 190 מעלות. אין מניעה לחשוב את זה. הטענה שלו זה שכל ויכוח שמסתיים בטיעון לוגי, כאילו בנוקאאוט, זה בעצם טיעון שבו בן השיח שלך גילה שהוא מאז ומעולם הסכים איתך, רק הוא לא היה מודע לזה קודם. חייב להיות, נכון? ואם זה טיעון אונטולוגי אז ודאי וודאי, כי את האופציה שהוא לא מסכים עם ההנחות אין. פה הוא חייב לקבל את המסקנה. אז פה ברור שמלכתחילה הוא בעצם הסכים איתך. הוויכוח היה ויכוח מדומה. אוקיי, נביא לכם דוגמה למשהו שאנחנו נגיע אליו אולי בהמשך. אני טוען שיש ראיה לקיומו של אלוהים מן המוסר. בעצם זה קאנט כבר טוען את זה. לא בביקורת התבונה הטהורה, ששמה יש לו רק שלושה סוגים, אלא בכתבים אחרים שלו יש ראיה מן המוסר. לא חשוב כרגע, אני לא אכנס לפרטים האלה, נדבר על זה עוד בהמשך מתישהו אני מקווה, אבל אני רק רוצה להביא את זה בתור הדגמה לעיקרון שהכרנו פה. בעצם מה שאני רוצה לומר זה שאם אין איזה שהוא גורם סמכותי שמחוקק את חוקי המוסר, לא יכול להיות שאתה תחזיק בעמדה שיש חוקי מוסר תקפים שמחייבים. בעולם מטריאליסטי נגיד לצורך הדיון, בסדר, לא יכול להיות שיש מוסר תקף. יכול להיות שאדם יתנהג טוב, הכל בסדר, כי בא לו להתנהג טוב, או כי נחמד לו להתנהג טוב, לא משנה כרגע מה. אבל לא יכול להיות שהוא תופס שיש מערכת חוקים מחייבת שהוא מחויב לה, הוא חייב להתנהג טוב, לא כי בא לו או כי נחמד לו, לא, הוא חייב. ומי שלא עושה את זה הוא לא בסדר. ואם מישהו אחר נגיד לא בא לו להתנהג באופן מוסרי, אז אני מבקר אותו נכון? אני אומר הוא לא בסדר, הוא מתנהג לא מוסרי. למה? אתה נחמד לך להתנהג באופן מוסרי, הוא לא נחמד לו להתנהג באופן מוסרי. מה הבעיה? אם אתה מבקר מישהו, אתה מניח שיש פה איזה שהם חוקים שיש להם תוקף אובייקטיבי. יש מאחוריהם איזה שהוא גורם סמכותי שמה שהוא אומר מחייב את כל בני אדם. אוקיי, או שיש כאלה שלא יודעים על זה אז הם טועים, לא חשוב, אבל ברמה העקרונית זה מחייב את כל בני אדם. זאת הטענה שלי. ובלי זה לא יכול להיות שיש בעולמך מוסר תקף. ושוב, אם אין אלוהים במקום הזה והערבוני, אז הרבה פעמים משתמשים בזה כדי להגיד שחברה שלא מאמינה באלוהים היא חברה שמתנהלת באופן לא מוסרי. עכשיו זה לא נכון. לפעמים לצערנו ההפך הוא הנכון. אני לא חושב שזה נכון עובדתית, אבל זה כן נכון פילוסופית. אצל חברה שלא מאמינה באלוהים לא יכול להיות שיש מוסר תקף במסגרת המחשבתית שלה. היא מתנהגת מוסרית כי היא מבולבלת, או כי בא לה להתנהג מוסרית, לא חשוב. אבל אם היא חושבת שהמוסר הוא תקף, הוא מחייב, אז היא מבולבלת. אם היא עושה את זה למרות שזה לא מחייב, כי בא לי, אז הכל בסדר, אז פשוט היא עושה את זה כי בא לה. אוקיי? בסדר, אז תועלת זה משהו אחר, תועלת זה לא מוסר. בסדר, זה שיקול אינטרסנטי, זה שייך לכלכלה ולא לפילוסופיה ולאתיקה. אתה רוצה להפיק מקסימום תועלת. אז מה שאני רוצה לומר, נגיד שהגעתי לאתאיסט ושכנעתי אותו באמצעות הטיעון הזה, קרה המקרה ההיפותטי הזה, הצלחתי לשכנע אותו באמצעות הטיעון הזה שיש אלוהים. עכשיו מה זה בעצם אומר? אני בעצם אומר לו תראה גם כשאתה אתאיסט ועוד לפני שהשתכנעת, אם אתה חושב שיש מערכת נורמות מחייבת, מוסרית מחייבת, אתה בעצם דה פקטו מאמין באלוהים, כי הרי בלי זה אין מערכת כזאת. אבל כן אבל אני אתאיסט, אני קנטיאני שחושב שהמוסר הוא מוסר הומניסטי שיסודו באדם. גם את זה תולים בקאנט, שיש כתבים שונים וביטויים שונים, זה סתם מבולבל שם אבל לא משנה. יש הרבה שתולים את המוסר האתאיסטי בקאנט. והטענה היא שבעצם אין דבר כזה, אתה פשוט טעית פילוסופית. לא יכול להיות מוסר תקף בלי איזה שהוא גורם מחוקק סמכותי שמחוקק אותו, שנותן לו תוקף. אוקיי? אז אם אתה מאמין בזה שהמערכת הזאת היא בת תוקף, שיש לה תוקף, אתה בעצם מאמין באופן מובלע באלוהים. אתה אומר לי שאתה אתאיסט. מבולבל. נכון, או שאתה מבולבל בזה שאתה חושב שיש מוסר תקף, או שאתה אמיתית אתה חושב שבאמת אין אלוהים ואתה מבולבל, אתה מזהה את הנחמד לי להתנהג באופן מוסרי עם האמירות שיש פה עקרונות מחייבים. וגם זה סוג של בלבול, אבל אחד מהשניים זה בלבול. או האמירה שאין אלוהים או האמירה שיש מוסר תקף. כי שני אלה ביחד לא הולכים. אז מה? אז אחד כזה הוא מאמין או לא מאמין? אני לא יודע איך תגדירו את זה. זאת אומרת, בתוכו פנימה בעצם הוא מחזיק בהנחות שבתוכן יושבת אמונה באלוהים. במודעות שלו הוא אומר אני אתאיסט, אני לא מאמין בכלום. המוסר אצלי זה קטגוריה אתאיסטית כמו שאמר ליבוביץ'. אוקיי? אז אני לא יודע איך להתייחס לאדם כזה. אז הוא כן מאמין או לא מאמין? זה כמו… מה? מה זאת אומרת? נו, ואז… נו, ואז… אם זה ככה, היה לי על זה איזה דיבייט עם דוד אנוך על ריאליזם מוסרי, ואני טענתי שבלי אלוהים אין ריאליזם מוסרי והוא טען שיש. ואני אומר, זה שקיימות אידיאות אפלטוניות שאומרות מה נכון לעשות ומה לא, אז מה? גם קיימים גם קיימות תרנגולות. אז מה זה אומר? למה אני צריך להתנהג כך? זה שהן קיימות, אז מה? רק אם יש מאחוריהן גורם שנותן להן תוקף מחייב, זאת אומרת שקיומן של הנורמות האלה מחייב מישהו, אז אני יכול להבין שזה מוטל עליי, זאת אומרת שחובה עליי לעשות את זה. אבל ריאליזם מוסרי בעיניי לא פותר שום דבר. זה בדיוק הטענה שלי, זאת אומרת הטענה שלי שדוד אנוך הוא מאמין סמוי. והוא סקל אותי באבנים כשהוא שומע את זה. הוא שמע את זה, אבל הוא אתאיסט גאה. ואני טוען שהוא מאמין סמוי. כי מי שמאמין בריאליזם מוסרי הוא מאמין בקיומן של נורמות אובייקטיביות מחייבות. אבל הוא אומר אבל אני אתאיסט, כמו הנבל אומר בלבו אין אלוהים. כי אם קיימות נורמות מוסריות מחייבות, אז אתה בעצם מאמין בקיומו של מישהו שחוקק אותן. עוד פעם, בלי קשר עכשיו להר סיני ותפילין והכול, ברמה לגמרי פילוסופית מופשטת. אוקיי? זאת אומרת איזשהו גורם שנותן תוקף לנורמות האלה. אחרת, זה שמשהו קיים, אז מה אם הוא קיים? קיימים הרבה דברים. זה הכשל הנטורליסטי של יום, הכשל של ה-ought is. שאומר למה אסור לי להכות מישהו? כי אם אני מכה אותו זה כואב לו. זה שאני מכה אותו זה כואב לו זאת עובדה. אבל איך אתה מסיק מכאן שאסור לי להכות אותו? אתה צריך להוסיף עוד הנחה, שאסור לגרום כאב. זה שהמכה גורמת לכאב זאת עובדה, נכון? מעובדות אי אפשר לגזור נורמות. בשביל לגזור את הנורמה אתה צריך להוסיף עוד הנחה שיש לה מימד נורמטיבי, שגרימת כאב היא אסורה מבחינה מוסרית. אוקיי? ואז השאלה היא כמובן מאיפה זה יוצא. צריך מקור נורמטיבי שנותן תוקף להנחה הנורמטיבית הזאת שהיא מחייבת, שגרימת כאב היא אסורה. לכן האשליה הזאת שאפשר לבנות עולם נורמטיבי מוסרי, זה נקרא נטורליזם. זאת אומרת שאפשר לבנות עולם של חובות מוסריות על עובדות, גם בעולם נגיד מטריאליסטי לגמרי או אפלטוני אם תרצה, היא אשליה. זאת אומרת זה אותו נבל שאמר בלבו אין אלוהים. עכשיו זה הרבה פעמים היום כשאתה מעלה טיעון מהסוג הזה, מיד צועקים עליך שאתה פטרנליסט. אתה מסביר לבן אדם מה הוא חושב יותר טוב ממה שהוא עצמו אומר שהוא חושב. זה באמת מעצבן הרבה פעמים. אבל מה לעשות שלפעמים זה נכון? זאת אומרת, אם אני, אני לא טוען, פטרנליזם זה כשאני טוען טענה 'אתה בתוכך בעצם מאמין, אני יודע הרי כל יהודי הוא מאמין'. כן? זה פטרנליזם מעצבן. אוקיי? כי אם הוא אומר לך שהוא לא מאמין אז הוא לא מאמין. אבל אני לא עושה את זה. אני מוכיח לו שהוא מאמין. לא טוען שאני רואה בנבכי לבו שהוא מאמין. אני מוכיח לו מתוך האמירות שלו שהוא עצמו מאמין. זה לא פטרנליזם. זה פשוט להצביע על חוסר קונסיסטנטיות בעמדה שלך. זה הכול. מה, אסור לי להוכיח שמישהו טועה? זה פטרנליסטי להוכיח שמישהו טועה? לא, לא חשוב לי, מה שהוכחתי לא נכנס כרגע לפרטים. זאת אומרת הנקודה היא שטענה מהסוג הזה מתקבלת בצורה מאוד קשה בוויכוחים של היום, כי פטרנליזם זה כרטיס אדום. זאת אומרת אם אתה מוכרז כפטרנליסט סיימת את הדיון. וכאן אגב אני נוטה לקבל את זה. אני באמת חושב שפטרנליזם זאת לא צורת דיון הגונה או לפחות לא מועילה. אוקיי? אבל פה זה לא פטרנליזם. אני מוכיח לך שאתה מאמין, לא שאני טוען שאני רואה בתוכך שאתה מאמין. אני מוכיח לך. זה משהו אחר. עכשיו יש הרבה פעמים כן… שניות כזאת, למשל הדוגמה החביבה עליי בהקשר הזה זה סיפור האינדיק של רבי נחמן. כן, גם אצל החסידים לפעמים יש ניצוצות. מה מה קורה שמה? בן המלך משתגע, כן, פושט את הבגדים, יורד מתחת לשולחן, מכריז על עצמו שהוא תרנגול הודו ומתחיל לאכול גרגירים על הרצפה. אוקיי? המלך מיואש כולו, אף אחד לא מצליח להזיז את המשוגע הזה מדעתו. מגיע איזה בחור חכם, אומר לו אדוני המלך תן לי אני אטפל בעניין. טוב, בבקשה. הבחור מוריד את הבגדים, יורד מתחת לשולחן ומתחיל לאכול גרגירים לידו. והוא אומר לו מה לי לדישא בינינו? כן, מה בן אדם עושה מתחת לשולחן? פה זה האזור של תרנגולי הודו. אמר לו אני תרנגול הודו, מה אתה רוצה? אני זה שיקולי טריטוריה. אמר לו אני גם תרנגול הודו, יש גרגירים לכולם. טוב, אוכלים, הכל בסדר. באיזשהו שלב החכם אומר לבן, לתרנגול ההודו המקורי, תראה, תרנגול הודו יכול גם ללבוש מכנסיים.
[Speaker E] זה לא פוסל, כן, זה לא מעכב.
[הרב מיכאל אברהם] אמר לו אוקיי, לובש מכנסיים. אחר כך חולצה, ולשבת על כיסא, לאכול עם סכין ומזלג, ולדבר בשפה של בני אדם. החזיר אותו חזרה להיות בן אדם, כן, טיפול ביהביוריסטי. זאת אומרת, הוא בעצם מחזיר אותו להיות בן אדם ברמה ההתנהגותית. אוקיי? השאלה שעולה כאן היא כמובן אבל הוא לא באמת ריפא אותו. הוא עדיין חושב את עצמו לתרנגול הודו, נכון? רק הוא חושב שהוא עכשיו תרנגול הודו עם מכנסיים ובגדים ואוכל עם סכין ומזלג ומדבר כמו בני אדם. אבל בתוכו הוא תופס את עצמו עדיין כתרנגול הודו. אז באיזה מובן הוא התרפא? נכון? זאת בעצם השאלה שעולה שמה בסיפור הזה. ואנשים פחות שמים לב לעוד שאלה שעולה בסיפור הזה. למה כשהחכם ירד למטה מתחת לשולחן הברנש הזה שואל אותו תגיד מה אתה עושה כאן? מה, הוא לא הבין שיש עוד תרנגולי הודו? הוא חשב שהוא תרנגול הודו היחיד בעולם? זה גם פתרון, יכול להיות, אבל לא נשמע ככה. מה שברור לו שהוא בן אדם, נכון? זאת אומרת, הוא יודע שמי שמתנהג ככה ונראה ככה הוא בן אדם. מי שיש לו, מי שכן, ירוק מבחוץ, אדום מבפנים, יש לו גרעינים של אבטיח, אז הוא אבטיח, נכון? זאת אומרת, אם אתה יודע שמי שנראה ככה ומתנהג ככה הוא בן אדם, אז מה אתה מספר לי לוקשים האלו שאתה תופס את עצמך כתרנגול הודו? השאלה הראשונה הייתה הרי הוא לא התרפא. השאלה הזאת אומרת הרי הוא אף פעם לא היה חולה. הוא תמיד ידע, הוא מוכר לנו לוקשים. הוא הרי ידע. אז מה? עכשיו יש לנו שתי קושיות, ושתי קושיות זה טוב. תמיד כשיש טעויות לעשות אותן בזוגות, זה הכלל, כי אז יש סיכוי שאחת תקזז את השנייה. זאת אומרת, שתי הקושיות האלה יכולות לתרץ אחת את השנייה. מה זאת אומרת? אם יש מישהו שבתוכו פנימה, כן, עד הסוף, עד העומק, עד העומק, פגום. כן, יש לו איזה נתק בסיסי. אוקיי? אין דרך לרפא אותו. הוא יכול לעשות ריסט, לבנות אותו מחדש, אבל אין דרך לרפא אותו. מה זה ריפוי? ריפוי נפשי זה בעצם לקחת בן אדם, למצוא אצלו איזשהן נקודות בריאות ולנסות להשתמש בהן כדי לרפא את כל השאר. נכון? איפשהו בפנים צריכה להיות איזושהי נקודה שהיא עדיין לא נפגמה, שהיא נקודה בריאה, ואז אפשר לנסות ולהשתמש בה או בהן כדי לתקן את כל הבלאגן שמסביב. אוקיי? אז מה זה אומר בעצם? שאם בן המלך הזה התרפא, אז זה אומר שהוא כנראה לא היה חולה עד הסוף. הייתה בתוכו איזושהי נקודה שהוא עדיין הבין מה ההבדל בין בן אדם לתרנגול הודו. אוקיי? אבל זה לא אומר שהוא לא היה חולה. כיוון שבמודעות שלו, אתם יודעים, בני אדם בונים לעצמם תיאוריות, בסוף הם מתאהבים בהן ומשתכנעים שזה באמת נכון. ועכשיו הוא באמת חושב שהוא תרנגול הודו. זה מתחיל עם זה שלאין לך מונופול על תרנגולי הודו, גם אני תרנגול הודו, נכון? מכירים טענות כאלה, נכון? גם אני תרנגול הודו, אין לאף אחד מונופול על להיות תרנגול הודו. לאט לאט הוא מתחיל להשתכנע ובסוף הוא חושב שהוא באמת תרנגול הודו והכל בסדר. אבל בתוכו פנימה יש עדיין באיזשהו מובן מופשט, עמום, לא יודע, פנימי, הוא יודע את ההבדל בין תרנגול הודו לבין אדם. איפה זה קופץ? פתאום מגיע בן אדם, יושב שם, מתחיל לאכול גרגירים, היי רגע מה אתה עושה פה? הופ, פתאום קפץ לו מה שנמצא אצלו כל הזמן בפנים. אז הבן אדם הזה יודע את ההבדל בין בן אדם לתרנגול הודו או לא? יודע. בתוכו פנימה האבחנה הזאת קיימת. אבל במודעות שלו הוא חי בכל העולם שלו, זה לא באמת, הוא עבר עטיפות, כן, הוא הדחיק את זה מאוד מאוד עמוק ועכשיו הוא חי בתיאוריה. תודעה אמיתית שתרנגול הודו, אמיתית אמיתית. הוא לא משקר. הוא לא משקר, הוא אמיתית חושב שהוא תרנגול הודו. אבל פתאום קופץ לו התפיסה הזאת שבעצם אני כן בנאדם. בתוכו פנימה יושבת התפיסה שהוא כן בנאדם. אני חושב שזה גם הסיפור של בגדי המלך החדשים. מכירים את הסיפור, כן, שכשהמלך הזה אומר, הילד הזה אומר המלך עירום, פתאום כולם נופל להם האסימון תוך שנייה, כולם משתנה להם כל תפיסת העולם שלהם. איך זה קורה תוך שנייה? מה, הם לא מבינים שהילד לא מבין כלום, ובסדר, המלך ברור לבוש בבגדים נורא מפוארים, אז מה שהיינו משוכנעים עד לפני רגע. פתאום בא הילד הזה אומר המלך עירום, הופ, כולם משנים את תפיסת העולם שלהם תוך רגע. איך זה קורה? כי הם תמיד ידעו שהמלך עירום. כיוון שהיה להם אינטרס והם בנו לעצמם תיאוריה לא לא, יש פה בגדים שקופים מפוארים נהדרים ודברים כאלה, ומי שלא אז הוא אידיוט הרי, ואתה לא רוצה לתפוס את עצמך כאידיוט וכולי. בקיצור, בסוף בסוף אתה באמת ובתמים חי באשליה שהמלך לבוש בבגדים מפוארים, אבל בתוכך פנימה לא נמחקה ההבנה שהוא עירום. בתוך זה נמצא. וכשיבוא הילד הזה ויגיד רגע רגע המלך עירום, פתאום תוך רגע כל הבניין קלפים הזה קורס. זה אומר כשזה קורה ככה זה אומר שזה כנראה תמיד היה בפנים. אוקיי, אם אני מצליח להוכיח לנבל הזה תוך רגע שיש אלוהים, זה בעצם אומר שתמיד בפנים הוא הבין שהיה אלוהים. הוא רק לא, הוא רק עטף את זה בכל מיני הנחות כאלה והנחות אחרות, תינוק שנשבה אם תרצו לא משנה, הוא גדל בתוך סביבה אחרת, לא חשוב מה, אבל בתוכו פנימה הוא האמין באלוהים. לא במובן מיסטי. אמיתית, הוא פשוט האמין באלוהים. לא פטרנליזם שאומר בתוכו יש נקודה יהודית ולכן כל יהודי מאמין באלוהים. לא, יכול להיות שיש הרבה יהודים שלא מאמינים באלוהים, אבל היהודים האלה גם לא ישתכנעו מהטיעונים האלה להאמין. אבל אם מישהו כן השתכנע מהטיעון הזה, זה אומר שמאז ומתמיד הוא כבר האמין בו. זה אני חושב שזה גם ההסבר לרמב"ם הידוע על כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. הרמב"ם שמי שסרבנות גט או בקורבנות, אז יש שמה דרישה שזה יהיה לרצונו. גט מעושה הוא גט בטל. אי אפשר לכפות בנאדם לתת גט על כורחו, הוא צריך לרצות בגט אחרת הגט הוא בטל. אבל כאשר ההלכה מחייבת, אתה נמצא במצב שבו ההלכה מחייבת אותך לתת גט, אז נקבע נפסק להלכה שאם בית הדין מכה אותך עד שאתה אומר רוצה אני ואתה נותן את הגט, הגט כשר. זה לא נקרא גט מעושה. אז הרמב"ם שמה מפליג באיזו מיסטיקה כזאת שאומרת לא, בתוכו פנימה הרי כל יהודי רוצה לקיים את רצון הקדוש ברוך הוא ואת ציוויי ההלכה וכולי ורק יצרו תקפו וכל המיסטיקנים המאושרים שאפילו הרמב"ם חזר בתשובה. זאת אומרת שבעצם הוא גם הוא גילה את נפלאות המיסטיקה. אין כאן שום דבר מיסטי. דבר פשוט לגמרי. מה זאת אומרת? תחשבו על בנאדם שהוא באמת ירא שמיים, הוא מקיים את ההלכה, הוא מחויב לתורה, הוא רוצה לעבוד את השם, הכל בסדר. יש לא מעט מקרים כאלה, מי שמכיר יודע, אשתו עצבנה אותו לאורך זמן. אם הוא כהן אז אפילו זה קורה תוך רגע, אבל אם לא אז כהנים הם רגזנים כידוע, לכן יש גט מקושר. אז אבל סתם כן, אשתו מעצבנת אותו, אתה מגיע למצב רתיחה מטורף, הרי מי שמכיר מצבים כאלה זה לא ייאמן, אתה מגיע למצב רתיחה מטורף ואתה משכנע את עצמך שפה ברור שאני צריך לדפוק אותה עד העצם. אני אעגן אותה עד סוף המאה. אני לא אתן גט, היא לא תצליח להתחתן עם אף אחד. לא תוכל להתחתן עם אף אחד. ולאט לאט אתה מתחיל למכור לעצמך את הלוקש הזה שבעצם גם ההלכה לא מחייבת אותי לגרש אותה. ובית הדין אומר לך במצב כזה אתה חייב לגרש אותה. בשום מקרה אני לא מדבר על אשמות אפילו. סתם, זה המצב, זה מצב הזוגיות שלכם. במצב הזה אתה חייב לגרש אותה. זו הקביעה ההלכתית. ובית הדין אומר לך את זה. עכשיו לכל קביעה הלכתית אחרת שפוסק או שבית דין אומר לך אתה מציית בששון ובשמחה. מדובר ביהודי ירא שמיים, מחויב להלכה והכל, יש הרבה כאלה. אבל פה הוא יותר חכם מכל הפוסקים ומכל הדיינים. ברור לו שפה הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו נמצא איתו בכל דרכיו. וברור ברור שהקדוש ברוך הוא דורש ממנו לעגן את האישה ולא לתת גט בשום אופן. וכל המבולבלים מסביב עם הפראקים לא יבלבלו אותי. אני בטוח שאני צודק. עכשיו מה קורה? הרי ברור מאיפה זה בא. מאיפה זה בא? תחזרו לתרנגול הודו. מאיפה בא הרעיון הזה שהוא רוצה להיות תרנגול הודו? הוא לא רוצה להתנהג כמו בני אדם. נמאס לו. בנמשל כן, לא רוצה לקיים מצוות, לא רוצה לעבוד את השם, מכריז על עצמו אני בהמה. לא חייב כלום. ובמתים חופשי. אוקיי? בעצם זה הנקודה. ואז אתה מפתח לעצמך איזשהו סוג של תיאוריה ולאט לאט אתה מאמין בה, פילוסופיה שאין אלוהים ואין כלום ואנחנו בני אדם והכל זה, הכל בסדר, תרנגול הודו, לא משנה מה וזה הכל, ואז אני לא חייב בכלום והכל מצוין. וככה אני באמת ובתמים מאמין בזה, זה אמיתי. אוקיי? אז בעצם זה מתחיל מאיזשהם מאווים או יצרים אם תרצו, שאתה נותן להם הצדקה או רציונליזציה פילוסופית. ואז לאט לאט אתה משכנע את עצמך ברציונליזציה הפילוסופית הזאת, אוקיי? ואתה משכנע את עצמך שאתה באמת תרנגול הודו. אוקיי? או שאתה באמת, פה במקרה הזה זה מקרה חריג על זה אף אחד לא חשב, אישה כל כך מרושעת, מצווה מדאורייתא להגן אותה, בסדר, על זה אף אחד לא חשב, אפילו הקדוש ברוך הוא לא חשב על זה. ולכן ברור שפה אני צודק, אין ספק בכלל ואני אעמוד על שלי אפילו אם יכו אותי עד זוב דם, אני לא אתן את הגט הזה. אוקיי? אז מה קורה במצב הזה? שבא החכם לתרנגול הודו, כן, לאינדיק ההוא, אז הוא אומר לו תראה, אני לא הולך לשכנע. שאלנו הרי, הרי הוא לא התרפא, נכון? עזוב, תחשוב שאתה תרנגול הודו. אתה יכול ללבוש בגדים, אתה יכול לאכול בסכין ומזלג, לדבר כמו בן אדם, הכל בסדר, נכון? אם כל הריפוי הביהביוריסטי הזה יעבוד, אם הוא יחזור להתנהג כמו בן אדם, הוא גם יתרפא מבפנים. כי כל הסיבה שהוא בנה בתוך עצמו את התיאוריה שהוא תרנגול הודו, זה כדי לאפשר לו לא להתנהג כמו בן אדם. הרי זה מה שהוא רצה. התיאוריה הפילוסופית שמאפשרת לו את זה זה שהוא תרנגול הודו בעצם, נכון? עכשיו, אם אני אצליח להביא אותו בצורה כזאת או בצורה אחרת להתנהג כמו בן אדם, לא תהיה לו יותר סיבה להחזיק בתיאוריה המונפצת שהוא המציא. כי הוא המציא אותה רק בשביל שתאפשר לו להתנהג. מה? אז זה מה שאני אומר. לא, אז אני טוען שלא. לא, לא, זה בדיוק, בדיוק זה מה שאני בא להסביר. הטענה שלי היא שבתוכו פנימה הוא יודע שהוא בן אדם. אלא מאי? הוא בנה לעצמו תיאוריה כי הוא לא רוצה לקיים מצוות, הוא לא רוצה לאכול בסכין ומזלג. אוקיי, אז הוא שכנע את עצמו שהוא תרנגול הודו. בפנים בפנים הוא בעצם יודע את האמת, אבל במודעות שלו, אנשים הם יצורים מורכבים, במודעות שלו הוא חושב שתרנגול הודו, אמיתי, הוא לא משקר. אוקיי? אבל כל הסיפור הזה יושב בגלל שזה מאפשר לו להתנהג כמו שבא לו. עכשיו, אם בסופו של דבר אני אביא אותו לזה שהוא לא יתנהג כמו שבא לו, אז לא תהיה לו שום סיבה להחזיק בתיאוריה המונפצת שלו. כל כולה יושבת רק על זה שהיא מאפשרת לו לעשות את מה שהוא רוצה, אבל אם זה לא, אם הוא לא יצליח לעשות את מה שהוא רוצה, הוא לא עושה את מה שהוא רוצה, בשביל מה להחזיק בתיאוריה שהוא עצמו חושב שהיא לא נכונה? זה יתפוגג מאליו. עוד פעם, אם התיאוריה הזאת היתה תיאוריה אמיתית, אין דרך לרפא אותה. כמו שאמרתי קודם, אם עד הסוף הוא היה משוכנע שהוא תרנגול הודו, אין דרך לטפל בו. אבל אם בתוכו פנימה הוא יודע את זה, אז למה הוא בנה את כל המעטפות שמסביב? כי הוא רוצה בעצם שזה יאפשר לו לעשות כל מיני דברים, נכון? בני אדם בדרך כלל לא עושים דברים רק בגלל יצר. כשיש לך יצר לעשות משהו, אתה עושה לזה איזושהי רציונליזציה למה זה גם נכון לעשות כך. זהו, והנמשל הוא שאחרי המעשים נמשכים הלבבות. זאת אומרת, לדעתי זה הנמשל, אני לא יודע, לא שאלתי את רבי נחמן. אה? הנמשל שלי, בסדר? צדיק לצרה רדפת, והוא כבר שם. עכשיו בדיוק ראיתי איזה בדיחה מרושעת על הצדיקים והחסידים, אני לא זוכר אותה כבר. בכל אופן, אתם יודעים למה אי אפשר להתחפש לרבי? כי אם אתה לובש בגדים נוצצים ושם שני בריונים לפניך, אתה באמת רבי. איך מתחפשים לרבי? אי אפשר להתחפש לרבי. טוב, בכל אופן, אז הטענה היא שאחרי המעשים נמשכים הלבבות במובן הזה. אם בתוכך פנימה אתה יודע את האמת, ובנית תיאוריה רק בשביל שהיא תאפשר לך להתנהג אחרת, זאת רציונליזציה שבדיעבד, אז ברגע שאני אעשה לך טיפול ביהביוריסטי, זאת אומרת, אני אגרום לך להתנהג אחרת, גם התיאוריה תתפוגג מאליה. כולם יבינו שהמלך הוא עירום, כבר לא, כן? ברגע שיורד הלחץ שמאלץ אותך להחזיק בתיאוריה המונפצת, היא תתפוגג מאליה. לכן דווקא בגלל שהוא אף פעם לא היה חולה עד הסוף, כי בתוכו פנימה הוא ידע, לכן בסוף הוא גם הבריא. לא רק התנהג אחרת, הוא גם הבריא. ואני טוען שאותו דבר זה כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ועכשיו זה שום מיסטיקה, זו פסיכולוגיה פשוטה. אם הבן אדם באמת ובתמים ירא שמיים ומקיים מצוות, יש חריג אחד, אי רציפות סליקה מה שנקרא, יש לך חריג אחד במתן הגט לאשתו. הוא יודע יותר טוב מכולם. אבל הוא כן ירא שמיים ומחויב למצוות. בכל שאר ההקשרים הוא איש מחויב למצוות. יש הרבה מקרים כאלה. אוקיי? מה זה אומר? ברור שהוא פיתח פה תיאוריה שתאפשר לו להתנהג בהתאם לזעם שלו. הוא בעצם כועס עליה, רוצה לדפוק אותה. אז הוא בשביל לאפשר לו להתנהג בצורה כזאת הוא פיתח תיאוריה שפה ההלכה לא דורשת את זה ממנו, למרות שכל הפוסקים והדיינים וכולם אומרים לו שכן. אוקיי? מה אתה עושה פה? אני אומר לו ככה, תשמע: קודם כל אני מכה אותך עד זוב דם, וכשאתה תגיד את המילים "רוצה אני", ואתה תגיד כי אתה הרי לא רוצה למות, זה יהיה עד מוות, ואתה תגיד את המילים "רוצה אני", עכשיו אני לוקח את האישה ואני משיא אותה לבחיר לבה החדש, ואתה תעמוד בצד ואתה תצעק "זה גט מעושה, אתה לא יכול, היא לא מגורשת, אני הרי אמרתי את זה רק כי הרבצת לי". ואני בשיר קליל על שפתיי אוביל אותה לחופה ואני אקדש אותה ואני מצפצף עליך. זה מה שאני אומר לו. מה יקרה במצב כזה? הוא גם יסכים לגרש אותה. כי הרי הוא בעצם רוצה לקיים את מה שהתורה מחייבת. הוא בנה לעצמו תיאוריה "פה התורה לא מחייבת". אומר לו "תראה, התיאוריה לא תעזור לך, כי אתה בנית את התיאוריה הזאת בשביל להגן אותה. הנה אני במו ידיי אלך נגד ההלכה ואני אשיא אותה למרות שהיא לא מגורשת. זה גט מעושה כמו שאתה אומר, אוקיי? אני אשיא אותה, לא יעזור לך. אתה לא תשיג את התוצאה שאותה אתה רוצה להשיג". אין שום סיבה להמשיך להחזיק בתיאוריה הזאת, כי כל מה שהתיאוריה הזאת נולדה, הרי הוא יודע שזה לא נכון בתוכו פנימה. עוד פעם, לא במודעות, בתוכו פנימה. אבל ברגע שהוא מבין שהתיאוריה הזאת לא תעזור לו להגיע למקום שהוא רוצה להגיע, היא תתפוגג מאליה. ולכן באמת כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני", בסופו של דבר הוא באמת רוצה. אבל… כן, כן, כן. מה זה קלאסי? זה ההסבר שאני מציע לעניין. ההסברים הקלאסיים הם מיסטיקות, אבל אני לא… הגמרא אומרת כופין אותו עד שיאמר "רוצה אני". עכשיו השאלה מה ההסבר? ועל זה אנחנו מדברים. אני מציע את הרציונל הזה. לא יודע. לא שאלתי אותם. ברמב"ם זה נראה כמו מיסטיקה, לדעתי הרמב"ם מתכוון לזה. איפה הנפקא מינה? למשל תיקחו עכשיו בנאדם חילוני, חילוני נגיד לגמרי לצורך הדיון, כן, לא גדל… אף פעם לא היה לו הווא אמינא לקיים מצוות. לא יועיל, והוא לא רוצה לגרש את אשתו. לא יועיל לכפות אותו עד שיאמר "רוצה אני". אין מה לבוא בטענות לבית דין שלא כופה אותו. יש הרבה טענות כאלה שבית הדין לא באמת כופה על גיטין גם במקומות שצריך. אני אומר פה אין מה לבוא בטענות לבית הדין על זה שהוא לא כופה אותו. אי אפשר לכפות אותו. כי פה אתה תרביץ לו עד שיאמר "רוצה אני", הוא יגיד "רוצה אני" כדי שתפסיק להרביץ לו. אבל ברור שהוא לא רוצה באמת לקיים את מה שהתורה אומרת, כי הוא לא מחויב לתורה גם בהקשרים אחרים, לא רק במקום שהוא שונא את אשתו. צד… טוב…
[Speaker B] וזה מה שאמרת בבסיס, אדם מוסרי. עכשיו אדם מוסרי, פה ברור לי שמבחינה מוסרית אומרים לי "אישה כזאת היא לא מותרת". אוקיי, סיימ-סיימ. למה שזה…
[הרב מיכאל אברהם] לא, השאלה אם אתה חושב שבאמת יש כלל מוסרי כזה? אני לא יודע. פה זה חיוב הלכתי, לא חיוב מוסרי. החיוב הוא חיוב הלכתי לגמרי לגרש אותה. לא חיוב מוסרי. אוקיי? עכשיו אני לא יודע, במקום שיש חיוב מוסרי יכול להיות שאתה צודק, אבל במקום שבו השיקול הוא שיקול הלכתי, אתה לא יכול לכפות מישהו שלא מחויב להלכה. מי שמחויב להלכה, כפייה היא בהחלט הגיונית. אין פה שום מיסטיקה. הנפקא מינה היא שמי שלא מחויב להלכה אי אפשר להפעיל עליו את המנגנון הזה. מי שהולך לכיוונים המיסטיים אומר שבתוך כל יהודי יש איזה שהיא נקודה שהוא בעצם רוצה לקיים את ההלכה, גם אם בחוץ זה נראה שלא. ואז אומר טוב אם תרביץ לו הנקודה הזאת תצא החוצה. תמיד "חוסך שבטו שונא בנו", קצת להרביץ להם לא יזיק. אז בסוף בסוף זה ייצא החוצה. אוקיי? זו המיסטיקה. ואז אומר לא משנה מי הבנאדם כי בתוכו פנימה תמיד יש את הנקודה, אבל אני לא חושב שזה נכון. לא צריך להגיע להסברים המיסטיים והנפקא מינה היא שאי אפשר לכפות בנאדם שהוא לא מחויב להלכה. אבל למה? למה? למה דווקא במקרה הזה? כי הוא כועס, בדיוק. אבל עכשיו השאלה… לא, ואם הוא יגיד את זה יכול להיות שגם לא יועיל לכפות אותו עד שיאמר "רוצה אני". מוכן לקבל את זה, לא חשוב, אבל זה בדרך כלל לא המצב. בדרך כלל הבנאדם הוא לא אומר "אני עובר על ההלכה", הוא עושה לעצמו רציונליזציה. בנאדם הרבה פעמים, כל בנאדם כמעט שעושה חטא, עושה משהו, חטא מוסרי או חטא הלכתי, לא חשוב, יש לו, הוא עושה לעצמו איזה שהיא רציונליזציה למה בעצם זה כן הדבר הנכון לעשות. בדרך כלל אתה לא עובד נגד המוסר של עצמך, רק אם אתה עוטף אותו בכל מיני מעטפות. מה? נעשית לו כהיתר, הכוונה הוא בונה לעצמו תיאוריה שזה מותר. כן. האפקט זה אפקט פסיכולוגי, אבל זה פסיכולוגיה שיוצרת גם פילוסופיה, זאת אומרת, בסוף בסוף הבן אדם הוא יצור שעובד גם עם האינטלקט, לא רק עם היצרים, זה לא בהמה. עכשיו לפעמים האינטלקט משועבד ליצרים, אבל בסדר, זה עדיין כך. אז אני רק רוצה לסיים בשתיים-שלוש נקודות אחרונות, נעזוב את אנסלם כבר כי זה באמת יותר מדי. הערה אחת זה שסתם ההבדל בין לחשוב את הדבר לבין לחשוב את המשפט שמתאר את הדבר, ההבחנה שעשיתי קודם, יש מחלוקת ראשונים מעניינת בנושא הזה. יש רשב"א בברכות בדף ט"ו שממנו משתמע שבני אדם לא חושבים באופן מילולי. זאת אומרת, אני חושב שזה לא פירוש נכון, אבל יש אחרונים שמבינים אותו ככה. הטענה היא שאם יש דין להגיד משהו רק בלשון הקודש, זה אומר שצריך להוציא אותו בפה. לא צריך עוד מקור שיסביר לי שצריך להוציא את זה בפה. כי אם זה היה דין על המחשבה, אז לא היה שייך לדבר באיזו שפה אתה עושה את המחשבה. אין שפה במחשבה. המחשבה היא על הרעיונות עצמם, לא דרך תיאור מילולי שלהם. זו הטענה של הרשב"א לפי כמה אחרונים. לא נכון לדעתי, גם ברשב"א לא נכון, עובדתית זה ודאי לא נכון, אבל אני חושב שגם הרשב"א לא בהכרח מתכוון לזה, אבל כך כמה אחרונים הבינו. לדעתי מה שהרשב"א מתכוון לומר, אולי אני כבר אגיד, מה שהרשב"א מתכוון לומר זה שאם הדין הוא דין על המחשבה, אז ההלכה לא תתעקש באיזו שפה אתה עושה את זה. זה לא שבמחשבה אין שפה, אלא להלכה לא מעניין באיזו שפה אתה חושב. את ההלכה כן מעניין באיזו שפה אתה מדבר. זו הטענה של הרשב"א, אפשר לקבל אפשר לא לקבל, אבל זאת הטענה של הרשב"א. וכנגד זה יש תוספות בשבת בדף ק"נ, הרא"ש מעיר על זה, שהתוספות אומר שכשחושבים בשירותים, כשחושבים דברי תורה, אז אסור לחשוב בעברית אבל מותר לחשוב בלשונות אחרות. אז רואים שכן יש מחשבה בשפה כזאת או בשפה אחרת, ועושים מזה מחלוקות ראשונים וכולי. כן, הרבה דברים. אלו נאמרין בכל לשון, פרק שביעי של סוטה במשנה הראשונה שם. אז הטענה היא שהשאלה האם אתה יכול לחשוב משפטים שאתה לא עומד מאחורי התוכן שהם מתארים, אז זה בעצם אומר שאתה חושב רק את הממד המילולי של העניין. אבל גם כשאתה חושב את התוכן עצמו, אתה יכול לחשוב אותו דרך התיאור המילולי של התוכן הזה, או לחשוב את התוכן עצמו. יכול להיות שגם זה אפשרי, לא באמצעות שפה. הא? לאו דווקא לדמיין ויזואלית. אתה יכול לחשוב גם אינטלקטואלית על הדבר. לאו דווקא במילים, אלא לחשוב את הדבר אבל אינטלקטואלית, לא ויזואלית. יש ספר של בני הזוג דמאסיו, חוקרי מוח ידועים, השגיאה של דקארט נדמה לי זה נקרא, ששם הם מדברים על זה קצת, מחקרים גם במדעי המוח מה קורה בחשיבה מילולית וחשיבה לא מילולית וכדומה. טוב, זו הערה אחת. הערה שנייה זה שאם באמת הבן אדם שהשתכנע מטיעון בעצם החזיק בעמדה הזאת עוד קודם, תחשבו מה זה אומר למשל על הטענות שמסתייגות מחקירה אינטלקטואלית של האמונה. כן? אלה שמצדדים באמונת תמימות מה שנקרא, ולא רוצים טיעונים ופילוסופיה וכל מיני דברים כאלה. מה הם חוששים? שאם תיכנס לפילוסופיה תגיע למסקנה שאין אלוהים, נכון? אבל זה בעצם אומר שמאז ומעולם אתה חושב שאין אלוהים, רק לא הוצאת את זה מן הכוח אל הפועל. אז מה, עדיף להישאר אתאיסט מוסווה? יכול להיות, אבל אני לא נוטה לחשוב ככה. ולכן יש לזה הרבה השלכות לתובנה הזאת. זה בעצם אומר שמי שמשתכנע שאין אלוהים, גם הוא מאז ומעולם חשב שאין אלוהים. הטענה הזאת היא טענה לוגית, לא משנה מה היא המסקנה של הטיעון הלוגי, שיש אלוהים או שאין אלוהים. אוקיי? זאת אותה טענה. לכן זה מעמיד בסימן שאלה את כל החששות האלה מעיון פילוסופי באמונה, כי בסופו של דבר אתה משאיר את עצמך מוסווה מפני עצמך. זה הכל. אתה לא הופך מאתאיסט למאמין או להיפך, אתה פשוט לא יודע מה יש לך בפנים. זה הכל. מצד שני, ברור שבסופו של דבר מה שקובע זה מה שהבן אדם באמת חושב, ולא מה שנמצא בתוכו פנימה באיזשהו מובן היולי. אז אני לא שולל את זה על הסף, רק בשימת תשומת הלב להבחנה הזאת. תחשבו על מישהו שהוא באמת אתאיסט אבל הוא מוסרי. אוקיי? עכשיו, אז אני אומר שאם הוא מוסרי, אז באופן מובלע הוא בעצם גם מאמין באלוהים. נכון? עכשיו נגיד שהוא הניח תפילין, החבדניקים תפסו אותו ונדנדו לו מספיק והוא מניח תפילין בדוכן. אוקיי? ועכשיו הסיפור לא נגמר. בצהריים הוא חוזר בתשובה. האם הוא קיים מצוות תפילין, צריך להניח תפילין עוד פעם או שהוא קיים מצוות תפילין בבוקר אצל החבדניקים? אז אני טוען שאם הוא אתאיסט הוא צריך להניח תפילין עוד פעם. הוא לא קיים מצוות תפילין. כי מצוות צריכות אמונה, אם אתה לא מאמין אתה לא קיימת מצווה. אבל אבל אבל אבל מה קורה עם אחד כזה שהוא אדם מוסרי, אז בעצם במובלע הוא כן מאמין? האם כשהוא הניח תפילין הוא קיים מצווה? שאלה טובה, אני נוטה לחשוב שלא. אני נוטה לחשוב שלא כי בסוף בסוף כשאתה שופט בן אדם אתה שופט אותו על פי האמונות המודעות שלו ולא על פי איזה שהם דברים שנמצאים ב… שמה? המיסטיקה הזאת שבתוך כל אחד? כן, יכול להיות. לא, אם זה לא מיסטיקה זה מאוד לא סביר. אם זה לא מיסטיקה, אז בן אדם למה שמישהו שלא שמע על אלוהים, לא חשב על אלוהים, לא שקל בכלל את העניין, למה להניח שבתוכו פנימה הוא מאמין שיש אלוהים? זה לא סביר. אז כנראה שהוא יבין שהמוסר שלו היה שגוי, ככה אני חושב. לפחות אתה לא יכול להניח שזה לא זה אלא הטעות היא באמונה באלוהים. אז אוקיי, נעצור כאן.