אמונה ומשמעותה – שיעור 7
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- הצגת טקסט אנסלם והמהלך הפנימי שלו
- תפקיד התפילה, אמונה מוקדמת והנחת המבוקש
- הבחנה בין *אד הומינם* לבין ביקורת עניינית
- הגדרה, מסורת, והטענה שהגדרות אינן שרירותיות
- המשגה, אינטליגנציות מרובות, ודוגמת הצורות הקמורות
- הטיעון האנסלמיאני כטיעון בראש ולא כגרסה הפשטנית
- הבחנה בין “ישנו בשכל” לבין “להבין שהוא ישנו”
- ביקורת הספקנות והטענה על מה “מספיק” כדי לדבר על קיום
- נקודת הכשל: ההנחה שאפשר להעלות על הדעת כקיים בלי שיהיה קיים
- הטענה שהמהלך אינו אונטולוגי במובן החזק של קאנט
סיכום
סקירה כללית
הדובר חוזר לראיה של אנסלם ומציג אותה כטקסט פילוסופי וירטואוזי ומדויק, תוך פירוק שיטתי של המשפטים שמרכיבים את המהלך. הוא טוען שהלעג הרווח כלפי הראיה נובע לעיתים מפספוס של שלבים קריטיים, ומפתח הבחנה בין אמונה מוקדמת לבין כשל לוגי של הנחת המבוקש, בדומה להבחנה שהוא עושה ביחס לטיעוני *אד הומינם*. הוא מסביר שאנסלם פותח בתפילה כדי להצהיר על נקודת מוצא של אמונה והגדרה לא-שרירותית של אלוהים, ולא כדי “להבריח” את המסקנה. בהמשך הוא מציע שהטיעון האנסלמיאני העדין אינו מוכיח ישירות “יש מושלם שקיים”, אלא פועל בתוך מרחב ההבנות והתמונות בשכל, ובכל זאת תלוי בהנחה מהותית שמחלישה את טענת ה”אונטולוגיות” שלו.
הצגת טקסט אנסלם והמהלך הפנימי שלו
אנסלם פותח בתפילה: “לפיכך, אתה אלוהיי, הנותן בינה לאמונה, תן לי ככל שתמצאני ראוי לכך, להבין שאתה נמצא כפי שאנו מאמינים ושאתה כזה כפי שאנו מאמינים.” אנסלם מגדיר את האל כ“דבר מה שגדול ממנו אין להעלות על הדעת” ומציב מולו את טענת הנבל “אין אלוהים” כדי לנסח את שאלת הקיום. אנסלם טוען שגם הנבל מבין את הביטוי “דבר מה שגדול ממנו אין להעלות על הדעת,” ולכן הדבר מובן ונמצא בשכל, גם אם הנבל אינו מבין שהוא נמצא בממש. אנסלם מבחין בין היות דבר בשכל לבין להבין שהדבר ישנו, ומביא את משל הצייר שמתכנן יצירה לעומת צייר שכבר יצר אותה. אנסלם מסיק שאותו “דבר מה שגדול ממנו אין להעלות על הדעת” אינו יכול להיות בשכל בלבד, כי אז ניתן היה להעלות על הדעת אותו דבר גם כישנו בממש, וזה “יותר גדול,” ולכן “קיים אפוא בלי ספק דבר מה שאין להעלות על הדעת גדול ממנו, והוא קיים גם בשכל וגם בממש.”
תפקיד התפילה, אמונה מוקדמת והנחת המבוקש
הדובר דוחה את הטענה שמכיוון שאנסלם מתפלל לפני ההוכחה הוא מניח את המבוקש ואינו “ישר אינטלקטואלית.” הדובר קובע שאמונה מוקדמת היא מוטיבציה לחפש הוכחה ואינה שימוש באמונה כהנחה בתוך הטיעון, ומדמה זאת להשקעה ארוכת שנים בהוכחת השערה מתמטית שמניחים שהיא נכונה עוד לפני ההוכחה. הדובר טוען שאנסלם מקדים תפילה כדי להניח על השולחן שהוא פונה למאמינים או לכאלה שמוטעה לחשוב שהם אתאיסטים, ומתאר הוכחה לוגית כתהליך שמוציא מן הכוח אל הפועל מסקנה שהייתה טמונה בהנחות, בדומה ללימוד גיאומטריה. הדובר מוסיף שאי אפשר “להוכיח את קיומו של אלוהים למישהו שהוא אתאיסט אמיתי,” אלא ניתן לכל היותר להראות שמי שחושב שהוא אתאיסט מחזיק בפוטנציה אמונה שצריכה חשיפה וסיוע.
הבחנה בין *אד הומינם* לבין ביקורת עניינית
הדובר מציג הגדרה של טיעון *אד הומינם* ככשל לוגי שבו ההשמצה כלפי האדם משמשת כסיבה לדחות את טענתו. הדובר מבדיל בין העלאת טיעונים ענייניים ורק לאחר מכן הסקת מסקנות על האדם, לבין שימוש באפיון האדם עצמו כהנמקה לדחיית הטענה. הדובר משווה זאת להאשמה נגד אנסלם כאילו תפילתו היא הנחת המבוקש, וטוען שכמו שביקורת אישית אינה בהכרח *אד הומינם*, כך אמונה מוקדמת אינה בהכרח שימוש בה כאבן יסוד לוגית בתוך ההוכחה.
הגדרה, מסורת, והטענה שהגדרות אינן שרירותיות
הדובר מציג את משפט אנסלם “ואמנם, מאמינים אנו כי הנך דבר מה שגדול ממנו אין להעלות על הדעת” כהגדרה הכרחית שמקדימה כל ניסיון הוכחה. הדובר קובע שכל הוכחה מניחה הגדרה של האובייקט שהוכחתו נדרשת, ושאלת המחלוקת אינה על ההגדרה אלא על התממשותה במציאות. הדובר טוען שהמאמין הוא בעל הפריווילגיה של ההגדרה בדיון על אלוהים, משום שהאתאיסט כופר באותו מושג שאליו מכוונת האמונה הדתית. הדובר מתנגד לתפיסה שהגדרות הן שרירותיות ומציג הגדרה כתהליך של לכידת מושג אינטואיטיבי והצקתו למסגרת חדה, כך שאפשר לדבר על “הגדרה נכונה” ו“הגדרה לא נכונה.” הדובר מדגיש שאנסלם אינו מגדיר “אלוהים יוצר עולם” או “נותן תורה,” אלא מכוון ל“היש המושלם” או ל“היש שגדול ממנו אין להעלות על הדעת” כמושא ההוכחה.
המשגה, אינטליגנציות מרובות, ודוגמת הצורות הקמורות
הדובר משתמש בוויכוח על “אינטליגנציות מרובות” כדי להראות כיצד המשגה יכולה להרחיב או לשנות את תחולת המושג, ולעיתים להיראות כאג’נדה פוסט-מודרנית שמטרתה “שכולנו איינשטיין.” הדובר טוען שהרחבה שרירותית של מושג כמו אינטליגנציה מרוקנת אותו ממשמעות, אך גם מכיר בכך שלפעמים המשגה מגלה רבדים שלא היו מודעים קודם ולכן הרחבת תחולה אינה בהכרח טעות. הדובר מביא דוגמה מתמטית של הגדרת קמירות: צורה קמורה היא צורה שכל קטע המחבר שתי נקודות בתוכה נמצא כולו בתוך הצורה, ומראה שההוכחה לכך שחיתוך של שתי צורות קמורות הוא קמור נעשית מיידית לאחר ההגדרה. הדובר מציג “חוק שימור הקושי” וטוען שהקושי לא נעלם אלא נדחף לתוך ההנחה שההגדרה המתמטית שקולה למושג האינטואיטיבי, ושקילות זו אינה ניתנת להוכחה מוחלטת. הדובר משליך מכאן על אנסלם וטוען שגם אנסלם “מטאטא את כל הזבל פנימה” כדי לאפשר הוכחה לוגית, ושעדיין נותרת שאלת ההתאמה בין ההגדרה לבין “אלוהים הדתי” שבמציאות.
הטיעון האנסלמיאני כטיעון בראש ולא כגרסה הפשטנית
הדובר מבדיל בין הניסוח הפופולרי של הראיה (“אם אלוהים לא קיים אפשר לחשוב על מושלם יותר שהוא קיים”) לבין ניסוח אנסלם המדויק העוסק ב“דבר שגדול ממנו אין להעלות על הדעת.” הדובר טוען שהביטוי של אנסלם אינו זהה ל“יש מושלם,” כי הוא מדבר על גבול מה שניתן להעלות על הדעת ולא בהכרח על מושלמות כשלעצמה. הדובר מפרש את מהלך אנסלם כך שהטיעון פועל בתוך השכל: הנבל מבין את המושג ולכן הוא “ישנו בשכלו,” ומכאן אנסלם טוען שאם הוא בשכל בלבד אפשר להעלות על הדעת אותו גם כישנו בממש, דבר שמגדיל אותו ולכן סותר את היותו “שגדול ממנו אין להעלות על הדעת.” הדובר מדגיש שהכוח של המהלך נובע מכך שהוא מצביע על אפשרות להעלות על הדעת את אותו דבר “כקיים” ולא על קיומו החיצוני הישיר, ולכן אינו חשוף לאותה ביקורת שטוענת ש“אלוהים הקיים” הוא המצאה שאין לה אובייקט.
הבחנה בין “ישנו בשכל” לבין “להבין שהוא ישנו”
הדובר טוען שאנסלם אינו משווה בין מה שיש בשכל לבין מה שיש במציאות, אלא בין שני מצבים תודעתיים של דבר בתוך השכל. הדובר מפרש את משל הצייר כך שהתכנון הוא תמונה דמיונית של היצירה, בעוד ההתבוננות ביצירה קיימת מלווה בהכרה שהיא בבואה של משהו שקיים במציאות, ושני המצבים נבדלים משום שהאדם יודע להבדיל אם הוא עומד מול דבר או מדמיין אותו. הדובר מקשר זאת לעבודות במדעי המוח הטוענות שדמיון וראייה מפעילים נוירונים דומים, אך יש מנגנון נוסף שמסמן אם התמונה היא בבואה של דבר קיים. הדובר משתמש בשאלת “כשעץ נופל ביער ואף אחד לא נמצא שמה, האם מושמע שם קול?” כדי לטעון שקול וצבע הם תופעות הכרתיות ולא תכונות בעולם כשלעצמו, ומביא את קאנט והבחנת *נואומנה* ו*פנומנה* כדי להעמיק את הטענה שהמופעים הם תמיד בתוך ההכרה.
ביקורת הספקנות והטענה על מה “מספיק” כדי לדבר על קיום
הדובר טוען שהביקורת “הוכחת רק מה שיש בראש ולא מה שבמציאות” היא ביקורת ספקנית שאינה מחייבת את מי שאינו ספקן, כי רוב טענותינו על העולם ממילא נסמכות על התאמה שאיננו מוכיחים. הדובר מציג תשובה מעשית לסוליפסיזם: אם אדם מגיע למסקנה שמשהו קיים, מבחינתו זה קיים, והטלת ספק בכך היא עמדה ספקנית שאין לה סוף. הדובר מעלה אפשרות שאם אנסלם מראה לנבל שהוא עצמו מחויב לחשוב על אלוהים כקיים, אז הנבל אינו אתאיסט “אמיתי,” וההתעקשות לומר “אבל אולי זה רק בראש” היא מעבר לעמדה ספקנית שאינה חלק מהוויכוח הרגיל על העולם. הדובר מציין שהאתאיסט שאנסלם מתווכח מולו הוא מי שמעלה טענה פוזיטיבית “אין אלוהים,” ולא מי שמפקיע כל משמעות מטענות על מציאות.
נקודת הכשל: ההנחה שאפשר להעלות על הדעת כקיים בלי שיהיה קיים
הדובר מציב את הבעיה העיקרית בטיעון בכך שהוא מניח שהנבל יכול להעלות על הדעת את אותו “דבר מה” כקיים גם אם הוא חושב שהוא לא קיים. הדובר טוען שממשל הצייר עולה שלדמיין דבר ולתפוס אותו כקיים הם מצבים נבדלים, ותפיסה כקיים מופיעה כאשר הדבר באמת קיים מול האדם או כאשר יש סימון תודעתי מתאים. הדובר מציע שהנבל יכול לומר “לשיטתי, היש הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת הוא אלוהים לא קיים,” משום שאינו יכול להעלותו על הדעת כקיים באופן התודעתי הרלוונטי. הדובר מוסיף שאם נגרה במעבדה את המנגנון הנוירוני שמסמן “זה קיים,” אדם עשוי לחוות דבר כקיים גם אם אינו קיים, אך הוא מציג זאת כמניפולציה שאינה “העלאה על הדעת” יזומה, ובאותה נשימה מודה שהאפשרות הזו מעוררת מחדש את שאלת הספקנות.
הטענה שהמהלך אינו אונטולוגי במובן החזק של קאנט
הדובר מגדיר טיעון אונטולוגי כטיעון שאינו מניח הנחות עובדתיות אלא מבצע ניתוח מושגי שמוליד מסקנת עובדה על העולם. הדובר טוען שגם אם מהלך אנסלם משכנע, הוא נשען על הנחה: שהנבל מסוגל להעלות על הדעת את הקיום באופן הנדרש, ולכן אינו טיעון בלי הנחות ואינו “אונטולוגי” במובן המחמיר. הדובר קובע שכשלון ה”אונטולוגיות” אינו הופך את הטיעון לבדיחה, אלא מציב אותו כטיעון עדין שמצליח רק מול מי שמקבל את ההנחה הפסיכולוגית-מושגית שלו. הדובר מסיים בכך שהוא אינו משתכנע מן המסקנה אך מסרב לזלזל במהלך, ומציג את הדיוק הפנימי של הטקסט כבסיס לכך שהפרכה רצינית חייבת לאתר את ההנחה הבעייתית ולא להסתפק בלגלוג.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב, בפעם הקודמת התחלנו את הדיון בראיה האונטולוגית. אני רוצה לחזור רגע, רק קראנו את הטקסט שלו. עכשיו תראו את זה מול העיניים. בסדר? כן. זה הפרק, בואו תסתכלו רגע עוד פעם שיהיה לנו איזשהו מבט. לפיכך, אתה אלוהיי, הנותן בינה לאמונה, תן לי ככל שתמצאני ראוי לכך, להבין שאתה נמצא כפי שאנו מאמינים ושאתה כזה כפי שאנו מאמינים. ואמנם, מאמינים אנו כי הנך דבר מה שגדול ממנו אין להעלות על הדעת. ושמא אין בנמצא טבע כזה? שהרי אמר נבל בליבו "אין אלוהים". אך אין ספק שאותו נבל בעצמו, בשומעו מה שאמרתי, הווה אומר דבר מה שגדול ממנו אין להעלות על הדעת, מבין מה שהוא שומע. ומה שהוא מבין ישנו בשכלו, אפילו אינו מבין שאותו דבר מה ישנו בממש. שכן עניין אחד הוא שדבר ישנו בשכל ועניין אחר להבין שהדבר ישנו. ובאמת, כשצייר חושב מראש מה הוא עומד ליצור, אותו דבר ישנו בשכלו, אבל עדיין אינו חושב אותו כיש ממש, שהרי טרם יצרו. אבל לאחר שכבר ציירו, אותו דבר גם ישנו בשכלו והוא גם מבין שהוא ישנו בממש, שכן הוא יצרו. חייב אפוא גם הנבל להשתכנע כי למצער בשכל יש דבר מה שגדול ממנו אין להעלות על הדעת, שהרי הוא מבין דבר זה כשהוא שומעו, ומה שמובן נמצא בשכל. אך אותו דבר מה שגדול ממנו אין להעלות על הדעת בוודאי אינו יכול להיות בשכל בלבד, שכן לאמיתו של דבר לו היה בשכל בלבד, ניתן היה להעלות על הדעת כי ישנו בממש, וזה יותר גדול. לפיכך, אם אותו יש שגדול ממנו אין להעלות על הדעת ישנו רק בשכל, הרי אותו יש שגדול ממנו אין להעלות על הדעת הוא יש שניתן להעלות על הדעת גדול ממנו, ודבר זה בוודאי לא ייתכן. מסקנה: קיים אפוא בלי ספק דבר מה שאין להעלות על הדעת גדול ממנו, והוא קיים גם בשכל וגם בממש. עוד פעם, רק במבט כללי. עכשיו אני הולך לפרק, התחלנו כבר, לפרק את הפרק הזה למשפטים ולראות מה עושה כל משפט במהלך הזה. כי אמרתי לכם, לדעתי זה אחד הטקסטים המופתיים בתולדות הפילוסופיה. זה פרק מדויק בצורה וירטואוזית ממש. זאת אומרת, כל מיני אנשים שמערערים על הראיה הזאת פשוט מפספסים חלקים מהמהלך במקרים רבים, לא תמיד. אמרתי שגם לדעתי בסוף זאת לא ראיה אונטולוגית. אז שנייה אחת אני אסכם את מה שעשינו בפעם הקודמת. הוא מתחיל בתפילה, נכון? אתה אלוהיי הנותן בינה לאמונה תן לי ככל שתמצאני ראוי לכך להבין שאתה נמצא כפי שאנו מאמינים ושאתה כזה כפי שאנו מאמינים. זאת התפילה ההתחלתית, וממנה הוא עובר עכשיו באופן טבעי ישר לתוך הטיעון. מה תפקידה של התפילה? דיברתי על זה. אמרתי שהרבה פעמים מלגלגים על אנסלם שהוא מתפלל לאלוהים עוד לפני שהוא הוכיח את קיומו, זאת אומרת הוא בעצם הניח את קיומו כבר מלכתחילה. אין פה שום דבר, הוא לא ישר אינטלקטואלית. אז זה שטויות כמובן, בגלל העובדה שאני חושב שמשהו קיים היא לא הנחת המבוקש. זה בסך הכל מוטיבציה עבורי לחפש הוכחה. הבאתי את הדוגמה של המשפט של פרמה. כן, ההיפותזה של פרמה. אז אני חייב, או לא חייב אבל סביר מאוד שאני משוכנע שהוא צודק פרמה אם אני משקיע שתים עשרה שנים לחפש הוכחה לזה, נכון? וזה שחשבתי מראש שזה היה נכון, זה לא אומר שההוכחה שלי לא ישרה. אוקיי? זה כמו הצד השני של המטבע. היו ויכוחים באתר שלי בזמן האחרון, אפילו שניים או שלושה כאלה, שטענו שאני מעלה טיעוני אד הומינם. מה הכוונה אד הומינם? זאת אומרת טיעונים לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. אני אומר לבן אדם: תשמע, אתה טיפש, אתה רשע, אתה לא יודע מה, אתה אישה, אתה גוי, לא משנה מה, אתה נתלה במה שהבן אדם שמולך ואתה רואה בזה איזשהו טיעון לכך שהטענה שלו לא נכונה או שהטיעון שלו לא נכון. אז הסברתי להם שלדעתי אין בכל האתר שלי טיעון אד הומינם, כיוון שטיעון אד הומינם זה לא פירושו להתייחס לבן אדם בתור טיפש, רשע, גוי, אישה, כן, כל אחד וההשמצות שמקובלות עליו. זאת לא הנקודה. אלא במקום שבו ההשמצה היא בעצמה טיעון שלך כדי לדחות את הטענה. זה קשר של אד הומינם. אבל אם אני מעלה טיעונים ענייניים לדחות את הטענה של מי שעומד מולי, ואחרי זה אני אומר לו, ואם אתה מעלה טענה כל כך מטופשת, אז אתה אידיוט. זה לא אד הומינם. אד הומינם זה כשל לוגי. יכולים להגיד שאני לא מנומס, אבל זה לא אד הומינם. אד הומינם זה כשל לוגי. כשל לוגי זה כאשר אני לוקח את התייחסותי לאדם ומשתמש בזה בתור הטיעון שדוחה את הטענה שלו. זה כשל. זה אד הומינם. אוקיי? אבל אם אני מסיק כל מיני מסקנות עליו אחרי שהעליתי טיעונים לגופו של עניין למה הוא לא צודק, זה לא אד הומינם. ובדיוק אותו דבר פה, כן, הצד השני של המטבע. זאת אומרת, אנסלם מאשימים אותו בזה שהוא בעצם מניח את האמונה. לא נכון, הוא לא מניח את האמונה. הוא מאמין עוד לפני ההוכחה. אבל האמונה היא לא הנחה שהוא משתמש בה כהנחה שעליה הוא בונה את הטיעון בשביל להגיע לאמונה. לכן פה אין בעיה לוגית. זה שהוא מאמין מראש, אז מה? זה שאני חושב שהוא אידיוט גם בסדר גמור. כל עוד לא השתמשתי בטענה שהוא אידיוט כטענה שמכוחה אני דוחה את העמדה שלו. זה לא בסדר. אוקיי? אבל זה שאני חושב שהוא אידיוט, אז מה? זה פוסל את הטיעון שלי? אם אני מעלה טיעון לגופו של עניין, אז זה שאני חושב שהוא אידיוט בגלל זה הטיעון שלי לא נכון? מה זה קשור? להיפך, דווקא בגלל שהטיעון שלי נכון יוצא שהוא אידיוט, איך הוא לא מבין טיעון כל כך פשוט, איך הוא לא מבין אותו. אוקיי? אותו דבר פה. זאת אומרת, זה שאנסלם מאמין, כל עוד הוא לא משתמש בדבר הזה עצמו כהנחה בטיעון שלו, אין פה כשל של הנחת המבוקש. זאת אשמה שהיא פשוט חוסר הבנה. אוקיי? ואמרתי יותר מזה שאנסלם מקדים את התפילה כדי להגיד לנו בדיוק את זה, להגיד לנו שבסך הכל ברור שהוא האמין מראש. זאת לא האשמה, הוא מודה בזה, הוא שם את זה על השולחן. ברור שאני מאמין מראש, עוד לפני שהבאתי את הטיעון. אמרתי יותר מזה. למעשה ברגע שאני מציג טיעון לוגי לטובת מסקנה כלשהי, הרי הטיעון הזה, אם הוא טיעון לוגי תקף, הוא מניח את המבוקש. נכון? דיברנו על הנחת המבוקש, אמרתי שטיעון לוגי תקף תמיד מניח את המבוקש. לכן במובן מסוים, לא במובן מסוים אלא תמיד, המסקנה תמיד הייתה טמונה איפשהו בתוך ההנחות. אלא מה שלא תמיד כל כך קל להוציא אותה מתוך ההנחות. היא שם. כמו בגיאומטריה, אמרתי, למה אני צריך ללמוד גיאומטריה בכיתה? הרי כל המסקנות בסך הכל נמצאות בתוך ההנחות, אז מה אני צריך את המורה? מה הבעיה? הרי אני ידעתי את זה מראש. לא, אני לא ידעתי את זה מראש. זה היה, זה נמצא אצלי בפוטנציה. אבל בשביל להיווכח בזה שזה נכון אני צריך עזרה. אחרי שאני מקבל את העזרה הזאת אני באמת מגלה שמאז ומעולם ידעתי את זה. ולכן אף אחד לא יתווכח עם המורה אלא אם כן הוא לא הבין אותו. במתמטיקה אין לך מה להתווכח עם המורה. זאת אומרת, או שלא הבנת אותו או שבמקרה טעה, אבל אם הוא לא טעה אין מה להתווכח פה. זאת אומרת הוא בסך הכל מראה לך שאתה עצמך חשבת את זה מעיקרא רק לא היית מודע לזה. אוקיי? אז אמרתי שאי אפשר להוכיח את קיומו של אלוהים למישהו שהוא אתאיסט אמיתי, שהוא באמת לא מאמין באלוקים. מה שאני יכול להוכיח באופן לוגי זה רק להראות לבן אדם שהוא אתאיסט לא אמיתי. הוא חושב שהוא אתאיסט אבל בתוכו פנימה באופן פוטנציאלי הוא בעצם כבר מאמין באלוקים. רק צריך את העזרה של המורה או של מי שעוזר לו כדי לגלות או לחשוף את הדבר הזה. אבל אם זה לא נמצא בתוכו שום טיעון לוגי לא יוכל לעשות את העבודה. אוקיי? לכן אני חושב שאנסלם מקדים את התפילה כדי להסביר את העניין הזה. כדי להגיד לנו: חברים, אני פונה לאנשים מאמינים, לא לאתאיסטים. חלקם חושבים שהם אתאיסטים בטעות, אבל בתוכם פנימה אני הולך להראות להם שהם בעצם מאמינים. ולכן הוא מתפלל, בכוונה הוא ממקם את התפילה לפני שהוא פותח את הטיעון שלו. אחרי זה הוא אומר, זה המשפט הראשון. אחרי זה הוא אומר: ואמנם מאמינים אנו כי הנך דבר מה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת. מה המשפט הזה? המשפט הזה הגדרה. מי זה האלוקים שאותו אני הולך להוכיח, את קיומו אני הולך להוכיח? זה יש שגדול ממנו אין להעלות על הדעת, היש המושלם. אוקיי? לא, מכל המובנים. גדול בכל פרמטר שיש של גדולה. גם, גם בכוח, בחוכמה, בטוב, מוסריות, בכל הפרמטרים החיוביים הוא ניחן בהם לאין סוף. בסדר, זה פחות או יותר עד כמה שאפשר להגדיר דבר כזה. עכשיו, מה אומרת ההגדרה הזאת? קודם כל כשאני בא להוכיח את קיומו של אלוהים, ודיברנו על זה גם בשיעורי המבוא, כל הוכחה מניחה איזה שהיא הגדרה ואת האובייקט שמוגדר כך היא מוכיחה, את קיומו של האובייקט שמוגדר כך היא מוכיחה. ואנחנו נראה שטיעונים שונים או הוכחות שונות מוכיחות את קיומם של ישים שמוגדרים אחרת. ודיברנו על זה, השאלה אם זה הם שונים או התער של אוקאם שיכול להיות שאפשר ללכד אותם. אבל הוא צריך קודם כל לשים על השולחן את ההגדרה: את מה, את קיומו של מי אני הולך להוכיח? אז הנה ההגדרה: ההגדרה היא היש הגדול ביותר שגדול ממנו אין להעלות על הדעת. היש המושלם. אוקיי, זה ההגדרה. עכשיו, קודם כל ברגע שהגדרתי את הדבר הזה, עכשיו בוא נראה אם יש לי הוכחה לזה שהיש הזה קיים. מה פירוש קיים? מתממש במציאות. זאת אומרת, הגדרתי הגדרה, זה מושג. מושג זה לא דבר קיים. אני רוצה לראות, מושגים יש גם מושג של פיית שלוש כנפיים, זה לא אומר שיש בעולם פיות עם שלוש כנפיים שהן קיימות. כשאני מדבר על משהו שהוא קיים, פירושו שההגדרה או המושג המוגדר מתממש במציאות. אוקיי? אז אני רוצה לקחת את ההגדרה הזאת ולמצוא טיעון שיראה שהיא גם מתממשת במציאות. ההגדרה צריכה להיות מוסכמת, גם האתאיסט יסכים לה. יש לנו רק ויכוח האם זה מתממש במציאות. המאמין חושב שכן, האתאיסט חושב שלא, נכון? זה, אבל לגבי הגדרה אנחנו צריכים להסכים, אחרת על מה מתנהל הדיון? אז גם האתאיסט שאומר שאלוהים לא קיים, אני שואל אותו: מי לא קיים? תסביר לי על מי אתה מדבר, מי נושא המשפט שלך? אז הוא יצטרך לתת הגדרה, וההגדרה הזאת צריכה להיות דומה להגדרה של המאמין, כי הרי הוא בא להתווכח עם המאמין. כשאתה אומר שהאלוהים לא קיים אתה בעצם לוקח את ההגדרה של המאמין למושג אלוהים ואתה טוען שהוא לא מתממש. נכון, זה בעצם טענתו של האתאיסט או של הנבל בשפה שלו. ולכן יש פה באמת איזשהו סוג של, לא יודע אם לקרוא לזה יתרון, אבל תפקיד אחר למאמין ולאתאיסט: מי שאמון על ההגדרה של אלוהים זה המאמין, לא האתאיסט. ואת ההגדרה הזאת הוא לוקח לא מתוך ההוכחה, ההוכחה באה אחרי שיש לי את ההגדרה. אני רוצה להראות שזה מתממש במציאות, המושג שהגדרתי עכשיו. מאיפה אני שואב את ההגדרה? אנשים חושבים שהגדרה זה… דיברתי על כל זה, אני רק מסכם. אנשים חושבים שהגדרה זה עניין שרירותי. לא נכון. הגדרה זה ממש לא עניין שרירותי. אפשר להגדיר דברים באופן שרירותי, אני יכול להגדיר. אבל בדרך כלל אנחנו לא מגדירים דברים באופן שרירותי, אפילו לא במתמטיקה כשאנשים חושבים שהגדרות הן שרירותיות. הם לא. אלא זה איזשהו ניסיון ללכוד מושגים שאני תופס אותם אינטואיטיבית ולנסות לצקת אותם לאיזשהו דפוס מדויק. בסדר? דפוס חד. זה נקרא להגדיר. לכן גם לגבי הגדרה אפשר לדבר על הגדרה נכונה והגדרה לא נכונה. הבנתי. עשה את העולם, יוצר… לא, לא אמרתי כלום. אין. לא אמרתי, לא דיברתי על אם הוא יוצר או לא יוצר. היש שאותו אני רוצה להוכיח זה היש המושלם. זה מה שאני רוצה להוכיח. לא דיברתי לא על זה שהוא יצר את העולם, לא על זה שהוא נתן תורה או לא נתן תורה, לא משנה מה שלא יהיה. לא אכפת לי. אוקיי, אז תחזור לאנסלם, הוא רוצה לטעון שיש לו הוכחה למשהו האמורפי הזה, לקיומו של המשהו האמורפי הזה. בסדר, זה מה שאנחנו מסתכלים עכשיו. אז הנקודה היא שאת ההגדרה אנחנו שואבים מהאמונה. עוד סיבה למה למקם את התפילה בתחילת העניין. הוא אומר חבר'ה, אני בא מתוך אמונה. אני לא הגעתי לאמונה מתוך ההוכחה הזאת. להפך, כל ההוכחה הזאת בנויה על זה שהייתי כבר מצויד מראש בהגדרה מה זה אלוהים. ואחרי שאני… מאיפה? מהאמונה. ואחרי שהגעתי להגדרה, עכשיו אני מחפש דרך לוגית להוכיח שהיש הזה שמוגדר כך אכן קיים. אוקיי? אבל את ההגדרה אני לא שואב מהלוגיקה. אז מאיפה כן? מהאמונה, מהתפיסה האינטואיטיבית שלי, לא משנה. כשאני מגדיר משולש הגדרה שרירותית? זה לא הגדרה שרירותית. הרי יש לנו מושג בראש, אנחנו מבינים את המושג הזה, המושג משולש. עכשיו אתה אבל בשביל מתמטיקה אתה צריך איזושהי הגדרה מדויקת שלו. אתה מנסה לקחת את התובנה האינטואיטיבית שיש לך ולצקת אותה למילים כדי שהיא תיתפס בצורה חדה עד כמה שאפשר. זה נקרא הגדרה. ואתם מבינים שזה לא נכון להתייחס להגדרה כזאת כאל משהו שרירותי. היא לא שרירותית. אם היא קולעת למושג האינטואיטיבית אז היא נכונה, ואם היא לא קולעת למושג האינטואיטיבי אז היא לא נכונה. נכון? גם בהגדרה אפשר לדבר על הגדרה נכונה והגדרה לא נכונה. ואפילו אנשים אומרים: מה יש לדבר על הגדרה נכונה? אם הגדרת, זה מה שמגדירים, הגדרה זה עניין שרירותי. זה לא נכון. יש דבר כזה הגדרה נכונה והגדרה לא נכונה. לכן האלוהים הדתי הוא נקודת המוצא. ואומר אנסלם: אני מציע לו את ההגדרה הזאת היש המושלם. זה לא הגדרה פיקטיבית, לא הגדרה שהמצאתי אותה לצורך הדיון. ככה אני רוצה להגדיר את אותו יש שאני מאמין בו עוד לפני ההוכחה, עוד לפני המהלך הלוגי. בסדר? אני מציע, זה מזכיר לי… אתם מכירים שיש בשנים האחרונות, בעשרות השנים האחרונות אפשר לומר, יש איזושהי הרחבה של המושג אינטליגנציה. אינטליגנציות מרובות, כן? יש אינטליגנציה רגשית, אינטליגנציה מוטורית, כל מיני סוגים. כן? בוא נגיד די ברור מה המוטיבציה לייצר את זה. נכון? המוטיבציה לייצר את זה כדי להראות שכולנו אינטליגנטים. כולנו איינשטיין. בסדר? נכון שאני לא הייתי יכול לעשות שום דבר ממה שאיינשטיין עשה, אבל אני משחק כדורסל הרבה יותר טוב מאיינשטיין. אז לכן גם מראדונה הוא איינשטיין, וגם אני איינשטיין, וגם איינשטיין הוא איינשטיין, כולם הם איינשטיין. אוקיי? אז זאת המוטיבציה החברתית. טוב, בסדר, מוטיבציה זה דבר לגיטימי. השאלה היא מה שאתה עושה מחזיק מים. אוקיי? אז מה עשו במצב כזה? אז ניסו לאפיין את המושג אינטליגנציה של האיינשטיין, כן? שממנו יצאנו. יש סט של לא יודע כמה, חמישה, שישה, שבעה מאפיינים של המושג הזה, ואז פתאום מגלים, הופ, גם למראדונה יש את זה. וגם לפיקאסו, וגם ללא יודע מה, לכל מיני, לברון ג'יימס. אוקיי? יש כל מיני אנשים שמגלים, מגלים כישורים מסוימים שעונים לחמש, שש, שבע המאפיינים של אינטליגנציה, והופ, פתאום גילינו שהאינטליגנציה זה לא רק מה שיש לאיינשטיין, זה גם מה שיש ללברון ג'יימס. אוקיי? ולסנדלר אצלי בשכונה, או למכונאי רכב, או לא משנה כל אחד. אוקיי? כולם בעצם איינשטיין, רק כל אחד בתחום שלו. אבל מה זה משנה? זה שהוא לא יכול להתמודד עם תורת היחסות, אז מה? גם איינשטיין לא יודע לתקן נעליים. אין לך מונופול על השלמת המבוקשת, זאת אומרת. זה הביטוי האינטלקטואלי או האקדמי של הפוסט-מודרניזם. אוקיי? האינטליגנציות המרובות. עכשיו, מה הטריד אותי מהמהלך הזה? היה לי על זה ויכוחים לא מעטים. מה שהטריד אותי כשזה ממש התחיל לבצבץ המושג הזה, זה לא כל כך מזמן, אני כבר הייתי בדעתי כשזה קרה. לפחות אני הייתי בדעתי שם. אז התחלתי להתווכח עם אנשים, אמרתי להם תראו, הרי אתם בעצם אם אתם רוצים להגדיר מושג אינטליגנציה שיתאים לכל האנשים, אין שום בעיה, הגדרה זה עניין שרירותי. אוקיי? אבל אם אתם רוצים לטעון שהמושג אינטליגנציה כמו שאנחנו מבינים אותו לפני שהגדרתם הוא מתייחס גם לאנשים האלה ולא רק לאיינשטיין, אז משהו פה לא מסתדר לי. למה? כי אינטואיטיבית, אני ייחסתי אינטליגנציה רק לאיינשטיין, נכון? לא ללברון ג'יימס ולא לאף אחד אחר, ולא לסנדלר אצלי בשכונה. אוקיי? עכשיו אתה לוקח את האינטואיציה שלי, הרי ממנה יצאת, ממשיג אותה ומגדיר אותה, והופ, אתה פתאום מגלה שזה מיושם על המון המון אנשים, למעשה על כל עשרה מיליארד האנשים ולא רק על איינשטיין. מה זה מוכיח? שלא המשגת נכון. זה הכל. לקחת מושג שיש לי הבנה אינטואיטיבית לגביו, ובאבנה האינטואיטיבית הוא מתייחס רק לאיינשטיין. לא משנה, כן? הטיפוס. אוקיי? רק לאיינשטיין. עכשיו הוא עבר המשגה, ואחרי ההמשגה הוא מתייחס לכל האנשים בעולם. מה זה אומר? שההמשגה שלך לא מוצלחת. זה הכל. לא, לא, כל אחד הוא מוכשר ביותר בתחום מסוים שאתה תגדיר אותו אד-הוק ביחס אליו. כל אחד יש לו סט כישורים מסוים שיש רק לו הכי בעולם. במינון הזה. בסדר. אין אף אחד אחר שיש לו שבעים בפיזיקה, שמונים בהיסטוריה, חמישים בכימיה, צייר ברמה של תשעים וחמש, למרות שבציור יש אחד של מאה, בהיסטוריה יש אחד של מאה, בכימיה יש אחד של מאה, אבל את הקומבינציה הזאת הוא הכי טוב בעולם בקומבינציה הזאת. תמיד אפשר להגדיר את זה גם כן בתור כישרון. ואז אין בעיה, אז גם הוא איינשטיין. אתם מבינים שיש פה משהו בעייתי. כי ההנחה, ממה נפשך, אם הגדרה זה דבר שרירותי, אז לא עשית כלום, תקרא לכולם אינטליגנטים, מה עשית? לא באמת אמרת לי שהם כמו איינשטיין. סתם המצאת מושג שהוא נכון גם להם, אוקיי, תמציא עוד מאה מושגים. יכול לקרוא להם גם יקום פורקן ולכולם לקרוא יקום פורקן. הנה כולם שווים. אין לזה שום משמעות. אם אתה רוצה להראות שהם שווים, אתה צריך להראות לי שיש להם באמת את אותו מושג אינטואיטיבית של אינטליגנציה שאני ייחסתי אותו רק לאיינשטיין ולהראות לי שטעיתי, צריך לייחס אותו גם לאנשים אחרים. אבל זה לא יכול להיעשות על ידי הגדרה שרירותית, נכון? זה צריך להיעשות על ידי המשגה של התפיסה האינטואיטיבית שהייתה לי מראש. לא, לא, אתה לוקח אותי למקומות אחרים, אז יכול להיות שאני אסכים. אני מדבר על הקצה הפוסט-מודרני, על הקצה שאומר אין כולם. לא, לכן אני אומר, אבל אין בעיה, זה הייתי אומר גם לפני ההמשגות שלו. אם אני רואה שיש איזה סנדלר שעושה שם דברים שלא ייאמנו, אוקיי, אז הייתי אומר. הלוגיקה פה או המדע פה זה מכשיר, זה לא, זה מכשיר בידי האג'נדה. אז הטענה שבעצם ממה נפשך, אם ההגדרה הזאת היא הגדרה שרירותית, אז לא השגת את מטרתך, כי זה לא נכון שהם דומים לאיינשטיין. אתה יכול להמציא מילה ולייחס אותה לכולם, אבל את המושג אינטליגנציה במובן שאני מתכוון אליו, יש רק לאיינשטיין ולא לאף אחד אחר, אז לא עשית את העבודה. מה תגיד לי? לא לא, אני המשגתי את אותו מושג אינטליגנציה שאתה התכוונת אליו מראש, רק עשיתי לו המשגה מפורשת. עינך רואות שזה לא נכון. לא המשגת אותו נכון, כי עובדה שהמושג האינטואיטיבי מתייחס רק לאיינשטיין, וההמשגה שלכאורה נתת לו עצמו מתייחסת לכולם, סימן שההמשגה שלך לא נכונה. אוקיי? לכאורה זה מכת מוות על המהלכים האלה. אבל לא נכון. התבגרתי קצת אחרי זה. למה? יש פה משהו יותר טריקי. כי לפעמים אני צריך לעשות את ההמשגה כדי לגלות עוד רבדים שלא הייתי מודע להם כשחשבתי על זה אינטואיטיבית. זה הערך של המשגה. וכשאתה עושה המשגה לדברים, אתה יכול להסיק מסקנות שלא יכולת באופן אינטואיטיבי, אתה יכול לראות פנים מסוימות שאולי היו נסתרות קודם כשעוד לא הגדרת את זה בצורה מדוייקת אלא רק חשבת באופן אינטואיטיבי. אוקיי? אז בעצם יש ערך אינטלקטואלי להמשגה. עכשיו, מה שקורה זה שהבן אדם אומר תראה עשיתי המשגה והתגלה לי משהו שלא היה חשוף לי קודם לפני שעשיתי את ההמשגה. ונכון, אותו מושג אינטליגנציה שחשבתי מראש, זה המושג המומשג, זה אותו מושג. אה, איך זה יכול להיות שהתכולה שלו התרחבה כל כך? כי באמת לא הייתי מודע לזה שהמושג הזה אכן צריך להתייחס ליותר אנשים, לא רק לאיינשטיין. ועוד פעם, לא לקחת את זה לכל מקום, אני מוכן לעצור שמה או לעצור במקומות שזה יותר רלוונטי, אבל עדיין אפשר לראות שתהליך של המשגה, העובדה שעושה הרחבה של הקבוצה שלגביה המושג מתייחס, זה לא פוסל אותו אוטומטית. לפעמים אני מגלה דברים באמצעות ההמשגה. כן, אני אתן לכם אולי דוגמא שמאוד חביבה עלי. הייתי פעם בספר כזה של טופולוגיה, ספר פופולרי כזה לתיכון, לתלמידי תיכון. קניתי אותו בבוסטון, משהו ליד הארוורד איפה שהחנות לספרים משומשים, הייתי שם פעם. אז יש שמה משפט, הוא מוכיח משפט שאומר החיתוך של כל שתי צורות קמורות גם הוא צורה קמורה. צורות קמורות הכוונה צורות עם הבטן החוצה. עיגול זה צורה קמורה, לעומת זאת בננה זה לא צורה קמורה, נכון? כי יש לה איזה בטן פנימה. אוקיי, אני מדבר אינטואיטיבית כרגע. עכשיו הטענה המתמטית היא שחיתוך של כל שתי צורות קמורות גם הוא צורה קמורה, ולמעשה חיתוך של כל מספר של צורות קמורות כמובן, אם כל שתיים אז זה לא משנה כבר. אבל נדבר על שתיים. אוקיי, זאת הטענה. עכשיו איך מוכיחים את זה? אז זה יפה, זה ספר פופולרי אז הוא לא סתם נותן ישר את הפתרון אלא הוא אומר אוקיי, בוא תחשוב רגע איך ננסה להוכיח את זה. אז ישבתי, ניסיתי, העליתי חרס בידי. זה נשמע אינטואיטיבי, אבל ניסיתי לבדוק כל מיני מקרי קצה וזה, סרטטתי כל מיני צורות קמורות כאלה ואחרות, לא מצאתי הוכחה, הוכחה במובן המתמטי, משהו סגור, לא להתרשם שזה הגיוני אלא להוכיח כמו שמתמטיקאים אוהבים. לא הצלחתי. טוב, המשכתי לקרוא. הפתרון בהמשך הספר, ומתברר ככה: הוא אומר בוא נתחיל בהגדרה של צורה קמורה. מה זה צורה קמורה? צריך להגדיר, בדיוק מה שאנסלם עושה כאן, מה שצריך להגדיר בכל מקום. מה זה אינטליגנציה? אם אתה רוצה לעבוד עם זה אתה צריך להגדיר, אינטואיציה אי אפשר לעבוד. צריך להגדיר אותה, צריך להמסיג אותה. אוקיי, בוא נגדיר את המושג צורה קמורה. מה ההגדרה? במתמטיקה נוהגים להגדיר צורה קמורה כצורה שאם תחבר כל שתי נקודות בתוכה, כל הקו שמחבר אותם נמצא בתוך הצורה. תחשבו על הבננה, בשתי נקודות בקצות הבננה אם תחברו אותם בקו ישר, חלק מהקו יהיה מחוץ לבננה, נכון? כי יש לה בטן, זו צורה קעורה. אוקיי, צורה קמורה זה לא יכול לקרות. בצורה קמורה, בכדור, כל שתי נקודות שתיקחו בפנים, תחברו אותם בקו, כל הקו יהיה בתוך הצורה. שום חלק ממנו לא יצא החוצה. זאת ההגדרה של צורה קמורה. אוקיי, נשמע הגיוני. נכון, גם צורות קמורות. ישר זה גם קמור לצורך הדיון פה, כן. עם בטן שטוחה זה גם בטן. זאת אומרת ישר זה גם קמור. אני לא מגדיר עיגול, אני מגדיר צורה קמורה. עיגול הוא דוגמה. נכון? הוא לא קעורה, כן. עכשיו אני טוען שחיתוך של כל שתי צורות קמורות הוא עצמו צורה קמורה. נגיד, קחו עיגול ואליפסה. עכשיו החיתוך שלהם זה מה שבאמצע, כן? הוא צורה קמורה בהכרח. זה נשמע הגיוני, נשמע אינטואיטיבי. תשבו על זה, אני לא מניח שתצליחו להוכיח. להוכיח ממש. ניסיתי למפות את כל האפשרויות איך יכולות להיפגש, איך יכולים להיפגש קווים קמורים. אפשר למפות כמה אפשרויות ולהוכיח על כל אחת מהאפשרויות לחוד, כן, כמו מפת ארבעת הצבעים, ששמה זה שבע עשרה אלף אפשרויות. אבל, אבל אין, לא הצלחתי. אז אומר, בואו נתחיל עם הגדרה. ההגדרה של צורה קמורה זה צורה שכל שתי נקודות בתוכה, הקו שמחבר אותן נמצא כולו בתוך הצורה. אוקיי? טוב, מכאן ההוכחה היא שורה אחת. למה? בוא ניקח שתי צורות והחיתוך שלהן זה מה שבאמצע, כן? אני צריך להוכיח, נתון שכל אחת מהצורות היא קמורה, ואני צריך להוכיח שהחיתוך שלהן גם הוא קמור, נכון? מה אני בעצם צריך להוכיח? שכל שתי נקודות בתוך החיתוך, הקו שמחבר אותן נמצא כולו בתוך החיתוך, נכון? זה ההגדרה של קמור. אתם מבינים שזה ברור שזה נכון. כי אם השתי נקודות האלה שייכות לחיתוך, אז הן נמצאות בצורה הזאת ונמצאות גם בצורה הזאת. אבל אם ככה, אז הקו נמצא בצורה הזאת כי זאת קמורה, והוא גם נמצא בצורה הזאת כי גם זאת קמורה. נו, אם הוא נמצא בשניהם, אז הוא נמצא בחיתוך שלהם. מה שהיה להוכיח. טריוויאלי. אז למה נתקעתי בהתחלה? נכון, כי לא עשיתי הגדרה. זאת אומרת ההגדרה הצליחה להביא אותי לתובנות שלא הייתי מגיע אליהן עם האינטואיציה, למרות שבאופן פוטנציאלי ידעתי אותן כי זה טמון בתוך התובנה האינטואיטיבית. אבל אם לא עשיתי המשגה והגדרה, אני לא יכול לעבוד עם זה. אני לא יכול להגיע למסקנות מסוימות שהן נכונות ועקרונית הייתי יכול לדעת אותן גם מראש, אבל צריך המשגה בשביל זה. אוקיי? טוב, זה בדיוק מה שקורה אני חחשב במושג האינטליגנציה. אני כן מקבל חלקית את המהלך שקרה שמה, לא עד הסוף, אבל חלקית, שכשאתה עושה המשגה אתה פתאום יכול לגלות דברים שקודם לא חשבת עליהם. אבל אחרי שאתה רואה אותם תחשוב, אם זה משכנע אז כנראה שבאמת גילית משהו חדש. זה לא בהכרח סתם אג'נדה וזהו, אג'נדה של הלבשת צורה לוגית או מדעית. לא, יכול להיות שיש בזה באמת מהלך שמוסיף לי איזשהו ידע. אותו דבר אנסלם. מה עושה אנסלם? אנסלם לא ממציא הגדרה. הוא לוקח מושג שבא אליו מהמסורת, אלוהים, מנסה להמשיג אותו, לתת לו הגדרה. וההגדרה היא העצם המושלם ביותר. זה ההגדרה שהוא מציע. אוקיי? ועכשיו הוא אומר טוב, ברגע שיש לי הגדרה, אני יכול להראות לכם שיש לי דרך להוכיח את קיומו. סתם אינטואיטיבית שאני מאמין באלוהים, איך מזה אני אוכיח את קיומו? אי אפשר להוכיח על בסיס אינטואיציות, אינטואיציה זה לא משהו מנוסח, זה לא יכול לשמש כהנחה של טיעון. אוקיי? אבל אם אתה מנסח משהו, אז אתה יכול לנסות ולהוכיח כל מיני מסקנות. זה כל הרעיון. גם בגיאומטריה אגב, כל ילד מבין שבין שתי נקודות עובר קו ישר אחד וששני קווים מקבילים לא נפגשים וכן הלאה. כל ילד מבין את זה, זה לא צריך להיות כיתה ה' או ו', כל ילד מבין את זה. אבל הוא לא הגדיר לעצמו אף פעם את ארבעת האקסיומות האלה עם כללי הגזירה והוא לא הבין איך משתמשים בזה באופן שיטתי, ולכן כל המסקנות שבעצם הוא יודע אותן באופן פוטנציאלי באופן מובלע הוא לא באמת יודע אותן עד שהוא לא לומד אותן בכיתה. אוקיי? רק הערה אחרונה לצורך ההשלמה של העניין, איך קורה הנס הזה? נחזור לצורות הקמורות. איך קורה הנס הזה? אז אין ניסים בעולם. מה שנקרא אצל פיזיקאים חוק שימור הקושי, או מתמטיקאים. חוק שימור הקושי פירושו שגם אם מצאת איזשהו פטנט לפתור את הבעיה, אתה תיתקל בקושי בהמשך הדרך. זאת אומרת, לא תצליח לעקוף את הקושי המהותי של הבעיה. זאת אומרת אתה, זה כל מי שעסק במחקר, במחקר מדעי אני חושב מכיר את העניין הזה. זה לא ייאמן, אתה כל בוקר מתעורר "יש לי פטנט אני גומר את כל הסיפור שהסתבכתי איתו אתמול", אתה ממשיך להתקדם, בשלב מספר שבע אתה פוגש את הקושי הזה מפה. זאת אומרת הוא תוקף אותך מכיוון אחר. אז חוק שימור הקושי. גם פה יש חוק שימור הקושי. האם באמת הוכחנו שחיתוך של כל שתי צורות קמורות הוא קמור? ההוכחה שנתתי עכשיו, חד משמעית לא. למה? בגלל שמה שהוכחנו זה ששתי צורות שמוגדרות במתמטיקה כקמורות, החיתוך שלהן גם יוגדר במתמטיקה כקמור. אוקיי? עכשיו אני שואל, יש לי מושג אינטואיטיבי של קמירות. האם גם הוא יקיים את המשפט הזה? אני חושב שכן, אבל אין לי הוכחה. למה? כי אני מניח שההגדרה שהציע המתמטיקאי היא זהה לגמרי לתפיסה האינטואיטיבית שלי של המושג קמור. זאת הנחה, נשמעת לי מאוד הגיונית. אבל הוכחה אין כאן. הנחות זה לא הוכחות. אתה רוצה להוכיח משהו. אתה לא יכול להוכיח. לא הוכחת כלום לגבי מה שקורה, מה שאתה קורא צורות קמורות באופן אינטואיטיבי. בנית תורה מתמטית כלשהי, שבעצם את כל הקושי שחשבת שעקפת אותו, דחפת לתוך ההגדרה. מה בעצם אני צריך להראות כדי להוכיח באמת? אני צריך להראות שההגדרה המתמטית שקולה לגמרי לאינטואיציה שלי למושג קמירות, נכון? אבל איך מוכיחים את זה? אין דרך להוכיח את זה. אז מה קורה? בעצם הקושי נמצא שם. ואומנותו של מתמטיקאי זה לקחת את כל הקשיים, לדחוף את כל האבק מתחת לשטיח, להגדיר הגדרה שהיא כבר עוקפת את כל הקשיים ומהגדרה והלאה זה כבר סטריט פורוורד. אין בעיה, זה מתמטיקה. אבל לא פתרת שום דבר. אם אתה באמת רוצה לדעת משהו על המציאות, אתה צריך להזיז את השטיח ולראות מה עם האבק. זאת אומרת, השאלה היא אם ההגדרה שאותה הצעת באמת ממצה את המושג האינטואיטיבי שממנו יצאת. ולכן אין ניסים. זאת אומרת, המתמטיקאים לא באמת יכולים להוכיח משהו שאני לא יכול להוכיח. מה שהם יכולים לעשות זה לאסוף את כל הזבל לתוך הגדרה, להחביא אותו בתוך הגדרה ומשם והלאה לעשות מתמטיקה. זה הכל. ברגע שתנסה ליישם את זה על המציאות, חזרת לפיזיקה. אתה לא במתמטיקה. אוקיי? טוב, אז נחזור לאנסלם. אז בעצם אנסלם מציע הגדרה. וכמו שאמרתי קודם, ההגדרה שהובאה מהמסורת שלו, מהאמונה שלו. אוקיי? וזה בסדר גמור. כי את ההגדרה באמת אנחנו לא לוקחים מתוך הלוגיקה והיא גם לא שרירותית. ההגדרה זה איזשהו סוג של המשגה. הרי אני בסופו של דבר מה המטרה שלי בתור תיאולוג? המטרה שלי היא להוכיח את קיומו של האלוהים שבו אני מאמין, נכון? תחשבו על זה כמו להוכיח את המשפט הזה של צורות קמורות. המטרה שלי זה להוכיח את קיומו של האלוהים שבו אני מאמין. איך אני יכול לעשות את זה? האלוהים שבו אני מאמין זה איזשהו משהו מופשט, אני לא יודע להגדיר אותו, לתאר אותו, אינטואיציה כזאת שאי אפשר לעבוד איתה באופן לוגי. מה אני עושה? אין לי ברירה. אני חייב לקחת את כל הזבל, לטאטא אותו בפנים, ליצור הגדרה שאני רוצה להאמין שהיא מתאימה למושג האינטואיטיבי שהיה לי קודם, ואת קיומו של המושג שמוגדר כך אני אוכל להוכיח. זה בעצם מה שעושה אנסלם. אוקיי?
[Speaker D] מי שיקבל את הטיעון של אנסלם לגמרי, יגיד שהוא ימשיך לעבוד אותו.
[הרב מיכאל אברהם] הוא קורא לאתאיסט, בוא נגיד, סתם… כן, אלא אם כן הוא יגיד שהמושג האלוהים המושלם זה לא המושג שהמסורת הדתית מעבירה אלינו. מה ברור שלא? לא, אם הוא יגיד, לא יודע אם מוכרח או לא מוכרח. השאלה מה אתה חושב, לא משנה אם זה מוכרח או לא. אם אתה חושב שזה לא אותו דבר, אז לא הוכחתי לך את קיומו של אלוהים. הוכחתי לך את קיומו של היש המושלם. אבל זה לא אלוהים. אלוהים הדתי, האלוהים שבו מאמינים הדתיים, זה לא זה. בדיוק כמו שהצורה הקמורה שאותה הגדרתי זה לא המושג קמירות האינטואיטיבית. לכן כשאתה רוצה לעבור מהעולם הלוגי מתמטי למציאות, אתה רוצה להוכיח את קיומו של אובייקט במציאות, תמיד אתה תיתקע עם ההגדרה. והשאלה אם ההגדרה באמת לוכדת נכון את האובייקט הזה. אם כן אז הוכחת, אבל השני תמיד יכול להגיד שלא. אוקיי? ולכן טוב. שאלת מי שמגדיר. כל אחד שיגדיר איך שהוא רוצה, מה זה… אוקיי, אז מה? אז הוא מגדיר אחרת. כל אחד וההגדרה שלו. הוא מציע את ההגדרה הזאת, היש המושלם. אוקיי. על בסיס ההנחות. הרי הלוגיקה, הנביעה המסקנתית, אמרתי, לכן הוודאות, לכן דיברתי על טיעונים לוגיים ואמרתי, הוודאות שלי במסקנה זה רק בניתן שההנחות נכונות. הנביעה של המסקנה מתוך ההנחות היא ודאית. המסקנות הן לא… ההנחות סליחה הן לא ודאיות. וזה בדיוק הבעיה, אתה אף פעם לא יכול להגיע לוודאות כי השאלה מה עם ההנחות. מה שאנסלם מנסה לעשות, ועל זה דיברתי, זה לעקוף את העניין. הוא רוצה להציג טיעון בלי הנחות. אין הנחות. והטיעון הזה יהיה הכרחי. את זה אתה תהיה חייב לקבל כי אין שום הנחות בבסיסו. כך טוען אנסלם. וזה המושג טיעון אונטולוגי. הסברתי את זה במיון של קאנט, טיעונים אונטולוגיים זה טיעונים שלא מניחים בכלל הנחות. הם פשוט לוקחים הגדרות, עושים אנליזה מושגית להגדרות והופ, באיזה הוקוס פוקוס פתאום קופצת לך טענת עובדה בתור מסקנה. שזה בעצם מה שקורה פה. כן, כן. זאת אומרת, זה לא מותנה בשום הנחה, לכן זה טיעון אונטולוגי. אוקיי? ואגב, קאנט תוקף את הטיעון הזה בגלל עצם האונטולוגיות שלו. זאת הבעיה העיקרית שהוא רואה בטיעון, והסברתי בפעם הקודמת שלדעתי זה לא, זה לא פירכה. זאת אומרת, אם לא הראית איפה הבעיה, אז אתה סתם מניח את המבוקש. תראה לי איפה הבעיה ואז אתה יכול להסיק שטיעון אונטולוגי לא יכול להיות נכון. אתה לא יכול להניח שטיעון אונטולוגי לא יכול להיות נכון ולכן לדחות את הראיה של אנסלם. אם כל צעד הוא הכרחי ולא מצאת שום באג, אז זהו, אז לא פרכת. טוב, אז בקיצור, אז המשפט הזה הוא ההגדרה: "ואמנם מאמינים אנו כי הנך דבר שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת". משפט הבא: "או שמא אין בנמצא טבע כזה, שהרי אמר נבל בלבו 'אין אלוהים'". מה זה המשפט הזה? שאלת המחקר. נכון? הגדרנו את המושג אלוהים, היש המושלם, ועכשיו השאלה היא האם הוא נמצא או לא נמצא. זה השלב הבא אחרי שהגדרנו. עכשיו שאלת המחקר, אוקיי? אני רוצה לדעת. אייץ' אפס נמצא, אייץ' אחד לא נמצא. עכשיו אני רוצה לדעת איזה משתי ההיפותזות נכונות. אוקיי? אז זאת שאלת המחקר. "אך אין ספק", תראו איך הוא מתגלץ', כל משפט בנוי, כל משפט התפילה בהתחלה הסברתי, אחרי זה הגדרה, אחרי זה שאלת המחקר, ועכשיו פתאום תראו איך הוא קופץ לטיעון. הוא עובר באופן חלק, ישר לטיעון. "אך אין ספק שאותו נבל בעצמו, בשמעו מה שאמרתי, הווה אומר דבר שגדול ממנו אין להעלות על הדעת, מבין מה שהוא שומע". הנה הוא מציב על הלוח את, עושה את הצעד הראשון על הלוח. אתה הנבל שעומד מולי, האם אתה מבין את המשפט שאמרתי? לא מבקש שתסכים, לא מבקש תגיד שהוא נכון או לא. השאלה האם אתה מבין. אתה מבין את המשפט שאותו אמרתי? "יש שגדול ממנו אין להעלות על הדעת"? אגב, הערה ששכחתי להוסיף קודם, דיברתי על היש המושלם. פה הוא לא מדבר על היש המושלם, הוא מדבר על יש שגדול ממנו אין להעלות על הדעת. זה נראה לכם אותו דבר, ולמרבה המבקרים שלו זה נראה אותו דבר, אבל זה לא. זה ביטוי יותר מדויק מה שהוא אמר כאן, ואנחנו נראה בהמשך למה. אני אגיד לכם אולי לפני שאני ממשיך, בדרך כלל מנסחים את הראיה הזאת כך: אלוהים הוא היש המושלם. אם הוא לא היה קיים, אז היה יש מושלם יותר אלוהים הקיים, שהוא יותר מושלם מאלוהים לא קיים. אז זה אומר שהאלוהים שאותו הנחתי הוא לא היש המושלם, מה שסותר את ההנחה שלי. הנה הוכחה בדרך השלילה לזה שאלוהים הוא קיים. בסדר? זאת ה- זה בעצם הטיעון האונטולוגי בניסוח הפופולרי שלו. אוקיי? זה לא תיאור נכון של הטיעון האונטולוגי. על זה יורדים הרבה וצוחקים וכל מיני דברים כאלה. למרות שגם על זה לא כל כך קל לצחוק, כמו שאמרתי. אבל הטיעון שלו הוא אחר, הרבה יותר עדין ומדויק, ולכן אני רוצה להראות לכם, שימו לב לכל משפט. זאת אומרת, אז כרגע מדברים לא על היש המושלם, אלא על היש שגדול ממנו אי אפשר להעלות על הדעת. הכי גדול שאפשר להעלות על הדעת. אוקיי? זה לא מושלם. יכול להיות שישנם ישים יותר מושלמים ממה שאני יכול להעלות בדעתי, רק אני לא יכול להעלות אותם בדעתי. נכון? אתם מבינים שזה לא אותו מושג, היש המושלם והיש הכי גדול שאני יכול להעלות על הדעת. אוקיי? מכל הבחינות שאפשר. כל הפרמטרים החיוביים לאינסוף. בסדר? הכי טוב, הכי חכם, הכי חזק, הכי כל-יכולת וכל תכונה חיובית שתהיה, זה שאלו את זה קודם. אז הטענה שלו זה שזה היש הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת, שאי אפשר להעלות על הדעת גדול ממנו. עכשיו הוא אומר, שלב ראשון, אמרתי, המהלך הראשון על הלוח, אתה הנבל שאתה שומע את המשפט הזה, אתה מבין את המשפט הזה? קודם כל בוא נסנכרן את המושגים. אתה מבין על מה אני מדבר? נראה שכן, נכון? למה הוא חושב שכן? אולי לא? אולי הנבל יגיד לא, אני לא מבין מה אתה מדבר, המושג הזה לא אומר לי כלום. יש פה שתי אפשרויות להבין את הצעד הזה. אפשרות אחת, פלפול לוגי יותר, אומר תראה, אתה אומר שאין אלוהים, נכון? אז גם אתה אומר משפט שהנושא שלו הוא אלוהים. אתה לא מבין על מה אתה מדבר? הרי גם אתה מדבר על אלוהים. אתה חושב שהוא לא קיים, לא משנה, אבל… אתה לא אמרת כלום. זה הפלפול הלוגי. אבל באמת אתאיסט מתוחכם יותר יגיד נכינמי, הטענה שלי היא לא שהוא לא קיים אלא שזה מושג חסר מובן. אי אפשר לדבר עליו. זה בעצם מה שאפשר לענות לטענה הזאת. הוא לא יגיד אלוהים לא קיים כי זה משפט שהנושא שלו הוא לא מובן, חסר פשר, אלא הוא יגיד המשפט שלך חסר פשר. המשפט שאלוהים כן קיים חסר פשר כי הנושא שלו, אלוהים, לא מוגדר. אין לו תוכן ברור. אז מזה אפשר להתחמק. אני חושב שהטענה, הבסיס היותר פשוט למה שאנסלם מניח כאן שהנבל מבין את ההגדרה, הוא בסיס עובדתי. מה, ברור שאתה מבין. מי לא מבין? מה הבעיה? כל המילים ברורות פה. הכל בסדר, נכון? היש הכי גדול שאפשר להעלות על הדעת. מה אתה לא מבין? על דעת גדול, איזה מהמילים אתה לא מבין או איזה צירוף מתוך המילים האלה? הכל אתה מבין. אז זה עוד פעם, זה לא טיעון לוגי אלא זה פשוט עובדה פשוטה, נכון? אתה לא יכול להתכחש לזה שאתה מבין את המשפט הזה. כל אחד מבין את המשפט הזה. אז כל המילים פה ברורות. מה? יש הכי גדול. למה? למה? היש הכי גדול שניתן להעלות על הדעת. היש הכי גדול שאפשר להעלות על הדעת. נראה לי בסדר גמור, מה הבעיה? זה שאני לא יודע לרשום את רשימת התכונות שעונות לגדול, כי מה זה גדלות, באיזה פרמטר? בסדר, אבל עדיין בגדול אני מבין היטב מה זה אומר. אם זה כמו, אם ניכנס עוד פעם לדוגמה, מכירים את האבן שאלוהים לא יכול להרים? פרדוקס הכל יכולת, מה שנקרא אומניפוטנס פרדוקס. מה הבעיה? זה מביך הרבה מאוד אנשים מאמינים, הפרדוקס הזה. כמובן שטות גמורה. למה? נגיד שאני עומד מול הנבל, אני מביא את זה כדי שנראה פה את המהלך. מה?
[Speaker C] זה גם בהנחה שהוא
[הרב מיכאל אברהם] מושלם.
[Speaker C] כי אם הוא כל יכול
[הרב מיכאל אברהם] זה כמו להגיד מושלם במובן מסוים, למרות שזה יותר מצומצם ממושלם. כל יכול זה רק מושלם ביכולותיו, לאו דווקא במוסריותו נגיד או בטובו או משהו כזה. בכל אופן אז הכל יכול. אז נגיד שאני עומד מול האתאיסט והאתאיסט מנסה לשכנע אותי שאין אלוהים. הוא אומר תראה, ההנחה שיש אלוהים שהוא כל יכול, עוד פעם ההגדרה תמיד באה מהמאמין. גם האתאיסט שכופר, כופר באלוהים שהמאמין הגדיר אותו. אז הוא אומר האלוהים שלך הוא כל יכול, נכון? בוא אני אראה לך שהוא לא יכול להיות קיים כי ההנחה שהוא קיים מובילה לסתירה. כי אם הוא יכול לברוא אבן כזאת אז יש אבן שהוא לא יכול להרים, אם הוא לא יכול לברוא אבן כזאת אז הנה יש משהו שהוא לא יכול. אז ממה נפשך יש משהו שהוא לא יכול ולכן הוא לא כל יכול. זאת הטענה. מה הבעיה בטענה הזאת? שהיא חסרת פשר. כשאתה בא ואני אדם מאמין ואני חושב שאלוהים הוא כל יכול, עכשיו אתה בא ואתה שואל אותי תגיד אלוהים יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים? תסביר לי את המושגים שאתה משתמש בהם, המושגים האלה חסרי פשר. מה זאת אומרת אבן שהכל יכול לא יכול להרים? צירוף המילים הזה לפני שאני אענה לך אם יש אבן כזאת או לא, תסביר לי את המושג. אני לא מבין את המושג. מה זה אבן שהכל יכול לא יכול להרים? ושימו לב ההגדרה של אלוהים זה שהוא כל יכול. ההגדרה היא הגדרה דתית תמיד. גם האתאיסט כשהוא כופר באלוהים הוא כופר באלוהים כפי שהדתיים מגדירים אותו. לכן לדתי יש את הפריווילגיה לתת את ההגדרה תמיד בכל דיון כזה. אז עכשיו אתם מבינים שבעצם מה שזה מה שבעצם יכול לענות האתאיסט לטענה הראשונה. מה שאני אומר לאותו אתאיסט, אני כמאמין אומר לאותו אתאיסט, לפני שאני עונה לשאלה שלך אם אלוהים יכול לברוא אבן כזאת או לא יכול לברוא אבן כזאת, תסביר לי את השאלה. אני לא מבין אותה. היא מורכבת ממושגים שלא מתחברים לי. אז פשוט אתה שואל זה כמו בלה בלה בלה בלה, אוסף מילים חסרות פשר. מה אתה רוצה שאני אענה לך? כן, בדיוק. זה כמו לשאול האם אלוהים יכול לברוא משולש עגול. אין דבר כזה משולש עגול. אם הוא משולש הוא לא עגול, אם הוא עגול הוא לא משולש. אז מה אני אגיד לך שהוא יכול לברוא או לא יכול לברוא? תסביר לי את השאלה, שאלה חסרת מובן. לא יכול לענות לא בכן ולא בלא. זה כמו שאני יכול לשאול אתכם תגידו מה יש יותר, טוב לב אצל אנשים או מים באוקיינוס? מה יש יותר? אתם לא נכנסים לכל מיני קואנים של זן, נכון? מה ההבדל בין שפן? אולי גם אפשר למדוד איכשהו טוב לב אני לא יודע, אבל ברור שזה לא אותו מדד. אתה לא יכול להשוות, נכון? השאלה חסרת מובן. ואם הייתי שואל אתכם שאלה כזו, אם כן אז ככה ואם לא אז ככה ולכן הייתי מוכיח לכם משהו. לא כן ולא לא, השאלה חסרת מובן. מובן. הרבה פעמים אפשר לענות על שאלה, הרבה פעמים תעתועים כאלה בנויים על זה שעל כל שאלה צריך לענות או כן או לא, או השלישי הנמנע. אין יותר, נכון? או כן או לא. אבל לא. לפעמים אני יכול להגיד לך שאלה חסרת מובן, לא יכול לענות עליה לא בכן ולא בלא. אין תשובה כי אין שאלה. לא הבנתי כלום. מה אתה, אני לא מבין. זה כמו לשאול אותי בסינית. מה אתה רוצה שאני אענה לך? אבל זה סינית ברמה הלוגית, לא סינית ברמה הלשונית. אוקיי? פשוט אמרת משהו חסר פשר. אז אם האתאיסט או אם אנסלם מניח שהאתאיסט מבין את זה בגלל הטיעון שאם אתה אומר שאלוהים לא קיים, אז נושא המשפט שלך אמור להיות נהיר גם לך, זה לא טענה חזקה. כי הוא יכול להגיד בסדר, אני לא אומר שהוא לא קיים, פשוט שהוא לא יכול להיות קיים כי אין דבר כזה. פשוט לא מבין על מה אתה מדבר. זה בעצם מה שאני מתכוון לומר. אני חושב שלכן אנסלם מדבר על משהו אחר. מתכוון לומר זו אוסף של מילים שמתחברות למשפט תקני סביר, אין שום סיבה לומר שאתה לא מבין את אוסף המילים הזה. ולכן נראה שברור שגם הנבל מבין את המושג הזה. אוקיי? הלאה. אז זה המשפט הראשון. והוא אומר דבר שגדול ממנו אין לעלות על הדעת, מבין מה שהוא שומע. זאת אומרת הנבל גם הוא מבין את המושג, נכון? זה הצעד הראשון בטיעון שלו. הלאה. ומה שהוא מבין, ישנו בשכלו. מה הכוונה? כן, נכון. אם אני מבין משהו, אז זה אומר שהוא יכול להיות נמצא בהכרה שלי או בהבנה שלי, נכון? בשכל שלי. אני מבין אותו, אז הוא נוכח בשכל שלי. כמו שבעל התניא כותב בפרקים הראשונים שמה, אומר שכשעוסקים בתורה, לומדים הלכה, את רצונותיו של הקדוש ברוך הוא, אז זה כמו לחבק את המלך בלבושיו. זה כמו לחבק את המלך עצמו. כשאתה מחבק את המלך אבל אתה תופס את הלבושים כי הוא עטוף בלבושים. זה לא משנה, זה נקרא לחבק את המלך עצמו, פשוט רק אני עוטף את הלבושים שלו. אוקיי? אז אתה מחזיק את זה בשכל. וללמוד תורה אומר שמה, ללמוד תורה זה להחזיק את רצונו של הקדוש ברוך הוא בשכל. וכיוון שהוא ורצונו אחד, אז אולי בעל התניא כותב בעצם, לא בעל התניא, נפש החיים. כיוון שהוא ורצונו אחד, אז בעצם כמו להיות עם הקדוש ברוך הוא בהתאחדות כלשהי או בדבקות כלשהי, כי הוא ורצונו זה דבר אחד. וכשאני לומד תורה, אז רצונותיו של הקדוש ברוך הוא נמצאים בתוכי. וכיוון שכך, אז בעצם גם הוא נמצא בתוכי, ולכן זאת הדבקות. כן, זה טיעון מטפיזי כזה. טוב, בכל אופן אז אני חוזר אלינו. אז מה שהוא מבין ישנו בשכלו. אוקיי? אצל הנבל. אז זה קיים אצלו בשכל. אפילו אינו מבין שאותו דבר מה ישנו בממש. זה נכון, גם אם הוא מבין את המושג הזה בלי להניח שהוא קיים. רק מבין את משמעותו של המושג, כן? אנחנו מדברים עם הנבל שהוא אתאיסט. הוא לא מאמין בקיומו של אלוהים, אבל הוא מבין את המושג אלוהים, אוקיי? לפי ההגדרה שהוא הציע פה. זה הוא מחדד, נקודה חשובה. אוקיי? ושים לב נבל, אני לא מניח שאתה חושב שאלוהים קיים. לא, לא, אני לא מניח את זה. כל מה שאני רק רוצה זה שתגיד לי אם אתה מבין את המושג. אתה חושב שהוא לא קיים, אבל אתה מבין את המושג? כן, אתה מבין את המושג. אפשר להבין את המושג גם בלי לחשוב שהוא ממומש בעולם, נכון? אז הוא אומר ככה, שכן עניין אחד הוא שדבר ישנו בשכל, ועניין אחר להבין שהדבר ישנו. שימו לב, מה זה ההבחנה הזאת? עניין מאוד חשוב המשפט הזה. זה נשמע כאילו הוא חוזר על עצמו כל הזמן, אין משפט שחוזר על משפט קודם פה בפרק הזה. כל משפט פה זה דוחה את אחת הפרכות שעלו כנגד הראיה של אנסלם. שימו לב, מה זה ההבדל בין הדבר שישנו בשכל לבין שהדבר ישנו? לכאורה הכוונה שישנו במציאות, סביר
[Speaker D] שזה מה שקיים, נכון?
[הרב מיכאל אברהם] לכאורה. אבל נדמה לי שהוא מתכוון למשהו אחר. הוא אומר עניין אחד הוא שדבר ישנו בשכל, ועניין אחר להבין שהדבר ישנו. לא עניין אחר שהדבר ישנו. הוא מתכוון לומר שיש שתי צורות שדבר יכול להיות נמצא אצלי בשכל, והוא בכלל לא מדבר על קיומו של הדבר במציאות עצמה. זה בכלל לא הנקודה. הוא משווה פה בין שני מושגים שקיימים אצלי בשכל. איך? יש מושג שנמצא אצלי בשכל באופן פוטנציאלי, אני מבין את המושג. ויש אפשרות אחרת שאני ניצב מול דבר קיים, עדיין מה שאני רואה אצלי בשכל זה רק תמונה של הדבר הקיים. הדבר שקיים קיים במציאות עצמה, לא בשכל שלי. וכשאני צופה בו, אז בשכל שלי קיימת הכרה של דבר קיים. שימו לב, זאת השוואה בין שתי הכרות שנמצאות אצלי בפנים. יש הכרה של דבר לא קיים ויש הכרה של אותו דבר עצמו כקיים. אנחנו לא מדברים בכלל על הקיום של הדבר במציאות. זה דבר שלישי בכלל. אנחנו מדברים על שתי אפשרויות של דבר להתקיים אצלי בתוך השכל. בסדר? ואז הוא מביא את הדוגמה. ובאמת, כדי להבהיר יותר את ההבחנה הזאת כי קל מאוד לפספס אותה והרבה מהפרשנים שפספסו אותה וזה רובם, ובאמת כשצייר חושב מראש מה הוא עומד ליצור, אותו דבר ישנו בשכלו. אבל עדיין אינו חושב אותו כיש ממש. כשהצייר מתכנן את הציור, נגיד שהוא רואה בעיני השכל שלו את הציור איך שהוא ייצא בסוף, נניח. לא בטוח שציירים עובדים כך, אבל נניח, אוקיי? ואחרי זה הוא צייר את הציור ועכשיו הוא מתבונן בו. עכשיו התמונה של הציור אצלו בהכרה זה לא הציור עצמו, זה התמונה שיש אצלו בהכרה. לכאורה זה אותו דבר כמו התמונה שהייתה בתוכנית. מה זה משנה אם מה שמחולל אותה זה ציור קיים או רעיון, תוכנית? הוא אומר לא, זה משנה. זה שתי הכרות שונות. מה הראיה הפשוטה לדבר? הרי אנחנו יודעים להבחין בעצמנו האם אנחנו מסתכלים על ציור קיים או שאנחנו מדמיינים ציור מתוכנן. אנחנו יודעים הרי להבדיל בין שתי המצבים התודעתיים האלה, נכון? הצייר כשתיכנן את הציור לא עלה בדעתו שהציור קיים, למרות שהוא ראה מול העיניים שלו דמות של הציור הזה, נכון? אבל הצייר שמסתכל על הציור הקיים, גם הוא רואה תמונה של הציור אצלו בהכרה. אבל גם ברור לו שהתמונה הזאת היא בבואה של משהו שקיים במציאות עצמה. זאת אומרת שיש שתי צורות להחזיק את הציור הזה אצלי בהכרה, בתוך ההכרה. זה לא השוואה בין הציור הקיים לבין הציור בתור מושג אצלי בהכרה. זה השוואה בין שני מושגים הכרתיים. מושג הכרתי אחד זה הציור כשלעצמו, והמושג השני זה הבבואה של הציור הקיים אצלי בהכרה. יש בבואה, זה מה שהוא אומר פה, כשהצייר מתכנן את הציור הוא רואה מול עיניו ציור, יכול להיות אפילו ממש את הציור כפי שהוא יתקיים, הוא רואה אותו מול עיניו. אבל זאת לא בבואה של ציור קיים, זאת תוכנית. כן. נכון? אבל אתה לא חושב שהוא קיים, הדבר המתוכנן, נכון? כשיש לך מול העיניים תוכנית של בניין, אתה חושב שאתה עומד מול בניין? אמיתי בעולם במציאות? לא. אתה מבין שזאת תוכנית, נכון? ואם אתה עומד מול הבניין, עדיין מה שיש לך זה ההכרה שלך עם תמונת הבניין אצלך בהכרה. בניין במציאות זה בניין במציאות, מה שיש לך בהכרה זה תמונה שלו שנמצאת בהכרה, נכון? אבל זה לא אותו דבר. והראיה שבמקרה הראשון אתה לא חושב שאתה עומד מול בניין. מקרה שני אתה מבין שאתה עומד מול בניין. אז זה אומר שההכרות שלך הן הכרות שונות. ההכרות שונות. זה לא הבדל בין ההכרה לבין המציאות. נו. כשאתה מתכנן אתה לא חושב שאתה עומד מול הבניין, נכון? אם אשאל אותך יש מולך בניין? אתה תגיד לי שלא, נכון? אתה יודע שלא. אבל יש לך תמונה של הבניין מול העיניים. עכשיו כשבנית את הבניין, עכשיו אתה מסתכל על הבניין. עוד פעם יש לך בסך הכל אותה תמונה מול העיניים. אבל עכשיו אני שואל אותך תגיד אתה עומד מול בניין, יש מולך בניין? אתה תגיד כן. מה זה אומר? שמול העיניים שלך לא עומד אותו דבר בשני המקרים. כן, המוח פה אני מדבר כרגע על ראיה של המוח, העין לא רואה בכלל, המוח רואה. או השכל רואה, גם לא המוח, השכל רואה. רק הוא משתמש בפרספציה שלנו. עכשיו השאלה אם יש פה משהו חיצוני או שזה רק דמיון שאני מדמיין או תוכנית שלי. והטענה של אנסלם וזאת טענה נכונה, אגב היום במדעי המוח יש על זה המון עבודה, זו טענה נכונה. הטענה הזאת בעצם אומרת שיש הבדל בין שני סוגי ההכרות. זה לא הבדל בין העצם לבין תמונתו אצלי, אלא זה שתי תמונות שנמצאות אצלי. אחת מהן היא בבואה של עצם, והשנייה היא תמונה של דמיון או תוכנית או משהו כזה. שתי התמונות האלה שונות זו מזו, והראיה שכשהשנייה עומדת מולי אני אגיד לכם אני עומד מול בניין, כשהראשונה עומדת מולי אני לא אגיד לכם שאני עומד מול בניין. אני מבין שזה רק דמיון, שזה לא בניין בעצמו. זה אומר שמשהו מתלווה לתמונה הזאת בהכרה שלי שאומר לי זאת תמונה שהיא בבואה של מציאות, זו לא תמונה סתם שדמיינתי. יש איזה נוירון שאחראי להגיד לך, אתם יודעים במדעי המוח היום כבר יודעים את זה, כשאתה מדמיין דמות כלשהי, סבתא שלך נפטרה, אתה מדמיין אותה מול העיניים, עובדים בדיוק אותם נוירונים שעובדים כשאתה רואה אותה מול העיניים ממש, אותם נוירונים בדיוק. ועדיין הבנאדם כשהוא עומד מול הדמיון של סבתא שלו מבין שזה דמיון, וכשהוא עומד מול סבתא שלו הוא מבין שנמצאת. אז איך זה יכול להיות? יש עוד אגף נוירוני איפשהו במוח שלנו, שהוא מסמן לנו, הדבר הזה הוא תמונה של אובייקט מהמציאות. ושם אין לנו, הוא לא פועל הנוירון הזה. אז שמה זה תמונה, אבל אני לא מניח שהיא בבואה של משהו שקיים במציאות. אני מתאר את זה כללי, כי אני בעצמי לא מכיר את בדיוק מה פועל שם ומה לא, אבל ברור שיש משהו כזה שפועל שם. יש על זה הרבה עבודות במדעי המוח, את זה אני יודע. אבל זה לא חשוב לענייננו, כי זה רק השאלה איך מממשים את זה נוירונית. אני מדבר כרגע על העיקרון. העיקרון הוא שאני יכול להימצא בשני מצבים תודעתיים שונים. עכשיו אני רוצה לחדד יותר את הנקודה הזאת כי היא נקודה מהותית בטיעון, הנקודה הכי מהותית בטיעון. אתם יודעים, יש את השאלה המפורסמת, היום אנחנו עם כל מיני קואנים. השאלה המפורסמת של כשעץ נופל ביער ואף אחד לא נמצא שמה, האם מושמע שם קול? מה אתם אומרים? ברור שלא, נכון? ברור שלא, אין קול. לא תלוי לשום דבר. אם אין שם מישהו, אין שם קול. למה? מה שיש שמה זה גל אקוסטי. האוויר זז. אבל קול, זאת תופעה הכרתית. אין קול בעולם. הקול קיים רק אצלי בתוך ההכרה. כאשר גל אקוסטי פוגע אצלי בעור התוף, נוצרת אצלי במוח או בשכל חוויה של קול, או תפיסה של קול. אם אין שם עור תוף שהגל האקוסטי הזה פוגע בו, אין קול. אנשים חושבים, מלגלגים, כאילו ברור שיש קול, מה זה הספקנות הזאת? זו טעות גמורה. ברור שאין קול. אין שום קול אם מישהו לא נמצא שמה. קול זה בכלל לא תופעה שקיימת בעולם. קול זו תופעה הכרתית. אבל זה מה שמפעיל את ה. אתה לא מפעיל אותה על קול, אתה מפעיל אותה על גל אקוסטי. זה לא קול. לא. גל אקוסטי שפוגע בעור התוף שלך יוצר אצלך בפנים תחושה של קול. בעולם יש גלים אקוסטיים, אין קולות. אם היו מחברים לך את האוזן למרכז הראייה, אז היית רואה גלים אקוסטיים, לא שומע. רואים את הקולות כמו במעמד הר סיני. אין שום בעיה לעשות את זה, אין שום בעיה. היום אפשר לעשות את זה. לקחת את האוזן, אוסצילוסקופ עושה את זה. מה עושה אוסצילוסקופ? תשמיעו מתנד לאוסצילוסקופ, הנה כזה, תתקעו מתנד, אתם תראו איזה סינוס על האוסצילוסקופ. מה זה אומר? זה תרגום, הוא ממיר את הקול, את הגל האקוסטי, לגל חזותי. מה? נכון, גם צבעים. ברטראנד ראסל בספר שלו בעיות הפילוסופיה הוא מסביר שמה, הוא אומר כששואלים את האנשים מה זה צבע צהוב? זה גל אלקטרומגנטי באורך גל מסוים כזה וכזה. שטויות במיץ עגבניות. אין דבר כזה צבע צהוב בעולם. צבע צהוב קיים אצלנו בהכרה. כאשר יש גל אלקטרומגנטי באורך גל מסוים שפוגע לי ברשתית, כיוון שמבנה המוח שלי הוא כזה ויש לי חלוקה לשבעה צבעים כאלה וכולי, אז אני מתרגם את זה למראה בצבע צהוב. אבל אם זה היה מחובר אצלי לאוזן, הייתי שומע את הסימפוניה התשיעית של בטהובן. ולא הייתי פחות צודק, ולא יותר צודק. אין פה נכון ולא נכון. כיוון שהתופעות האלה הן תופעות הכרתיות בלבד. קולות, מראות, צבעים, זה תופעות רק בהכרה שלנו. בעולם עצמו אין מראות, אין קולות, אין צבעים, אין כלום. מה שיש זה הגורמים הפיזיקליים שהפרספציה שלנו, כן מערכת החישה שלנו, כשהיא קולטת אותם היא מתרגמת את זה לקולות, צבעים, מראות וכדומה. אותו דבר מישוש, טעם, כל החושים. זה הכל אותו דבר. כן, לדברים בעולם אין טעמים. טעם זו תכונה שלנו, לא של הדברים בעולם. אז לכן הנקודה היא שגם כאשר אנחנו מדברים, וזו האבחנה של קאנט, כשאנחנו מדברים על המדע או על תופעות בעולם, אנחנו לא באמת מדברים על תופעות בעולם. אלא אנחנו מדברים על תופעות הכרתיות שהן בבואה של דברים שקורים בעולם. הוא רצה לפתור כך את בעיית הסינתטי אפריורי, לא משנה, בשיעור מקביל דיברתי על זה. אבל זו האבחנה הקאנטיאנית בין הדבר כשהוא לעצמו לבין הדבר כפי שהוא מופיע לעינינו, הנואומנה והפנומנה. נואומנה זה הדבר כשלעצמו והפנומנה זה התופעה, איך הוא מופיע לעינינו. עכשיו כל עולם הצבעים, קולות וכולי שייך לעולם הפנומנה. בעולם הנואומנה אין את זה. מה שיש בעולם הנואומנה זה תופעות פיזיקליות כלשהן שאין לי שום דרך לתאר אותן אגב. גם אורך גל וגובה ואמפליטודה וכל מה שזה, זה הכל תיאורים שלנו. אין לי שום דרך לדבר על מה שקורה בעולם אלא רק בשפה שהיא שפה שלי, שפה הכרתית שלי. יש בעולם כל מיני דברים, והבבואה שלהם אצלי היא בשפה הפנימית של. ההכרה שלי. אז מה זה אומר בעצם? שכאשר אני מדבר על הציור הזה, המראה של הציור הוא בכל מקרה לא מראה של הציור באמת וקיים שם בחוץ איפשהו. מראה זה תמיד משהו שהוא הכרתי. לכן בכל מקרה גם ההבחנה בין העצם לבין התמונה שלו אצלי זו הבחנה פילוסופית, כי לעצם עצמו אין מראה. מראות יש רק אצלי בהכרה. ולכן יש הבחנה בין שני סוגי מראות פה אצל אנסלם. מראה אחד זה מראה שעולה מהדמיון, תמונה הכרתית כזאת אבל שאין לה שורש בעולם האמיתי, זו תמונה דמיונית. ויש תמונה, אותה תמונה עצמה כשהאובייקט קיים כמו הציור במקרה הזה, התמונה שלו גם היא תמונה הכרתית. אבל העובדה שאני מבחין בין שני הדברים האלה אומרת שמשהו בהכרה שלי מסמן שפה אני עומד מול ציור ופה לא. זה לא שלציור עצמו יש מראה, אין לו מראה. אבל המראה של הציור כפי שאני תופס אותו יש לי איתות על יד זה כהערת אזהרה: שים לב, התמונה הזאת שאתה רואה היא בבואה של משהו שקיים במציאות, היא לא תמונה דמיונית. זה בעצם ההבדל שאנסלם מדבר עליו. עכשיו הוא אומר, לאחר שציירו אותו דבר גם ישנו בשכלו והוא גם מבין שהוא ישנו. שימו לב, אף אחת משתי האפשרויות האלה זה לא, הוא לא אומר שהציור קיים. זה בכלל לא מעניין אותו, הוא לא עוסק בזה. זה לא שאחרי שציירתי אותו הציור קיים, לא על זה הוא מדבר, אלא אחרי שציירתי אותו התמונה של הציור אצלי בהכרה שלי מלווה בהבנה שיש ציור שקיים. אבל עדיין הנושא של הדיון הוא התמונה אצלי בהכרה ולא הציור הקיים. זו נקודה מאוד חשובה כי רוב אלה שפרכו, שהעלו טיעוני פורחים על אנסלם פספסו את הנקודה הזאת. עכשיו אנחנו ממשיכים. כן, הוא גם ישנו בשכלו, ישנו בשכלו הכוונה כמושג דמיוני והוא גם ישנו בשכלו, הוא מבין שהוא ישנו בממש. ועוד פעם מדובר על זה שהוא מבין שהוא ישנו, לא זה שהוא ישנו. זה שהוא ישנו, בסדר, זו עובדה אונטית בעולם האובייקטיבי. כל מה שאנסלם עושה פה זה הכל נמצא בתוך הראש שלנו. כל ההבחנות שהוא עושה הכל בתוך הראש, שום דבר לא קשור למה שקורה בחוץ. עכשיו הוא אומר, חייב אפוא הנבל להשתכנע. בינתיים רק פלפולים, נכון? עכשיו תראו באבחת חרב אחת הוא מגיע למסקנה, ישר. זה קרשנדו פילוסופי. חייב אפוא גם הנבל להשתכנע כי למצער בשכל יש דבר מה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת, שהרי הוא מבין דבר זה כשהוא שומעו, ומה שמובן נמצא בשכל. זה מה שהוא אמר קודם, אז זה ישנו אצלו בשכל, המושג הזה. דבר שגדול ממנו אין להעלות על הדעת, המושג הזה קיים אצל הנבל בשכל, נכון? זה מה שראינו קודם. עכשיו תראו, אך אותו דבר מה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת בוודאי אינו יכול להיות בשכל בלבד. למה? שכן לאמיתו של דבר לו היה בשכל בלבד ניתן היה להעלותו על הדעת כישנו בממש, וזה יותר גדול. מה הוא אומר? הוא אומר נגיד אתה עכשיו הנבל, יש אצלך בראש מושג. המושג הזה זה היש הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת. אנחנו עוד לא יודעים אם הוא ממומש בפועל, אם יש לו קיום במציאות, אבל אנחנו כן יודעים שהנבל מחזיק את המושג הזה בתוך שכלו, נכון? את זה אנחנו יודעים. עכשיו אני אומר בוא נבחן את המושג הזה שבתוך שכלו של הנבל, האם באמת זה המושג הכי גדול שניתן להעלות על הדעת? אם נניח שהוא לא קיים כמו שמניח הנבל, נניח שהוא לא קיים, אז עכשיו אני אבקש מהנבל תדע מה? תדמיין משהו אחר. תדמיין משהו שהוא אותו דבר עצמו רק גם קיים. אל תניח שהוא קיים, תדמיין שהוא קיים. אתה יכול לדמיין שהוא קיים? למה לא? אפשר לדמיין שהוא קיים, נכון? אם אתה מדמיין שהוא קיים אז התמונה שנמצאת אצלך בראש יותר שלמה מהתמונה הקודמת שהייתה אצלך בראש, כי יש קיים הוא שלם יותר מיש לא קיים. וכיוון שכך, אז מה שהחזקת קודם בראש לא היה היש הגדול ביותר שאפשר להעלות על הדעת. הנה הראיתי לך שיש אחד יותר גדול שאפשר להעלות אותו על הדעת. וזה אומר שההנחה שאותו יש לא קיים מובילה לסתירה. נכון? אתה מניח שזה קיים אצלך בראש. עכשיו אתה אומר, בוא נניח שהוא לא קיים. אין בעיה, אתה הנבל חושב שהוא לא קיים, אבל בראש אתה מסכים איתי שזה קיים, נכון? עכשיו אני אומר, אתה יכול להעלות על הדעת אותו כיש קיים? הוא לא קיים, אבל אתה יכול להעלות אותו על הדעת כיש קיים? לכאורה כן, למה לא? כמו שאני יכול להעלות על הדעת ציור קיים, אז גם את היש הזה אני יכול להעלות על הדעת שהוא קיים. אבל אם אתה יכול להעלות אותו על הדעת כקיים, אז זה אומר שיש משהו יותר גדול מהיש הקודם שהיה לך בראש. כי היש הקודם שהיה לך בראש זה היה היש המושלם שלא קיים. היש המושלם שגם קיים יותר גדול מהיש המושלם שלא קיים. והרי אתה יכול להעלות אותו על הדעת. וכיוון שכך, אז היש הראשון שהיה לך בראש הוא לא היה הגדול ביותר שניתן להעלות אותו על הדעת, מה שסותר את ההנחה. זאת אומרת שאם אנחנו מניחים שהוא לא קיים הגענו לסתירה. אז כנראה שהוא קיים. תשימו לב, זה לא, הטענה פה היא לא, איך הצגתי לכם קודם את הטיעון? אני מקצר פה טווחים כי אני רוצה שתחזיקו את התמונה. זאת אומרת, איך הצגתי קודם את הטיעון? מה שהצגתי קודם את הטיעון, אמרתי, זה היש המושלם בהגדרתו. אם הוא לא קיים, אז אם הוא היה קיים הוא היה יותר מושלם. ולכן זה לא, בדיוק, אבל אין יותר מושלם, לכן חייב להיות שהוא גם קיים. כי אם הוא לא קיים, אז יש יותר מושלם מהיש המושלם, איך זה יכול להיות? ככה מציגים את זה בדרך כלל. זה טיעון לא נכון. זה טיעון לא נכון בגלל שהיש המושלם הזה, אם הוא קיים הוא אכן יותר מושלם, אבל מי אמר שהוא קיים? הרי זה הוויכוח. לעומת זאת פה, זה כל הפוינטה. כל הפוינטה זה שהטיעון שלו בכלל לא מדבר על היש המושלם במציאות, אלא היש הכי שלם שאני יכול להעלות על הדעת. הכל נמצא אצלי בראש. כל ה… כן, זה כמו הסרט הזה, הכל בראש, הכל בראש קוראים לזה? יש סרט כזה נכון? שכל הדמויות האלה שנמצאות בראש. זה אנסלם, כל הנבל והכל, זה הכל בראש. כל הדמיונות שלו וכל ההבחנות שהוא עושה, זה הכל בין תמונות בראש. שום דבר לא נוגע למה שקורה… מה שקיים בעולם. הוא לא מדבר על היש המושלם. הוא מדבר על היש הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת. זה מושג מחשבתי, זה לא טענה… זה לא מושג בעולם עצמו. לא לא רגע רגע רגע רגע, שנייה, אני רוצה רק שיובן קודם הטיעון לפני הפרכות. אז מה… למה הטיעון הזה הוא הרבה יותר חזק? כי פה הוא אומר, הרי אתה יכול להעלות על הדעת את היש הזה כיש קיים. לא שהוא קיים, אבל להעלות אותו על הדעת כיש קיים אתה יכול. נכון? אבל אם זה כך, אז היש שהעלית קודם על הדעת לא היה השלם ביותר, לא היה הגדול ביותר, מה שסותר את ההנחה. לכן אתה חייב להעלות אותו על הדעת כיש קיים. מה שאי אפשר היה לעשות אם היית מדבר על האובייקט עצמו. ומה… איך מציגים בדרך כלל את הטיעון? בדרך כלל אומרים, היש… אלוהים הוא היש המושלם. בסדר? כיוון שהוא… אם הוא היש המושלם, אם הוא לא היה קיים, אז יש יש יותר מושלם. הוא עצמו שגם קיים. אז זה סותר את ההנחה שהוא היש המושלם, לכן חייב להיות שהוא קיים. זה שטויות. ועל זה צוחקים בצדק. למה? כי מי אמר שקיים יש יותר מושלם? היש הזה שהוא גם קיים, אין יש כזה, הוא לא קיים. אז מה… אז מה… אז איזה מין תעלול זה? זה טיפשי לחלוטין. אבל אנסלם לא מעלה בדעתו להעלות את הטיעון הזה, זה בכלל לא הטיעון שלו. הטיעון שלו לא מדבר על היש המושלם, אלא על היש השלם ביותר שניתן להעלות על הדעת. מה ההבדל? שכאן יש לו טענה טובה. אומר, הרי אתה יכול להעלות על הדעת את הציור כקיים. כל דבר שיש לך בראש אתה גם יכול להעלות אותו על הדעת כקיים, נכון? אין סיבה להניח שלא. אז כאן זה כבר לא חשוף לאותה פירכה שהעליתי קודם על הטיעון בניסוח הפשטני שלו. כי כאן הטענה טובה, הרי אתה יכול להעלות אותו על הדעת כקיים, אז זה אומר שאם אתה מעלה אותו על הדעת כלא קיים זה לא היש המושלם. אז לא העלית על הדעת את היש המושלם. לכן אתה חייב להעלות אותו על הדעת כיש המושלם, כקיים, סליחה. אלא מה? בדיוק, זה שטר ושברו בצידו. מה זאת אומרת? לא הוכחת לי שהוא קיים. הוכחת לי שהגדול ביותר שאני יכול להעלות בדעתי זה יש קיים. בסדר, אני יכול להעלות אותו בדעתי, אבל מי אמר שהוא קיים? הרי אם כל המשחק נמצא אצלי בראש, המטרה שלך זה להוכיח משהו שקיים במציאות. בינתיים הוכחת לי משהו על מה שקיים אצלי בראש. אבל עכשיו תעבור איתי חזרה למציאות. אתה לא מוכיח לי על משהו שאצלי בראש, אתה רוצה לטעון שיש אלוהים. אז זה הכל הקדמה, נכון? דיברנו על זה שאמונה באלוהים זה לא חוויה ולא רגש ולא כלום, זאת טענת עובדה. אתה רוצה להוכיח לי שאלוהים קיים. לא הוכחת את זה. כל מה שהוכחת לי זה מה יש לי בראש. אז מה? מה אכפת מה יש לי בראש? העולם לא חייב לך כלום, הוא היה כאן לפניך מה שנקרא. אבל זה לא נכון, או זה לא כל כך פשוט כמו שחושבים. לא נכון זה חזק מדי, אבל זה לא כל כך פשוט כמו שאנשים חושבים. הוא הוכיח לי שאצלי בראש קיים מושג של היש המושלם שהוא גם קיים, נכון? זה היש המושלם שקיים שמה. זאת אומרת שמבחינתי בראש הוא קיים. אז עכשיו למה להניח שהוא לא קיים במציאות? הרי מה ההבדל בין הציור שאני תופס אותו כקיים לבין התמונה של הציור שאני לא תופס אותו כקיים? שכשאני תופס את הציור כקיים באמת עומד מולי ציור. לכן אני תופס אותו כקיים. מי שאומר לי תראה אתה חושב שהציור קיים וסתם סוליפסיזם, מה אומרים הסוליפסיסטים? הסוליפסיסטים זה אלה שאומרים שאין עולם חיצוני, הכל קיים אצלך בראש. אוקיי? אידיאליסטים, סוליפסיסטים. אז מה הם אומרים? אתה מדמיין שהציור קיים, אין ציור ולא כלום, זה הכל רק אצלך בדמיונות, בהכרה שלך. אוקיי? זאת בעצם שאלה ספקנית, נכון? אתה הנחת, אתה מניח, אתה מגיע למסקנה שמשהו הוא נכון או שמשהו הוא קיים. יפה מאוד, מסקנה שלך, מי אמר שזה נכון בעולם? נכון? זאת הטענה. מה עונים לסוליפסיסט? אתה ספקן, אני לא ספקן. אם אני מגיע למסקנה שמשהו קיים אז מבחינתי הוא קיים. אם אני חושב שמשהו הוא נכון אז הוא נכון. מה אתה אומר אולי אתה חושב שזה נכון ואולי אתה טועה? נכון, יכול להיות שאני טועה אבל אני לא ספקן, זה המסקנה שלי. אז אם אנסלם מוכיח לנו שאנחנו חושבים שאלוהים קיים, זה מספיק טוב. כי מספיק שהוא הוכיח שאנחנו חושבים שאלוהים קיים, למה להניח אם ככה שהוא לא קיים? זה סתם טענה ספקנית. טענה ספקנית באה לבנאדם ואומרת תראה, אני חושב, הגעתי למסקנה שיש חוק גרביטציה. בא מישהו ואומר תראה אולי זה סתם דמיון שלך, מי אמר שבאמת יש חוק גרביטציה? מה אתם עונים לכזה? אין תשובה. אתה לא יכול באמת לענות לו. מה אתה עונה לעצמך לשאלה הזאת, לא לספקן, לספקן לא תוכל לענות כלום. מה אתה עונה לעצמך? שאני לא ספקן, מה אתה רוצה? אם אני חושב שזה נכון אז מבחינתי זה נכון, אין לי ספק. אני לא מטיל ספק במקבילות הזאת שיש בין מה שקורה אצלי בראש לבין מה שקיים בעולם. אחרת אני ספקן. מי שלא ספקן לא מטיל בזה ספק. עכשיו אם הוכחתי לך שאצלך בראש אלוהים, היש המושלם קיים, אז בעצם הוכחתי לך שאתה מאמין שהוא קיים. אז עכשיו להגיד אבל כן, אבל באמת הוא לא קיים, זה סתם טענה ספקנית. הוכחתי לך שאתה גם מאמין שהוא קיים. לא רק אני. עכשיו אתה אומר כן אבל אולי אני טועה. אז מה אם אתה טועה? כן אבל אולי אני טועה, זה מה שאתה תגיד לי. הוכחתי לך שאתה גם מאמין שהוא קיים. לא רק אני. אז אתה אומר כן אבל אולי אני טועה. אז גם אתה טועה, לא רק אני טועה. בסדר, אז הוא קיים באותו מובן שאנחנו שנינו מדברים עליו. אתם מבינים? אתה נהיה סוליפסיסט. אתה נהיה מישהו שכל הטענות שלו על העולם הן בעצם טענות על מה שקורה אצלנו בהכרה הפנימית. זה סתם ספקן. אבל אתה לא ספקן. זאת אומרת, אם העניו, האתאיסט הוא ספקן, אז בסדר, הוא ספקן, אז אין מה לדבר איתו. עם ספקנים אין מה לדבר. אנחנו מדברים עם אתאיסט שהוא לא ספקן, הוא מעלה טענה פוזיטיבית, הוא אומר אין אלוהים. לא ספקנות. מעלה טענה על העולם. גם הוא תופס את העולם כמוני. השולחן קיים, הפלאפון קיים, הדברים קיימים, הוא לא ספקן. רק הוא חושב שאין אלוהים. אם זה מי שעומד מולי, אז אם אני מראה לו שהוא עצמו מאמין בקיומו של אלוהים, גמרתי את העבודה, איי רסט מיי קייס. איי קייס מיי רסט, משהו כזה. באתי לו בטיעון הזה. למה? הנה הוכחתי לו. לא השתכנע? מה זה לא השתכנע? תגיד לי מה לא בסדר בטיעון. מה זה לא השתכנע? הוא יאמר שבאת לי בתור
[Speaker B] שזה קיים בתוך הראש שלו, אבל אתה לא אמרת לי שזה במציאות. אתה רק אמרת לי לחשוב שהוא כן קיים.
[הרב מיכאל אברהם] אתה לא יכול לחשוב שהוא כן קיים. זה מה שהוא טוען. אתה יכול לחשוב שהוא כן קיים? לא. זהו. אז אם אתה חושב שהוא קיים וזה הרי יותר שלם מלחשוב אותו כלא קיים, אז מה הבעיה? כן. כבקשתי, נכון. אבל אתה מצליח לדמיין. לא, לא אמרתי שאתה חושב שהוא קיים. אתה מצליח לדמיין אותו כקיים? אז היש השלם ביותר זה יש קיים. אז אלוהים בתור היש השלם ואתה מבין את קיומו של היש השלם שנמצא אצלך בראש, אז הוא גם קיים אצלך בראש. כי אחרת הוא לא היה שלם. הערעור שאני יכול להעלות, ואני אמשיך את מה שאתה אמרת, זה יותר חזק ממה שאמרת. מי אמר שאני יכול לדמיין אותו כקיים? מאיפה באה ההנחה הזאת? אם משהו עומד מולי, אז אני תופס אותו כקיים כי הוא מעורר לי את הנוירון הזה שמסמן לי דע לך זה לא תמונה דמיונית. זה תמונה שהיא בבואה של משהו שקיים במציאות. אבל האם אני יכול? עכשיו אני אומר לצייר, יש לך תוכנית של הציור בראש. אוקיי? אני אומר לצייר, בוא תדמיין שהציור הזה באמת גם קיים. תדמיין אותו כקיים. כשהוא מדמיין אותו כקיים ואני אשאל אותו תגיד אבל הוא באמת קיים? הוא יגיד לי לא. אז זה לא באמת לדמיין את הציור כקיים, כי מי שמדמיין את הציור כקיים ואני אשאל אותו תגיד יש מולך ציור? הוא יגיד כן. אתם מבינים? אני חושב שההנחה הבעייתית אצל אנסלם ולכן אמרתי אני לא מקבל את הטיעון שלו. אבל זה הרבה יותר טריקי ממה שכולם מלגלגים עליו. זה הרבה יותר טריקי. והטיעון הזה הוא טיעון מבריק. ויש פה נקודה שלא כל כך פשוט לשים עליה את האצבע. ואני חושב שזאת הנקודה. הוא מניח שבן אדם יכול לדמיין אובייקט דמיוני כקיים אחרי שהוא עצמו הבחין בין לדמיין את האובייקט הזה לבין לתפוס אותו כקיים. ואת זה עושים רק כאשר הוא באמת קיים מולי. נו, אז עכשיו אתה מנסה לרקוד על שתי החתונות. אתה מניח שהנבל יכול לדמיין את האובייקט הזה כקיים למרות שהוא חושב שהוא לא קיים. לא, אי אפשר. אם אתה חושב שהוא לא קיים אז אתה לא מדמיין אותו כקיים. פשוט אי אפשר. המשפט הזה, אתה יכול לדמיין אותו כמשהו שגם קיים, פשוט משפט לא נכון. הוא משתמש פה בהנחה לא נכונה. לא, אני לא יכול לדמיין אותו כקיים. בסדר? לכן שימו לב, הערעור הוא לא בזה שאתה הוכחת לי רק את הקיום בשכל, לא הוכחת לי את הקיום במציאות. כי זה ערעור ספקני. זאת אומרת, אם הוכחתי לך שאתה מאמין באלוהים אז הוכחתי לך שיש אלוהים פור אול פרקטיקל פרפוזס, כן? אני לא האפשרויות הספקניות, אבל מי אמר שמה שאני חושב גם נכון, לא מעניין. אתה לא מוטרד מהן וגם אני לא מוטרד מהן. הבעיה היא מצד מקום אחר. אם כל ההנחות נכונות אז הוכחתי לך שאלוהים קיים אצלך בראש. אבל אחת ההנחות לא נכונה. וזאת ההנחה שאתה יכול אכן לדמיין את אלוהים כקיים למרות שאתה חושב אונטית שהוא לא קיים. לא נכון, אני לא יכול לדמיין אותו כקיים. פשוט לא נכון. לשיטתי, היש השלם ביותר שאפשר להעלות על הדעת זה אלוהים לא קיים. לשיטתי כנבל, כן? היש הגדול ביותר שניתן להעלות על הדעת זה אלוהים לא קיים. זהו, אי אפשר להעלות, אין יש יותר גדול מזה שניתן להעלות על הדעת. אה? לא, מושג, לא משנה. אם אתה אפלטוני אז גם מושגים קיימים אבל הערה חשובה נוספת. אני כשהקדמתי על דרכי ההוכחה השונות אמרתי שקאנט מייין אותם לשלוש דרכים: ראיה אונטולוגית, ראיה קוסמולוגית וראיה פיזיקו-תאולוגית. הראיה הקוסמולוגית והפיזיקו-תאולוגית זה ראיות שמניחות הנחות עובדתיות כלשהן שקיים עולם ושקיים עולם מורכב כל אחת כן, אבל מניחות משהו על המציאות ומזה מגיעות למסקנה שיש אלוהים. הטיעון האונטולוגי לא מניח שום הנחה. הוא עושה ניתוח, הוא מניח הגדרה. הגדרה זו לא הנחה. אני מגדיר מושג. היש המושלם. אוקיי? מתוך ניתוח של המושג פתאום קופצת לי טענת עובדה. מין הוקוס פוקוס כזה. וזה מה שקאנט אומר, לא יכול להיות. טיעון אונטולוגי זה פשוט לא יכול להיות א-פריורי. זה לא יכול להיות שאתה מגדיר משהו ומעצם העובדה שהגדרת אותו יוצאת איזושהי טענה על העולם. דיברנו על הקוגיטו של דקארט ועוד שהיו עוד ניסיונות לאורך ההיסטוריה להוכיח דברים בצורה כזאת, הם כולם נכשלים. אי אפשר להוכיח דבר כזה. אבל אמרתי זה לא טיעון, כי אתה צריך להראות לי איפה הבאג בטיעון של אנסלם. אתה לא יכול להניח דוגמה ולהגיד לא, טיעון כזה לא יכול להיות לכן זה לא נכון. הנה, הוא הראה לך שזה כן יכול להיות. אמרתי לכם, כן? כשאומרים שמשהו לא יעלה על הדעת זה אך ורק על דברים שכן עולים על הדעת, נכון? לא יעלה על הדעת שמישהו יעשה כך וכך. מתי אומרים את זה? אחרי שמישהו עשה כך וכך. נכון? אף פעם לא אומרים לא יעלה על הדעת שמישהו עשה כך וכך אם באמת לא עולה על הדעת שהוא לא יעשה כך וכך. זה ברור. זה כמו שאומרים על מישהו שהוא גוי גמור, זה תמיד כשהוא יהודי, נכון? אף פעם לא אומרים על גוי שהוא גוי גמור. היהודי הזה הוא גוי גמור. הטענה היא שאתה לא יכול באמת להעלות דבר כזה על הדעת. ואם כך, אז בעצם שימו לב שדבר ראשון שגילינו פה, נגיד שאני מגיע למסקנה, נגיד שאני כן מניח את ההנחה הזאת שהנבל יכול להעלות על הדעת שהיש הזה הוא קיים. בסדר? אולי כן, אולי ההנחה הזאת נכונה. היא לא הכרחית אבל אולי היא נכונה. יכול לבוא מישהו ולהגיד כן, לי זה נראה הגיוני כן, הוא יכול להעלות על הדעת. אז הטיעון טוב. אז הוכחתי לו שיש אלוהים אם ההנחה הזאת נכונה. אבל הוא לא אונטולוגי. כי טיעון אונטולוגי זה טיעון בלי הנחה. רק הגדרות וניתוח מושגי, רק הגדרות ולוגיקה, בלי הנחות בכלל. אז גם אם אנסלם היה צודק וההנחה הזאת שהנבל יכול להעלות על הדעת את קיומו של אלוהים כקיים, את אלוהים כקיים, היא הייתה נכונה, גם אם ההנחה הזאת הייתה נכונה, זה עדיין לא היה טיעון אונטולוגי. כי זה היה טיעון שיש לו הנחה, ההנחה שהוא יכול להעלות על הדעת את אלוהים כקיים. זאת הנחה. אז לא נכון שזה טיעון בלי הנחות. או במילים אחרות, קודם כל, בין אם הטיעון הזה נכון ובין אם הוא לא נכון, הטיעון הזה הוא לא טיעון אונטולוגי. עכשיו, אתה צריך לדון, אם אתה מקבל את ההנחה הזאת שהנבל יכול להעלות על הדעת את אלוהים כקיים, אז בסדר גמור, אז הוכחתי לך שיש אלוהים באמת, אינה הכי נמי, אז הטיעון עשה את העבודה. הוא הוכיח לך שיש אלוהים. אם לא, אז לא. אבל בסדר, כל טיעון אתה מקבל את המסקנה רק אם אתה מקבל את ההנחות. זה לא פגם בטיעון שצריך הנחות. כל טיעון מצריך הנחות. זה לא פגם בטיעון, נכון דיברתי על הנחת המבוקש? הנחת המבוקש זה לא כשל. אז לכן הבעיה בטיעון הזה זה לא שיש לו הנחות. הבעיה בטיעון הזה שההנחות לי לפחות נשמעת הנחה, לי לפחות נשמעת לא סבירה. אבל אם מישהו יגיד תראה בעיניי נגיד יבוא אתאיסט ויגיד אתה יודע מה, אלוהים לדעתי לא קיים אבל אתה צודק אני יכול לדמיין את אלוהים כקיים, במובן הזה אני כן מסכים להנחה שלך. אם הוא יסכים, אז אני אצליח לשכנע אותו שאלוהים גם קיים. הוא פשוט טועה שהוא חושב שהוא אתאיסט, הוא לא אתאיסט. אוקיי? אך מבחינתי אישית לא חושב שההנחה הזאת סבירה, אני לא מקבל אותה לכן אני גם לא מקבל את המסקנה. והנקודה החשובה במהללך הזה זה שהטיעון של אנסלם לא שהוא לא נכון אלא הוא לא אונטולוגי. וזה כן טיעון שמבוסס על הנחה. זה לא טיעון בלי הנחות, כי טיעון בלי הנחות מה העוצמה שלו? טיעון בלי הנחות מאלץ את כולנו לקבל את המסקנה כי לא הנחת שום הנחות, אתה לא יכול להתווכח על זה. אם אני צודק אז המסקנה כפויה על כולנו כי זה לא תלוי בשום הנחה שאני מניח. זה מה שהוא ניסה לעשות. זאת אומרת הוא ניסה לבנות טיעון שלא תלוי בשום הנחה ולכן כל אחד חייב לקבל אותו. בזה הוא נכשל כי יש פה הנחה. עדיין יכול לבוא מישהו ולומר תראה הנחה הזאת נשמעת לי סבירה, לאחד כזה אנסלם באמת יכול להוכיח שיש אלוהים. בסדר? אז זה הרבה יותר עדין מהלגלוגים הרגילים על ההנחה הזאת כן מושלם ולא מושלם ולכן הוא כן קיים ומין כזה כולם תמיד צוחקים בלי שהם מנסחים באמת ואיפה הבעיה, מעט מאוד אנשים באמת עושים עבודה בשביל לדון בעניין הזה. בדרך כלל מלגלגים כמו דוקינס וכולי כל האתאיסטים המקצועיים. אז הם פשוט מקשקשים הם לא מבינים מה שהם מדברים. זה נכון שהטיעון הזה הוא טיעון אני לא הייתי משתכנע מהמסקנה שלו, אבל אני רחוק מלהזלזל בו. זאת אומרת הדיוק שלו הוא דיוק מדהים. אני לא חושב שאתה יכול להעלות על הדעת את אלוהים כקיים אם אתה חושב שהוא לא קיים. והוא צריך את ההנחה הזאת בשביל המהלך שלו. זאת אומרת כשאני מעלה זה הדוגמה של הציור שהוא הביא. כשאני מעלה את הציור הזה מול עיניי ואני רואה אותו כקיים זה אך ורק כי הוא באמת קיים לי מול העיניים. זה בדיוק ההבדל. זאת אומרת אם אני מדמיין את הציור הזה אני יודע שהוא לא קיים. זאת אומרת היכולת להעלות אותו על הדעת כקיים זה רק בעולם שבו הוא באמת קיים. זאת אומרת אם אתה מניח שהוא קיים אז ברור שאפשר להעלות אותו על הדעת כקיים והמסקנה היא שהוא קיים והנחת את המבוקש ולא עשית כלום. אבל אם האתאיסט לא מניח שהוא קיים אז למה אתה חושב שהוא יכול להעלות אותו על הדעת כקיים? אגב אני יכול להקשות עליכם אני יכול להקשות עליכם אפילו יותר. אני יכול וזה גם בספק אם הוא יכול להעלות אותו על הדעת כקיים זאת אומרת הספק ילווה אותך תמיד. אבל אני יכול להקשות עליכם יותר. הרי אם אני אקח אתכם למעבדה עכשיו במדעי המוח ואני אגרה את הנוירון הזה שמסמן לכם את הדבר כקיים דמיין אגרה אותו מלאכותית עם חשמל. הנוירון הזה שקובע האם מה שאני רואה זה דמיון או קיים ואני מגרה אותו אז באמת הבנאדם יחשוב שהוא קיים נכון? כן בטח אפשר לעשות את זה בקלות. עשו כבר דברים כאלו הרבה דברים כאלו עשו אלפי ניסויים. אז אתה מעלה אותו נכון בדיוק? וזה כל הקאץ' בטיעון של אנסלם שהוא מבחין בין שלושת הדברים ולא כמו שכולם חושבים. עכשיו תבינו אם זה ככה אז אני כן יכול להעלות על הדעת משהו כקיים גם אם הוא לא קיים. אם אני אגרה את הנוירון ההוא נכון? אז מה… בדיוק. השאלה אם דבר כזה נקרא להעלות על הדעת. זה לא נקרא להעלות על הדעת, עשיתי לכם מניפולציה. ולכן אני חושב שעדיין להעלות על הדעת במובן שהוא מדבר עליו זה צריך להיות משהו שאני עושה אותו באופן יזום. לא מניפולציה, אלא אני באמת מעלה את זה על הדעת, לא שאני מגרד נוירון. בסדר? אבל תבינו, זה מאוד טריקי. כי עכשיו התוספת הזאת שאמרתי עכשיו עוד יותר מקשה, עוד יותר מחזקת את הטיעון של אנסלם. למה להניח שאי אפשר להעלות אותו על הדעת? הנה, תגרד את הנוירון והעלית אותו על הדעת, למרות שאתה אתאיסט. ואם זה ככה אז הטיעון לגמרי בסדר. נכון? עוד פעם, יש לו הנחה. אבל עכשיו ההנחה היא הנחה נכונה, ולכן גם מסקנה אני מקבל. לא שאין לו הנחה.
[Speaker E] מה הסיבה להבדיל בין מה שאני תופס כקיים למה שקיים? או, נכון.
[הרב מיכאל אברהם] זה עיקרון נכון, אתה צודק. כי עכשיו כבר שאלת הספקנות כן או לא. כי ברגע, אולי זה מחזק את טענת המניפולציה. זאת אומרת, למה מניפולציות לא נחשבות העלאה על הדעת? כי הרי כל ההנחה היא שהעלאה על הדעת ואמירה על המציאות אני לא עושה הבדל ביניהם אם אני לא ספקן. נכון? אם בדעתי הגעתי למסקנה שאלוקים קיים אז מבחינתי הוא קיים. אני לא מוטרד משאלות ספקניות. אבל אם אפשר להעלות על הדעת על ידי גירוי נוירונים את קיומם של דברים שלא באמת קיימים, טוב, אז אני לא יכול להתעלם מהתהייה הספקנית. אז זה שהגעתי למסקנה שהוא קיים זה לא אומר שהוא באמת קיים. ואז התעוררה הבעיה, נכון, הוכחתי לך שאתה מאמין, אבל זה שאתה מאמין זה לא אומר שהוא באמת קיים. בסדר? אז זה טריקי, זאת אומרת, לפחות את זה אני חושב שאתם צריכים להודות. זה לא דבר פשוט. אוקיי. יכולים להעלות על הדעת את זה ששיגעתי אתכם.