אמונה ומשמעותה – שיעור 10
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:00] הקדמת הראייה הקוסמולוגית וההנחה המינימלית
- [1:28] רגרסיה אינסופית וצורך בחוליה ראשונית
- [2:30] החרגת העיקרון הכללי למען האלוהים
- [4:50] לקס ספציאליס: העיקרון הספציפי מול הכללי
- [8:25] היקום כקולקטיב – האם הוא נדרש לסיבה?
- [12:20] העם כקולקטיב – האם הוא ישות נפרדת?
- [14:03] הקיום האורגני של האדם כמכלול מעבר לפרטים
- [16:49] טיעון סרל: תכונות מנטליות מהמכלול הפיזיולוגי
- [25:35] פאנפסיכיזם – מודעות בכל חלקיק ביקום
- [30:13] קשר סיבתי מול קורלציה בפעילות מוחית
- [31:28] היעדר כלים חישוביים לתופעות מנטליות
- [33:05] חוסר משוואות לתיאור המוח‑מנטל
- [35:58] הגדרה של אמרגנטיות חלשה וחזקה
- [53:47] הטיעון הקוסמולוגי והקושי במדעיות
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג את הראיה הקוסמולוגית לקיום אלוהים כטיעון המבוסס על עובדה מינימלית שקיים משהו ועל אינטואיציית הסיבתיות, ומסביר שהבעיה של רגרסיה אינסופית אינה פירכה אלא מנוע שמחייב הנחת חוליה ראשונית שאינה נזקקת לסיבה. הוא מצדיק החרגה נקודתית מן הכלל באמצעות עיקרון לקס ספציאליס, דוחה את האפשרות שהיקום כמכלול פטור מסיבתיות אם אינו אלא אוסף פרטים, ומראה שאם יש בו “עוד משהו” הרי שזה ממילא מה שנקרא אלוהים. בהמשך הוא נכנס לשאלת היחס בין פרטים למכלול דרך דיון באורגניות, *emergence* וחוויות מנטליות, ומבדיל בין אמרגנטיות “חלשה” שניתנת לחישוב לבין אמרגנטיות “חזקה” שאינה ניתנת להוכחה מדעית. לקראת הסוף הוא מבדיל בין מסקנה שאינה מדעית כי אינה בת-הפרכה לבין דרך טיעון שהיא רציונלית ומדמה מדע, ומציג את הראיה הפיזיקו-תיאולוגית מן המורכבות כהמשך טבעי שמבקש להסביר לא רק שיש משהו אלא מדוע הוא מורכב כפי שהוא.
הראיה הקוסמולוגית: סיבתיות, רגרסיה אינסופית וחוליה ראשונית
הראיה הקוסמולוגית מוכיחה אלוהים המוגדר כסיבת המציאות ויוצר המציאות, והיא נשענת על הנחה מינימלית שקיים משהו. הניסוח הראשוני אומר שלכל דבר שקיים יש סיבה, קיים עולם או יקום, ולכן יש סיבה שיצרה אותו ולסיבה הזאת קוראים אלוהים. הדרישה לשאול מה הסיבה של אלוהים מובילה לרגרסיה אינסופית, והטקסט טוען שהרגרסיה האינסופית היא בעייתית ולכן מחייבת שהשרשרת תיעצר בישות ראשונית שאינה צריכה חוליה קודמת.
הטקסט מסביר שהפתרון מחייב החרגה מעיקרון הסיבתיות: לפחות דבר אחד שעליו העיקרון לא חל, והוא נקרא אלוהים. העולם החומרי אינו מועמד מתאים להחרגה משום שהדברים המוכרים בו אינם סיבת עצמם, ולכן מה שמוחרג מן העיקרון אינו מסוג הדברים המוכרים מניסיון אלא “משהו אחר” שמוגדר כאלוהים. הטקסט מדגיש שגם אם יש שרשרת של גורמים מתווכים כמו מוישע, יאנקה'לה, מוחמד וברטה, בסוף חייבת להיות ישות שאינה נזקקת ליוצר כדי לעצור את הרגרסיה, וזה גופה הראיה.
לקס ספציאליס והצדקת החרגה מן הכלל
הטענה שברגע שמחריגים משהו מן הכלל אפשר להחריג הכל מוצגת כערעור אפשרי, והטקסט משיב באמצעות עיקרון משפטי של לקס ספציאליס שלפיו עיקרון ספציפי גובר על עיקרון כללי כדי לשמר את הכללי עם חריגים מוגדרים. הדוגמה היא שההלכה אוסרת לרצוח אך מטילה חובה להרוג מחללי שבת בעדים והתראה ובהתקיים תנאים, והעדפת הכלל הייתה מרוקנת את החובה מתוכן. באותו אופן, הטקסט שומר על האינטואיציה הסיבתית החזקה של הכלל “לכל דבר צריכה להיות סיבה” ומצמצם את ההחרגה למה שנדרש כדי להימנע מרגרסיה אינסופית. הביטוי “אטו דלא אוסיף לה” מופיע כדי לחזק את העיקרון של החרגה מינימלית שאינה מבטלת את הכלל.
האם היקום כמכלול מוחרג מן הסיבתיות: פרטים, קולקטיב וכוליות
יש עמדה שמציעה להחריג את היקום בכללותו מהעיקרון הסיבתי גם אם כל דבר בתוך היקום דורש סיבה, והטקסט מקדים בשאלה האם “המכלול” הוא משהו מעבר לאוסף הפרטים או רק שם. הוא טוען שאם היקום הוא רק אוסף הדברים, אז אם לכל פרט יש סיבה אין טעם לטעון שלמכלול אין סיבה, כשם שאם כל אדם בקבוצה בן תמותה גם אוסף האנשים אינו “פטור” מתמותה. הדיון מצביע על הקושי הפילוסופי ביחס בין פרטים לקולקטיב ומביא דוגמאות של “עם” לעומת “אדם” כדי להראות שיש תפיסות שמייחסות כוליות ממשית מעבר לסכום החלקים.
הטקסט משתמש באדם ואורגניזם כדי להדגים תחושת כוליות שאינה שרירותית: אדם חי לעומת אדם מת כולל את אותם חומרים אך חסר את התפקוד האורגני שמאחד אותם לישות חיה. הוא מציין שמטריאליזם יכול להכחיש ממד נוסף, בעוד דואליזם יפתור זאת בהנחת נשמה/רוח/נפש, ואז הכוליות מוסברת ב”עוד משהו” מעבר לחומר. המסקנה ביחס ליקום היא “ממה נפשך”: אם אין “עוד משהו” ביקום והוא רק אוסף פרטים, אז המכלול אינו יכול להיות פטור מסיבתיות אם הפרטים אינם פטורים; ואם יש “עוד משהו” כגון “נשמת היקום”, אז זה עצמו חוזר אל אלוהים בשינוי שם בלבד.
אמרגנטיות, גוף-נפש, ודחיית זיהוי קטגוריאלי של מנטלי עם מוחי
הטקסט מביא את ג'ון סרל ואת ספרו שכל מוח ומדע (ברוח הטענה שקיבלה לימים את השם אמרגנטיות) כדי לטעון שגם במסגרת מטריאליסטית אפשר לראות פונקציות מנטליות כמופיעות ברמת המכלול הפיזיולוגי בלי להניח ישות נוספת. הוא מביא את הדוגמה של נוזליות: מולקולה בודדת אינה נוזלית אך צבר מולקולות מציג מצב צבירה כתכונה של היחסים ביניהן, ומכאן אפשר להבין כיצד תכונות יכולות להופיע רק ברמת המכלול. מנגד הוא מדגיש שהנוזליות היא “אמרגנטיות חלשה” משום שאפשר להסביר ולחשב אותה מתוך תכונות הפרטים, בעוד ביחס למנטלי אין שום חישוב, שפה או כלי שמראים כיצד תופעה מנטלית “יוצאת” מזרמים חשמליים.
הטקסט מספר על שיחה עם יוסף נוימן ומציג את טענתו כמטריאליסט שהזיהוי של אהבה או פחד עם זרמים חשמליים במוח הוא טעות קטגוריאלית: הזרמים יכולים לחולל את החוויה אך אינם החוויה עצמה. הוא מוסיף את האנלוגיה למהירות של מכונית כתיאור מצב של המכונית שאינו ישות נוספת אך גם אינו זהה לחומר המכונית. הוא מצביע על פאנפסיכיזם כתגובה שגויה לחוסר נכונות לקבל הגחה, וטוען שהדוגמה של נוזליות אינה מוכיחה מעבר למנטלי כי שם יש חישוב ובמנטלי יש לכל היותר קורלציות בין פעילות מוחית לבין חוויה, בלי מנגנון שמתרגם מתיאור פיזיקלי לתוכן הכרה.
הטקסט מביא את דוגמת ברטראנד ראסל על צבע צהוב כדי להבחין בין גל אלקטרומגנטי לבין חוויית הצהוב כתופעה הכרתית, וקובע שאפשר לטעון ליחס סיבתי אך לא לזהות את ההכרה עם הפיזיקה. הוא טוען ש”אמרגנטיות חזקה” שמוגדרת כמעבר שאי אפשר לחלץ בחישוב אינה יכולה להיות טענה מדעית משום שאי אפשר להדגים שאין שם “עוד משהו”, ולכן אין הכרעה מדעית בין דואליזם לבין אמרגנטיות חזקה, ומקסימום אפשר להביא את “התער של אוקאם” כבחירה של פשטות ולא כהוכחה.
אינסוף, זמן, וקאנט: גבולות לשון “לפני” ודיון בגיל היקום
הטקסט דוחה ניסיון להסביר עולם בלי סיבה באמצעות שרשרת אינסופית של היווצרויות פנימיות וטוען שזה חוזר ל”צבים כל הדרך עד למטה” ודורש אינסוף קונקרטי שאינו לגיטימי. הוא מוסיף טענה מדעית עכשווית שלפחות בעשורים האחרונים ידוע שהעולם סופי בזמן, בסדר גודל של ארבע עשרה מיליארד שנה, ולכן התהליך לא יכול להיות אינסופי לאחור. בהמשך עולה הערה על הטענה שהזמן נוצר בנקודה מסוימת, והטקסט טוען שהמונח “לפני” אינו שייך מחוץ לציר הזמן.
הוא מביא את קאנט שטען שהזמן והחלל הם צורות הסתכלות שלנו על המציאות, ומביא את רבי שם טוב גפן ואת ספרו "ממדי הנבואה והאדמתנות" ואת טענתו שלפי קאנט שאלת גיל היקום לפני האדם “מעיקרה ליתא”. הטקסט משיב שגם אם הזמן הוא צורת הסתכלות, אפשר להשתמש בה לתיאור העבר והעתיד ולשאול לגיטימית על גיל היקום במסגרת “משקפי הזמן” שלנו, ולכן הטענה אינה פותרת את הפער בין מסורת של אלפי שנים לבין גיל קוסמולוגי של מיליארדים.
מדעיות, הפרכה, והבחנה בין מסקנה לא-מדעית לבין דרך חשיבה מדעית
הטקסט טוען שהמסקנה “יש אלוהים” אינה טענה מדעית משום שאי אפשר להעמידה למבחן הפרכה, בהתאם להגדרה הפופריאנית של מדע. לצד זאת הוא קובע שהדרך להגיע למסקנה היא דרך מדעית של הכללה מתצפיות, בדומה להיסק על חוקיות נפילת גופים בעלי מסה. הוא מציין שאפשר אולי להעמיד למבחן הפרכה דווקא את עקרון הסיבתיות עצמו, למשל באמצעות פרשנות של תורת הקוונטים כערעור על סיבתיות, אך גם אז אין ניסוי שמפריך ישירות את קיום אלוהים.
הטקסט דוחה את הטענה ש”אלוהים הוא לא הסבר” בכך שהטיעון אינו בא בהכרח להסביר אלא להוכיח קיום של ישות מסוימת, גם אם עליה יודעים רק דבר אחד. הוא משתמש במשל של פו הדב שרואה עקבות בחול ומסיק שמשהו עבר שם גם בלי לדעת מה תכונותיו, וכך מסיק מן “העקבות” של קיום העולם שיש “מישהו” שהטביע אותן. הוא מסכם שמסקנות אינן ודאיות כי ודאות תלויה בהנחות, ומביא ביקורת של קאנט על היעדר ודאות כדי לטעון שהשאלה היא סבירות ולא ודאות, וכן מציג עמדה שמטרתו להראות שאדם רציונלי צריך להאמין בקיום אלוהים גם אם אפשר לבחור לא להיות רציונלי.
מעבר לראיה הפיזיקו-תיאולוגית: מורכבות, תכנון, ומבנה הטיעון
הטקסט מציב את הראיה הפיזיקו-תיאולוגית כראיה שלישית אחרי האונטולוגית והקוסמולוגית, כשהיא מוסיפה הנחה שהדבר הקיים הוא בעל תכונות כמו מורכבות, התאמה, תכנון ותכליתיות. הוא מנסח את הטיעון כך: קיים משהו מורכב; דבר מורכב לא נוצר ספונטנית; לכן חייב להיות מרכיב/מתכנן שהוא אלוהים, כשהשם והתכונות מעבר לכך אינם נידונים. הוא מבחין בשפה קבלית בין בריאה כיש מאין לבין יצירה כיש מיש, וטוען שהראיה הקוסמולוגית עוסקת בעצם קיום משהו ואילו הפיזיקו-תיאולוגית עוסקת בצורה, מורכבות ותכונות מיוחדות של מה שקיים.
הטקסט טוען שהראיה הזו היא המרכזית בתודעה הציבורית ולכן הערעור האבולוציוני עליה נתפס בטעות כערעור על עצם קיום אלוהים, והוא מתאר זאת כ”משחק סכום אפס” שמאמינים ואתאיסטים כאחד טועים בו. הוא מביא את מדרש תמורה באוצר המדרשים על המין ורבי עקיבא שבו העולם מעיד על הבורא כשם שהבית מעיד על הבנאי והבגד על האורג והדלת על הנגר. הוא מציג גם את פיילי עם משל השעון ואת פרד הויל עם משל סופת ההוריקן ומגרש הגרוטאות ומטוס הבואינג, וטוען שההתנגדויות לטיעונים אלה מושפעות ממגמתיות, תוך אזכור ביקורת של דייוויד יום שלפיה יש לנו ניסיון עם בגדים ושענים אך לא עם יקומים.
ערעורים מקבילים לטיעון המורכבות: “מי יצר את היוצר” ופשטות האל
הטקסט מראה שהשאלה “מי הרכיב את אלוהים” מקבילה לשאלה “מה הסיבה של אלוהים” ומטופלת באותו דפוס של החרגה כדי להימנע מרגרסיה אינסופית תוך שימוש בלקס ספציאליס. הוא מוסיף הסתייגות שההנחה שאלוהים מורכב אינה בהכרח נכונה, משום שמורכבות נדרשת למכונה שפועלת באופן מכני, אך ישות פרסונלית עם תכנון ובחירה יכולה להיות פשוטה ולייצר מורכבות בלי להיות מורכבת באותו מובן. הוא קובע שאם התהליך אינו מכני אין הכרח להסיק מן מורכבות התוצר על מורכבות היצרן.
עולם קדום, עיקרון הטעם המספיק, והשלמת הטיעון הקוסמולוגי
הטקסט מציג את האפשרות האריסטוטלית של עולם קדום שתמיד היה ולכן אינו צריך סיבה יוצרת, וקובע שהמדע המודרני דוחה זאת באמצעות רעיון המפץ הגדול וסופיות הזמן, וכן שהעולם לא היה תמיד באותה רמת מורכבות אלא מורכבות עולה עם הזמן. הוא טוען שגם אם הקדמות הייתה פותרת את בעיית הסיבה בטיעון הקוסמולוגי, היא אינה פותרת את בעיית המורכבות בטיעון הפיזיקו-תיאולוגי משום שנדרש “טעם” לכך שהמציאות היא דווקא כך ולא אחרת. הוא מנסח זאת כעיקרון הטעם המספיק של לייבניץ ומביא את הדוגמה של ריצ'רד טיילור על כדור זכוכית ענק ביער, שגם אם נאמר “הוא תמיד היה כאן” עדיין נשאלת השאלה למה הוא כזה ומיוחד ולא גבב אקראי.
הטקסט מסכם שהטיעון הפיזיקו-תיאולוגי משלים את הטיעון הקוסמולוגי: גם אם עונים על שאלת עצם הקיום באמצעות קדמות, שאלת הצורה והמורכבות נשארת ודורשת טעם או מרכיב. הוא מסיים בנקודה שהמשך הדיון יעסוק בראיה הפיזיקו-תיאולוגית ובהמשך גם בערעור מן האבולוציה מבלי לזהות אותו אוטומטית עם ערעור על קיום אלוהים.
תמלול מלא
טוב. אנחנו דיברנו בפעם הקודמת על הראיה הקוסמולוגית. אמרתי שמה שמייחד את הראיה הזאת זה א', הגדרת האלוהים שאת קיומו היא מוכיחה, שזה האלוהים שהוא סיבת המציאות, יוצר המציאות. וההנחה שעליה היא מבוססת, שבניגוד לראיה האונטולוגית, זאת הנחה שמניחה איזושהי עובדה, אבל היא מניחה עובדה מאוד מינימלית, שקיים משהו. זה הכל. בניגוד לראיה הפיזיקו-תאולוגית שמניחה דברים מסוימים על אותו משהו שקיים, מורכבות, התאמה, תכנון, תכליתיות וכדומה. אז התחלתי עם ניסוח פשוט של הראיה שאומר, כל דבר שקיים יש לו סיבה, קיים משהו, עולם, אנושות, יקום, לא יודע. אז לכן יש סיבה שיצרה את הדבר הזה, לסיבה הזאת אנחנו קוראים אלוהים, מה שהיה להוכיח. ואז התחלתי לדון בשאלה אם לכל דבר צריכה להיות סיבה, אז גם לאותו אלוהים שהוכחנו את קיומו גם אמורה להיות סיבה. ואז השאלה איפה הדבר הזה נעצר? ואמרתי שהטענה הזאת שהיא לכאורה פירכה על הטיעון, היא בעצם הבסיס שמעמיד בחזרה את הטיעון. בגלל שאם אנחנו הולכים איתה עד הסוף, אנחנו מגיעים לרגרסיה אינסופית. ודיברתי למה נסיגה אינסופית, רגרסיה זה נסיגה, הסברתי למה רגרסיה אינסופית היא בעייתית עם מושגי האינסוף פוטנציאלי וקונקרטי. ואם אנחנו לא רוצים להגיע לרגרסיה אינסופית, אין ברירה אלא להניח שהשרשרת הזאת נעצרת בחוליה כלשהי שהיא ראשונית, שהיא לא צריכה חוליה קודמת שיצרה אותה. עכשיו איך אני מסביר את זה עם הרעיון הזה שלכל דבר שקיים צריכה להיות סיבה? אין ברירה אלא צריך להחריג מהרעיון הזה משהו. מה אני אחריג? אני אחריג לפחות משהו אחד שאותו אני חייב להחריג כדי לא להגיע לרגרסיה אינסופית. המשהו האחד הזה נקרא אלוהים. אז למה זה לא העולם עצמו? העולם עצמו הוא יהיה הדבר שהוא התחלת העניין, למה ללכת אחורה? התשובה היא בגלל שהדברים שאנחנו מכירים בעולם הם לא דברים שהם סיבת עצמם. את העולם החומרי בפרט, זה לא משהו שאנחנו מוכנים לייחס לו תכונה כזאת של היותו סיבת עצמו. הוא צריך דברים, או הדברים מהסוג הזה צריכים משהו שיצור אותם. ולכן כנראה מה שמוחרג מהעיקרון הזה שמניח שלכל דבר שקיים צריכה להיות סיבה שיצרה אותו, הוא לא דבר מהסוג שאנחנו מכירים פה בעולם, לא מניסיוננו. אלא משהו אחר. והמשהו האחר הזה זה מה שאנחנו קוראים אלוהים. ושוב פעם, יכול להיות שזה לא מי שיצר את העולם. מי שיצר את העולם זה מוישע, ומי שיצר את מוישע זה יאנקה'לה, ומי שיצר את יאנקה'לה זה מוחמד, ומי שיצר את מוחמד זה ברטה. בסדר? אבל בסוף בסוף אחרי שאנחנו ממשיכים, זה אמור, בשביל שלא נגיע לרגרסיה אינסופית, זה אמור לעצור במקום שבו קיימת ישות כלשהי שהיא לא צריכה משהו קודם שיצור אותה. אחרת אנחנו ברגרסיה אינסופית. וזאת גופה הראיה לקיומו של אלוהים. ואת הטענה לרגרסיה אינסופית היא לא טענה נגד הטיעון הקוסמולוגי, היא הבסיס לטיעון הקוסמולוגי עצמו. הטיעון הקוסמולוגי עצמו בנוי על זה שאם אני לא מניח את קיומה של חוליה ראשונית, אז אני מגיע לרגרסיה אינסופית, ולכן חייבת להיות חוליה ראשונית כזאת. טוב, אלא שמה עכשיו אפשר לערער הפוך: טוב, אז אתה מחריג מהרעיון הכללי הזה שלכל דבר צריכה להיות סיבה, אתה כבר מחריג משהו. טוב, אז תחריג הכל. אז הרעיון כבר לא נכון. אז ההנחה שבה השתמשת "לכל דבר קיים צריכה להיות סיבה", היא בעצמה אתה אומר שהיא לא נכונה, אז מה אתה בונה עליה בניינים? אז פה נדמה לי שהזכרתי את לקס ספציאליס, נכון? אמרתי שיש עיקרון משפטי כזה שאומר שאם יש לי שני עקרונות, פילוסופיים, משפטיים, שסותרים אחד את השני, אני אעדיף את העיקרון הספציפי על פני העיקרון הכללי. כיוון שאם אני מעדיף את העיקרון הספציפי, אז העיקרון הכללי יישאר בתוקף למעט החרגות מסוימות. אבל אם אני אעדיף את העיקרון הכללי, אז העיקרון הספציפי נמחק לגמרי. כן, הבאתי את הדוגמה שאסור לרצוח על פי ההלכה, אבל יש חובה להרוג מחללי שבת, בעדים והתראה ואם מתקיימים התנאים. שהוא הכללי יותר, אז לא היה נשאר מהחובה להרוג מחללי שבת כלום. זה לא היה מתקיים אף פעם, זה היה מתרוקן מתוכן. אוקיי? אבל אם אני מעדיף את החובה להרוג מחללי שבת שהיא הספציפית יותר, אז האיסור לרצוח נותר בעינו, רק יש החרגה, מי שחילל שבת לגביו זה לא חל. ולכן תמיד אנחנו מעדיפים את העיקרון הספציפי על פני העיקרון הכללי. אותו דבר אצלנו. אני לא זורק לגמרי את ההנחה, ההנחה הסיבתית הזאת שאומרת שלכל דבר שקיים צריכה להיות סיבה. כי יש לי אינטואיציה חזקה שזה ככה. לכן אין סיבה לוותר על כל הסיפור הזה. מצד שני, אבל יש לי בעיה, כי אם אני לוקח את זה עד הסוף אני נקלע לרגרוסיה אינסופית. מה אני עושה? אז אני מעדיף את הדבר הספציפי ואני עושה החרגה. צריך להיות משהו אחד ספציפי שלגביו העיקרון הזה לא חל, העיקרון שלכל דבר צריכה להיות סיבה. אבל רק זה, אני אחריג רק אותו. אין סיבה לוותר לגמרי על הרעיון הכללי, על העיקרון הכללי. אם יש לי אינטואיציה כזאת ואם זה נראה לי נכון, למה לוותר על זה? זה שאני חייב להגיד שזה לא מלא, שצריך להיות משהו אחד לפחות שעליו זה לא חל, בסדר, אז אני אחריג את מה שאני חייב. אבל אטו דלא אוסיף לה, כן, זאת אומרת, אז לזה אני צריך להחריג אבל למה לוותר לגמרי על האינטואיציה שלי? הדבר הכי פשוט, העולם, אתה נכנס, אתה לא יודע מה קורה עם העולם. אתה באת לעולם קיים איכשהו. אתה רואה שכולם באים והולכים והעולם קיים. אז למה אתה הולך כל כך רחוק לאלוקים? אמרתי, בגלל שאני חושב שהעולם, או כל ישויות חומריות מה שאני מכיר בעולם, הן לא ישויות שהן סיבת עצמן. הן ישויות מהסוג שכן צריך להיות משהו או מישהו שיצר אותן. הן לא נוצרות לבד. וזה הנחה נדמה לי הנחה סבירה. זאת אומרת, נכון שלא ראיתי יקומים נוצרים, אבל היקום הזה הוא אוסף של דברים. ואת הדברים שבתוך היקום הזה, אלה לא דברים שהיו קיימים תמיד, אלה לא דברים שהם הכרח המציאות שלא צריך משהו אחר שיצור אותם. לכן אם אני כבר מחריג משהו, זה צריך להיות משהו מסוג שאני כנראה לא מכיר. משהו אחר, שהוא לא צריך סיבה לקיומו. אבל סוג הדברים שאני מכיר, הם כן צריכים סיבה לקיומם. זה כנראה משהו מסוג שונה. אולי אני אגיע לדבר הזה מזווית אחרת. יש כאלה שרוצים לטעון שאולי אני צריך להחריג את היקום בכללותו. לא משהו מסוים בתוך היקום, כן? לא שיש איזה סלע באיזשהו מקום שהוא ברא את היקום, הסלע הוא חלק מהיקום. אבל היקום כמכלול, יכול להיות שהוא פטור או מוחרג מהעיקרון הסיבתי הזה שלכל דבר צריכה להיות סיבה. כל דבר בתוך היקום אולי כן, אבל היקום בכללותו לא. אז אני אענה על זה בשתי צורות, אבל לפני כן אני רוצה איזושהי הקדמה. כשאנחנו מדברים על היקום בכללותו, זה עוד משהו חוץ מאשר אוסף הפרטים שיש בו? המכלול הוא עוד משהו, או שזה סתם הגדרה פיקטיבית? זה אוסף של הרבה מאוד דברים, לאוסף הזה אני קורא יקום. אין שם עוד משהו. אז אם לכל אחד מהדברים האלה צריכה להיות סיבה, אז למה שלמכלול לא תהיה סיבה? הרי המכלול הוא לא עוד משהו, המכלול הוא אוסף הדברים. אם כל אחד מהדברים צריכה להיות לו סיבה, אז מה במכלול, מה זה הדבר ההוא שהוא לא צריך סיבות? אבל אני אומר, מה זה המכלול? המכלול זה אוסף הדברים. אם יש לי ניסיון על הדברים, אז יש לי ניסיון על המכלול, מה ההבדל? זה כמו להגיד, הקבוצה שיושבת פה בחדר זה אוסף של אנשים, לא יודע, 12 אנשים, לא יודע משהו כזה, אוקיי? אוסף של אנשים. עכשיו, יכול להיות שהם לא ימותו אוסף האנשים. יש לי ניסיון רק על אנשים ספציפיים שכל בן אדם ספציפי באיזשהו שלב מת, אבל יכול להיות שהמכלול הזה של 12 אנשים לא ימות. זאת אומרת המכלול הזה זה אוסף של 12 אנשים. אם על כל אחד אתה אומר שהוא עתיד למות, שהוא בן תמותה, אז זה נכון גם לגבי אוסף האנשים. לא, כי יש קושי, יש קושי מסוים שמתוך המכלול הזה יוצאים כל מיני דברים, מתוך המכלול. מה זה מתוך המכלול? המכלול זה אוסף הדברים. מה זאת אומרת מתוך המכלול יוצאים דברים? מי זה המכלול? המכלול זה אוסף הדברים. זה היקום הזה שאתה מדבר עליו. נכון. מה זה היקום? זה מילה. מה זה היקום? זה אוסף הדברים שמרכיבים אותו. מה יש עוד? מה יש פה עוד? אז מה זאת אומרת שמתוך המכלול יוצאים דברים? מי יוצר אותם המכלול? מי זה המכלול? המכלול זה אוסף הדברים שיש פה. זה המכלול. עכשיו תראו, הנקודה הזאת היא נקודה פילוסופית עדינה. כי כשאנחנו דנים בשאלה מה היחס בין פרטים לבין קולקטיב שהפרטים האלה מרכיבים אותו, זאת שאלה לא פשוטה. אני אתן לכם אולי כדוגמה למשל, אפשר להסתכל על עם. אוקיי, בואו נסתכל על עם. עם זה אוסף של אנשים. אוקיי? האם העם, כשאני מדבר על העם, אני מדבר על משהו אחר, מעבר לאוסף האנשים שמרכיבים אותו? יש פה עוד משהו? או שזה פשוט הגדרה, זה אוסף האנשים, אין פשוט דבר מעבר לזה. אז בתפיסה המקובלת נדמה לי, אין דבר כזה. מה זה עם? זה הגדרה. אבל מבחינת ישויות, אין פה עוד ישות. אוסף האנשים הפרטיים, זה מה שאני קורא עם, אין פה פשוט דבר מעבר לזה. בתפיסות הפילוסופיות אידיאולוגיות, איך שתקראו לזה, יש על זה קצת ויכוחים. למשל, פשיזם דוגל בכך שהפרטים משועבדים לאינטרס של הקולקטיב, של הלאום, כן. למי הם משועבדים אם הלאום זה אוסף הפרטים, אז למי הם משועבדים? מה זה רעיונות? או מה זה הדיקטטור? הדיקטטור הוא גם בן אדם. רק אם הדיקטטור מייצג משהו אחר, לא הדיקטטור כבן אדם, אז אתה יכול לדבר, את מה הוא מייצג? את אוסף האנשים. מה יש פה חוץ מזה? יש שם תפיסה, ומי שנכנס למטאפיזיקה של פשיזם, אז רואה שמאחורי הפשיזם יושבת תפיסה מטאפיזית שונה. זאת תפיסה שאומרת שעם הוא לא רק אוסף של אנשים. זאת אומרת, אוסף של אנשים יוצר עם, אבל כשאתה מדבר על עם אתה לא מדבר רק על אוסף של אנשים. יש שם עוד משהו, העם הוא גם ישות. משל לדבר זה למשל אדם. תסתכלו על בן אדם אחד, בן אדם פרטי. הרי הוא מורכב מהמון תאים, איברים, נכון? כנסו לחלקיקים אם אתם רוצים לרדת לרזולוציות יותר קטנות. אז אדם הוא בסך הכל אוסף של חלקיקים? אני חושב שכולנו מרגישים שיש באדם משהו שראוי להתייחס אל המכלול לא כאוסף של חלקיקים. המכלול יש לו גם איזשהו קיום מצד עצמו. מה, נגיד שגם אדם זה רק הגדרה שרירותית? מישהו אחר היה יכול להגדיר את האובייקט בתור האצבע הזאת וחצי מהאצבע הזאת. זה אובייקט אחד. החצי השני מהאצבע הזאת עם האגודל של זה, זה האובייקט השני, והאובייקט השלישי זה האוזן הזאת עם כף הרגל השמאלית. בסדר, ברור לנו אינטואיטיבית שזה לא הגדרה שרירותית. אלה לא אובייקטים. אבל האדם כמכלול הוא כן אובייקט. זה מה שמייחד אורגניזם. אורגניזם זה בעצם אוסף של מרכיבים שפועלים ביחד בצורה סימביוטית, כך שהמכלול בעצם מקבל איזושהי משמעות מעבר לצירוף הפרטים שיוצרים אותו, שמרכיבים אותו. נגיד אם אני שם את כל, נגיד אדם מת. אדם מת, יש בתוכו את כל הפרטים שיש בתוך אדם חי. זאת אומרת כל החומר שיש באדם חי יש גם באדם מת. מה חסר שם? מה שחסר שם זה התפקוד האורגני של כל הדברים האלה ביחד. הם לא יוצרים ישות אורגנית. פשוט אוסף של תאים, הם מחוברים פיזית עדיין, כל עוד הוא לא התפורר, אבל הם מחוברים פיזית, אין פה אורגניזם. ולכן במובן הזה נדמה לי שאדם הוא דוגמה טובה למשהו שהוא קיים כמכלול מעבר לפרטים שמרכיבים אותו, איברים, תאים, חלקיקים, לא משנה מה רמת האבולוציה שתרצו, הרזולוציה סליחה שתרצו. אבל יש פה אני חושב איזשהו סוג של בעיה. למה? ביחס לאדם גם כן יש מחלוקת פילוסופית. אם אתם מטריאליסטים למשל, אז אי הכי נמי האדם הוא בסך הכל אוסף של איברים, תאים, כן, חלקיקים, איך שלא תקראו לזה. ואז באמת זאת שאלה גדולה עד כמה והאם אפשר להתייחס למכלול הזה כמשהו שמעבר לאוסף החומרים שמרכיבים אותו. אבל אם אתם דואליסטים ואתם חושבים שיש באדם גם מרכיב רוחני, נשמה, רוח, נפש, איך שלא תקראו לזה. אז הבעיה נפתרת מצד אחד, אבל איך היא נפתרת? היא נפתרת בזה שבאמת יש באדם עוד משהו חוץ מאשר החומרים. זה לא שאוסף החומרים יוצר את המכלול. לא. הוא הופך למכלול רק בגלל שיש שם עוד משהו שהוא זה שהופך את המכלול הזה לאורגני. אוקיי? ואז באמת למשל אפשר לדון מה קורה לגבי מכונית או מחשב. היום בתקופת האי איי זה בכלל שאלה מאוד פופולרית. כן? האם האי איי גם הוא איזשהו ישות אורגנית כמו אדם? אורגנית לא במובן של ביולוגיה אלא אורגנית במובן שהוא פועל כאורגניזם. כלומר, אנחנו בזמנו פיתחנו רובוטים. אתה מוציא לו ת'חשמל אז גמרת. טוב, גם לאדם אתה מוציא לו ת'נשמה אז גמרת. מוציא לו ת'לב אז גמרת. זה גופו של עניין. אז זה אותו דבר. טוב, אוקיי, זה אותו עניין. אני שואל, לכאורה זה אותו דבר. אז גם למכונית או למחשב אני מתייחס כישות אורגנית? במכונית ובמחשב לפחות ההנחה שלי שאין מימד רוחני. שמה יש רק חומר. אז יכולה להיות ישות אורגנית בלי שיש בתוכה משהו מעבר? זאת אומרת, אוסף המרכיבים עצמם ברגע שהם מצטרפים והם מתחילים לפעול בצורה סימביוטית נוצר פה משהו אחר שהוא לא רק האוסף הזה אלא עוד משהו. אוקיי? או שלא. תמיד בשביל שאני אתייחס לאוסף כמשהו מעבר לפרטים שמרכיבים אותו צריך להיות שם עוד משהו חוץ מהפרטים. במקרה הזה נשמה או רוח של האדם. הסוגיות האלה עולות בהקשר של גוף ונפש. בהקשר של גוף ונפש יש ג'ון סרל פילוסוף אמריקאי, הוא כתב בשנות השמונים, שמונים-תשעים, נתן איזושהי הרצאה בשמונים אני חושב, נתן הרצאות באנגליה. וזה יצא בתור ספר שנקרא שכל מוח ומדע, רוח מוח ומדע, שכל מוח ומדע נדמה לי ככה זה נקרא משהו כזה. ושמה הוא בעצם, הוא עוד לא קרא לזה בשם שזה קיבל לימים, לימים זה קיבל את השם אמרגנטיות. אבל הוא בעצם טען את הטענה הבאה. הוא רצה לטעון שלמרות שתפיסת העולם שלו הייתה מטריאליסטית, באדם אין שום דבר חוץ מהביולוגיה שלו, עדיין המכלול האורגני יוצר פונקציות מנטליות. יש לנו פונקציות מנטליות, אנחנו מרגישים רגשות שונים, אנחנו חושבים, אנחנו זוכרים, אנחנו עושים כל מיני פעולות מנטליות. הפעולות המנטליות האלה לא מצריכות הנחה שקיים בנו עוד משהו חוץ מהפיזיולוגיה שלנו אלא המכלול הפיזיולוגי יכול להוות הסבר מספיק בשביל להסביר את ההיבטים המנטליים שלנו. וגם מוות סותר את זה. מה? סתם אדם מת סותר את ההנחה הזאת לגמרי. למה? איזה תחושות מנטליות? אין בו ביולוגיה. אדם מת אין לו את התהליכים הביולוגיים. בלי קשר לרוח ונשמה. גם מטריאליסטים מסכימים שאדם מת זה לא אדם חי. רק הם טוענים שההבדל בין אדם מת לאדם חי זה הבדל בשאלה האם הדברים זזים, האם זה פועל, האם יש איזושהי אנרגיה שיצאה. יצאה איכשהו האנרגיה אז הגוף מת. אבל הם לא טוענים שיצאה סובסטנציה כלשהי, שיצאה איזושהי ישות כלשהי שהייתה בתוכה, איזה סוג של משהו שקיים, אלא פשוט המכונה שבקה חיים. הוא מביא לזה דוגמה, הוא אומר למשל תחשבו על תכונה כמו נוזליות. אוקיי? צבר של מולקולות מים, כן אייץ' שתיים או, הוא נוזלי. מולקולה בודדת של מים היא לא נוזלית. נכון? נוזליות היא לא תכונה של מולקולה בודדת. זה נקרא מצב צבירה. למה זה נקרא מצב צבירה? כי זה מצב שבו נמצא הצבר. כן, נוזל, גז או מוצק, אלה מצבי צבירה. כל מצבי הצבירה הם תכונות של צבר, הם לא תכונות של האובייקט הבודד. מולקולה בודדת או אטום בודד הוא לא מוצק, לא נוזל ולא גז. מוצק, נוזל וגז אלו מצבים שמתארים יחסים בין המולקולות או האטומים שמרכיבות את המכלול הזה. עכשיו הוא אומר, אז מה אנחנו רואים פה? אנחנו רואים שיש למכלול תכונות מסוימות שקיימות רק במישור של המכלול. הן לא מאפיינות את הפרטים שיוצרים את המכלול. וכיוון שכך הוא אומר, אז גם התכונות המנטליות או הפונקציות המנטליות שיש בתוכנו יכול להיות שהן מופיעות רק ברובד הקולקטיבי. זאת אומרת המכלול הפיזיולוגי שלנו איכשהו יוצר תופעות מנטליות. אבל זה לא אומר שצריך להיות שם עוד משהו מעבר. מעבר לפיזיולוגיה כדי להסביר את התופעות המנטליות האלה. אוקיי? יש לפעמים תכונות שמופיעות רק ברמת המכלול ולא מופיעות ברמה של הפרטים שיוצרים את המכלול. ולכן הוא אומר לא צריך להניח שצריך להיות עוד משהו כשמופיעות תכונות נוספות אז צריך להיות עוד משהו, כי אחרת איך זה יכול להיות שנוצרת תכונה ברמת המכלול שלא קיימת ברמה של הפרטים שמרכיבים אותו? כן, זאת בעצם הטענה. לימים לדבר הזה קראו אמרגנטיות. אמרג'נס זה זה הגחה, כן? יש תכונות שמגיחות מתוך המכלול החומרי. זה לא עוד משהו, זה זה פשוט ברגע שאתה מצרף מספיק אלמנטים בצורה מסוימת בצורות מסוימות מגיח מתוך המכלול הזה משהו חדש. משהו שלא היה ברמה של האינדיבידואלים של הפרטים שיוצרים את המכלול הזה. הבעיה היא וזה אני קצת משתף אתכם בזה סוגריים גדולות מה שאני עושה עכשיו אבל זה חשוב כדי להבין את הרעיון. היו לי על זה הרבה הרבה דיונים עם כל מיני אנשים על הנושאים האלה. למשל אחרי שגמר אחרי שיצא הספר שלי על האבולוציה "אלוהים משחק בקוביות", אז צלצל אליי איזה יהודי שהיה פרופסור באוניברסיטת תל אביב למדעי החיים, יוסף נוימן, שהוא מטריאליסט ואתאיסט ככה מאוד פעיל. היה, נפטר כבר. והזכרתי אותו בספר בין היתר ביקרתי איזושהי אמירה שלו, לא זוכר בדיוק מה. הוא צלצל אליי, הייתה לנו שיחה ארוכה איזה שעה או משהו כזה דיברנו, איש מאוד נחמד ונבון, והיה תענוג לדבר איתו. וממש קצת אחרי זה שמעתי שהוא נפטר. זה היה מאוד עצוב לשמוע. בכל מקרה תוך כדי השיחה שלנו, אז הוא אמר לי תשמע, ככה בוידוי חושפני, הוא אמר לי תשמע אני בתור פעיל כן מטריאליסט פעיל אני לא מצליח להעביר לעמיתים מטריאליסטים אחרים איזושהי טעות נורא בסיסית שנפוצה אצלם. הם אומרים שבעצם הרגשות שלנו זה זרמים חשמליים במוח. רגשות או מחשבות או רצונות או כל מיני דברים מהסוג הזה. ואני מנסה להסביר להם שזאת טעות קטגוריאלית, הוא אומר את זה בתור מטריאליסט. זאת טעות קטגוריאלית. אתה לא יכול להגיד שזרמים במוח זאת אהבה. או זה פחד או קמצנות או אני לא יודע מה או פתרון משוואה ריבועית. אוקיי? זרמים במוח זה לא זה. אתה יכול להגיד שהזרמים במוח מחוללים את זה. אתה לא יכול להגיד שזה עצמו זרמים במוח. את אהבה שאני חש למישהו היא לא זרמים במוח. יכול שהזרמים במוח יוצרים את התחושה הזאת שאני קורא לה אהבה, אבל הזיהוי של אהבה עם זרמים במוח זה סתם טעות קטגוריאלית. זה לא קשור בכלל לוויכוחים פילוסופיים. מי שעושה את הזהות הזאת הוא סתם טועה, הוא מבלבל. יש כל כך הרבה שעושים את זה וכל כך הרבה פרופסורים וחוקרים ופילוסופים וזה שכותבים על זה בהתלהבות עצומה ומתייחסים לכל האחרים כטיפשים ופשוט הזוי. פשוט אנשים טיפשים. זה פשוט בלבול. והוא אמר את זה כמטריאליסט, שימו לב. הוא לא רצה להראות שהוא מסכים איתי בזה שיש באדם עוד משהו חוץ מחומר. אין. הוא לא מסכים שיש. הוא רק טוען שהתופעות המנטליות מגיחות מתוך המכלול החומרי, הם לא צריכות עוד את קיומו של עוד משהו. אבל עדיין הן מגיחות מתוכו, זה לא שהן זהו. המהירות של המכונית זה לא המכונית. זה מאפיין כלשהו, מצב כלשהו שהמכונית נמצאת בו. נכון? אז זה לא המכונית אבל זה גם לא עוד משהו שקיים בעולם חוץ מהמכונית. אין עוד ישות בעולם שאני צריך להניח את קיומה בשביל להגיד שלמכונית יש מהירות. מספיק להניח שיש מכונית. נכון? היא נמצאת במצב או קורה לה משהו שהיא נוסעת, שיש לה מהירות. זה מצב של המכונית. אני לא צריך להניח עוד משהו. הפעולות המרכיבים או התופעות המנטליות הן מצבים של המכלול החומרי. אבל אי אפשר להגיד שהמצבים האלה הם זרמים חשמליים במוח. זה פשוט בלבול מושגי. אולי ביטוי של אהבה? לא זה לא ביטוי של אהבה, זאת אומרת מחוללת אהבה. בסדר. זה יכול להיות, על זה אפשר להתווכח, אבל זאת לפחות טענה שאפשר לטעון אותה. אתה לא יכול להגיד שזאת אהבה, זרמים חשמליים במוח זה אהבה סתם בלבול. זה תמיד בא ביחד. תמיד בא ביחד, אוקיי, זה אני זאת טענה שאפשר לשמוע, אני לא מסכים אבל זאת טענה שאפשר לשמוע אותה. אז מה זה בעצם אומר? זה בעצם אומר שגם אם אתה מטריאליסט, מטריאליסט מפוכח, צריך להבין שיש פה אי אפשר לזהות את. הנוזליות עם המולקולות. מגיח פה עוד משהו שאתה צריך להניח בשבילו תהליך של הגחה, כן, של אמרג'נס, מתוך המכלול החומרי. אתה לא חייב להגיד שקיים עוד משהו במציאות חוץ מהמכלול החומרי, אבל אתה כן צריך, אתה לא יכול לזהות את הדבר המגיח הזה עם המכלול החומרי עצמו. יש כל מיני יצורים שטוענים לטובת מה שנקרא היום, יש להם כל מיני שמות לחבר'ה האלה, פאנפסיכיזם. מה זה פאנפסיכיזם? אתם יודעים מה זה? זאת הנחה שלכל חלקיק, לכל דבר בעולם יש מודעות. מה הם רוצים לטעון? המודעות לא מופיעה רק אצל בן אדם בקונסטרוקציה מאוד מסוימת של, אלא לכל דבר ביקום יש מודעות, לכל חלקיק, לכל אלקטרון, לכל אטום, לכל כיסא, לכל דבר יש מודעות. טוב, אוסף של קשקושים שאני לא, חבל אפילו על הזמן להתעסק איתם, אבל מאיפה זה בא הקשקוש הזה? הקשקוש הזה בא מהחוסר המוכנות להכיר בקיומו של אמרג'נס, כי אתה בעצם אומר, אתה לא מוכן לקבל שמכלול חומרי יצור מודעות אם כל אחד מהמרכיבים של המכלול הזה אין בו מודעות. אתה לא מכיר בקיומה של האפשרות של הגחה. אוקיי? לכן בעצם ממציאים את השטות הזאת. אבל הדוגמה הזאת היא דוגמה לא מוצלחת, הדוגמה של הנוזליות. למה? מפני שנכון שתכונת הנוזליות היא תכונה של הצבר, היא לא קיימת במישור של המולקולה הבודדת, אבל אני יכול לחלץ או להסביר את תכונת הנוזליות במונחי התכונות של הפרטים שמרכיבים את הצבר. תן לי את המולקולה ואני אגיד לך באיזה טמפרטורה ובאיזה לחץ אוסף של מולקולות כאלה יהיו נוזליות. אני יודע לעשות את החישוב הזה. זה חישוב. אני יכול לעשות את החישוב הזה. זה כמו, יש לי ארבעה טושים פה, נכון? הטוש הזה הוא לא ארבעה, הטוש הזה הוא אחד. איך פתאום אלה כולם ביחד הם ארבעה? בסדר, כי אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד יוצא ארבעה. אתה עושה חישוב אז יוצא ארבעה. אתם מבינים שזאת לא הגחה אמיתית. יש תכונות שהן תכונות של הריבוי, אבל הן לא שונות מהותית מהתכונות של הפרטים. זה פשוט ריבוי. אז אם אתם מכירים את השדה סביב המולקולה, אז אתם יודעים שאם יהיה אוסף מולקולות מהסוג הזה, בתנאים מסוימים של טמפרטורה ולחץ, אני יכול להגיד לכם שזה יהיה נוזל. זאת אומרת אני יודע לעשות את החישוב מתוך התכונות של הפרט אל התכונות של הקולקטיב. ולכן, אז גם בתאי העצב במוח אז גם תוכל לעשות חישוב ש… זה השאלה הגדולה. תכף נראה. אבל הדוגמה של הנוזליות היא בעצם, אתה יכול לקרוא לה אמרגנטיות אבל זאת אמרגנטיות חלשה. זאת אמרגנטיות במובן הזה שאני כן יכול להסביר את המכלול על סמך הפרטים. התכונה שבמכלול לא קיימת בפרטים, אבל בפרטים קיימות תכונות שעל בסיסן אני יודע להסביר את התכונה של המכלול. אין שום בעיה, יש לי את החישוב, אני יכול לעשות את זה. אוקיי? לעומת זאת כשאתה מדבר על הממדים המנטליים באדם, ואתה רוצה לומר שזה נוצר מהמכלול החומרי, אין לך שום דרך לעשות שום חישוב שמראה את זה, על כלום. אין רמז, בדל רמז להתחלת כיוון של תופעה מנטלית אחת, איך היא יוצאת מתוך מכלול חומרי. אף אחד לא יודע להגיד על זה מילה. כלום. ואנשי מדעי המוח שחושבים שהם יודעים להגיד על זה משהו, הם מבולבלים בדיוק כמו הקודמים שהזכרתי קודם. מה שהם יכולים רק להגיד זה איזה קונסטרוקציה במוח מתחוללת כאשר אני חש אהבה, או כשאני מזהה את סבתא שלי, או כשאני מפחד ממשהו, או כשאני פותר משוואה ריבועית. אוקיי? זה כן. אבל זה מתאם. אתה לא יכול להראות לי את האהבה יוצאת מתוך הזרמים החשמליים. איזה משוואה תקבל כאינפוט זרמים חשמליים ותוציא לי כאאוטפוט אהבה? אין משוואה כזאת בשום מקום. ולכן אין שום רמז בידע שיש לנו היום לפחות לזה שבכלל יהיה ייתכן לעשות חישוב כזה שמתוך המכלול הפיזיולוגי יכול להוציא את האספקטים המנטליים שלנו, את התופעות המנטליות שיש אצלנו. זאת השערה שיכול להיות שהיא נכונה, אין לה שום בסיס. אין שום בסיס. לא ידוע שום דבר בתחום הזה כרגע. אבל יש פה דופמין וסרוטונין, זאת אומרת יש לנו מושג שיודעים שדופמין הוא מוליך לאיזשהו עונג? אנחנו יודעים הרבה דברים, ברור. מדעי המוח עובדים על הרבה דברים הרבה יותר מורכבים גם מזה, שאתה יכול לראות שאופי פעילות מסוים במוח זה פתרון למשוואה ריבועית. אבל זה לא אומר שאתה יודע לחשב שמי שיראה את אופי הפעילות הזאת במוח יעשה איזשהו חישוב ויצא לו פתרון של משוואה ריבועית. אתה לא יכול להראות את המעבר, אתה רק יודע שיש קורלציה. שיש פעילות כזאת, הבנאדם פותר משוואה ריבועית מנטלית. פיזיולוגית זה מה שקורה, מנטלית זה מה שקורה. ואתה מוצא מתאם בין זה לבין זה. בין נוזליות זה לא המצב, זה לא מתאם. בנוזליות יש לי חישוב שמראה לי אם צורת השדה סביב המולקולה הבודדת היא כזאת, כשתשים אוסף מולקולות, אני אעשה חישוב אני אומר לך שהתוצאה היא נוזליות, נוזל. זה לא קיים ביחס לתופעות מנטליות. וזה מה שאנשים לא מבינים, כי אנשים נופלים באותה טעות שאמרתי קודם. הם מזהים את האהבה עם המצב הנוירוני, עם התהליכים הנוירונליים שקורים אצלי. זה פשוט שטות. אהבה זה תופעה מנטלית. ויכול להיות שהיא מגיחה מתוך המכלול החומרי, אולי כן ואולי לא. האם אתה יכול להראות לי חישוב אחד הכי פשוט של תופעה מנטלית הכי פשוטה שאני מצליח לעשות חישוב ולהראות למה זרם חשמלי כזה וכזה יוצר פתרון משוואה ריבועית? או אהבה או שנאה או פחד או קמצנות או לא יודע אמונה דתית, מה שלא יהיה. אין, אין בכלל את השפה, אין את הכלים, כלום, אין שום דבר בתחום הזה. עכשיו, וזה זה מדהים עד כמה אנשים נבונים שזה מקצועם ופילוסופים ומדעי המוח והכל לא תופסים את הדבר הפשוט הזה. פשוט לא תופסים את זה. יש להם עיוורון מדעי. עיוורון בגלל המדע, לא עיוורון מפני המדע. זאת אומרת המדע מעוור אותם. כי כשאתה מטפל בדברים שאין דרך מדעית לטפל בהם אתה מכחיש את קיומם פשוט. זה מה שקורה הרבה פעמים. אם אני אחבר לך אלקטרודה בצבר הזה שאתה יודע ששם בצבר הזה יש אהבה או שנאה או לא משנה, נחבר לאיזשהו עצב אחר, אז העצב הזה יכול לתרגם לך את זה לאהבה ברגע שאתה תגרה אותו בנקודה מסוימת. אוקיי, אז זה רק אומר שיש סיבה ומסובב. אני לא מכחיש את העובדה שיש קשרי סיבה ומסובב בין הנוירונים לבין המנטלי. ברור. אני יכול לעורר בך תחושות של פחד, אני יכול לעורר בך כאבים, אני יכול באופן פיקטיבי, בלי להכאיב לך באמת, אני יכול להראות לך המון דברים אבל זה רק קורלציה. כשאני יוצר אצלך מצב נוירונלי נוצר אצלך מצב מנטלי. לא, יכול להיות גם הפוך. לפעמים פחד למשל גורם לתופעות פיזיולוגיות. אנחנו קופאים בגלל פחד או כל מיני, או הלב דופק מהר או משהו כזה. זה השפעה הפוכה. זה השפעה מהמנטלי אל הפיזי. אוקיי, יש השפעות לשני הכיוונים, זה ברור. אני לא מדבר על זה, השפעות ודאי שיש. אני שואל אם אתה יודע לתאר לי את ההשפעה הזאת במשוואות או לא משנה בכלים מדעיים כאלה או אחרים. לא, אין שום דרך לעשות את זה. אין היום אף אחד שיודע להגיד משהו, לפחות מה שאני יודע, שיודע להגיד משהו על הדבר הזה. אך רוב האנשים פשוט לא שמים לב שבכלל יש פה מה להסביר. וכן ברור, זה אהבה זה זרמים חשמליים במוח כאלה אז מה יש להסביר קשר בין מה למה? זה אותו דבר. הזרמים החשמליים זה האהבה. אני שואל אותו איך אתה מחשב לי את האהבה מתוך הזרמים החשמליים? מה יש לחשב? הזרמים זה האהבה. אז זה שטות כמובן. זה כמו שברטראנד ראסל יש לו ספר בעיות הפילוסופיה. אז הוא, הזכרתי את זה אני לא זוכר, הוא אמר הוא שאל פעם מה זה צבע צהוב. אז כשאתה שואל בנאדם בדורנו או בדורות האחרונים מה זה צבע צהוב, אז הוא יגיד לך זה גל אלקטרומגנטי באורך גל כזה וכזה של הצהוב. אוקיי, כמובן שטויות. למה זה שטויות? כי צבע צהוב זאת תופעה הכרתית, אין צבע צהוב בעולם. צבע צהוב קיים רק אצלנו בהכרה. גל אלקטרומגנטי באורך גל מסוים שפוגע לי ברשתית ייצור אצלי בהכרה פנימה את המחזה הזה שאני קורא לו צבע צהוב. אבל הצבע הצהוב הוא לא הגל. הגל הוא הסיבה לכך שאצלי בהכרה נוצרת ראייה של צבע צהוב. כן? זה כמו שלא דיברנו על זה עם העץ שנופל ביער. בדיוק זהו. אז אותו דבר פה. אתה יכול להגיד שיש יחס סיבתי. כן, הגל האלקטרומגנטי הוא גורם לתחושת הצבע הצהוב זה ברור. אבל לא נכון לזהות את הצבע הצהוב עם גל אלקטרומגנטי. הצבע הצהוב הוא תופעה הכרתית. הגל האלקטרומגנטי זה תופעה פיזיקלית שקיימת בעולם. אוקיי, אותו דבר פה. הזרמים החשמליים זה תופעה פיזיקלית. תופעות המנטליות לא קשורות לפיזיקה. אתה יכול להגיד שהפיזיקה מחוללת אותם, היא הסיבה שלהם. אתה לא יכול לזהות את שני הדברים האלה. אחד עם השני. אבל אם אתה לא מזהה את שני הדברים אחד עם השני, ואתה טוען שהאחד הוא סיבתו של השני, הייתי מצפה שיהיה לך איזשהו מנגנון שתסביר לי, איך זה קורה, איך תהליך הסיבתי הזה מתרחש, משוואות או לא משוואות, לא משנה, בכלי כזה או בכלי אחר. אין. ואז מה זה אומר? שאני שואל אנשים גם בפאנלים, ויכוחים או דיונים שאין סוף כאלה כבר היו לי, אז אני שואל אנשים תגיד, אז אתה מבין שהנוזליות זה לא דוגמה טובה. בנוזליות יש לי חישוב. אבל פה אתה רוצה לטעון שאין בנו שום דבר חוץ מהפיזיולוגיה, והפיזיולוגיה היא זו שמחוללת את כל התופעות המנטליות. כי זה אמרגנטיות, כן, זה הגחה. אני אומר, יש לך איזושהי אינדיקציה לכך שיש פה הגחה? אז אומרים לי כן, זה, אז אומרים עכשיו זה המצאה חדשה בפילוסופיה, זה אמרגנטיות חזקה להבדיל מאמרגנטיות חלשה. אמרגנטיות חלשה זה אמרגנטיות שאפשר לעשות את החישוב וללכת מהפרטים אל המכלול, אמרגנטיות חזקה זה שאי אפשר לעשות את החישוב. אז לא משנה, אי אפשר לעשות את החישוב אבל יש את המעבר הזה, רק אנחנו לא יודעים לעשות את החישוב. עכשיו יכול להיות שזה נכון, אולי, אבל אני רק רוצה להעיר שטענה כזאת לא יכולה, היא לא טענה מדעית. למה היא לא טענה מדעית? כי לעולם לא תהיה לך דוגמה שתמחיש את העובדה שיש אמרגנטיות חזקה. לא יכולה להיות דוגמה, לא יגלו גם בעתיד אף דוגמה כזאת. איך אני יודע? בדיוק. כי ברגע שתראה שיש פה אמרגנטיות, איך תשכנע אותי שיש אמרגנטיות? אני אומר לא, זה בכלל לא יוצא מהמכלול, יש שמה עוד משהו. אם אתה, אתה צריך להראות לי שני דברים: א, אין שם עוד משהו, וב, זה יוצא מהמכלול, נכון? עכשיו אם תראה לי שזה יוצא מהמכלול, אז יש לך חישוב, ככה אתה תראה לי. אם אתה לא, אז הפכת את זה לאמרגנטיות חלשה. להראות לי שיש אמרגנטיות חזקה זה בעצם תמיד לטעון טענה שלעולם לא תצליח להוכיח אותה. ואת זה אומרים לי כשאני טוען לדואליזם, שיש באדם נפש או רוח, אומרים לי תראה זאת טענה שהיא לא מדעית, אי אפשר להוכיח אותה. אז האלטרנטיבה זה אמרגנטיות חזקה, זאת האלטרנטיבה המדעית, שהיא כמובן לא מדעית. אז עכשיו אפשר להתווכח, אפשר להגיד טוב אז יש את התער של אוקאם. למה להניח שיש עוד משהו, עדיף להניח כמה שפחות ישויות. אז אני מניח שיש את המכלול החומרי ואין סיבה להניח את קיומו של עוד משהו כי זאת תיאוריה פשוטה יותר. זאת טענה שאולי אפשר לשמוע, אבל אתה צריך להבין ששתי האפשרויות קיימות. אין הכרעה מדעית מי משתי האפשרויות נכונה כי שתי הטענות לא מדעיות. שתי הטענות לא מדעיות. עכשיו כל אחד צריך להחליט מה יותר סביר בעיניו או מה יותר פשוט בעיניו. בעיני יותר פשוט שיש נשמה, בעיניך יותר פשוט שאין. אוקיי. ואז לפי זה לקופי יש דואליזם ולחתול יש דואליזם? אולי, כי אתה צריך לקבל את זה בצורה מאוד גורפת. לא חייב, אבל אולי. למה? כי ההתנהגות של בעלי חיים היא לא פחות כזאת. לא בטוח, אולי כן אולי לא, אני לא יודע, אבל לא אכפת לי. אני יכול לקבל את הדואליזם הזה, אני יכול לא לקבל, זה לא משנה לי, אני לא. אז הנקודה היא שהיחסים בין הפרטים לבין המכלול שהם מרכיבים הם יחסים לא כל כך פשוטים. זאת אומרת, אם אתה רוצה לטעון שיש במכלול משהו מעבר לפרטים, אז תלוי. אם זה אמרגנטיות חלשה אין לי שום בעיה, אבל אז לא נכון שיש בו באמת עוד משהו. פשוט יש תכונות שאתה יכול לדבר רק על ה… רק רביעייה הם ארבע, כל אחד מהם הוא אחד. זה אמרגנטיות? זה לא אמרגנטיות, זה בסדר. כי רק רביעייה הם ארבע, אחד הוא לא ארבע, אחד הוא אחד. אוקיי? אבל אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ביחד זה נותן לי את הארבע. אותו דבר עם המולקולות. כל מולקולה היא לא נוזלי, אבל אוסף של מולקולות עם שדה כזה סביב כל אחת מהן נותן לי את הנוזליות בחישוב. אז אין שום בעיה עם זה. לכן בנוזל למשל לא הייתי מרחיק לכת, לא הייתי טוען שיש בו עוד משהו חוץ מאשר אוסף המולקולות שמרכיבות אותו. למה להניח את זה? העובדה שיש לו תכונה של נוזליות לא משנה שום דבר, אני יודע להסביר אותה במונחי התכונות של המולקולות הבודדות. אוקיי? לעומת זאת באדם זה כבר יותר מסובך. כי באדם התכונות שמופיעות במכלול לא ניתנות לרדוקציה פשוטה על הפרטים, על התכונות של הפרטים, על התאים הבודדים או על החלקיקים, איברים או מה שלא יהיה. ולכן באדם לדעתי יש בהחלט סבירות להניח שיש עוד משהו שיוצר את הכוליות הזאת, את האורגניות של גוף האדם. אבל תשימו לב, כרגע גם אם אני מקבל את זה וגם אם אני לא מקבל את זה, מה שאני בעצם רוצה לטעון זה שאם אני מתייחס לאוסף הפרטים כמשהו שהוא מעבר… אם אין שם עוד משהו, אז אולי תהיה אמרגנטיות אבל אמרגנטיות חלשה. בסדר? למה אני אומר את כל זה? בוא נחזור לעולם. דיברנו על הכוליות. האם יש בכוליות של העולם משהו מעבר לאוסף הדברים שמרכיבים את העולם, אוסף העצמים, כן, הישים, שמרכיבים את העולם? אז הטענה שאני רוצה לטעון זה שממה נפשך. אם זאת אמרגנטיות חלשה, אז אין דבר כזה יקום. יש אוסף של דברים. אני יכול לקרוא לכל המכלול הזה יקום, אז היקום לא יכול להיות בעל תכונות אחרות ממה שמוכתב על ידי הפרטים שמרכיבים אותו. יכולה להיות לו תכונה כמו נוזליות, אבל היא לא יכולה להיות שונה מהותית. אני יכול לחשב אותה מתוך התכונות של הפרטים. לכן אם כל הפרטים צריכים סיבה, גם היקום צריך סיבה. לא יכול להיות שהמכלול לא צריך סיבה אם כל אחד מהפרטים שבתוכו כן צריך סיבה. כי אין במכלול שום דבר מעבר לאוסף הפרטים. אז מה תגיד לי? לא, יש פה עוד משהו ביקום. זה לא רק אוסף הפרטים. יש פה איזו הנשמה של היקום, יגידו המיסטיקנים, לא יודע. כמו שיש נשמה בגוף האדם שהופכת אותו לאורגניזם, את אוסף כל הפרטים שלו, והופכת אותו לישות אורגנית, גם העולם בעצם הוא איזושהי ישות אורגנית ויש נשמה של העולם שהופכת אותו למשהו אורגני ולא רק לאוסף של חלקים, של ישים וכולי. אבל אם זה כך, אז חזרנו חזרה לאלוהים. הנשמה הזאת, זה מה שאני… תכלס, יש פה עוד משהו חוץ מאוסף הדברים האלה, והוא אחראי ליצירה. מה אכפת לי אם תקרא לזה נשמת היקום או שתקרא לזה הקדוש ברוך הוא או שתקרא לזה אלוהים? מה נפקא מינה? זה נקודה חשובה כי הרבה פעמים אנשים טוענים, מי שהזכרתי את זה, אנשים טוענים, כן, אבל אולי מי שיצר את היקום הוא לא אלוהים אלא לא יודע מה, מוישה זוכמר? אז מאיפה אתה יודע שזה אלוהים? בדיוק! אני לא טענתי עליו כלום חוץ מזה שהוא יצר את היקום. בסדר, אז זה לא שייקספיר, זה בן דוד שלו שגם לא קראו לו שייקספיר. אז מה? תכלס הוכחתי את קיומו של שייקספיר. נכון? אני לא אמרתי עליו כלום חוץ מזה שהוא יצר את העולם. אז מה פירוש, אז אולי לא אלוהים יצר את העולם אלא מוישה זוכמר? אם מוישה זוכמר יצר את העולם, אז מוישה זוכמר הוא האלוהים שאת קיומו הוכחתי. לא אומר על האלוהים הזה כלום חוץ מזה שהוא יצר את העולם. שום דבר. כל מה שאני טוען זה שצריך להיות משהו או מישהו שנמצא מחוץ למציאות הזאת, שהוא זה שיצר אותה. איך קוראים לו, מה התכונות שלו, מה הוא רוצה מאיתנו או לא רוצה מאיתנו, פרשייה אחרת. אני לא עוסק בה בכלל, זה לא הנקודה. אתה יכול להסביר את זה למשל בחתיכת מגנט שאתה מרגיש. יש מגנטיות. ובמגנטיות אתה לא מרגיש שיש חשמל. אבל כשזה משתקלל אתה יכול להגיע לזה לחשמל, עקב התזוזה של כל… של שתי מגנטים אחד ליד השני. יש קשר בין שדה מגנטי לשדה חשמלי, אז לא הבנתי, אז מה? ומכאן אתה ממשיך את ההשתלשלות של זה. וחשמל יוצר את זה, וזה יוצר את זה, וזה יוצר את זה… מה הטענה? לא הבנתי איך זה… מה אתה רוצה לטעון לגבינו? הטענה היא שיש לך מצב שאתה יכול לראות מתוך סיטואציה מסוימת אתה יכול לראות השתלשלות. מה, שיש השתלשלות של דבר מדבר? מישהו מכחיש את זה? לא הבנתי איך זה נוגע לדיון שלנו. אתה אמרת שאתה רוצה להגיע לזה שיש כאן נשמה. בסוף הדרך יש כאן איזשהו משהו שקוראים לו אנרגיה. יש כאן משהו ש… אז… לא מבין לאן אתה חותר. מה הטענה? תתרגם את זה אלינו. מה אתה רוצה לערער על הטיעון? אתה רוצה לחזק אותו? אני רוצה לטעון שאתה מחפש איזשהו משהו שמפעיל את כל המערכת הזאת. משהו רוחני שמפעיל את המערכת הזאת. יכול להיות גם שאותה מגנטיות שישנה בתוך הספירה… יכולה… זאת אומרת, בכל… הזכרת את המים, הזכרת מגנט אני מזכיר לך. ישנם כל מיני קריסטלים שיכולים להיות… שיכולים להוות משהו… קשה להסביר, קשה להסביר את ה… טוב, תחשוב, אני לא מבין לאן זה חותר. טוב, בכל אופן אז כן. מהמבט הראשון אמרנו שאם היקום הוא רק אוסף של פריטים שיש להם סיבה, אז גם ליקום יש סיבה. ואז אתה רוצה להגיד שבגלל שליקום יש סיבה אז יש בורא? כי הסיבה הזאת… הסיבה היא הבורא. לא בגלל. הסיבה של היקום זה מה שאני קורא פה בורא בהקשר הזה. זה אלוהים. ובשל הפרטים הקטנים יש סיבה שאתה פשוט רואה את זה בעין? כן, מהניסיון שלי אני יודע שלכל דבר כזה הוא לא נוצר לבד, צריכה להיות לו איזושהי סיבה. אבל שפינוזה הציע אלוהים שהוא סיבת עצמו, זאת אומרת הוא מחבר את זה… לא סיבת עצמו, הוא זיהה את פנתיאיזם, הוא זיהה את אלוהים עם המציאות. אני לא מצליח להבין את הדברים האלה, יש כל מיני אנשים שמאוהבים בשפינוזה, אני לא מצליח להבין את הקשקוש הזה. זאת אומרת אם אלוהים הוא מכלול של המציאות אז שפינוזה הוא אתאיסט. זה שהוא קורא למכלול המציאות אלוהים אז מה? אני יכול לקרוא לזה מוישה זוכמיר. אבל יש בזה עוד משהו מעבר ל… אבל יש בזה עוד משהו, אבל אז הוא לא מזהה, אז גם אני אומר שיש בזה עוד משהו, אז מה הוא חידש? הוא רוצה לזהות את זה עם המכלול, עם היקום. מה זאת אומרת לא בא מבחוץ? אבל אתה אומר זה עוד משהו, אז זה לא בחוץ אם זה עוד משהו? זה עוד משהו אבל הוא בפנים? מה? אז בפנים, הבפנים זה הבחוץ. אינסוף תארים, אלוהים הוא אינסוף תארים ואנחנו מזהים רק שניים מהם, ההתפשטות והמחשבה. נו? אז כאילו אנחנו פשוט קולטים מעט מאוד ממה ש… אין בעיה אבל עדיין הוא בעצם אתאיסט. כיוון שהמציאות עצמה זה מה שהוא קורא אלוהים. זה שאני קורא למציאות אלוהים זה לא הופך אותי למאמין. רק שיניתי את השם. במילון שלי העולם לא יופיע ב-י בתור יקום אלא ב-א אלוהים. זה הכל, חוץ מזה הכל יהיה אותו דבר, רק שיניתי את המילה שבה אני משתמש. אז מה הרווחתי? לא מבין את הדבר הזה. בכל אופן הטענה היא שאם אני ממה נפשך, זאת אומרת אם אני טוען שיש ביקום עוד משהו ואז בזכות זה אני יכול לדבר אולי שליקום לא צריך סיבה למרות שכל הפרטים שמרכיבים אותו כן צריכים סיבה. אין בעיה, אז זה מבחינתי אלוהים, אז מה הרווחת? ואם אתה אומר שאין בו שום דבר, אז למה, אז איך אתה יכול להניח שהוא לא צריך סיבה למרות שהפרטים שמרכיבים אותו כולם כן צריכים סיבה? לכן ממה נפשך אתה לא יוצא פה עם רווח. זאת אומרת בסוף בסוף צריך להיות משהו שאחראי לקיומו של קיומה של הזוועה שאנחנו חיים בתוכה. אולי עוד הערה אחת אני אטען, יכול להיות אולי מצב אין ביקום שום דבר חוץ מהפרטים שמרכיבים אותו. אבל יכולה להיות טענה שאומרת שהתהליך הזה של היווצרות של דברים מתוך דברים אחרים שאותו אנחנו רואים כל הזמן, נכון? חול מתגבש ונהיה סלעים, הסלעים מתפוררים ונהיים חול, המים מפוררים את הסלעים, כן כל מיני דברים כאלה, זאת אומרת ברור שדברים עוברים מטמורפוזה. דברים הופכים להיות דברים אחרים ויש תהליך כזה. אז עכשיו הסיבה של הסלע נגיד זה התגבשות של חול עם מים עם מלח או לא יודע בדיוק מה ונוצר סלע. אז החול יצר את הסלע עם המים והכל. מי יצר את החול? לא יודע, משהו, סלע קודם שהתפורר ויצר את החול. והמים גם הם נוצרו ממשהו ואז משהו אחר יצר אותם ואז בעצם אתה יכול להגיד לכל דבר בעולם יש סיבה ועדיין המכלול כולו לא הייתה לו סיבה. זה פשוט ממשיך. כל דבר בעולם יוצר דבר אחר וכל הזמן זה ממשיך ולמכלול כולו עדיין לא צריך סיבה. זה תהליך אינסופי שכל הזמן כל הזמן ממשיך. זאת אומרת דבר יוצר דבר. אז לכל דבר בעולם באמת יש סיבה שיצרה אותו ועדיין למכלול כולו לא צריך סיבה. כאן אני נוטה לחשוב שזה גם טיעון בעייתי. א', בגלל הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי שאליו נגיע בהמשך, טיעון מן המורכבות. כי גם אם זה יסביר את הימצאות של הדברים זה לא מסביר את המורכבות שלהם. אבל מעבר לזה אנחנו חוזרים חזרה לצבים כל הדרך עד למטה. זאת אומרת האם זה באמת הסבר? כי ברגע שאתה אומר לי שהדבר הזה הוא הסבר אתה בעצם אומר לי שאין לך הסבר, נכון? כמו הצבים כל הדרך עד למטה. אתה בעצם עד שלא הצגת בפני את כל ההשתלשלות מהחוליה הראשונה והלאה עד אלינו לא הצגת הסבר. זה שאתה אומר שזה ממשיך עד אינסוף זה לא עוזר לי. ממשיך עד אינסוף זה אומר אה לזה יש סיבה וגם להוא יש סיבה, רגע רגע כן כן לכל יש סיבה. מה זאת אומרת לכל יש סיבה? תראה לי אותה אל תצהיר שלכל יש סיבה. תראה לי. אתה לא יכול להראות לי כי זה אינסופי. זה בדיוק צבים כל הדרך עד למטה. בעצם אתה צריך לדבר פה על אינסוף קונקרטי ולא פוטנציאלי ולכן אני חושב שגם הטיעון ההוא לא נכון, מה עוד שלפחות בעשורים האחרונים אנחנו יודעים שהעולם שלנו הוא סופי בזמן, זאת אומרת הוא קיים ארבע עשרה מיליארד שנה או סדר גודל כזה, והוא לא אינסופי. אז בסופו של דבר התהליך הזה כן התחיל מתישהו. הוא לא תהליך אינסופי. מה? אז זה סותר את השני. לא אני אומר שהסבר כזה הוא לא הסבר. ההסבר הזה בעצם מציג אינסוף קונקרטי, אבל אין דבר כזה. על אינסוף אתה יכול לדבר בשפה פוטנציאלית, לא בשפה קונקרטית. מה? למה זה סותר את ההסבר? אז אני אומר שהסבר כזה הוא לא הסבר. כי ההסבר הזה בעצם מציג אינסוף קונקרטי, ואין דבר כזה. על אינסוף אתה יכול לדבר בשפה פוטנציאלית, לא בשפה קונקרטית. מה? וזה אולי מסביר, לא יודע כמה זה הגיוני, שהזמן נוצר באיזשהי נקודה, לפני זה לא היה זמן. אוקיי. זה תמיד משפטים נורא בעייתיים, משפטים נורא בעייתיים כי מה זאת אומרת לפני זה לא היה משהו? לפני זה לא היה לפני. המונח לפני הוא לא שייך להגיד. לפני ציר הזמן, מה היה לפני ציר הזמן? המונח לפני הוא מונח שקיים בתוך ציר הזמן. יוצאים מזה שאי אפשר להגיד דבר כזה. תגיד היה זמן או שתמיד היה, תראו, הנקודה היא אם הזמן קיים או לא קיים, זה ויכוחים. קאנט טען שהזמן והחלל זה רק צורות הסתכלות שלנו על המציאות. זה לא באמת דברים שקיימים. והיה פעם יהודי בשם רבי שם טוב גפן, שזה אחד מאבות אבותיהם של הגפנים, יונתן גפן ואביו גפן ואלה, משה דיין, המשפחה של משה דיין, שהוא יהודי מאוד מעניין. יש לו ספר שיצא בהוצאת מוסד הרב קוק שנקרא "ממדי הנבואה והאדמתנות". אלה שלושה מאמרים שהוא כתב. אחד מהם זה מאמר שפורסם בכתב עת רוסי למתמטיקה על טבע הנבואה, טיבה המתמטי של הנבואה. בכל אופן, אז בין היתר הוא רוצה לטעון שם שיש לו פתרון לגיל היקום. הרי תמיד שואלים, גיל היקום לא מתיישב עם המסורת. המסורת אומרת שזה חמשת אלפים שבע מאות או פחות מששת אלפים שנה, וגיל היקום אנחנו יודעים שהוא מעל ארבעה עשר מיליארד שנה. אוקיי. אז הוא אומר, לפי קאנט השאלה מעיקרה ליתא. למה? כי קאנט אמר שהחלל והזמן הם רק צורות הסתכלות שלנו על המציאות. הם לא קיימים באמת. ולפני שבני אדם קיימים, אז אין משמעות לזמן. אז לכן אין מה לדבר על זה כמה זמן העולם קיים לפני שהיה בן אדם. אין לפני. לפני שהיה בן אדם לא היה זמן, כי הזמן זה רק צורת הסתכלות של בן אדם. איפה הוא טועה? הוא טועה בגלל שגם אם הזמן הוא רק צורת הסתכלות של בן אדם, קודם כל אני לא חושב שזה נכון שהזמן הוא צורת הסתכלות של בן אדם, אבל גם אם זה היה נכון זה לא פותר את הבעיה. למה? אני למשל יכול לשאול מתי נולד סבא שלי, ולא הייתי קיים אז בדרך כלל. נכון? אז איך אני יכול לשאול את זה? כי כשאני מרכיב משקפיים של חלל וזמן, אני יכול להסתכל עם המשקפיים האלה גם על העבר וגם על העתיד, ואני אתאר את כל האירועים בעבר ובעתיד על פני ציר הזמן שלי. זה שצורת ההסתכלות הזאת נולדה איתי, זה בסדר, רק אני משתמש בה. אבל כשאני משתמש בה אני יכול להשתמש בה גם כדי לתאר את העבר. כשאני משקיף על העבר גם אותו אני מתאר על פני ציר הזמן והחלל. ולכן אין שום בעיה עם זה גם אם אתה אומר שהזמן זה צורת הסתכלות של האדם. אני עכשיו מסתכל אחורה ושואל את עצמי כמה זמן העולם קיים. אני יכול להגיד ארבעה עשר מיליארד שנה במשקפי הזמן שלי. כשאני מתרגם את זה לשפה הסובייקטיבית הזאת שלי, שפת הזמן, ואני שואל כמה זמן העולם קיים, זאת שאלה לגיטימית לחלוטין. אין מה זה לפני זה. אם הזמן נוצר בהסתכלות הסובייקטיבית שלי, אז אין לפני זה. בסדר? טוב, אפשר להיכנס פה לפילוסופיה של זמן, אבל נעזוב את זה. אני רוצה עוד להעיר הערה על הטיעון הקוסמולוגי. אני רוצה לדבר קצת על היחס בין הטיעון כפי שהצגתי אותו כאן לבין טענה מדעית. אם עכשיו כתוצאה מהטיעון הזה הטענה שיש אלוהים הופכת להיות טענה מדעית. אז כמו שדיברתי על זה בהקדמות, אמרתי שלא. למה לא? בגלל שהטענה הזאת אי אפשר להעמיד אותה על מבחן הפרכה. אני לא יכול לחשוב על ניסוי שהתוצאות שלו ייתנו לי אינדיקציה האם הטענה הזאת הופרכה או לא, אוששה. ולכן זאת לא טענה מדעית. מאז קארל פופר אנחנו יודעים שההגדרה המינימלית לטענה מדעית זאת טענה שאפשר להפריך אותה. אוקיי? שאפשר להעמיד אותה למבחן הפרכה. את הטענה הזאת אי אפשר להעמיד למבחן הפרכה. אבל יש נקודה חשובה שבכל זאת נדמה לי שחשוב להצביע עליה. הדרך שבה הגעתי מההנחה אל התיאוריה אל המסקנה היא כן דרך מדעית. כשאני מסתכל על גופים. גופים בעלי מסה ואני רואה שכל אחד מהם נופל לכדור הארץ, ואז אני עושה הכללה, אני אומר כנראה כל הגופים בעלי המסה נופלים לכדור הארץ. אני עושה הכללה על בסיס עובדות, נכון? גם פה אני עושה הכללה על בסיס עובדות. אני אומר בעצם כל מיני דברים שקיימים פה, היה משהו שיצר אותם. יש לי עובדות שונות שאני מכיר. מזה אני עושה הכללה שלכל דבר שקיים צריך להיות משהו שיצר אותו ובפרט העולם, ולכן יש אלוהים. זו הכללה מדעית לגמרי. מה לא מדעי בה? התוצאה. כי בחוק הגרביטציה אפשר להעמיד אותו למבחן הפרכה. אם ניקח גוף בעל מסה ונראה שהוא לא נופל לכדור הארץ התיאוריה הופרכה, נכון? איזה מבחן הפרכה אני אעשה על קיומו של אלוהים? אני לא יכול. ואת הדרך להגיע למסקנה היא דרך מדעית. זאת הכללה על בסיס תצפיות, על בסיס עובדות. אבל המסקנה כשלעצמה היא לא מדעית כי אי אפשר להעמיד אותה למבחן הפרכה. בסדר? שני דברים שונים. אז אם אומרים לי תראה זאת לא טענה מדעית, אני מסכים. אם אומרים לי תראה זה לא מדעי, זאת מיסטיקה, לא מסכים. הדרך שבאמצעותה הגעתי אל המסקנה הזאת היא לא מיסטיקה, זאת בדיוק אותה דרך שאני עושה גם ביחס למסקנות מדעיות, בדיוק אותו דבר. אין פה שום דבר מיסטי. נכון שהתוצאה אני לא יכול להעמיד למבחן הפרכה, נו מה לעשות. אגב, אם תתעקשו אז אפשר אולי אפילו להעמיד את זה למבחן הפרכה. לא את הטענה שיש אלוהים, אלא את הטענה שלכל דבר יש סיבה. אם נראה משהו שלא קדמה לו סיבה, אז פרכנו את הטענה הזאת. תורת הקוונטים למשל, מישהו יכול לומר שהיא פירכה את עקרון הסיבתיות, את העיקרון שאומר שלכל דבר צריכה להיות סיבה, כי בתורת הקוונטים אנחנו חושבים שיש דברים שקורים בלי סיבה. אז הנה, זאת אומרת התיאוריה שלכל דבר צריכה להיות סיבה היא לכאורה תיאוריה שהיא אפילו בת הפרכה, לא רק תיאוריה שהגענו אליה על ידי הכללה מתוך עובדות. אז לכן צריך להבחין הבחנה חדה בין השאלה האם הטענה שאליה הגעתי היא טענה מדעית לבין השאלה האם הדרך שבה הגעתי אל הטענה הזאת היא מיסטית או שהיא דרך שמתאימה לחשיבה המדעית. תשובה לשאלה הראשונה היא שלילית, תשובה לשאלה השנייה היא חיובית. הדרך היא דרך מדעית. המסקנה לא יכולה לעמוד למבחן הפרכה ולכן היא לא מדעית. אוקיי, זה ובמובן הזה הרבה פעמים אומרים שזה לא מדעי, אני לא מתרגש מזה שזה לא מדעי, זה לא יכול להיות מדעי. איך אפשר להעמיד למבחן הפרכה את קיומו של אלוהים? בסדר, אז מה? אבל אם הדרך שבאמצעותה הגעתי אל המסקנה היא הדרך שבה אני משתמש גם בהקשר המדעי, אז זה אומר שזאת דרך רציונלית, זאת אומרת זאת דרך שבהחלט ראוי לתת בה אמון. בסדר, זה שני דברים שונים. ההאשמה הזאת שהטענה היא לא מדעית היא האשמה שלא ממש לא צריך להתרגש ממנה. טענה נוספת, אני לא זוכר יכול להיות שהזכרתי את זה בפעם הקודמת, יש טענה נוספת שעולה ואומרת אלוהים הוא לא הסבר. יש משהו שאתה לא מבין, איך כל הסיפור הזה נוצר. זה אלוהים שהוא ברא את הדבר שנוצר. אלוהים אתה לא יודע להגיד עליו כלום חוץ מזה שהוא יצר את הדבר שאתה מדבר עליו. אז לא באמת נתת הסבר. זה לא יכול להיות הסבר שמוסיף לי הבנה. לא הוספת לי הבנה. המצאת לי עוד משהו שאין לי שום הבנה לגביו, מה הוא ומי הוא ומה הוא עשה ומה וזהו. זה לא נקרא שהסברת לי משהו. אלוהים הוא לא הסבר, כן? טענה מאוד נפוצה בוויכוחים עם אתאיסטים. אבל זאת טעות, זאת אי הבנה. תחשבו למשל על, אני מכניס פה את אלוהים בטיעון הזה לא בתור הסבר, אלא אני פשוט מוכיח את קיומה של ישות כזאת. זה הכל. גם אם הישות הזאת לא תסביר כלום, אבל אני יכול להוכיח שקיימת ישות כזאת. תחשבו למשל על פו הדב, כן? שהולך על שפת הים והוא רואה עקבות בחול, והתברר שזה של עצמו. הוא רואה עקבות בחול, אומר כנראה משהו עבר פה, משהו שהטביע את העקבות האלה בחול. אז יגיד לו האתאיסט מה אתה, אתה יודע להגיד לי משהו על מי שעבר פה? שום דבר חוץ מזה שהוא זה שהטביע את העקבות האלה. אתה לא יודע להגיד עליו כלום. חי, מת, אם הוא צומח, דומם, מה הוא רוצה, מי הוא ומה התכונות שלו, אתה לא יודע להגיד עליו כלום, אז לא הסברת שום דבר. נכון, באמת לא הסברתי שום דבר, אבל עדיין הוכחתי את קיומו של משהו שעבר פה והטביע את העקבות האלה. זה אם זה הסבר. הוכחתי לך משהו, הסביר לך משהו, למה זה רלוונטי? הוכחתי לך את קיומו של משהו מסוים. אתה יודע עליו דבר אחד, שהוא הטביע את העקבות. אתה לא יודע עליו שום דבר אחר. הוכחתי לך את קיומו של משהו כזה שהטביע את העקבות. נכון, אני לא יודע להגיד עליו שום דבר חוץ מזה. אז מה? לא יודע להגיד עליו כלום. אותו דבר פה. העקבות האלה שיש בעולם, כביכול זה שהעולם קיים, זה מוכיח שהיה מישהו שהטביע את העקבות האלה. אני לא יודע להגיד על המישהו הזה שום דבר. אתה אומר לי זה לא הסבר? שיהיה לך לבריאות, אז לא הסבר. אז מה? עדיין יש לך משהו להגיד על ההוכחה? הבאתי לך הוכחה. מה יש לך להגיד על ההוכחה הזאת? לא. אז זה אומר שהוכחתי לך שיש אלוהים. וזאת בעצם הטענה. והערה אחרונה כמובן, שכבר הערתי אותה אבל אני אסכם אותה גם כאן, זה שזה שאנשים אומרים טוב, אבל מי אמר שלכל דבר יש סיבה? אולי זה לא נכון? זאת הנחה של הטיעון הקוסמולוגי. אולי זה לא נכון? אז פה אני אגיד אחת משתיים. א, למה להניח זה לא נכון אם לכולם יש אינטואיציה שזה כן נכון? אתה יכול להגיד זה לא וודאי. אכן, זה לא וודאי. הנה, בטיעון עצמו ראיתי שחייב להיות חריג אחד שלגביו זה לא יהיה נכון. אוקיי? אלוהים הוא החריג שהוא לא אמורה להיות לו סיבה. נכון, אני לא אומר שזה וודאי. אבל שום טיעון לוגי לא יכול להוביל לוודאות. על זה דיברנו בהרחבה בראייה האונטולוגית. נכון? טיעון לוגי מסיק מסקנה מתוך הנחות. ההנחות אתה תמיד צריך להחליט מה דעתך לגבי ההנחות בשביל לקבל את המסקנה. אז הטענה שהמסקנה היא לא וודאית זה ברור לגמרי. הוודאות שיש לך במסקנה היא כמידת הוודאות שיש לך בהנחות. עכשיו תחליט אם אתה מקבל את ההנחות או לא. לזה שהמסקנה היא לא וודאית, אז מה? כן, אחת הביקורות של קאנט על כל הראיות לקיומו של אלוהים זה שהן לא מובילות לוודאות. אז מה אם הן לא מובילות לוודאות? השאלה מה הסבירות אומרת, לא הוודאות. אין וודאות בכלום. זה דבר אחד. דבר שני אני אומר, מבחינתי מספיק, היה לי פעם סדרת מאמרים בויינט מדע על האם אמונה באלוהים היא רציונלית. וטענתי שם שמספיק לי להראות שדרך החשיבה הרציונלית מובילה לקיומו של אלוהים, איי רסט מיי קייס, ובזה סיימתי. אם מישהו יגיד כן, אבל אולי לא צריך להיות רציונליים, אולי לא. אבל אני אומר שאם אתה חושב רציונלית אתה מגיע למסקנה שאלוהים קיים. זה מה שאני רוצה להראות. מי שרוצה להיות לא רציונלי, בסדר. בדרך כלל מאשימים את המאמינים בחוסר רציונליות. כן, מה הבעיה? אם אתה לא מגיע לזה, אז מה האלטרנטיבה? מה? האלטרנטיבה היא שאין אלוהים וכל הסיבתיות לא נכונה, והכל בסדר. מבטל ספק בעקרון הסיבתיות. לא בטוח עקרון הסיבתיות. ככה אנחנו חושבים, אולי זה לא נכון? אולי. אבל ההנחה הרציונלית היא שזה כן נכון. עולם המדע בנוי על זה שלכל דבר צריכה להיות סיבה. לא בכדי אנשים מסתבכים עם תורת הקוונטים כי שם פתאום רואים דברים שאין להם סיבה ואנשים מורטים שערות. מה אתם מורטים שערות? מה הבעיה? אז אין סיבה. מה חייב להיות לכל דבר סיבה? אותם אנשים עצמם כשתתווכח איתם על אלוהים והעולם וזה, יאמרו כן, ברור, יש דברים שלא צריך להיות להם סיבה. אני פגשתי כאלה בעשרות. ואחרי זה מי שיגיד להם שמשהו קרה בלי סיבה יאשפזו אותו על אי שפיות זמנית או קבועה, לא זמנית. זה תלוי הקשר, אוקיי? אז בעניין הזה מה שאני כשהקדמתי את ההקדמה הזאת מראש כי ידעתי, כבר היו שם ויכוחים, אל תשאלו איזה ויכוחים היו שם בויינט. שצרחו שם, קיללו, מה פתאום מביאים את החשוכים האלה בכלל לכתוב פה. זאת נחלה בלעדית של האתאיסטים, האגפים המדעיים ברשת. זאת אומרת, מי שמעז להגיד שם משהו אחר הוא פשוט כופר בעיקר, אסור להכניס אותו לכנסייה. אז מה שאני הקדמתי שם ואמרתי שם שאני לא רוצה להוכיח שיש אלוהים, אני רוצה להוכיח שאדם רציונלי צריך להאמין בקיומו של אלוהים. מי שאמר טוב, אבל אני לא רציונלי, אז לא. אני רק רוצה שיהיה ברור מי רציונלי ומי לא רציונלי בין המאמינים והלא מאמינים. כי בדרך כלל חושבים הפוך. בדרך כלל חושבים שמי שמאמין הוא לא רציונלי והלא מאמינים הם הרציונליים. אוקיי? טוב, אז סיימתי את עניין הטיעון הקוסמולוגי. הראיה הפיזיקו-תיאולוגית, זה הראיה מהסוג השלישי. אני עוד פעם שם את זה בקונטקסט: הראיה האונטולוגית זאת ראיה שלא מניחה הנחות בכלל, היא משתמשת במושגים ובהגדרות ועושה רק ניתוח של מושגים. ראינו שזה בעייתי. אחרי זה הראיה הקוסמולוגית כן מניחה הנחות, אבל עדיין הנחה מאוד מינימלית. שקיים משהו, זהו. הראיה הפיזיקו-תיאולוגית כבר מניחה הנחה יותר מפורטת, יותר מורכבת. היא אומרת שקיים משהו והמשהו הזה הוא בעל תכונות מסוימות. למשל הוא מאוד מורכב, או מתואם, חלקיו מתואמים, או מתוכנן, לא משנה, יש לזה ניסוחים שונים. אוקיי? אז הוא אומר, אם הדבר שקיים הוא מורכב, דבר מורכב לא נוצר סתם ככה. יש מישהו שהרכיב אותו ולכן יש אלוהים. זה הטיעון בעצם באופן סכמטי. אז אתם רואים, המבנה הוא בדיוק אותו מבנה כמו הטיעון הקוסמולוגי, רק הטיעון הקוסמולוגי אומר קיים משהו וכל דבר שקיים צריכה להיות סיבה שיצרה אותו, לכן יש אלוהים. הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי אומר קיים משהו והוא מורכב. דבר מורכב לא נוצר לבד. לא כל דבר, דבר מורכב לא נוצר לבד, ולכן חייב להיות מרכיב. חייב להיות מישהו שיצר אותו. מבנה דומה רק ההנחה היא הנחה שונה. כמובן גם הגדרת האלוהים שאת קיומו אנחנו מוכיחים פה גם היא שונה. האלוהים עכשיו הוא לא מי שיצר את העולם אלא מי שתכנן אותו, או מי שהרכיב אותו. נגיד אם תדברו בשפה קבלית, יש בריאה ויש יצירה. הבריאה זה יש מאין והיצירה זה יש מיש. לצור צורה זו יצירה. אתה יוצר את הדבר הזה ואתה צר לו צורה. אוקיי? אז הראיה הקוסמולוגית מדברת על הבריאה, איך נוצר בכלל משהו, והראיה הפיזיקו-תיאולוגית מדברת על היצירה. הכוונה איך נוצרה הצורה של הדבר שקיים, המורכבות שלו, התכונות המיוחדות שלו וכן הלאה. עכשיו הראיה הזאת היא בעצם אולי הראיה המרכזית שמביאים לקיומו של אלוהים. בדרך כלל הראיה שמביאים זאת הראיה הזאת. אנשים שמגיעים באופן פילוסופי לאמונה באלוהים בדרך כלל מגיעים בדרך הזאת, ולכן הרבה פעמים זה מזוהה עם אמונה באלוהים. אנחנו נראה בהמשך שהערעור מן האבולוציה לראיה הזאת נתפס כערעור על קיומו של אלוהים, כשבעצם הערעור בכלל לא קשור לקיומו של אלוהים. אבולוציה לא נוגעת בשום צורה לקיומו של אלוהים. אבל התחושה שהראיה הפיזיקו-תיאולוגית וקיומו של אלוהים זה אותו דבר, אז אם אתה תוקף את הראיה הפיזיקו-תיאולוגית אתה בעצם הראית שאין אלוהים. לא, תקפתי את הראיה הפיזיקו-תיאולוגית, יכול להיות שהיא נפלה. מי אמר שאין אלוהים? אולי יש רק זאת לא ראיה טובה לקיומו, או שיש ראיות אחרות שטובות לקיומו, לא משנה, או שאין, זה לא אומר שהוא לא קיים. רק אומר שהראיה המסוימת הזאת נפלה. אוקיי? כיוון שזה נתפס בצורה כל כך חזקה, למה הנוצרים כל כך נלחמים נגד האבולוציה, מקימים מכוני מחקר כדי לכתוב חומרים נגד האבולוציה, להפריך את האבולוציה? כי זה גם האתאיסטים וגם המאמינים מסכימים שזה משחק סכום אפס. שאם אתה מאמין זה אומר שאתה צריך לדחות את האבולוציה, ואם אתה מאמין באבולוציה זה אומר שאתה צריך לדחות את קיומו של אלוהים. אז שניהם מסכימים. עכשיו כל השאלה זה את מי לאמץ ואת מי לדחות, זה הוויכוח ביניהם, ושניהם מסכימים שהמשחק הוא משחק סכום אפס. זה שטויות. המשחק הוא לא סכום אפס, שניהם טועים בזה. אוקיי, לזה עוד נגיע. הסיבה שגורמת להם לזה זה בגלל שהם חושבים שראיה פיזיקו-תיאולוגית וקיומו של אלוהים זה אותו דבר. הם מזהים את שני הדברים, שאם אתה מסביר עולם בלי שאלוהים יצר אותו, הרכיב אותו, היה מעורב בו, אז אין אלוהים. לא, יש אלוהים והעולם בכל זאת נוצר בלעדיו, או המורכבות שלו נוצרה בלעדיו. אוקיי. אז תראו, אני אתחיל אולי במדרש, אני רק אקרא לכם אותו. מדרש תמורה, אוצר המדרשים: מעשה שבא מין ואמר לרבי עקיבא, העולם הזה מי בראו? אמר לו הקדוש ברוך הוא. אמר לו הראני דבר ברור, תוכיח לי. אמר לו למחר תבוא אלי. למחר בא אצלו, אמר לו רבי עקיבא מה אתה לובש? אמר לו בגד. אמר לו מי עשאו? אמר לו האורג. אמר לו איני מאמין לך הראני דבר ברור. אמר לו ומה אראהך ואין אתה יודע שהאורג עשאו? מה אתה רוצה שאני אראה לך? אתה רואה בגד, אתה לא מבין שמישהו עשה אותו? אמר לו רבי עקיבא, ואתה אינך יודע שהקדוש ברוך הוא ברא את עולמו? הנה יש לך עולם, אתה לא יודע שהקדוש ברוך הוא ברא אותו? נפטר אותו מין. אמרו לו תלמידיו מהו הדבר הברור? אמר להם בניי, כשם שהבית מעיד על הבנאי, והבגד מודיע על האורג, והדלת על הנגר, כך העולם מודיע על הקדוש ברוך הוא שהוא בראו. עדיין זה לא תשובה. למה לא? מה ההבדל בין עולם לבין הבגד? ומה ההבדל הגדול? תראו, היה כומר אמריקאי בשם פיילי במאה ה-19. זאת גמרא מפורסמת שמספרת שהבת של הקיסר אמרה לרבי עקיבא שתבוא מחר, אז הוא אמר לה שאני אענה לך תשובה. רבי יהושע בן חנניה בא המין שאל אותו, אז הוא אמר לה תבואי מחר. אז היא אומרת לו איפה הנשמה שלך? בגמרא בגיטין מופיע אולי? אולי, לא, אני אגע בזה אני מדלג. ואיפה הנשמה? לא יודע. אז הוא אמר לו תבוא מחר תסתכל לשמש, זה אחד מהעבדים הקטנים של השמש, ואת לא יכולה להסתכל. את לא יכולה להסתכל? שום בעיה. טוב, זה לא בדיוק אותו דבר אבל כן. זאת אומרת פה זה ממש טיעון המורכבות. אומר יש לך בגד ארוג. אתה מבין שזה משהו שנוצר, יש לו מבנה, יש לו תכלית, יש לו מתאם בין חלקיו, מישהו תכנן את זה, מישהו עשה את זה. וכמו שהבגד מעיד על האורג, גם העולם מעיד על הבורא שלו. יש את הכומר פיילי, הכומר האמריקאי פיילי, אחד הטיעונים הכי מושמצים ב-150 שנה האחרונות, שהוא בעצם טען ששניים בעצם, אחד זה פיילי והשני זה נוסגאן, פרד הויל. השני זה פרד הויל הפיזיקאי, אסטרופיזיקאי. פיילי אמר, נגיד שאתם הולכים ברחוב ואתם רואים שעון זרוק על המדרכה. אתם מיד שואלים את עצמכם מי יצר את השעון הזה? איך נוצר השעון? כנראה היה שען שיצר את השעון הזה. עכשיו העולם הרבה יותר מורכב משעון. אז אם לגבי השעון אתם לא מוכנים לקבל שהוא סתם ככה נוצר בלי שיש מישהו שיצר אותו, אז העולם אחת כמה וכמה. זה כמו המדרש הזה. אוקיי. פיילי, לא פיילי, פרד הויל, הוא אמר, שם זה ממש העליב את האתאיסטים כי הוא היה פיזיקאי ידוע, ופיזיקאי כופר זה הכי גרוע, כופר באתאיזם, כן. פרד הויל אמר שהסיכוי לזה שהחיים נוצרו במקרה הוא פחות או יותר כמו סיכוי לזה שסופת הוריקן תעבור מעל מגרש גרוטאות ותייצר מטוס בואינג שעובד מתוך הגרוטאות. כנראה תחבר אותם איכשהו במעבר כזה של סופת הוריקן ויווצר מטוס בואינג. אומר שיווצרו החיים זה נס הרבה יותר גדול מאשר הנס הזה. כן? ואתם לא מבינים כמה דיון נשפך כדי להשמיץ את שני החברה האלה. זה מוציא את האתאיסטים מדעתם הטיעונים האלה, וכמובן עם לגלוגים ומין איזה שטויות פשוט. הם לא מבינים איך פרד הויל הנבון אמר כזאת שטות, כנראה באותו יום הוא היה חולה או משהו. וכל הטיעונים הם טיעונים מופרכים לחלוטין. פשוט טיעונים מופרכים, טיעוני הנגד. זה לא ייאמן כמה אנשים חכמים נופלים בגלל המגמתיות, זאת אומרת לא מצליחים לראות את ההיגיון של מי שעומד מולם. דייוויד יום היה לו דווקא טיעון נגדי לטענה הזאת. הוא אמר לנו יש ניסיון עם אורג או חייט ובגד ונגר. עם יקומים אין לנו, עם יקומים לא אותו ניסיון. אז לטיעון הזה אנחנו עוד נגיע בהמשך. יש מאמר של עלי ליבוביץ', הבן של ישעיהו, שהוא אסטרופיזיקאי מאוניברסיטת תל אביב, גם כן פעיל אתאיסטי כזה ידוע. והוא בעצם כתב מאמר בכיוון הזה ואני אטפל בו בהמשך. גם הוא דיבר שטויות כמו כולם. מכל מקום, הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי הזה בעצם אומר מורכבות מעידה על מרכיב. אתה רואה מכונת כביסה, אתה בא, כן, אתה הולך למכונת כביסה, אתה אומר מכונת כביסה, טוב איך היא נוצרה? איך זה קרה שהיא פתאום עומדת פה ומכבסת ויודעת לסחוט ולהכניס מים ולהוציא מים ולקחת אבקה? טוב מישהו יצר אותה כנראה. בא האתאיסט, מה פתאום? זה קרה איכשהו לבד בלי סיבה. קרה פשוט מכונת כביסה קרתה. זה יכול לקרות, נכון? קורים כל מיני דברים מוזרים, אז גם מכונת כביסה יכולה לקרות. מבינים שהדברים האלה נראים נורא מופרכים. אני אגיע עוד לטענה הזאת שאומרת שעל מכונות כביסה יש לנו ניסיון. בכל אופן זאת בעצם הטענה. עכשיו אם אני אנסח את זה בטיעון מסודר כמו הטיעון הקוסמולוגי, אז אני אגיד ככה, הנחה ראשונה: קיים יקום שהמבנה שלו, אדם, אפילו בעל חיים, לא משנה, שיש לו מבנה מאוד מאוד מיוחד ומורכב. אוקיי. הנחה שנייה. דבר עם מבנה מיוחד ומורכב לא נוצר באופן ספונטני מעצמו. וצריך מישהו שייצר אותו. מסקנה: צריך להיות משהו שיצר את הדבר המורכב הזה. מבחינתנו זה אלוהים. ושוב פעם, אל תשאלו אותי רגע, אבל מי אמר שזה אלוהים? אולי זה מוישה זוכמיר? בסדר, אז מוישה זוכמיר הוא האלוהים. מוצאי יום כיפור אנחנו עוברים שבע פעמים, נכון? מוישה זוכמיר הוא האלוהים. אז הטענה היא שאני מוכיח את קיומו של מי שיצר את המורכבות הזאת, לא אכפת לי איך קוראים לו ומה הוא עושה ומה התכונות שלו, אני לא מחפש הסברים, אני מביא ראיות. אוקיי? בדיוק כמו שאמרתי על הטיעון הקוסמולוגי. עכשיו, בהקשר הזה, כמובן, גם פה יכול לעלות הטיעון, הדיון פה מאוד מקביל לטיעון הקוסמולוגי עד שנגיע לאבולוציה, זה המקרה החריג, שהאבולוציה תוקפת את הטיעון הזה, אבל לא תוקפת את הטיעון הקוסמולוגי. אבל חוץ מזה כמעט כל שאר הערעורים זה אותם ערעורים שפגשנו בטיעון הקוסמולוגי. למשל, אומרים טוב, אז מי יצר את, אם אלוהים הרכיב את כל הדבר המורכב הזה, אז גם הוא עצמו כנראה מאוד מורכב. אז מי הרכיב אותו? בדיוק כמו בטיעון הקוסמולוגי, אם לכל דבר יש סיבה, אז מה הסיבה של אלוהים? אוקיי? ושוב פעם אני אלך באותו כיוון ואני אומר, יש לקס ספציאליס, העדפת הספציפי. ואני אומר כנראה שזה שלדברים מורכבים יש מרכיב, חייבת להיות איזושהי החרגה. כי אחרת אנחנו נקלעים לרגרסיה אינסופית. וההחרגה הזאת זה כנראה לא משהו מהעולם שלנו, כי מהניסיון שלנו אנחנו יודעים שדבר מורכב לא נוצר לבד, אלא זה משהו מחוץ לניסיון שלנו והוא באמת אין לו מרכיב והוא פותח את השרשרת הזאת. בדיוק כל מה שאמרנו על הטיעון הקוסמולוגי אני אומר גם כאן. אני רק רוצה אבל משהו אחד להעיר פה, שעצם ההנחה שהדבר הזה שיצר את העולם הוא עצמו דבר מורכב, אני בכלל לא בטוח בזה. זו עצמה הנחה ששאובה מהניסיון שלנו כאן. אבל זה לא בטוח. למשל, אם אני מדבר על מכונה שיצרה את העולם, המכונה הזאת צריכה להיות מאוד מורכבת. יכולת תכנונית וביצועית, זה מכונה סופר מורכבת, כן? האם אני מדבר על ישות פרסונלית, מה שקוראים בפילוסופיה, זאת אומרת על משהו עם יכולת תכנון, מודעות וכדומה, אני לא בטוח שנכון לדבר לגביו במונחים של מורכבות. הוא יוצר את המורכבות, הוא לא מורכב בעצמו. מכונה היא נורא מורכבת, היא מצליחה לייצר דבר מורכב, כי כל מה שהיא מייצרת באיזשהו מובן נמצא בתוכה, נכון? היא מייצרת את זה באופן מכני. אם נדבר על ישות פרסונלית, לא על מכונה שיוצרת את העולם הזה, אז זה יכול להיות דבר פשוט, לא דבר מורכב. רק הוא נורא אינטליגנטי והוא יכול לייצר גם דברים מסובכים, דברים מורכבים. והוא עצמו לא חייב להיות מורכב. אם התהליך הוא לא מכני, אז לא בהכרח אפשר ללמוד מהתוצר על היצרן. אם התהליך הוא מכני, אז אני יכול להגיד: התוצר לא יכול להיות יותר מורכב מהיצרן. רמת המורכבות של התוצר מעידה על מורכבותו של היצרן. אם היצרן הוא יצור עם יכולת של תכנון, בחירה, כן? לא דבר מכני, אז לא בהכרח. יכול להיות שהוא מאוד פשוט אבל הוא חכם, אז הוא יכול לייצר דברים מורכבים. למרות שהוא עצמו תסתכל, אם אפשר היה להסתכל עליו, כן? תסתכל עליו, אתה לא תראה בו איזשהו סוג של מורכבות. הוא מאוד חכם. אוקיי. אבל אתה לא תראה בו מורכבות באותו מובן שאנחנו מדברים על מורכבות בהקשר שלנו. ולכן אני אפילו לא בטוח שאני מקבל את ההנחה שהקדוש ברוך הוא צריך להיות מורכב בשביל זה. אני רק אומר גם אם כן, אוקיי, אבל אני עדיין חייב להחריג את החוליה הראשונה כדי לא להגיע לרגרסיה אינסופית. אבל פה אני מעיר, אני גם לא בטוח שזה נכון שהוא צריך להיות מורכב. זה חוץ למעשה, אוקיי? עכשיו, נקודה חשובה נוספת. יש את האופציה של העולם הקדום. לא צריך סיבה שיצרה אותו, כי הוא תמיד היה. אוקיי? שימו לב, לא אינסוף שלבים שכל אחד יצר את השני, לא, עולם אזיז כפי שהוא, תמיד היה. ולכן לא צריך מישהו ש, כן, אריסטו. לכן לא צריך להניח שקיים מישהו שיצר אותו, הרכיב אותו, או משהו כזה. אז כאן תשובה יותר פשוטה ממה שראינו קודם משני אספקטים. אספקט אחד. מדעית אנחנו יודעים שזה לא נכון. העולם לא היה קיים אינסוף זמן, לא היה תמיד קיים, המפץ הגדול. ב', הוא גם לא היה באותה רמת מורכבות כמו עכשיו. רמת המורכבות עולה כל הזמן. החיים נוצרים, כוכבים נוצרים, זאת אומרת, רמת המורכבות עולה כל הזמן. אז זה לא נכון שגם הוא היה, אריסטו חשב שהעולם כמו שאנחנו מכירים אותו היום תמיד היה קיים. תמיד היו בני אדם, תמיד היו בעלי חיים, תמיד הכל היה. כל מה שאנחנו מכירים היה קיים תמיד. כך חשבו עד לפני מאתיים שלוש מאות שנה. כולם חשבו כך, עד האבולוציה. אוקיי? הידע המדעי שלנו היום אומר לנו שזה לא נכון. כן, דברים הולכים ומשתכללים, זה התהליך האבולוציוני. במובן מסוים אנחנו רואים שהתהליך האבולוציוני לא פירך את הראיה הזאת אלא הוא גופה של הראיה הזאת. לזה עוד נגיע בהמשך. אבל אתה רואה שדברים משתכללים עם הזמן, לא נהיים יותר פשוטים עם הזמן. זה נקודה ראשונה. נקודה שנייה, זה שגם כשאני מדבר על הבריאה, על הטיעון הקוסמולוגי, על איך הדברים נוצרו, אתה יכול אולי להגיד שאם הם תמיד היו אז לא צריך להניח שמישהו יצר אותם, כי הם תמיד היו. האם כשאתה מדבר על מורכבות, זה משהו שונה. הסברתי את זה כבר בטיעון הקוסמולוגי, לכן אני חושב שהטיעון הפיזיקו-תיאולוגי משלים את הטיעון הקוסמולוגי. למה? כי אם אני מדבר על ישות שהיא מאוד מאוד מורכבת, נגיד העולם שלנו מאוד מאוד מורכב, ונגיד שהוא היה קיים תמיד כך. גם אם הוא היה קיים תמיד כך, אני עדיין שואל את עצמי למה מה שקיים תמיד הוא דווקא כזה ולא אחר. זה נקרא עיקרון הטעם המספיק, להבדיל מעיקרון הסיבתיות, מונח של לייבניץ. צריך טעם לזה שהדבר שאני רואה מול העיניים הוא באמת כזה. וזה, את הטעם הזה אני צריך גם אם הדבר הזה תמיד היה קיים. כי גם אם הדבר הזה תמיד היה קיים, אוקיי, אבל למה תמיד קיים דווקא דבר כל כך מורכב ומיוחד ולא סתם משהו אחר, שלא יהיה קיים בכלל. גם זה דורש טעם, גם אם לא סיבה. סיבה לא צריך כי זה אף פעם לא נוצר, אז אין משהו שיצר אותו. אבל כן צריך להיות איזשהו טעם למה המשהו הזה הוא כפי שהוא. ובניגוד לטיעון הקוסמולוגי, ששם אם אתה אומר עולם קדום פתרת את הבעיה, לא צריך סיבה שיצרה אותו כי אף אחד לא יצר אותו, הוא תמיד היה. בטיעון הפיזיקו-תיאולוגי, גם אם אתה אומר שהוא תמיד היה, עדיין זה לא פותר את הבעיה כי עדיין צריך טעם לזה שהוא כפי שהוא. כן, אתה פוגש את החידוד הזה עשה ריצ'רד טיילור, פילוסוף אמריקאי בספר שלו שנקרא מטאפיזיקה. והוא מדגים את עיקרון הטעם המספיק, אז הוא אומר נגיד שאתה הולך ביער ואתה רואה שם כדור זכוכית ענק שבתוכו כל מיני צורות יפהפיות מיוחדות עם דמויות נהדרות והכל. אז אתה שואל את עצמך מעניין איך זה נוצר הדבר הזה? אז האתאיסט שהולך לידך אומר לא, הוא תמיד היה, הדבר הזה תמיד היה כאן. האם זה הסבר טוב? לא, זה לא הסבר טוב. לא הסבר טוב לא כי הוא לא תמיד היה כאן, אולי הוא כן תמיד היה כאן, ועדיין, אבל למה הדבר הזה שתמיד היה כאן הוא דווקא כזה? הוא דווקא כל כך מיוחד? איך זה קרה שהמשהו הזה שקיים כאן תמיד הוא כל כך מיוחד והוא לא סתם איזה לא יודע מה איזה אוסף של גבב של זבל? עדיין זה דורש טעם. זה מה שנקרא עיקרון הטעם המספיק. לכן הקדמות של העולם היא אולי עירעור על הטיעון הקוסמולוגי, אבל היא לא עירעור על הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי. ובמובן הזה אמרתי כשדיברנו על הקדמות של העולם כעירעור על הטיעון הקוסמולוגי, אמרתי שההשלמה לזה תינתן בטיעון הפיזיקו-תיאולוגי. זאת אומרת גם אם תסביר לי את עצם קיומם של דברים בזה שהם תמיד היו, אז לא צריך מישהו שיצר אותם, את המורכבות שלהם לא תוכל להסביר כך. את המורכבות שלהם עדיין דרוש הסבר. אוקיי, אז כאן הטיעונים משלימים אחד את השני. אוקיי, עד כאן, אנחנו נעצור כאן.