דאורייתא ודרבנן – שיעור 3

בפעם הקודמת, עד כמה שאני זוכר, התחלנו לעסוק בשיטת הרמב"ם. רק לסכם בקצרה, המחלוקת, לכאורה מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן, בשאלה מה יסוד החיוב לציית לחכמים. לפי הרמב"ם נראה שהכל יוצא מ"לא תסור", כאשר בעצם זה אומר שמי שנגיד אוכל עוף בחלב, אז הוא עובר על "לא תסור". והרמב"ן תוקף אותו שלפי זה בעצם יוצא שאין קטגוריה כזאת של איסור דרבנן בכלל, זאת אומרת שכל עבירה על איסור דרבנן היא בעצם איסור תורה. אז ספיקא צריך להיות לחומרא, וכבוד הבריות, וכל ההשלכות שאנחנו מכירים להבדל בין דרבנן לבין דאורייתא, בעצם לא יכולות להתקיים. ואז עולה השאלה, אז מה חושב הרמב"ן? אם זה לא יוצא מ"לא תסור", אז מאיפה כן אנחנו לומדים שצריך לציית לחכמים? עברתי על כל מיני אפשרויות להסביר את הרמב"ן, אף אחת מהן לא נראית ממש משכנעת, אני חייב לומר. כבר הזכרתי לא פעם נדמה לי את ה, כן, מה ששמעתי מהרב מידן שיש עשרים ושניים תירוצים למה קוראים מגילת רות בשבועות. אבל הוא מכיר רק תירוץ אחד למה קוראים מגילת אסתר בפורים. מגילת אסתר קוראים בפורים ברור כי זה עניינו של יום. אבל אם צריך עשרים ושניים תירוצים למה קוראים את מגילת רות בשבועות, אז זה אומר שאף אחד מהם לא משכנע. אז גם ברמב"ן העליתי כל מיני אפשרויות, אבל איכשהו עדיין נראה שמשהו חסר. טוב, אני אחזור לזה עוד מעט. בשיטת הרמב"ם, אמרתי שבעצם שניהם יושבים על איזושהי בעיה שהיא בעיה מובנית. זה לא שהם המציאו שיטה כזאת או שיטה אחרת, אם יש קשיים הם קשיים, יש פה איזושהי בעיה מובנית. איך יתכן לייצר קטגוריה שונה, הם קוראים לה הלכות דרבנן, שתחייב אותנו? אם יש פסוק מהתורה, אז זה אמור להיות זהה לקטגוריה של דאורייתא, ואם אין פסוק בתורה, אז למה צריך לציית לזה? אז למנפשך, אם יש מקור זה בעיה ואם אין מקור זה גם בעיה. אז הרמב"ם בוחר ענף אחד של הדילמה ואז הוא צריך להסביר מה קורה עם הענף השני. הוא אומר זה יוצא מ"לא תסור". טוב, אז הוא פתר את הבעיה איך אנחנו חייבים לשמוע לרבנן בגלל שכתוב בתורה "לא תסור". אבל הוא נתקל בבעיה הצד השני של הבעיה, אז איך זה יכול להיות שזה דרבנן ולא דאורייתא? אז דאורייתא רגיל. הרמב"ן לא רוצה לבחור את הצד הזה של הדילמה, אומר לא יכול להיות שזה יוצא מ"לא תסור", כי אז כל עבירה דרבנן היא דאורייתא. אבל אז הוא נתקל בחלק הראשון של הדילמה, אז למה צריך לציית לחכמים? צריך בכל זאת איזשהו מקור. טוב, אז זה היה הרמב"ן, אני עוד אחזור אליו כי יש לי חשד כבד שהם לא חולקים בכלל, נדמה לי שכבר הזכרתי את זה. בשיטת הרמב"ם, אז עולה השאלה, כן, סבבה, מצאת את זה מ"לא תסור". יותר מזה, כמו שהרמב"ן נדמה לי שהרמב"ן כבר מעיר את זה שהרמב"ם הרי כותב, הזכרתי אני חושב את הדבר הזה, הרמב"ם הרי כותב שלמה לא לוקים על הלאו של "לא תסור"? בגלל שזה לאו הניתק לאזהרת מיתת בית דין. זאת אומרת לאו כזה שיש נסיבות שבהן מי שעובר עליו חייב מיתה, אז גם בנסיבות אחרות שמי שעובר עליו לא חייב מיתה לא לוקים. זה הכלל, לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לא לוקים עליו. אולי זה כדי לתת משמעות למיתת בית דין ושלא יחשבו שמלקות זה תחליף או משהו כזה, אפשר להציע הסברים, אבל זה הכלל. אז הרמב"ם אומר למה לא לוקים כשעוברים על עבירה דרבנן? בגלל שזה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. אז רואים בפירוש שהרמב"ם תופס שזה לאו לגמרי, לוקים עליו. זה מה שהרמב"ן אומר ובצדק, זאת אומרת זה לא משחק, זאת אומרת הרמב"ם אומר זה לאו דאורייתא, מי שעובר על איסור דרבנן עובר על לאו דאורייתא של "לא תסור". זה רק עניין טכני למה לא לוקים, אבל באופן עקרוני היה צריך ללקות. טוב, אז באמת אז למה ספיקו לא לחומרא? למה ספק דרבנן לקולא? בעצם היה צריך שספיקו יהיה לחומרא. נדמה לי שאת זה עוד התחלתי בפעם הקודמת, אמרתי שכבר הרמב"ן עצמו מעלה אפשרות של "הם אמרו והם אמרו", זאת אומרת להסביר את הרמב"ם. הרמב"ם הרי אומר שזה יוצא מ"לא תסור" ובכל זאת אומר שספק לקולא. למה ספק לקולא? "לא תסור" זה לאו דאורייתא. מה הרמב"ן, היה מקום להגיד, הוא עצמו דוחה את זה מיד אבל אומר היה מקום להגיד שרבנן הרי יכלו גם לא לתקן, נכון? יכלו גם לא לתקן בכלל, התורה לא מחייבת אותם לתקן, היא רק אומרת אם אתם מתקנים יש "לא תסור" צריך לשמוע בקולכם. אבל יכלו גם לא לתקן. אז ברור שהם גם יכולים לתקן ולסייג את התקנה הזאת שלא תחול על הספק. מה הבעיה? חכמים עכשיו באים, מה? שזה לקולא. כן. חכמים אומרים: נגיד, אנחנו עכשיו מתקנים שלא לאכול עוף בחלב. ואז שואל הרמב"ן: אז למה אם יש לי ספק עוף בחלב אני הייתי צריך להחמיר, כי זה ספק של לאו דאורייתא? אבל זה לא נכון, משום שחכמים הרי בידם לתקן איסור על עוף בחלב או לא לתקן. אז ברור שאם בידם כן לתקן ולא לתקן, אז הם גם יכולים לתקן את זה וגם להגיד שאם אתה בספק אז על זה לא תיקנו. הם יכולים לעשות מה שהם רוצים, זה מה שהתורה נתנה להם את המנדט. וממילא על ספק באיסור עוף בחלב הוא לקולא. למה? כי חכמים עצמם שתיקנו את האיסור גם אמרו שבספק אתה יכול להקל. על כל אחד ואחד? מה? על כל אחד ואחד מהתקנות, מהגזרות? מה זאת אומרת על כל אחד ואחד מהתקנות? על כל אחד יש את הנספח הזה או שזה איזשהו כלל? כן, כן, על הכל, על הכל ביחד. לא צריך על כל אחד ואחד. יש כלל כזה באיסורי דרבנן. נדמה שהבאתי שני ניסוחים בפעם הקודמת. במיוחד לשיטת הרמב"ם, צריך לזכור שספק דאורייתא הוא לקולא בעצם מעיקר הדין. זה רק דין דרבנן שצריך להחמיר בספק דאורייתא. זאת שיטת הרמב"ם. הרשב"א חולק עליו, אבל זאת שיטת הרמב"ם, אז ממילא זה עוד הרבה יותר פשוט. כי הרי לשיטתו כל החובה להחמיר בספקות גם דאורייתא זה רק חובה דרבננית. אז באיסורי דרבנן חכמים לא קבעו שצריך להחמיר בספקות, הם השאירו את זה על עיקר הדין. לפי שיטת הרמב"ם זה עוד הרבה הרבה יותר פשוט. למה הרמב"ן לא אוהב את האפשרות הזאת? כן. זאת השאלה של הרמב"ן, הוא שואל לעצמו איך יכול להיות שזה לא לחומרא אם זה דאורייתא, הוא לא יודע שהרמב"ם פוסק שדאורייתא זה לקולא? כן, הוא יודע, אבל עדיין יש כלל כזה ספק דאורייתא לחומרא. יש כלל כזה. נכון שהוא כלל דרבנן, אבל יש כלל כזה. אז למה הוא לא חל פה? הוא עצמו מעלה את האפשרות הזאת. לא רק שהוא שם לב לאפשרות, הוא אומר אותה. הוא אומר שאפשר היה להגיד ברמב"ם שזה הם אמרו והם אמרו. אבל זה לא יכול להיות, זה לא סביר, והוא עובר הלאה. הוא לא מסביר למה. זה לא סביר? לא. הוא שם לב לזה, אומר זה לא סביר ועובר הלאה. כן. יש את השאלה היסודית, כל הפרשה של "כי יפלא ממך דבר למשפט", כל הפרשה, זה קורה רק ביש סנהדרין. נכון. אם אין סנהדרין אז זה לא נוהג. הסיפור של רבן גמליאל ורבי יהושע, יום כיפור, זה אחד זה דוגמה. אז אולי "לא תסור" זה רק אסמכתא בזה שלרבנן אסמכתא של "לא תסור", אבל זה לא דאורייתא. טוב, זה מה שהרמב"ן אומר. אבל זה לא קשור לשאלה אם זה רק בסנהדרין. מה זה משנה? גם אם זה לא היה רק בסנהדרין, על כל חכם, עדיין היה אפשר להגיד שיש חובה לציית אבל זה רק אסמכתא מלא תסור. הרמב"ן על הרמב"ם על ה… טוב, אז אני מבין, אתה צודק בזה שזה רק סנהדרין. החינוך רוצה להגיד לא ככה, אבל התפיסה הפשוטה זה רק בסנהדרין. אבל אני לא רואה למה צריך להגיד את זה בשביל להגיד את מה שאמרת אחרי זה. מה שאמרת אחרי זה הוא פשוט. הרמב"ן אומר שזה רק אסמכתא על "לא תסור", אבל בעצם זה לא יוצא משם. השאלה היא כמובן בסדר, אז למה צריך לציית לאסמכתא הזאת? למה צריך לעשות את זה? אסמכתא זה יפה, אם יש לי דין דאורייתא אני אומר זה הלכה למשה מסיני או לא יודע מה, משהו אחר, והפסוק הוא אסמכתא בעלמא. בסדר, אז יש מקור אחר שמחייב אותי לעשות את זה שהוא לא הפסוק אלא משהו אחר. אבל לפי הרמב"ן לא יכול להיות שיש מקור אחר לחייב אותי, כי אז גם הוא עצמו היה נתקל באותה בעיה שהוא מעלה כלפי הרמב"ם, שזה הופך להיות איסור תורה, אז ספקו לחומרא. כל מה שהוא שואל על הרמב"ם היה קשה גם עליו. אז לכן בעיית האסמכתא, הרמב"ן אומר את זה דרך אגב ש"לא תסור" הוא אסמכתא. אבל זה עדיין לא נותן לנו תשובה. אז למה צריך לציית לזה? אסמכתא זה יפה, אבל מה המקור האמיתי? למה באמת צריך לציית לזה? אסמכתא זה בא ככה ככה אחרי שיש מקור אמיתי אני גם אסמיך את זה על פסוק. בסדר? אז אני לא זוכר אם הזכרתי את זה או לא. בשמעתתא, בשמעתתא א', אז הוא רוצה לטעון שמה שהרמב"ן לא אהב בהסבר הזה ברמב"ם זה מה קורה בספיקא דדינא, ספיקא דרבוותא. זאת אומרת, כאשר יש מחלוקת נגיד מחלוקת בין אמוראים, בין ראשונים, בשאלה הלכתית מסוימת, אוקיי? עכשיו אני נמצא בספק, יש מחלוקת בין הרמב"ם לרשב"א. אז האם אני יכול להקל? לפי התפיסה של "הם אמרו והם אמרו" טוען השמעתתא לא, לא יכול להקל. למה? כי הרי הרמב"ם לא טוען שזה ספק, הרמב"ם אומר שזה ודאי, הוא חושב שזה אסור, אז הוא ודאי לא הרשה לי להקל. הרשב"א אומר שזה מותר לגמרי, אז אין בכלל איסור לא צריך היתרים להקל. אז תכלס עכשיו אני נמצא בספק ועל הספק הזה אף חכם לא אומר לי שאתה בספק אז אתה יכול להקל. אם יש לי ספק בדין או ספק במציאות… אז החכמים שקבעו את האיסור יכולים להגיד: תראה, אם אתה נמצא בספק, אז על זה לא קבענו. אבל פה הרמב"ם אומר: זה איסור ודאי, אתה חייב לעשות את זה, אין פה שאלות של שאני מאפשר לך להקל כשאתה בספק. אז לכן השמעתתא אומר שלכן הרמב"ן לא אהב את ההסבר הזה. אני לא חושב שזה ממש לא הכרחי הטיעון הזה, זה מאוד צר, הוא ממש שם את זה במצב מאוד מאוד צר. לא, אני אנסח את זה כך: ככל שזה מה שאתה מתכוון, הוא מניח שבעצם ליד כל תקנה, מה שמישהו שאל קודם, ליד כל תקנה יושב סעיף שאומר: כן, אבל אם יש ספק, אז אני מוחל לך, אני המתקן, מוותר לך. אבל יכול להיות שזה לא כך, יכול להיות שיש כלל גורף בהלכות איסורי דרבנן, שכל מי שנמצא בספק, חכמים קבעו – לא חכמים של תקנה מסוימת – חכמים קבעו: אם אתה נמצא בספק לגבי תקנה או גזירה דרבנן, אתה יכול להקל. ואם זה ככה, למה שזה לא יחול גם על ספק דרבנן? יש לי, אני בספק במחלוקת בין הרמב"ם והרשב"א, לא הרמב"ם מרשה לי להקל, אלא החכמים שקבעו את הכלל הזה, שמתי שאתה נמצא בספק לגבי איסור דרבנן, אתה יכול להקל. לכן, אני לא רואה, הניסוח הזה ודאי יכול לעמוד. עכשיו אני נזכר שאמרתי את זה, שלפי זה יוצא, הזכרתי קודם את המחלוקת בין הרמב"ם לרשב"א לגבי ספק דאורייתא, שהרשב"א אומר שספק דאורייתא לחומרא זה עצמו דין דאורייתא, התורה עצמה מחייבת אותי להחמיר בספקות. והרמב"ם אומר שהדין הזה הוא דין דרבנן, ספק דאורייתא לחומרא, החובה להחמיר היא רק מדרבנן. אבל יש "לא תסור". מה? יש "לא תסור". יש "לא תסור". לא, אני מדבר בלי קשר ספק – אה, אתה אומר למה אתה רוצה את החכמים שם? בסדר, זה קשור לסוגיה הכללית של "לא תסור", עליה צריך לענות בכל מקרה, אני אגיע. אם הרמב"ם אומר שצריך להחמיר, אז מבחינת "לא תסור"? החכמים אמרו להחמיר. נכון, אבל מבחינת "לא תסור" זה הופך להיות דין דאורייתא. אותו דבר כמו כל שאר איסורי דרבנן, אין פה שום דבר מיוחד. זה מה שהרמב"ן שאל על הרמב"ם. איפה אתה רואה שהרמב"ם אומר שספק דאורייתא לכולא? הוא כותב בהלכות אבות הטומאות, פרק ט' נדמה לי הלכה ב', אם אני זוכר נכון, הוא כותב שמה שכל האיסורים, כולל דברים שהם מוחזקים, כולל דברים שהם בכריתות, הכל זה מדבריהם. ואחרי זה באים כל מיני, הזכרתי את זה פעם אולי, שאחרי זה באים המתקנים את הגירסא, כי יש אשם תלוי וזה, חושב שזה לא נכון. הרמב"ם אומר הכל לכולא מדאורייתא. אומר הכל, בלי שום יוצא מן הכלל, אם התחזק איסורא אבל לא התחזק איסורא, הכל לכולא ואין שום בעיה עם אשם תלוי, על זה נדבר בהמשך. למה אתה מגדיר מחלוקת ספק? איך מגיעים ממחלוקת לספק, ואז להשים את כל הדברים של ספק על מחלוקת? אתה התפרצת לדלת פתוחה, אולי פעם דיברתי על זה, אני מסכים לגמרי. אבל מקובל בעולם ההלכתי לחשוב שאם יש מחלוקת בין הפוסקים, אז זה נקרא ספק. ספק, הוא אומר ככה והוא אומר ככה, אז יש שני צדדים. אני חושב שדיברתי על זה, אמרתי שרבי יהונתן אייבשיץ, הסיפור המפורסם עם הכומר, זה שהם חולקים, למה זה קשור לזה שאני בספק? אם אני בספק, אז אני אהיה בספק. אם הם חולקים, אז אני אחליט מי צודק ואני אנהג כמו מה שאני חושב. זה שהם חולקים לא אומר שאני בספק, מה זה קשור? טוב, אבל ככה מקובל בעולם ההלכתי, אז לא נכנס לזה עכשיו שוב. ספק דרבנן, צריך רק מחז"ל או גם מראשונים? זה שאלה, זה מה שהזכירו פה קודם. אתה אמרת שאם יש מחלוקת בין ראשון כזה לראשון כזה? ככה מקובל בהלכה לחשוב שזה ספק. אנחנו מדברים על דרבנן, דרבנן זה לא חז"ל? לא, כשיש מחלוקת בין הרמב"ם והרשב"א גם בדיני דאורייתא יכולה להיות מחלוקת ביניהם. אני לא מדבר על תקנות של הרמב"ם ותקנות של הרשב"א, מה שהרמב"ם והרשב"א תיקנו. פרשנויות. הרמב"ם מפרש פסוק בצורה כזאת והרשב"א מפרש פסוק בצורה אחרת. המושג ספק דרבנן לקולא. אז זה לא ספק דרבנן, זה כבר ספק דאורייתא. מי זה רבנן? רבנן זה בית דין הגדול, הם יכולים לקבוע תקנות או גזירות. שזה תקופת חז"ל. נכון, ולפני חז"ל, אפילו בחז"ל זה רק חלקי. זאת אומרת, אמוראים לא. ואחרי חז"ל הם לא נקראים דרבנן? מה זה לא נקראים? את יכולה לקרוא להם דרבנן, אבל אין להם את הסמכות של "לא תסור". יכולה להיות מחלוקת בין הרמב"ם והרשב"א האם יש איסור דאורייתא או דרבנן. ואז זה הופך להיות – להיפך, בדרך כלל אלה המחלוקות, כי הרי הרמב"ם והרשב"א לא רואים את עצמם מוסמכים לתקן תקנה חדשה. לא ביניהם בדעה שלהם, אלא בדעה שלהם על דרבנן. אז מה שרציתי רק להעיר פה, שלפי ההצעה האחרונה שאמרתי כאן, אז יוצא דבר שהוא הפוך על הפוך, שספק דרבנן לקולא הוא דין תורה. דיברתי קודם שספק דאורייתא לחומרא השאלה אם הוא דין דרבנן או דין דאורייתא. עכשיו אני אומר שספק דרבנן לקולא זה לא מדרבנן, זה מדאורייתא. תורה עצמה אמרה שכל ספק שיש לך בהלכה דרבנן אתה לקולא. התורה אמרה את זה, לכן לא צריך את הרשות של הרמב"ם או של הרשב"א או של החכם המתקן או מי שמי שלא יהיה. ויש כלל כזה, זה כלל בהלכות איסורי דרבנן שהוא יכול להיות כלל דאורייתא, שבאיסורי דרבנן שלחכמים יש סמכות לקבוע איסורים, כי זה מה שכתוב בלא תסור לפחות לפי הרמב"ם. אבל אותו כלל שנותן להם סמכות לקבוע איסורים גם מסויג בזה שאם יש לך ספק אתה יכול להקל. ואז יכול להיות במין הפוך על הפוך כזה שהכלל ספק דרבנן לקולא הוא כלל דאורייתא. כמו שראינו ברמב"ם שהכלל ספק דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן. איך אתה מגיע לזה? מהניסוח השני שאמרתי עכשיו. אמרתי שהרי השמעתתא שואל על ה… מסביר את הרמב"ן למה הוא לא אוהב את התירוץ הזה ברמב"ם שהם אמרו והם אמרו. אז אמרתי שאפשר לענות את זה שמה? אולי יש כלל גורף שאומר שבאיסורי דרבנן אם אתה בספק אתה יכול להקל. לא רבי עקיבא שתיקן את התקנה הזאת אמר לי אתה יכול להקל אם אתה בספק, אלא זה כלל הלכתי, זה מסיני. זאת אומרת זה כלל שהוא חלק מאיך מטפלים בהלכות דרבנן. כמו שיש כלל לא תסור, זה כלל דאורייתא שאומר לי מה לעשות עם תקנות וגזירות של דרבנן, נכון? התורה מתייחסת למעשים של חכמים. אז כמו שהתורה אומרת לי יש להם סמכות לתקן תקנות או לגזור גזירות, היא גם אומרת לי שאם אני בספק אני יכול להקל. אבל למה אתה צריך ללכת לדרגה התיאורטית שדרבנן חז"ל שהתחילו לתקן הם אמרו כל… כן, אבל הם לא אמרו את זה בשום מקום. כשהם התחילו לתקן הם באים מכוח הסמכות שהתורה נתנה להם. מי שקבע את המסגרת איך רבנן פועלים ומה תוקף הסמכות שלהם זה התורה, לפי הרמב"ם. אוקיי? אבל גם את זה לא רואים בשום מקום. למה? לא תסור. זה הפסוק לא תסור. משמה אתה רוצה להבין? ברור. הפסוק לא תסור אומר שחכמים עושים משהו אתה חייב לציית, נכון? אז הפסוק הזה, או לא משנה הפרשנות המקובלת לפסוק הזה, אומרת נכון, אלא אם כן אתה בספק. אם אתה בספק אז לא. אז יוצא שיש כללים איך מטפלים בהלכות דרבנן וזה כללים דאורייתא. זה לא חידוש שלי, זה פשוט. יש כללים באיזה מסגרת חכמים פועלים ואת הכללים האלה קובעת התורה. אז יכול להיות בהחלט, אני אומר זה יכול להיות לפחות, שאחד הכללים האלה, שהוא כלל דאורייתא, אומר שאם אתה בספק תקל. גם לפי הרשב"א? מה? גם לפי הרשב"א? כן. להיפך, לפי הרמב"ם כל החובה להחמיר היא דרבנן אז אין טעם להגיד שהיכולת להקל בדרבנן היא דאורייתא. לפי הרמב"ם זה ברור, כי גם החובה להחמיר בדאורייתא זה דרבנן. רק לפי הרשב"א יש משמעות באמת למה שאני אומר כאן. מסיני שקיבל את כל התנ"ך, נכון? אפילו את התורה אני לא יודע, כל התנ"ך זה כבר… אבל זה מה שכתוב בגמרא. קיבל את כל התנ"ך. איפה זה כתוב? לא זוכר בדיוק את המקור אבל אני יכול להראות לך אחר כך. טוב. כל התנ"ך, כל התנ"ך. גם הכתובים. כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה מסיני. זה כתוב בגמרא, אפילו על דברים שאמרו חכמי תורה שבעל פה, לא רק נביאים. אבל אני חושב שדיברתי על זה פעם, אמרתי זאת אמירה נורמטיבית ולא היסטורית. אתה צריך להתייחס לזה כאילו זה ניתן למשה בסיני. מה עם עשה לך רב שאנחנו לומדים בפרקי אבות? עשה לך רב, זה גם כן. אז למה זה רק הסנהדרין? למה זה לא רק… לא, אלו המלצות. עשה לך רב זה פרקי אבות, אלו המלצות. המלצות? כן, אם אתה לא יודע עשה לך רב. המלצה הגיונית, לא? אתה רוצה לדעת מה לעשות. מה, אין דין עשה לך רב? אני לא מכיר דין כזה. יש דין של לא תסור. סנהדרין זה ודאי. שופטים ושוטרים תיתן לך. זה כתוב. ודאי, זה מצוות עשה למנות שופטים ושוטרים בכל מקום ויש מצווה לשמוע להם ויש איסור לא לשמוע להם. אבל כל שבפרקי אבות זה רק המלצה. כן, ברור. איפה מופיע בשולחן ערוך או ברמב"ם? לא מופיע. דברים האלה אין. הפוסקים לא מביאים את זה. זה לא הלכה. האפשרות שזה בקולא זה הלכה למשה מסיני כאשר זה לא כתוב בתורה? כן, זה לא כתוב. או שזה איזה סברא או הלכה למשה מסיני. אני אומר זה רק אפשרות עקרונית, אין לי מקור לזה. אבל אני אומר זה פותח אפשרות עקרונית מעניינת שלא חושבים עליה בדרך כלל שהדין ספק דרבנן לקולא הוא מדאורייתא. הפוך למה שהרמב"ם אומר שהדין שספק דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן. אוקיי, אז זה בעצם נהיה סימטרי לגמרי. טוב. זה האפשרויות הראשונות. יש אפשרות שלישית שזה עולה ברב שמעון שקופ, רב שלמה זלמן אומר את זה, השמעתתא כותב את זה בשמעתתא א'. הם אומרים כך: הזכרתי פעם את הנתיבות הזה בסימן רל"ב. הנתיבות אומר שמי שאכל איסור דרבנן בשוגג לא צריך לעשות תשובה. אם אכלת איסור דאורייתא בשוגג אתה צריך לעשות תשובה על העבירה בשוגג. בדרבנן בשוגג לא צריך לעשות תשובה. למה לא צריך לעשות תשובה? הוא מביא לזה ראיה, הגמרא בעירובין נדמה לי אומרת שאם אדם רואה שרבו עובר על עבירה דאורייתא הוא צריך לעצור אותו, לשאול אותו בנימוס 'למדתנו רבנו?', כי בכל זאת הוא עשה לו רב למרות שהוא לא היה חייב. אז… אז הוא אומר לו: לימדתנו רבנו שצריך לעשות כך וכך, למנוע אותו מהעבירה. אבל אם הוא רואה אותו עושה איסור דרבנן, אז הוא צריך לתת לו לעשות את זה ואחרי זה רק לשאול אותו: למה הוא עשה את זה? השלטי גיבורים? נתיבות? מה זאת אומרת? למה? איך זה יכול להיות שימנע אותו מעבירה דרבנן? מה, עבירה דרבנן מותר לעשות? אז הוא אומר: כיוון שרבו שוגג, אז כן, אז אין שום בעיה. הוא עשה עבירה דרבנן בשוגג, אין עם זה בעיה. זה אחת הראיות שלו. בכל אופן, אז הוא אומר שעבירה דרבנן בשוגג לא צריך לעשות תשובה. למה באמת? הזכרתי את זה בעצם, הנתיבות, כן. אז למה בעצם זה ככה? בגלל שעבירות דרבנן הן לא עבירות בחפצא. זאת אומרת, כשחכמים אסרו עוף בחלב, אז זה לא שהעוף בחלב הפך להיות חפצא של איסור כמו בשר בחלב, אלא יש חובה לציית לחכמים. וחכמים אמרו לא לאכול עוף בחלב, אז אני צריך לציית להם ולא לאכול עוף בחלב. אבל לא הופך את העוף בחלב לחפצא של איסור, למשהו שהוא אסור במהותו, אלא המעשה של אכילת עוף בחלב הוא מעשה בעייתי כי יש בו אי-ציות לציווי של חכמים. אז הוא אומר שאם אני בשוגג, אני לא יודע שיש פה עוף בחלב, בסדר? ואכלתי את זה. לא עברתי שום איסור. לא עברתי איסור בשוגג, כי האיסור הוא לא לאכול את העוף בחלב. אכלתי עוף בחלב אבל זה לא איסור. האיסור הוא לא לציית לחכמים, אבל לא לציית לחכמים, לא צייתתי, לא ידעתי שהם מצווים בכלל. אז כאן זה לא איסור בשוגג אלא זה לא איסור בכלל, ולכן לא צריך לעשות תשובה. זה הנתיבות, ככה בדרך כלל מסבירים אותו. אותו דבר אומרים רבי שלמה זלמן ורבי שמעון שקופ, אותו דבר לגבי מצב של ספק. מה קורה במצב של ספק? אם יש לי ספק אם יש או אין ציווי דרבנן על משהו. אוקיי? אז נגיד אני לא יודע אם זה עוף בחלב או סויה בחלב. בסדר? אז אני מתלבט. אז אני בספק איסור דרבנן. ברגע שאני בספק, אז כשאני אוכל את זה, אין פה עשייה של מרד. זה לא מרי נגד ציווי של חכמים, אני בכלל לא יודע אם יש פה ציווי. דבר כזה הם אומרים, זה לא מרד. ספק מרד הוא לא מרד. אבל זה לא שאני לא יודע. לא, ברור שלא, אני אומר, מרחיבים את העניין של הנתיבות. כן, הם מרחיבים את העניין של הנתיבות, בעצם עומדת מאחורי זה, נדמה לי, זאת התפיסה שאומרת שלא זה שאתה לא מציית לחכמים זאת הבעיה, הבעיה היא כשאתה מורד נגד חכמים. זה לא אותו דבר. המרידה כשיש ציווי ברור ואני הולך נגדו זה מרד, לא רק סתם לא לציית. אם אני בספק אתה לא יכול לקרוא לזה מרד, אני בכלל לא יודע אם חכמים מצווים על דבר כזה, אז מרד אין כאן. ברור, זה צעד נוסף מעבר לנתיבות. כן, זה הסבר מאוד חריף על ספק דרבנן לקולא. מה? כן. אבל זה ההסבר למה ספק לקולא. הוא אומר זה ההסבר שמציעים למה לפי הרמב"ם ספקא דרבנן לקולא, כי הרי זה היה צריך להיות לחומרא בגלל לא תסור. אז הם אומרים בגלל שהאיסור פה הוא רק איסור של ציות, אז נכון זה דאורייתא, אבל זה רק איסור של ציות, לא תסור. אז כיוון שכך אם אני בספק, אז אני לא יודע אם התורה מצווה כאן על לא תסור. נכון? אני לא יודע אם התורה ציוותה או לא ציוותה, אני בספק. וכאן זה איסור דאורייתא לפי הרמב"ם של לא תסור. כשאני אוכל עוף בחלב יש איסור דאורייתא של לא תסור. אבל טיבו של האיסור דאורייתא הזה זה כמו הנתיבות, זה חובת ציות. זה לא איסור שהדבר עצמו אסור, נכון? זה חובת ציות דאורייתא, כן, התורה אמרה לא תסור. זו חובת ציות. אבל פה אני הרי לא יודע, אני בספק אם יש או אין, אז ספק מרד הוא לא מרד. אז לכן מספק אפשר ללכת לקולא באיסורי דרבנן למרות, וכאן זאת ההנחה, למרות שלפי הרמב"ם כל מי שעובר על איסור דרבנן בעצם עובר על איסור דאורייתא ועדיין בספקו נלך לקולא. עכשיו יש מקום להתלבט קצת, יש עוד איסורי דאורייתא שהם איסורי גברא, השאלה אם גם בהם אנחנו נגיד ספק לקולא, שבועה, ספק שבועה גם נלך לקולא? אנחנו לא אומרים דבר כזה. שבועה זה איסור גברא, כמו שאמרנו בתחילת נדרים. טוב, אז איסור גברא אחר, לא איסור גברא של ציות. יש פה מקום לחלק, אבל זאת הטענה שלהם. זאת טענה מאוד מעניינת. וההסבר של הנתיבות לעוף בחלב במזיד זה מרד, כן? במזיד זה מרד. ובמצב של… לפי הרמב"ם זה לא תסור. לפי הרמב"ן? לפי הרמב"ן עוד לא עניתי. זאת אומרת הצעתי כל מיני הצעות בפעם הקודמת אבל אני עוד אחזור לזה, בסדר? אחרי שאני אסביר את הרמב"ם אני אגיד שגם הרמב"ן חושב ככה פשוט. איך אתה יכול להגיד ש… זאת אומרת ששבועה, איסור שבועה, שהוא איסור דרבנן, אתה רוצה להגיד ש… לא, לא איסור דרבנן, איסור דאורייתא. איסור דאורייתא שהוא איסור גברא ולא איסור חפצא. איסור שבועה זה לא… אה, זה דאורייתא. דאורייתא, אבל נדר הוא בחפצא ושבועה היא בגברא. אם אתה אומר שכל ספק בגברא הוא לקולא, אז יש עוד איסורי דאורייתא שספקם היה צריך להיות לקולא. אבל זה ממש דאורייתא. הוא אמר גם לא תסור זה ממש דאורייתא. כן, אבל על לא תסור הוא לא על הגברא או על החפצא, הוא על זה שהוא אומר לך, אם חכמים קובעים, אז אתה צריך לציית. ואחרי זה אתה אומר, אבל חכמים, הם הולכים על הגברא או על החפצא? זה לא אותו דבר כמו שזה ישר מהתורה לגברא. זה לא אותו דבר. זה החילוק שאמרתי קודם. אמרתי שיש פה מקום לחלק שיש שני סוגי איסורי גברא. לא תסור זה איסור גברא שתוכנו ציות. אתה צריך לציית. אז אם אתה בספק, אולי זה לא נקרא לא לציית, או זה לא נקרא למרוד. אבל שבועה, זה נכון שזה איסור גברא, אבל זה לא איסור ציות. זה איסור גברא, ויכול להיות שבספק איסור גברא כזה כן הולכים לחומרא. כי באיסור גברא ההוא, זה לא בגלל שזה איסור גברא, אלא בגלל שהתוכן שלו הוא ציות. ובדבר שהתוכן שלו הוא ציות, אז מספק אתה יכול להקל. אוקיי. אבל כל האיסור הזה זה רק לציית, זה לא כל מיני ביטול ודברים כאלו שייכים? מה זאת אומרת? כשרבנן אומרים לך לא לעשות, אז חכמים אומרים לך שאתה לא צריך לעשות, אין חובת ציות. חייב להיות איזה הבדל אם זה עוף בחלב או בשר בחלב או… למה? חכמים עושים את זה לפי הדפוס של דאורייתא, אבל עדיין בסופו של דבר לא אכלת מאכל אסור אלא רק לא צייתת. ואם יש ביטול פה, אז אין בעיה, אז צייתת. כי חכמים לא אסרו. כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. הם עובדים כמו הדפוס של דאורייתא, גם הם עושים מדרבנן, אבל עדיין בשורה התחתונה דאורייתא הוא עצמו החפץ אסור, ומדרבנן זה רק לקבוע איזה מעשה חכמים דורשים ממך לציית. זאת אומרת, באיזה מקרה חכמים דורשים ממך לציית. למרות שהכל מתנהל באותה צורה. זה גם אם הציבור לא יכול לעמוד בו, או משהו כזה, גם כן מצטרף באופן סביר. כיוון שכל העניין פה הוא… נכון. כי אם יש פה משהו מהותי, מה אכפת לי שהציבור לא יכול לעמוד? נכון, יש הרבה כאלה שרוצים לטעון שאיסורי דרבנן הם באמת איסורי גברא. זה לא רק הנתיבות, יש 'אבני דורייתא' שדן בזה ועוד, שאיסורי דרבנן הם איסורי גברא. זאת אומרת, גישה מקובלת באחרונים, לא מוסכמת, אבל מקובלת. זאת אומרת, יש כמה אחרונים שאומרים את זה. טוב, אם זה ככה, זה עוד הסבר למה באמת ספק דרבנן לקולא לפי הרמב"ם, שיש מקור מלא תסור. אני רוצה להציע משהו אחר, שבעצם אומרים אותו, זה לא אני, זה כמה אחרונים אומרים אותו. ב'צפנת פענח' זה כתוב בצורה מאוד ברורה, אבל אחרי זה ראיתי שיש די הרבה אחרונים שהולכים בכיוון הזה. שם זה משהו ברור? מה? צפנת פענח כותב משהו ברור? כן, זה קורה לפעמים. את זה הוא כותב ברור, ה'עיין עיין עיין' אחרי זה הוא פחות ברור. בכל אופן, אז יש כמה, אפשר להסתכל בספר המפתח של פרנקל בתחילת הלכות ממרים. הוא מביא שמה כמה וכמה מפרשים שהולכים ככה. ברמב"ם זה הפשט הפשוט. אני חושב שזה די ברור שזו הכוונה שלו. מה שבעצם הם טוענים שכשחכמים אוסרים עוף בחלב ויש איסור דאורייתא של 'לא תסור', זה רק במקום שאתה אוכל את העוף בחלב הזה כי אתה לא מכיר עקרונית בסמכות חכמים. יכול להיות בן אדם שאוכל עוף בחלב, נגיד אני עובר… נתחיל עם איסורי דאורייתא. נגיד שאני מחלל שבת, אתה יודע, אני יכול לעשות את זה כי אני לא מחויב בכלל להלכה, לא מקבל את ציוויי הקדוש ברוך הוא, לא מחייב אותי. ואני יכול לעשות את זה כי יצרי גבר עליי. מה אני יכול לעשות? אני עושה את זה, לא שאני לא מקבל אלא… אני לא מאמין שיש ציווי כזה. או שלא מקבל. שתי אפשרויות. אבל אם אני לא מאמין שיש ציווי, יכול להיות שאני אנוס. אבל אם אני לא מקבל את הציווי, אני מורד נגד הציווי, לא מוכן לקבל מחויבות הלכתית. זה לא אנוס, זאת החלטה שהיא עבירה. אוקיי? אבל יכול להיות גם מישהו שלא אמר איזו אמירה עקרונית 'אני לא מחויב להלכה', אלא בסדר, נפל, מה לעשות. היה לו יצר. זה לא אונס, הוא ייענש על זה. אבל אין פה אי קבלה מהותית של המערכת המצווה, אלא הוא נפל בעבירה הזאת כי היה לו יצר. אותו דבר יש במישור דרבנן. מישהו שאוכל עוף בחלב. יש אחד שיאכל עוף בחלב והוא לא מכיר בסמכות חכמים. מי הם שיקבעו איסורים? הקדוש ברוך הוא קובע איסורים, אבל חכמים, בני אדם כמוני וכמוך, איך הם יכולים לקבוע לי מה אסור ומה מותר? לא מכיר בסמכותם. זה מישהו שברמה העקרונית לא מכיר בסמכות חכמים, לכן הוא אוכל את העוף בחלב. ויש מישהו אחר שהוא אוכל את העוף בחלב כמו שההוא בדאורייתא נפל. היה לו יצר, הוא אכל עוף בחלב. הוא מכיר בסמכות חכמים, הוא מבין שזה דבר אסור ושזה אסור לו לעשות את זה, אבל הוא נפל, היה לו יצר. הרמב"ם כשהוא אומר שמי שעובר על איסור דרבנן עבר על איסור דאורייתא, לאו דאורייתא של לא תסור, הוא מדבר רק על הסוג הראשון. שזה בדיוק… וזה גם הפשט הפשוט. מה זה לא תסור? לא תסור הכוונה אתה צריך לקבל את סמכותם של חכמים. הדבר עצמו הוא לא חפצא של איסור, כמו שאמרתי קודם בשם הנתיבות. כל מה שיש פה זה רק סמכות. אתה חייב לציית לחכמים. אז מתי אתה עובר על הדבר הזה? מתי שאתה לא מכיר בזה שצריך לציית לחכמים. אבל אם סתם אכלת את העוף בחלב הזה, אתה מכיר בסמכותם של חכמים, אלא שנפל לך יצר, אז לא עברת על לא תסור. חכמים. אז אכלת את העוף בחלב. זה רק איסור דרבנן. זה לא איסור דאורייתא. ואת האיסור דאורייתא של לא תסור זה רק במקום שאני יוצא חזיתית נגד הסמכות של חכמים. לא מכיר בסמכות שלהם. כך אומר הצפנת פענח ועוד אחרונים. מה יש ספק בהקשר הזה? מה? מה מוגדר כספק בהקשר הזה? מה זאת אומרת כספק? הגדרת שני סוגים של אי קיום של דין דרבנן. אמרת שהלא תסור תופס רק בדין הראשון. מה יהיה ספק לגבי הדין הראשון? האם חכמים אמרו או לא אמרו? יכול להיות מצב של ספק אם חכמים אמרו או לא אמרו, אבל זה לא מעניין אותי כי אני לא מקבל סמכותם לא כך ולא כך. זה לא משנה אם הם אמרו או לא. אין לזה שום משמעות. יש מצב של ספק, אבל המצב של ספק לא יבוא פה לידי ביטוי. כיוון שבן אדם לא מוכן לקבל סמכות חכמים. אז מה זה משנה אם ספק עוף בחלב או ודאי עוף בחלב? הוא יאכל את זה כך או כך. אבל אם כן מקבל וזה בכל זאת אוכל? שמה יש מצב של ספק. זה בדיוק הנקודה. המצבים של הספק שבהם אנחנו מדברים עליהם זה רק בסוג השני. נכון? מה קורה מתי אני בספק אם זה עוף בחלב או סויה בחלב. בסדר? עכשיו אם אני מאלה שלא מקבלים את סמכות חכמים, אז אני לא מקבל סמכות. מה זה קשור? זה לא רלוונטי. בסדר? עכשיו נכון שגם אם אני לא מקבל את סמכות חכמים אני לא לוקה על התפיסה שלחכמים אין סמכות. צריך לעשות פעולה כדי ללקות. ובסוף גם לא לוקים כי זה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, אבל ברמה העקרונית בשביל לעבור על הלאו, אני לא חושב שזה לאו שבמחשבה. לאו שאני לא מקבל סמכות חכמים. ברור שאם אני עושה משהו בגלל שאני לא מקבל את סמכות חכמים אז עברתי על הלאו. אז יש פה מקום לדון מה קורה אם יש פה ספק. עוף בחלב או סויה בחלב. אני לא מקבל עקרונית את סמכות חכמים. ואכלתי את הדבר הזה. עכשיו השאלה, אולי זאת השאלה שהתכוונת לשאול, עכשיו השאלה מה עושים במצב כזה? הרי לא ברור שהוא עשה את המעשה האסור. ובשביל לעבור על הלאו לא מספיק שיש לו תפיסה שלא מכיר בסמכות חכמים, צריך גם מעשה אסור. מעשה אסור לא בטוח שהיה. יש פה ספק. אז אני, יכול להיות שיחול פה הכלל של ספקות, אני לא יודע. פה יהיה לחומרא? מה? פה יהיה לחומרא? כן, במקרה הזה ספק דאורייתא לחומרא. כן. ספק דאורייתא כי זה דאורייתא. לא, כי הוא מורד. אני אומר, ספק דאורייתא לחומרא, כן, נכון. אם זה היה בגלל התאווה זה היה לקולא. נכון? אני אומר, כיוון שהוא מורד וזה איסור דאורייתא יחול פה דין הספקות שספקא דאורייתא לחומרא. בסדר. אבל אני אומר יכול להיות שזה אפילו יותר מזה, לא רק ספק דאורייתא לחומרא, פה הוא ודאי מורד. והעונש… פה הוא ודאי מורד. למה? כי קודם כל הוא לא מקבל סמכות חכמים בלי קשר לדבר הזה. עכשיו זה גם בא לידי ביטוי מעשי. כי עובדה שהוא אכל משהו שעקרונית אסור היה לו לאכול. אז אם זה בא לידי ביטוי מעשי ויש לו תפיסה עקרונית שלא מכיר בסמכות חכמים, יכול להיות אפילו שזה ודאי איסור, אני לא יודע. אבל לפחות ספק. נדמה שיש מקום להגיד… מה אם זה אותו דבר… לא אין מלקות על הלא תסור בגלל שזה לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. מה שהרמב"ם אומר, מכת מרדות. מכת מרדות, כן. מכת מרדות כן. כי בעצם מה שאתה אמרת לחומרא בהקשר הזה, מה זאת אומרת? אם הוא עבר ואכל אז גמרנו, אבל אם הוא מתלבט אם לאכול או לא, אז יש פה ספק לחומרא. רק שזה האבסורד, הרי הוא ודאי יאכל, הרי הוא לא מכיר בסמכות חכמים. אז זה לא… יכול להיות אתם יודעים מה, אם ספק דאורייתא לחומרא מדאורייתא, אז אולי פה הוא יחמיר בגלל שלדאורייתא הוא כן מציית. טוב אבל אז גם לא תסור הוא צריך לציית. לא יודע. ומה הדין… זה אומנם לא קשור דאורייתא, אבל יש את הדין של רצה לאכול חלב ואכל בשר. כן, מה הדין שם? שום דבר. הוא צריך כפרה כתוב בגמרא. למרות שהוא רצה לאכול חלב, זאת אומרת פה הוא רצה להמרות את הקדוש ברוך הוא? כן, אבל הוא לא עשה, לכן אני אומר, יש תנאי שיהיה מעשה, לא מספיק כוונות בשביל הדבר הזה. מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, וגם במחשבה טובה זה לא מעשה, זה רק… כאילו הדוגמה של העוף בבשר וסויה… עוף בחלב וסויה בחלב. אז מה אם הוא אכל… אם הוא התכוון למרוד ואכל בסוף סויה, אז זה בוודאי שכלום. לא יודע בוודאי, כי היה לו ספק, ומספק הוא צריך להחמיר והוא לא החמיר, אז זה אומר שהיה פה ביטוי מעשי למרידה התיאורטית שלו נגד הקדוש ברוך הוא. ואז אמרתי שיכול להיות… עם החלב לא… שמה יש מרד… יש איסור ספק, לא החלב. יש איסור, אסור להיכנס לבית הספק. אתה צריך להחמיר בספקות. את זה לא עשית, במעשה לא עשית את זה. אז יש פה ביטוי מעשי למרידה העקרונית שלך. אני אומר, אולי זה כבר יהיה ממש איסור אפילו לא מספק, אני לא יודע. יש מקום להתלבט בזה. ומה עם… יש הבחנה בין לא מסכים לדרבנן לבין לא מקבל את הדרבנן? לא מסכים עם משהו שהוא אומר… הוא בסדר, הוא מקבל את הסמכות אבל לא מסכים עם הדין הספציפי. מה? לא מסכים מותר לו לא להסכים, רק אתה צריך לעשות. פשוט לעשות. יש להם סמכות, זה המשמעות של סמכות. סמכות פירושו שאתה צריך לעשות כי הם אמרו, לא כי אתה מסכים. אם אתה מסכים אז אתה עושה את זה כי אתה מסכים. סמכות, זאת המשמעות, שאתה חייב לעשות את זה בלי קשר לשאלה אם אתה מסכים או לא. לא להסכים עם דרבנן מותר לגמרי, אין בזה שום איסור, אבל אתה רק צריך לקיים את מה שהם אומרים. זה כמו עם הכנסת, אתה יודע, אפשר לא להסכים עם הכנסת, נכון? אבל החוקים מחייבים, זאת אומרת שאתה צריך לציית לחוק, זה… כמו קורח? מה? כמו קורח. כן, בסדר, וזה המשמעות של סמכות, זה בדיוק הנקודה. ואם אתה תעשה דברים רק כי אתה מסכים, אז זה לא נקרא שיש לי סמכות, אלא שכנעתי אותך. סמכות פירושו שאתה עושה כי אני אמרתי, לא כי השתכנעת. אני אמרתי שזה שאתה לא מסכים זה לא אומר שעברת על אותו איסור, זה מה שאמרתי. כן, רק אם זה בא לידי ביטוי מעשי. נכון, כן. יש איזה סיפורים בגמרא שאנשים שבאמת מרדו נגד רבנים שלהם אמרו לרבנים שלהם אנחנו לא מסכימים לעשות את זה? אני לא זוכר כרגע, אבל זה בדרך כלל אגדתות, אני מדלג על אגדתות אז אני לא יודע. אולי יש. אלישע בן אבויה זה לא על דרבנן, זה… כן, האגדתא הזאת אפילו אני מכיר, זה ויכוח עם חכמינו. לא ראינו מרד כמו קורח או משהו בתוך התלמוד, נכון? בתקופה של… אני לא זוכר, לא זוכר משהו שזה… מה שעושים עם רבי יהושע? כן, אבל שמה זה מחלוקת בין חכמים, זה לא מרד. זאת מחלוקת איך נכון לקבוע את יום כיפור, זאת אומרת, יש את הצדדים שזה כמו מרד וכולי. לא, לא, לא, שמה… טוב, שמה זה ויכוח בתוך הסנהדרין ובסוף הוא באמת קיבל את זה. אבל שמה זה גם לא מקרה מייצג, כי בקביעת הלוח יש סמכות מנדטורית לראש הסנהדרין. 'אתם אפילו מזידים, אתם אפילו שוגגים, אתם אפילו אנוסים', אז כשראש הסנהדרין קובע את הלוח, זה יש לזה מעמד מחייב אפילו אם אני לא מסכים איתו, אפילו אם יתברר באותות ובמופתים שהוא טועה, זה לא משנה, ברגע שהוא קבע זה הלוח. אבל לרבן גמליאל ורבי יהושע זה שלוש מחלוקות, לא רק על הלוח. נכון, אז הלוח זו הדוגמה הלא מייצגת. כן. אבל שמה לא נראה שהיה לרבנים בעיה לקבל את הציות של העם ההוא הרי באותם ימים לא כמו היום. גם היום אני חושב שפחות או יותר יש… כן יש חיכוכים גם בדאורייתא היום, אבל לא חושב שיש ירידה עקרונית נגד הלכות דרבנן. יש כת אחת שדווקא הלכה עם חזרה איתם. אה, אוקיי, נכון, היו חלקים בציבור שכן, שלא קיבלו את הסמכות, נכון. כן. אוקיי. מה, ובזמנם גם קבעו את הסנהדרין? מה שהם קבעו מי ישב בסנהדרין וכל מיני הלכות, אז הם, הכהן הגדול גם הם קבעו, בסדר… לא, את הסנהדרין אני לא יודע עד כמה, את הכהן הגדול בדרך כלל צדוקים מינו שם בבית שני הרי ומתו שם 380 כהנים גדולים והגמרא אומרת. לגבי הסנהדרין, כן, גם הייתה תקופה שהם קבעו מי ישב בסנהדרין, אני לא זוכר דבר כזה אבל אולי עוד פעם זה באגף שאני לא… טוב, מה עושים פה? בוא נגיד שכן, מה עושים? אני לא הייתי מציית. בסדר. מרידה? כן. יש, תראו, גם לסמכות יש גבול, אנחנו לא הולכים על פורמליסטיקה עד הסוף. זה כמו אותו עוד פעם תמיד חוק גודווין, כן, מה עם הנאצים? המפלגה הנאצית הייתה השלטון הריבוני המוסמך החוקי, אז מה, אני חייב לציית להם? ואני מאמין שצריך לציית לחוק באופן עקרוני, בסדר, כל עוד בגבולות הסביר. אם החוק אומר לי משהו שהוא מעבר לגבולות הסביר, אז לא, אז אני לא אציית. דגל שחור, בדיוק. יש איזה דעה שקראתי לאחרונה שהיו כנראה חלק מזמן חז"ל שהיו צדוקים בתוך הסנהדרין ולכן לא הכריעו בכל מיני מקומות. לא הכריעו. אה, אוקיי. טוב. בכל אופן, בוא נתקדם רגע, אז בעצם אני אביא לכם אולי דוגמה על הדבר, תראו, בשולחן ערוך מופיע ביורה דעה רכ"ח, הנשבע שלא להיכנס בתקנת הקהל. מי שנשבע, הקהל נגיד הקהילה תקנה איזה שהיא תקנה, ואני נשבעתי שאני לא אקיים את זה, לא נכנס בתקנת הקהל. הרי זו שבועת שווא, ועל כורחו חלה עליו תקנת הקהל, ואם אינו נוהג כמותם נכשל בחרם תקנתם, חל עליו החרם. כי הקהילות בדרך כלל החרימו את מי שלא מציית להם, זה היה הכלי שהיה להם, לא הייתה אפשרות אכיפה אחרת. אז הוא אומר השבועה הזאת היא שבועת שווא. זה כמו נשבע לבטל מצווה. זאת אומרת, השבועה לא חלה. אז שואל פה הגר"א, איך זה יכול להיות? הרי שבועה אפילו על איסור דרבנן חלה. זאת הנחתו דרך אגב, זה מחלוקת. בין הפוסקים, אבל הנחתו היא ששבועה על איסור דרבנן חלה. למשל, אם אני נשבע לאכול עוף בחלב, השבועה חלה. עכשיו השאלה מה לעשות בפועל זאת עוד שאלה אחרת, אבל השבועה חלה לשיטת הגר"א. יש אחרונים שאומרים שלא, ויש כאלו שתולים את זה במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן שלנו. אם זה לא תסור אז דאורייתא, אז אי אפשר להישבע על זה, שבועה לא חלה. אם זה לא לא תסור, כמו הרמב"ן, אם זה רק איסור דרבנן, אז שבועה כן חלה. אבל לא משנה, הגר"א מניח ששבועה דרבנן חלה, אז הוא אומר איך יכול להיות שתקנת הקהל תהיה יותר חזקה מלהישבע על דין דרבנן? דרבנן יש להם יותר סמכות מאשר לשבעה טובי העיר, לקהילה מצומצמת. לפי איך שאני אומר עכשיו זה בכלל לא קשה. בשביל שאם אני אשבע נגיד לאכול עוף בחלב, זה יחול. אם אני נשבע שאני לא מציית לחכמים, לא מכיר בסמכותם של חכמים, זה לא יחול, כי רק על זה יש לא תסור. זה לא יחול. אוקיי? אבל פה אולי, אני מציע, פה מדובר על מישהו שנשבע לא להיכנס בתקנת הקהל, הוא לא מקבל את סמכות הקהל לתקן תקנות. אז זה גם בדרבנן לא היה חל. המקבילה של זה, אבל אם הוא לא מקבל עליו תקנה מסוימת, לפי מה שאני מציע עכשיו, אם הוא לא מקבל תקנה מסוימת, אז צודק הגר"א, זה באמת יחול, בדיוק כמו שבאיסור דרבנן זה יחול. זה מה שאני רוצה לטעון. זאת אומרת, וזה בדיוק ההבדל בין מי שלא מקבל עקרונית את הסמכות של הגורם הזה, אם זה שבעה טובי העיר או רבנן, לבין מי שמדבר על דבר מסוים. דבר מסוים זה רק דין דרבנן וזה לא יוצא מלא תסור. טוב, אז בעצם, אבל השבועה היא אם אין מעשה, מה זאת אומרת אם אין מעשה? עוף בחלב, אני משביע לו לאכול עוף בחלב, אבל הוא לא אוכל, מה זה? שבועה, מה זאת אומרת? הוא נשבע, נשבע שבועת שוא. הוא יכול לעשות, חרם? לא עשה שבועה, אין מעשה, אבל יש שבועת שוא, ואם נשבע שבועת שוא, זה בעצמו איסור. דרבנן? לא, דאורייתא. שבועת שוא, להוציא שם שמים לבטלה, לא תשא שם שוא. מה זאת אומרת? האיסור הוא דרבנן, אבל השבועה זה איסור דאורייתא, נשבעת שבועה סתם, להוציא שם שמים, להוציא שם שמים לשוא. שבועה זה תמיד בהגדרה שבועת איסור. יש איסור לעבור על שבועה. כשאני נשבעתי, עכשיו אסור לי לעשות את זה. ברגע שעשיתי את זה, אז עברתי על לא יחל דברו. אבל איסור להישבע שבועת שוא זה לא תשא שם שמים, לא שעברתי על השבועה, אלא עצם השבועה היא שבועת שוא, זה איסור. הדיבור. הטענה בעצם מה שאני רוצה בעצם לטעון פה זה את הטענה הבאה: מצד אחד, זאת אומרת, אם אני מבין את הרמב"ם באופן הפשוט, כמו שהרמב"ן הבין אותו, אז יוצא שאין דבר כזה איסורי דרבנן, אלא איסורי דרבנן מקבילים ל, כמו נדר נגיד. יש חובה לקיים נדרים, לא יחל דברו. עכשיו אני נודר לא ליהנות מהספר הזה למשל. אוקיי? אז כשאני נהנה מהספר הזה, אז לא עברתי על איסור הנאה מהספר הזה, עברתי על לא יחל דברו. זאת אומרת, בסך הכל כשנדרתי הנאה מהספר הזה, זה עוד היכי תמצא לעבור על לא יחל דברו. זה לא עוד איסור. זה לא יחל דברו. רק לא יחל דברו, מי זה דברו? מה שדיברתי. פעם דיברתי את זה, פעם דיברתי את זה. זאת התפיסה הפשוטה בדברי הרמב"ם. הרמב"ם בעצם, בתפיסה הרגילה איך שהרמב"ן קרא אותו, עוף בחלב זה בכלל לא איסור. האיסור הוא רק לא תסור. אם אכלת עוף בחלב, אז עברת בזה על לא תסור. אין איסור עוף בחלב, עוף בחלב זה רק התפרטות או יישום של איסור לא תסור. בדיוק כמו נדר, אין פה שום דבר. עכשיו במצב כזה לא הייתי מצפה שלמשל יהיה פה בל תוסיף. נגיד שחכמים קובעים איסור עוף בחלב, איסור לאכול עוף בחלב. אז הרמב"ם אומר שאם הם לא מודיעים שהדבר הזה הוא מדרבנן, אלא משאירים את זה בסתמים, אז אנשים יכולים לחשוב שזה דאורייתא, אז עוברים על בל תוסיף, חכמים עוברים על בל תוסיף. הרשב"א טוען שחכמים לא יכולים לעבור על בל תוסיף, אבל זה מחלוקת ביניהם. הרמב"ם אומר שכן. אם באמת כל מה שחכמים אומרים זה בסך הכל מסתעף מלא תסור, מה זה שייך לבל תוסיף? בל תוסיף זה להוסיף עוד איסור שלא כתוב בתורה. זה כמו שאני אדור הנאה מהספר הזה, אז אני עובר על בל תוסיף? הוספתי עוד איסור? זה לא יחל דברו, פשוט לא יחל דברו חל כאן. זה לא עוד איסור. כשאנחנו מדברים בשפה של בל תוסיף, אנחנו בעצם מניחים שאיסור עוף בחלב הוא איסור, הוא לא מתוך לא תסור. ויש את איסור עוף בחלב, איסור דרבנן. הלא תסור הוא איסור דאורייתא כשאני מורד מהותית נגד סמכות חכמים, ויש את עוף בחלב שהוא איסור לעצמו, כשאני אוכל עוף בחלב. זה איסור נפרד נוסף ולכן עקרונית שייך לעבור פה בבל תוסיף אלא אם כן אני מודיע לא זה לא איסור נוסף זה רק איסור דרבנן ופעלנו בסמכותנו מותר לנו לקבוע איסורי דרבנן. זה ראיה אני אומר לזה שהרמב"ם הוא לא כמו שהרמב"ן מבין אותו. זה לא שעוף בחלב זה רק התפרטות של לא תסור אלא זה עוד איסור. הסמכות מכוח לא תסור נותנת להם הפסוק לא תסור נותן להם סמכות לקבוע עוד איסור נוסף ועל זה צריך להיזהר שהקביעה הזאת לא תהיה בל תוסיף כמו שאומר הרמב"ם. דוגמה אולי ראיה נוספת לזה שהרמב"ן לא צודק באיך שהוא קורא את הרמב"ם בכל מהלך הדברים של הרמב"ם בשורש הראשון שהוא רב עם בה"ג, בה"ג מונה מצוות דרבנן במנין המצוות שלו והרמב"ם אומר שמצוות דרבנן לא צריך למנות. הרמב"ם לא כותב בשום מקום את הטענה הכי פשוטה שהייתי מצפה שהוא יכתוב, שאיסורי דרבנן כבר כלולים בלא תסור למה צריך למנות אותם לחוד. כמו שאני לא מונה שאם נדרת איסור הנאה מהספר הזה אז מצווה תרי"ד לו גם את זה אסור לך לעשות. ברור זה נכלל בלא יחל דברו. לא יחל דברו מתממש בהרבה אופנים. מה זה משנה הרבה איסורים בתורה יכולים להתממש בהרבה אופנים אז הייתי מצפה שהטענה הראשונית שהרמב"ם יעלה כנגד בה"ג מה אתה מונה את המצוות דרבנן כמו מקרא מגילה או נר חנוכה או נטילת ידיים או דברים כאלו. למה אתה מונה את זה? הרי זה נכלל בלא תסור מה הבעיה את לא תסור מנית זה כבר בתוך זה זה כמו לא יחל דברו. הרמב"ם לא מביא את זה. יש פה בעיה של מנין מצוות דרבנן יקום היום סנהדרין ויהיה עוד מצוות דרבנן ומה יעשו עם זה? יעשו עם התרי"ג מצוות? לא יודע שאלה טובה זה מה שהרמב"ם כן שואל על בה"ג אבל מה שהרמב"ם לא שואל על בה"ג זה מה שאמרתי עכשיו. את זה הרמב"ם שואל אבל מה שהרמב"ם לא שואל על בה"ג הוא לא שואל עליו למה אתה מונה את זה הרי זה כבר נכלל בלא תסור אפילו אם נגיד שצריך למנות את זה צריך למנות את זה כי כל דרבנן הוא דאורייתא בסדר אז זה דאורייתא זה לא דרבנן בגלל לא תסור בסדר אבל עדיין זה נכלל בלא תסור אז לא למנות את זה לא בגלל שהתוקף שלו נמוך אלא לא למנות את זה כי זה כבר נמנה למה את זה הוא לא מעלה למה את השאלה הזאת הוא לא מעלה השאלה הכי בסיסית בשורשים אחרים הוא מעלה הרבה טיעונים כאלו למה אתה מונה את זה זה כבר נכלל במצווה ההיא שכבר מנויה. אז למה פה הוא לא מעלה את זה? כי זה לא נכלל כמו שאמרתי קודם זה לא נכלל לאכול עוף בחלב זה לא סתם מימוש של לא תסור גם לפי הרמב"ם לא כשאני אוכל עוף בחלב לא מתוך מרד לא עברתי על לא תסור זה איסור נפרד איסור דרבנן נפרד כשאני אוכל עוף בחלב מתוך מרד אז עברתי על לא תסור דאורייתא זה נכלל זה נכלל כי פשוט האיסור הוא המרד האיסור הוא לא תסור זה האיסור זה זה זה האיסור אבל כשאני אוכל עוף בחלב לא מתוך מרד אז זה לא נכלל בלא תסור זה איסור נפרד רק הרמב"ם אומר בסדר אבל זה איסור דרבנן מה אתה מונה אותו הוא לא יכול לשאול הרי זה נכלל בלא תסור כי זה לא נכלל. נו זה עוד ראיה לזה שאני חומב שהרמב"ם לא תופס את האיסורי דרבנן הספציפיים ככלולים בלא תסור. מה זה עוד איסור נפרד אם אם אין את הלא תסור שמתחבר לכל הבל תוסיף שדיברנו אז למה אסור לעשות את זה? זה שאלה מצוינת ולשם אני חותר אני לשם אני אגיע אני לא יודע אם היום אבל אני רוצה להגיע לשם. לא הבנתי לפי הגישה הזאת הרמב"ם חולק על הנתיבות או משהו עוד פעם אמרנו שלפי הנתיבות אם זה לא המרד או משהו. לא יודע אם חולק על הנתיבות אתה יכול להגיע לנתיבות אתה יכול לא להגיע לנתיבות אתה לא צריך להגיע לנתיבות ברמבם לפי זה זה באמת הערה חשובה מה שאני אומר עכשיו מה שאני מציע עכשיו זה לא כמו הכיוון שהולך לפי הנתיבות לא בגלל שזה לא כמו הנתיבות בתפיסה אתה יכול להיות כמו הנתיבות אבל אתה לא חייב להגיע לנתיבות זאת אומרת הנתיבות הסביר למה ספק או לפי אלו שהולכים לפי הנתיבות הוא לא הסביר את זה אבל אלו שהולכים לפי הנתיבות הסבירו למה ספק דרבנן לקולא הרי יש פה ספק דאורייתא של לא תסור לא זה ספק ציות ספק מרד או לא מרד נכון אבל אז אני חייב להבין שאיסורי דרבנן במהותם זה חובות ציות זה לא איסורי חפצא נכון לפי מה שאני אומר עכשיו זה יכול להיות איסורי חפצא גם אני לא חייב להגיע ל אני יכול או שהוא צודק או שהוא לא צודק אבל אני לא צריך את זה בשביל להגיד את מה שאני אומר כאן מה שאני אומר כאן יכול להיות שזה איסור חפצא אבל זה איסור חפצא שאסור לי לאכול אותו וזה לא יוצא מלא תסור כי אני לא אוכל את זה מתוך מרד רק האיסור של לא תסור הוא מחמת מרד אבל האיסור דרבנן של עוף בחלב הוא יכול להיות איסור שהוא לא מרד אלא איסור חפצא. זה צפנת פענח. כן זה צפנת פענח וזה הולך לפיו. אני אומר שזה צפנת פענח רק אני אומר צפנת פענח לא חייב להניח את התפיסה של הנתיבות שכל איסורי דרבנן זה רק חובות ציות יכול להיות שזה איסורי חפצא ועדיין אפשר להגיד את זה. אבל אז נשאלת השאלה למה אני צריך מה הסמכות מאיפה? זה בדיוק מה שהוא שאל קודם שאני לזה אני אגיע אבל אני צריך קצת זמן בשביל זה. זה יהיה כנראה בפעם הבאה. אבל אני רק רוצה לסיים בזה כדי לתת עוד מוטיבציה לברר את השאלה הזאת. אני טוען שגם הרמב"ן אומר אותו דבר. לא אני, זה כבר אמרו לפניי. ר' חיים למשל אומר את זה. ר' אלחנן וסרמן מביא את זה גם. גם הרמב"ן מסכים שאם אתה הולך במרד נגד סמכות חכמים אתה עובר על לא תסור. הרמב"ן מתווכח עם הרמב"ם סתם כשאתה אוכל עוף בחלב. הוא אומר זה לא איסור דאורייתא, זה לא עצמי לא תסור. אבל אם אתה לא מכיר עקרונית בסמכות חכמים אז ודאי שעברת על לא תסור דאורייתא. כך אומר ר' חיים, כך אומר, הוא מביא אפילו ראיה מלשון הרמב"ן. בסדר, אפשר להתווכח על הראיה, אבל זאת הטענה שלו. עכשיו אם זה באמת כך, אז יוצא שהרמב"ן לא הבין טוב את הרמב"ם? כן. אז יוצא שיש פה בעצם דו-שיח של חרשים. למעשה הרמב"ן והרמב"ם אומרים אותו דבר. שניהם אומרים אותו דבר. רק הרמב"ן לא הבין שגם הרמב"ם אומר את זה, לכן הוא הקשה עליו. אבל בעצם שניהם אומרים אותו דבר. שמה? שכשאתה מורד נגד סמכות חכמים אז עברת על איסור דאורייתא של לא תסור, גם אם אכלת רק עוף בחלב. אם אתה אוכל עוף בחלב רק מחמת היצר אז עברת על איסור דרבנן. אין פה לא תסור דאורייתא. וכשהרמב"ם מדבר על המלקות נגיד בלא תסור, אז הרמב"ם אומר זה מלקות רק על מי ש… המלקות שהיו צריכים להיות לולא זה היה לאו שניתק לאזהרת מיתת בית דין. איפה זה? זה רק במקום שמישהו לא מכיר בסמכות חכמים. אז אומר הרמב"ם נכון, אז זה איסור דאורייתא אבל גם על זה לא מלקין כי זה ניתק לאזהרת מיתת בית דין. איפה זה ניתק לאזהרת מיתת בית דין? איפה חייבים מיתה על לא תסור? זקן ממרא. נכון, זקן ממרא הרי חייב מיתה. עכשיו מה האיסור בזקן ממרא? מרד. ברור שבזקן ממרא זה בעיית סמכות, נכון? זקן ממרא הרי הוא תלמיד חכם כמו הסנהדרין. הדרשות הר"ן שואל את זה, זקן הרי הוא תלמיד חכם, הוא יודע כמוהם, הוא יודע שהם טועים. למה הוא צריך לציית להם ולאכול טרפות? אז הוא אומר כן, הוא צריך. למה? כי יש סמכות. צריך לשמור על סמכות חכמים. אז שמה ברור שמדובר על שאלת סמכות וזה המושג "לא תסור מכל אשר יורוך" זה אומר המילה של סמכות. ממילא גם האיסור בהדיוט, לא של זקן ממרא, גם הדיוט כשהוא בא לאכול עוף בחלב בעצם הבעיה של הדאורייתא זה רק בעיית סמכות. זה בעיה של לא תסור שהוא סר מסמכות חכמים בדיוק כמו הזקן הממרא. אז על דבר כזה שהוא היה צריך ללקות אני אומר הוא לא לוקה. למה הוא לא לוקה? כי בהקשר אחר על הדבר הזה חייבים מיתה. כי הסמכות, החובה לציית לסמכות הזאת מביאה לחיוב מיתה אצל זקן ממרא. אז בהדיוט לא לוקים. זה בעצם הנקודה. עכשיו מה… אני אסכם רגע איפה אנחנו עומדים כדי שבפעם הבאה אני אוכל לצאת ולהסביר את זה. כי באמת נשאלת פה השאלה ששאלתם בצדק. אבל קודם אני אסכם איפה אנחנו עומדים רק שתראו לאיפה כל העסק התנקזנו עכשיו לנקודה אחת בכל הסוגיה. התחלתי עם זה שיש בעיה לבסס את סמכות חכמים. או שזה הופך לדאורייתא או שאין מקור, ואז למה לציית להם? נכון? יש פה איזה שמיכה קצרה אמרתי. והרמב"ם והרמב"ן כל אחד מנסה להת… אחד מנסה לכסות את הראש ואז הרגליים יוצאות, אחד מנסה לכסות את הרגליים ואז הראש יוצא. אי אפשר, זו שמיכה קצרה. בסדר? ולכן אף אחת מהתפיסות שלהם בעצם לא מחזיקה מעמד. אז מה בסופו של דבר הגענו ברמב"ם? שיש איזה תפיסת ביניים. מה זאת אומרת? מתי שאני מציית לחכמים, מתי שאני לא מציית עקרונית לחכמים אז אני עובר על איסור דאורייתא של לא תסור. מתי שאני אוכל את העוף בחלב אז זה איסור דרבנן. ואז יוצא שיש לי מקור מהפסוק לא תסור ועדיין ספקו הוא לקולא בגלל שבעצם זה רק מקור אבל אני לא עובר ממש על לא תסור. אוקיי? אז זה ה… בעצם לכאורה המוצא הלוגי היחידי מהפלונטר. א-פריורי הייתי צריך להבין שיש פה איזשהו מוצא כזה לא בגלל דיוקים כאלה או אחרים. אבל אם זה המוצא היחידי מהפלונטר אז איך אפשר להגיד שהרמב"ן לא אומר את זה? זו האפשרות היחידה שיש פה להגיד. לכן לא פלא שאני מגיע למסקנה בסוף שגם הרמב"ם וגם הרמב"ן אומרים את זה. אין אפשרות אחרת על המפה. כל האפשרויות האחרות מכניסות אותנו לבעיות. אז הדבר היחיד שנשאר זה רק האופציה הזאת שגם הרמב"ם וגם הרמב"ן אומרים אותה. עכשיו רק מה שנשאר לנו לברר, למה זאת אופציה? מי אמר שזאת אופציה? למה… אני אשאל את זה עכשיו השאלה שלך והשאלה שאלת קודם. חזרנו לנקודת המוצא. אז עוף בחלב כשאני אוכל מחמת היצר לא יוצא מלא תסור, נכון? לא איסור דאורייתא. אז למה צריך לשמוע להם? איזה איסור עברתי? מה הבעיה? שאני אוכל עוף בחלב לא בגלל מרד בחכמים, אני אוכל עוף בחלב סתם כי יצרי גבר עליי. זה רק איסור דרבנן. אין פה פסוק לא תסור, נכון? זה לא יוצא מלא תסור. נו, אז למה צריך לא לאכול? אז זאת היתה הנקודה שממנה פתחנו את כל הדיון. אפשר לחלק בין הלאו שאתה עובר לבין המקור של החיוב, סוג של נתיבות. אז המקור מה? אז הלא תסור כן אומר לי לציית? אבל אם לא תסור אומר לי לציית עברתי על לא תסור, אם בלא תסור עברתי על לא תסור אז זה חיוב דאורייתא. עברת על דאורייתא. למה? אז אם לא עברתי על דאורייתא, זה אומר שלא תסור לא מצווה. אז אם הוא לא מצווה, אז למה אני מציית? אם הוא כן מצווה, אז למה עברתי על לא תסור? מה נפשך? או שזה מקור ואז עברת אותו פלונטר שממנו התחלתי. אם זה מקור, אז זה הופך לדאורייתא. אם זה לא מקור, אז למה צריך לציית? אז התבואת שור עושה חלוקה. נהדר, אבל החלוקה הזאת משאירה אותי בנקודת המוצא. שהאיסור דרבנן הזה, או שאין לי מקור כי זה לא תסור ואז למה צריך לציית, או שיש מקור אבל אז זה דאורייתא. אז בעצם לכאורה לא הסברנו כלום. אני אנסה, אני אנסה אולי להגיד את זה בצורה של משל ואולי נגיע למקום אחר. אבא אומר לילד אל תעשה, והילד עושה. אבל אבא לא יזרוק, הוא לא יזרוק אותו מהבית כי אבא עדיין אוהב אותו, זה לא כזה חמור. זאת אומרת במובן הזה השאלה היא של עונש. אני שואל אם יש לאו. בסוף כשאתה עובר על הלאו, אז יש לאו! יש לאו. עזוב את העונש, העונש לא מעניין, אין עונש. הרב אומר שבכל מקרה גם על לא תסור רגיל אין עונש, זה דבר שניתן עליו רק מלקות בבית דין. כל השאלה היא אם יש לאו. כי אם לא תסור חל על זה אז לכאורה יש לאו, לא? עברתי על ציווי של התורה לא תסור, הרי הוא חל גם על זה. אלא מה תגידו? הוא לא חל על זה. טוב אם הוא לא חל על זה אז למה צריך לציית? אותה שאלה שממנה התחלתי את כל העניין. בעצם אנחנו נשארים באותה נקודה שבה פתחנו. עשינו סיבוב שלם ומצאנו את עצמנו בנקודת המוצא. אז לא, לא מצאנו את עצמנו בנקודת המוצא, ואני בפעם הבאה אסביר את הנקודה הזאת וזה בעצם יסגור את זה.