כוונה במצוות – שיעור 4

[הרב מיכאל אברהם] בשיעור הקודם התחלנו לעסוק בגמרא עצמה, עמדנו בשיטת רבא שאומר שמצוות לא צריכות כוונה, כן? וכפאו וכן כפאו פרסאי למסקנת הגמרא, וכתוב שהוא יצא. ומכאן לומד רבא שהתוקע לשיר גם יצא ומסבירה הגמרא שזה בעצם מניח שמצוות לא צריכות כוונה. הייתה הגמרא שואלת פשיטא. אם תוקע לשיר יצא, אם כפאו לאכול פרסי, לאכול כפאו פרסאי לאכול מצה יצא, אז גם תוקע לשיר יצא לכאורה זה אותו דבר. אמרתי שזה זה בעצמו חידוש שהדבר הזה הוא פשיטא. בכל מקרה הגמרא שואלת הרי זה אותו דבר. מה מה רבא מחדש? אומרת הגמרא מהו דתימא התם אכול מצה אמר רחמנא והא אכל, אבל הכא זכרון תרועה כתיב, והאי מתעסק בעלמא הוא, קמשמע לן. הייתה הוה אמינא לחלק בין כפאו פרסאי לאכול מצה לבין תוקע לשיר. למה? כי בתקיעת שופר כתוב זכרון תרועה בפסוק. אז מה? מה אם כתוב זכרון תרועה? ואמרתי שבקריאה הפשוטה ראינו את הב"ח בשיעור הראשון, בקריאה הפשוטה זה נראה קצת בדרכו של הב"ח, לא כל כך מתאים לב"ח למסקנה, אבל זה נראה בדרכו של הב"ח שאם כתוב זכרון תרועה לגבי תקיעת שופר, הייתה הוה אמינא שבתקיעת שופר צריך כוונה מיוחדת מעבר לכוונה לצאת ידי חובה. ולכן למרות שכפאו פרסאי לאכול מצה הוא יצא כי לא צריך כוונה לצאת ידי חובה, אבל בתקיעת שופר יש דרישה מעבר לכוונה לצאת ידי חובה, גם זכרון תרועה. וכיוון שהוא תקע לשיר, אז הוא לא התכוון לזכרון תרועה, אז מצד מצוות צריכות כוונה אין פה בעיה כי לא צריכות כוונה לפי רבא. אבל עדיין יש פה דרישה נוספת של זכרון תרועה שלא התקיימה, ולכן הייתי חושב שלא יצא ידי חובה, קמשמע לן שכן. מה זאת אומרת? מה הקמשמע לן בעצם לכאורה לפי זה? החידוש הוא חידוש בהלכות תקיעת שופר, שלא צריך כוונה מיוחדת בתקיעת שופר. החידוש הוא לא בזה שמצוות לא צריכות כוונה, אלא הייתי חושב שלמרות שמצוות לא צריכות כוונה בתקיעת שופר עדיין לא יצא ידי חובה כי יש דרישה מיוחדת, קמשמע לן שבתקיעת שופר אין כוונה מיוחדת. קצת מוזר. זאת אומרת בפשטות נראה שרבא בא לחדש שמצוות לא צריכות כוונה, זה הנקודה שלו ולכן תקיעת שופר. ומכאן נראה שיש פה פשוט חידוש בהלכות תקיעת שופר. זה הכל. זה לא נורא כל כך כי ברור שבתשתית יושבת ההנחה שמצוות לא צריכות כוונה, זה ברור שזה נלמד מכאן. רק זה היה פשיטא ליישם את זה גם לגבי תקיעת שופר לולא הייתה הוה אמינא שצריך שמה כוונה מיוחדת, ולכן רבא בא לומר לא, אין שם כוונה מיוחדת, ממילא החידוש הרגיל שמצוות לא צריכות כוונה רלוונטי גם לשם. אוקיי? לא נורא כל כך. זה בדרכו של הב"ח. כן, זה לדרכו של הב"ח. בכל אופן גם לדרכו של הב"ח למסקנה הגמרא אומרת קמשמע לן שלא. זאת אומרת נראה שבתקיעת שופר העובדה שכתוב זכרון תרועה לא באמת אומרת שצריך כוונה נוספת. אז זה מעמיד בסימן שאלה אז למה בשלוש המצוות שהב"ח הביא, ציצית, תפילין וסוכה, למה שמה הוא נשאר עם זה גם למסקנה? אז אמרתי שכנראה ברמה העקרונית הב"ח אומר כשהתורה כותבת אז יש מצבים שמצוות מסוימות צריכות כוונה נוספת. ותחשבו למשל על קריאת שמע. שבקריאת שמע לקבל עול מלכות שמיים. אז הכוונה לקבל עול מלכות שמיים בקריאת שמע היא לא מדין מצוות צריכות כוונה. זאת המצווה, לקבל עול מלכות שמיים. אנחנו עושים את זה דרך אמירת קריאת שמע. אבל המצווה היא לא להגיד קריאת שמע, המצווה היא לקבל עול מלכות שמיים באופן של אמירת קריאת שמע. אז שם ברור שאם לא התכוונת לקבל עול מלכות שמיים לא יצאת ידי חובה. לא בגלל שמצוות צריכות כוונה אלא כי לא עשית את המצווה בכלל. זאת אומרת יש מצוות שהכוונה היא חלק מהגדרת המצווה עצמה. דיברנו על זה בשיעור הראשון. שהכוונה היא חלק מהגדרת המצווה עצמה. והעיקרון הזה נכון כנראה גם למסקנת הגמרא לפי הב"ח, אבל זה להלכה. רק הטענה שלו שבבתקיעת שופר ספציפית זה לא ככה. שכתוב זכרון תרועה לגבי שופר זה לא ככה ואמרתי שלומדים מזה כל מיני דינים, הירושלמי אומר לגבי ראש השנה שחל בשבת וכולי. אז הפסוק אומר ספציפית את הפסוק הזה אנחנו לא מפרשים ככה. אבל זה לא שבאופן עקרוני לא יתכנו מצוות שבהן יש דרישה לכוונה נוספת. פשיטא, יש מצוות שבהן הרעיון הוא הכוונה. הנה הרמב"ם כותב בתחילת שורש התשיעי שיש ארבעה סוגי מצוות: במחשבה, בדיבור, במעשה, ובמידות נדמה לי משהו כזה. אז יש מצוות שהן מצוות שבדיבור. מצוות שבדיבור דיברנו על זה גם בשיעור הראשון. מצוות שבדיבור הן מצוות שהכוונה היא חלק מהותי מהקיום של המצווה. הבאתי את ר' חיים לגבי כוונה בתפילה. ולכן ברור שהעיקרון כשלעצמו לא נדחה פה בגמרא. יש מצוות שהכוונה היא חלק מהגדרת פעולת המצווה עצמה. מה שכנראה נדחה לפי הב"ח לפחות זה שתקיעת שופר היא לא כזאת. מה שכתוב זכרון תרועה בתקיעת שופר זה לא כזה. אז למה

[Speaker C] רבא קא משמע לן שמה? אבל למרות שזה מתעסק זה בסדר?

[הרב מיכאל אברהם] לא, זה לא מתעסק. נכון. איכשהו, בגלל שכתוב זכרון תרועה אז הייתי חושב שזה מתעסק, קא משמע לן זה לא מתעסק. זאת אומרת ובהכופהו פרסיים לאכול מצה זה לא מתעסק. זה מצווה בלי כוונה. לכן שם זה יהיה תלוי בשאלה אם מצוות צריכות כוונה או לא. הוה אמינא הייתה שבתקיעת שופר זה לא רק שחסרה לך כוונה, אם זה היה רק ככה לא היה מפריע לי אומר רבא, אלא זה מתעסק. ולכן הייתי חושב שלא, קא משמע לן זה לא מתעסק. עכשיו למה העובדה שכתוב זכרון תרועה פירושה מתעסק? מתעסק הכוונה כנראה מישהו שלא באמת עושה, אתה עושה את פעולת המצווה ואתה לא עושה את המצווה. כמו מישהו שחושב שזה קול חמור בהמשך הגמרא. אוקיי. אבל זה באמת, זאת הערה. אנחנו נחזור להערה הזאת.

[Speaker C] למה קא משמע לן שזה לא מתעסק?

[הרב מיכאל אברהם] כי זכרון תרועה לא נדרש. אם זכרון תרועה היה נדרש, תקיעת שופר תקיעה לשיר, נכון?

[Speaker C] כן. תקיעה לשיר זה, זה משום בלי כוונה.

[הרב מיכאל אברהם] וזה ההבדל בין אינו מתכוון לבין מתעסק. הבאתי את זה בשיעור הראשון. זאת אומרת יש, לא כל מתעסק הוא לא מתכוון, או להיפך, לא כל מתעסק הוא לא מתכוון. אבל לא כל לא מתכוון הוא מתעסק.

[Speaker C] פה יש כביכול דרגה יותר גבוהה. נכון.

[הרב מיכאל אברהם] אמרתי את זה גם בהלכות שבת אנחנו יודעים. מי שגורר ספסל ויוצר חריץ זה לא מתעסק, זה אינו מתכוון. לכן למשל לפי רבי יהודה הוא חייב. למרות שרבי יהודה מסכים שבמתעסק פטור או זה מותר אפילו. ברור שאינו מתכוון ומתעסק בעבירות, ברור שאינו מתכוון ומתעסק יש שתי דרגות שונות. אגב לא תמיד ההבדל ביניהם ברור. זה שאלה לא כל כך פשוטה איפה בדיוק עובר הקו. אבל ברור שיש שתי דרגות כאלו. אוקיי? במקרה שלנו, אז הוה אמינא הייתה שלגבי תקיעת שופר זה לא רק שאתה לא מתכוון, אלא אתה ממש מתעסק. אז זה גם לפי רבא לא יעזור, אף על פי שמצוות לא צריכות כוונה, אבל מתעסק לא יוצא ידי חובה. קא משמע לן שלא, זה לא מתעסק, זה רק מצווה בלי כוונה. השאלה למה המילים זכרון תרועה הן מלמדות אותך שדבר כזה הוא מתעסק? וקא משמע לן שלא. אבל מה הייתה הוה אמינא? אז למה, אז עוד פעם זה באמת קצת דחוק וצריך להגיד שאם כתוב זכרון תרועה אז זה אומר כמו שאמרתי לפי דרכו של הב"ח, שזה אומר שהכוונה של זכרון תרועה היא חלק מפעולת המצווה. ואם תקעת בשופר ולא התכוונת אז זה כמו מתעסק. זאת אומרת אתה לא באמת עשית את המצווה. אבל הביטוי מתעסק פה הוא באמת לא מדויק. כי מתעסק זה מישהו שכן עושה את פעולת המצווה, רק הוא עושה את זה בלי משים. פה אם באמת זה חסר, אז פשוט לא עשית את פעולת המצווה. אז או שזה רק שיגרא דלישנא, זה כמו מתעסק, אבל הכוונה שלא עשית את פעולת המצווה. או שאולי יש פה באמת איזושהי דרגה, זו הגדרה מעניינת עכשיו אני חושב על זה, שאם צריך כוונת זכרון תרועה, האם, היה אפשר להגיד ככה. אפשר להגיד שהמצווה היא פשוט זכרון תרועה. עושים את זה באמצעות תקיעת השופר אבל המצווה היא זכרון תרועה. כן? אפשר להגיד שלא. המצווה היא התקיעה. רק את התקיעה הזאת צריך ללוות כוונה של זכרון תרועה. זה בלי לתקוע. אם היית זוכר את התרועה באופן אחר זה לא היה עוזר. זאת אומרת אתה צריך לתקוע. כן? אז המצווה היא עדיין תקיעת שופר. וכיוון שכך, אז אם תקעת לשיר, אז… אז עשית את פעולת המצווה. רק כיוון שצריך ללוות את זה כוונה של זיכרון תרועה והכוונה הזאת לא הייתה, אז זה כמו מישהו שעושה את זה מבלי משים בעצם. עשית את פעולת המצווה, רק מבלי משים. אז זה ממש מתעסק כבר. אוקיי? אבל אז באמת אתה צריך להגיד שהזיכרון תרועה הוא לא הגדרת המצווה שצריך זיכרון תרועה, אלא הגדרת המצווה זה הפעולה, התקיעה. זיכרון תרועה זאת כוונה שצריך ללוות את זה, צריך ללוות מתוך הקשר של זיכרון תרועה. אם אתה עושה את זה בהקשר הזה, אז זה סתם מתעסק. וזה כמו שאתה עובר ליד שיח ותולש ענף, אז תלשת את הענף, אבל אתה לא עוסק בתלישת ענפים, אתה הולך. אוקיי? אז זה, זה כבר הרבה יותר דומה למתעסק אם מבינים את זה ככה. בכל מקרה כל זה זה הווא אמינא. המסקנה היא שזה סתם אינו מתכוון, זה לא מתעסק. נשתמש פה בביטויים של האיסורים, אינו מתכוון הכוונה מצווה בלי כוונה. כן? וזה מה שאני מתכוון. כל מצווה צריך, תקיעה היא שיטה, זאת המחלוקת, אם מצוות צריכות כוונה, אז כל מצווה צריך כוונה. אם מצוות לא צריכות כוונה, אז לא. עכשיו רבא טוען שמצוות לא צריכות כוונה ולכן כפאו פרסיים לאכול מצה יצא, למרות שלא הייתה לו כוונה. מי שיחלוק עליו עוד מעט נראה אם יש מי שחולק עליו. מי שיחלוק עליו יאמר שלא, הוא לא יצא כי צריך כוונה. כן? אבל גם רבא מסכים שגם אם מצוות לא צריכות כוונה אבל מתעסק לא נקרא עשיית מצווה. וזאת הנקודה. עכשיו השאלה אם תוקע לשיר זה נקרא מתעסק ואז גם לפי רבא הוא לא יצא, זאת הייתה ההווא אמינא. אומר רבא לא, גם אם אני חושב שמצוות לא צריכות כוונה אז גם תוקע לשיר יצא. למה? כי תוקע לשיר הוא לא מתעסק הוא רק אינו מתכוון. על השינוי בהבנת זיכרון תרועה. ועכשיו בסוף השורות הקודמות הבאתי שרש"י לא פירש ככה וזה דרכו של הב"ח וכך גם הריטב"א והר"ן, רוב הראשונים שראיתי פה מפרשים לא בדרכו של הב"ח. עוד פעם הב"ח לא מדבר על זה אבל אני אומר בדרכו של הב"ח, ככה אני משתמש בביטוי הזה. הם מפרשים פה אחרת. הם אומרים ככה, רש"י אומר מהו דתימא, מהו דתימא התם לאכול מצה כאמר רחמנא ואכל ונהנה באכילתו הלכך לאו מתעסק הוא, שלגבי עניין חיוב חטאת אמרינן המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה. רש"י אומר בעצם כפאו פרסיים לאכול מצה איך הבנו את זה עד עכשיו? הבנו את זה עד עכשיו שכפאו פרסיים לאכול מצה מה הבעיה לפי דרכו של הב"ח? הבעיה היא שלא התכוון וזה מתעסק, נכון? אינו מתכוון וזה בדיוק ההבדל שבתקיעת שופר הייתה הווא אמינא שהוא לא רק לא מתכוון אלא הוא ממש מתעסק, ממש מלאכה שלו, וזה רק לא מתכוון, זה לא מתעסק. נכון? וזה המהלך לפי הב"ח. לפי רש"י לא, יורדים דרגה אחת. לפי רש"י כפאו פרסיים לאכול מצה זה מתעסק. זה לא אינו מתכוון, זה מתעסק. זה קצת תמוה, למה זה מתעסק? אני יודע שאני אוכל מצה, אני מודע לזה הכל, רק אני עושה את זה בגלל שכפו אותי. עד כדי כך שאפילו לא ברור למה הוא לא מתכוון, זה הערתי בשיעור הקודם. הוא כן מתכוון הוא רק עושה כמתעסק באכילה, הוא רק עושה את זה בגלל שמכריחים אותו, הוא יודע שהוא אוכל מצה, הוא מתכוון אולי אפילו מתכוון אבל וודאי לא מתעסק. הוא אוכל מצה והוא יודע שהוא אוכל מצה. אבל רש"י אומר שזה נקרא מתעסק נכון? ולכן הוא אומר שבאכילת מצה ברמה העקרונית אם כפאו פרסיים לאכול מצה ברמה העקרונית היה צריך לא לצאת כי זה מתעסק. קמשמע לן, זאת אומרת, אבל למסקנה אבל זה לא נכון שהוא לא יצא ידי חובה בגלל שזאת מצווה שיש בה הנאה, ובמצוות שיש בהן הנאה אז שכן נהנה מפצה על זה שאתה מתעסק, בדיוק כמו בעבירות שאנחנו יודעים המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה למרות שהוא מתעסק. אז ההנאה היא פיצוי או תחליף לזה שאתה מתעסק, אז גם במצוות זה ככה. זה חידוש של רש"י ובגלל החידוש הזה אז הוא אומר בעצם מה? בשלב ההווא אמינא אז חשבנו שבעצם הוא מתעסק ולכן סליחה בשלב ההווא אמינא ידענו שבמצה למרות שהוא מתעסק הוא יוצא ידי חובה, הווא אמינא לא שזה מתעסק זה מתעסק נקודה. אבל בהווא אמינא חשבנו שמתעסק לא יוצא קמשמע לן שמתעסק גם הוא יוצא במצה בגלל שכן נהנה ובתקיעת שופר המתעסק לא יוצא כי זה לא מצווה של הנאה. אוקיי? עוד פעם עולה השאלה איך לומדים את זה מזיכרון תרועה, למה הזיכרון תרועה. גם כן לא כל כך ברור. אדרבה, לפי הדרשה פה אולי אפילו הפוך, זה לא מצווה מעשית, זה מצווה מחשבתית יותר, כי זה זכרון תרועה. לא יודע. אבל השאלה היא לא מה היא המצווה, השאלה היא אם יש בה הנאה. עכשיו זה שיש או אין בה הנאה, זה שאלה עובדתית, לא צריך ללמוד את זה מפסוק. אם אני לא אוכל משהו, זה לא חלבין ולא עריות ולא כלום, למה שיהיה בזה הנאה? כל הסיפור הזה מאוד מוזר מבחינת ה… אולי, יכול להיות, אני גם חושב ככה, אין הרבה מוצא אחר, אני לא מוצא מוצא אחר. הטענה היא שיכול להיות שיש פה איזה שהוא סוג של הנאה משמיעת השופר. עכשיו אם המצווה הייתה להנות מהשופר, לא יודע מה, לשמוע מוזיקה, אז באמת ההנאה הייתה מפצה על היותך מתעסק, בסברת שכן נהנה. אבל כיוון שכתוב זכרון תרועה, אז זה אומר שבעצם יש פה איזו שהיא מצווה שהיא לא להנות מהמוזיקה של השופר, אלא אתה אמור להשתמש בזה כדי לזכור תרועה, לא יודע בדיוק משהו כזה. במצוות מהסוג הזה, סברת שכן נהנה לא תועיל. עוד פעם, בעבירה, זה נקודה עדינה, בעבירה למה שכן נהנה מועיל? כי מה האיסור בחלבין ובעריות? זה לא שיש איסור בחלבין ובעריות ובמקביל הוא גם נהנה. האיסור הוא על ההנאה. אסור להנות מהחלבין ומהעריות. זה מה שאסור. עכשיו אם אתה נהנה, אז אי אפשר להגיד שזה שאתה מתעסק אז לא עברת, נהנית. אבל זה הכל יכול להיאמר לא רק במצוות שיש בהן הנאה, זה החידוש. הטענה היא שהסברת שכן נהנה לא נאמרה על מצוות שיש בהן הנאה, אלא על מצוות שהמצווה היא ההנאה. זאת אומרת, אם הייתה מצווה, אם האיסור בבעילה לא היה הנאת הבעילה אלא פעולת הבעילה, אז סברת שכן נהנה לא הייתה פוטרת את המצווה, לא הייתה מחייבת את המתעסק. כאשר ההגדרה של המצווה או של העבירה היא האיסור להנות, זה המהות של האיסור. נהנית, אז אם נהנית אי אפשר להגיד שאתה מתעסק. אוקיי? עכשיו אני אומר, זאת אני מציע את זה כדי להסביר את רש"י. למה זה לא הסבר פשוט? מה? כן, אמרתי את זה בבדיחותא בשיעור הקודם, ההנאה הזאת תלויה בדעת בני אדם, ההנאה של אכילת מצה שכן נהנה. זאת הנאת הגוף כנראה, זה מזין את הגוף. אוקיי? אז לא נתנו להנות. יש מצוות שהן מצוות על ההנאה. לא נתנו להנות, אבל המצווה היא מצווה על ההנאה. לא נהנה מהמצווה, זו לא הנאה. למה מצווה? המצווה היא להנות. זה לא שאתה צריך להנות, אתה עושה את זה בשביל המצווה. אבל מה הגדרת המצווה? המצווה היא להנות הנאה כזאת או הנאה אחרת. זאת הייתה פה לפחות ההווא אמינא. אוקיי? ואז אומר רש"י שבשופר, עכשיו אני מבין מה זה הפסוק זכרון תרועה. פסוק זכרון תרועה אומר שמצוות השופר היא לא כמו איסורי חלבין ועריות. אין מצווה להנות מקול שופר בראש השנה. המצווה היא לזכור תרועה. ואם המצווה היא לזכור תרועה, אז סברת שכן נהנה שקיימת בשופר, הנאת השמיעה, הנה תוקע לשיר אגב, בתוקע לשיר יש אבא של שכן נהנה. הרי הוא באמת תוקע בשביל לשיר, זה ההנאה שהוא רוצה. לכן, אבל זאת לא המצווה להנות משופר. הסברת שכן נהנה לא שייכת שם. אולי זה ההסבר ברש"י, אחרת מאוד קשה לי להבין איך הכתוב של זכרון תרועה מלמד את מה שרש"י תולה בו. אוקיי? אז זאת הייתה ההווא אמינא. ההווא אמינא הייתה שבעצם מדובר במתעסק גם בתקיעת שופר וגם ב-הוא תוקע לשיר וגם בכפאו פרסים. שימו לב, זה מתעסק, זה לא הנה הוא מתכוון. ורק שבמצה לא מפריע לי שזה מתעסק, שכן נהנה, ובשופר כיוון שזה מתעסק אז לא יוצא ידי חובה. אוקיי? כך הייתי חושב. מה קא משמע לן שמה? כמו שאמרנו קודם הב"ח, זאת אומרת שהפסוק זכרון תרועה אנחנו מבינים אותו לא נכון. אפשרות אחרת, קא משמע לן. הקמשמע לן מלמד אותך שלא למדת נכון את הפסוק של זכרון תרועה. החידוש הוא בהלכות תקיעת שופר לפי דרכו של הב"ח, שבהלכות תקיעת שופר המטרה היא לא זכרון תרועה אלא מצוות תקיעה. לפי רש"י החידוש הוא במצה ולא בתקיעת שופר, שבמצה מה שאתה יוצא ידי חובה זה לא בגלל סברא של שכן נהנה, כי הבעיה היא לא בעיה של מתעסק, הבעיה היא בעיה של כוונה, ומצוות לא צריכות כוונה. אם זה הנקודה, אז באמת אין מקום לחלק בין שופר לבין תקיעת שופר לבין אכילת מצה. כי אם הבעיה היא לא מתעסק אלא אינו מתכוון, אינו מתכוון יש בכל המצוות. ואם מצוות לא צריכות כוונה לפי רבא, אז כמו שכפאו פרסיים לאכול מצה יצא, אז גם בתוקע לשיר יצא, כיוון שלא צריך כוונה. ודל מתעסק מהכא, זה לא מתעסק. אוקיי, זה בעצם האפשרות להבין את רש"י. מה? מה אתה? ברש"י, ברש"י עצמו, קמשמע לן, אתם רואים, קמשמע לן דאף על גב דמתעסק הוא, יצא, דמצוות אין צריכות כוונה.

[Speaker C] זה לא כמו

[Speaker B] בשיטה השנייה. אלא

[הרב מיכאל אברהם] מה כן? איכשהו נראה שרש"י מזהה בין מתעסק לאינו מתכוון. אני הלכתי לכל אורך הדרך בדרכם של הב"ח והמשנה ברורה מהשיעור הראשון שיש שתי רמות. יש את הכוונה שזה כוונה לצאת ידי חובה, ויש את המתעסק שזה משהו יותר בסיסי, שהוא לכל הדעות נדרש, שלא תהיה מתעסק. על הכוונה זה המחלוקת אם מצוות צריכות כוונה או לא צריכות כוונה, נכון? עכשיו לאור הקמשמע לן הזה ברש"י נראה שגם בהוה אמינא רש"י לא מקבל את ההבחנה הזאת בין כוונה לבין מתעסק, אלא רש"י אומר שבעצם כוונה ומתעסק זה אותו דבר. אוקיי? אלא מאי? בהתחלה חשבנו שאם כוונה ומתעסק זה אותו דבר, אז בכפאו פרסיים לאכול מצה לא צריך כוונה בגלל שכן נהנה. נכון? בשופר אין את הסברא של שכן נהנה, לכן שם צריך כוונה. קמשמע לן שמצוות לא צריכות כוונה. לכן גם בשופר למרות שאין את סבראת שכן נהנה הוא יוצא ידי חובה. ורש"י אומר קמשמע לן דאף על גב דמתעסק הוא, אבל תזכרו, אצל רש"י מתעסק וחוסר כוונה זה אותו דבר. וקמשמע לן שאף על פי שהוא לא מתכוון הוא יוצא, שהכוונה לא מפריעה לי ואני לא צריך את סבראת שכן נהנה. זאת אומרת החידוש של רש"י עדיין כמו שאמרתי קודם הוא חידוש בהלכות אכילת מצה, לא בהלכות תקיעת שופר כמו שאמרתי בדרכו של הב"ח. והחידוש הוא שמה שבאכילת מצה אתה יוצא זה לא בגלל סבראת שכן נהנה, אלא בגלל שמצוות לא צריכות כוונה. איי, מתעסק זה משהו יותר יסודי אפילו אם מצוות לא צריכות כוונה? לא, מתעסק ואינו מתכוון זה אותו דבר. אם הייתה בעיה של אינו מתכוון, נגיד למאן דאמר מצוות צריכות כוונה לפי רש"י, לכאורה צריך לצאת שבאכילת מצה עדיין יצא למאן דאמר מצוות צריכות כוונה. למה? שכן נהנה. כי הרי מבחינת רש"י השכן נהנה פוטר את הכוונה כמו שהוא פוטר את המתעסק, זה אותו דבר מבחינתו. עוד פעם, אני לא יודע אם הוא מזהה את אינו מתכוון ומתעסק, אבל הוא טוען שהשכן נהנה פוטר את שתי הבעיות. מה? לא, מתעסק הפוך, מתעסק זה הפוך. מתעסק זה פוסל, מתעסק זה לא למעליותא זה לגריעותא. מתעסק זה סוגיה בעבירות. מי שעושה משהו בדרך אגב כזה במתעסק, הוא כאילו מתעסק, הוא לא באמת מכוון. אז הטענה היא שלפי רש"י יוצא שבעצם השכן נהנה פוטר גם את בעיית המתעסק וגם את בעיית הכוונה. זה הנקודה. זאת אומרת, מה שאמרתי קודם, הכא זכרון תרועה כתיב ולכן הוא מתעסק, ולכן אין שכן נהנה. כן, זאת אומרת לא, גם אם הוא נהנה הוא תוקע לשיר הרי הוא כן נהנה, אבל כיוון שהמצווה היא לא על ההנאה, הסברא של שכן נהנה לא פוטרת אותה, כמו כל מה שאמרתי קודם. שמצוות על ההנאה. זה לא השתנה. מה שהסברתי קודם נכון גם עכשיו. כל מה שאני רק רוצה לומר זה שרש"י כנראה אני עוד פעם, לא יודע אם הוא מזהה חוסר כוונה עם מתעסק, אבל הוא אומר שהסברא דשכן נהנה כמו שהיא פוטרת את בעיית המתעסק, היא פוטרת גם את בעיית חוסר הכוונה. אולי זה ניסוח יותר נכון. לא שהוא מזהה את מתעסק עם אינו מתכוון, אלא הוא אומר ש… יכול להיות שהוא מקבל את החילוק של הב"ח שמתעסק ואינו מתכוון זה שני דברים, שתי רמות שונות, והנפקא מינה היא שאם אתה מתעסק, אז גם למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה, אתה לא יוצא ידי חובה. אבל במצה שכן נהנה, אז אתה, אז זה פוטר את הבעיה גם של הכוונה וגם של המתעסק. אוקיי? זה מה שהייתי חושב. ובשופר, כיוון שאין את הסברא דשכן נהנה, אז נשארת הבעיה. ולמסקנה, אומרת הגמרא לא, למסקנה זה מצוות מעשיות, זה לא מצוות זכרון תרועה, ולכן בעצם לא צריך, סליחה, ולכן סברת שכן, למרות שאין את סברת שכן נהנה, לא תהיה פה בעיה כי מצוות לא צריכות כוונה. אוקיי? קא משמע לן שמצוות לא צריכות כוונה וכל מה שבמצה אתה יוצא זה לא בגלל סברת שכן נהנה, זה גם בלי סברת שכן נהנה, כי מצוות לא צריכות כוונה. זאת אומרת, השכן נהנה פוטר גם את בעיית לפי רש"י פוטר גם את בעיית חוסר הכוונה, לא רק את בעיית המתעסק. עכשיו שימו לב שלפי זה בעצם יוצא שגם אם אני עושה הבחנה בין מתעסק לבין אינו מתכוון, כפאו פרסים לאכול מצה ותוקע לשיר, הם לא מתעסק. הם אינו מתכוון. אוקיי? הם אינו מתכוון. רק רש"י חשב, לפחות בהוה אמינא, ואולי גם למסקנה, שהשכן נהנה פוטר גם את בעיית הכוונה.

[Speaker C] לא משנה שאף על גב דמתעסק הוא. לא, הוא לא מתעסק.

[הרב מיכאל אברהם] הרב אומר עכשיו לא, לא, כי רש"י אומר מבחינת רש"י מתעסק אינו מתכוון זה סוג של מתעסק. כן. לכן השכן נהנה פוטר את שניהם. אבל זה לא אומר, יש סוגים של מתעסק. הרי בהמשך הגמרא, מי שחושב שהוא שמע קול חמור לא יוצא ידי חובה. רש"י לא מכחיש את זה. אז יש רמת מתעסק, מה שאנחנו קוראים בהקשר של העבירות מתעסק, שזה גם במצוות לא יועיל. רק רש"י רואה את הכוונה כסוג של מתעסק, אולי סוג גבוה יותר, או קרוב יותר לקיום המצווה של מתעסק, והנפקא מינה היא שהשכן נהנה פוטר גם את זה. והקא משמע לן שמה? שמה שאתה יוצא ידי חובה בתקיעת שופר זה לא בגלל סברת שכן נהנה, זה גם בלי סברת שכן נהנה, וזה שמצוות לא צריכות כוונה. אם מצוות היו צריכות כוונה, אז היית יוצא ידי חובה רק בגלל סברת שכן נהנה. זאת אומרת, כפאו פרסים, אני אשאל אתכם עכשיו שאלה, כפאו פרסים לאכול מצה, למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, יצא או לא? יצא. שכן נהנה. אה. שכן נהנה. זה נפקא מינה גדולה. זאת אומרת, לפי רש"י יוצא שאם אני פוסק מצוות צריכות כוונה, וישאלו אותי עכשיו כפאו פרסים לאכול מצה, יצא או לא יצא? תשובה היא יצא, שכן נהנה. אך למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה, רש"י אומר אל תחשוב שמה שהוא יצא בכפאו פרסים לאכול מצה זה בגלל ששכן נהנה. לא צריך להגיע לשכן נהנה, בגלל שאין בעיה בזה שהוא לא התכוון. אם הייתה בעיה שהוא לא התכוון, שכן נהנה היה פותר את זה למאן דאמר מצוות צריכות כוונה. אבל רבא הרי אומר שמצוות לא צריכות כוונה. אז אין פה בעיה לפתור. אם הייתה בעיה, השכן נהנה היה פותר אותה, אבל אין פה בעיה לפתור. אז לכן מה? אז לכן אין הבדל בין תקיעת שופר לבין כפאו פרסים, תוקע לשיר, לבין כפאו פרסים לאכול מצה. כי בשני המקרים בעצם לא צריך את, חסרה הכוונה, אבל לא צריך כוונה. ממילא אני לא נזקק לסברת שכן נהנה, אז למה שיהיה הבדל בין מצה לבין שופר? נכון שבמצה יש סברת שכן נהנה ובשופר אין, אבל את הבעיה אין בשניהם. אז מה אכפת לי אם הסברת שכן נהנה לא קיימת בשופר? אין את הבעיה לפתור. הנפקא מינה הגדולה היא לשיטה שמצוות כן צריכות כוונה. אם מצוות כן צריכות כוונה, לפי רש"י מפה לכאורה יוצא שסברת שכן נהנה פוטרת את העניין, ולכן במצה לא יצטרכו כוונה גם להלכה. נכון. ולכן… לא, אז רבא טוען, זה החידוש של רבא, רבא טוען שהסברא של אבוה דשמואל מבוססת על זה שמצוות לא צריכות כוונה, לא על שכן נהנה. ולכן הוא אומר הוא הדין יהיה בתקיעת שופר בתוקע לשיר. בסדר? אבל אתה צודק שהקביעה ההלכתית של אבוה דשמואל כשלעצמה לא מוכיחה את דעת רבא. זה בדיוק. זה בדיוק החידוש. והרי מה הייתה ההוה אמינא שממנה רבא בא להוציא? ההוה אמינא הייתה שמצוות כן צריכות כוונה ובכל זאת הדין של אבוה דשמואל יהיה בסדר, למה? שכן נהנה. רבא בא להוציא מזה. עכשיו, להוציא מזה פירושו שעולא למד אחרת, אבל לא שיש קושיה מאבוה דשמואל על הדעה שמצוות צריכות כוונה. כן, נכון. אוקיי. עוד פעם. זה קצת חסר מן הספר. אתה עצמך הפנית לרש"י. אף על גב דמתעסק הוא יצא, דמצוות אין צריכות כוונה, לא בגלל שכן נהנה. זאת אומרת, צריך להגיד קא משמע לן שלמרות שהוא מתעסק הוא יצא, שכן נהנה. אז מה יוצא למסקנה? למסקנה בעצם יוצא ככה: רש"י תופס שהאינו מתכוון זה סוג יותר עדין של מתעסק, ולכן סברת שכן נהנה באופן עקרוני פוטרת אותו אם היה צריך כוונה. רק לפי רבא לא צריך כוונה. עדיין, זה לא אומר שמתעסק ברמה הנמוכה יותר, הירודה יותר, לפי רבא יצא ידי חובה. לא, הוא לא יצא ידי חובה. איך אנחנו יודעים את זה? בדיוק זה המשך הגמרא, נכון? איך הגמרא ממשיכה? משהו מסביר לי מי זה רבי יהושע. אלמא קסבר רבא מצוות אין צריכות כוונה. איתיבי, היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, אם כיוון לבו יצא ואם לאו לא יצא. מאי לאו כיוון לבו לצאת? לא, לקרוא. לקרוא הכא קרי בקורא להגיה. מה זה אומר? שזה מתעסק. קורא להגיה לא יוצא גם לפי רבא, כן? הרי זה רבא עונה את זה.

[Speaker C] מה שרש"י אומר, אין פה קריאה בכלל.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. זאת אומרת שיש רמת מתעסק שהיא לא כוונה. זאת אומרת, אם שם היה שכן נהנה זה היה פוטר גם את זה, ושם אין, זה לא חלבים ועריות, אין שם, כנראה הוא לא נהנה מקריאת התורה. אז כיוון שאין שכן נהנה, אז פה הוא לא יוצא ידי חובה. למה? הרי מצוות לא צריכות כוונה. כי ברור שגם רש"י שמזהה את מתעסק עם סוג מסוים של מתעסק, לא אומר שאין הבדל בין שתי הרמות. הוא לא חולק על מה שראינו בב"ח ובמשנה ברורה בשיעור הראשון, שיש הסכמה על זה שמתעסק לא יוצא ידי חובה וכל הוויכוח זה רק על כוונה לצאת ידי חובה. אוקיי? הוא רק טוען שהשכן נהנה היה פוטר את שניהם. אבל זה עדיין שתי רמות. והנה הראיה. הראיה היא שבהמשך אחרי שהגעת למסקנה שבעצם אין הבדל בין תוקע לשיר לבין כפאו פרסי לאכול מצה ובשניהם יוצא כי מצוות לא צריכות כוונה, פתאום מתברר אבל יש משהו שבו באמת לא יוצאים ידי חובה גם לפי רבא, מתי שזה קורא להגיה, כי זה כבר ממש מתעסק. אם היה פה, נגיד אם אתה היית אוכל מצה כדי ליהנות מהמצה כמו בקורא להגיה, לא יודע, אוכל מצה כבדרך אגב כזה, היית יוצא ידי חובה שכן נהנה, זאת אומרת זה היה ממש מתעסק, לא רק חוסר כוונה. אבל שכן נהנה פוטר את הבעיה של מתעסק גם במצוות עשה לפי רש"י. אוקיי? רק בכפאו פרסי לאכול מצה פשוט לא צריך את השכן נהנה כי הבעיה היא לא המתעסק בדרגתו הנמוכה אלא הכוונה לצאת ידי חובה וכוונה כזאת לא נדרשת. נגיד למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, אם אתה עושה פעולה בלי כוונה למה אתה לא יוצא? כי אתה מתעסק, לפי רש"י. זה נקרא מתעסק. אם מצוות צריכות כוונה בעצם העיקר במצווה זה הרצון לצאת ידי חובה. אם אתה עושה את זה לא בשביל לצאת ידי חובה אתה סתם מתעסק, זה כמו קורא להגיה. אולי זה ניסוח יותר טוב, אתם מבינים מה אני אומר? זאת אומרת לפי רש"י יוצא שבעצם מצוות, הכוונה במצוות זה סוג של מתעסק. ואם יש מישהו שסובר שמצוות צריכות כוונה, הוא בעצם אומר שכשאתה עושה מצווה מה המשמעות המהותית של העניין? שאתה מתכוון לעשות את רצון השם. זה נקרא לעשות מצווה. אם אתה לא עושה את זה זה כמו קורא להגיה, זה לא איזה חיסרון צדדי. המצווה היא לא הפעולה. המצווה היא הפעולה כדי לעשות את רצון השם, כדי לצאת ידי חובה. אם אתה לא עושה את זה כדי לצאת ידי חובה אז סתם מתעסק. אבל אם היה פה שכן נהנה, זה באמת היה פוטר כי שכן נהנה פוטר את בעיית המתעסק. אוקיי? אז יש פה חידוש בדעת רש"י, יש פה חידוש דווקא למאן דאמר מצוות צריכות כוונה. למאן דאמר מצוות צריכות כוונה יוצא א', זה יוצא שההגדרה של עשיית מצווה זה עשיית מצווה לשם שמיים. הלשם שמיים הוא לא תנאי חיצוני, הלשם שמיים זאת פעולת המצווה שאתה עושה את זה לשם שמיים. אחרת, אם אתה עושה את אותה מצווה, את כל המצווה, רק לא לשם שמיים, זה כמו קורא להגיה. זה בכלל לא פעולת מצווה, לא שזאת פעולת מצווה שחסר איזה שהוא תנאי צדדי חיצוני, זאת לא פעולת מצווה. מצווה במהותה זה מצווה לעשות את רצון השם, לצאת ידי חובה. זה חלק מהגדרת פעולת המצווה, ולכן אם אתה לא עושה את זה כך, זה כמו קורא להגיה, זה מתעסק. אוקיי, זה בעצם הטענה. רק למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה, זה הוויכוח שלו. הוויכוח שלו עם המאן דאמר מצוות צריכות כוונה זה השאלה מה זאת מצווה. לפי המאן דאמר מצוות צריכות כוונה המצווה היא בעצם לצאת ידי חובה. זה המצווה. ההיכי תמצי זה שאתה מנענע לולב או תוקע בשופר או כל מיני דברים, אבל בעצם מהותה של המצווה זה הרצון לצאת ידי חובה. זה כמו תחשבו למשל על מצוות דרבנן או איסורי דרבנן, הרי שיטת הרמב"ם שהסמכות של חכמים לתקן תקנות ולגזור גזרות זה מלא תסור. הרמב"ן חולק עליו כי הוא אומר שאחרת יוצא שכל איסור דרבנן הוא איסור דאורייתא, אתה עובר על לא תסור, ספיקות צריכות לחומרא וכולי. אבל הרמב"ם אומר שכל הדברים האלה יסודם בלא תסור. אז אם ככה כשאני אוכל עוף בחלב, איזה איסור עברתי? הרמב"ם. הרמב"ם, כן, לפי שיטת הרמב"ם לא תסור, נכון? עברתי על לא תסור, לכן הוא אומר שספיקות צריכות לחומרא וכולי. עכשיו יש המון איסורי דרבנן, אבל כולם זה בעצם איסור של לא תסור. שמה זה האיסור של לא תסור? החובה לציית לחכמים. זאת אומרת, אין איסור לאכול עוף בחלב, יש חובה לציית לחכמים. במקרה חכמים אמרו לא לאכול עוף בחלב, אז הציות אומר אל תאכל עוף בחלב, אבל האיסור הוא לא אכילת עוף בחלב, האיסור הוא לא לציית לחכמים. הנפקא מינא למשל זה הנתיבות בסימן רל"ד, שהנתיבות אומר שאם מישהו עושה עבירה דרבנן בשוגג הוא לא צריך לעשות תשובה, לא צריך כפרה, אין פה עבירה בכלל. למה? כי בעבירות דרבנן העבירה היא לא לאכול עוף בחלב. אכלתי עוף בחלב, אז מה? זאת לא עבירה. בעבירות דרבנן העבירה היא לא לציית לחכמים כשאתה אוכל עוף בחלב. אוקיי, ואם חסר המרד נגד הציווי של חכמים, אין פה עבירה בכלל, לא שלא התקיים איזה שהוא תנאי צדדי, זאת לא עבירה. עכשיו הטענה שלי זה שלפי רש"י המאן דאמר מצוות צריכות כוונה תופס את הדיני דאורייתא כמו שהנתיבות מראה את הדיני דרבנן. יש מצווה אחת בסך הכל, לא תרי"ג מצוות, לציית לקדוש ברוך הוא. זאת המצווה. עכשיו הקדוש ברוך הוא אמר כל מיני דברים, אז כל אחד מהדברים שהוא אמר החובה לציית לו אומרת שצריך לעשות את זה. האם אתה עושה את זה לא בשביל לציית לקדוש ברוך הוא, אז לא עשית מצווה, סליחה, לא עשית מצווה, כי המצווה היא לציית לקדוש ברוך הוא. אוקיי? וזה הוויכוח אם מצוות צריכות כוונה או לא, הוויכוח הוא בשאלה מה זאת מצווה. אז לא עשית מצווה? ברור שלא עשית מצווה, כי זה בדיוק הטענה, שהמצווה היא לא לתת צדקה, המצווה היא לציית לקדוש ברוך הוא. הוא אמר לתת צדקה, אז אתה נותן צדקה, וזה לא נקרא לציית. לציית פירושו לדעת שיש ציווי ולהיענות לציווי, זה נקרא לציית. לציית זאת פעולה מנטלית, לציית זה לא פעולה פיזית. פיזית נתת צדקה, זה לא נקרא לציית. לציית פירושו לדעת שהוא מצווה ולהיענות, להיות מחויב לציווי, זה נקרא לציית. לציית זה אמירה על האדם, לא על מה שהוא עושה, על נפשו. אם אתה עושה משהו שאתה לא מכיר, לא קיימת את המצווה. כן, נכון. לא צריך להכיר את כל התורה באופן עקרוני כי את המצווה שאתה נותן אתה מכיר, אתה מקיים גם בלי זה, אבל אם קיימת מצווה שאותה אתה בכלל לא יודע שהיא קיימת, אז באמת לא קיימת מצווה. נכון. אני טוען שכן, אבל זה סוגיה שצריך לדון עליה לחוד. אולי אמרתי שאולי אני אגיע אליה בסוף הסדרה. מצוות צריכות אמונה אני טוען, גם אם הן לא צריכות כוונה אבל הן צריכות אמונה. נגיד חילוני שמקיים מצווה זאת לא מצווה, ואם חילוני עובר עבירה זאת לא עבירה. ולכן להכשיל נגיד חילוני בעבירה אין בזה שום איסור לדעתי, אין בזה לפני. חילוני אני מתכוון מישהו שלא מאמין, לא מישהו שמחפף, אלא מישהו שלא מאמין, לא מקבל את קיומם של ציוויים או לא מחויב להם או רואה את זה כאיזה מיתוס. כי זה לא נקרא לא לציית. כי לא לציית פירושו לדעת שיש ציווי ולא צייתת. זהו. אז לכן פה השוגג אומר שלא היה בכלל עבירה. לא שהעבירה היא באשמה מופחתת כמו בדרך כלל. בשוגג בדרך כלל זה טיעון לאשמה, לרמת האשמה. עבירה הייתה, רק אתה לא אשם כי לא ידעת, יש לך נסיבות מקילות. זה טיעונים לעונש. הנתיבות טוען לא, בעבירות דרבנן השוגג אומר זו לא טענה לעונש, זה טיעון לעצם ההרשעה. לא הייתה בכלל עבירה. כי העבירה היא לדעת שיש ציווי ולמרוד נגדו. לא, אם לא ידעת שיש עבירה, אז לא עברת את העבירה בכלל, לא ששגגת. בכלל אין פה את העבירה, כי לא ידעת שיש ציווי. לא שלא ידעת את הלא תסור. לא ידעת שהדבר הזה הוא עוף, חשבת שהוא סויה בחלב. אז אכלת אותו. אוקיי? עכשיו, אתה אומר אין פה שום עבירה, אומר הנתיבות, למה? כי העבירה דרבנן זה לא אכילת העוף בחלב. זו לא עבירה. העבירה דרבנן זה לאכול עוף בחלב כשאתה יודע שזה אסור ואתה לא מציית. והכוונה היא העבירה, זה לא תנאי צדדי. אם הייתה חסרה הכוונה, אז עוד בכלל לא עבירה. וכמו יש הר"ן בקידושין כותב שאתם יודעים שספק ערלה בחוץ לארץ, ספק ערלה בחוץ לארץ מותר. אוקיי? זה הלכה למשה מסיני. אז הוא אומר שאתה יכול לקחת ודאי ערלה בחוץ לארץ ולתת למישהו שלא יודע שזאת ערלה לאכול. הכשלה באיסור. איך אתה יכול לתת לו לאכול? אז הוא אומר בגלל שספק ערלה בחוץ לארץ פירושו, זה רב אלחנן וסרמן במאמר מסביר, שבעצם ספק ערלה בחוץ לארץ מותר או כל הספקות דאורייתא שמותרים, יש סדרה שלמה של איסורים שספקם למרות שהם דאורייתא ספקם מותר. ספק אבל, ספק בכור, ספק ממזר, כל מיני. אז ספק טומאה ברשות הרבים, ספק ערלה בחו"ל וכדומה. אז כל הספקות דאורייתא שמותרים זה נובע מהעובדה שהאיסור הוא איסור על ה על התודעה ולא על המעשה. הערלה בחוץ לארץ זה לא איסור חפצא שהערלה אסור לאכול אותה. אסור לך לאכול משהו שאתה יודע שהוא ערלה. זה איסור על התודעה, זה לא איסור על הפעולה. אז אם אתה לא יודע שזאת ערלה, אז לא עברת איסור למרות שאכלת ערלה. עכשיו שימו לב, אני מכשיל אותו לכתחילה באיסור אכילת ערלה, ודאי ערלה. אבל מבחינתו הוא לא יודע, אבל זה ודאי ערלה, אני יודע שזאת ערלה. מותר לי להכשיל אותו. אגב רב אלחנן במאמר שם טוען שזה לפי הר"ן הזה יוצא שכל האיסורים שספקם לקולא מותר להכשיל לכתחילה גם בוודאם. למשל, אם אני יודע שאישה היא ממזרת, אני יכול לשדך אותה לפלוני שלא יודע ולרקוד בחתונה שלהם. לכתחילה. כי ספק ממזר מותר מדאורייתא. אחרי זה מעלה עשו ביוחסין, אבל אבל מדאורייתא ספק ממזר מותר. אז מדאורייתא אני יכול לשדך ממזרת לישראל כשר ולרקוד בחתונה שלהם, לחתן אותם ולרקוד בחתונה שלהם. כי האיסור הוא לא על הממזרת עצמה אלא על המודעות שזאת ממזרת ואני נושא אותה. ואם אין את המודעות אין איסור, לא שזה טיעון להפחתה בעונש, באשמה. חז"ל, יש להם מקורות, כל ד כל מקור כזה אומר לנו שספקו מותר. מה זה אומר ספקו מותר? ספקו מותר זה אומר שכנראה האיסור הזה, בניגוד לאיסורים הרגילים, שהאיסור הזה הוא איסור תודעתי. כי כשהתורה אומרת שספק האיסור הזה מותר, למרות שבדרך כלל ספק איסור דאורייתא לחומרא, והתורה אומרת שהספק על האיסור הזה הוא מותר, היא בעצם אומרת לנו בזה שהאיסור הזה הוא איסור תודעתי. לכן אם אתה בספק, אז לא עברת את האיסור, כי מבחינת התודעה אתה לא יודע שיש פה איסור. בסדר? בכל אופן אז לענייננו אותו דבר אני רוצה לומר גם כאן. לפי רש"י נראה שהמחלוקת בין מאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה והמאן דאמר שעוד לא פגשנו שאומר שמצוות כן צריכות כוונה היא בעצם מחלוקת בשאלה מה זאת מצווה. למאן דאמר מצוות צריכות כוונה הוא בעצם אומר יש רק מצווה אחת בתורה, לא תרי"ג. המצווה זה לציית לקדוש ברוך הוא. יש הרבה אופנים לציית כי הוא ציווה כל מיני דברים. כל אחד מהם הציות בא לידי ביטוי באופן אחר, לנענע לולב, לאכול מצה, לתקוע שופר, כבד הורים, לשמור שבת. לא משנה, כל אלה זה בעצם מצווה אחת, לציית לקדוש ברוך הוא. כמו בלא תסור, שכל האיסורים הם בעצם רק לציית לחכמים, זה לא שמות איסור שונים. לא כאילו לא צייתת במצווה הזאת, ובשאר הדברים כן צייתת. זהו. למה להגיע לכאילו? בזה לא צייתת ובדברים אחרים כן צייתת. זהו. עברת על איסור אחד ולא עברת על שאר האיסורים. ולכן מצוות צריכות כוונה, בעצם מה שהוא אומר זה שאם חסרה לך הכוונה אז אתה מתעסק. זה בכלל לא עשית בכלל את המצווה. זה לא תנאי צדדי. ולכן הוא אומר אם זה שכן נהנה אז כן עשית, אז זה תחליף לכוונה הנדרשת. המאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה אומר לא, כוונה זה תנאי חיצוני, תנאי צדדי. הוא לא מעכב אבל הוא תנאי חיצוני. ולכן אם עשית את המצווה בלי כוונה, אז ברמה העקרונית זה מתעסק, אבל סוג כזה של מתעסק זה בסדר כי מצוות לא צריכות כוונה. במתעסק ממש, זאת אומרת שאתה בכלל לא עושה את המצווה, ולשיטתו חוסר כוונה זה לא בכלל לא לעשות את המצווה, זה לעשות את המצווה רק חסר תנאי צדדי. האם בכלל עשית את המצווה כמו בקורא להגיה, אז שמה באמת לא יצא ידי חובה אלא אם כן יש שכן נהנה, אבל אחרת לא יצא ידי חובה. גוף העניין אתה יוצא ידי חובה. אז זה לא עניין, אתה יוצא ידי חובה. אם הנחת תפילין לא בכוונה אתה לא צריך אחרי זה לחזור ולהניח תפילין, קיימת את המצווה. ברור? הדרישה של הכוונה לשיטתו זה רק לכתחילה. לכתחילה זה מה שאומרים, כולם אומרים שצריך כוונה. הוויכוח הוא אם זה מעכב, בסדר? אבל אם זה לא מעכב פירוש הדבר שאם עשית את המצווה בלי כוונה יצאת ידי חובה. הנה נפקא מינא מה שאמרתי קודם, אם חילוני הניח תפילין עם החב"דניקים ברחוב, הניח תפילין וחזר בתשובה בצהריים, ולא לחב"ד אחרת זה לא נחשב, אז אם הוא חזר בתשובה בצהריים הוא צריך להניח תפילין עוד פעם? הוא לא הניח תפילין. זה לא מצווה. אתה חושב שזה יותר הגיוני אבל האמוראים חלקו. מה? לא הבנתי. יש עניין לדעת שזה מכוח הציווי? עניין יש, רק העניין הזה לא מעכב. לא לא, אני מדבר על חילוני. חילוני אמרתי מצוות צריכות אמונה. גם מי שאומר שמצוות לא צריכות כוונה, מצוות צריכות אמונה. אמונה זה כן מעכב, זה אחר כך מתעסק, זה כמו קורא להגיה. אם אתה לא מבין בכלל שיש ציוויים בעולם אז זה כמו קורא להגיה. אתה לא באמת עושה. המושג הזה של מצווה לא קיים בעולמך. כן כן, מישהו שלא מאמין במתן תורה, הוא יכול להאמין בקדוש ברוך הוא באיזשהו מובן פילוסופי. הרמב"ם אומר את זה, הרמב"ם אומר בסוף פרק ח' הלכות מלכים, הוא אומר שגר, הוא מדבר על גר תושב אבל זה ברור שזה אותו דבר ליהודי. אז הוא אומר שגר תושב שמקיים את המצוות מפני הכרע הדעת ולא בגלל שהקדוש ברוך הוא ציווה בסיני, אז הוא מחכמי אומות העולם אבל לא מחסידיהם. ולא מחסידיהם. זה השלכה מעניינת, אני טוען שנכון, אתה צודק. נכון, ואפילו עליו הוא לא יהיה חייב חטאת, אבל אם הוא יהיה חייב חטאת זה רק אחת. זה קשור לסוגיית תינוק שנשבה, מחלוקת לגבי תינוק שנשבה כמה חטאות הוא חייב. יש לי מאמר על העניין הזה ושם דיברתי קצת גם על זה. בכל אופן אז הריטב"א פה כותב: מהו דתימא התם תאכלו מצה, הנכון כפירוש רש"י, דהוה סלקא דעתך דשאני מצווה דאכילה דנהנה גרונו, וכדאמרינן באיסורין המתעסק בחלבים ובעריות חייב קרבן שכבר נהנה, מה שאין כן במתעסק במלאכת שבת, אבל הכא מתעסק בעלמא הוא, קמשמע לן. פירוש, דכולהו מצוות חדא תכסיסא נינהו בעניין זה, דבאיסורין איכא לפלוגי בהא, אבל במצוות עשה כולן דרך אחד להם, ואי הא לא בעי כוונה לצאת אידך נמי לא בעי כוונה. ומיהו במתעסק וודאי לא יצא. והכי קאמר: קמשמע לן דכיון שנתכוון לתקיעה יצא, לא לתקיעה לצאת ידי חובה אלא לתקיעה ולא לקול חמור, כן? ולא דיינינן ליה כדין מתעסק שלא יצא. פה הוא אומר את זה במפורש, הוא הולך בשיטת רש"י והוא אומר במפורש, הוא אומר בעצם ככה: פה הוא אומר את זה במפורש, הוא הולך בשיטת רש"י והוא אומר במפורש, הוא אומר בעצם ככה: לגבי מתעסק, המתעסק קיים גם באיסורים וגם במצוות. זאת אומרת איסור במתעסק הוא לא איסור ומצווה במתעסק היא לא מצווה. שכן נהנה פוטרת בעיית המתעסק. אוקיי? בכוונה זה רק במצוות, זה לא ב, זה לא ב, באיסורים, איסורים לא צריך כוונה. זאת אומרת שיש שתי רמות, יש כוונה ויש מתעסק. ולכן גם למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה, רבא, למסקנה אם הוא מתעסק אז הוא לא יצא בכל המצוות. אלא שהוא טוען כנראה, לפחות כך נראה ממנו, במצוות עשה כולם דרך אחד להם. מה כוונה כולם דרך אחד להם? ממה הוא בא להוציא? אין הבדל בין מצה לשופר. למה אין הבדל בין מצה לשופר? אז אפשר היה להגיד בגלל שהוא מבחין בין כוונה לבין מתעסק. ושכן נהנה לא פוטרת בעיית הכוונה. הוא רק פוטר בעיית המתעסק, כי כוונה זה משהו אחר. ברש"י קודם אמרתי לא כך, אמרתי ששכן נהנה פוטר גם את בעיית הכוונה, לכן למשל למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, יהיה הבדל בין מצוות שיש בהן הנאה למצוות שאין בהן הנאה. מצוות שיש בהן הנאה גם בלי כוונה אתה תצא ידי חובה, שכן נהנה. נכון? ומצוות שאין בהן הנאה, אז למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, אם לא התכוונת לא יצאת ידי חובה. בריטב"א קצת משתמע שהוא אומר שלעניין הכוונה אין הבדל בין סוגי המצוות. עכשיו יכול להיות שהוא אומר את זה רק למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה, ואז זה נכון גם לפי רש"י. למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה אין הבדל, לא בגלל שיש שכן נהנה בשני המקומות אלא כי לא צריך את שכן נהנה כי לא צריך כוונה. אבל אם באמת אתה אומר שאין הבדל בין סוגי המצוות בכלל, גם למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, אז אמרת משהו אחר ממה שאמרתי קודם ברש"י. אז בעצם אמרת שכוונה היא לא ממשפחת המתעסק, זה משהו אחר. ושכן נהנה פוטרת בעיית המתעסק, הוא לא פוטר בעיית הכוונה. ולכן למאן דאמר מצוות צריכות כוונה שצריך כוונה, אז אם עשית מצווה בלי כוונה גם במצוות שיש בהן הנאה לא יצאת ידי חובה, כי שכן נהנה לא פוטרת בעיית הכוונה, רק את בעיית המתעסק הוא פוטר. אני חושב ששוב פעם זה לא מפורש, אבל אני חושב שפשט לשונו של הריטב"א נראה יותר ככה, לא כמו שאמרתי קודם ברש"י. כי ברש"י אמרתי שלמאן דאמר מצוות צריכות כוונה, אם יש מצווה שיש בה הנאה השכן נהנה יפתור את הבעיה גם אם עשית את זה בלי כוונה. כי רש"י מבין שכוונה זה סוג של מתעסק, זה נפטר על ידי השכן נהנה. הריטב"א נראה ממנו שהוא לומד אחרת. קמשמע לן שבהתחלה חשבנו שכוונה זה סוג של מתעסק, קמשמע לן שלא. כוונה ומתעסק זה שתי פרשיות שונות. ושכן נהנה פוטר רק את בעיית המתעסק, לא פוטר את בעיית הכוונה. עכשיו בכוונה לפי רבא לא צריך כוונה אז אין מה לפטור, אז ממילא אין הבדל בין מצווה שיש בה הנאה למצווה שאין בה הנאה. אוקיי? מה קורה למאן דאמר מצוות צריכות כוונה? לפי איך שאמרתי קודם ברש"י, במצוות שיש בהן הנאה גם אם עשית בלי כוונה יצאת ידי חובה, שכן נהנה. אם אני מבין נכון את הריטב"א, בריטב"א כתוב לא כך. בריטב"א כתוב שאם עשית בלי כוונה גם במצוות של הנאה לא יצאת ידי חובה. ולמה? כי השכן נהנה פוטרת בעיית המתעסק לא את בעיית הכוונה. בעיית הכוונה זה לא סוג קל יותר של מתעסק, זה סוג אחר, השכן נהנה לא רלוונטי לשם. והאמת שזה הרבה יותר הגיוני. כי הכוונה לצאת, למה להניח שאם אתה לא מתכוון זה נקרא מתעסק? ואם זה נקרא מתעסק, למה ההנאה פוטרת את הבעיה? בסדר, אם באמת כמו שהסברתי קודם מהות המצווה זה להתכוון, אז מה אם נהניתי? אז בגלל זה התכוונתי? הרי מהות המצווה זה להתכוון, אז נהניתי, אז מה אם נהניתי? בעבירות הסברתי למה שכן נהנה הוא תחליף למתעסק, כי שם המתעסק נועד כדי לקשור אליך את העבירה. אם אתה מתעסק המעשה לא מתקשר אליך. אם אתה נהנה אז זה קושר את המעשה אליך למרות שהיית במתעסק, וכיוון שהדרישה היא רק שהמעשה יתקשר אליך אז השכן נהנה קושר את המעשה אליך לכן זאת עבירה. אבל אם כמו שהסברתי קודם ברש"י, שהכוונה נדרשת לא כדי לקשור את המעשה אלי, זאת מהות המצווה, מעשה המצווה הוא להתכוון, אז מה אם נהניתי? אם לא התכוונתי לא עשיתי את המצווה, מה אכפת לי שנהניתי? אוקיי? נדמה לי שמה שעולה פה מהריטב"א נשמע יותר, יותר סביר לפי מה שאמרתי קודם. נגיד שיש מישהו כזה באופן היפותטי, כן? נכון. ויותר גרוע מקורא להגיה הוא אפילו לא יודע שהוא קורא. הוא פשוט… אי שם מרחף אי שם. נכון, הוא לא יצא. במקום שבו במקום שבו באמת הדבר הזה מעכב, אז הוא לא יצא. בברכה הראשונה של אבות הוא לא יצא. אבל בשאר הברכות באמת אם זה לא מעכב, הרמ"א הידוע אומר שגם בברכת אבות היום כבר אין טעם, גם אם נחזור לא נכוון, אז אין טעם לחזור. טוב, עכשיו תראו פה אולי נחזור רגע, שימו לב לריטב"א יש פה הערה מעניינת. תראו את ההתחלה של דבריו. רואים? הנכון כפירוש רש"י. מה זאת אומרת הנכון כפירוש רש"י? היה לפניו עוד פירוש, אבל הנכון, הוא לא מביא, הסתכלתי הוא לא מביא פירוש אחר. הוא אומר "אבל הנכון הוא כפירוש רש"י", אומר היה שם עוד איזה פירוש. למה אני נתלה בזה? כי חיפשתי קצת ראשונים שמפרשים אחרת. זה הרגיז אותי, אני כשקראתי את הגמרא הפירוש הפשוט היה בדרכו של הב"ח, זו הקריאה הפשוטה של הגמרא. מי הכניס פה שכן נהנה, מתעסק? מה הקשר בכלל בין כוונה למתעסק? למה לערבב בכלל את שני הדברים האלה? מה פתאום שכן נהנה במצוות עשה? המדרש פליאה של רב שלמה פישר כן, הזכרתי את זה בשיעור הקודם. מה, אבל לא מצאתי מישהו שאומר את זה במפורש. פה בריטב"א יש איזשהו רמז לזה שיש איזשהו פירוש אחר, לא יודע איזה. תראו פה מה שכן מצאתי זה הר"ח. הר"ח כותב ככה: אמר רבא, שוב פעם לא חיטטתי בכל הראשונים, אני מניח שיהיו ראשונים שתמצאו דברים אחרים. אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא, כגון הא דכתיב הללוהו בתקע שופר, שתוקעין להלל, וכיוצא בו אם תקע כסדרן אף על פי שהוא לשיר השומע יצא, כי מצוות אין צריכות כוונה. שואלת הגמרא פשיטא, הוא מביא את הגמרא ומסביר, פשיטא, מהו דתימא התם תאכלו מצות אמר רחמנא והא אכלי, אבל הכא בעניין תקיעות כוונת הלב בעינן וליכא, קא משמע לן מצוות אין צריכות כוונה. הוא לא מזכיר את שכן נהנה, לא מזכיר את המתעסק, לא מזכיר כלום. מה הוא כן אומר? הייתה לנו איזושהי הווא אמינא שמצוות לא צריכות כוונה, נכון? ולכן בתקיעת שופר תוקע לשיר יצא כי מצוות לא צריכות כוונה למרות שהוא לשיר. אבל בכל זאת הייתה לנו הווא אמינא במצה למרות שהוא אכל, הרי הוא אכל את המצה, למה שלא יצא? אומר לא, בעניין תקיעות, סליחה, בתקיעה הוא הרי תקע, אז הוא אומר אבל הכא בעניין תקיעות כוונת הלב בעינן. למה? כן, זה הווא אמינא. למה? מה יש שמה הרי לא צריך, מצוות לא צריכות כוונה? כתוב זכרון תרועה, נכון? זה ממש בדרכו של הב"ח, נכון? זאת אומרת שבגלל שבתקיעת שופר כתוב זכרון תרועה, הייתי חושב ששמה יש כוונה שמעכבת ואם אתה תוקע לשיר אתה לא תצא, קא משמע לן שלא. עכשיו, הקא משמע לן מוזר, קא משמע לן מצוות אין צריכות כוונה, זה ידעתי גם קודם. ההווא אמינא הייתה רק לגבי תקיעת שופר ששמה יצטרכו כוונה מיוחדת, נכון? והקא משמע לן הוא חידוש בהלכות… אמרתי בדרכו של הב"ח כשקוראים אז החידוש של הגמרא הוא חידוש בהלכות תקיעת שופר, לא חידוש בדיני מצוות צריכות כוונה ולא חידוש במצה. אז זה קצת מוזר קא משמע לן מצוות אין צריכות כוונה. לכן לדעתי הר"ח, שימו לב לדיוקים האלה, כי זה נראה דומה אבל צריך לקרוא את זה בנחישות וברגישות. אז הר"ח נדמה לי מה שהוא מתכוון לומר זה לא בדרכו של הב"ח. זה דומה אבל זה לא בדיוק אותו דבר. הוא מתכוון לומר הזכרון תרועה זה לא כוונה מיוחדת. הזכרון תרועה אומר שפה צריך את הכוונה לצאת ידי חובה. הכוונה לצאת ידי חובה שבדרך כלל לא נדרשת כי מצוות לא צריכות כוונה, בתקיעת שופר כן נדרשת, ספציפית, אוקיי? בגלל שכתוב זכרון תרועה. זה לא מוסיף כוונה נוספת כמו הב"ח אלא זה מוסיף את הכוונה הרגילה רק שפה כן יצטרכו את זה, למרות שבדרך כלל מצוות לא צריכות כוונה לפי רבא, בתקיעת שופר כן יצטרכו את זה, קא משמע לן שגם פה לא צריך את זה. אגב, זה קצת מתאים לב"ח במובן הזה שהקא משמע לן לא סותר את הב"ח. כי הרי לפי הב"ח יוצא שלמסקנה באמת הכוונות המיוחדות לא מעכבות, אז למה בשלושת המקרים האחרים הוא אומר שכן? אבל פה הוא אומר לא, לא מדובר פה בכלל בכוונות מיוחדות. הזכרון תרועה רק בא להגיד שאולי פה הכוונה לצאת ידי חובה תעכב, קא משמע לן שלא. הכול עם תפילין, סוכה, ציצית, שמה זה כוונות מיוחדות, יכול להיות ששמה זה מעכב, על זה לא דובר כאן, זה משהו אחר, אוקיי? אם לא מדובר פה על כוונה מיוחדת, אז הקא משמע לן דווקא מסייע לב"ח. וההווא אמינא זה לא בדרכו של הב"ח, אבל הקא משמע לן דווקא יותר טוב בשביל הב"ח. אוקיי, בכל מקרה אני חושב שבר"ח רואים שהוא לא למד בכיוון של רש"י וסיעתו. נכון, זה לא שאלה של מתעסק ושכן נהנה וכולי. מבחינתו כל הדיון פה הוא לא עוסק בכלל במתעסק. התוקע לשיר. קמ"ל מצוות לא צריכות כוונה, הכוונה כל המצוות לא צריכות כוונה. בסדר, זה הוא מתכוון לומר קמ"ל מצוות לא צריכות כוונה. מה קורה עם מתעסק? לא עסקו בזה בכלל. זה יופיע בהמשך הגמרא כשהגמרא מביאה את הקורא להגיה, או כשהיא אומרת שחושב שזה קול חמור וכדומה, שמה זה יופיע שאומרת מתעסק זה גם לפי רבא לא יוצא. אבל בינתיים לא עסקו במתעסק, לא כמו ברש"י והריטב"א וסייעתם. בסדר, שם זה ברא"ש ששם המצוות כן צריכות כוונה ולגבי מצה הם לא צריכות, אבל למה, מה למה, זה שהוא אכליה זימניה אכליה. ברור, גם פה הוא תקע. בתוקע לשיר הוא גם תקע, והתקע בוא נגיד אותו דבר כמו והאכלה. מה ההבדל? מצווה היא לאכול בלי… גם בתקיעת שופר מצווה היא לתקוע, הוא תקע. אה, נקודה אחרת שאתה מעיר על משהו אחר, יש פה הערה אחרת. למה הוא מוסיף והכתיב הללוהו בתקע שופר שתוקעים להלל? מה זה מעניין הקטע הזה? מה זה ההילולים האלה, פרי ההילולים הזה? זה מלמד… שלא יהיה מתעסק. דומה לסברא שאמרתי קודם. מה הוא מתכוון לומר? כמו הסברא שאמרתי על שכן נהנה. מה זאת אומרת? הוא לא מזכיר שכן נהנה אבל כעין זה. מתכוון לומר ככה: המצווה בתקיעת שופר זה להלל את הקדוש ברוך הוא בשופר. אוקיי? להלל את הקדוש ברוך הוא בשופר הכוונה לשיר לכבודו. לכן תוקע לשיר זה אינו מתכוון. אם המצווה הייתה לתקוע פעולת התקיעה, לא תקיעה להלל, וכשאתה תוקע לשיר זה כמו קורא להגיה, זה מתעסק. זאת אומרת כשזה אינו מתכוון זה רק אם אתה עושה את אותה פעולה עצמה רק לא למטרה לצאת ידי חובה אלא למטרה אחרת. אבל אם אתה עושה פעולה אחרת, שבעצם היא בכלל לא מסוג הפעולה הזאת, זה מתעסק, זה כמו קורא להגיה. זאת אומרת כי הלהלל הוא חלק מאותה פעולה כשאתה תוקע בשופר לשיר אתה תוקע להלל. עכשיו גם המצווה היא לתקוע להלל. המצווה היא לתקוע להלל, רק זאת המצווה. אז מה חסר לך? לא חסר לך להלל. חסר לך רק לצאת ידי חובה. אומר רבא בסדר, זה לא צריך. מצוות לא צריכות כוונה. אבל אם המצווה הייתה לא להלל ואתה תוקע לשיר שבעצם זה להלל, אתה בעצם בכלל לא עושה את הפעולה של המצווה אפילו. זה עוד לפני מצוות לא צריכות כוונה, זה מתעסק. זה כמו קורא להגיה. זה כעין מה שאמרתי בשכן נהנה, שאם המצווה היא מצווה ליהנות אז שכן נהנה אומר טוב, שכן נהנה אז הוא עשה את המצווה גם אם הוא מתעסק. אבל אם המצווה היא לא ליהנות אלא המצווה היא לעשות משהו אחר, רק שיש בו הנאה אבל המצווה היא לא ליהנות. אז אם אתה נהנית זה לא אומר שיצאת ידי חובה. רק אם ההנאה היא היא מה שצריך לעשות בעבירה, לא במצווה. האם העבירה היא עבירה ליהנות באופן כזה? אז השכן נהנה יכול להגיד טוב, גם אם אתה מתעסק עברת את העבירה. כי זה אותו סוג מעשה, העבירה היא ליהנות. אוקיי? זה כמו יש הרמב"ם אומר באיסורי אכילה, הגמרא בפסחים בדף כ"א יש מחלוקת רבי אבהו וחזקיה. האם כל מקום שהתורה אומרת לא תאכלו אחד אכילה ואחד הנאה במשמע. זה שיטת רבי אבהו. ושיטת חזקיה שלא. כתוב לא תאכלו אז זה אכילה והנאה צריך מקור נפרד אם בכלל. אז הרמב"ם מסביר את שיטת רבי אבהו בכמה מקומות בסגנונות שונים, אבל בספר המצוות נראה שהוא מסביר שבבשר בחלב, קי"ג נדמה לי, הוא מסביר שהאיסור של נגיד שאוסרים עליי לאכול חזיר, אז אין איסור לאכול חזיר. האיסור הוא ליהנות מחזיר. רק הדרך הרגילה ליהנות זה על ידי אכילה. האכילה זה האופן הרגיל ליהנות. ממילא כשהתורה אומרת לא לאכול כוונתה גם על הנאה כי בעצם האיסור הוא בכלל לא על אכילה האיסור הוא על הנאה, רק היא מביאה את האכילה כפעולת ההנאה הרווחת. כן, כך בדרך כלל נהנים. כמו שהתורה אומרת כי יגח שור איש את שור רעהו. אז אני לומד מכאן את נזקי קרן. מה עם כלב שנושך את התרנגול של רעהו? גם זו אותו דבר. למה? כי התורה השתמשה בשור שנוגח שור אחר כדוגמה, זאת פשוט דוגמה שכיחה להיזק בכוונה, אבל אני מבין שהתורה מתכוונת לומר פה עיקרון כללי שזאת רק הדוגמה שלו. אומר הרמב"ם אותו דבר כשכתוב לא תאכלו, איסור אכילה, משתמשים באכילה כדוגמה רווחת לאופן שבו נהנים. זה הכל, אבל בעצם האיסור הוא איסור על ההנאה. אוקיי? אז מה שבעצם אני רוצה לומר כאן זה המצווה או האיסור, האיסור על חלבים ועריות הוא בעצם איסור על ההנאה שבחלבים ובעריות, לא על הפעולה. בסדר? הפעולה מסבה לי הנאה וזה מה שנאסר, אסור לי ליהנות מחלבים ומעריות. ממילא אם אתה עשית את זה במתעסק, הסברא שכן נהנה אומרת שבכל זאת אתה חייב, בכל זאת עברת איסור. אבל במקום שבו האיסור לא יהיה על ההנאה, למשל בבשר בחלב אני רוצה לטעון שהאיסור הוא לא על ההנאה. צריך, זה ארוך ברמב"ם שמה בספר המצוות על בשר בחלב, שם הוא מפרט את כל העניין ודווקא בשר הוא מסביר שמה למה צריך בבשר בחלב שלושה מקורות, על אכילה, על הנאה ועל בישול. הרי בכל מקום שיש איסור אכילה גם איסור הנאה במשמע. אז למה צריך שלושה מקורות? אז אני חושב שמה שמתכוון לומר זה ככה, שאיסור האכילה בבשר בחלב הוא באמת איסור על פעולת האכילה, לא על הנאה על ידי אכילה. ולכן צריך מקור נוסף שאוסר הנאה. רק במקום שבו האיסור על הנאת האכילה, אז אני אומר טוב אכילה זה לאו דווקא, הכוונה כל ההנאות נאסרו אכילה זה רק דוגמה. אבל יש מקומות שבהם האיסור הוא איסור על פעולת האכילה, לא על הנאה שבאכילה. נפקא מינות, יש המון נפקא מינות לזה, לחצי שיעור ועוד הרבה דברים שיהיו נפקא מינות בין איסור בשר בחלב לבין איסורים אחרים או גיד הנשה, לבין גיד הנשה גם הרי אין לך הנאה, זה אין לו טעם, זה עץ, טעם של עץ. אז בעצם אין הנאה בכלל. איך אוסרים באכילת גיד הנשה? אז ברור שזה איסור על פעולת האכילה לא על הנאה באמצעות אכילה כי אין שם הנאה. אוקיי, ונפקא מינות חצי שיעור וכל מיני דברים אחרים. אז גם פה ברא"ך, שהללו בטקע השופר כל ההקדמה שלו בעצם אומרת שהתוקע לשיר, וזה נקודה חשובה, התוקע לשיר הוא נחשב אינו מתכוון אבל הוא לא נחשב מתעסק. וזה רק בגלל שהמצווה לתקוע בשופר היא מצווה להלל באמצעות השופר, זו לא מצווה על פעולת התקיעה. אם זו מצווה על פעולת התקיעה אז מי שתוקע לשיר הוא מתעסק. זה לא אינו מתכוון, זה מתעסק. בסדר? אבל אם המצווה היא להלל, אני עשיתי את זה, רק לא כדי לצאת ידי חובה. בסדר? אז אם זה ככה אז רק חסרה לי הכוונה, זה לא מתעסק, זה רק מישהו שעשה מצווה בלי כוונה. אז יוצא פה, אם אני צודק ברא"ך, אז יוצא פה בעצם שיטה נוספת לגבי כוונות מיוחדות, הרי מאן דאמר מצוות כן צריכות כוונה לפי הרא"ך, אז מה לומדים מזכרון תרועה? הרי זכרון תרועה בהווא אמינא בא ללמד שצריך פה את הכוונה לצאת ידי חובה, אבל למאן דאמר מצוות צריכות כוונה לכולי עלמא צריך. מה זאת אומרת? זה המקור למצוות צריכות כוונה אתה אומר. זה גופא המקור שלו. טוב זה לא מופיע בשום מקום. אני חושב שמה שהוא מלמד זה שיש פה כוונה מיוחדת כמו הב"ח. המאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה, כשיש פסוק שמלמד שצריך כוונה, למה להמציא עוד כוונה? את הכוונה לצאת ידי חובה שבדרך כלל לא צריך, פה החידוש הוא שכן צריך בהווא אמינא, אוקיי? אבל למאן דאמר מצוות כן צריכות כוונה, הרי את הכוונה צריך בכל מקרה. למה צריך פסוק שמלמד אותי על כוונה בתקיעת שופר? יכול להיות שזה מצטרף לרשימה של הב"ח שגם פה יש כוונה מיוחדת שהיא מעכבת. והיא מעכבת גם למסקנה, זה לא רק הווא אמינא. אה? ולא מה? ונכתב סתם לתפארת המליצה? טוב אז מה אתה כן לומד מזה? הגמרא תמיד מנסה ללמוד משהו מפסוק שלא לומדים. שואלת הגמרא טוב אז מה עושים עם הפסוק, נכון? הרבה סוגיות. מה עושים עם הפסוק? או מאיפה לומדים את הדין ההוא שלא למדת? לא נשארים פסוקים מיותרים, בטח לא פסוקים שהגמרא עצמה מביאה ללמוד מהם דברים. זאת אומרת אם הגמרא עצמה לומדת מזה כוונה מיוחדת אז למה להניח שהמאן דאמר מצוות צריכות כוונה לא ילמד את אותו דבר? ולהיפך, אצלו זה גם יישאר למסקנה, רק הוא ילמד לא על כוונה רגילה. אז אמרתי, יכול להיות כמו ירושלמי של תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת, שלא תוקעים אלא רק זוכרים. אז אני אומר כן, אבל קודם כל בבבלי זה לא כתוב. זה רק הירושלמי. בבבלי זה דרבנן שלא תוקעים. מעבר לזה הגמרא עצמה פה מנסה ללמוד מזה לעניין כוונה. עכשיו רבא יורד מזה כי לא מסתדר לו, הוא לא יכול. אבל למאן דאמר מצוות צריכות כוונה למה שלא יישאר עם זה? במיוחד שלפי הבבלי אין את הלימוד של הירושלמי שלומדים על תקיעת שופר בראש השנה שחל בשבת. אז הוא יישאר עם ההווא אמינא של רבא, רק לשיטתו ההווא אמינא הזאת לא עוסקת בכוונה הרגילה, את הכוונה הרגילה צריך בכל המצוות. ומה שאתה לומד מתקיעת שופר זה את הכוונה המיוחדת, וזה מקור טוב לתפיסה העקרונית של הב"ח. רק שהוא היה צריך להוסיף גם את תקיעת שופר לשלושת המצוות של הב"ח. עכשיו הגמרא מביאה הלאה, הולך לאט העסק הזה. איתיבי, נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, משמיע ולא נתכוון שומע לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע. בשלמא נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע, קסבר חמור בעלמא הוא. כן, זה ראינו.

[Speaker E] מה זה מתעסק?

[הרב מיכאל אברהם] מה זה מתעסק? ולא יצא ידי חובה גם לפי רבא. אבל אלא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע היכי משכחת לה? לאו בתוקע לשיר? דילמא דקמנבח נבוכי. השומע יכול להגיד שזה חמור בעלמא, המשמיע לא יכול להגיד זה חמור בעלמא, המשמיע אלא אם כן הוא חושב שהוא חמור. אבל המשמיע, המשמיע יודע שזה לא חמור. אז מה הכוונה נתכוון משמיע? לא נתכוון משמיע.

[Speaker C] מה? מה הכוונה לא נתכוון משמיע?

[הרב מיכאל אברהם] לא נתכוון משמיע, כן. הוא לא חשב שזה חמור. התכוון לשיר, נכון? אז מה רואים? אז אם צריך שהמשמיע יתכוון, רואים שצריך להתכוון לא לשיר אלא לצאת ידי חובה. אומרת הגמרא דילמא דקמנבח נבוכי. הכוונה יכול להיות שהוא לא עשה את התקיעות, הוא לא התכוון לתקוע למצווה ולכן הוא גם לא תקע כמו שצריך. הוא עשה נביחות קצרות ולא לפי השיעור שצריך, ולכן הוא לא יצא ידי חובה. טוב זה לא מדין כוונה בעצם, אלא הוא לא התכוון בכלל לעשות פה תקיעת שופר אז הוא לא עשה אותה כמו שצריך. זה כמו קורא בעצם, זה כמו קורא להגיה או משהו כזה, כן. בכל אופן יש פה משהו שהוא קצת בעייתי, כי מה שאומרים פה שצריך כוונת שומע וכוונת משמיע, אז כוונת שומע שאם אני מדבר רק נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע, אז השומע חושב שזה חמור בעלמא ולכן הוא לא יצא. נכון? אבל אם השומע לא התכוון אז איך זה יכול להיות? צריך להיות שהוא תוקע לשיר, המשמיע, כן, התוקע לשיר, מנבח נבוכי. שני הדברים האלה מאוד בעייתיים. כי אם נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע, זה לא בגלל שהשומע חשב שזה חמור בעלמא, אלא אם הוא לא התכוון לצאת אז הוא לא יצא ידי חובה מדין שומע כעונה. גם לפי רבא שמצוות לא צריכות כוונה, עדיין יכול להיות שדין שומע כעונה לא מתקיים אם השומע והמשמיע לא מתכוונים להוציא ולצאת. הגמרא מניחה שלא. זאת אומרת הגמרא מזהה את שני הדברים האלה. מבינים מה אני אומר? ואותו דבר אם לא נתכוון משמיע ונתכוון שומע. כן? לא נתכוון משמיע ונתכוון שומע, למה צריך להגיע למנבח נבוכי? לא נתכוון משמיע הכוונה לא התכוון להוציא את השומע. הוא התכוון לצאת ידי חובה, הוא לא התכוון להוציא את המשמיע, את השומע. ובשביל שיהיה שומע כעונה, שהשומע ייצא ידי חובה מהמשמיע, צריך כוונת המוציא וכוונת היוצא. מה זה קשור לדין מצוות צריכות כוונה? בגמרא פה נראה שהיא תולה את הצורך להתכוון בכוונת שומע יוצא ומוציא, בכוונה שמצוות צריכות כוונה. זאת אומרת לפי רבא אם מצוות לא צריכות כוונה, אז גם לא צריך להתכוון להוציא ולצאת של שומע ומשמיע, בדין שומע כעונה. נכון? נראה די ברור מהגמרא פה. הגמרא מזהה את הדרישה של מצוות צריכות כוונה או העדר דרישה למצוות צריכות כוונה, עם הדרישה או העדר דרישה להתכוון כשאתה יוצא ממישהו אחר. כי שומע, מה זאת אומרת? הוא תקע ואני שמעתי, מה הבעיה?

[Speaker B] טוב טוב, לא יכול להיות שהוא יוציא אותך אם הוא לא התכוון להוציא אותך?

[הרב מיכאל אברהם] למה? מה זה שונה מלעשות מצווה בלי להתכוון? זה צריך להשמיע לי שאני לא יוצא ידי חובה? למה? למה? בסדר, אני מבין, אבל למה? למה צריך לחלוק על זה? זה לא פשוט? לא, זה לא פשוט. כי גם פה עשית. הוא תקע ואתה שומע. מה הבעיה? ואם אני התכוונתי לצאת והוא לא התכוון להוציא? זה גם לא צריך להשמיע לי? אני התכוונתי לצאת והוא התכוון למצווה ולא התכוון להוציא אותי. זה פשוט שאני לא אצא ידי חובה בלי זה? לא רואה למה זה פשוט. בטח אם אתה בקושיא, אתה כבר בקושיא, אתה מחפש תירוצים, מה הבעיה? זה תירוץ מתבקש. מנבח נבוחי זה תירוץ דחוק. אתה בעצם אומר שהכוונה שמדובר עליה כאן היא בכלל לא הכוונה שאנחנו מדברים עליה. לא כוונה לצאת ידי חובה. הוא פשוט לא עשה את המצווה כתיקנה. הוא נבח במקום הוא במקום הוא תקע. ועל זה מדובר, הוא לא התכוון. להתכוון פירושו כוונות, לא פירושו שלא עשית את הפעולה. זה דוחק. אבל אם תיכנס לדוחק הזה, אז יש לך תירוץ מתבקש. זאת אומרת, לגמרא היה איכשהו כנראה מובן מאליו ששאלת הכוונה של יוצא ומוציא תלויה בשאלה של כוונה לצאת ידי חובה במצווה רגילה. ואם לפי רבא מצוות לא צריכות כוונה, אז גם יוצא ומוציא לא צריכים להתכוון והם יוצאים גם בלי זה. זה מה שיוצא בגמרא פה, נכון? ולכן היא מיד מגיעה למנבח נבוחי כי אין לה מוצא אחר. אז זה בעצמו מעניין. למה זה? למה זה ככה? לכאורה היה מקום לחלק. עוד פעם? זה מה שהם אומרים. השאלה למה צריך להגיע לזה. תגיד שהוא תקע כמו שצריך, רק הוא לא התכוון. כן. למה? כי הכוונה לצאת ידי חובה, זה מה שאני אומר. כוונה להוציא ולצאת היא כוונה לצאת ידי חובה את המצווה. הכוונה לזה שהוא יוציא אותי. כשאני שואל למה. הגמרא אומרת, לא אומרת שלא צריך. הם אומרים שאם אתה סובר שמצוות לא צריכות כוונה, אז גם לא צריך כוונת שומע ומשמיע. זאת אומרת, דין שומע כעונה לא מנתקים אותו מהשאלה אם מצוות צריכות כוונה. למאן דאמר מצוות צריכות כוונה, אז בשומע כעונה צריך כוונת משמיע ושומע. למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה, אז לא צריך כוונת שומע ומשמיע. צריך, המשמיע כמובן צריך להתכוון לצאת ידי חובה, בסדר? לא צריך להתכוון לצאת ידי חובה, וגם השומע לא צריך להתכוון לצאת ידי חובה, וזה שהוא לא תקע אלא מישהו אחר תקע ואני יוצא ממנו ידי חובה, לא נורא. לא צריך להתכוון בשביל לצאת בדין שומע כעונה אם מצוות לא צריכות כוונה. עכשיו על פניו היה מקום גדול לחלק ביניהם. השאלה של מצוות צריכות כוונה היא שאלה של הבנאדם עצמו שעושה מצווה אם הוא צריך להתכוון לצאת ידי חובה. כשאתה עושה מצווה עבורי, אז אתה רוצה להוציא אותי מדין שומע כעונה, יכול להיות ששם גם רבא יסכים שצריך את הכוונות של שנינו כדי שתוציא אותי ידי חובה. לא בגלל דין מצוות צריכות כוונה, אלא מדין שומע כעונה. בגמרא רואים שהגמרא לא מחלקת. למה לא? אפשר להבין את זה בשתי צורות. אפשר להבין שזו סברא, אנחנו עושים איזה דמיון תוכני בין שני הדברים. כמו שמצוות לא צריכות כוונה, גם שומע כעונה לא צריך כוונה. אם הפעולה כשלעצמה נחשבת גם בלי הכוונות המתלוות, אז גם בשומע כעונה זה אותו דבר. אותה סברא שיש פה יש גם שם. אבל יכול להיות שהקישור הוא קישור מהותי. מה זאת אומרת? אם מצוות לא צריכות כוונה, אז למה שהוא יתכוון להוציא אותי? הרי כשהוא מתכוון להוציא אותי, מה שהוא אמור לעשות בזה זה להעביר אליי את הכוונות שלו. הרי אם מצוות לא צריכות כוונה, אז לא צריך להעביר אליי את הכוונות שלו. אז הוא לא צריך להתכוון להוציא אותי ידי חובה. כל מה שצריך להתכוון כדי להוציא אותי ידי חובה ואני צריך להתכוון לצאת ידי חובה הוא מה שמעבר לכוונה למצווה. ואני מתכוון בעצם יכול להיות שם שלא צריך אפילו כוונה למצוות. הוא צריך להתכוון למצווה, הוא זה שתוקע. אני עכשיו רוצה שהמצווה שלו תיזקף לזכותי. אוקיי? בשביל זה צריך שהוא יתכוון להוציא אותי ושאני אתכוון לצאת. אבל למה? הרי הוא תקע ואני שמעתי והכל בסדר. כן, אבל לא התכוונתי לצאת ידי חובה. ולהתכוון לצאת ידי חובה יכול רק מי שתוקע. אז אם אני רוצה שהכוונה שלו לצאת ידי חובה תעזור לי, תעבור אליי, פה צריך להתכוון להוציא ולצאת. אבל למאן דאמר מצוות לא צריכות כוונה, אז לא צריך להעביר אליי את הכוונה שלו, כי אני לא צריך כוונה כדי לצאת ידי חובה. ממילא גם לא צריך להתכוון להוציא ולצאת. לא בגלל הדמיון בין אם מצוות לא צריכות כוונה אז גם שומע כעונה לא צריך כוונה, שזו אותה סברא, זו האפשרות הראשונה שאמרתי. האפשרות השנייה לא, זה. לא אותו דבר. נכון שגם הכוונה הנדרשת היא כוונה אחרת וזה לא אותו דבר. אבל אם מצוות לא צריכות כוונה, אז לא צריך את הכוונה בשומע כעונה כי אין לה מה לעשות. לא כי לא צריך אותה כי היא עושה את הפעולה גם בלי זה. לא, כי לא צריך לעשות אותה. כי אם לא צריך כוונה, אז מה הבעיה? אז אני יוצא ידי חובה גם בלי, גם בלי כוונה. אז לא צריך להעביר אליי שום דבר ממנו. קצת יהיה תלוי בשאלה, אני לא יודע אם נספיק להגיע לזה, בדין שומע כעונה מחלוקת בין האחרונים, איזה כוס עם זה, יש מחלוקת בין האחרונים בשאלה אם עוברים גם דינים נלווים בדין שומע כעונה. למשל בקידוש נגיד שיש דין לעמוד בחלק מהשיטות. אז אם המקדש עומד והשומעים יושבים, זה נחשב שהם עשו קידוש בעמידה? או בקול רם. הוא אמר בקול רם והם מקשיבים. בסדר? אז יוצאים מדין שומע כעונה. אז את הקול רם, את העמידה, את הקידוש על היין, הוא עשה את זה על היין, היה לפניו יין, לפניהם אין יין. האם הם יצאו ידי חובה? צריך קידוש על היין. אז השאלה. אז יש אחרונים שרוצים לטעון שדין שומע כעונה בסך הכול מוציא את ידי חובה ואומר כאילו שגם אני דיברתי. והוא דיבר ואני לא דיברתי ודין שומע כעונה זה כאילו שגם אני דיברתי. אבל השאלה אם דיברתי על היין, בעמידה, וכולי, זה לא עובר מדין שומע כעונה. את זה אני צריך לעשות בעצמי. לכן גם אני צריך לעמוד בקידוש, לא מספיק שומע כעונה בשביל זה. אני גם צריך לעמוד ואני צריך גם להחזיק יין. צריך להיות על היין. בסדר? לעומת זאת יש כאלה שאומרים לא, זה מעביר אליי רק את הדיבור, זה מעביר אליי גם את הדיבור. או בעצם זה לא מעביר אליי אפילו את הדיבור, אלא מצוות הדיבור מה שהמשמיע עשה עובר אליי קומפלט, כל המצווה. זה נחשב כאילו שאני עשיתי מה שהוא עשה, כולל כל הנספחים בעמידה, בקול רם, על היין וכדומה. כעין זה אני רוצה לומר על הכוונה. אבל בדין שומע כעונה השאלה אם אתה מעביר אליי את המצווה שאותה אתה עושה בלבד, ולגבי הכוונות זה דורש דבר נוסף? או שמדין שומע כעונה אתה מעביר אליי את המצווה, ואם אתה התכוונת לשם לצאת ידי חובה אז גם זה עובר אליי. זאת אומרת כל המצווה שאתה עשית זה כאילו שאני עצמי עשיתי אותה. אולי מה שאמרתי קודם יהיה תלוי בזה. למה אם

[Speaker B] אני מתכוון והוא

[הרב מיכאל אברהם] לא? למה לא? לא צריך כוונה, אז למה שזה לא יתפוס? מה הבעיה? למה הוא עשה נכון? והוציא אותך. והוא מוציא אותך גם בלי שאתה מתכוון לצאת והוא מתכוון להוציא. כי את הפעולה הפיזית הוא יכול להוציא אותך גם בלי זה. כל מה שאתם צריכים להתכוון זה כדי להעביר אליך את הכוונה. כדי להעביר את הכוונה. לא צריך כוונה. בסדר? כי מצוות לא צריכות כוונה. מה לגבי זה, אתה יכול להגיד, וזה הזכרתי בשיעור הקודם, אם המצווה היא רק לשמוע כל הסיפור מיותר. אני שמעתי ואני רק צריך להתכוון לצאת ידי חובה מדין מצוות צריכות כוונה, או שלא צריך להתכוון לצאת ידי חובה אם מצוות לא צריכות כוונה. אוקיי? ואז בעצם כל הסיפור מתייתר לגמרי, אז אין פה בכלל את דין שומע כעונה. אוקיי? אין פה בכלל את דין שומע כעונה. אז פשוט אני שמעתי וקיימתי את המצווה. בברכה שאתה מברך עבורי או אמירה שאתה אומר עבורי, אז יש פה דין שומע כעונה כי אני לא דיברתי ואתה דיברת. אבל אם בתקיעת שופר המצווה היא לשמוע ומי שמע? אני שמעתי. רק מה? יכול להיות שיש פה עדיין איזה שהוא דין, נראה אם נספיק להגיע לזה, עדיין יכול להיות שיש פה איזה שהוא דין לשמוע מתוקע כזה שעשה מצווה. איזה שופר אתה שומע? אתה שומע שופר כזה שניתקע לשם מצווה. בסדר? ואז יכול להיות שבכל זאת יש איזה שהיא תלות שלך במשהו שעושה התוקע, למרות שהמצווה שלך היא לשמוע ואתה שמעת. בסדר? טוב, כשנגיע להגדרה של תקיעת שופר למצוות תקיעת שופר אז בסדר, טוב, אני עוצר כאן. המשך הסוגיה לגבי בל תוסיף, אז אם לא עברתם אז תעברו. אני בינתיים עוד לא אכנס לזה, נראה, נגיע לזה אני מקווה, נגיע לזה בהמשך. יש כמה דברים להגיע אליהם בהמשך. טוב. אולי מהמחזור הראשון. מחזור ב' או ג' נדמה לי שלו. ד' של הבית ספר או ד' שלו? שלו. בבית ספר היה עוד שנה או שנתיים קודם. בטח. אז היו באמת הרבה אנשים. גם אני זוכר. בטח. אולי הכרת את אמא שלי גם, נכון? אוה אברהם. היא הגיעה יותר מאוחר בעצם אולי. עבדה שמה גם. כן, כן. בטח. גם אני לימדתי שם קצת בסטודנט. שיעורי העשרה. היו כבר הרבה שנים. נכון? טוב. טוב מאוד. כן.