כללי המלאכות – שיעור 11
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- סקירה כללית.
- שיטות בהגדרת מלאכה שאינה צריכה לגופה
- חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה ותיקון בגומה
- דף ק״ג: ייפוי קרקע, פסיק רישא, וארעא דחבריה
- הערוך מול תוספות: פסיק רישא דלא ניחא ליה
- ראיות נוספות: זבחים, הדס בלולב הגזול, והפשטת הפסח
- הריטב״א: דחיית הזיהוי בין פסיק רישא דלא ניחא ליה למלאכה שאינה צריכה לגופה
- הריטב״א: תפקיד הכוונה רק במעשה שאינו חשוב מצד עצמו
- מלאכת מחשבת והסוגיה בחגיגה: תוספות מול רש״י
- מקלקל: שבת קו ע״ב וחובל ומבעיר
- רש״י ורשב״ם: קישור בין מקלקל למלאכה שאינה צריכה לגופה
- תוספות בשבת: הבחנה בין פטור מקלקל לפטור מלאכה שאינה צריכה לגופה
- תוספות: מקלקל גמור שיכול להיות צריכה לגופה
- ניסיון ליישב את רש״י דרך הר״ן והקהילות יעקב
סיכום
סקירה כללית.
הטקסט מגדיר שלוש שיטות בהבנת *melakha she’eina tzerikha legufa*: שיטת רש״י כמלאכת סילוק נזק, שיטת תוספות כתלות בדמיון למעשה המשכן, ושיטה נוספת המזהה זאת כעשייה שלא למטרה הרגילה של אותה מלאכה. הוא בוחן השלכות מעשיות כמו חופר גומה לצורך עפרה כשיש גם תיקון בגומה, ומעמיק בסוגיית *pesik reisha* דלא ניחא ליה דרך הערוך, תוספות, והריטב״א. בהמשך הוא קושר בין מקלקל, מלאכת מחשבת, וחובל/מבעיר, ומראה כיצד תוספות מבדיל בין פטור *melakha she’eina tzerikha legufa* לבין פטור מקלקל, בעוד שלרש״י יש צורך להסביר כיצד שני הפטורים מתקיימים או נשללים במקרים שונים.
שיטות בהגדרת מלאכה שאינה צריכה לגופה
הטקסט מציב שלוש הגדרות עקרוניות ל*melakha she’eina tzerikha legufa*: רש״י מגדיר זאת כמלאכה שבאה לסלק נזק, ותוספות מגדיר זאת כמלאכה שנעשית למטרה שלא הייתה במשכן. הטקסט מוסיף אפשרות שלישית שלפיה המלאכה נעשית שלא לשם המטרה הרגילה של אותה מלאכה, גם בלי לתלות זאת דווקא במשכן, והוא קושר זאת בהמשך לשאלת מקלקל.
חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה ותיקון בגומה
הטקסט מציג מחלוקת ראשונים במקרה של חופר לצורך העפר כאשר יש גם תיקון מסוים בגומה: הרשב״א והריטב״א בעירובין מחייבים, והמגיד משנה והרמב״ם פוטרים. הוא תולה זאת במחלוקת ההגדרתית, שלפי תוספות העיקר הוא הדמיון למשכן ולכן תיקון צדדי בגומה אינו משנה אם מטרת החפירה אינה כמלאכת המשכן, ולעומת זאת לפי כיוון דוגמת רש״י אם יש הנאה בבור עצמו אין זו מלאכת סילוק בלבד ולכן יש מקום לחיוב.
דף ק״ג: ייפוי קרקע, פסיק רישא, וארעא דחבריה
הטקסט מביא את ברייתא המנכש והמקרסם והמזרד עם חלוקת שיעורים לפי אכילה, בהמה, היסק, ולייפות את הקרקע שכל שהוא, ושואל למה צריך לייפות את הקרקע אם בכל המקרים הקרקע מתייפה. הוא מביא את תירוצי הגמרא: רבה ורב יוסף מעמידים באגם שאין לו עניין בייפוי, אביי מעמיד בשדה כשאינו מתכוון, והגמרא מקשה מצד *pesik reisha* ומתרצת שמדובר בעושה בארעא דחבריה.
הערוך מול תוספות: פסיק רישא דלא ניחא ליה
הטקסט מביא את פירוש הערוך ש*pesik reisha* דלא ניחא ליה מותר, ומעמיד זאת בדוגמה של ארעא דחבריה ובאופן של “באחר שאינו אוהבו,” ומצרף ראיות מן הקוצץ בהרת בשעת מילה וממעשה החבית שפקקוה בפשתן שהסרת הפקק גורמת סחיטה אך הותרה כי אינו נהנה והיין נופל לארץ. הוא מביא את תוספות החולק וקובע שאין להתיר לגמרי, אלא ש”היינו דלא מחייב חטאת, אבל איסורא איכא,” ומוכיח ממפיס מורסא וממחט של יד ליטול קוץ שהותרו רק משום צערא דגופא אף שאין הנאה בבניין הפתח. הוא מסביר שלדעת תוספות *pesik reisha* דלא ניחא ליה מזוהה עם *melakha she’eina tzerikha legufa*, ולכן אינו חוזר לדין דבר שאינו מתכוון המותר לגמרי אלא נשאר איסור דרבנן.
ראיות נוספות: זבחים, הדס בלולב הגזול, והפשטת הפסח
הטקסט מביא את הגמרא בזבחים על המתנדב יין ומזלפו על גבי האישים והקושיה “והא קא מכבה,” והעמדתה כרבי שמעון שדבר שאין מתכוון מותר, ומעלה שמדובר ב*pesik reisha* דלא ניחא ליה מחוץ להלכות שבת. הוא מביא מתוספות אפשרות שאין זה *pesik reisha* כי מזלפו בטיפות דקות או על גבי האיברים, ומביא גם את סוגיית מיעוט ענבים מן ההדס והתירוץ “כגון שלקטן לאכילה” והעמדת “דאית ליה הושענא אחריתי,” ואת ההבנה שמשם משמע כפירוש הערוך. הוא מסיים בתוספות ביישוב שמדובר בתיקון מועט שאיסורו מדרבנן ושלא גזרו כשאינו נהנה.
הריטב״א: דחיית הזיהוי בין פסיק רישא דלא ניחא ליה למלאכה שאינה צריכה לגופה
הטקסט מביא את הריטב״א המפרש “דעביד בארעא דחבריה” כמצב “דלא איכפת ליה לאייפותה,” ומציין שהובאו ראיות מן הגאונים, מספר הערוך, ומתוספות שרבי שמעון אוסר *pesik reisha* רק כשניחא ליה. הוא מביא את תמיהת הריטב״א שלפי טעם הגמרא “כיוון דלא סגיא דלא יתעביד מלאכה הרי הוא כאילו מתכוון,” אין הבדל בין ניחא ליה ללא ניחא ליה, והוא מסיק שלכאורה היה צריך לחייב. הוא דוחה את הטענה שדלא ניחא ליה נעשה *melakha she’eina tzerikha legufa* בטענה ש”שודאי צריכה היא לגופה,” ומדגים בחרישה שנעשתה כדי לייגע בהמותיו שאינה פוטרת כי סוף סוף הקרקע נחרשה.
הריטב״א: תפקיד הכוונה רק במעשה שאינו חשוב מצד עצמו
הטקסט מביא את חידוש הריטב״א “ולולי דמסתפינא” שלפעמים היתר דלא איכפת ליה שייך רק בדבר שמחמת עצמו אינו חשוב מעשהו מלאכה, ואז כאשר אין אכפתיות הוא חוזר למהותו שאין בו מלאכה חשובה. הוא מיישם זאת בייפוי קרקע כל שהוא שאינו מלאכה מצד עצמו אלא אם כן יש צורך שמחשיבו, ובמיעוט ענבים מן ההדס שתיקונו חשוב מכוח צורך המצווה, וכשלא אכפת לו ואין כוונה אין הדבר נחשב. הוא מציב בכך מדרג שבו כוונת האדם רלוונטית רק כאשר הפעולה גבולית בחשיבותה, בעוד שבמעשה חשוב אין נפקות לשאלת ניחא ליה.
מלאכת מחשבת והסוגיה בחגיגה: תוספות מול רש״י
הטקסט חוזר לסוגיית חגיגה שבה נאמר שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא “הרים התלויים בשערה” מכוח “מלאכת מחשבת אסרה תורה,” ומקשה כיצד זה מתאים לתוספות שמגדיר מלאכה שאינה צריכה לגופה לפי המשכן ולא כפטור רוחבי של מלאכת מחשבת. הוא מציע שלתוספות המשנה שם מדברת על רבי יהודה שבחופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה הפטור הוא מצד מקלקל (“התם מתקן הכא מקלקל הוא”), ולכן “מלאכת מחשבת” שם מתייחסת לדין מקלקל ולא לפטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה. הוא מציג את שיטת תוספות שמלאכה שאינה צריכה לגופה היא פטור בהגדרת המלאכה לפי המשכן ולא דין כללי של מלאכת מחשבת, בניגוד לרש״י.
מקלקל: שבת קו ע״ב וחובל ומבעיר
הטקסט מביא את הגמרא בשבת “כל המקלקלים פטורין חוץ מחובל ומבעיר,” ורש״י המוכיח חיוב בחובל באדם ומבעיר גדיש מן הכלל של “פטור מלשלם מפני שנידון בנפשו” בבבא קמא. הוא מביא את תגובת רבי יוחנן “פוק תני לברא” ואת העמדת “חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו,” ואז את חלוקת הגמרא “מתניתין רבי יהודה, ברייתא רבי שמעון.” הוא מציג את טעמי רבי שמעון מן הצורך בקרא להתיר מילה ומן איסור הבערה בבת כהן, ואת תשובת רבי יהודה ששם מתקן הוא “כדרב אשי” שמדמה תיקוני מצווה לתיקון כלי ותיקון בישול.
רש״י ורשב״ם: קישור בין מקלקל למלאכה שאינה צריכה לגופה
הטקסט מציג הסבר של רש״י ושל הרשב״ם שקושרים את מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה בפטור מקלקל לדיון במלאכה שאינה צריכה לגופה, ומסביר ש”צריך לכלבו ולאפרו” נתפס כמלאכה שאינה צריכה לגופה לפי רבי שמעון ולכן היה מקום לפטור אלמלא חידוש שאין פטור מקלקל בחובל ומבעיר. הוא מציג את ההיגיון שלפיו בחובל ובמבעיר יש מצב של קלקול בגוף הדבר יחד עם צורך חיצוני, והמתח בין זה לבין הגדרת מלאכה שאינה צריכה לגופה מחדד את הקשר בין שני המושגים אצל מפרשים אלו.
תוספות בשבת: הבחנה בין פטור מקלקל לפטור מלאכה שאינה צריכה לגופה
הטקסט מביא תוספות שמקשה כיצד רבי אבהו מחייב בחובל ומבעיר כשאינו צריך לכלבו ולאפרו, שהרי זה *melakha she’eina tzerikha legufa*, ומיישב שלמרות שרבי שמעון מחייב מקלקל בחבורה עדיין “בעי צריכה לגופה.” הוא מוכיח מכאן שמלאכה שאינה צריכה לגופה אינה זהה לפטור מקלקל ואינה תלויה בו, ומסיק שלדעת תוספות פטור מלאכה שאינה צריכה לגופה אינו נלמד ממלאכת מחשבת כמו מקלקל. הוא מצרף ראיה מן הגמרא בסנהדרין שמעלה שאלה על מלאכה שאינה צריכה לגופה אף כאשר מקלקל בחבורה חייב, ומבין שזו ראיה נגד רש״י שמעמיד גם מלאכה שאינה צריכה לגופה כפטור מלאכת מחשבת.
תוספות: מקלקל גמור שיכול להיות צריכה לגופה
הטקסט מצטט את תוספות “ויש לומר דאפילו במקלקל גמור משכחת לה דהוי צריכה לגופה,” ומביא דוגמה של חובל ומבעיר באיסורי הנאה שסבר שיכול ליתן לכלבו או לבשל קדרה, כך שמבחינתו זה צורך לגופה אף שהתוצאה בפועל מקולקלת. הוא מביא את שאלת תוספות מדוע “צריך לכלבו ולאפרו” נחשב צריכה לגופה ומה ההבדל מחופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה, ומשיב שבחובל הצורך הוא נטילת נשמה עצמה כי “הדם הוא הנפש,” ולכן שימוש בדם הוא גוף המלאכה, ובמבעיר ההבערה היא הדרך לעשות אפר כמו שמבעיר כדי לבשל. הוא מסיים שחופר גומה נהנה מהעפר אך הגומה נעשית מאליה ואינו נהנה ממנה, ולכן זו מלאכה שאינה צריכה לגופה.
ניסיון ליישב את רש״י דרך הר״ן והקהילות יעקב
הטקסט מביא בשם הקהילות יעקב בכתובות סימן ד׳ את הסבר הר״ן לשיטת רש״י, שמבחין בין היעדר צורך במלאכה לבין צורך פוזיטיבי אחר, ומקביל זאת להבחנה בין היעדר כוונה לבין כוונה הופכית. הוא מציג שלפי כיוון זה גם אם בחובל ומבעיר אין פטור מקלקל, עדיין יכול להיות פטור מלאכה שאינה צריכה לגופה כאשר יש מטרה פוזיטיבית אחרת, בעוד שמילה נתפסת כמקלקל שאין בו “מטרה אחרת” אלא צורך מצווה שאינו תיקון. הוא מסיים שהטקסט רואה בכך חיזוק להשוואה שהוזכרה לערוך השולחן בין כוונה הופכית לבין היעדר כוונה, ומעמיד בכך הבדל שיטתי בין תוספות לרש״י ביחס לאופי הפטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב אנחנו בסוגיה של מלאכה שאינה צריכה לגופה. ראינו שיש עקרונית שלוש שיטות בהגדרת הצורך לגופה של המלאכה. שיטה אחת זה שיטת רש"י שזה מלאכה שבא לסלק נזק. שיטת התוספות שזה מלאכה שנעשית למטרה שלא הייתה במשכן כנראה, או שיטה שלישית שאולי גם יכולה להיכנס בתוספות לפחות בחלק מהמקומות, שזה נעשה לא לשם המטרה הרגילה שלשמה עושים את המלאכה הזאת, לאו דווקא המשכן אבל המטרה הרגילה.
[Speaker B] לזה נגיע היום עוד מעט, זה כבר נוגע קצת יותר לשאלת מקלקל, נדבר על זה עוד מעט.
[הרב מיכאל אברהם] אז כמה השלכות שאני רוצה לעמוד עליהן, מקורות והשלכות. אז יש לנו ככה לגבי חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה, שזה המקרה שבדרך כלל מובא כמלאכה שאינה צריכה לגופה. מה קורה אם יש תיקון גם בגומה? הוא עושה את זה בשביל העפר אבל הקיומה של הגומה עושה איזשהו תיקון בעניין. אז לפי כן בעצם מחלוקת ראשונים בכמה מקומות, יש כמה וכמה ראשונים, רשב"א וריטב"א בעירובין ועוד שאומרים שבמצב כזה יהיה חייב. המגיד משנה והרשב"ם אומרים שפטור. יכול להיות שזה יהיה תלוי במחלוקת הזאת. לפי תוספות שהכל תלוי בדמיון למשכן, אז אם אני חפרתי את זה בשביל החול אז זה לא כמו שהיה במשכן, במשכן חפרו בשביל הבור. העובדה שזה עושה תיקון גם בבור לא משנה, אם אני חפרתי בשביל מטרה אחרת זה לא המטרה שלשמה חפרו במשכן. לעומת זאת אם אתה מבין שאתה צריך ליהנות ממה שאתה עושה, זה לא מלאכת סילוק אלא יש הנאה בבור עצמו, אז כמו רש"י למשל, אז יהיה חייב גם במצב כזה. יש אני רוצה להביא סוגיה בדף ק"ג, הגמרא שם מדברת, הזכרתי כבר את הסוגיה הזאת. המנכש והמכרסם והמזרד. תנו רבנן, התולש עולשין והמזרד זרדים, אם לאכילה כגרוגרת, אם לבהמה כמלא פי גדי, ואם להיסק כדי לבשל ביצה קלה, ואם לייפות את הקרקע כל שהן. כן אפילו כל שהוא אין שיעור. אטו כולהו לא לייפות הקרקע נינהו? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו באגם שנו. מדובר בקרקע כזאת שאין לי עניין לייפות אותה זה באגם, זה לא שדה זה לא חצר לא שום דבר כזה. אביי אמר אפילו תימא בשדה דלא אגם, אז יש לו עניין לייפות את הקרקע וכגון דלא קמיכוין. הוא לא מתכוון. והא אביי ורבא דאמרי תרוייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות, הרי מדובר פה בפסיק רישא שהקרקע מתייפה, אז למה שיהיה פטור? אומרת הגמרא לא צריכא דעביד בארעא דחבריה. מדובר שהוא עשה את זה בקרקע של החבר שלו. כן, אז תוספות על המקום שם כותב ככה, לא צריכא דעביד בארעא דחבריה. פירש בערוך דבפסיק רישא דלא ניחא ליה כגון דקעביד בארעא דחבריה וכגון באחר שאינו אוהבו. מדובר באחד שהוא לא אוהב אותו, למה? כי אם זה אחד שהוא כן אוהב אותו אז מה אכפת אם זה קרקע של חברו הוא בסך הכל עושה את זה כדי לייפות את הקרקע. והקוצץ בהרת בשעת מילה שאין לו הנאה מותר לכתחילה, ואפילו איסור דרבנן ליכא. והתיר רבנו חביץ שפקקו בפשתן להסיר הפקק ולמשוך ממנו יין בשבת אף על פי שאי אפשר שלא יסחוט כשמסיר הפקק. כיוון דאינו נהנה בסחיטה זאת כשהיין נופל לארץ מותר. אז עד כאן הערוך בעצם הביא את הראיה שפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר. נכון? פסיק רישא מודים שלפי רבי שמעון שחייב, אבל זה רק אם ניחא ליה. אם לא ניחא ליה או לא אכפת, ראינו שזו מחלוקת. אם לא ניחא ליה, אז זה מותר, חזר להיות אינו מתכוון. הערוך. הכל הערוך, כן. ואינו נראה, אומר התוספות, עכשיו זה תוספות, כן. ואינו נראה דהא מפיס מורסא להוציא ממנו ליחה היה אסור אילא משום צערא דגופא. מי שמפיס מורסא כדי להוציא ממנו ליחה, כן, אז היה אסור, כל מה שהתירו זה רק בגלל צערא דגופא. אז היה אסור, אסור הכוונה אסור מדרבנן, כן. התירו רק בגלל צערא דגופא, אף על פי שאינו נהנה כלל בבנין הפתח, ואינו מתכוון כלל לבנין הפתח אלא לניקובה בעלמא. וכן הביא הרשב"א ממחט של יד ליטול בה את הקוץ, דמוקי לה בנחנקין כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומשום צערא שרי, ואף על פי שאינו נהנה, זאת אומרת יש איסור דרבנן רק משום הצער התירו. למה? הרי לפי הערוך זה היה צריך להיות מותר לגמרי, זה אינו מתכוון. והא דקאמר לא צריכא דעביד בר דחבריה היינו דלא מיחייב חטאת, אבל איסורא איכא. פה הוא חולק על הערוך והוא טוען זה לא מותר לגמרי, זה איסור דרבנן. מאיפה המצאת האיסור דרבנן? ממה נפשך, אם אתה אומר לי שזה פסיק רישא וניחותא לא מעניינת אז איסור דאורייתא, כן, מודי רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות. אם אתה מסכים עם הערוך אז זה צריך להיות מותר לגמרי. מאיפה המצאת איסור דרבנן? כאן אנחנו מגיעים למה שהזכרתי כבר, שלשיטת התוספות פסיק רישא דלא ניחא ליה זה בעצם מלאכה שאינה צריכה לגופה. ההבדל בין מלאכה שאינה צריכה לגופה לבין פסיק רישא זה בשאלת הניחותא. אם לא ניחא ליה, זה בדיוק מה שנקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכאן, עד כאן בכלל לא עסקנו במלאכה שאינה צריכה לגופה, עסקנו בפסיק רישא ואינו מתכוון. עכשיו נכנסת העניין של מלאכה שאינה צריכה לגופה שתוספות, בניגוד לערוך, הערוך אומר שאם זה לא ניחא זה חוזר להיות אינו מתכוון, מותר לגמרי. התוספות אומר לא לא, זה לא חוזר להיות אינו מתכוון, זה מלאכה שאינה צריכה לגופה ועל זה יש איסור דרבנן.
[Speaker D] אבל לא שיטת התוספות, הלא שיטת התוספות אינו מתכוון, מלאכה שאינה דומה למה שעשו במשכן. אוקיי, זה נקרא פשוט מלאכה שכן דומה למה שעשו במשכן.
[הרב מיכאל אברהם] כן, זאת אומרת תוספות אומר זה פסיק רישא דלא ניחא ליה. מה זאת אומרת לא ניחא ליה? המלאכה האסורה שאותה עשו במשכן היא לא נוחה לי. אני רוצה את זה לעשות למען מטרה אחרת שהיא אותה לא עשו במשכן, לכן זה מלאכה שאינה צריכה לגופה.
[Speaker E] למה אינו מתכוון זה איסור דרבנן?
[הרב מיכאל אברהם] מה? לא, מלאכה שאינה צריכה לגופה זה איסור דרבנן. אינו מתכוון מותר לגמרי. אם יש פסיק רישא חייב חטאת, אבל רק אם ניחא, אם לא ניחא אז זה בכלל לא פרשת אינו מתכוון, זה פרשת מלאכה שאינה צריכה לגופה וזה איסור דרבנן. זה מה שאמרתי שלשיטת התוספות אין בעצם הבדל בין אינו מתכוון לבין ההגדרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה, כל השאלה היא אם נוח או לא נוח, זה לא הבדל מהותי בניגוד לרבי אברהם בן הרמב"ם ולכיוונים אחרים. כן, זה מה שהוא אומר והא דקאמר לא צריכא דעביד בר דחבריה היינו דלא מיחייב חטאת אבל איסורא איכא, יש פה איסור דרבנן כי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. והא דקאמר בשילהי כל התדיר המתנדב יין מביאו ומזלפו על גבי האישים, הבאנו את הגמרא הזאת בזבחים, כן, מי שמזלף יין על גבי האישים ופריך והא קא מכבה, הרי אתה מזלף יין על גבי האישים אז אתה מכבה את האש על המזבח וכתוב תוקד על המזבח לא תכבה, לא מדובר על שבת אלא שיש איסור לכבות את האש על גבי המזבח. ומוקמי לה כרבי שמעון דאמר דבר שאינו מתכוון מותר. אז מה רואים שם? שמדובר פה בפסיק רישא, אבל לא ניחא ליה, נכון? אז לכאורה היה צריך להיות איסור דרבנן, למה מותר? זאת איסור דרבנן. אז הוא אומר זה מעניין, כי זה בכלל לא בהלכות שבת. מה? למה הוא צריך שתכבה היין על האישים? הוא רוצה לזלף יין, הוא לא רוצה שתכבה האש, אין לו עניין. אבל שימו לב, אם זה באמת מלאכה שאינה צריכה לגופה אז מה זה קשור? שמה מדובר לא בהלכות שבת אלא בהלכות כיבוי אש על המזבח. אוקיי. ומניח שכנראה יש את המושג, זאת אומרת פסיק רישא דלא ניחא ליה בשאר התורה זה יהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל בשאר התורה אין פטור כזה של מלאכה שאינה צריכה לגופה, יכול להיות שהוא אומר שיש, אולי כן, כי הרי זה מפרשת אינו מתכוון, ופרשת אינו מתכוון שייכת בכל התורה. טוב. נראה. מאי דלא הוי פסיק רישא, דמזלפו בטיפות דקות. אי נמי על גבי האיברים אפשר שלא יכבה האש. ובפרק לולב הגזול גבי אין ממעטין ביום טוב, משום רבי אלעזר ברבי שמעון אמרו ממעטין למעט את הענבים מההדס. ופריך והא קא מתקן מנא? כן כשאתה מוריד את הענבים מההדס אתה מתקן את ההדס עצמו. ומשני כגון שלקטן לאכילה. הוא מלקט אותם לאכילה, לא כדי לתקן את ההדס. ודבר שאין מתכוון מותר. ופריך והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות? אם הוא תולש את הענבים אז זה פסיק רישא שההדס מתוקן.
[Speaker C] כן, זה בשבת.
[הרב מיכאל אברהם] זה תלוש. ומשני לא צריכה דאית ליה הושענא אחריתי. יש לו הדס כבר, הוא לא צריך את ההדס הזה. זה כמו ארעא דחבריה, כן? משמע כפירוש הערוך דכשאינו נהנה מותר אף על גב דהוי פסיק רישא. וליכא למימר כיון דאית ליה הושענא אחריתי יתירתא אינו מתקן כלום, דאם כן אמאי קאמר התם סבר לה כההוא דאמר דבר שאינו מתכוון מותר? אם הוא לא מתקן אז זה לא קשור אינו מתכוון. מיהו יש לומר דאותו תיקון מועט כמו מיעוט ענבים לא אסיר אלא מדרבנן, לא גזרו חכמים כשאינו נהנה. בכל אופן לענייננו מה שתוספות אומר זה שפסיק רישא דלא ניחא ליה זאת מלאכה שאינה צריכה לגופה. עכשיו על זה אומר הריטב"א שם במקום: אתו כולהו ליפויי ארעא כגון פירוש הרי הקרקע מתיפה מאליו ופרכינן כגון דלא קא בעי ליה ופרכינן אביי ורבא דאמרי מודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות ופרכינן לא צריכה דהוי בארעא דחבריה. פירוש, דלא איכפת ליה ליפויה. מה זאת אומרת לא איכפת ליה ליפויה? לא מדובר בחבר שהוא לא אוהב. חבר שהוא לא אוהב זה הוא לא רוצה ליפות. פה זה לא שלו, אז לא איכפת לו שזה יתיפה. זאת אומרת… ומכאן הביאו ראיה קצת מן הגאונים ז"ל, וכן כתוב בספר הערוך, וכן הסכימו בתוספות, דלא אסר רבי שמעון דבר שאינו מתכוון כשהוא פסיק רישא ולא ימות אלא היכא דניחא ליה באותו מעשה שנעשה מאליו. וכן הביאו עוד ראיה מהא דאמרינן בפרק לולב הגזול גבי הדס, כן זה מה שראינו, וכן ממה שאמרו לקמן בפרק כל כתבי הקודש שמפשיטים את הפסח בי"ד שחלה להיות בשבת, וכגון דלא יכוון להפשיט, ופרכינן הא פסיק רישא, ופרכינן כגון דשקיל בברזי. פירוש שנוקב ומפשיט דלא איכפת ליה בעור להפשיטו. וקשיא להו, כן עד כאן בתוספות. וקשיא להו מהא דאמרינן לקמן פרק שמונה שרצים, האי מסוכרייא דנזייתא אסור להדוקה. כן זה המטלית הזאת שהוא דוחף אותה לתוך החבית ואז הוא סוחט את היין. ראינו את זה גם כן בתוספות, לא משנה כרגע. ומיהו תמיה מילתא טובא. היכא דהוי פסיק רישא ולא ימות מאיזה טעם יתיר רבי שמעון משום דלא ניחא ליה? דטעמא דתלמודא דמודה רבי שמעון בפסיק רישא ולא ימות היינו משום דכיון דלא סגיא דלא איתעביד מלאכה הרי הוא כאילו מתכוון למלאכת מחשבת הוא. אם כן מה לי אי ניחא ליה או לא ניחא ליה? הרי זה סוף סוף פסיק רישא, מה איכפת לי אם נוח או לא נוח? זאת אומרת הוא טוען לא שזה צריך להיות מותר, אלא צריך להיות חייב. כן, זאת אומרת הוא יוצא גם נגד הערוך וגם נגד תוספות. וליכא למימר דכי לא ניחא ליה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, שזה ודאי צריכה היא לגופה. אומר אי אפשר להגיד כמו תוספות שפסיק רישא דלא ניחא ליה זה הגדרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה. למה? כי הוא כן צריך לגופה. סוף סוף התיקון הרי מתבצע, מה אכפת לי זה בקרקע של חברו? קרקע של חברו ובכל זאת ייפית את הקרקע. דיפוי קרקע גמור וסחיטה גמורה אלא שהוא אינו צריך לה. אז מה? וכן אם חרש בבהמה שדה אחת ולא נתכוון אלא לייגע בבהמותיו כלום יהא פטור? סוף סוף הוא חרש את הקרקע, מה אכפת לי שהכוונה הסובייקטיבית שלו זה כדי לייגע את הבהמות? תוספות… ההערה של תוספות שאומר שמדובר במישהו שהוא שונא אותו, בקרקע דחבריה, חבר שהוא שונא אותו. זאת אומרת מישהו אחר כמובן, לאו דווקא חבר באותו מובן שאנחנו מדברים עליו כאן.
[Speaker E] הוא שואל כאילו שואל על מלאכה שאינה צריכה לגופה, פה הוא שואל אם הוא יהיה פטור? הרי כל הטענה שלו שמלאכה שאינה צריכה לגופה זה שיהיה אסור ולא שיהיה חייב. נכון.
[הרב מיכאל אברהם] נו, אז לא, המילים מוזרות. למה? הוא אומר אתה תוספות אומר זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, נכון? ואז זה איסור דרבנן. והערוך אומר שזה מותר לגמרי. אומר הריטב"א מה פתאום? צריך להיות חייב! לא פטור ולא מותר, צריך להיות חייב.
[Speaker C] כן, כי זה
[הרב מיכאל אברהם] לא מלאכה שאינה צריכה לגופה. פה הוא מתכוון לזה והוא עושה ייפוי, הכל מתבצע. שמעון ויהודה, מה פטור, מה פטור? מה זאת אומרת?
[Speaker C] יש מציאות, יש מציאות של מלאכה שאינה
[Speaker E] צריכה לגופה.
[הרב מיכאל אברהם] למה? חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה. לא, אבל זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. הוא עושה את זה בשביל העפר, לא בשביל הגומא. בייפוי הקרקע, הקרקע התייפתה. אין הכי נמי, נו, אז מה?
[Speaker C] אז פשיטא שצריך להיות חייב.
[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי.
[Speaker C] מה החילוק? רגע שנייה.
[הרב מיכאל אברהם] פה אומר שהם מצד…
[Speaker C] נראה לי שהוא אומר שהם מצד…
[הרב מיכאל אברהם] לא, במקרים האלה שזה קרקע של חברו. במקרה הזה שזה קרקע של חברו אומר זה לא משנה, הקרקע התייפתה. מה זה משנה אם זה קרקע של חברו? זהו. מה ההבדל בין זה לבין חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה? הטענה שזה בכלל לא התייפה. לא קרה, התוצאה לא קרתה. זה לא בגלל הממד הסובייקטיבי. זאת אומרת זה בדיוק מה שהריטב"א רוצה לטעון. הריטב"א רוצה לטעון שההגדרה של מלאכה שאינה צריכה לגופה היא לא לפי המטרות הסובייקטיביות של הפועל, של האדם. זה בחפצא, בשאלה מה קרה. אם מה שקרה הוא לא התועלת שהייתה במשכן, אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. לא משנה למה אתה עשית את זה, משנה מה קרה בפועל. לכן ארעא דחבריה לא מעניין. ארעא דחבריה זה רק שאלה של למה אתה עשית את זה, אבל אני שואל מה קרה בפועל? התייפתה פה קרקע? אם התייפתה פה קרקע אז מה אכפת לי זה קרקע של חברו? זה מה שהוא שואל. אבל למה
[Speaker E] במקרה הקודם פה הקרקע כן התייפתה?
[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי.
[Speaker E] אבל אולי שם מדובר שהקרקע כן התייפתה, זאת
[הרב מיכאל אברהם] אומרת היא כן מוכנה לחרישה? לא, לא, היא לא התייפתה.
[Speaker E] הוא
[הרב מיכאל אברהם] עושה את זה בשביל החול.
[Speaker E] לא, אבל הקרקע התייפתה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, היא לא התייפתה.
[Speaker E] פה לא, לא, זה באגם.
[הרב מיכאל אברהם] באגם. כן, כן. אם הקרקע התייפתה באמת, אז זה התחלתי בתחילת השיעור, שאם באמת הגומא עצמה מהווה ייפוי כלשהו מצד עצמה, אז באמת יש ראשונים שאומרים שיהיה חייב. אז אין את הפטור של… ואז תמיד השאלה היא אז מה זה שונה ממקלקל? נראה, עוד נדבר על זה. ואי לאו דמסתפינא מרבוותא ז"ל הוה אמינא, אומר הריטב"א, שלא אמרו כן בתלמוד דכי לא אכפת ליה שרי לרבי שמעון אלא בדבר שמחמת עצמו אינו חשוב מעשה ומלאכה. ומשום הכי כל היכא דלא אכפת ליה חזר למהותו שאין בו מלאכה ולא מעשה חשוב. כגון הא דהכא דשורת הדין דייפוי קרקע כל שהוא לא חשיבא מלאכה, קצת מייפה את הקרקע זה לא נקרא מלאכה, אלא כשמחשבין לה משום צורך. אלא אם כן יש לך איזשהו צורך משמעותי בזה, אז אפילו דבר לא חשוב כמו קצת גומא בקרקע יכול להיחשב צורך לגופה, מעשה חשוב. וכן הא דמיעוט ענבים מן ההדס התלוש צורך המצווה לתיקונה עושה אותה, עושה אותו שהוא תיקון וכי יש בו חשיבות. וכי לא אכפת ליה ולא מכווין ליה כלל הוה ליה מילתא ולא חשיב. זאת אומרת, זה שהמוטיבציות של האדם העושה זה קומה שנייה. קודם כל המעשה מצד עצמו אמור להיות מעשה זניח. אם המעשה הוא לא זניח, לא מעניין אותי המוטיבציות שלך. אם המעשה הזה הוא זניח, כאן זה תלוי. אם אתה ניחא לך בזה ואתה עושה את זה באמת בגלל שאתה צריך את זה, אז למרות שהמעשה מצד עצמו הוא לא חשוב, עדיין אני אראה את זה כתיקון. אבל אם המעשה מצד עצמו הוא חשוב, אז לא אכפת לי מה המוטיבציות שלך. בסדר? זה בעצם מה שהוא אומר. כן, רק למעשים שהם לא משמעותיים. מה שאתה אומר, מעשה לתקן הדסים בזה שאתה מוריד את ההדסים.
[Speaker E] הכללים שהגמרא כתבה על שיעורי המלאכות הם כולם כזה דיעבד והם מינימום שרק חל בגלל שיש שהוא נותן להם חשיבות. כל השיעורים האלה שהגמרא אמרה.
[הרב מיכאל אברהם] שיעורים של מלאכות הם סתם בהגדרת המלאכה, לא קשור למלאכה שאינה צריכה לגופה.
[Speaker E] לא, פה הוא חולק על הרעיון ששיעור מלאכה. הוא אומר לא, השיעור זה לא באמת מה שעושה את המלאכה. לא, הוא לא מדבר על השיעור.
[הרב מיכאל אברהם] הוא מדבר על הכוונה של האדם.
[Speaker E] למה? שכל שיעור זה כבר חשוב. נכון, אומר לא, זה… כן, אבל לא קשור לשיעור.
[הרב מיכאל אברהם] הוא לא עוסק דווקא בשיעורים, מהכוונות של האדם. יש שם שיעורים, השיעורים הם תנאי בהגדרת המלאכה. הוא אומר הכוונות של האדם רלוונטיות במקום שבו המלאכה מצד עצמה לא משמעותית.
[Speaker E] ואז אם האדם עצמו כבר רוצה את זה אז אחלה.
[הרב מיכאל אברהם] השיעורים המדד האובייקטיבי. אני אומר שהמלאכה לא באמת חשובה,
[Speaker E] לא קשור לשיעורים, לא בגלל השיעורים.
[הרב מיכאל אברהם] הוא אומר, יש מלאכות מסוימות בלי קשר לשיעורים, יש מלאכות מסוימות שהן לא משמעותיות. רק אם אתה מחשיב אותן, אז יכול להיות שתהיה חייב. לא כל מלאכת בונה, אבל לחפור בור בקרקע זה לא משמעותי.
[Speaker E] זה השיעור שהגמרא נתנה. זאת אומרת הגמרא אמרה זה השיעור שמחשיב את זה למלאכה בעצמו.
[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי. כל
[Speaker E] השיעורים שהגמרא נתנה במלאכות זה מה שעושה אותן, נותן להן חשיבות. פחות מזה זה לא נחשב מלאכה, יותר מזה…
[הרב מיכאל אברהם] בכלל פחות מזה לא משנה מה המוטיבציה שלו לא קורה כלום. אחרי שהתקיים השיעור המלאכה כשלעצמה היא חשובה. ועדיין, למרות שהשיעור קיים, יש מצב שבו יכול להיות שזה עדיין לא משמעותי.
[Speaker E] אם הוא בונה בניין שלם אז זה לא משנה מה חשיבות… מה הוא התכוון. כשהגמרא נתנה שיעור של מינימום היא לא התכוונה שזה השיעור שמחשיב את זה למלאכה בעצמו, אלא זה רק תנאי שאם הוא באמת התכוון זה נותן לזה משמעות.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא. אני אומר יש תלוי. הוא אומר קודם כל יש את השיעור המינימלי. בלי השיעור המינימלי לא תהיה חייב. התכוונת, לא התכוונת, לא משנה כלום. רגע, רגע, רגע. בדיוק, בדיוק. זאת אומרת יש את השיעור המינימלי קודם כל. ברגע שהתקיים השיעור המינימלי אז אפשר להתחיל לדבר איתך. פחות מהשיעור הזה אתה לא חייב בשום מקרה, לא משנה מה המוטיבציה שלך ולמה עשית. אחרי שיש את השיעור עדיין תלוי. יכול להיות שגם במקרה הזה אין שיעור בחופר בקרקע, אבל לא משנה. אז זה התנאי המינימלי לגבי בונה או חורש. אוקיי? עדיין, גם אם זה מתקיים, ישנם מצבים שהמלאכה היא לא משמעותיות. ואז תלוי, אם התכוונת לזה אז אתה תהיה חייב למרות שהמלאכה היא לא משמעותית. אם לא התכוונת לא תהיה חייב. אבל כל זה רק אם אתה מעבר לרף של השיעור המינימלי. אם אתה לא ברף הזה אז אין מה לדבר בכלל, לא קשור לכוונות שלך.
[Speaker E] זאת אומרת התנאי הזה שהגמרא נתנה הוא תנאי שהוא לא… הוא לא מספיק לתת חשיבות. נכון.
[הרב מיכאל אברהם] הוא תנאי הכרחי אבל לא מספיק. פחות מהשיעור אין מה לדבר. אחרי שמתקיים השיעור עדיין יהיו מלאכות שהן לא מספיק חשובות מצד עצמן וצריך את הכוונה שלך.
[Speaker E] אני יכול להגיד שהתנאי הזה שהגמרא אומרת הוא בעצם לא תנאי שנותן חשיבות. זה תנאי שהגמרא אומרת סתם, נקרא
[הרב מיכאל אברהם] לזה חשיבות או לא חשיבות. בפשטות השיעור הוא קובע את החשיבות. הטענה היא אבל שזאת קביעה הכרחית ולא מספקת. זו הטענה של הריטב"א. זאת אומרת גם אם התקיים התנאי של השיעור עדיין לא בטוח שהמלאכה היא חשובה במובן הזה שתתחייב עליה אובייקטיבית. יש מצבים יותר חשובים שהם…
[Speaker E] כי זה
[הרב מיכאל אברהם] לא שיעורים, זה לא תלוי בשיעורים, זה תלוי בכוונות.
[Speaker E] לא, יש מצב שהכוונה כבר לא תהיה רלוונטית.
[הרב מיכאל אברהם] כן, זהו. הגמרא לא נתנה את השיעור הזה. כן. אתה מסתכל ואתה רואה אם הדבר הזה שיצא הוא חשוב או לא חשוב. כן, אומר ממש האור החיים אומר הלא יחלל… דבר פחיתות המלאכה מצד עצמה והכוונה טובה. נכון, בדיוק. רק במקום שהמלאכה עצמה היא לא משמעותית, שמה אתה יכול לדון…
[Speaker D] כן, אבל
[הרב מיכאל אברהם] לענייננו בעצם…
[Speaker D] מה? זה לא הסברה של האור החיים. הוא לא חולק, להפך, הוא יוצא נגד הרמב"ן.
[הרב מיכאל אברהם] הוא יוצא נגד הרמב"ן, כן. אז הטענה בסופו של דבר זה בעצם קודם כל תוספות מזהה פסיק רישיה דלא ניחא ליה עם מלאכה שאינה צריכה לגופה. הריטב"א לא מזהה את זה. מעבר לזה, הריטב"א גם אומר למה לא, בגלל שהכוונות של האדם הן לא רלוונטיות. ניחא או לא ניחא זה מדבר על האדם, אבל הוא טוען שההגדרה היא הגדרה במלאכה מצד עצמה. יכול להיות שיש משמעות לכוונות האדם, כי הרי יש גמרות שמראות את זה. בתיקון הדס, במזלפי יין לגבי האישין. יש גמרות שרואים שיש משמעות לכוונה של האדם. אבל זה רק במקום שיש מלאכות שהן לא חשובות מצד עצמן ואז אם האדם אחשביה, יכול להיות שתהיה חייב בכל זאת. השלכה נוספת שדיברתי עליה כבר זה לגבי מלאכת מחשבת. אם המחלוקת של רש"י ושל תוספות בחגיגה אם אני לא לומד מלאכה שאינה צריכה לגופה ממלאכת מחשבת אלא זה איזשהו עיקרון כללי, אז אתה צריך להגיד, זאת אומרת אם זה… שלו נלמד ממלאכת מחשבת אתה צריך להגיד שזה בעצם תלוי בשאלה מה היה במשכן. ואז זה פטור בהגדרת המלאכה עצמה, מה שהיה במשכן זה מה שמגדיר את המלאכה. לפי רש"י זה לא קשור לאופן שבו זה נעשה במשכן אלא יש הגדרה כללית. ברגע שמלאכת סילוק או משהו כזה, אז זאת מלאכה לא חשובה. זה דיברנו והזכרתי גם את העניין הזה שמה לכאורה זה כתוב בגמרא עצמה בחגיגה, שהפטור שמלאכה שאינה צריכה לגופה נלמד מדין מלאכת מחשבת. הזכרתי כבר, חוזר על זה כאן, אבל הזכרתי את זה כבר, אז מה יגיד לזה תוספות? הרי בגמרא עצמה כתוב שמלאכה שאינה צריכה לגופה זה פטור מדיני מלאכת מחשבת. תוספות יגיד שהרי אני מזכיר לכם שהגמרא שמה הרי אומרת שזה הרים התלויים בשערה. חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה זה הרים התלויים בשערה. כמאן? כרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. אומרת הגמרא, אפילו תימא לרבי יהודה, התם מתקן הכא מקלקל הוא. זאת אומרת בחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה הוא בעצם מקלקל ולכן הוא פטור. אז גם רבי יהודה מסכים. זה לא הולך דווקא עם רבי שמעון, הגמרא שאומרת שפטור זה גם רבי יהודה מסכים כי הוא מקלקל. שואלת הגמרא, מאי הרים התלויים בשערה? מלאכת מחשבת אסרה תורה, מלאכת מחשבת לא כתיבא. בפשטות הכוונה למלאכה שאינה צריכה לגופה. אבל לפי תוספות כנראה צריך להגיד שזה לפי רבי יהודה. שלפי רבי יהודה הפטור פה הוא לא מלאכה שאינה צריכה לגופה כי הרי מלאכה שאינה צריכה לגופה רבי יהודה מחייב. אז למה רבי יהודה פה פוטר? כי זה מקלקל. ועל זה אומרת המשנה שזה כהרים התלויים בשערה. ודין מקלקל הוא באמת יוצא מדין מלאכת מחשבת, זה כהרים התלויים בשערה. מלאכה שאינה צריכה לגופה לא קשור למלאכת מחשבת לפי תוספות, הוא פשוט גדרה מלאכה. מה שהיה במשכן זו המלאכה האסורה, מה שלא היה במשכן לא. לא בגלל דין מלאכת מחשבת שהוא דין רוחבי, דין כללי. זה דיברנו כבר. טוב, עכשיו אני רוצה להיכנס קצת לענייני מקלקל ושופך
[Speaker E] על הגב של המזבח. לא הבנתי? כנראה ששאלת בעצם מקלקל זה
[הרב מיכאל אברהם] לא אמור להיות
[Speaker E] הבעיה של מקלקל כשהוא שופך.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, כי זה רק בהלכות שבת שיש מלאכת מחשבת, שיש דין של מלאכת מחשבת. כבר הערתי שלפי תוספות לא ברור למה מלאכה שאינה צריכה לגופה נאמר רק בהלכות שבת ולא בכל התורה. אבל עכשיו לאור מה שראינו עכשיו, וזה הערתי כבר אז כשדיברתי על מלאכת מחשבת, לאור מה שראינו עכשיו יכול להיות באמת שזה כן נאמר. כי לפי תוספות מלאכה שאינה צריכה לגופה זה לא פטור אחר מינו מתכוון, פשוט פסיק רישיה דלא ניחא ליה. אז בכל מקום כמו במזלף יין על גבי האישים, ואז יכול להיות שזה באמת יהיה בכל התורה. מקלקל לא יהיה בכל התורה כי מקלקל יוצא מדין מלאכת מחשבת. מלאכת מחשבת נאמר רק להלכות שבת. הגמרא בשבת בדף ק"ו אומרת ככה. נרצה לדבר קצת על מקלקל ולחזור חזרה לקשר בין מקלקל לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה. וכל המקלקלין פטורין, כך כתוב במשנה. אומרת הגמרא, תני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן, כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר. את שלושים ותשע אבות מלאכה, בכולן אם הוא עשה את זה בדרך של מקלקל הוא פטור, חוץ משתי אבות מלאכה, חובל ומבעיר. בחובל ובמבעיר שמה למרות שהוא מקלקל הוא יהיה חייב. אז אומרת הגמרא, מה זה החוץ מחובל? אומר רש"י, סליחה, חובל באדם ומקלקל הוא וחייב. דתנן בבבא קמא, החובל בחברו בשבת פטור מלשלם מפני שנידון בנפשו. בבבא קמא אומרת שמי שחובל בחברו בשבת אז הוא פטור בגלל שנידון בנפשו, קים ליה בדרבה מיניה. אז מה רואים? שבעצם בהלכות שבת הוא חייב, לכן הוא חייב מיתה ולכן יש פטור בתשלומים וקים ליה בדרבה מיניה. אז בהלכות שבת הוא חייב. למה הוא חייב? הרי זה מקלקל. למה הוא חייב? רואים שבחובל אין פטור של מקלקל. לגבי מבעיר, אומר רש"י, מבעיר את הגדיש, מקלקל הוא וחייב כדתנן בבבא קמא, והוא שהדליק את הגדיש פטור מן התשלומים מפני שנידון בנפשו. עוד פעם, הוא חייב בהלכות שבת והוא פטור בגלל שנידון בנפשו. אז מה רואים? שמבחינת הלכות, הוא פטור מתשלומים, אז בהלכות שבת הוא חייב. למה הוא חייב? הרי הוא בסך הכל מקלקל. אז רואים שבמבעיר גם כן אין פטור של מקלקל. אז מקשה הגמרא, אמר ליה פוק תני לברא, חובל ומבעיר אינה משנה. הרי יש ברייתא שאומרת שחובל ומבעיר אינה משנה, זה לא נכון. בחובל ומבעיר בעצם גם כן פטור אם הוא מקלקל. ואם תמצא לומר. מה תגיד לי שהוא חייב? שני המקורות האלה שרש"י הביא, חובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו. כמי שחובל באדם כי הוא צריך את הדם של האדם הזה בשביל הכלב שלו, ומבעיר בגלל שהוא צריך את האפר. למה, לכסות את הדם או משהו כזה, הוא צריך את האפר.
[Speaker E] אז בעצם מה שחובל ומבעיר אינה משנה אז זה פטור על מבעיר?
[הרב מיכאל אברהם] לא, שחובל ומבעיר אינה משנה הכוונה מה שאמרת לי, שמקלקל בחובל ובמבעיר זה לא נכון. גם בחובל ומבעיר מקלקל פטור. אתה אמרת למעלה שיש פטור של מקלקל בכל המלאכות חוץ מחובל ומבעיר. לא נכון, גם בחובל ומבעיר יש פטור של מקלקל. הם לא מלאכות חריגות, הם כמו כל המלאכות האחרות. אם עשה אותם בדרך של קלקול אז הוא פטור. אז אומר ואם תגיד שזה כן משנה, זאת אומרת כן משנה הכוונה שבאמת אין פטור בחובל ומבעיר, אין פטור שהוא מקלקל, אז אומר מתי? בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו. זה קצת לא
[Speaker E] ברור מה שתי האפשרויות. מה זאת אומרת?
[הרב מיכאל אברהם] זה לא מובן קצת. אז הטענה היא שמדובר פה באופן שהוא תיקן בצריך לכלבו או בצריך לאפרו. אז אומרת הגמרא והאנן תנן כל המקלקלים פטורים, כולל חובל ומבעיר. אז אומרת, מתניתין רבי יהודה, ברייתא רבי שמעון. הדין שכל המקלקלים פטורים, תנן זה המשנה, שכל המקלקלים פטורים הולכת כרבי יהודה. הברייתא שאומרת שחוץ מחובל ומבעיר זה הולך כרבי שמעון. ויש מחלוקת בין רבי יהודה לבין רבי שמעון האם יש פטור של מקלקל בחובל ובמבעיר. לפי רבי יהודה כן, לפי רבי שמעון לא. מאי טעמא דרבי שמעון? למה ברבי שמעון, למה רבי שמעון סובר שבחובל ובמבעיר אין פטור של מקלקל? מדאיצטריך קרא למישרי מילה, החובל בעלמא חייב. ומדאסר רחמנא הבערה גבי בת כהן, שמע מינה מבעיר בעלמא חייב. רבי שמעון אומר, איך אני יודע שבחובל ובמבעיר אין פטור של מקלקל? כי אני רואה שהפסוק היה צריך להתיר לי, משמע שללא ההיתר הזה זה היה אסור. איזה מקלקל? אז רואים שאין פטור של מקלקל, נכון? פה הפסוק התיר ספציפית אבל באופן עקרוני אין פטור של מקלקל. ורבי יהודה התם מתקן הוא, כדרב אשי, דאמר רב אשי מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי מה לי לבשל פתילה מה לי לבשל סממנים. אז שמה מדובר שהוא מתקן. מקלקל באמת יהיה פטור גם בחובל ובמבעיר, ומה שהיה צריך שם פסוק כי שמה מדובר שהוא מתקן. אז יש פה איך זה קשור רבי שמעון ורבי יהודה? מי זה רבי שמעון ורבי יהודה אלה שעליהם מדובר כאן? אז רש"י טוען שהמחלוקת היא המחלוקת במלאכה שאינה צריכה לגופה. מלאכה שאינה צריכה לגופה, מה זאת אומרת? שכשאתה חובל או מבעיר אתה בעצם מתקן, כן, אבל זה היפוך שנובע מהמחלוקת הבסיסית שלהם. לפי רבי יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. עכשיו מה? עכשיו אתה אומר לי אתה רואה פתאום פסוק שמתיר בחובל ובמבעיר, אז אתה אומר למה צריך פסוק להתיר, הרי בלאו הכי זה מקלקל? נכון? בלאו הכי זה מקלקל. אז לפי רבי שמעון זאת באמת שאלה טובה, למה צריך פסוק להתיר הרי בלאו הכי זה מקלקל, אבל לפי רבי יהודה זאת לא שאלה טובה, כי לא נכון שזה בהכרח מקלקל, יש פה מלאכה שאינה צריכה לגופה, ורבי יהודה מחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה. נגיד בחובל וצריך לכלבו או במבעיר וצריך לאפרו, אז לפי רבי שמעון הוא פטור, כי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. הוא צריך לכלבו, הוא לא צריך את הדבר עצמו. זה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה.
[Speaker B] הוא לא
[הרב מיכאל אברהם] צריך את הדבר עצמו, הוא צריך את הדם הזה לכלבו, לא שהדם עצמו הוא תיקון, הוא צריך את הדם הזה בשביל כלבו או את האפר. אלא מאי? אז למה צריך פסוק כדי לפטור? רואים שאין פטור בחובל ובמבעיר. לפי רבי יהודה אין שאלה למה צריך פסוק. צריך פסוק כי אחרת הייתי מחייב. למה הייתי מחייב? כי לפי רבי יהודה חייבים גם במלאכה שאינה צריכה לגופה. אז יש לי פה היה מקום לחייב ולכן יש שאלה, אין שאלה למה צריך את הפסוק לפטור, כי בלי הפסוק הייתי מחייב כי מלאכה שאינה צריכה לגופה היה. לפי רבי שמעון יש שאלה למה צריך את הפסוק לפטור, רואים כנראה שללא הפסוק הוא באמת היה חייב למרות שזה מקלקל. אוקיי? אז רואים שלפי רבי שמעון המקלקל לא נאמר על חובל ומבעיר ולפי רבי יהודה המקלקל נאמר גם על חובל ומבעיר, על כל המלאכות. לא הבנתי. בחובל ובמבעיר אתה תמיד מקלקל, אתה תמיד מקלקל. רק לפי רבי יהודה יכול להיות שאתה אמנם מקלקל פה אבל אתה צריך את זה למטרה אחרת. לפי רבי שמעון זה לא עוזר שאתה צריך את זה למטרה אחרת כי מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, אבל לפי רבי יהודה מלאכה שאינה צריכה לגופה אתה חייב. אז באופן עקרוני אין שאלה למה צריך פסוק לפטור. ברור, לפי רבי יהודה בלי הפסוק הייתי מחייב כי מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבים. לפי רבי שמעון גם בלי הפסוק הייתי פוטר כי מלאכה שאינה צריכה לגופה אתה פטור. אז למה צריך פסוק? על כורחנו להגיד לך שבחובל ובמבעיר אין פטור שמקלקל. בסדר?
[Speaker D] הדיון הוא על הפסוקים למה התורה צריכה
[הרב מיכאל אברהם] ללמד אותי שבחובל ומבעיר זה מותר. משמע שבלי ההיתר של התורה זה היה אסור. נכון? למה זה היה אסור? הרי לפי רבי שמעון, זאת אומרת רבי שמעון אומר הרי זה מקלקל, למה שזה יהיה אסור? כי אין פטור שמקלקל בחובל ובמבעיר. לפי רבי יהודה השאלה לא קיימת. מה זה מקלקל? זה מקלקל, ההבערה עצמה מקלקלת, אבל אם אתה צריך את האפר אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה ולפי רבי יהודה המלאכה שאינה צריכה לגופה אתה חייב, אז הייתי אומר שאתה חייב לולי התורה הייתה מתירה, לכן צריך את ההיתר של התורה. אז יוצא שאם אתה מקלקל באמת, אז המקלקל פטור גם בחובל ובמבעיר לפי רבי יהודה. בסדר? כך לומד רש"י. בתוספות שם במקום מביאים כמה שיטות איך להבין את הגמרא הזאת. פירש רבנו שמואל, רשב"ם כן? דרבי אבהו סבר כרבי שמעון דאמר מקלקל בחבולה חייב. ורבי יוחנן סבר כרבי יהודה דאמר מקלקל בחבולה ובהבערה פטור. וצריך לכלבו ולאפרו לא חשיב מקלקל וחייב אפילו לרבי יהודה. למה זה לא נחשב מקלקל? כי הוא סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה. בסדר? לפי רבי שמעון הוא סובר שמלאכה שאינה צריכה לגופה פטור, לכן צריך לכלבו ולאפרו זה נקרא מקלקל. כי מה שאתה צריך את זה לצורך אחר זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, זה לא מעניין. וזה עצמו זה דבר מקלקל. אתם רואים שיש לפי רש"י ורשב"ם יש קשר בין מקלקל לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה. וברגע שאתה מקלקל את הדבר, אבל יש לך צורך אחר, כן? אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אתה מקלקל משהו, אבל יש לך צורך אחר ששם אתה לא מקלקל, שם זה כן אתה צריך אותו. אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. מלאכה שאינה צריכה לגופה זה קשור בטבורו לדין מקלקל. נגיד חופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה. למה זה נקרא מלאכה שאינה צריכה לגופה? כי הגומה כשלעצמה היא קלקול. אתה הרי לא עושה את זה בשביל הגומה, הגומה מבחינתך זה קלקול. אתה עושה את זה בשביל העפר, נכון? אז זה מוגדר כמלאכה שאינה צריכה לגופה, יען שהצורך לגופו, הצורך של הגומה, הוא קלקול. אז איזה צורך יש לך? צורך אחר, אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. נכון. לפחות לפי רש"י ורשב"ם נראה שמקלקל ומלאכה שאינה צריכה לגופה זה שני צדדים של אותה מטבע. תמיד כאשר הצורך שאתה מקלקל אין באמת
[Speaker E] רק
[הרב מיכאל אברהם] במקום שאין לך צורך אחר ובאמת
[Speaker E] שבכל מקום שתגיד את הפטור של מקלקל תמיד בהכרח יהיה.
[הרב מיכאל אברהם] מה? אני חופר גומא לא בשביל העפר, בסדר? בשביל הגומא. והגומא זה קלקול, אז אני פטור, למה אני פטור? כי קלקלתי.
[Speaker E] לא קשור
[הרב מיכאל אברהם] למלאכה שאינה צריכה לגופה.
[Speaker E] אבל הרי שאיזה אינטרס של מלאכה שאינה צריכה לגופה תעלה עוד, שזה תמיד פשוט אם יש בזה איזשהו תיקון בלי להתחשב בדעה שלו, נכון? לא הבנתי. זאת אומרת חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, הוא עדיין, אם לא מדברים על העפר, זה כן תיקון.
[הרב מיכאל אברהם] למה זה תיקון? אם זה מקלקל את הקרקע, זה קלקול. הוא חופר בשביל הגומא, מקלקל את הקרקע. הוא רוצה לקלקל את הקרקע, לא יודע.
[Speaker E] לא, אבל אם מישהו רוצה חור בקרקע, זה בשבילו תיקון.
[הרב מיכאל אברהם] ברור! אז הוא לא מקלקל, הוא מתקן. אם זה שדה שאתה חורש אותו, אז זה תיקון.
[Speaker E] לא, אז במקרה כזה שוב פעם זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, זה לא אין מקלקל… למה? זה מלאכה שצריכה לגופה.
[הרב מיכאל אברהם] אתה חופר בשדה בשביל שיהיה שמה גומא כדי לחרוש את השדה, מה זאת אומרת? מלאכה שצריכה לגופה. וחורש לא?
[Speaker E] חורש. אם על כל גומא ואינו צריך אלא לעפרה… חופר זה בשביל העפר.
[הרב מיכאל אברהם] אם אתה חופר בשביל העפר, אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה.
[Speaker E] אז כן יש משהו שיהיה לך מקלקל שזה לא ככה.
[הרב מיכאל אברהם] למה? יהיה. אם אני חופר את הגומא במקום שבו אני מקלקל, אבל אני עושה את זה בשביל הגומא, לא בשביל העפר. וזה קלקול. אני מקלקל את הקרקע שלי. לא בגלל שאני צריך את העפר, אני חופר שמה בשביל לקלקל את הקרקע. בא לי לקלקל. קורע בחמתו, לא יודע בדיוק מה. אני חופר ואני מקלקל, אין לי צורך בעפר, אז זה יהיה פטור של מקלקל, לא של מלאכה שאינה צריכה לגופה. מלאכה שאינה צריכה לגופה זה כשאני עושה את המלאכה לצורך אחר, בשביל העפר.
[Speaker E] והיה אם הוא חפר והתכוון והוא רוצה את זה, הוא רוצה להרחיב את הקרקע, לשנות את הגודל…
[הרב מיכאל אברהם] אז הוא לא מקלקל.
[Speaker E] נכון, אז זאת אומרת שזה רק תלוי בכוונה שלו, אז זה תמיד…
[הרב מיכאל אברהם] לא, למה? למה זה קשור לכוונה שלו? האם זה מקלקל או לא? האם זה הורס לו או לא הורס לו אובייקטיבית? תסתכל שם תראה, זה הורס לו או לא הורס לו?
[Speaker E] הוא רוצה את זה, זה בשבילו…
[הרב מיכאל אברהם] אז מה אם הוא רוצה את זה? אבל זה הורס לו.
[Speaker E] אם הוא רוצה, אם הוא רוצה שתהיה הצורה של הקרקע.
[הרב מיכאל אברהם] אז זה משהו אחר, אז הוא לא הורס.
[Speaker E] זאת אומרת שזה הכל תלוי ברצונות שלו.
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה תלוי באינטרסים שלו, לא ברצונות שלו. עוד פעם, זה לא קשור למימד הסובייקטיבי. כל אחד שמסתכל שם יכול לראות את זה. אם הוא חופר בקרקע הזאת ואין שום תועלת מהחפירה הזאת, אין שום תועלת, אבל הוא עושה את זה בשביל הגומא. למה? ככה. לא יודע למה. אז זה מקלקל, לא? הוא יהיה פטור בגלל מקלקל. חופר במים,
[Speaker E] אבל
[הרב מיכאל אברהם] אם הוא חופר בשביל החול, אז הוא יהיה פטור בגלל מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא בגלל מקלקל. לא, חופר בבית בגלל שזה מתקן לו את הבית.
[Speaker E] גם אם לא כתוב שזה צריך להיות…
[הרב מיכאל אברהם] ברור שכן, אם זה לא מתקן, זה מקלקל.
[Speaker E] כל עוד זה משהו שהוא מכוון זה תיקון כי ממה שאתה עושה…
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא, לא. זה מקלקל. זה שהוא התכוון לחפור ולא בשביל החול, זה אומר שזה צריכה לגופה, אבל זה לא אומר שזה לא מקלקל.
[Speaker E] זאת אומרת שזה לא מה שהגמרא אמרה 'כל שהוא', שיש לך בבית 'כל שהוא' ורק קלקול… לא, לא קשור.
[הרב מיכאל אברהם] 'כל שהוא' במקום שבו זה עושה איזשהו תיקון. אם זה עושה איזשהו תיקון בבית, אז גם ב'כל שהוא' אתה חייב. לא קשור, השיעור לא קשור לעניין. השיעור הוא ב'כל שהוא', אבל עדיין צריכה להיות פה איזושהי תועלת לבית מזה. אבל אם אתה חופר בשביל… עוד פעם יש כמה מצבים. אם אתה חופר את הגומא והמטרה שלך זה החול, אתה עושה את זה בשביל החול, הגומא עצמה היא לא שווה כלום, אתה לא צריך את הגומא, אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה. אם אתה חופר את זה בשביל הגומא עצמה, זה מלאכה שצריכה לגופה, אבל עדיין צריך לדון: אם הגומא הזאת שעשית עושה תיקון, אז אתה חייב, אבל אם זה לא עושה תיקון, זה סתם מקלקל, אז זה מלאכה שצריכה לגופה ואתה תהיה פטור כי זה מקלקל. זה נראה לי
[Speaker E] קצת קשה, כי בקרקע זה מאוד בעיה, אם הוא קורע, קורע איזושהי יריעה, הדרך היחידה לדעת בין קורע על מנת לתפור או לא קורע, או קורע שלא על מנת לתפור, זה נטו בכוונה שלו. זאת אומרת המקלקל הוא תמיד יהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל
[Speaker E] הכוונה והאינטרס זה דברים שונים.
[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת אם הייתי יודע שהבן אדם הזה בעצם… הוא ייעד את הבד הזה לתפירה, בסדר? אבל כרגע הוא לא עושה את זה בשביל התפירה, אבל אני יודע, בד כזה עוזר לו, הוא תופר, זה המקצוע שלו, בסדר? הוא לא עושה את זה בשביל זה. זה עקרונית הדבר הזה הוא תיקון. זה לא בהכרח תלוי בשאלה מחלוקת שראינו למעלה בין הריטב"א לבין תוספות, האם הכוונה זה עניין סובייקטיבי או כוונה זה עניין אובייקטיבי.
[Speaker E] אז כל מקלקל ואני אגיד זה וודאי מקלקל וזה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי למישהו אחר זה תיקון כי באופן אובייקטיבי זה לא משנה בכלל מה הכוונה שלך, אתה יצרת פה כלי שאפשר לעשות ממנו משהו. נכון?
[הרב מיכאל אברהם] זה לפי הריטב"א באמת יהיה תיקון.
[Speaker E] אין מקרה שיהיה מקלקל שלא יהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה. לא קיים כזאת אפשרות.
[הרב מיכאל אברהם] למה? אם אני עושה את זה למטרה הזאת עצמה וזה קלקול. אין לי מטרה אחרת, זה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה.
[Speaker E] אתה יכול לראות מקרה כזה שאתה קורע…
[הרב מיכאל אברהם] אני קורע בשביל לקרוע, לא בשביל לתפור.
[Speaker E] ברור שאתה קורע בשביל לקרוע, בלי זה זה בכלל לא…
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא בשביל לתפור.
[Speaker E] אני רוצה שתהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה.
[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי.
[Speaker E] אני אומר שכל מקלקל ברור שאתה לא מתכוון לתקן, אבל כל מקרה שתגיד בן אדם הוא פטור בגלל מקלקל, זה יהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, למה? אם אין לך מטרה אחרת, זה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה.
[Speaker E] דיברנו פה שזה
[הרב מיכאל אברהם] לא משנה המטרה של הבן אדם. לא, למה? קודם כל לפי תוספות זה משנה המטרה של הבן אדם. לפי הריטב"א לא משנה, אלא משנה רק התיקון האובייקטיבי. אוקיי. משנה התוצאה האובייקטיבית.
[Speaker E] שאין סיטואציה של מקלקל.
[הרב מיכאל אברהם] אתה מדבר לפי הריטב"א עכשיו? אז לפי הריטב"א אנחנו אומרים שבעצם מה שקובע זה אם נוצר פה תיקון בדבר עצמו, לא משנה מה כוונותיו של האדם. יכול להיות שלפי הריטב"א… בוא נחשוב על זה. החופר גומה ואינו צריך אלא לעפרה.
[Speaker E] חופר גומה זה בעיה, כי אתה יכול להגיד, אמרת אוקימתא כזאת שלא, יש סיטואציה שזה לא יכול להיות תיקון, שזה רק קלקול. אני לא בטוח שזה בכלל נכון, כי אני חושב שאם הוא התכוון זה וודאי הוא יהיה חייב.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא! הוא התכוון לא לשום מטרה אחרת אלא לעשות גומה, אבל מהגומה הזאת אין שום דבר לא מועיל כלום.
[Speaker E] אם הוא רוצה את הגומה הזאת…
[הרב מיכאל אברהם] הוא לא רוצה את הגומה הזאת, עוד פעם.
[Speaker E] אני אומר אם זה היה סיטואציה שהוא כן רוצה את הגומה, פתאום היית אומר שזה כן בונה? זה כן תועלת? נכון. נכון.
[הרב מיכאל אברהם] אבל הריטב"א יגיד לא, אבל הריטב"א יגיד שזה נובע מהעובדה שבאמת אובייקטיבית יש פה תיקון. זה שהוא רוצה זה רק אינדיקציה לפי הריטב"א. זה לא הנקודה.
[Speaker E] אז למה לא נגיד את זה בכל מקרה? כי אם מישהו היה רוצה פתאום זה היה נקרא תיקון, אז בכל מקרה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה?
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא נכון. הוא יכול לרצות את זה ואין בזה שום תיקון. לרצות את זה סתם להוציא את העצבים שלו.
[Speaker E] אין בזה שום
[הרב מיכאל אברהם] תיקון.
[Speaker E] מה המקרה הזה שבן אדם רוצה את הצורה הזאת…
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא רוצה את הצורה הזאת. הוא חופר לא יודע למה, הוא חופר בהיסח הדעת, הוא חופר סתם כי בא לו לחפור. אבל אין בחפירה הזאת לא מתקנת כלום.
[Speaker E] אבל אני רוצה לדעת שיש מקרה, האם יש מקרה…
[הרב מיכאל אברהם] חופר באגם. נגיד, חופר באגם.
[Speaker E] והוא רוצה את הצורה הזאת באגם.
[הרב מיכאל אברהם] כן, באגם. אבל זה לא עוזר לו כלום. אין, זה לא שדה שלו, הוא לא יחרוש שם, הוא לא בונה שם, הוא לא כלום. הוא יהיה פטור. בבית זה בונה, בשדה זה חורש, באגם זה כלום. כמו ארעא דחבריה בעצם.
[Speaker E] גם אם הוא רוצה את הצורה הזאת וזאת התוכנית שלו והוא הולך לבנות שם בריכה.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא הולך לבנות שם בריכה. זה בדיוק הנקודה. אז הפכת את זה לבית. לא. הוא רוצה לחפור, לא רוצה בשביל החול, אבל אין לו תוכנית מה לעשות עם החפירה הזאת. אין לו. זה כמו מזכיר קצת את ה…
[Speaker E] אבל אם הוא מתכוון זה כן יהיה חייב זאת אומרת, אז שוב פעם מלאכה שאינה צריכה לגופה.
[הרב מיכאל אברהם] מה זה מתכוון הוא יהיה חייב?
[Speaker E] לא, הוא מקלקל. יש איזה… לא, אבל אם אני… אם הוא היה חושב בעצם זה יכול להיות מקום לאחסון או לא יודע מה פתאום זה יהיה תיקון. אז זה מלאכה שאינה צריכה לגופה לפי הריטב"א כי זה לא אמור לשנות לנו מה הבן אדם…
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה כן משנה, זה מה שאני אומר. הרבה פעמים מה שהבן אדם… אם הבן אדם מתכנן בכל זאת לעשות משהו עם הגומה הזאת באגם, הריטב"א יגיד אוקיי, אז זה אומר שלגומה הזאת יש באמת איזושהי תועלת, ואז המחשבה שלו היא לא זו שמחייבת, היא רק אינדיקציה. זה רק אומר שזה באמת נוצר פה תיקון כלשהו. אז זאת אומרת שאין
[Speaker E] מקום בעצם שגם עם המחשבה הוא לא היה מתחייב.
[הרב מיכאל אברהם] לא, יש מקום. אני חוזר עוד פעם.
[Speaker E] אבל אמרת שלא, שאם הוא… שאין…
[הרב מיכאל אברהם] אם הוא רוצה לעשות עם זה משהו. אם הוא רוצה לחפור, אבל אין לו תוכנית מה לעשות עם החפירה הזאת.
[Speaker E] יש מקום שאם הוא רוצה לעשות עם
[הרב מיכאל אברהם] זה משהו הוא עדיין יהיה פטור? כן. לא, רוצה לעשות עם זה משהו שיש לו תוצאה? לא.
[Speaker E] אז זה כל הזמן יהיה מלאכה שאינה צריכה לגופה כי זה תלוי רק ברצון פה?
[הרב מיכאל אברהם] לא נכון. לפי הריטב"א זה לא משנה. אם הוא רוצה לחפור אבל לא רוצה למטרה כלשהי, אין לו מטרה מה לעשות עם החפירה הזאת, אבל… מה שהוא רוצה זה לחפור. הוא לא רוצה את החול.
[Speaker E] כן, אבל לפי הריטב"א הדעות שלו לא אמורות לשנות, אז זאת אומרת.
[הרב מיכאל אברהם] למה? בדין של מקלקל, אז זה יהיה מקלקל.
[Speaker E] ולפי הריטב"א למלאכה שאינה צריכה לגופה לא זה לא משנה בכלל הדעות שלו לא אמורות להשתנות.
[הרב מיכאל אברהם] אי הכי נמי, בדיוק! ולכן זה מלאכה שצריכה לגופה, כי זה לא לא צריכה לגופה במובן הזה, אין פה מטרה אחרת. אבל קלקול יש פה, זה עדיין מקלקל.
[Speaker E] אבל כל מקלקל אמור להיות…
[הרב מיכאל אברהם] לא, אנחנו חוזרים לאותה נקודה כל הזמן. לא, לא, לא. מלאכה שאינה צריכה לגופה צריך מטרה אחרת, צריך שתהיה איזושהי מטרה אחרת לחפירה, אתה רוצה את החול, תוצאה אחרת, תקרא לזה לא מטרה אחרת, תוצאה אחרת.
[Speaker E] אבל הריטב"א אמר שכל פעם שזה מלאכה שצריכה לגופה הוא יהיה חייב, וזה מה ש…
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל אם זה קלקול אז הוא לא יהיה חייב, כי פטור מדין מקלקל.
[Speaker E] אבל זאת השאלה שלי, הרי הריטב"א אמר שזה לא משנה בכלל מה הדעה שלו, וודאי שהריטב"א מסכים שאם הוא הציב את זה כמטרה אז פתאום זה כן יהיה חייב, אז פתאום אתה אומר שהוא כן ייפטר בגלל שהוא שכח להתכוון לזה?
[הרב מיכאל אברהם] לא, אנחנו מסתכלים על השאלה אם יש תועלת בדבר. למה? מה זה קשור לשכח? אם יש תועלת בדבר, לפעמים היכולת לדעת אם יש תועלת בדבר תלויה בשאלה מה הוא מתכנן לעשות עם זה. יש תועלת בדבר אם בן אדם
[Speaker E] מסכים שלא משנה מה הוא עושה, גם הדבר הכי מטורף שהוא יעשה בשדה שלו, אם הוא מתכנן את זה, כן, אז הוא יהיה חייב, אז לכאורה לפי הריטב"א זה אומר שתמיד זה יהיה מלאכה שצריכה… יהיה ה… זה לא יכול להיות מקלקל. הפטור של מקלקל לא יכול לעבוד אף פעם. כי לפי הריטב"א הפטור של מקלקל כן תלוי בדעתו.
[הרב מיכאל אברהם] למה? מלאכה שאינה צריכה לגופה תלוי בשאלה אם יש תיקון או אין תיקון. אבל הפטור של מקלקל תלוי בדעתו. אוקיי,
[Speaker E] ואיך לכאורה ברגע שיש לי מלאכה שאינה צריכה לגופה זה לכאורה עוקף את הפטור של מקלקל, זאת אומרת זה דוחה את הפטור של מקלקל?
[הרב מיכאל אברהם] זה אומר שגם אם אתה לא מקלקל אתה תהיה פטור.
[Speaker E] לא, אני אומר לפי הריטב"א שזה לא שאין כזה דבר בעצם, שאין כזה דבר מלאכה שאינה צריכה לגופה, שזה נקרא מלאכה שצריכה לגופה, אז לכאורה זה תמיד ידחה…
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת מלאכה…
[Speaker E] לפי הריטב"א מה שאנחנו קוראים לו מלאכה שאינה צריכה לגופה, זה מלאכה שצריכה לגופה. הכוונה שכוונות האדם לא אלה שקובעות
[הרב מיכאל אברהם] אם זה צריך או לא צריך לגופה. השאלה אם נוצר תיקון בדבר.
[Speaker E] אם נוצר תיקון במשהו אחר אז
[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות אינה צריכה לגופה, כי זה נוצר תיקון במשהו אחר לא בגלל הכוונות שלו, אלא כי נוצר תיקון במשהו אחר. כן.
[Speaker E] אוקיי, וברגע שנוצר תיקון בדבר שהוא עושה בעצמו, אוקיי, אז לא יכול להיות לפי הריטב"א זה הרי דוחה מיד את הפטור של מקלקל, לא יכול להיות מקלקל אם זה מלאכה שצריכה לגופה, אתה לא יכול לקרוא לזה מקלקל.
[הרב מיכאל אברהם] טוב, בוא, אנחנו חוזרים לעצמנו, אני לא מבין. טוב. על כן… אז הוא מביא קודם כל את הרשב"ם שאומר שמחלוקת רבי אבהו ורבי יוחנן זה כמחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה. ואז הוא אומר קשיא דאם כן אמאי אמר ליה פוק תני לברא, דאתו משום דסבירא ליה כרבי יהודה, מאן דתנא כרבי שמעון משתקינן ליה דכהאי גוונא פריך בפרק קמא דחולין. פוק תני לברא, אם אנחנו חולקים במחלוקת תנאים, אז מה אתה רוצה? אתה מביא לי תנא אחר? אני סובר כמו התנא הזה, אתה מביא לי תנא אחר נגדי, מה זה מעניין? לכן הוא אומר על כן צריך לומר, על כן נראה דרבי אבהו ורבי יוחנן אליבא דרבי שמעון פליגי. זאת אומרת מחלוקת רבי אבהו ורבי יוחנן היא מחלוקת אליבא דרבי שמעון, בדעת רבי שמעון עצמו, לא קשור לרבי יהודה. דרבי אבהו סבר דחובל ומבעיר אף על פי שאינו צריך לכלבו ולאפרו חייב לרבי שמעון, דגמר ממילה והבערת בת כהן. מה שראינו, כן? שלפי רבי שמעון, רבי אבהו סובר שלפי רבי שמעון אז חובל ומבעיר אין להם פטור של מקלקל, גם אם הוא צריך לכלבו ולאפרו, אף על פי שאינו צריך לכלבו ולאפרו, זאת אומרת הוא מקלקל, עדיין יהיה חייב, דגמר ממילה והבערת בת כהן. ורבי יוחנן סבר דרבי שמעון נמי לא מחייב, אם אינו צריך לכלבו ולאפרו גם רבי שמעון פוטר. זאת אומרת יש פטור מקלקל בחובל ומבעיר, אלא אם כן איכא קצת תיקון, כגון דצריך לכלבו ולאפרו. דמילה והבערה איכא קצת תיקון שהוא צורך המצווה. רבי אבהו סבר שחובל ומבעיר אף על פי שאינו צריך לכלבו ולאפרו חייב לרבי שמעון, לא צריך לכלבו ולאפרו זאת אומרת יש פה קלקול נכון? דגמר ממילה והבערת בת כהן. אז עד כאן זה מה שראינו. ורבי יוחנן סבר דרבי שמעון נמי לא מחייב אלא אם כן איכא קצת תיקון כגון דצריך לכלבו ולאפרו. נו זה מה שאמרנו מקודם, זה מה שאמר גם רבי אבהו, שאינו צריך לכלבו ולאפרו אז הוא חייב, סליחה, והוא סבור שאם צריך לכלבו ולאפרו, זאת אומרת צריך שהוא יהיה צריך לכלבו ולאפרו כדי לחייב. אם הוא לא צריך לכלבו ולאפרו הוא יהיה פטור. ולמעלה הוא אמר שאינו צריך לכלבו ולאפרו גם חייב כי אין פטור של מקלקל. אומר לא, אתה צריך שהוא יהיה צריך לכלבו ולאפרו, זאת אומרת צריך להיות קצת תיקון, לא תיקון בגוף הדבר אלא גם תיקון במשהו אחר, לכלב או לאפר, איזשהו קצת קצת תיקון צריך להיות. אבל לרבי יהודה אפילו צריך לאפרו ולכלבו פטור, דאין זה תיקון חשוב, דאין דרך לחבול בחברו כדי ליתן לכלבו או לשרוף גדיש בשביל האפר, אף על גב דכל שוחט מקלקל וכדאמרינן בפרק קמא דחולין. זה פטור משום מקלקל או שזה פטור משום שאין דרך? לרבי יהודה הוא אומר שאפילו אם צריך לכלבו ולאפרו פטור, למה? כי זה לא תיקון חשוב. כן, זה פטור משום מקלקל. וזה לא פטור בגלל שזה לא דרך? זאת אומרת יש שם פטור בשבת שזה לא דרך, לא? לא לא, פה זה שאלה של חשיבות התיקון, עד כמה התיקון הזה הוא משמעותי, לא בגלל שדרכו או לא דרכו. התיקון הזה לפי זה יוצא שרבי יהודה יותר מקל. כן, בכל מקרה יוצא לנו שרבי יהודה יותר מקל. בסדר? רבי יהודה הרי אומר שכל המקלקלים פטורים כולל בחובל ומבעיר. אז הוא אומר אפילו אם צריך לכלבו ולאפרו הוא יהיה פטור, למה הוא פטור? כי זה מקלקל. למה זה מקלקל? הרי הוא צריך לכלבו ולאפרו? כי זה תיקון לא משמעותי. תיקון לא משמעותי זה עדיין נקרא מקלקל, סוף סוף אתה הרי מקלקל, וכשאתה מבעיר אתה מקלקל את העצים, נכון? וזה שאתה צריך את האפר זה תיקון לא מספיק משמעותי בשביל להציל את העניין. אני חושב שהכוונה גם עדיין הוא פטור. צריך לכלבו ולאפרו אני מניח שהכוונה היא שהוא שורף בשביל זה, בשביל האפר. עדיין אומר זה תיקון לא משמעותי, זה קלקול דבר כזה. דאין דרך לחבול בחברו כדי ליתן לכלבו או לשרוף גדיש בשביל האפר.
[Speaker E] כן, כשאתה שורף אתה שורף גדיש,
[הרב מיכאל אברהם] גדיש זה דבר משמעותי, אתה לא שורף סתם ככה דבר שיש לו ערך בשביל האפר, אתה שורף
[Speaker E] עצים שאין להם שום ערך אתה שורף אותם בשביל האפר
[הרב מיכאל אברהם] אבל לשרוף גדיש בשביל האפר אז זה מקלקל, גם אם אתה מתכוון לזה זה מקלקל. זאת אומרת זה לא הנקודה.
[Speaker G] ורבנו תם מפרש
[הרב מיכאל אברהם] דהא דחשיב לרבי יהודה מקלקל בצריך לכלבו ואפרו לפי שאין התיקון בא באותה שעה. זאת אומרת מה זה המקלקל פה? לא בגלל שהתיקון לא מספיק משמעותי, אלא בגלל שהתיקון מגיע אחר זמן. אתה התוצר שלך בסופו של דבר לא יוצא יותר מתוקן, אתה חבלת בבן אדם, בשלב הזה קילקלת, אחרי זה אתה לוקח את הדם ואתה נותן את זה לכלב שלך, בשלב מאוחר יותר, אז אין לך תיקון בעצם
[Speaker E] בדבר עצמו לא קורה כרגע תיקון. בסדר?
[הרב מיכאל אברהם] לכן הדבר הזה הוא מקלקל, זאת אומרת ציר הזמן פה הוא קובע לא המשמעותיות. כי אם אתה חובל בבעל חיים זה לא נקרא לקלקל אותו. בעל חיים עומד לשימושים, כמו שאתה שוחט אותו כדי לאכול את הבשר שלו, לא מקלקל. בעל חיים כולו עומד לשימוש. אני פוצע את הבעל חיים כי אני רוצה להשתמש בדם שלו. כל הבעל חיים עומד לשימוש אבל כשאתה פוצע בן אדם בשביל להשתמש בדם שלו זה מקלקל, בן אדם לא עומד לשימושים. אוקיי? אני מניח שזאת הכוונה. פצעת את האויב? לא, זה משהו אחר, אתה פוצע את האויב זה לא בגלל שאתה צריך את הדם אלא בגלל שאתה רוצה אותו פצוע. אז זה בסדר. אני מדבר על מצב שהדבר עצמו לא עומד לפציעה, אתה עושה את זה כדי להשתמש בדם. אז זה בעיקר בבן אדם, זה לא בבעל חיים. כן אז הוא אומר אלא לאחר מכן דלאחר שנעשית חבורה בא הדם ולאחר שכלתה ההבערה בא האפר. אבל בשוחט בשעת הקלקול בא לו התיקון שמוציאה מידי אבר מן החי וקועה. כן זה בדיוק מה שאמרת קודם על בעל חיים.
[Speaker C] זאת אומרת לפצוע את הבעל חיים הוא עומד לשימושך, אם אתה
[הרב מיכאל אברהם] הופך אותו למשהו שראוי לשימוש זה נקרא תיקון. וקורע למירמא אימתא אאינשי דביתיה, חשיב ליה לרבי יהודה נמי תיקון, לפי שבשעת הקלקול בא לו התיקון, כמי שקורע בחמתו בשביל
[Speaker C] להראות עצבים
[הרב מיכאל אברהם] על בני הבית, כן, להטיל עליהם אימה, אז התיקון בא באותו רגע. כיוון שהתיקון בא באותו רגע זה נקרא תיקון ולא קלקול. ובסיפא דפסקה אומר שוקורע על מנת לתפור, אף על גב דבשעת
[Speaker C] הקלקול אינו
[הרב מיכאל אברהם] בא התיקון,
[Speaker C] היינו דבשעת הקלקול
[הרב מיכאל אברהם] קרוי תיקון יותר טוב ובסוף… כן, אני חושב שהכוונה בגלל שכך בדרך כלל כשאתה בא לתפור אתה קורע בשביל לתפור אחר כך, אז זה לא נקרא אחר כך. מלאכת הקריאה בעצמה נתפסת כבר כהכנה לתפירה. אז נכון שאתה תתפור רק אחר כך, אבל אתה רואה כבר את הקריאה בעצמה כסוג של תיקון. זה באותם מלאכות שהם תמיד מוגדרות כמלאכות על מנת, כמו סותר על מנת לבנות, קורע על מנת לתפור, יש סדרה שלמה של מלאכות שבעצם כל עניינם זה הכנה לקראת משהו עתידי, אז התיקון עכשיו תיקון עכשווי. בדרך כלל כשאתה רואה למה קוראים או למה סותרים אתה מבין ההקשר אומר לך שזה נעשה לצורך העתידי, אבל אתה כבר רואה את זה עכשיו. כשאני מוציא את הדם אף אחד לא יגיד, אה אה ברור, את הדם מוציאים כדי לתת לכלבים, מה פתאום, בן אדם
[Speaker E] לא מוציא סתם דם מבני
[הרב מיכאל אברהם] אדם אחרים.
[Speaker E] אותו אחד ספציפית רוצה את הדם הזה כדי לתת אחרי זה לכלב שלו, אבל כשבן אדם מהצד מסתכל על מה
[הרב מיכאל אברהם] שהוא עושה הוא לא רואה את זה כפעולה שמתקנת משהו, התיקון יבוא אחר כך. אבל כשהבן אדם קורע, אתה רואה בן אדם תופר שזה המקצוע שלו, תופר, כן, והוא גוזר עכשיו בד, אתה מבין לגמרי שהוא לא מקלקל הוא מתקן, אתה רואה את זה כבר עכשיו כתיקון ולא כתיקון עתידי, אתה מבין שכך עושים תפירות. וכמו במשכן שצבעו על מנת… יכול להיות, כן. זה כאילו השיפור, זאת אומרת זה שהוא קורע עכשיו את
[Speaker E] היריעה הזאת הערך שלה עלה. כי אם אתה פוצע את האדם זה לא…
[הרב מיכאל אברהם] אין הכי נמי, זאת אותה צורה. יש מלאכות שבהם ההקשר מראה לך למרות שהתוצאה אתה תראה אותה רק בעתיד אבל ההקשר כבר עכשיו מראה לך שאתה עושה את זה בעצם בשביל זה, אז זה נחשב כבר תיקון עכשיו. אובייקטיבית תיקון. למה אובייקטיבית? כי אתה מבין שקוראים בשביל לתפור, עכשיו שיפרת כבר. בסדר. תוספות הבא אומר כך, והוא קושר את זה אלינו, בחובל וצריך לכלבו וכולי, ואם תאמר ורבי אבהו דמחייב אפילו באין צריך לכלבו, כן, עכשיו זה שאלה אם זה רבי אבהו או רק רבי שמעון, לא חשוב כרגע, אבל רבי אבהו וודאי סובר כך, האם זה בדעת רבי שמעון, אז הוא אומר דמחייב אפילו באין צריך לכלבו, כיוון דאין צריך כלל הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. מה? לא בגלל הפסוק הוא חייב? מה זאת אומרת? בגלל שהפסוק אמר לו שהתיר אותו סימן שזה אסור. הפסוק התיר זה אומר שבלי הפסוק זה היה אסור. כן. אז אומר אז עכשיו אם אתה חובל בבן אדם ואתה לא צריך לכלבו היית אמור בעצם לפטור אותו נכון? היית צריך בעצם לפטור אותו כי זה מקלקל. אז אומר אבל אין פטור של מקלקל בחובל נכון? חובל לפי רבי אבהו ורבי שמעון אין פטור של מקלקל במבעיר ובחובל. אומר התוספות אבל עדיין יש צורך שזה יהיה צריכה לגופה בשביל שתהיה חייב. זאת אומרת הפטור של מקלקל אין בחובל ובמבעיר אבל פטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה יהיה כאן. כאן אני מגיע לנקודה של היחס בין קלקול לבין מלאכה שאינה צריכה לגופה. שימו לב זה הנקודה החשובה פה. הוא אומר כן רבי אבהו דמחייב אפילו באין צריך לכלבו כיוון דאין צריך כלל הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה. דאף על גב דמחייב רבי שמעון מקלקל בחבורה מכל מקום בעי צריכה לגופה ויהיה פה פטור של אינה צריכה לגופה למרות שאין פטור של מקלקל. מה קורה במי שחובל באדם ולא צריך לכלבו? אז זה מקלקל נכון? אבל בחובל אין פטור של מקלקל לפי רבי אבהו ורבי שמעון. היה צריך להיות חייב. אמר לא עדיין יהיה פטור. למה יהיה פטור? הרי אתה אומר בחובל שצריך לכלבו נכון? מה זה חובל שצריך לכלבו? אמר למה? אבל הרי בחובל פטור של מקלקל אין, אז למה שיהיה פטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה? מה עומד מאחורי זה? אם אתה אומר שמלאכה שאינה צריכה לגופה זה מלאכת מחשבת, אז כמו מקלקל כך גם מלאכה שאינה צריכה לגופה היה צריך להיות שלא יהיה את הפטור הזה בחובל, נכון? אין לנו פטורי מלאכת מחשבת בחובל, כי אם פטור של מקלקל אין שם, אז למה שיהיה שם פטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה? אמר לא, פטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה יהיה בחובל, פטור של מקלקל לא יהיה. למה לא? כי לשיטת התוספות, כמו שראינו תוספות בחגיגה, בניגוד לרש"י, מלאכה שאינה צריכה לגופה זה לא מדין מלאכת מחשבת, זה דין בפני עצמו. לכן את הדין הזה כן יהיה בחובל למרות שדין מקלקל לא יהיה. לפי רש"י, לפי רש"י באמת לא, רש"י הרי תופס שמלאכה שאינה צריכה לגופה זה פטור של מלאכת מחשבת, אז אם אתה אומר לי שמקלקל בחבורה חייב, באמת אין פטור של מקלקל בחובל, אז גם פטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה לא צריך להיות בחובל. אותו דבר, נכון? ואז בעצם יוצא שחובל שלא צריך לכלבו היה צריך להיות חייב, היה צריך להיות חייב גם למרות שזה גם מקלקל וגם מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא משנה. שניהם זה מדיני מלאכת מחשבת, ואם אין דרישה שחובל ומבעיר יהיו מלאכת מחשבת, אז גם פטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה לא היה צריך להיות שמה. תוספות אומר לא, פטור של מקלקל אין שם, אבל פטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה יש שם. למה? כי תוספות לשיטתו אומר שמלאכה שאינה צריכה לגופה זה לא פטור של מלאכת מחשבת, זה פטור אחר, כמו שראינו בחגיגה. וזה מה שהוא אומר: מכל מקום בעי צריכה לגופה כי דאמרינן בריש הנחנקין, מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב? רבי שמעון. הא אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה. מה הקשר? מקלקל בחבורה חייב אז גם מלאכה שאינה צריכה לגופה בחבורה חייב, כי הרי שניהם זה הפטור של מלאכת מחשבת, אז אם בחבורה לא נאמרו פטורי מלאכת מחשבת, אז כמו שמקלקל חייב גם מלאכה שאינה צריכה לגופה צריך להיות חייב. למה הגמרא אומרת שלא? הגמרא הרי שמה אומרת: רבי שמעון אומר מקלקל בחבורה חייב, אבל עדיין זה מלאכה שאינה צריכה לגופה, שואלת הגמרא. אומר התוספות מה פתאום? מה זה קשור? אם מקלקל בחבורה חייב אז גם מלאכה שאינה צריכה לגופה בחבורה צריך להיות חייב, מה הגמרא שואלת? ובזה התוספות אומר: הגמרא בסנהדרין אומרת ככה. רבי שמעון הרי אומר שמקלקל בחבורה חייב, נכון? רבי יהודה אומר שפטור אבל רבי שמעון אומר שחייב. נכון? שואלת הגמרא: בסדר, אני מבין, מקלקל בחבורה חייב אבל יש פה מצד מלאכה שאינה צריכה לגופה צריך להיות פטור. כך שואלת הגמרא. עזוב אותך ממקלקל, מקלקל באמת לא מטריד אותו בחובל, אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה עדיין יש פה. אומר התוספות לפי רש"י, לפי רש"י איזה מין שאלה זאת של הגמרא בסנהדרין? הרי מלאכה שאינה צריכה לגופה גם היא פטור של מלאכת מחשבת כמו מקלקל. בכל מקום שלא נאמר הפטור של מקלקל גם לא נאמר הפטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי לא נאמרו פטורי מלאכת מחשבת. מכאן מוכיח התוספות נגד רש"י שמלאכה שאינה צריכה לגופה זה לא פטור של מלאכת מחשבת, זה פטור אחר. ולכן גם בחבורה שאין בה פטורי מלאכת מחשבת מקלקל בחבורה חייב, אבל את הפטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה כן צריך להיות שמה. נגד רש"י. אוקיי? וכן משמע בפרק כלל גדול גבי חילזון ובפרק כל כתבי גבי ברזא ובסוף פרק ספק אכל חלב. ויש לומר, כן אז זה מה שהוא אומר, רואים בכל המקומות האלה שלמרות שאת הפטור של מקלקל אין בחבורה, את הפטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה יש בחבורה, בחובל. מה זה אומר? שהפטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה הוא לא פטור מדיני מלאכת מחשבת, זה משהו אחר. וזה קשור למה שדיברנו קודם שיכול להיות מצב שמצד מקלקל אתה תהיה חייב אבל עדיין אתה תהיה פטור מדין מלאכה שאינה צריכה לגופה. ויש לומר דאפילו במקלקל גמור משכחת לה דהוי צריכה לגופה. זה מה שאתה שאלת, איך יכול להיות מצב שיהיה מקלקל וזה עדיין יהיה צריכה לגופה? נכון? עכשיו שימו לב כמובן מי שמדבר פה זה התוספות, לא הריטב"א. התוספות חולק על הריטב"א והתוספות טוען שזה עניין סובייקטיבי, אז לשיטתו לא היה קשה מה שאתה שאלת. אבל זה מה שאומר תוספות בעצם שבאמת יכול להיות מצב שזה יהיה מקלקל גמור וזה עדיין יהיה מלאכה שצריכה לגופה. הפטור של מקלקל והפטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה זה לא אותו פטור. זה מה שתוספות אומר. יכול להיות מצב שאתה מקלקל גמור ועדיין לא יהיה פה פטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה, זה יהיה מלאכה שצריכה לגופה. איפה זה יהיה נפקא מינה? בחובל. שבחובל. אתה תהיה מקלקל גמור, יהיה את הפטור של מקלקל אבל עדיין זאת תהיה מלאכה שצריכה לגופה. אז תצטרך לפטור מדין מקלקל כי מדין מלאכה שאינה צריכה לגופה לא תוכל לפטור. זה כן יהיה חייב. אומר, איך יכול להיות מצב כזה? ויש לומר דאפילו מקלקל גמור משכחת לה דהוי צריכה לגופה, כגון חובל ומבעיר באיסורי הנאה, שסבר שיכול ליתן לכלבו ולבשל לו קדרה. כן, אז הוא מקלקל גמור מצד אחד, אבל היא עדיין צריכה לגופה. למה הוא מקלקל גמור? מה? הוא לא יכול לעשות עם זה כלום. אבל לא יהיה פה פטור שמלאכה שאינה צריכה לגופה, כי הוא עושה את זה לצורך גופה. דרבי אבהו אף גב דלא חשיב צורך מצווה תיקון, מכל מקום צריכה לגופה חשיב. כן, זאת אומרת כשאתה תולש את הענבים נגיד מההדס, אז צורך המצווה זה שההדס יהיה מתוקן, אוקיי? צורך מצווה זה לא תיקון משמעותי, זה עדיין נחשב מקלקל. בסדר? נחשב מקלקל. אבל מבחינת צורך גופה זה כן עכשיו צריך לגופה. נחשבת מלאכה צריכה לגופה רק שזה מקלקל. בסדר? עכשיו בהדס כמובן יש פטור של מקלקל כי זה לא חובל ולא מבעיר, זה מלאכה אחרת. אוקיי? קוצר או איך שלא נקרא לזה. אבל אבל יכול להיות מצב שמלאכה היא קלקול כי צורך מצווה זה עדיין קלקול, זה לא נחשב תיקון, אבל היא נחשבת צריכה לגופה. ואם תאמר צריך לכלבו ולאפרו היכי חשיב צריכה לגופה? מאי שנא מחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה? כשאתה צריך לכלבו ולאפרו אתה אומר זה צריכה לגופה, למה זה צריכה לגופה? הרי זה צורך למטרה אחרת כמו חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה. אתה לא צריך את החבלה עצמה, אתה צריך את הדם שיוצא ממנה, זה ממש כמו חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה. אז למה זה נחשב שמה מלאכה שצריכה לגופה? והוא טוען, כן, שזה מלאכה שצריכה לגופה, וחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה היא לא צריכה לגופה. ויש לומר דלא דמי, דהכא הוא צריך לנטילת נשמה כדי לתת לכלבו דהיינו הדם, כי הדם הוא הנפש. והטענה שלו זה שבחובל אתה מוציא את המה איסור של חובל? האיסור של חובל הוא משום נטילת נשמה, זה שאלה אם זה משום דם או משום נטילת נשמה, הוא אומר זה משום נטילת נשמה. אם זה משום נטילת נשמה אז בעצם מה זה נטילת הנשמה? אתה מוציא את הדם, הדם הוא הנפש. נטילת נשמה זה לקחת את הדם. אז הצורך שאתה השימוש שאתה עושה בדם הוא השימוש בדם עצמו. נטילת הנשמה זה הדבר שאותו אתה צריך כדי לתת לכלב שלך את הדם. אז זה נקרא צריכה לגופה. אבל בחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, המלאכה היא עשיית הגומא, היא לא הוצאת העפר. בנטילת נשמה המלאכה היא הוצאת הדם, זה גופה המלאכה. וכשיש לך צורך בדם זה נקרא צריך לגופה. בסדר? נטילת הנשמה. יכול להיות שאם צריך לכלבו או לא צריך לכלבו זה כבר שאלה של מקלקל או לא מקלקל, זה דיון אחר, אבל זה צריך לגופה. בחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה, זאת מלאכה שאינה צריכה לגופה, כי המלאכה היא חפירת הגומא, היא לא הוצאת העפר. וזה שיש לך שימוש בעפר זה לא הופך את המלאכה לצריכה לגופה, היא אינה צריכה לגופה. כן, ומבעיר נמי צריך להבערה כדי לעשות את האפר כמו מבעיר כדי לבשל קדרה. אבל חופר הגומא ונעשית החופר גומא נעשית מאליה ואינו נהנה ממנה כלום. פה זה כבר קצת יותר עדין. בקיצור, מה שהתוספות טוען, התוספות טוען בעצם שפטור שמלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור של מקלקל הם שני פטורים שונים. פטור שמלאכה שאינה צריכה לגופה הוא לא מדיני מלאכת מחשבת, ופטור של מקלקל הוא מדיני מלאכת מחשבת. הנפקא מינה שבחובל ובמבעיר שלא נאמרו פטורי מלאכת מחשבת לכן מקלקל לא יהיה פטור שם לפי רבי שמעון ורבי אבהו, עדיין פטור שמלאכה שאינה צריכה לגופה כן יש שם. בסדר? עכשיו הוא מוכיח את זה מגמרות, כמו הגמרא בסנהדרין שראינו שמה, כן, שלפי רבי שמעון שאין פטור שמקלקל עדיין זה צריך להיות צורך לגופו. מה יענה על זה רש"י? רש"י הרי תופס שמלאכה שאינה צריכה לגופה זה פטור מדין. אז מה הגמרא בסנהדרין שואלת? טוב פה יש קהילות יעקב, אני לא הבאתי אותו פה, יש פה קהילות יעקב בכתובות בסימן ד'. הוא מסביר את רש"י, את שיטת רש"י, הוא מביא מהר"ן בעצם. הוא טוען שבמלאכה שאינה צריכה לגופה זה לא מצב שאתה לא צריך את המלאכה, אלא שיש לך צורך פוזיטיבי אחר. מצב שבו אתה לא צריך את המלאכה זה עניין אחד, מצב שבו יש לך צורך פוזיטיבי אחר זה עניין אחר. כל הפטורים בכל החיובים בחובל ומבעיר זה גם כשאין לך צורך בדבר עצמו. אין פטור של מקלקל כי אין לך צורך בדבר עצמו. אבל אם זה נעשה לצורך של דבר אחר, שמה גם רש"י יסכים שיהיה פטור, כי ראינו את זה כוונה וכוונה הופכית. אז איך הגדרת את הכוונה? זה משהו שקורה בחובל ומבעיר, רצה להכאיב למישהו, יש לו מטרה אחרת. ולכן הוא אומר שמה שיהיה פטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה, למרות שפטור של מקלקל אין שמה, פטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה כן יהיה שמה. כן, כן, זאת אומרת שהוא אומר שפטור של מלאכה, ראינו את זה בערוך השולחן אם אתם זוכרים, שעושה השוואה בין כוונה הופכית לבין היעדר כוונה. בעצם הר"ן מסביר את שיטת רש"י בדיוק באותה צורה. אם יש לך היעדר כוונה, זה קצת קשור לגומה שאמרתי לך קודם, אם יש לך היעדר כוונה אז זה מקלקל, ואז בחובל ומבעיר אין פטור של מקלקל. בחובל ומבעיר בעצם אתה חייב למרות שאתה מקלקל. אבל אם יש לך כוונה פוזיטיבית אחרת, הפוכה, אז אתה תהיה פטור גם בחובל ומבעיר. וזה מה שהגמרא בסנהדרין אומרת. הגמרא בסנהדרין אומרת בשלמא לרבי שמעון שמחייב בחובל ומבעיר במקלקל, בסדר, אבל הרי פה זה מלאכה שאינה צריכה לגופה אז הוא היה צריך לפטור. למה? כי פה יש מטרה אחרת. וזה אני חושב מחזק מאוד את מה שראינו בערוך השולחן שעושה באמת השוואה בין כשיש לך היעדר כוונה לבין כשיש כוונה הופכית, ומלאכה שאינה צריכה לגופה זה כאשר יש לך כוונה הופכית. בסדר? זה בעצם העיקרון. אומר, הר"ן מסביר לפי זה את רש"י שבכל מקום שבחובל ומבעיר אנחנו אומרים שאמנם במקלקל אתה תהיה חייב, אבל עדיין אם זה מלאכה שאינה צריכה לגופה אתה תהיה פטור, לפי רש"י
[Speaker C] איך זה
[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות?
[Speaker E] אז הוא
[הרב מיכאל אברהם] אומר, כל מה שאנחנו אומרים
[Speaker E] שלא
[הרב מיכאל אברהם] כל דיני מלאכת מחשבת, בקיצור אני אומר ככה.
[Speaker F] נכון שמלאכה שאינה צריכה לגופה ומקלקל שניהם נלמדים מדיני מלאכת מחשבת, אבל
[הרב מיכאל אברהם] בחובל ומבעיר כשאני אומר שלא נאמר דין מקלקל, הפטור של מקלקל, זה לא אומר שכל דיני מלאכת מחשבת לא קיימים שמה. דין מקלקל לא קיים שם, אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה, למרות שגם זה מדיני מלאכת מחשבת, זה כן נאמר שם. למה? בגלל שבמילה למשל אתה עושה חובל, אין לך מטרה אחרת ומצווה היא לא תיקון. כן, זה ראינו בדעת רבי שמעון, המצווה של המילה היא לא תיקון. אז למה התורה מתירה? מה ההווא אמינא לאסור? כנראה שמקלקל חייב בחובל. כן, אם אתה עושה מילה אתה מקלקל, ולמרות שאתה מקלקל אתה חייב. מה עם חובל שצריך את הדם לכלבו? לא, זה יהיה פטור גם לפי רש"י. למה? הרי בחובל לא נאמרו פטורי מלאכת מחשבת. לא נאמרו פטורי מלאכת מחשבת כשאין כוונה, אבל כשיש לך כוונה הופכית אז ודאי שיהיה פטור. בסדר? יהיה פטור מדין מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא מדין מקלקל. ולכן דיני מלאכת מחשבת הם לא עסקת חבילה. גם אם אתה אומר שבחובל לא נאמר הפטור של מקלקל, זה לא אומר שלא נאמר הפטור של מלאכה שאינה
[Speaker E] צריכה לגופה,
[הרב מיכאל אברהם] למרות ששניהם זה מדיני מלאכת מחשבת. הפטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה כן נאמר גם במקלקל. במילה זה לא פטור כי שמה זה מקלקל רגיל, גם בחובל, סליחה, במילה למה… למה צריך להתיר מילה? כאילו לולי זה זה היה אסור. למה זה היה אסור? כי מילה זה מקלקל. המצווה היא לא תיקון משמעותי, אז כשאתה מסתכל על זה למה אתה סתם מקלקל את הבשר של התינוק, נכון? אבל מקלקל לא נאמר במילה, בחובל, ולכן אתה היית אומר שהוא חייב לולי ההיתר של התורה. אבל מלאכה שאינה צריכה לגופה זה כשיש לך כוונה פוזיטיבית אחרת, זה פוטר גם במילה. ואין קושיה למה התורה הייתה צריכה להתיר מילה, כי במילה זה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה, זה מלאכה שצריכה לגופה, יש פה רק בעיה של מקלקל. וזה מחזיר אותי למה שאמרתי לך קודם, ההבדל מתי יכול להיות מלאכה שאינה צריכה לגופה שהיא קלקול. מלאכה שאינה צריכה לגופה שלא יהיה פטור של מקלקל אבל יהיה פטור של מלאכה שאינה צריכה לגופה, במילה, כי במילה זה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה כי אין צורך אחר, אבל זה מקלקל. אין צורך אחר, אבל הצורך שלי פה הוא לא צורך, מצווה היא לא צורך, אז מבחינת הצורך הזה זה נקרא מקלקל למרות שאין צורך אחר. אני עושה את זה בשביל הצורך הזה, אבל הצורך הזה הוא מצווה, מצווה לא נחשבת צורך, כמו מצוות לאו ליהנות ניתנו או משהו כזה, מצווה לא נחשבת צורך. אז אתה שואל אותי אם זה קלקול, התשובה היא כן, למרות שאין פה מטרה אחרת, אני עושה את זה למטרה הזאת, אין פה מטרה אחרת, לכן זה לא מלאכה שאינה צריכה לגופה אבל זה עכשיו קלקול, כי הצורך שלי שלשמו אני עושה את זה הוא צורך מצווה ומצווה היא לא צורך.
[Speaker D] אוקיי, נעצור כאן. ברוך הבא, שלום עליכם.