נושאים במחשבת ההלכה – שיעור 6
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- אגדות חז״ל כיחידה סיפורית-היסטורית
- פרקי אבות ומבנה “קיבל ומסר” מול “היה אומר”
- שמעון הצדיק, אלכסנדר מוקדון, ו“יפיותו של יפת תהא באוהלי שם”
- רבן יוחנן בן זכאי, יבנה, והמעבר מירושלים למרכז תורה חדש
- הדחת רבן גמליאל בברכות כ"ח ופתיחת שערי בית המדרש
- תנורו של עכנאי, “לא בשמיים היא”, ונידוי רבי אליעזר
- “אותו היום”, מסכת עדויות, וחיבור האירועים למהלך אחד
- תורה של מסורת מול תורה של משא ומתן: מדיניות, סמכות, והכרעת מחלוקות
- בית הלל ובית שמאי כרקע משברי והצורך במהפכה
- חגיגה דף ג: “אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש” והכלת ריבוי דעות
- רבי אליעזר בלוד מול בית המדרש: לעג לחידוש ומעמד המסורת
- שאלת הספק, המסורת, והרוב
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציב את אגדות הדחת רבן גמליאל, “בו ביום” של יבנה, ותנורו של עכנאי כמערכת אירועים אחת שמסבירה מהפכה בתפיסת תורה שבעל פה: מעבר מתורה המבוססת על מסורת של קבלה ומסירה לתורה המבוססת על משא ומתן, נימוקים והכרעה לפי רוב. הוא קורא את פרקי אבות כטקסט ספרותי שמסמן את המפנה הזה דרך שבירת שרשרת “קיבל ומסר” והבלטת דמויות כמו שמעון הצדיק ורבן יוחנן בן זכאי. בתוך התיאור הזה רבן גמליאל ורבי אליעזר מייצגים “תורה של מסורת” ותלות באמינות האדם, ואילו רבי יהושע, רבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא מייצגים “תורה של בית מדרש” שמכילה מחלוקת ומכריעה אותה בכללים פנימיים, גם מול בת קול.
אגדות חז״ל כיחידה סיפורית-היסטורית
הטקסט קושר יחד את תנורו של עכנאי, העימותים של רבי אליעזר ורבי יהושע, והדחת רבן גמליאל בברכות כ"ח, וטוען שהסוגיות הללו קשורות בקשרים “מאוד מאוד ברורים” ושכולן טעונות ועוצמתיות במיוחד בש״ס. הוא מציג את האגדות כמשקפות נקודה יסודית במה שמכונה “תורה שבעל פה” וכמפתחות להבנת שינוי עמוק שהתרחש בתקופת יבנה אחרי החורבן. הוא מציין שיש לכך גם קשר סיפורי וגם קשר היסטורי, ומודיע שינסה לעשות אינטגרציה שתציג “תמונה שלמה”.
פרקי אבות ומבנה “קיבל ומסר” מול “היה אומר”
הטקסט פותח ב“משה קיבל תורה מסיני” ומצביע על כך שרק אנשי כנסת הגדולה “אמרו שלושה דברים”, וששמעון הצדיק הוא הראשון שמופיע בשמו כאדם שדברי תורה מיוחסים אליו. הוא מסביר שזה חידוש שבו “דברי תורה” נקראים על שם אדם, ומציע ששמעון הצדיק מסמן התחלה של עידן שבו תורה שבעל פה היא תורה “שנוצרת על ידי בני אדם” ולא רק מסירה של הלכה למשה מסיני. הוא מתאר כיצד בהמשך פרקי אבות מתרבה מרכיב האמירה האישית, אך במקביל נמשכת שרשרת הקבלה והמסירה, עד לשבר שהוא מזהה אצל “רבן גמליאל אומר”, שבו נעלם ניסוח “קיבלו מהם” ונשאר רק ממד היצירה.
שמעון הצדיק, אלכסנדר מוקדון, ו“יפיותו של יפת תהא באוהלי שם”
הטקסט מביא את האגדה על אלכסנדר מוקדון שפוגש את שמעון הצדיק ויורד מסוסו מפני ש“דמות דיוקנו” הולכת לפניו ומנצחת במלחמותיו, וקובע שהסיפור “לא רק שלא היה, לא יכול היה להיות” מפני שאינם בני אותה תקופה. הוא טוען שדווקא מפני שמדובר באגדה יש לדייק בפרטיה ולשאול למה חז״ל “נטעו” אותה דווקא על שמעון הצדיק, ומציע קשר רעיוני: אלכסנדר מייצג הפצת התרבות והחוכמה היוונית, והמסורת היהודית אימצה בתקופת תורה שבעל פה כלים של היגיון, לוגיקה ומשא ומתן. הוא מצטט את דברי הגמרא במגילה על היתר תרגום התורה ליוונית בלבד ומפרש את “יפיותו של יפת תהא באוהלי שם” כהכנסת כלי החוכמה היוונית לתוך שיח התורה, עד לטשטוש הדיכוטומיה בין תורה לחוכמה.
רבן יוחנן בן זכאי, יבנה, והמעבר מירושלים למרכז תורה חדש
הטקסט מסדר את ציר הדורות כך שהלל ושמאי הם הזוג האחרון, רבן יוחנן בן זכאי “קיבל מהלל ושמאי” בתקופת החורבן, ולאחר בקשת “תן לי את יבנה וחכמיה” מרכז התורה עובר מירושלים ליבנה. הוא מדגיש שבאבות רבן יוחנן בן זכאי מופיע לפתע בפרק ב’ אחרי קטעים שבהם כבר הופיעו רבן גמליאל ושושלתו בלי “קיבל”, ומציע שזהו מהלך ספרותי שנועד להבליט שרבן יוחנן בן זכאי הוא “האחרון שמתואר כמי שמסרו לו והוא קיבל”. הוא מצביע על כך שממנו והלאה מופיעים “חמישה תלמידים היו לו” ולא תיאור של מסירה אישית, ומפרש זאת כהתרחבות ערוץ התורה לבית מדרש וכהתחזקות מרכיב הפיתוח מול מרכיב המסורת, עד הצגה ספרותית של “יצירה יש מאין” ביבנה.
הדחת רבן גמליאל בברכות כ"ח ופתיחת שערי בית המדרש
הטקסט מפרט את המעשה שבו תלמיד שואל את רבי יהושע אם תפילת ערבית רשות או חובה ונענה “רשות”, ואז שואל את רבן גמליאל ונענה “חובה”, ורבן גמליאל מבייש את רבי יהושע בבית המדרש עד שהעם מתערב. הוא מתאר את ההחלטה “תא ונעבריה” ואת בחירת רבי אלעזר בן עזריה מפני שהוא חכם, עשיר, ועשירי לעזרא, ואת הסיפור על הפיכתו ל“כבן שבעים שנה” בהופעת שיבה ניסית. הוא מדגיש ש“בו ביום סילקו לשומר הפתח” ושבוטל הכלל של רבן גמליאל “כל תלמיד שאין תוכו כברו לא ייכנס לבית המדרש”, ונוספו מאות ספסלים, עד שרבן גמליאל חלשה דעתו שמא מנע תורה מישראל. הוא מתאר שבאותו יום נשנית מסכת עדויות ו“לא הייתה הלכה… שלא פירשוה”, ושלאחר מכן רבן גמליאל משתלב בבית המדרש, חולק עמו רבי יהושע בפומבי על “גר עמוני”, וההלכה נפסקת נגד רבן גמליאל; בהמשך רבן גמליאל הולך לפייס את רבי יהושע, נחשף לפערי המציאות הכלכלית של תלמידי חכמים, ומתפייס איתו, עד להחזרת רבן גמליאל בהסדר רוטציה עם רבי אלעזר בן עזריה. הוא מזהה את התלמיד השואל כ"רבי שמעון בן יוחאי" וקושר את המתח הזה לרקע רחב יותר.
תנורו של עכנאי, “לא בשמיים היא”, ונידוי רבי אליעזר
הטקסט מתאר את מחלוקת הטומאה בתנור של עכנאי, את סדר הראיות המופלאות שרבי אליעזר מציע—חרוב, אמת המים, כותלי בית המדרש, ובת קול—ואת סירוב החכמים לקבל ראיות שאינן חלק מהכרעה הלכתית. הוא מדגיש את תגובת רבי יהושע “לא בשמיים היא” ואת פירושו כקביעה שהתורה כבר ניתנה בסיני ולכן אין משגיחים בבת קול, מפני שכתוב “אחרי רבים להטות”, ואת הסיפור שאליהו אומר שהקב״ה מחייך ואומר “ניצחוני בניי”. הוא מתאר את שריפת הטהרות שטיהר רבי אליעזר, את ההחלטה “ונימנו עליו וברכוהו” כנידוי, ואת הודעת רבי עקיבא לרבו בבגדי שחורים, עד לתיאור הפגיעה הקוסמית והאישית שנלוו לכאב רבי אליעזר, כולל סכנת הטביעה של רבן גמליאל והצדקתו “שלא ירבו מחלוקות בישראל”. הוא מציין את אימא שלום אשת רבי אליעזר ואחות רבן גמליאל, ואת ניסיונה למנוע “נפילת אפיים” שמלווה בקפידה.
“אותו היום”, מסכת עדויות, וחיבור האירועים למהלך אחד
הטקסט מצטט את הכלל שמכל מקום בש״ס שבו נאמר “בו ביום” הכוונה לאותה מסכת אירועים של הדחת רבן גמליאל, וטוען שגם “אותו היום” בתנורו של עכנאי שייך לאותו הקשר. הוא מוסיף ראיה שמסכת עדויות כוללת עדות על תנור שחתכו חוליות “שהוא טמא שרבי אליעזר מטהר”, ולכן פרשת התנור משוקעת בתוך מסכת ההכרעות של “בו ביום”. הוא מפרש את עדויות כקיבוץ הלכות שלא הוכרעו בתקופה שבה תפיסת המסורת מנעה הכרעה סברתית, וכעת הוכרעו בדיון בית מדרשי.
תורה של מסורת מול תורה של משא ומתן: מדיניות, סמכות, והכרעת מחלוקות
הטקסט מציג את רבי אליעזר כמי ש“לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו” וכ“בור סוד שאינו מאבד טיפה”, ומתאר אותו כצינור מסירה שמרוכז באמינות ובקדושת המוסר ולא בכוח הסברה. הוא מפרש את הראיות המיסטיות של רבי אליעזר כראיות “לגופו של אדם” ולא “לגופו של עניין”, וקושר זאת למדיניות רבן גמליאל שבדקה “תוכו כברו” וסיננה כניסה לבית המדרש על בסיס מידות ולא על בסיס טיעון. הוא מנגד מציג את עמדת רבי יהושע והחכמים הצעירים כתפיסה של הכרעה באמצעות שכל, נימוקים ו“אחרי רבים להטות”, וטוען שהנידוי של רבי אליעזר אינו עונש על מחלוקת פרטית אלא תגובה לסירובו לקבל את כללי המשחק החדשים שמטרתם למנוע התפרקות התורה לריבוי בלתי ניתן להכרעה.
בית הלל ובית שמאי כרקע משברי והצורך במהפכה
הטקסט מציג את המחלוקת ההולכת ומחריפה בין תלמידי בית הלל ובית שמאי כרקע שבו תורה של מסורת נשברת כשהמסורות מתפצלות ואין דרך לברר “מי צודק” רק באמצעות עדויות. הוא מתאר מצב שבו “מסורת מול מסורת” מובילה לאלימות ולפחד שהתורה תתפרק ל“מיליון תורות”, וממקם את מהפכת יבנה כניסיון לעצור את התהליך באמצעות שינוי שיטת ההכרעה. הוא מביא את שאלת הסמכות לעשות מהפכה ומשיב שהמהפכה נולדת מתוך “אין ברירה” ושבשעת משבר יוצרים כללים, בדומה לרעיון “בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין”. הוא מוסיף הבחנה שלפיה במקומות שאין אלטרנטיבת הכרעה מוסכמת מופיעה הכרעה באמצעות בת קול, כפי שהוא מציג את סוגיית עירובין על בית הלל ובית שמאי על רקע קושי להגדיר “רוב”.
חגיגה דף ג: “אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש” והכלת ריבוי דעות
הטקסט מביא את הסוגיה בחגיגה שבה נשאל “מה חידוש היה בבית המדרש היום” ומודגש ש“אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש”, ומקשר אותה למנגנון “שבת של מי הייתה” מתקופת הרוטציה בין רבן גמליאל לרבי אלעזר בן עזריה. הוא מפרש את דרשת “הקהל את העם האנשים והנשים והטף” כקריאת כיוון לפתיחת בית המדרש לכולם, ואת התפעלות רבי יהושע מכך כמהות המהפכה ולא כפירוש טכני. הוא מדגיש את דרשת “בעלי אסופות” כתיאור של תלמידי חכמים שיושבים אסופות אסופות והללו מטמאים והללו מטהרים, ומסיים בקריאה “עשה אזנך כאפרכסת” לשמוע גם מטמאים וגם מטהרים, כיסוד אחדות שמכילה מחלוקת. הוא מסיים בהערכה “אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו” כתיאור של יציבות חדשה אחרי סכנת התפרקות.
רבי אליעזר בלוד מול בית המדרש: לעג לחידוש ומעמד המסורת
הטקסט מביא את המשך הסוגיה בחגיגה על רבי יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני רבי אליעזר בלוד ונשאל בלעג “מה חידוש היה בבית המדרש היום”, והשיב על הכרעה בעמון ומואב, ורבי אליעזר עיוור אותו ואחר כך החזיר לו את עיניו. הוא מציג את תגובת רבי אליעזר כטענה שההלכה כבר “מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי… הלכה למשה מסיני”, וככאב על כך שלא באו לשאול אותו בגלל נידויו. הוא מציב את רבי יהושע בפקיעין כמתפעל מהחידוש והמהפכה, ואת רבי אליעזר בלוד כמתרעם על החלפת מסורת בחידוש בית מדרשי, וכך מחדד את המתח בין שתי תפיסות התורה.
שאלת הספק, המסורת, והרוב
הטקסט מסיים בשאלה על היחס בין מסורת ודיני רוב כשאין ספק, ומשיב שאם הייתה מסורת אמינה “אף אחד לא היה מטיל בזה ספק”, אך כשמתעורר חשד לשיבוש אין חובה לקבל “עדות” רק מפני שנאמרה. הוא מבחין בין מצב שבו המסורת קיימת ונגישים אל בעל המסורת לבין מצב שבו לאחר הנידוי חכמים כלל לא יודעים את המסורת ולכן מכריעים בעצמם, ומוסיף שהמשך הנידוי מגן מפני חזרת “התפיסה ההרסנית” של תורה של מסורת. הוא מסיים בהפניה לכך שיש סיכום והקלטה, וש"הסיכום… מופיע… בפרולוג לספר השלישי… מהלכים בין העומדים", ובאפשרות לקבלו במייל.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, בוא נתחיל. טוב, יש לי איזה חוב שחשבתי עוד להגיע אליו בשיעור הקודם, וזה קשור לכמה מהדברים שעסקנו בהם. ואני ארצה קצת להסתכל על כמה סוגיות בגמרא, שאיכשהו נראה שהן קשורות זו לזו, לא איכשהו, זה קשרים מאוד ברורים, למרות שמופיעות כסוגיות שונות. כולן בצבעים, צבעים מאוד מאוד חזקים וסוערים. נדבר על תנור של עכנאי, על רבי אליעזר ורבי יהושע, לרבן גמליאל שהדיחו אותו, וכל הסיפורים האלה בברכות כ"ח, ובבבא מציעא ובעוד, בעוד סוגיות. בתחילת חגיגה יש, בסנהדרין יש סוגיות על מותו של רבי אליעזר, שהן כולן באיזשהו מובן קשורות אחת לשנייה, די ברור שיש גם קשר סיפורי וגם קשר היסטורי, מאוד מאוד חזקות. אני לא יודע אם בכלל או כמה אגדות כל כך חזקות יש בש"ס כמו האוסף האגדות האלה. ונדמה לי שהן משקפות משהו שהוא מאוד מאוד חשוב לדברים שאנחנו מדברים עליהם כאן. אז נתחיל עם פרקי אבות. המשנה בפרקי אבות מתחילה כמובן בתיאור מסירת התורה. אז כתוב, משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, יהושע לזקנים, זקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. הם אמרו שלושה דברים, אנשי כנסת הגדולה. הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה. אז הגענו עד אנשי כנסת הגדולה, שזה תחילת בית שני, אוקיי? כבר כאן עולה השאלה שאנשי כנסת הגדולה אמרו שלושה דברים, ומה אמרו כל היהודים עד שם? משה, יהושע, זקנים, נביאים, עד אנשי כנסת הגדולה עברו שמה הרבה מאוד שנים, אלף שנה או אפילו קצת יותר, מה אמרו כל היהודים לאורך האלף שנה האלה? הם לא אמרו כלום, הם שתקו. רק אנשי כנסת הגדולה אמרו שלושה דברים. אחרי זה שמעון הצדיק, אתם רואים זה ממשיך כרונולוגי. שמעון הצדיק היה משירי כנסת הגדולה. הוא היה אומר, על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. אז שמעון הצדיק שהיה משירי כנסת הגדולה הוא הראשון, שימו לב, הראשון שמופיע בשמו. שזה בעצם האדם הראשון שדברי תורה קרואים על שמו. עד אליו רובם לא אמרו כלום, ואנשי כנסת הגדולה גם כן באיזשהו אופן אנונימי או כללי כזה אמרו שלושה דברים. שמעון הצדיק, שהוא משירי כנסת הגדולה, סוף כנסת הגדולה, הוא בעצם הראשון שיש דברי תורה שמיוחסים אליו. שזה חידוש בעצמו, דברי תורה שמיוחסים לבנאדם. אנחנו בדרך כלל רגילים שדברי תורה אמורים לבוא מהקדוש ברוך הוא, ופה שמעון הצדיק הוא פתאום בנאדם שמחדש דברי תורה. על זה כבר עמדו לא מעט ששמעון הצדיק במובן מסוים נחשב אולי התחלת עידן תורה שבעל פה. תורה שבעל פה זה בעצם תורה שנוצרת על ידי בני אדם. לא מדבר על תורה שבעל פה במובן של הלכה למשה מסיני, מה שנמסר בעל פה מהר סיני. מדבר על התורה שמתחדשת לאורך הדורות, שזה חלק ניכר מהתורה שבעל פה, ושמעון הצדיק היה בעצם הראשון שהיה אדם שמיוחסים אליו דברי תורה. זה מתקשר לסיפור הידוע, שכנראה לא היה גם, בגמרא, שאלכסנדר מוקדון מגיע לארץ ישראל, מגיע לירושלים, אז יוצאים לקראתו חכמי ירושלים ובראשם שמעון הצדיק. ואז אלכסנדר יורד מסוסו, ושואלים אותו למה ירדת? אז הוא אומר שדמות דיוקנו של זה הייתה הולכת לפניי ונוצחת בכל מלחמותיי. מדמות דיוקנו של שמעון הצדיק הלכה לפני אלכסנדר מוקדון, כאילו פילסה לו את הדרך ובעצם בזכותו הוא ניצח. עכשיו הסיפור הזה לא רק שלא היה, לא יכול היה להיות, כי הם פשוט לא חיו באותה תקופה. כבר עמדו על זה לא מעט גם כן, שמעון הצדיק ואלכסנדר לא חיו באותה תקופה. אז מישהו רצה לטעון שיש שני שמעון הצדיק, אני לא יודע, נדמה לי שנדמה לי שזאת אגדה ואין שום סיבה לטעת אותה בקרקע ההיסטורית. זאת אגדה, זה באמת לא היה. אבל דווקא בגלל שזאת אגדה, אז בהחלט צריך לשאול את עצמנו מה היא באה לומר. אתם יודעים, בדרך כלל באגדות צריך הרבה יותר לדייק מאשר בסיפורי היסטוריה. כי סיפורי היסטוריה כשמספרים לך את הפרטים, אז הפרטים מובאים כך כי פשוט כך הם התרחשו. לא חייב להיות שלכל פרט צריכה להיות סיבה. אבל בסיפור מומצא, אז כשממציאים את הפרטים, אתה צריך לשאול את עצמך למה המציאו דווקא את הפרט הזה ולא בצורה אחרת, למה בנו ככה את הסיפור ולא אחרת? וברגע שמחבר הסיפור ממציא אותו, פה יש יותר מקום לשאול על כל פרט בסיפור הזה מה הוא בא להגיד. על אירוע היסטורי לא כל פרט בהכרח בא להגיד משהו, פשוט כך היה, זה הכל. אז לכן פה, דווקא בגלל שזאת אגדה שכנראה לא הייתה, אז בהחלט יש מקום לשאול למה. למה חכמים נטעו דווקא את הסיפור הזה עם אלכסנדר מוקדון עם שמעון הצדיק? למה לא הלבישו את זה על רבי עקיבא או על לא יודע מה, על שמעיה ואבטליון, אני יודע מה, מי שאתם רוצים. למה, למה דווקא שמעון הצדיק? כנראה שחכמים ראו איזשהו סוג של קשר בין אלכסנדר לבין שמעון הצדיק. אלכסנדר כידוע היה אימפרטור כובש, כן? כובש, אבל כובש נקרא לו נאור. במובן הזה שהוא לא רק רצה כיבושים וכוח ואימפריה, אלא היה לו גם איזשהו עניין להפיץ את התרבות היוונית. שזה אולי אחד הדברים שקומם את חכמי הגמרא או את חכמי ישראל על המאבק הזה מול היוונים. אבל מבחינת אלכסנדר, היו לו כוונות חיוביות, הוא בעצם רצה להפיץ את, הוא עצמו הרי למד אצל אריסטו. אתם יודעים, בחצר של פיליפוס, אבא שלו, במקדוניה, במוקדון. אז אבא שלו הביא את אריסטו להיות מורה של אלכסנדר מוקדון. ואלכסנדר כשהוא הלך בעולם בעצם המטרה שלו היתה להפיץ את החוכמה והפילוסופיה, את המדע היווניים. עכשיו אתם יודעים שכתוצאה מהמאבק בין ישראל לבין יוון, שהיה מאבק מאוד טראומטי ומאוד שורשי, חכמים בכל זאת, הגמרא במגילה אומרת שאסור לתרגם את התורה לשום שפה אחרת חוץ מיוונית. והגמרא מסבירה, יפיותו של יפת תהא באוהלי שם. זאת אומרת, יופיו של יפת, שזה יוון, תהא באוהלי שם. מה הכוונה? המפגש בין המסורת נגיד היהודית לבין החוכמה והפילוסופיה היוונית למה הוא היה טראומטי? הוא היה טראומטי בגלל שהמסורת, מטיבה של מסורת דתית, זאת מסורת שנסמכת על הדורות הקודמים. אתה מקבל דברים כי ככה אמרו לך, כי ככה העבירו את זה אליך. המסורת היוונית או הגישה היוונית היא בעצם גישה ששואלת שאלות, שמחפשת נימוקים, שמה נוצרה הלוגיקה, הפילוסופיה, כל מיני משנות פילוסופיות ומחשבה ומדע ומחקר וכל מיני דברים מן הסוג הזה. ניצנים היו עוד קודם אבל ביוון זה בעצם התגבש. ולכן היתה פה איזושהי התנגשות מאוד עמוקה בין שתי גישות. הגישה הדתית שהיא דוגמטית, היא מקבלת דברים כי ככה קיבלנו מאבותינו, והגישה היוונית שבעצם מחפשת הסברים, מחפשת הנמקות, הצדקות וכדומה. עכשיו מה שקורה זה שב, ואני אדבר על זה גם בהמשך, שבעידן תורה שבעל פה בעצם המסורת היהודית הכילה לתוכה הרבה מאוד כלים מהעולם היווני. וזה מה שכתוב יפיותו של יפת תהא באוהלי שם, כי המשא ומתן של הגמרא, שזה כמובן חלק מתורה שבעל פה, הוא משא ומתן הגיוני. מביאים מקורות, דנים בהם, מקשים קושיות, מתרצים תירוצים, זאת אומרת עובדים בדיוק כמו שעובדים בעולם פילוסופי או בעולם אחר שהוא עולם שבעצם אותו אנחנו יוצרים באמצעות המחשבה וההיגיון שלנו, השכל שלנו. אז לכאורה אימצנו את הכלים היווניים לתוך אוהלו של שם. יפיותו של יפת נכנסת לאוהלו של שם. הדבר הזה קורה במהלך… מהלך שנקרא תורה שבעל פה. תורה שבעל פה זו תורה שנוצרת על ידי בני אדם. תורה שנוצרת על ידי בני אדם זו תורה שנוצרת בשכל של בני אדם. זה אומר שהיא בעצם נוצרת בכלים יווניים. ואז מפסיקה הדיכוטומיה החדה הזאת בין תורה לבין חוכמה. התורה בעצמה היא גם כן איזשהו סוג של חוכמה. ולכן היה צריך, על כן אני חושב שחז"ל הפגישו דווקא את שמעון הצדיק בסיפור, דווקא את שמעון הצדיק עם אלכסנדר, כי שמעון הצדיק, כמו שאנחנו רואים כאן, הוא היה ראשון החכמים של תורה שבעל פה, אולי הסמל של תורה שבעל פה. ולכן הוא בעצם פילס את הדרך לפני אלכסנדר מוקדון, כי החוכמה היוונית בעצם נפוצה בעולם, בהסתכלות של חז"ל, כן, נפוצה בעולם כדי שאנחנו נוכל להשתמש בה לצרכים התורניים שלנו. ובעצם שמעון הצדיק פילס את הדרך לאלכסנדר, כי אלכסנדר איפשר לשמעון הצדיק להיות שמעון הצדיק. אלכסנדר בעצם היה זה שנתן לנו את הכלים לפתח את תורה שבעל פה. ולכן החכמים בגמרא מפגישים דווקא את שמעון הצדיק עם אלכסנדר מוקדון. כי הוא היה ראשון חכמי תורה שבעל פה. טוב, אני ממשיך לקרוא, זו רק הערה בסוגריים. אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק, והוא היה אומר כל מיני דברים וכן הלאה. יוסי בן יועזר איש צרדה, עכשיו זה הזוגות. יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים קיבלו מהם. יוסי בן יועזר אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם. אגב, אם שמעון הצדיק היה במקביל לאלכסנדר מוקדון, יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים היו בתקופת הכיבוש של אנטיוכוס. אמצע בית שני. יוסי בן יוחנן איש ירושלים גם היה אומר כל מיני דברים. פה כבר פתאום אנשים אומרים כל מיני דברים. יהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי קיבלו מהם. ושוב פעם, כל אחד מהם אמר כל מיני דברים. זאת אומרת, התורה עוברת, שימו לב מה קורה פה. התורה עוברת מאחד לשני. אני מקבל מהרב שלי ואומר כל מיני דברים. אוקיי? מקבל ואומר. את האמירות האלה אני כמובן מעביר לדורות הבאים. נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע. יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח קיבלו מהם. עוד פעם הזוגות ממשיכים. שמעיה ואבטליון קיבלו מהם. אומרים כל מיני דברים. הלל ושמאי קיבלו מהם. רבן גמליאל אומר. שימו לב. איפה מוזכר רבן גמליאל קודם? כלום. פתאום הופיע מהוואקום. ממי הוא קיבל? לא קיבל מאף אחד. שום דבר. רבן גמליאל אומר. איפה הקיבל? הרי כל המשניות הקודמות עד עכשיו מתחילות בשמעיה ואבטליון קיבלו מהם. שמעיה אומר כך וכך, אבטליון אומר כך וכך. הלל ושמאי קיבלו מהם, הלל אומר כך וכך, שמאי אומר כך וכך. רבן גמליאל אומר. איפה, מה רבן גמליאל, מי רבן גמליאל, ממי הוא קיבל? מי הוא? הוא לא מוצג פה על הציר ההיסטורי. שמעון בנו אומר. ממי הוא קיבל? לא יודע, כנראה מאבא שלו, אבל לא מוזכר. רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלושה דברים העולם עומד. זה כבר יכול להיות רבן שמעון בן גמליאל השני. היו שמה הרי כמה רבן גמליאלים ורבן שמעונים. בסדר. ופה מהשלב של רבן גמליאל, משנת ט"ז, מפה, אין קיבל. משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. יהושע לזקנים, זקנים הכל קיבל מסר, קיבל מסר, מרוץ שליחים עד רבן גמליאל. ברבן גמליאל אין קיבל. כל אחד אמר בלי לקבל. תורה שבעל פה עוברת שלב. מתחילים לייצר תורה בלי הממד של המסורת שעוברת מדור לדור, אלא רק הממד של היצירה. עד שם היה קיבל מזה ומסר לזה וגם אמר כל מיני דברים. אחרי שהוא אמר, הוא גם מסר את הכל הלאה. השני שקיבל קיבל, אמר כל מיני דברים והמשיך למסור הלאה. יש ממד של מסורת שעוברת, קבלה-מסירה, קבלה-מסירה, ויש ממד יצירה. כל אחד שמקבל גם יוצר משהו. מרבן גמליאל יש רק את ממד היצירה. לא מופיע פה שהוא קיבל ומסר וכל מיני דברים כאלה. אני עובר לפרק ב'. העסק ממשיך. רבי אומר, שהוא כמובן חלק מהשושלת הזאת של רבן גמליאל. רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא, זה כבר רבן גמליאל השלישי, לא יודע איזה. בנו של רבי יהודה הנשיא. עוד פעם, אף אחד מהם לא קיבל כלום. כמובן ברור לנו לכולנו שהם קיבלו. הם קיבלו מאבותיהם שהיו נשיאי סנהדרין, הייתה שושלת שלמה של חכמים, אבל לא מוזכר במשנה. לא קיבל, לא מסר, לא שום דבר. הוא היה אומר, הוא היה אומר, רבן יוחנן בן זכאי הופ, הבלחה פתאומית. רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ושמאי. מבחינת, בוא נסדר רגע את ההיסטוריה. מכירים את ההיסטוריה. הלל ושמאי זה הזוג האחרון. רבן יוחנן בן זכאי תלמיד בודד, כבר לא זוגות, נגמרו הזוגות, הזוג החמישי, רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ושמאי. משניהם. אוקיי? באיזו תקופה זה היה? רבן יוחנן בן זכאי זה תקופת החורבן. נכון? הוא עוד אומר, תן לי את אספסיאנוס שם, תן לי את יבנה וחכמיה. זאת אומרת, הוא יוצא מהעיר בשלב המצור. רבן יוחנן בן זכאי זה תקופת החורבן. ואז מה קורה? התורה עוברת ליבנה. נכון? רבן יוחנן בן זכאי מבקש, תן לי את יבנה וחכמיה. ואז התורה עוזבת את ירושלים, הסנהדרין עוזבת את ירושלים ועוברת ליבנה. ושמה מרבן יוחנן בן זכאי שעובר, מקיים את בית הדין ביבנה, את מרכז התורה ביבנה, הוא קיבל מהלל ושמאי וזה, אני מזכיר לכם את פרק א', זה בדיוק מה שחסר פה. גמרנו עם הלל ושמאי, רואים? הלל ושמאי קיבלו מהם, משנה י"ב. הם אמרו כל מיני דברים. משנה ט"ז רבן גמליאל אומר. חסר פה באמצע משהו. רבן גמליאל היה תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, רבן גמליאל הראשון. היה תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי ורבי אליעזר היה בן דורו של רבן גמליאל. זה היה דור ראשון של יבנה. ואחריהם היו רבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע שהיה עוד בן גילם פחות או יותר. אחרי זה רבי עקיבא וכל הסיפור של תנור של עכנאי שנגיע אליהם בהמשך. כל החכמים האלה הם תלמידי רבן גמליאל ורבי אליעזר. אז אם אנחנו נסדר את סדר הדורות, אז בעצם יוצא הלל ושמאי הם הזוג האחרון. רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהם. רבן גמליאל ורבי אליעזר שאגב גם היו גיסים, קיבלו מרבן יוחנן בן זכאי והיו להם, היה לרבן יוחנן בן זכאי חמישה תלמידים כבר. ומשמה כבר העסק מתפזר. עכשיו ההעברה מהלל ושמאי לרבן יוחנן בן זכאי עדיין הייתה קבלה. נכון? אבל זהו. מרבן יוחנן בן זכאי לרבן גמליאל אין מסירה, אין קבלה. יש לו חמישה תלמידים. אגב, לא אחד ולא שניים. בדרך כלל זוג מקבל מזוג או תלמיד מקבל מרבו. פה כתוב חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, זה המשנה הבאה שלא קראתי אותה. של רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ושמאי, ואז הוא היה אומר וכולי. חמישה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי. ואלו הם רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי יהושע בן חנניה, רבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך. חמישה תלמידים. לא כתוב שהוא מסר להם שהם קיבלו ממנו. יותר מזה זה גם כבר לא אישי. זה חמישה תלמידים. זה בית מדרש שלם. זה לא אחד מקבל מאחד או שניים מקבלים משניים. העסק מתרחב. הערוץ של המסירה מתרחב ובעצם לא מתואר בכלל כמסירה וכקבלה. ומשם ואילך זה כל מיני חכמים שאומרים כל מיני דברים. התיאור ממשיך. אבל אני חיושב שמאוד בולט שינוי הכיוון שקורה אצל רבן יוחנן בן זכאי. רבן יוחנן בן זכאי הוא האחרון שמתואר כמי שמסרו לו והוא קיבל. ממנו והלאה יש לו חמישה תלמידים. תלמיד ורב יש גם הלאה, אבל אין מסירה וקבלה של התורה. לא רק זה, אני חושב שכדי להדגיש את הנקודה הזאת, המשנה לוקחת את רבן יוחנן בן זכאי שהיה אחרון המקבלים, תולשת אותו מאמצע פרק א'. יש דילוג ישר לרבן גמליאל שהיה דור אחריו. ואת רבן יוחנן בן זכאי שמים באמצע פרק ב'. פתאום חזרנו. רבן יוחנן בן זכאי קיבל מהלל ושמאי, היו לו חמישה תלמידים ועכשיו ממשיכים לחזור לערוץ ההיסטורי, לציר ההיסטורי. למה תלשו אותו משם? מהתיאור הכרונולוגי הרגיל? נדמה לי שזה בדיוק כדי להדגיש שהוא האחרון שקיבל. שמא לא תשימו לב אם התיאור יהיה היסטורי ישיר, אז אולי לא נשים לב שקרה פה בעצם איזשהו שינוי. אז מה עושים? תולשים את רבן יוחנן בן זכאי, ממקמים אותו באמצע פרק ב' של פרקי אבות. שמה עוד הוא הוזכר מסר וקיבל, וזהו. לא עדי אליו ולא ממנו והלאה לא מוזכר במשניות. מבחינה היסטורית זה ממנו והלאה אין מסירה וקבלה. כדי להדגיש, אני חושב שזה אמצעי ספרותי כדי להדגיש את השינוי הזה שקרה פה. לכן מעבירים את רבן יוחנן בן זכאי לפרק שני. מה פשר העניין הזה? הרי ברור שהיו תלמידים ורבותיהם קודם והיו תלמידים ורבותיהם אחר כך. אנשים קיבלו תורה, מסרו תורה, זה היה גם קודם וגם אחר כך. למה המשנה בוחרת לתאר את הדברים בצורה כל כך דיכוטומית? עד רבן יוחנן בן זכאי קבלה ומסירה, מרבן יוחנן בן זכאי בלאגן. יש תלמידים, אין קבלה, אין מסירה, אין כלום. התורה של בני אדם מתחילה פתאום להיות, אם אצל שמעון הצדיק שהיה ראשון החכמים של תורה שבעל פה מתחילה להופיע תורה שמשוייכת לבני אדם, אחרי רבן יוחנן בן זכאי כבר מתחילה להופיע תורה שמשוייכת לבני אדם וגם לא התקבלה משום מקום. היא ממש יצירה יש מאין של, ככה זה מוצג ספרותית כמובן, זה לא נכון, אבל זה מוצג ספרותית כיצירה יש מאין של אותם תלמידים שהיו לרבן יוחנן בן זכאי. ומה פשר הדבר הזה? למה, למה מציגים את זה בצורה כזאת? אני חושב שאם שמים לב עוד פעם לתארוך ההיסטורי, בעצם מה שקרה כאן זה המעבר מירושלים ליבנה, נכון? רבן יוחנן בן זכאי מקים את יבנה, הוא עוד קיבל מהלל ושמאי שישבו בירושלים. הוא עובר ליבנה. ביבנה כבר אין קיבל ומסר. ביבנה יש לו חמישה תלמידים ומלמדים כמובן, לומדים, הכל בסדר, אין קיבל ומסר. יבנה זה משהו חדש. יבנה זו תורה חדשה שנולדת שלא מתקבלת מהדורות הקודמים. עוד פעם, היא מתקבלת מהדורות הקודמים אבל בתיאור הספרותי שחז"ל מתארים לנו את זה, אין קבלה ומסירה. יבנה זאת המצאה חדשה. ממציאים תורה יש מאין. תורה שבאה מלמטה. זה אולי הצעד הבא אחרי שמעון הצדיק. משמעון הצדיק מתחילה תורה שבעל פה, כאשר שם תורה שבעל פה משוייכת לבני אדם אבל עדיין יש תהליך של קבלה ומסירה של התורה ובמקביל לו יש גם פיתוח של התורה שאנשים מחדשים עוד דברי תורה. מרבן יוחנן בן זכאי נעשה דומיננטי יותר מרכיב הפיתוח ופחות דומיננטי מרכיב המסורת. מה קרה שם? חוץ מהטראומה של המעבר בחורבן מירושלים ליבנה, היה שם עוד משהו. מה, מה בדיוק קרה שם? אז בעניין הזה נדמה לי שאנחנו יכולים לעבור לאגדות האלה שהזכרתי קודם ונדמה לי שהן שופכות אור מאוד מעניין על ה על האירועים ההיסטוריים האלה. ואני רוצה קודם כל לעבור קצת על הסוגיות עצמן ואז אני אנסה לעשות אינטגרציה ולהציג תמונה שלמה. אז נתחיל עם הגמרא בברכות, אני אשתף את ה… אוקיי. גמרא בברכות. תנו רבנן, מעשה בתלמיד אחד שבא לפני רבי יהושע, אני אעבור על זה מהר כי אחרי זה את הנקודות החשובות אני אסכם, שבא לפני רבי יהושע אמר לו תפילת ערבית רשות או חובה? אמר ליה רשות. בא לפני רבן גמליאל, אמר לו תפילת ערבית רשות או חובה? אמר לו חובה. אמר לו והלא רבי יהושע אמר לי רשות. אמר לו המתן עד שייכנסו בעלי תריסין לבית המדרש, כן, התלמידי חכמים. שנכנסו בעלי תריסין עמד השואל ושאל תפילת ערבית רשות או חובה? אמר לו רבן גמליאל חובה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שחולק בדבר זה? כן, שימו לב איזה מורא מטיל פה רבן גמליאל, האם מישהו מעז לחלוק על מה שאני אומר? אמר לו רבי יהושע לאו. אז מי ענה לו? רבי יהושע. זוכרים? זה אותו אחד שאמר שתפילת ערבית רשות. לא, לא, אף אחד לא חולק עליך, הכל בסדר. התקרנף מה שנקרא. אמר לו והלא משמך אמרו לי רשות. אתה עצמך אמרו לי שסובר שזה רשות, אז מה אתה עובד עליי פה? אמר ליה יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך. עמד רבי יהושע על רגליו ואמר אלמלא אני חי והוא מת יכול החי להכחיש את המת, ועכשיו שאני חי והוא חי היאך יכול החי להכחיש את החי? קיצור הודה, רבי יהושע הודה שהוא בעצם חלק על רבן גמליאל. היה רבן גמליאל יושב ודן… למה הוא לא הודה? כמובן הוא פחד ממנו פחד מוות, רבן גמליאל הטיל מורא. אוקיי? היה רבן גמליאל יושב ודורש ורבי יהושע עומד על רגליו. זאת אומרת רבן גמליאל השאיר את רבי יהושע לעמוד כמו המורה בכיתה, כן, הפרעת בכיתה תעמוד בפינה ותישאר לעמוד כל הזמן שאנחנו לומדים. השאיר אותו, ממש בייש אותו, כן, השאיר אותו עומד על רגליו עד שריננו כל העם ואמרו לחוצפית התורגמן עמוד ועמד. כאילו תעצור את הלימוד הזה, אנחנו לא מוכנים יותר להמשיך ככה כשרבי יהושע עומד. שם בביזיון. רבי יהושע היה זקן החכמים שמה, מהדור של כמעט של רבן גמליאל. אמרי: עד כמה נצעריה וניזיל? כמה רבן גמליאל יצער אותו וימשיך עוד לעשות את זה? בראש השנה אשתקד צעריה, בבכורות במעשה דרבי צדוק צעריה, הכא נמי צעריה. תא ונעבריה. ובואו נעביר אותו מכהונתו, הוא היה נשיא הסנהדרין רבן גמליאל, נעביר אותו מכהונתו. מן נוקים ליה? מי נשים במקומו? נוקמיה לרבי יהושע. שימו לב, יש פה מהפכה, עושים ממש מרד, פוטש, מדיחים את נשיא הסנהדרין. אין סיפור כזה, זה סיפור יחיד. נוקמיה לרבי יהושע? בעל מעשה הוא. אי אפשר להעמיד את רבי יהושע במקום רבן גמליאל, הוא אחד הצדדים לעימות הזה, אז היה נראה כאילו שיש פה איזושהי קונספירציה, רבי יהושע בעצם עשה את כל זה כדי להדיח את רבן גמליאל ולבוא במקומו. אז לא, את רבי יהושע החליטו לא לשים במקומו. נוקמיה לרבי עקיבא? רבי עקיבא זה כבר דור צעיר יותר. דור צעיר יותר לאו דווקא בגיל אלא בתורה, הוא עוד למד אצל רבי יהושע ורבי אליעזר. דילמא עניש ליה דלית ליה זכות אבות. רבי עקיבא הרי היה בן גרים, אין לו זכות אבות, אז הוא לא יוכל לעמוד בפני הקפידה של רבן גמליאל, אז גם אותו אי אפשר להעמיד. אלא נוקמיה לרבי אלעזר בן עזריה, דהוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא, יש לו גם זכות אבות. וחכם דאמר פריק, הוא עשיר וכולי והוא עשירי לעזרא שיש לו זכות אבות. אתו ואמרו ליה: ניחא ליה למר דליהוי ריש מתיבתא? באו לרבי אלעזר בן עזריה ואומרים אולי אתה מוכן להיות ראש מתיבתא. אמר להו: איזיל ואימלך באינשי ביתי. אני אלך ואמלך באנשי ביתי. אזל ואימלך בדביתהו. הוא נמלך באשתו. אמרה לו: דילמא מעברין לך, כמו שהעבירו את רבן גמליאל גם אותך ידיחו, אל תיכנס לברוך הזה. אמר לה: לשתמש אינש יומא חדא בכסא דמוקרא ולמחר ליתבר. כל עוד נותנים לי אני אשתמש בכוס היקרה הזאת, מקסימום אחרי זה ישברו לי אותה. אמרה לו: לית לך חיורתא. אין לך שערות לבנות, אתה ילד, יצחקו ממך, אתה צעיר. ההוא יומא בר תמני סרי שני הוה, הוא היה בן שמונה עשרה. איתרחיש ליה ניסא ואהדרו ליה תמני סרי דרי חיורתא. היו לו שורות של שערות לבנות, היינו דקאמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא בן שבעים שנה אלא כבן שבעים שנה. הוא אמר את זה מתי שמינו אותו להיות נשיא הסנהדרין, הוא היה אז בן שמונה עשרה. תנא: אותו היום סילקו לשומר הפתח וניתנה להם רשות לתלמידים להיכנס, שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו לא ייכנס לבית המדרש. רבן גמליאל היה אליטיסט, מי שלא בעל מידות מושלמות לא יכול להיכנס ללמוד תורה. כשרבי אלעזר בן עזריה העלו אותו, הוא כבר לא היה קפדן גדול, אז גם בהקשר הזה הוא היה קפדן גדול. העבירו אותו מנשיאותו ושמו במקומו את רבי אלעזר בן עזריה שפתח את שער בית המדרש ואיפשר לכולם להיכנס. ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי. נוספו הרבה ספסלים בבית המדרש כי נוספו תלמידים. אמר רבי יוחנן: פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן, חד אמר אתוספו ארבע מאה ספסלי וחד אמר שבע מאה ספסלי. הוה קא חלשא דעתיה דרבן גמליאל. רבן גמליאל ראה את זה, חלשה דעתו. אמר: דילמא חס ושלום מנעתי תורה מישראל, תראה כמה תלמידים לא נתתי להם להיכנס לבית המדרש. אחזו ליה בחלמיה חצבי חיורי דמליין קטמא, כדי לבנים יפים מלאים אפר שחור. רצו להראות לו שהוא נהג נכון כנראה, או שלא נהג נכון, יש על זה ויכוחים, פשוט שהוא נהג נכון, ולא היא, היינו איתובי דעתיה דחזו ליה, שבעצם לא באמת הוא נהג נכון אבל הראו לו את זה רק כדי ליישב את דעתו של רבן גמליאל שלא יקפיד. תנא: עדויות, מסכת עדויות בו ביום נשנית. שידיחו את רבן גמליאל ושמו במקומו את רבי אלעזר בן עזריה, אז נשנית כל מסכת עדויות. וכל היכא דאמרינן "בו ביום", ההוא יומא הוה. כל מקום בש"ס שתמצאו את המילה "בו ביום", הכוונה ליום הזה שהדיחו את רבן גמליאל ושמו במקומו את רבי אלעזר בן עזריה. ולא הייתה הלכה שהייתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה. מה פשר המשפט הזה? כנראה שהיו הרבה מאוד הלכות שלא הצליחו להכריע אותם בתקופת רבן גמליאל מאיזשהי סיבה, וכשהעבירו אותו מתפקידו ושמו במקומו את רבי אלעזר בן עזריה, הביאו את כל ההלכות שלא הוכרעו בתקופה הקודמת והכריעו אותם בדיון בבית המדרש. עוד נחזור לזה. ואף רבן גמליאל לא מנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת. זאת אומרת רבן גמליאל הבין שהוא היה לא בסדר, או עם כבר את הרהורי החרטה גם בקטעים הקודמים, הוא חזר בתשובה והוא קיבל על עצמו להצטרף לבית המדרש תחת רבי אלעזר בן עזריה. קיבל את הדין. דתנן, בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבית המדרש. אמר להם: מה אני לבוא בקהל? אמר לו רבן גמליאל: אסור אתה לבוא בקהל. אמר לו רבי יהושע: מותר אתה לבוא בקהל. שמים לב להבדל. עכשיו רבי יהושע חולק על רבן גמליאל בפנים. לא רק שהוא לא מכחיש את זה שהוא חלק עליו, הוא חולק עליו בפנים. למה? כי רבן גמליאל קיבל את כללי המשחק החדשים. חזר בתשובה, נכנס לבית המדרש ושיתף פעולה עם כל החכמים שם. עכשיו הוא היה כאחד האדם והיה ויכוח ביניהם. אמר לו רבן גמליאל: והלא כבר נאמר… טוב, מתחיל דיון מפסוקים ודרשות וכולי. בסוף בסוף, מיד התירו לבוא בקהל. פסקו הלכה כמו מי? כמו רבי יהושע. נגד רבן גמליאל. וכמובן זה היה יחד עם רבן גמליאל, הוא ישב בבית המדרש גם. אמר רבן גמליאל: הואיל והכי הוה, איזיל ואפייסיה לרבי יהושע. הוא הבין שהוא טעה, קיבל על עצמו את כללי המשחק, ורוצה לפייס את רבי יהושע. כי מטא לביתיה, הוא הגיע הביתה שלו, חזינהו לאשיתא דביתיה דמשחרן. כן, קירות הבית שלו היו שחורים, כי הוא היה פחמי. אמר לו: מכותלי ביתך ניכר אתה שפחמי אתה. אמר לו רבי יהושע אומר לרבן גמליאל: אוי לו לדור שאתה פרנסו, שאי אתה יודע בצערן של תלמידי חכמים, במה הם מתפרנסים ובמה הם ניזונים. אתה אליטיסט. אתה לא מבין שיש תלמידי חכמים שעובדים במלאכות קשות לפרנסתם ולומדים תורה על יד זה. אתה לא מודע בכלל למצב של הציבור שסביבך. אתה חי לך בארמון שלך, עם האליטיסטים שלך שאתה מכניס לבית המדרש, ואתה חי איתם. אתה לא יודע מה קורה בין תלמידי החכמים בציבור. אמר לו: נעניתי לך, מחול לי. אז רבן גמליאל אומר: אתה צודק, אני חזרתי בי, תמחול לי. לא אשגח ביה. לא היה מוכן. עשה בשביל כבוד אבא. פייס. אז הוא התפייס. אמרו: מאן ניזיל ולימלו לרבנן? אז רבן גמליאל ורבי יהושע התפייסו ביניהם ורצו להודיע חזרה בבית המדרש שהסכסוך יושב. אמר להו ההוא כובס: אנא אזילנא. כן, אז הלך כובס, שלחו אותו רבי יהושע לבי מדרשא וכולי. קיצור, הוא בישר להם שרבי יהושע ורבן גמליאל התפייסו. גם רבי עקיבא שמה הגיע. ואמר רבי יהושע: מוטב איקו, אז אני עצמי אלך לשמה ואסביר להם שהתפייסתי עם רבן גמליאל. בקיצור, רבי יהושע ביקש מהם להחזיר את רבן גמליאל לתפקידו. אמר לו רבי עקיבא: רבי יהושע, נתפייסת? כלום עשינו אלא בשביל כבודך? הרי כל מה שהדחנו את רבן גמליאל זה בשביל כבודך. למחר אני ואתה נשכים לפתחו, נבקש ממנו לחזור חזרה. אמרי: היכי נעביד? מה נעשה עכשיו? נעברהו? מה, נעביר את רבי אלעזר בן עזריה מכהונתו? גמירי: מעלין בקודש ואין מורידין. הוא התמנה להיות נשיא הסנהדרין, מה נוריד אותו חזרה? נדרוש מר חדא שבתא ומר חדא שבתא, נעשה רוטציה כזאת, שבוע שבוע. אתי לקנאויה. אז הוא יקנא בו. אלא לדרוש רבן גמליאל תלתא שבתא ורבי אלעזר בן עזריה חדא שבתא. יש כאלו שגורסים שתי שבתות, לא משנה. והיינו דאמר מר: שבת של מי הייתה? של רבי אלעזר בן עזריה הייתה. מאותו זמן יש בגמרא בכמה מקומות ששואלים: שבת של מי הייתה? מה הכוונה? זה מישהו שהגיע מיבנה ושאלו אותו מי היה ראש הישיבה באותו שבוע, כי הייתה רוטציה בין רבי אלעזר בן עזריה לבין רבן גמליאל. ואותו תלמיד רבי שמעון בן יוחאי היה. התלמיד הזה שהתחיל את כל הסכסוך, שבא ושאל אם תפילת ערבית רשות או חובה. זה היה רבי שמעון בן יוחאי, שהוא כמובן תלמידו של רבי עקיבא, כן, תלמיד צעיר מאוד היה אז. זה סיפור אחד. סיפור שאי אפשר להתעלם מהקשר שלו לזה, זה התנור של עכנאי. תנן התם: חתכו חוליות ונתן חול בין חוליה לחוליה, כן, איזה שהוא תנור מסוים שבנוי באופן שיש חוליות חוליות וחול ביניהם, רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאים. מחלוקת על הטומאה של תנור. וזהו תנור של עכנאי. מאי עכנאי? אמר רב יהודה אמר שמואל: שהקיפו דברים כאכנא זו נחש, כמו שהוא מקיף, וטימאוהו. תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אני מזכיר לכם רבי אליעזר גיסו של רבן גמליאל. בסדר? הם בעצם היו. מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי, אם אני ממקם את זה על הציר ההיסטורי שבו פתחתי. באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו. אמר להם: אם הלכה כמותי, חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה ארבע מאות אמה. אמרו לו: אין מביאים ראיה מן החרוב. זה לא ראיה, הראיות האלה לא מקובלות עלינו. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאים ראיה מאמת המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה, אתם מה טיבכם? מה אתם מתערבים? יש לנו פה ויכוח תורני. מה אתם מתערבים, קירות בית המדרש? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדיין מטים ועומדים. הם נשארו מוטים, באמצע. חזר ואמר להם, רבי אליעזר: אם הלכה כמותי, מן השמיים יוכיחו. יצאה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר, שהלכה כמותו בכל מקום? עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמיים היא. גם בת קול לא מקבלים. מאי לא בשמיים היא? אמר רבי ירמיה: שכבר ניתנה תורה בהר סיני, אין אנו משגיחים בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני, כבר כתבת, מי זה כתבת? הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת, הטענה, הבת קול בעצם זה בת קול של הקדוש ברוך הוא, והחכמים אומרים לקדוש ברוך הוא, לבת קול הזאת, הרי אתה כתבת, הם פונים אליה עכשיו, לא לרבי אליעזר, אתה כתבת בתורה: אחרי רבים להטות. גמרנו. לא משגיחים יותר בבת קול. עכשיו זה רק משא ומתן בבית המדרש. אשכחיה רבי נתן לאליהו. אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בהיא שעתא? אמר ליה: קחייך, וחיך, ואמר: ניצחוני בניי, ניצחוני בניי. אמרו: אותו היום הביאו כל טהרות שטהר רבי אליעזר ושרפום באש. ביטלו את כל הפסקים של רבי אליעזר שהיה גדול הדור. ביטלו הכל. ונימנו עליו וברכוהו. כמובן, נידו אותו. אמרו: מי ילך ויודיעו? אמר להם רבי עקיבא שהוא היה תלמיד שלו: אני אלך, שמא ילך אדם שאינו הגון ויודיעו ונמצא מחריב את כל העולם כולו. כן, זה הקפידה של רבי אליעזר, כמו הקפידה של רבן גמליאל. מה עשה רבי עקיבא? לבש שחורים ונתעטף שחורים, ישב לפניו בריחוק ארבע אמות. אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, מה יום מיומיים? אמר לו: רבי, כמדומה לי שחברים בדילים ממך, אתה מנודה. אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו ונשמט וישב על גבי קרקע, זלגו עיניו דמעות. לקה העולם שליש בזיתים ושליש בחיטים ושליש בשעורים, ויש אומרים אף בצק שבידי אישה תפח. תנא: אך גדול היה באותו היום. שימו לב לביטוי, אותו היום. מה זה אותו היום? ראינו בגמרא בברכות, כל מקום שכתוב בו ביום או אותו היום זה אותו יום שהעבירו את רבן גמליאל מנשיאותו. שבכל מקום שנתן בו עיניו רבי אליעזר נשרף. עכשיו תראו הנה גיסו. ואף רבן גמליאל היה בא בספינה. עמד עליו נחשול לטבעו. זה גיסו של רבי אליעזר, שהוא כבר עשה תשובה בסיפור של ברכות. אוקיי? עכשיו הקפידה של רבי אליעזר באה לא רק לאופוזיציה אלא גם למי שהיה איתו בקואליציה והצטרף לאופוזיציה. רבן גמליאל. הוא רוצה לטבע גם אותו, הקפידה של רבי אליעזר. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל. לכן אני חזרתי בי והצטרפתי לבית המדרש. עזבתי את רבי אליעזר לבד. הרי על זה הוא מתנצל פה. הוא היה מהמפלגה של רבי אליעזר גיסו, הם נלחמו נגד צעירי התלמידים. צעירי התלמידים הדיחו את רבן גמליאל, הוא חזר למקום אחרי שהוא קיבל על עצמו את כללי המשחק החדשים. רבי אליעזר סירב לחזור בו. ולכן את רבי אליעזר, להבדיל מרבן גמליאל, נידו והוא ישב בלוד עד סוף ימיו, עד מותו. ישב מנודה בלוד. ורבן גמליאל אמר: דע לך הקדוש ברוך הוא, אומר לקדוש ברוך הוא, אני מה שחזרתי בי זה כדי שלא ירבו מחלוקות בישראל, לא עשיתי את זה לכבודי. אימא שלום דביתהו דרבי אליעזר אחתיה דרבן גמליאל הוות. כן? היא הייתה אשתו של רבי אליעזר ואחותו של רבן גמליאל, זה גיסים. מההוא מעשה ואילך לא הוות שבקה ליה לרבי אליעזר למיפל על אפיה. לא נתנה לו ליפול על פניו. ההוא יומא ריש ירחא הוה ואיחלף לה בין מלא לחסר, לא משנה, בקיצור היה שם איזשהו סיפור שמראה שהוא מאוד מאוד הצטער והקפיד וכדומה. אלה בעצם שני הסיפורים שמהם אני רוצה להתחיל לפענח מה קרה בפרקי אבות. צריך להבין מה היה הדיון פה, ואיך זה בא לידי ביטוי בפרקי אבות, ואז נראה גם עוד כמה גמרות. אנחנו נצא עכשיו לשלוש ארבע, ארבע דקות נגיד הפסקה, עד עשרה לשבע. תשטפו פנים, תשתו קפה ונחזור חזרה. טוב בואו נתחיל. מה תאחזו במצלמות ובכל ה… אוקיי, אז תפתחו רק מצלמות מי שאין לו איזה אילוץ מיוחד, בסדר? טוב אז אני חוזר. אז עכשיו אני רוצה קצת להתחיל לדבר קצת מה בעצם היה שם. במחלוקת אני אתחיל מהתנור של עכנאי דווקא. במחלוקת על התנור רבי אליעזר הגדול בעצם נחלק במחלוקת הלכתית עם חבריו שם לגבי טהרה של תנור. למה זה היה כל כך דרמטי עם ראיות לפה וראיות לשם? למה נידו אותו? מה, אסור לחלוק? למה מנדים בן אדם שמחזיק בעמדה אחרת? איפה שמענו דבר כזה שמי שלא מסכים לדעת חבריו אז מנדים אותו? מה פשר העניין הזה? מה זה כל הראיות המיסטיות האלה שרבי אליעזר הביא שם, אמת המים והעצים וקירות בית המדרש וכל הבת קול וכל הדברים מהסוג הזה? נדמה לי ששני הסיפורים האלה ביחד, והזכרתי שכתוב באותו היום, בסיפור בבבא מציעא כתוב באותו היום, והגמרא בברכות אומרת כל בו ביום זה אותו היום שהדיחו את רבן גמליאל מכהונתו. עכשיו כמובן אין הכוונה דווקא ליום קלנדרי של עשרים וארבע שעות, הכוונה זה אותה מערכת אירועים שבטח לקחה כמה ימים, שבועות או אני לא יודע מה, משהו כזה, אבל זה היה בתקופה מאוד מאוד מוגדרת, היום המסוים הזה. כל האירועים האלה קרו בעצם באותה מסכת אירועים. מה פשר העניין הזה? אולי לפני כן אני אביא לזה ראיות. ברכות אומרת. עכשיו במשנה בעדיות בפרק ז' משנה ז' מופיע שם ככה, הם העידו על תנור שחתכו חוליות שנתן חול בין חוליה לחוליה שהוא טמא שרבי אליעזר מטהר. זאת אומרת ההלכה של התנור נאמרה גם היא במסכת עדיות שנשנתה באותו היום. זה עוד לינק או עוד רמז לזה ששני הסיפורים האלה הם בעצם הם מתרחשים באותו הקשר, זה אותו סיפור. וראינו כבר שרבן גמליאל ורבי אליעזר זאת מפלגה אחת, זאת המנהיגות הישנה, הגווארדיה הוותיקה, וכנגדם עומדים הצעירים בהנהגתו של רבי יהושע שהוא בן גילם, אבל האחרים הם צעירים יותר, רבי אלעזר בן עזריה, רבי עקיבא, אלה אלה דור צעיר יותר שהם מורדים כנגד שני הזקנים, רבן גמליאל ורבי אליעזר שהם גם גיסים כמו שהסיפור עצמו אומר. אוקיי, מה היה שמה בעצם בסיפור הזה? תראו רבי אליעזר הגדול, אליעזר בן הורקנוס זה רבי אליעזר הגדול. רבי אליעזר הגדול בעצם היה ב רואים בכמה מקומות שהוא תפס שתורה אמורה לעבור במסורת, אנחנו אמורים להיות צינורות חלולים. רבי אליעזר היה זה שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, בור סוד שאינו מאבד טיפה, כך משנה באבות אומרת. זאת אומרת רבי אליעזר היה זה שצבר את כל המידע שרבותיו העבירו אליו והעביר אותו הלאה. מבחינתו תורה זה משהו שקיבל מרבותיו, הוא לא מחדש מעצמו כלום, הוא רואה את עצמו כצינור חלול. ולכן רבי אליעזר אומר לחבר'ה שמה, תשמעו התנור הזה הוא תנור טהור, אני אומר לכם, קיבלתי מרבותיי. עכשיו הם הביאו לו כל מיני ראיות, עזבו אותי מראיות, אני אומר לכם מה קיבלתי מרבותיי. מה שקיבלתי מרבותיי זאת התורה, מה אכפת לי הסברות שלכם והראיות שלכם? ואז מה שהוא עושה הוא מתחיל להביא כל מיני ראיות מיסטיות. למה למה כן יש עוד מקורות שאומרים על רבן גמליאל על רבי אליעזר את אותו הדבר, כן יש באבות דרבי נתן כתוב שאם יהיו כל הימים דיו וכל קנים קולמוסין וכל בני אדם לבלרים אינם יכולים לכתוב כל מה שקריתי ושניתי. זאת אומרת רבי אליעזר הוא בור סוד שצובר הכל מרבותיו ולא אומר שום דבר שלא שמע מהם. אוקיי, עכשיו בתנור הזה בוויכוח על התנור הוא מביא ראיות מחרוב, אמת המים, בת קול, קירות בית המדרש. למה מה מה כמו שרבי יהושע אומר להם תלמידי חכמים מנצחים פה בהלכה ואתם מה טיבכם? מה אתם נכנסים לנו פה לדיון הלכתי? מה הכוונה? מה היה הסיפור פה? רבי אליעזר טען שיש לו ראיות מיסטיות לזה שהוא צודק. מה פירוש ראיות מיסטיות? הראיות המיסטיות האלה לא אומרות שהתנור טהור, הראיות המיסטיות האלה אומרות שרבי אליעזר הוא צדיק והקדוש ברוך הוא מסכים לכל מה ש זה ראיות לגופו של אדם לא לגופו של עניין. וזה מזכיר לנו את הגישה שרבן גמליאל שלא הכניס לבית המדרש אדם שלא שאין תוכו כברו. כי רבן גמליאל גם הוא בודק את האנשים לגופו של האדם לא לגופו של עניין. אם אתה לא תלמיד הגון לא תיכנס לבית המדרש, למרות שמה הבעיה? מקסימום תגיד שטויות אז אנחנו נבדוק אותך ונראה לך שאתה טועה. לא, מי שתלמיד לא הגון לא נכנס לבית המדרש כי בודקים לגופו של אדם. למה זה כך? אני טוען שזה לא אני בעצם, הרעיון המקורי לקוח מספר שנקרא לדעת חכמה של מנחם פיש, אוניברסיטת תל אביב. הנקודה הבסיסית נמצאת כבר שם. והטענה בעצם היא הבאה, יש פה ויכוח בין תורה של מסורת לתורה של משא ומתן. רבן גמליאל ורבי אליעזר טוענים שתורה עניינה מסורת, היא עוברת מאב לבן, מה שקיבלנו זה תורה, כל ההמצאות שלכם אתם גאונים, אתם מאוד הגיוניים, לא מעניין אותי כקליפת השום. אני קיבלתי מרבותיי לא כך, וזה הכל. עכשיו בתורה של מסורת אנחנו לא צריכים לבדוק אם הבנאדם מוכשר או לא צריך להיות מוכשר. אנחנו צריכים לבדוק אותו אם הוא אמין, אם הוא צדיק, אם תוכו כברו. למה? כי אם התורה עוברת במסורת ואנחנו לא בודקים את המסורת עם ההיגיון שלנו, אנחנו רוצים רק לדעת שזה אכן מה שנמסר למשה מסיני, אז צריך שיהיה מישהו שתוכו כברו שלא ישקר לנו. כי אם הוא ישקר לנו הוא יעביר לנו תורה לא נכונה, אז צריך. בדוק את האנשים, לא את ההיגיון שלהם, אלא את המידות שלהם. אנחנו צריכים לבדוק את האנשים ולא את התורה. בודקים את הדברים לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. זאת הייתה המדיניות של רבן גמליאל ורבי אליעזר. לכן גם הראיות שרבי אליעזר מביא הן ראיות לגופו של אדם. תראו שאני המוסר הכי נאמן שיש, כי קירות בית המדרש יוכיחו, אמת המים. מה זה קשור לטהרה של התנור? כמו שרבי יהושע אומר לו, אנחנו מתנצחים בהלכה, מה זה מעניין אותי עכשיו אם אתה מצליח להפיל את קירות בית המדרש? שזה מה שאתה גוזר, הקדוש ברוך הוא מקיים. מה זה מעניין? מישהו מתווכח על זה שאתה צדיק? אני מתווכח איתך על טהרת התנור. מה הקשר לראיות האלה? כי רבי אליעזר תפס שאנחנו לא צריכים בכלל להתווכח לגופו של עניין, זה לא רלוונטי. אני אספר לכם את העובדות ההלכתיות, מה שקיבלתי מרבותיי, מה שבא ממשה רבנו, זה הכל. מה אכפת לי כל הסברות שלכם? תורה עוברת במסורת, נקודה. והחכמים שעמדו מולו אמרו שזה לא ייתכן. יש לנו סברה והמסורת הזאת לא נשמעת לנו הגיונית, ולכן אנחנו טוענים שצריך לפסוק הלכה נגד המסורת שרבי אליעזר מעביר לנו, נגד מה שהוא שמע מרבותיו, כי לנו לא נראה הגיוני. זה היה שורש הוויכוח. ולכן רבן גמליאל היה קפדן גדול ולא הסכים שמישהו יטיל ספק במה שהוא אמר. הוא נידה את רבי יהושע שם, טרטר את רבי יהושע שהעיז לחלוק עליו. למה? מה אסור לחלוק? התשובה היא אסור לחלוק, כי רבן גמליאל אומר לך משהו שהוא קיבל מרבותיו, וזה שיש לך סברות אחרות, מה זה מעניין אותי? תורה זה תורה של הקדוש ברוך הוא, לא תורה של רבי יהושע. רואים איך זה מתקשר כבר לתורה של בני אדם שדיברנו בהתחלה? תורה זה תורה של הקדוש ברוך הוא. ולכן רבן גמליאל לא מוכן לקבל שום מרידות וסברות ואוטונומיה מחשבתית. מה שאני אומר לכם זה התורה, נקודה. ומי שלא מקבל את זה, אני אטרטר אותו עד מוות. ולכן רבי יהושע גם פוחד להגיד לו שהוא חולק עליו, כי זאת הייתה המדיניות של רבן גמליאל. ואותו דבר רבי אליעזר, אותו דבר, זאת הייתה המפלגה של הזקנים. עכשיו מה היה הרקע? אני מזכיר לכם שהלל ושמאי היו רבותיו של רבן יוחנן בן זכאי שהקים את יבנה. רבן גמליאל הוא כמעט בן דורו של רבי יוחנן בן זכאי, קצת אחריו. המחלוקת בין תלמידי בית הלל ובית שמאי, בירושלמי מופיע שהגיע עד כדי כך שהם רצחו או הרגו זה בזה. למה זה הגיע לשם? כיוון שברגע שנוצרת מחלוקת, תורה של מסורת נשברת. כי ברגע שתורה מבוססת על מסורת, מה שקיבלנו מרבותינו זה תורה, לא מעניין אותי הסברות שלך. פתאום מגיעים אנשים עם שתי מסורות שונות. מה עושים? להפעיל את הסברה לראות מי צודק? אין סברות. אנחנו שואלים מה אמר משה רבנו, לא מעניין אותי הסברות שלך. מה עושים במצב כזה? כשאין דרך להתמודד, כשאין דרך לברר, ללבן, כשאין מעמד לשכל ולהיגיון, כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לרצוח אחד את השני. והחשש היה כל כך גדול שהתורה מתפרקת, עד כדי כך שהם הגיעו ממש למלחמה. עוד פעם, אני לא יודע אם זה תיאור היסטורי אותנטי, אבל זה לפחות מצביע על העוצמה של המאבק. היה שם פחד גדול שהתורה הולכת לאבדון, כי תורה של מסורת, ברגע שמסורת משתבשת, תלמידי הלל ושמאי לא שימשו כל צורכם ואז נוצרה המחלוקת, נכון כך אומרת הגמרא וכך מביא הרמב"ם גם. ואז נוצרת המחלוקת, מה עושים? עכשיו צריך לבדוק מי צודק. מה הבעיה? אני אומר לך שרבי אמר כך והוא אומר שרבו אמר כך. אין דרך לבדוק מי צודק. מסורת מול מסורת. מה עושים? נעשה חפירות ארכיאולוגיות ונראה מה אמרו הדורות הקודמים? מה נעשה? אין דרך להכריע. כשאין דרך להכריע הולכים מכות. ברגע שיש חשש שהתורה מתפרקת, וזה כבר קורה שני דורות אחרי הלל ושמאי, בדור יבנה שבית הלל ובית שמאי כבר המחלוקת בשיאה. רבי אליעזר שמותי, יש כאלה שמפרשים שמותי זה מבית שמאי, אחרים מפרשים שמותי הכוונה בשמתא, זאת אומרת מנודה. אבל אבל יש שמה מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי בשיאה. חכמים מבינים שאם לא תשתנה המדיניות, התורה הולכת לאבדון. כל בית מדרש, כל אחד שמוצא איזושהי שיטה משלו הופך להיות שיטה עצמאית, אין דרך להידבר, אין דרך להכריע, אין דרך ללבן ולשאת ולתת. התורה מתפצלת למיליון תורות, אין תורה יותר, זה נגמר. ולכן הוויכוח על התנור של עכנאי, כמו הוויכוח בין רבי יהושע ורבן גמליאל בברכות, הוא לא ויכוח על טהרה של תנור וגם לא על הם מתעקשים שכל מי שחולק עליהם טועה ושישתוק, אין מקום לדעתו. החכמים הצעירים אומרים להם חברים, או רבותינו, לא חברים. רבותינו, אם אתם תמשיכו באופן הזה, התורה מתפרקת. כבר היום יש לנו את בית הלל מול בית שמאי ואין לכם הצעה איך להכריע את זה. אז מה עושים? אין ברירה אלא לשנות מדיניות, והתורה מפסיקה להיות תורה של מסורת כי איבדנו את המסורת, המסורות התפצלו, אנחנו כבר לא יודעים מה המסורת האותנטית. אין ברירה אלא להיזקק לשכל שלנו. ולכן עומד רבי יהושע ואומר לא בשמים היא, לא מעניין אותי מה המסורת אמרה לך שמשה רבנו קיבל מהקדוש ברוך הוא, אני שואל מה השכל שלי אומר. והתורה הופכת מתורה של מסורת לתורה של משא ומתן. והנידוי שנידו את רבי אליעזר היה בגלל זה שרבי אליעזר לא קיבל עד הסוף את הדין, הוא התעקש שתורה צריכה להיות תורה של מסורת, זה לא בגלל שהוא חלק עליהם בתנור. מחלוקות לא מנדים על מחלוקת, בטח לא אותם אלה שרוצים, מדברים בשבח המחלוקת. כל מה שהם רוצים להגיד זה תאפשרו מחלוקות. אז אתם עצמכם מנדים את מי שחולק עליכם? התשובה היא כן, כי אנחנו לא מנדים אותו על זה שהוא חולק עלינו בדין תנור, אנחנו מנדים אותו על זה שהוא לא מוכן לקבל את תופעת המחלוקת. על זה שמבחינתו תורה זה תורה של מסורת ולא של משא ומתן. ומי שלא מקבל על עצמו את הדין ינודה עד סוף ימיו, כי אם אנחנו נאפשר לו להמשיך לתפקד פה, התורה מתפרקת. זה לא בעיה של טהרה של תנור, זה בעיה שהתורה מתפרקת. ורבן גמליאל חזר בתשובה, וזה מה שהוא אומר שמה הרי: ריבונו של עולם, לא בשביל בית אבא עשיתי אלא כדי למנוע מחלוקות בישראל. הוא פתאום הבין כמה צודקים התלמידים הצעירים שלו, הוא הבין שאם ימשיכו עם המדיניות שלו ושל רבי אליעזר של תורה של מסורת, התורה הולכת לאבדון. כדי למנוע את המחלוקות האלה, כדי למנוע את ההתפצלות, לא את המחלוקת עצמה אלא את ההתפצלות שבאה בעקבותיה, רבן גמליאל חוזר לבית המדרש ודן עם רבי יהושע בגובה עיניים על גר עמוני. למה? כי הוא מבין שתורה צריכה להיות תורה של משא ומתן ולא תורה של מסורת. ברגע שהוא מבין את זה, מחזירים אותו חזרה לכהן כנשיא הסנהדרין כי הוא קיבל על עצמו את כללי המשחק החדשים. אז רבן גמליאל עזב את המפלגה של רבי אליעזר והצטרף למפלגה של המורדים, ועל זה רבי אליעזר רוצה להטביע את הספינה שלו עם הרוח בים. ורבן גמליאל אומר ריבונו של עולם, לא עשיתי את זה בשבילי, עשיתי את זה כדי למנוע מחלוקות בישראל. רבי אליעזר מקפיד עלי, אני מבין למה הוא מקפיד עלי, גם אני חשבתי כמוהו, אבל אני מבין שהתלמידים שלנו צדקו. ולכן אתה ריבונו של עולם צריך להציל אותי מהקפידה של רבי אליעזר. זה מה שאומר רבן גמליאל שם. ומה שקרה ביבנה באותו זמן זה היה המהפכה שתורה עוברת מתורה של מסורת לתורה של משא ומתן. ולכן רבי אלעזר בן עזריה כשמחליף את רבן גמליאל מכניס את כל התלמידים לבית המדרש. למה? כי הוא מפסיק לבדוק לגופו של אדם, הוא מתחיל לבדוק לגופו של עניין. אם אתה אין תוכך כברך, תגיד את מה שאתה חושב, אנחנו נפעיל את הראש שלנו ונבדוק אם אתה צודק או לא. אני לא מקבל את הדברים רק כי אתה אומר ששמעת מפי רבך. זה היה בפאזה הקודמת, עכשיו אתה צריך לעמוד במבחן ההיגיון שלנו. עכשיו אם אני בודק את הדברים שלך במבחן ההיגיון, מה אכפת לי מהמידות שלך? מה אכפת לי אם תוכך כברך או לא? תגיד מה שיש לך להגיד, תן לי את הנימוקים, ואנחנו נבדוק אם זה נראה לנו או לא נראה לנו. רבן גמליאל ורבי אליעזר לא נתנו למי שאין תוכו כברו להיכנס לבית המדרש כי הם רצו מוסרים שהם צינור חלול, מוסרים אידיאליים, מוסרים שיביאו את התורה אז איז כמו שהם קיבלו אותה. משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע. מסרה, מסר את התורה שהוא קיבל. אותה תורה שהוא קיבל הוא מסר. אוקיי? אנחנו רוצים כאלה מוסרים שהם צינור חלול. ברגע שרבן גמליאל הודח המהפכה הושלמה, רבן גמליאל הצטרף חזרה אל המורדים. רבי אליעזר לא קיבל את הדין ונשאר מנודה עד סוף ימיו בלוד. כי הוא לא קיבל את הדין הזה של תורה של משא ומתן וזה נשאר תורה של מסורת בעיניו. ולכן הוא נשאר מנודה עד סוף ימיו. התלמיד חכם הכי גדול בדור, שכל המסורות כולן התנקזו אצלו. אנשים אפילו לא באו לשאול אותו כשהם מתלבטים בהלכה. נראה עוד מעט גמרות על זה. לא באו לשאול אותו אפילו את מאגר המידע הכי גדול. גדול, שימו לב, תורה שעוברת בעל פה. זה לא כתוב בספרים, הכל עובר בעל פה. ויש לכם מישהו שמחזיק את כל התורה כולה, אתם לא באים לשאול אותו כשיש לכם שאלה? לא, כי הוא מנודה. אנחנו נמציא תורה חדשה ולא נקבל את התורה ממנו, כדי להגן את המסקנה של המרד הקדוש הזה, שאומר שהתורה מפסיקה להיות תורה של מסורת ומתחילה להיות תורה של משא ומתן. ואני חושב שזה פשר שינוי הסגנון בפרקי אבות. רבן יוחנן בן זכאי היה הדור האחרון שקיבל תורה ומסר אותה הלאה. זהו. תלמידי רבן יוחנן בן זכאי זה רבן גמליאל ורבי אליעזר. רבן גמליאל עוד עדיין היה ממקבלי התורה מרבן יוחנן בן זכאי יחד עם רבי אליעזר, אבל הוא עצמו אחרי זה חזר בו, ויותר לא רואה את התורה כתורה של מסורת אלא כתורה של משא ומתן. זה בא מהראש שלי, לא מרבן יוחנן בן זכאי. ולכן אי אפשר כבר להגיד שרבן גמליאל קיבל תורה מרבן יוחנן בן זכאי, כי הוא כבר לא שייך לשלב של התורה שמוסרים ומקבלים אותה, מקבלים ומוסרים. הוא כבר בשלב החדש של הוא היה אומר. השלב של הוא היה אומר זה תורה שיוצרים בני אדם, לא קיבלו אותה במסורת. ולכן אומרים רבן גמליאל בפרק ראשון של פרקי אבות, זוכרים דילגו על רבן יוחנן בן זכאי, רבן גמליאל היה אומר. הוא לא קיבל מאף אחד ולא שום דבר, למה? כי רבן גמליאל היה בעל תשובה שפתח את התהליך הזה של תורה של משא ומתן, כשהוא חזר בתשובה והצטרף אל המורדים. לכן הוא מובא שמה אחרי הלל ושמאי. ורבן יוחנן בן זכאי שעוד קיבל מהלל ושמאי מופיע רק בפרק ב', כדי להראות לנו שפה קרה איזשהו שינוי של כיוון הפוך לחלוטין. תורה של מסורת הפכה לתורה של משא ומתן. לכן באותו יום הביאו את כל מסכת עדיות נשנתה באותו היום. מה מאפיין את מסכת עדיות? כלום. בניגוד לכל שאר המסכתות בש"ס, מסכת עדיות זה לא מסכת שעוסקת בנושא מסוים. כשמה כן היא, עדיות. מה זה עדיות? כמו שהגמרא, קראנו את הגמרא. הגמרא אומרת שבאותו יום הביאו את כל ההלכות הפתוחות שהיו בעידן של רבן גמליאל, דנו בהם בבית המדרש, כולל אגב התנור של עכנאי מופיע גם במסכת עדיות, והכריעו את הדין. למה זה, למה היה צריך לעשות את זה? איך זה קשור למהלך פה? מאוד פשוט. בתקופה של רבן גמליאל של תורה של מסורת, כאשר התעורר ויכוח על משהו, לא הייתה דרך להכריע אותו. אין איך להכריע. הוא אומר שרבו אמר כך והוא אומר שרבו אמר כך. וגם תראו איך זה נקרא: עדיות. מה זה עדיות? אני מעיד שרבי אמר כך, והוא מעיד שרבו אמר כך. מצוין, אתם שני עדים כשרים, אבל מה אני אעשה איתכם עכשיו? שתי עדויות סותרות, מה אני אעשה? צריך להפעיל את הראש ולהכריע, נכון? אבל אצל רבן גמליאל ורבי אליעזר אין דבר כזה. יש רק עדויות, זה תורה של מסורת. ההלכות האלה נשארו תלויות ועומדות ולא יכלו להכריע אותן. כשחכמים ראו שהתורה מתחילה להתפרק, אין דרך להכריע מחלוקות, אין דרך להגיע למסקנות, הם עשו מהפכה והדיחו את רבן גמליאל ונידו את רבי אליעזר. ושמו במקומם את רבי אלעזר בן עזריה. ואז באותו יום הביאו את כל העדויות הפתוחות שלא הצליחו להכריע, והכריעו אותם במשא ומתן. וזה מה שהמשנה בעדיות אומרת: אף תנור של חוליות הכריעו שהוא טמא, אותו תנור שרבי אליעזר היה מטהר. זה לשון המשנה. רבי אליעזר העיד שהתנור טהור, קיבל מרבותיו שקיבלו מרבותם עד משה רבנו. ואנחנו פוסקים שהתנור טמא. וזה מה שאומר רבי יהושע לא בשמים היא. לא בשמים היא זה לא רק לא משגיחים בבת קול, זה משהו הרבה יותר עמוק. לא בשמים היא הכוונה גם לא בהר סיני היא. אנחנו לא מקבלים תורה רק בגלל שאתה קיבלת מסורת מסיני. מבחינתנו זה צריך לעבור את הראש שלנו. הסברה שלנו קובעת מה היא ההלכה ולא המסורת. לא בשמים זה לא רק בת קול שיוצאת עכשיו, לא בשמים היא גם השמיים שהתגלו למשה בסיני. מה זאת אומרת? אנחנו כולנו לומדים את התורה שמשה קיבל בסיני, מנסים לברר מה הוא קיבל שם. ברגע שיש לנו שתי מסורות או יש לנו דעות שונות בעניין, לא יעזור שתספר לי תישבע לי באותות ובמופתים שקיבלת מרבותיך שכך אמרו למשה בסיני, כי לא בשמים היא. כי אנחנו קובעים מה הקדוש ברוך הוא אמר למשה בסיני עם ההיגיון שלנו. וכתוב בתורה אחרי רבים להטות, אם יש ויכוח ננסה לשכנע. לא הצלחנו לשכנע? הצבעה. יש דרכי הכרעה. זה האלטרנטיבה ללא בשמים היא. אבל יש את ההלכות למשה מסיני שלא נערער עליהם ויש את המסורת שקיבלנו שכולם מסכימים שזאת ההלכה אבל מצדיקים את זה בכל זאת בדיעבד. יש אני אגיע לזה בהמשך. ברור שהם לא זנחו לגמרי את המסורת. כשיש מסורת מקובלת שכולם הסכימו שמסורת למשה בסיני ודאי שהמשיכו עם זה. אבל במקום שהתעוררו ספקות הם לא היו מוכנים להכריע אותם על סמך עדויות. צריך להכריע את זה על סמך משא ומתן. אני אגיע לזה עוד רגע. אחרי רבים להטות זה איזה פסוק נכון? מה? לא תהיה אחרי רבים לרעות אחרי רבים להטות כן. אז אם זה פסוק כבר בתורה אז אוהו, פסוק בתורה שהם כמובן פירשו אותו באופן שהם בחרו לפרש אותו. איך מפרשים את זה אם לא זה שכאילו אחרי רבים להטות זה אומר שיש ויכוח אז מכריעים לפי הרוב? התורה הפסוק עובד הפוך. לא תהיה אחרי רבים לרעות או אחרי רבים להטות. לא תהיה. וחז"ל מדברים על זה השאלה איך לפרש את זה אם זה דרש או פשט או מה בדיוק כתוב שמה וזה לא מדבר על בית דין בכלל שמה. מה זה אחרי רבים להטות? מי אמר שזה מדבר על בית דין בכלל? סתם כתוב אל תהיה אל תיגרר אחרי הרבה אנשים שעושים דברים רעים. טוב בכל מקרה פירשו את זה באופן הזה. כן אני תוהה איך זה יכול להיות שזה החזיק מעמד כל כך עד השלב הזה כי הרי היו פה המון… עד השלב הזה נשמתי כי כשלא שימשו תלמידי הלל ושמאי תלמידי הלל ושמאי זה הדורות האלה בדיוק. הלל ושמאי זה הזוג האחרון רבותיו של רבי יוחנן בן זכאי. תלמידי הלל ושמאי לא שימשו כל צורכם וזה פעם ראשונה בהיסטוריה של ההלכה שנוצרו שני בתים שלכל אחד יש משנה סדורה ואין להם דרך לדבר ביניהם חוץ מאשר להרוג אחד את השני. עד אז היו מחלוקות אבל הצליחו להכריע את זה בצורה מוסכמת. היו מחלוקות גם קודם. המחלוקת הראשונה מוזכרת בחגיגה של שני היוסי. הזוג השני או השלישי אני לא זוכר כבר שני היוסי זה המחלוקת הראשונה המתועדת בתורה שבעל פה על סמיכה ביום טוב. הלל ושמאי שניים שלושה דורות אחרי זה תלמידיהם כבר מתחיל להיווצר שתי תורות. לגמרי שתי תורות זה כבר לא מחלוקת על משהו אחד. אין דרך לדבר. ובשלב הבא זה היה מתפצל למאה תורות לאלף תורות או תורת כל אחד בידו. ולכן חכמים בדור ראשון של יבנה החליטו לעצור את התהליך הזה ולעשות מהפכה. זה בדיוק מה שהם עשו שם. עכשיו תראו. אבל מאיפה היה להם את הסמכות לעשות את המהפכה הזו? הם היו סנהדרין? הם לא היו סנהדרין. לא הם היו כנראה חברים בסנהדרין אבל זה בכלל לא קשור. לא צריך סמכות כדי לעשות מהפכה. מהפכה עושים כשצריך. סמכויות והשיטה הרגילה עובדת מתי שהעסק עובד כסדרו. מתי שיש משבר אז צריך מהפכות. אתן לכם דוגמה הרי בתנורו של עכנאי יוצאת בת קול מהשמים נכון? ואומרים לא בשמים היא. אז למה במחלוקות הלל ושמאי בגמרא בעירובין מכריעים על פי הבת קול? יצאה בת קול ואמרה שהלכה כבית הלל. לא חייבים לפרש ככה. מה? לא חייבים לפרש ככה אפשר לומר שהגמרא אומרת שהלכה כבית הלל והבת קול רק אמרה שאלו ואלו דברי אלוהים חיים. לא בגמרא זה מוצג אחרת. לא זה בצורה זה תלוי איזה פסיק. זה עניין של פסיק. לא אבל זה הגמרא זה דור של הכרעה. הם לא דנו לגופו של הדין אלא הפרוצדורה של הכרעה איך מכריעים. נכון. מה קרה? הרי התוספות גם אומר שמה היה למה לא הלכו אחרי הרוב? אחרי רבים להטות. כי היה ויכוח בית שמאי היו מחדדי טפי. היו מחדדים יותר ובית הלל היו רבים יותר. מטבע הדברים יש מעט חכמים והרבה פחות חכמים נכון? אז לכן בית שמאי היו חכמים יותר בית הלל היו רבים יותר. עכשיו היה ויכוח מה הוא הרוב הקובע רוב החוכמה או רוב האנשים? סופרים רגליים או סופרים ראשים בקיצור איזה רוב קובע. אז לבית הלל היה את רוב הרגליים ולבית שמאי היה את רוב הראשים. אז עכשיו לא יודעים גם איך להכריע על פי הרוב. בית שמאי אומרים אנחנו הרוב כי אנחנו רוב החוכמה ובית הלל אומרים אנחנו הרוב כי אנחנו רוב האנשים. יש ויכוח איך ליישם את הכלל של אחרי רבים להטות בעצמו. במצב כזה אין דרך להכריע. מה נעשה? אין דרך להכריע. יוצאת בת קול ואומרת הלכה כבית הלל. הרי אין משגיחין בבת קול. נכון, אין משגיחין בבת קול כשיש לנו אופציה אחרת שאפשר להכריע על פי רוב למשל כמו בסוגיה בתנור שאומרים יש אחרי רבים להטות אז לא צריך את הבת קול. אבל במקום שהוויכוח הוא על הכלל אחרי רבים להטות בעצמו, אז מה זה נקרא אין משגיחין בבת קול? מה תעשה? אין דרך לעשות. אז שם פוסקים לפי הבת קול. וזה אני מביא בתור תשובה לשאלה של אבישי שאל את זה קודם, לא זוכר מי שאל את זה קודם, שאמר שהרי לפי איזה סמכות הם פעלו. הם פעלו לפי הסמכות של אין ברירה. כשהשיטה מתמוטטת אז חכמים עוצרים ואומרים אוקיי, עכשיו אין כללים, אין כלום, אנחנו קובעים את הכללים. מה זה בית דין מכין ועונשין שלא מן הדין? כאשר השעה צריכה אנחנו עונשים נגד הדין. אנחנו עוברים על איסור חובל, אנחנו עוברים על איסור רצח, אנחנו הורגים מישהו שלא מגיע לו למות, איסור רצח. באיזה סמכות? אגב אין שום פסוק שאני מכיר שנותן את הבסיס לזה שבית דין מכין ועונשין שלא מן הדין. אין לזה פסוק. ההכרח זה הפסוק. אין ברירה, אתה צריך לטפל במצב, מה לעשות. ולכן כשעושים את המהפכה זה בגלל שאין ברירה, הם לא היו עושים את זה אחרת. וכשאין ברירה אני לא מחפש כללים, אני יוצר את הכללים. וזה מה שהם עשו שם. תראו גמרא יפהפייה על הרקע הזה, תסתכלו איזה יופי. גמרא בחגיגה, אני אשתף, גמרא בחגיגה בדף ג. תנו רבנן, מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין. שימו לב לשמות. רבי יהושע יושב בפקיעין. זוכרים? רבי יהושע בן פלוגתא של רבי אליעזר. אמר להם מה חידוש היה בבית המדרש היום? לולי דמסתפינא הייתי אומר זה גם אותו היום. איזה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים. הוא רוצה חידושים. הם אמרו לו אנחנו לא באנו לחדש לך אנחנו באנו לשמוע ממך. אמר להם אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש. אין דבר כזה בית מדרש בלא חידוש. בית מדרש נועד לחידושים. זוכרים זה רבי יהושע. רבי יהושע שאמר שהתורה באה מהשכל לא מהמסורת. בבית מדרש נועד בשביל חידושים, בשביל שהתורה תיווצר על ידי בני אדם. שבת של מי הייתה? אין לנו לינק ספרותי יותר חזק מזה בין הגמרא הזאת לבין הגמרות שראינו קודם. שבת של מי הייתה? זה בדיוק אחרי המהפכה. הוא שואל אותם מי ישב השבוע בראש בית המדרש? רבן גמליאל או רבי אלעזר בן עזריה? רבי אלעזר בן עזריה, שבת של רבי אלעזר בן עזריה הייתה. ובמה הייתה הגדה היום? מה הוא עסק בהגדה לא בהלכה? מה הוא דרש בה? אמרו לו בפרשת הקהל. ומה דרש בה? הקהל את העם האנשים והנשים והטף. אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באים? כדי ליתן שכר למביאיהן. וורט עצום נכון? בשבע ברכות הייתי מתבייש להגיד את הוורט הזה. מה מה הוא כל כך מתפעל? הוא אומר להם תראו עכשיו מה הוא אמר להם. אמר להם מרגלית טובה הייתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני? איזה פנינה, נהדר. מה נהדר? הרי ברור שמה שקורה פה זה שיקוף של המחלוקת. הוא אומר להם עכשיו כולם נכנסים לבית המדרש, לא רק אלה שהן תוכם כברם. אנשים, נשים וטף, כולם צריכים להיכנס לבית המדרש. וזאת הייתה הדרשה אולי הראשונה שדרש רבי אלעזר בן עזריה אחרי שהוא התמנה, שהייתה שבת שלו. כי הוא רצה להגיד מה משמעותה של המהפכה הזאת. ומזה מתפעל רבי יהושע, לא מהפירוש הגאוני לפסוק, אלא מזה שהשתלטה הדעה שבשבילה הם נלחמו. הצלחנו. אתם רציתם למנוע ממני את המרגלית הנפלאה הזאת שהצלחנו, כל המהפכה הצליחה. רבי אלעזר בן עזריה יושב בראש בית המדרש איפה שישב שם רבן גמליאל והתעלל בי. אני רבי יהושע, הוא התעלל בי על זה שהעזתי לחלוק עליו. היום בבית המדרש נכנסים אנשים, נשים וטף, כל זב וצרוע נמצא בפנים, וכל אחד אומר את דעתו כי זה תורה של משא ומתן. מזה הוא מתפעל רבי יהושע זה הרי ברור. הוא לא מתפעל מהדרשה. הוא מתפעל מהתוכן של מה שקורה עכשיו ביבנה. עכשיו תראו את ההמשך, זה פשוט הגדה נפלאה כשמבינים את הרקע. ועוד דרש, עכשיו רבי יהושע עונה להם בדרשה משלו: את השם האמרת היום והשם האמירך היום. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם דכתיב שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם שנאמר ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. אני אעשה את כולכם חטיבה אחת, אבל זה חטיבה לא במובן של רבן גמליאל ורבי יהושע. זה חטיבה במובן של רבי אליעזר, חטיבה במובן שלנו. הכוונה שכולם, כל הדעות כולן נחשבות כחלק מחטיבה אחת, לא שצריך דעה אחת. ובשביל להסביר את זה תראו את הדרשה הבאה שאומר פה רבי יהושע: ואף הוא פתח ודרש, דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות ניתנו מרועה אחד. למה נמשלו דברי תורה לדורבן? לומר לך מה דורבן זה מכוונת הפרה לתלמיה להוציא חיים לעולם, אף דברי תורה מכוונים את לומדיהם מדרכי מיתה לדרכי חיים. אם הדורבן זה מטלטל, אף דברי תורה מטלטלים. תלמוד לומר מסמרות. אם המסמר זה חסר ולא יתר, אף דברי תורה חסרים ולא יתרים. תלמוד לומר נטועים. מה נטיאה זו פרה ורבה, אף דברי תורה פרים ורבים. עוד פעם, תורה של המצאות, של השכל. בעלי אסופות, ממשיכים לדרוש את אותו פסוק, אלו תלמידי חכמים שיושבים אסופות אסופות ועוסקים בתורה, הללו מטמאים והללו מטהרים, הללו אוסרים והללו מתירים, הללו פוסלים והללו מכשירים. הרי אתם מבינים מה הולך פה, מה נמצא פה ברקע? הם אמרו לו מה קורה ביבנה, והוא בא להסביר להם את המשמעות של מה שקרה שם ביבנה. הם הביאו לו את הדרשה של רבי אלעזר בן עזריה והם לא הבינו את הסאבטקסט. אז הוא מסביר להם, הדרשה של רבי אלעזר בן עזריה באה להגיד את זה, על זה נלחמנו, שאלה מטמאים ואלה מטהרים, אלה אוסרים ואלה מתירים, הט אזנך לשמוע את כולם כאפרכסת, לא לדכא את מי שחושב לא כמוך, כמו רבן גמליאל. שמא יאמר אדם, היאך אני למד תורה מעתה? תלמוד לומר כולם ניתנו מרועה אחד, אל אחד נתנן, פרנס אחד אמרן, מפי אדון כל המעשים ברוך הוא, דכתיב וידבר אלוהים את כל הדברים האלה. מה זה? אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, אף אני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. זה מפי רועה אחד שזה הופך את כולנו לחטיבה אחת לא כדי שתהיה לנו דעה אחת, להיפך, כשנשמעות כל הדעות זה הופך להיות חטיבה אחת. וזה מה שהוא אומר, אף אתה עשה אזנך כאפרכסת וקנה לך לב מבין לשמוע את דברי מטמאים ואת דברי מטהרים, את דברי אוסרים ואת דברי מתירים, את דברי פוסלים ואת דברי מכשירים. בלשון הזה אמר להם, רבי יהושע בסוף סיים אחרי שהוא גמר לדרוש בהתלהבות כזאת, הוא בא לשני החברה התלמידים שלו שבאו אליו לפקיעין והוא אמר להם, אין דור יתום שרבי אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו. הוא התלהב מזה עכשיו, רבי אלעזר בן עזריה נמצא פה, הפסקנו להיות יתומים. ולמה? כי כשהיה רבן גמליאל ורבי יהושע ורבי אליעזר, התורה עמדה לפרק את עם ישראל לגמרי, דור יתום לחלוטין. תורה שאין לה בית אב, כי יש מיליון תורות. וכשבא רבי אלעזר בן עזריה ומלמד שהופכים את עם ישראל לחטיבה אחת זה הכוונה להכיל את כל הדעות בתוך בית המדרש ולא לצבוע את כולו בצבע אחד, אז אין דור יתום כשרבי אלעזר בן עזריה משתלט במקום רבן גמליאל. ולימרו ליה בהדיא, עכשיו תראו זה עוד לא נגמר, החלק הטוב הוא עוד לפנינו, ולימרו ליה בהדיא, שיגידו לו ישירות למה חסכו ממנו את הדרשה של רבי אלעזר בן עזריה? משום מעשה שהיה. עכשיו תראו את המעשה שהיה, דתניא מעשה ברבי יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני רבי אליעזר בלוד, הנמזיס, כן? רבי יהושע נמצא בפקיעין, רבי אליעזר יושב בלוד. באים שני תלמידים אחרי המהפכה ורבי אלעזר כבר דורש ביבנה. בא תלמיד לרבי אליעזר, שימו לב רבי אליעזר נמצא בנידוי בלוד, אף אחד לא בא אליו. תלמיד אחד הגיע בכל זאת. אמר לו מה חידוש היה בבית המדרש היום? כמובן שואל אותו בלעג, אתם הרי בית מדרש של חידושים עשיתם שם, נכון? נו בוא תספר לי את החידושים שלך. אני זה לא וורט, אתם תראו בהמשך הגמרא, זה בלעג, תראו. אמר ליה, נמנו וגמרו עמון ומואב. למדו את ההלכה של מעשר עני בשביעית בעמון ומואב. אמר לו: יוסי, פשוט ידיך וקבלי עיניך. פשט ידיו וקיבל עיניו. עיוור אותו במקום מרוב העצבים. ר' אליעזר, כתוב ר' אלעזר אבל זה כמובן ר' אליעזר, ר' אליעזר בלוד. הוא עיוור אותו במקום. בכה ר' אליעזר ואמר: סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. מה הכוונה? הקדוש ברוך הוא מגלה את ההלכה ליראיו. אני יש לי תורה של מסורת, אני יודע מה ההלכה, מה אתם מתפלפלים שם בבית המדרש? הייתם באים לשאול אותי. אמר לו: לך אמור להם: אל תחושו למניינכם, כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו, הלכה למשה מסיני: עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית. הייתם באים לשאול אותי, במקום להתפלפל לכם ימים שלמים על ההלכה הזאת, אם יש לכם מושג על מה אתם מדברים? תבואו לשאול אותי, אני אגיד לכם, לא מהסברא, אני אגיד לכם את מה ששמעתי מרבן יוחנן בן זכאי ששמע מרבו ורבו מרבו עד משה רבנו, כי אני איש של תורה של מסורת. אתם מתפלפלים שם על ההלכה שאני יודע אותה, אז למה אתם צריכים להמציא את הגלגל? לכן הוא שאל אותו מה חידוש היה בבית המדרש היום? הוא שואל אותו בלעג. אתם מצאתם חידוש, עמון ומואב מעשרין בשביעית? חידוש נפלא! משה רבנו כבר שמע את זה מהקדוש ברוך הוא, העביר את זה מרב לתלמיד עד רבן יוחנן בן זכאי עד אלי. אז אתה מספר לי שהתחדשו לכם חידושים ביבנה? זה החידושים שלכם? במקרה זה אתם לא צריכים לחשוש למניינכם, אתם גם צדקתם, במקרה. אבל יכולתם לשאול אותי, הייתם הולכים על בטוח, אבל אף אחד לא מגיע. אני יושב מנודה בלוד, מנודה אי אפשר ללמוד
[Speaker C] ממנו תורה, אף אחד לא מגיע. אתם בחידושים, אתם מחדשים חידושים.
[הרב מיכאל אברהם] ואז הוא מביא מה טעם, הרבה
[Speaker C] כרכים כבשו עולי מצרים וכולי וכולי.
[הרב מיכאל אברהם] תנא: לאחר שנתיישבה דעתו אמר: יהי רצון שיחזרו עיני יוסי למקומן, וחזרו. החזיר לו את העיניים. אבל אתם רואים את האנטיתזה, יש פה את ר' יהושע בפקיעין ומולו יושב ר' אליעזר מנודה בלוד. ר' יהושע מתפעל מהחידושים שהיו בבית
[Speaker D] המדרש, והחידוש העיקרי היה זה שעושים חידושים בבית המדרש, זה
[הרב מיכאל אברהם] גופא היה החידוש שהוא התפעל ממנו. ר' אליעזר מלגלג על החידושים של בית
[Speaker B] המדרש. מה חידוש היה היום?
[Speaker E] הוא
[הרב מיכאל אברהם] שואל אותה שאלה, רק אצל הראשון זה עם סימן שאלה ואצל השני זה עם סימן קריאה או סימן לגלוג. ואז הוא מספר לו את החידוש הכי גדול שהיה בבית המדרש, חידוש הלכתי. אומר לו: זה חידוש זה? אני קיבלתי את זה במסורת ממשה רבנו דרך רבן יוחנן בן זכאי. זה חידוש? אתם רואים בדיוק את שתי ההתייחסויות למהפכה שקרתה ביבנה, אחת של ר' יהושע והשנייה של ר' אליעזר. טוב, אנחנו צריכים לסיים, האמת שיש לי עוד קצת אז אנחנו נשלים את זה בפעם הבאה. רציתי שאלה. כן. אנחנו… אתה הרי אמרת בשיעורים קודמים על העניין הזה שהולכים אחרי הרוב, וכל ההלכות של אחרי ספק זה כשיש ספק. אם אין ספק אז אין זה בכלל לא חל כל ההחלטות, כל העניין של הרוב. אז אם יש משהו שהוא ספציפי ויש עליו מסורת שאנחנו יודעים שהוא עד משה רבנו, זה לא אומר שאין על זה ספק ואנחנו ולא יחול על זה עניינים של רוב וכדומה? ברור שכן. לא הבנתי. ברור שאם יש משהו שאין לנו ספק לגביו אז אין… לא שייך דיני רוב. אז אני אומר, בכל הסיפורים האלה, אם יש משהו נגיד אפילו בתנורו של עכנאי, אם אנחנו… אם יש פה מסורת שהיא עד משה רבנו, אז זה לא אומר שאין פה ספק? אתה מבין שאם היה פה ספק, אז זה אומר שכנראה הם לא חשבו שהייתה פה באמת מסורת אמינה. או שהשתבש שם משהו, היה להם חשד שהוא לא הבין נכון, לא משהו לא הסתדר להם שמה. אם זה מסורת ממשה רבנו אז אף אחד לא היה מטיל בזה ספק. אבל התעורר איזה שהוא ספק. אז ר' אליעזר אומר מה זה הספקות שלכם? אני אומר לכם שכך שמעתי מרבי. האם אני צריך לקבל עדות כזאת? במסכת עדויות, האם אני צריך לקבל עדות כזאת? התשובה היא לא. אם זה לא נראה לי הגיוני, אז אין מסורת כזאת. עכשיו במקרה של העמון ומואב מעשרין בשביעית זה סיפור אחר, כי זה כבר אחרי שנידו את ר' אליעזר. אם ר' אליעזר היה בבית המדרש והיה אומר להם יש לי מסורת כזאת והם היו משתכנעים אז לא היה שום ויכוח והם היו מקבלים את זה. רק אחרי שנידו אותו אז הם לא ידעו מהמסורת הזאת בכלל ולא הלכו גם לשאול אותו. אז הם דנו בהלכה הזאת והגיעו לאיזו שהיא מסקנה. ואז מגיע התלמיד לר' אליעזר ואומר לו את הדבר הזה, יש לי מסורת עד משה רבנו, את זה הם לא ידעו. אבל כמובן אם הם היו יודעים אני מניח שהיו… השאירו אותו בנידוי כדי שלא יהיה פה, לא יתעורר עוד פעם, לא תתעורר עוד פעם התפיסה הזאת של תורה של מסורת, התפיסה ההרסנית הזאת של תורה של מסורת. אוקיי, בסדר. טוב, זהו, אז נגמר. את השיעור של היום יש לרב סיכום עליו? יש לרב סיכום או מאמר על השיעור של היום? כן, יש לי סיכום ויש לי גם
[Speaker C] ויש לי גם את ההקלטה. הסיכום בעצם מופיע בגדול ב… איפה אפשר למצוא את הסיכום הזה?
[הרב מיכאל אברהם] אפשר למצוא את זה גם באתר
[Speaker C] שלי, ואפשר למצוא
[הרב מיכאל אברהם] את זה גם בפרולוג לספר השלישי בטרילוגיה שלי, מהלכים בין העומדים. הפרולוג זה בעצם הדברים האלה. אבל אני יכול לשלוח, אם
[Speaker F] תשלח לי מייל אני אשלח לך. אבל באתר הזה זה כתוב?
[הרב מיכאל אברהם] מה? אוקיי, תודה.
[Speaker F] בסדר, אני אמצא את
[הרב מיכאל אברהם] זה, או שאשלח לך מייל. תודה רבה. להתראות.