עין אי＂ה – ברכות קכ＂א
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- הגמרא על מאה ושלוש פרשיות והופעת *haleluya*
- שם *Yah*, “כס יה”, וחוסר שלמות העולם
- משמעות *haleluya* כחיבור שם ושבח
- תכלית הרעות וההסתכלות הרוממה על המציאות
- “לא אמר דוד *haleluya* עד שראה במפלתן של רשעים”
- שתי שכבות של תיקון: שינוי מבט ושינוי מציאות
- עמלק וישראל כקטבים של רע וטוב
- כיסא הכבוד כממשק בין אלוקות לעולמות
- סובב וממלא, צמצום לא כפשוטו, וחסידות
- בחירה חופשית, מי מחולל רע, והפיכת הציר הסיבתי
- הרוע בפועל כתנאי לתיקון: בעלי תשובה, נורא עלילה, וחטא אדם הראשון
- שלמות והשתלמות ועבודה צורך גבוה
- ספר יונה, הקיקיון, ותשובה כתכלית
- שאלות ותשובות: סטרא אחרא ורוע טבעי
- שאלות על זמן הבריאה וידיעה ובחירה
סיכום
סקירה כללית
השיעור פותח בגמרא שדוד אמר מאה ושלוש פרשיות ולא אמר *haleluya* עד שראה במפלתן של רשעים ואמר “יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם… *haleluya*”, ומכאן מובאת הראיה ש“אשרי האיש” ו“למה רגשו גוים” הם מזמור אחד. הרב קוק מסביר ששם *Yah* מורה על הנהגה זמנית בעולם חסר שבו הרע עדיין מצוי, ולכן קשה לחבר שבח עם שם כל עוד יש מקום לרשעה; רק מתוך הכרת תכלית הרע ומפלת הרשעים מתאפשר לומר *haleluya* כחיבור שם ושבח. בהמשך נפרשת תפיסה שבה הרע והכחדתו משמשים לתכלית של “כולו טוב”, ונבחנות שתי שכבות מקבילות של תיקון: שינוי המבט האנושי מול שינוי ממשי במציאות, עם הרחבות על עמלק, כיסא הכבוד, צמצום, בחירה חופשית, בעיית הרוע, והרעיון של “שלמות” מול “השתלמות” ועבודה צורך גבוה.
הגמרא על מאה ושלוש פרשיות והופעת *haleluya*
הגמרא קובעת שדוד אמר מאה ושלוש פרשיות של מזמורי תהילים ולא אמר *haleluya* עד שראה במפלתן של רשעים. הגמרא לומדת מן הפסוק בסוף מזמור קד “יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם… *haleluya*” שזו הפעם הראשונה שנאמר *haleluya*. הגמרא משמשת ראיה לכך שמזמור “אשרי האיש” ומזמור “למה רגשו גוים” נחשבים יחד למזמור אחד.
שם *Yah*, “כס יה”, וחוסר שלמות העולם
הרב קוק אומר ששם *Yah* מיוחס להנהגת העולם כל זמן שהעולם אינו בשלמותו והחסרונות שולטים בו והרע והרשעה עדיין לא אפסו מן הארץ. הוא מביא את דברי חז״ל על הפסוק “כי יד על כס יה” שאין השם שלם ואין הכיסא שלם כל זמן שיש רשעה בעולם, ובהקשר של “מלחמה להשם בעמלק מדור דור”. הוא מציג את קיצור “כס” במקום “כיסא” ואת *Yah* במקום השם המלא, עד שיימחה זרעו של עמלק ואז די לעולם להשתמש בשתי אותיות.
משמעות *haleluya* כחיבור שם ושבח
הרב קוק מגדיר את *haleluya* כחיבור של שבחו של הקדוש ברוך הוא עם שמו, כצירוף של “הללו” עם *Yah*. הוא אומר שקשה מאוד לאחד שבח עם השם כל זמן שהעולם מתנהג באופן שנותן מקום לרע לפעול להרע ולעשות חמס ועוול, מפני ששמו הגדול קדוש וישר ו“השם צורי ולא עוולתה בו”. הוא מביא את דברי חז״ל בערבי פסחים ש-*haleluya* גדול מכל השבחים מפני שיש בו שם ושבח בבת אחת.
תכלית הרעות וההסתכלות הרוממה על המציאות
הרב קוק אומר שכל הקושי קיים “רק טרם נישא עין למרחוק ונשכיל לדעת תכלית הרעות”, והוא טוען שיותר נעלה ויקרה היא טובת המציאות בהיות הרע נמצא ויתבער מן העולם, יותר מאילו לא היה הרע כלל בעולם. הוא מציג הסתכלות שבה הרוע עצמו משמש להשלמת הטוב, משום שעולם שנעשה טוב לאחר תיקון גדול יותר מעולם שהיה טוב מתחילתו. הוא קובע שבהשקפה הרוממה הזאת יצדק לחבר את השם והשבח גם בשם *Yah* המורה על הנהגה זמנית.
“לא אמר דוד *haleluya* עד שראה במפלתן של רשעים”
הרב קוק מסביר שעל כן לא אמר דוד *haleluya* עד שראה במפלתן של רשעים והשכיל לדעת כי טובה היא לעולם מציאות הרשעים ומפלתן. הוא קובע שמציאות הרשעים טובה לעולם יותר מאילו לא היו רשעים כלל, מפני שהרע שבעולם מוכן לתכלית שכולו טוב. הוא מפרש שמכוח הכרת התפקיד של הרשעים והשלמת התהליך דרך מפלתם נאמר *haleluya*.
שתי שכבות של תיקון: שינוי מבט ושינוי מציאות
המסביר מציג שזורים יחד שני מהלכים: תיקון שבו העולם עצמו לכאורה אינו משתנה אלא המבט האנושי משתנה להסתכלות רוממה, ותיקון שבו הרע מתבער בפועל מן העולם ו“רשעים עוד אינם”. הוא משתמש בדימוי של “ותפקחנה עיני” אצל הגר ושל ראיית האיל אצל אברהם כדי לתאר מצב שבו הדבר היה שם תמיד אך לא נראה קודם. הוא מציין שבצד זה עומדת הנחה שבעולם המתוקן לא יהיו עבירות ורצח וחילול שבת, ולכן יש גם שינוי ממשי במציאות, והמבט המשתנה מתייחס גם לעבר ומבין את תכלית הרע כ“ירידה לצורך עלייה”.
עמלק וישראל כקטבים של רע וטוב
המסביר קושר את “כי יד על כס יה” למדרש חז״ל על “ראשית גויים עמלק” מול “ישראל ראשית תבואתו” ומציג את עמלק כקוטב מזוקק של הרוע ואת ישראל כקוטב מזוקק של הטוב. הוא מבחין בין הופעות קונקרטיות של עמים שבהן יש תמהיל של טוב ורע לבין שורש רוחני טהור של אידיאות, ומזכיר “שר של עשו” ככוח רוחני מאחורי אומה. הוא מסביר שהכחדת עמלק נתפסת כהכחדת הקוטב הרע כדי שהעולם יישאר עם הקוטב הטוב בלבד.
כיסא הכבוד כממשק בין אלוקות לעולמות
המסביר מפרט במינוח קבלי שכיסא הכבוד יושב על התפר שבין עולם האצילות לבין העולמות הנפרדים בריאה יצירה עשיה, ומציג את האצילות כעולם של אלוהות שבו האור האלוקי “אצלו” כנשמה בגוף. הוא מתאר את כיסא הכבוד כמקום של “כבוד” במשמעות מקום, וכשער החיבור שבו האלוקות מופיעה בעולמות הנמוכים. הוא מסיק שכאשר הכיסא אינו שלם מפני שהרע נוכח בעולם, הזרימה האלוקית אינה מופיעה במלואה, וכשהרע ייעלם “כיסא הכבוד נפתח לרווחה”.
סובב וממלא, צמצום לא כפשוטו, וחסידות
המסביר מנסח את המחלוקת כטרנסצנדנטיות מול אימננטיות וכ“סובב וממלא”, ומביא את “לית אתר פנוי מיניה” ואת הווארט החסידי “איפה אלוקים נמצא? באיפה שנותנים לו להיכנס”. הוא מתאר תפיסה חסידית קיצונית של “צמצום לא כפשוטו” שלפיה לא קרה צמצום כלל והכול אלוקות, וקושר זאת לדמיון לשפינוזה תוך הבחנה בין “הכל מציאות” לבין “אין מציאות והכל אלוקות”. הוא טוען שתפיסה קיצונית שמוחקת את קיום האדם יוצרת בעיה לוגית משום שעדיין יש “מישהו” שמסתכל ומדבר, והוא דוחה מודל שבו האדם נעשה בלתי רלוונטי ומריונטה.
בחירה חופשית, מי מחולל רע, והפיכת הציר הסיבתי
המסביר מציב כפילות: מצד אחד האדם בוחר ועושה רע או טוב, ומצד שני “הכל בידי הקדוש ברוך הוא”, והוא טוען שכאן חייבים להכריע ולא להסתפק בשתי הסתכלויות. הוא מציע מודל שבו “אין רע יורד מלמעלה” והרוע האנושי נובע מהאדם, בעוד שהקדוש ברוך הוא נותן את היכולת לבחור, והאפשרות לבחור כוללת בהכרח אפשרות לרע כדי שלבחירה בטוב תהיה משמעות. הוא מסיק שהרוע בפועל נוצר מבחירת האדם, וששם וכיסא אינם הסיבה להיעלמות הרע אלא תוצאה: כאשר יש רע הכיסא אינו שלם, וכשהאדם מעלים את הרע ומתקן אותו אז שמו וכיסאו נעשים שלמים.
הרוע בפועל כתנאי לתיקון: בעלי תשובה, נורא עלילה, וחטא אדם הראשון
המסביר מביא את רעיון חז״ל שמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ומפרש שיתרון בעל התשובה נובע מירידה ועלייה שמולידה שלמות גדולה יותר, ו“אין דבר שלם יותר מלב שבור” לאחר תיקונו. הוא מציג טענה רדיקלית שלפיה לא רק האפשרות לרע נחוצה אלא גם מימוש הרע בפועל כדי שתהיה השתלמות ותיקון ולא רק מצב טוב סטטי. הוא מביא את מדרש “נורא עלילה” שבו אדם הראשון אומר “בעלילה אתה בא עלי” ואת ההשוואה לגט שהיה בכיס, ומציג הבנה קבלית שבה השבירה והתיקון הם תהליך מובנה שמוביל לשלמות גבוהה יותר.
שלמות והשתלמות ועבודה צורך גבוה
המסביר מביא את הרב קוק באורות הקודש על “צורת ההשלמה הגמורה” מול “צורת ההשתלמות הבלתי פוסקת” הבאה מסיבת החיסרון הקדום, ומציג את ההשתלמות כשלמות בפני עצמה ולא רק אמצעי. הוא מנסח את השאלה כיצד הקדוש ברוך הוא שהוא מושלם יכול לכלול את שלמות ההשתלמות, ומציג את תשובת הכיוון שהעולם והאדם נבראו כדי שהשלמות של ההשתלמות תופיע דרכם. הוא מחבר זאת ל“סוד העבודה צורך גבוה” ומנסח שבמובן מסוים הקדוש ברוך הוא “צריך” את עבודת התיקון כדי שתתממש שלמות זו, באופן שמתכתב עם “אין הכיסא שלם” כל עוד עמלק והרשעה קיימים.
ספר יונה, הקיקיון, ותשובה כתכלית
המסביר מפרש את הקל וחומר של הקיקיון ביונה כך שיונה “צריך” את הקיקיון ולא רק חס עליו, ובמקביל הקדוש ברוך הוא “צריך” את נינווה ולא רק חס עליה. הוא מסביר שהצורך הוא בתשובה ובתיקון ולא בהשמדת החוטאים, משום שהמטרה היא תיקון הרוע ולא היעלמותו ללא תיקון. הוא קושר זאת לכך שספר יונה נסוב על האפשרות של תשובה ועל משמעות התיקון, ומסיים בכך שתיקון זה הוא הדרך להשלמת שם וכיסא.
שאלות ותשובות: סטרא אחרא ורוע טבעי
נשאלת שאלה על מושגים כמו סטרא אחרא, “השר של עשו ושל עמלק”, והאם הם מצביעים על כך שרע יורד מלמעלה, והמסביר משיב שכוח עליון כזה הוא כוח פוטנציאלי להרע, שהיכולת להרע טובה בתכלית כי היא תנאי לבחירה, ורק המימוש על ידי האדם הופך זאת לרע. נשאלת שאלה נוספת על רוע שאינו תלוי בבחירה חופשית כמו רעידות אדמה, והמסביר אומר שזה נושא בפני עצמו ומציג כיוונים: לראות זאת כטבע ותוצאות חוקיו או לקשור זאת לשאלות של שכר ועונש, תוך הסתייגות מהכרעה ודאית.
שאלות על זמן הבריאה וידיעה ובחירה
נשאלת שאלה מדוע לפי עבודה צורך גבוה הקדוש ברוך הוא לא היה “שלם” לפני ששת אלפים שנה, והמסביר מציע שהשלמות אינה נמדדת “פר רגע” אלא כפונקציה כוללת על ציר הזמן, ומעלה גם את בעיית האינסוף והאם זמן קיים קודם לבריאה. נשאלת שאלה על ידיעה ובחירה והאפשרות “לסבור שאין בחירה”, והמסביר משיב שהעובדה היא שיש בחירה ושאת הקושיה ביחס להגבלת הקדוש ברוך הוא הוא דוחה להמשך כתיבה בסדרה.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב אנחנו באות קכא. אני אעשה שיירינג. הגמרא עדיין אותה גמרא שראינו. הגמרא אומרת, מאה ושלוש פרשיות אמר דוד, זה מזמורי תהילים, ולא אמר הללויה עד שראה במפלתן של רשעים ואמר הללויה, שנאמר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את השם הללויה. אז זה מופיע בקד, וזה מה שמכאן הגמרא מוכיחה שלמרות שזה בסוף מזמור קד נאמר, כתוב פה שזה מאה ושלוש פרשיות אמר דוד. זאת ראיה לזה שהמזמור הראשון והמזמור השני הם אחד, כן, אשרי האיש ולמה רגשו גוים, שזה בדיוק היה הנושא שלנו בשיעור הקודם. כאן הוא רוצה לדבר על עצם העניין הזה, למה למה אומרים הללויה אחרי שיתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, רק אז אפשר להגיד הללויה. אז על זה אומר הרב קוק ככה: שם השם הוא מיוחס להנהגת העולם כל זמן שלא בא עדיין לשלמותו והחסרונות שולטות בו והרע והרשעה עוד לא אפסו מן הארץ. כן, זאת אומרת שם שם י-ק, כן, לא שם השם אלא שם השם הקצר הזה י-ק, לא י-ה-ו-ה שזה השם המלא, אלא רק החצי הראשון שלו, הוא מיוחס להנהגה של העולם כל עוד הוא לא, כל זמן שהוא לא הגיע לשלמותו כשיש בו עוד חסרונות. לכן גם השם חסר כמו שבעולם יש עדיין חיסרון והרע והרשעה עוד לא אפסו מן הארץ. כדברי חז"ל על הפסוק כי יד על כס יה, שאין השם שלם ואין הכיסא שלם כל זמן שיש רשעה בעולם. כן, יש פה שתי מילים מקוצרות, כס במקום כיסא וי-ק במקום י-ה-ו-ה. זה הגמרא אומרת שאין השם שלם ואין הכיסא שלם כל עוד עמלק נמצא. זה בהקשר של עמלק מופיע הפסוק הזה, כן, כי יד על כס יה מלחמה להשם בעמלק מדור דור. אז כל עוד המלחמה בעמלק מתנהלת, הרוע עדיין נוכח בעולם או שולט בעולם אם תרצו, אז הכיסא לא שלם אלא הוא רק כס ולא כיסא, ושם השם הוא לא שלם, זה רק י-ק במקום י-ה-ו-ה. עד שיימחה זרעו של עמלק ודי לו לעולם להשתמש בשתי אותיות. שתי אותיות זה גם הכס וגם הי-ק. והנה קשה מאוד לאחד שבחו של הקדוש ברוך הוא עם שמו. זאת אומרת המילה הללויה מורכבת משני דברים, אנחנו רגילים מאוד לזה שזאת מילה אחת. כן, אנחנו רגילים לזה מתהילים. אבל בעצם מדובר פה בשתי מילים. מהללים את י-ק. מה איך איך זה נהיה מילה אחת? אנחנו מחברים פה שני דברים. השבח של הקדוש ברוך הוא, הללו, כן שמהללים אותו, עם השם, עם י-ק. והמילה הללויה בעצם היא חיבור של שבחו של הקדוש ברוך הוא עם שמו. אז על זה קשה מאוד לעשות, קשה לאחד את שבחו של הקדוש ברוך הוא עם שמו כל זמן שהעולם מתנהג על פי דרך זה שיש מקום לרע לפעול להרע ולעשות חמס ועוול. כי שמו הגדול יתברך הוא קדוש וישר, השם צורי ולא עוולתה בו. כן, לא יכולה להיות עוולה בשמו של הקדוש ברוך הוא, ופועלו ישר ותמים. וברגע שזה לא ישר ותמים, זאת אומרת יש פה רוע, אז השם לא יכול להיות שלם. והנה כשאנו מחברים שבחו לשמו השלם, שמורה על ההנהגה העתידה להיות לעת שייתקן העולם במלכותו ורוח הטומאה יהיה אז לבער, כאילו תתבער, והרשעה כעשן תכלה, אז יכירו וידעו הכל כי ראוי לשבח שבח שלם לשמו הגדול. המילה הללויה בעצם תהפוך להיות הללו י-ה-ו-ה ולא הללו את הי-ק. אגב אם תשימו לב במילה הללויה מופיע גם י-ה-ו-ה כולו. אם תורידו את שני הלמדים אז גם שם השם השלם מופיע שם, רק לא לא בסדר הנכון. אבל. כן, אז יכירו וידעו הכל כי ראוי לשבח שבח שלם לשמו הגדול. אבל, אני ממשיך לקרוא פה, אבל בעולם הזה, לפי ההנהגה הזמנית שאיננו הרואות הגדולות ההוות בעולם, שקיימות בעולם, איך אפשר לחבר השם הגדול עם השבח? שאף על פי שנאמר שרובה של המציאות היא טובה והרע מועט, הרב קוק אופטימי כדרכו, זאת אומרת הוא מסתכל על העולם כאילו שבסך הכל העולם הוא טוב פה ושם משובץ בו רוע, אבל בסך הכל העולם הוא טוב. בדיוק לפני כמה ימים מישהו שאל אותי באתר, מישהו העיר הרי ברור שהכל פה רע בעולם. פה ושם אתה מרגיש בסדר, אבל הכל רע בעולם. ההשקפות על מה שקורה בעולם הם כמובן בבואה של האדם עצמו אני חושב, ומי שמתבטא כמו הרב קוק זה כנראה נפש אופטימית. הטוב רובה טובה, רוב המציאות היא טובה והרוע מועט. אבל אין לחבר השם עם השבח. למה? כי גם אם הרוע מועט אבל הוא עדיין קיים, זאת אומרת עצם נוכחותו של הרוע המצביעה שהשלטון של הקדוש ברוך הוא או ההופעה של הקדוש ברוך הוא עדיין לא שלמה. אז אי אפשר להגיד את ההללויה. והללויה כבר ביארו חז"ל בערבי פסחים, שהוא גדול מכל השבחים מפני שיש בו שם ושבח בבת אחת, כמו שאמרתי קודם. אומנם, כל זה הוא רק טרם נישא עין למרחוק ונשכיל לדעת תכלית הרעות. זאת אומרת כרגע נראה לנו שהרוע הוא דבר בעייתי, הוא מפריע להופעה של הקדוש ברוך הוא בעולם. אבל אומר הרב קוק שזה לא באמת הרוע, אלא זה רק האופן שבו אנחנו תופסים כרגע את הרוע. בהשקפה הזאת, כשאנחנו רואים את, לפני שאנחנו מסתכלים למרחוק, כשאנחנו מסתכלים בהסתכלות העכשווית, הפשוטה שלנו, אז באמת נראה שהשם לא שלם, יש פה רוע, יש פה משהו שהוא לא היה אמור להיות פה ולכן בעצם הוא דוחק את רגליו של הקדוש ברוך הוא. והקדוש ברוך הוא מופיע פה בצורה חלקית בלבד. אומנם כל זה הוא רק טרם נישא עין למרחוק ונשכיל לדעת תכלית הרעות, בשביל מה באו הרעות האלה, למה יש פה רעות. איך שיותר נעלה ויקרה היא טובת המציאות בהיות הרע נמצא ויתבער מן העולם, יותר מאילו לא היה נמצא הרע כלל בעולם. זאת אומרת אומר הרב קוק בעצם, הרוע בעצמו הוא טוב. למה הוא טוב? כי אם העולם היה שלם מתחילתו או טוב מתחילתו, אז זה היה פחות טוב מאשר עולם כזה שבהתחלה הוא רע ואז הוא נתקן ונעשה טוב. ובהסתכלות הזאת, קיומו של הרוע זו בעצם הדרך היחידה להפוך את העולם ליותר טוב. כי אם לא היה רוע בעולם אם הכל היה טוב, אז זה בעצם היה טוב נמוך יותר, טוב לא שלם. רוע שנתקן, מצב רע שמשתפר, זאת שלמות גדולה יותר. ובהשקפה הרוממה הזאת, בהסתכלות העליונה יותר הזאת, לא בהסתכלות הפשוטה שרואה ברוע משהו שהוא סותר בעצם את הקדוש ברוך הוא, משהו שלא בא אולי ממנו אפילו אלא דוחק את רגליו, אומר הרב קוק בהשקפה הרוממה הזאת, בהסתכלות על הדברים בהסתכלות גבוהה יותר, אנחנו בעצם רואים שגם הדבר הזה הוא הופעה של הקדוש ברוך הוא, וגם הדבר הזה מכוון על ידיו ומיועד פה כדי שהעולם יהיה שלם יותר. אז אומר בהשקפה הרוממה הזאת יצדק לחבר את השם והשבח גם בשם יה, שמורה על הנהגה זמנית, השם החלקי הזה, גם לזה אפשר לחבר את השבח, את ההללו. זאת אומרת לא יהיה לעתיד לבוא הללו יהוה, אלא זה יישאר הללויה. רק לעתיד לבוא כשאנחנו נראה את ההסתכלות לטווח הרחוק, ההסתכלות העליונה יותר, אנחנו נבין שהשם החלקי הזה הוא בעצם לא שם חלקי, אלא נחבר אליו את השבח ונהפוך אותו לשם שלם, והזכרתי כבר שבמילה הללויה בעצם מופיע השם יהוה במלואו. רק פשוט צריך להסתכל כדי לראות את זה. במבט השטחי אנחנו רואים שזה איזה שבח שמחובר לשם חלקי. אבל זה לא עובד, שבח לא יכול להיות מחובר לשם חלקי. השבח הגדול הזה, כמו שהגמרא בפסחים אומרת שזה השבח הגדול ביותר, זה אך ורק כשאנחנו מבינים שבכלל ההללויה זה לא חיבור של שבח לשם חלקי, אלא זה חיבור של שבח לשם מלא. זה חיבור עד כדי כך שהם מתאחדים, זאת אומרת הו' והה' של השם נוטלים חלק גם במילה הללו. זה פשוט בלול ביחד, זה לא חיבור כמו הללו ואחרי זה יה, אלא שם השם בלול בהללו. על כן לא אמר דוד הללויה עד שראה במפלתן של רשעים. עכשיו הוא חוזר לגמרא, כל זה היה כדי להסביר את הגמרא, והשכיל לדעת כי טובה היא לעולם מציאות הרשעים ומפלתן. זאת אומרת צריך שיהיו רשעים ושיפלו כדי שהעולם יהיה שלם יותר, לכן בעצם מציאות הרשעים היא טובה לעולם יותר מאילו לא היו רשעים בעולם כלל. אם כן אנו רואים שהרע שבעולם הוא מוכן, מיועד, מוכן זה מיועד, לתכלית שכולו טוב. בסופו של דבר קיומו של הרע בעולם זה לא איזה פשרה הכרחית, אלא להפך, זה לא יכול היה להיות אחרת, זה חייב להיות שיהיה פה רוע כדי שנצליח לתקן אותו ולהפוך את העולם לשלם יותר. על כן כשראה במפלתן של רשעים אמר הללויה. זה מה שהגמרא אומרת למעלה, שכאשר הוא אומר יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, ברכי נפשי את השם הללויה, ורק שם מופיע הללויה לראשונה. מופיע לראשונה רק אחרי שהוא רואה שיתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, והוא גם הבין מה היה תפקידם כשהם עוד היו. הוא רואה שתפקידם כשהם עוד היו היה כדי שהם יפלו ואז בסוף העולם יהיה שלם יותר. יש פה שזירה מאוד מעניינת של שתי הסתכלויות לפני שאני בכלל מתחיל לדבר. בסופו של דבר אפשר לראות בכמה משפטים שהוא כותב כאן שהתיקון העתידי שהעולם אמור לעבור זה כאשר בעצם לא ישתנה שום דבר. כל מה שישתנה זה רק המבט שלנו. אנחנו נעבור ממבט נמוך להסתכלות הרוממה, מה שהוא קורא כאן, ההסתכלות הגבוהה יותר, הסתכלות על הדברים בשורשם, ופתאום אנחנו נראה, כמו ותפקחנה עיני שניהם, כשפתאום נפקחו עיניו של אברהם והוא רואה פתאום איל נאחז בסבך בקרניו, הוא רואה באר, אצל הגר, ותפקחנה עיניה ותרא שם באר. בפשטות, מה הכוונה נפקחו עיניה? נפקחו עיניה פירוש הדבר שזה תמיד היה שם. אבל היא חשבה שהיא הולכת למות בצמא כי היא לא ראתה את הבאר, לא שבראו לה באר כדי להציל אותה. זה פשוט צריך רק לדעת להסתכל. אם אתה מסתכל נכון בעצם אתה רואה שכל מה שראית עד עכשיו בתור רע בעצם הוא היה טוב. ואז החוט אחד בשזירה הזאת שאני מדבר עליה, זה בעצם בעולם עצמו לכאורה לא קורה כלום. מה שיש זה רק מטמורפוזה בהסתכלות שלי. אני עובר מהסתכלות נמוכה להסתכלות גבוהה יותר ופתאום אני רואה שיש פה באר מים ויש פה איל שנאחז בסבך, זה בכלל לא מזבח כדי להקריב את יצחק. כל המציאות מתבררת לי פתאום כמשהו אחר לגמרי. אני הסתכלתי עליה בהסתכלות פשוטה וחשבתי שיש בה בעיות, שהקדוש ברוך הוא לא נוכח פה, שיש פה רוע, שיש פה מצוקה, טעות בידי. כל הסיפור הזה בסופו של דבר רק הסתכלות לא נכונה. כשאני מסתכל על זה בהסתכלות רוממה, מה שהוא קורא כאן, אז אני בעצם רואה שהעולם תמיד היה שלם באיזשהו מובן. להפך, דווקא נוכחותו של הרוע היא זו שגורמת לו להיות יותר שלם. זה סיב אחד. אבל יש גם את הסיב השני, שהוא כמובן מזכיר אותו לא פחות, שהרוע באיזשהו שלב מתבער מן העולם. מתבער מן העולם, רשעים עוד אינם, יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם. אז כן אי אפשר להתעלם מהעובדה שגם, זה לא רק שינוי בהסתכלות על המציאות, אלא גם במציאות עצמה קורה איזה שינוי. ואיכשהו יוצא שיש פה איזה שהם שני מהלכים כמו שתיארתי את זה כשני סיבים שאיכשהו שזורים בתוך ה… הוא לא מתאר את זה בכלל בשני חלקים של המאמר, אלא המאמר הזה שוזר את שניהם ביחד. פעם הוא מתאר את זה כך, פעם הוא מתאר את זה כך. פעם זה שינוי בצורת ההסתכלות של האדם, ההסתכלות הרוממה, הוא עולה להסתכל ממבט גבוה יותר, ופעם זה בעצם השתנות של העולם עצמו. זה שני דברים שאיכשהו קורים בד בבד. וכשהעולם מושלם אז מה שקורה א', אני מסתכל עליו אחרת, אבל זה לא שאני מסתכל אחרת על אותה מציאות עצמה. המשל של איל נאחז בסבך או באר המים של הגר, גם המציאות השתנתה. יכול להיות שההסתכלות גורמת גם למציאות עצמה להשתנות, אבל ברור שגם המציאות עצמה משהו משתנה. הרי יש דברים שהם רעים. רצח זה רע, חילול שבת זה רע, עבירות זה דבר רע. ההנחה שאמורה להיות פה זה שבסוף בעולם המתוקן לא יהיה רוע. לא יהיו עבירות. זה לא שאני לא אראה אותם או אראה אותם במבט אמפתי יותר, אלא המבט האמפתי על המציאות בעצם יסתכל על הרוע שעברנו ונקח. ויבין שמטרתו הייתה טובה. אז זו הסתכלות שמשתנה, אבל זו הסתכלות על העבר. העולם שעומד כרגע נוכח כרגע מולי גם הוא שונה, לא רק המציאות, לא רק צורת ההסתכלות שלי שונה. העולם הוא שונה, ואז המבט שלי על העבר, לא על העולם העכשווי, המבט שלי על העבר מבין את תכליתו של הרוע, שבעצם הרוע נועד גם הוא כדי להשלים יותר את העולם. וזה בעצם העולם המתוקן. בעולם המתוקן בעצם מה שיוצא כאן זה איזשהו שכתוב של ההיסטוריה. ברגע שהעולם הוא מתוקן, אז גם האדם הוא מתוקן. כשאדם הוא מתוקן ומסתכל במבט גבוה, אז גם כשהוא יסתכל על ההיסטוריה שעברנו, אני מדבר על ההיסטוריה לא דווקא האישית שלו אלא של כל העולם, הקלקול והתיקון שמתחיל אולי בחטא אדם הראשון, כמו בספרי המקובלים, מתחיל בחטא אדם הראשון הקלקול הגדול, הנפילה הגדולה שמשם והלאה אנחנו בעצם כל הזמן עסוקים בלתקן אותה, להחזיר את העולם לאיזושהו מצב טהור וראשוני יותר, למצב שלם יותר של הופעה מלאה יותר של הקדוש ברוך הוא, מכס לכיסא, מי' ק' לי' ק' ו' ק'. אז הטענה בעצם שההסתכלות הזאת מראה לנו שגם העבר שאותו עברנו, הקלקול שאותו כבר תיקנו, כבר מלכתחילה זה לא באמת היה קלקול. זה היה קלקול והיה צריך לתקן אותו, אבל המטרה שלו, השורש שלו, היה שורש חיובי. בעצם אפשר לומר אין רע יורד מלמעלה. זאת אומרת, גם כשנברא בעולם רע, הוא נברא למטרה טובה. אין משהו שנברא למטרה רעה. הקדוש ברוך הוא לא עושה דברים למטרה רעה. יש רוע בעולם, אבל יש רוע בעולם בגלל שבלעדיו הטוב של העולם, השלמות של העולם, לא הייתה שלמה כפי שהיא יכלה להיות. אז זה בעצם בסופו של דבר מבט לא רק על ההווה אלא יותר על העבר. בהווה גם העולם עצמו מתוקן, אבל כשהעולם מתוקן והמבט מתוקן, אז גם העבר נצבע בצבעים קצת שונים. אנחנו פתאום מבינים למה היה צריך את הירידה לצורך עלייה. טוב, אז זה בעצם הדברים של הרב קוק, ואני רוצה טיפה לדבר על העניין הזה. זה נכנס לכל מיני סוגיות תאולוגיות מעניינות. כי יד על כס יה, והכיסא והשם שהם לא שלמים עד שהעמלק לא נכחד. מלחמה לה' בעמלק מדור דור, זה המשך אותו פסוק. בעצם ברקע כמובן נמצא מדרש חז"ל שמנגיד זה כנגד זה את ראשית גויים עמלק וישראל ראשית תבואתו. הגמרא אומרת ישראל נקראו ראשית ועמלק נקראו ראשית. שניהם נקראים ראשית, ובמבט, כן בהסתכלות הרוממה, כן במבט הרוחני יותר על המציאות, אז היה עם כזה, עם קונקרטי שקוראים לו עמלק, הוא נלחם בישראל. זה לא איזושהי אשליה, איזשהו בדיון כמו שהרבה פעמים מנסים לצייר את זה בספרות הדרוש שעמלק זה איזשהו כוח נפשי, זה לא באמת היה במציאות אלא איזשהו כוח בנפש שצריך להילחם נגדו. יש על זה הרבה דרושים ודרשות, אבל ברור שעמלק קודם כל גם היה איזשהו עם שהתנהל בעולם, והוא נחשב ראשית גויים. במובן הזה, ההנגדה הזאת מניחה שהגויים זה באיזשהו מובן הופעה של רוע וישראל זה הופעה של טוב. וכמובן כל דבר הוא אף פעם לא טהור. יש רוע ויש טוב, ובגדול, אבל בתוך הרוע יש טוב ובתוך הטוב יש רוע. אבל צריך בשביל זה שני קטבים אידיאליים שבהם הרוע מופיע בטהרתו והטוב מופיע בטהרתו. וכל הדברים שאנחנו פוגשים בסביבנו זה איזשהו תמהיל של שני הקטבים האידיאליים האלה. כן, שני הארכיטיפים אם תרצו, או שתי הדמויות האידיאליות, הכוחות האידיאליים והטהורים האלה. טהורים במובן שהם מזוקקים, לא במובן של חיוביים. אז עמלק זה הקוטב המזוקק של הרוע וישראל זה הקוטב המזוקק של הטוב. ושוב פעם כאן לא מדובר בעם העמלק ובעם ישראל, אלא באיזשהו שורש רוחני שלהם. יש רוע גם בעם ישראל ויש טוב כנראה, אני חושב לפחות, גם בעמלק. בני בניו של עמלק למדו תורה בבני ברק. אז יש בהופעות הקונקרטיות שלהם יש שילוב כלשהו של רוע וטוב. אבל בשורש, בשר של עמלק, השר של עשו, איזה ביטוי חז"לי כזה שמדבר על איזה מלאך שמבטא את ה, בתפיסה הגליאנית שהרב קוק מאוד אני חושב קרוב אליה, מאחורי כל אומה יושבת איזושהי נפש קולקטיבית, אידאה כלשהי שקיימת שהאומה זה איזשהו. ביטוי קונקרטי שלה. אבל יש בעולם האידיאות יש איזו אידיאה שקוראים לה ישראל ואידיאה שקוראים לה עמלק, והיא זו שמניעה בעצם את הגוף הזה שנקרא עמלק הקונקרטי והגוף הזה שנקרא ישראל. והאידיאות האלה הן אידיאות טהורות. זה רוע צרוף וטוב צרוף. ובעולם עצמו כמובן העולם עצמו הוא כולו איזשהו תמהיל, כל הדברים בעולם, כולל עמלק וישראל הקונקרטיים שבעולם, הם תמהילים שונים של שני הקטבים האלה. זה בעצם מה שיוצר את המנעד הזה בין הטוב האולטימטיבי לרע האולטימטיבי. באמצע יש המון דברים, וכל מה שאנחנו מכירים בעצם נמצא איפשהו באמצע. אנחנו לא באמת מכירים, אני חושב, רוע צרוף וטוב צרוף. קשה קשה לדמיין בכלל דבר כזה. זה איזה שהם שני קטבים שמגדירים אותם לצורך השלמת המפה, אבל בעולם הקונקרטי כמו באידיאות אפלטוניות, כן, שאנחנו מדברים על הסוסיות בעולם האידיאות האפלטוני, זה איזשהו סוס אידיאלי. כל סוס קונקרטי שאנחנו רואים מולנו אף פעם לא דומה לגמרי לסוס האידיאלי. יש איזשהו סוס אידיאלי מושלם שמופיע בצורה כזו או אחרת בסוס הקונקרטי, אבל בכל סוס קונקרטי גם מעורבים עוד דברים שקצת דוחקים את רגליו של הסוס האידיאלי ולא נותנים לו להופיע בטהרתו, בשלמותו. אז באותה מידה גם האידיאה של הרוע והאידיאה של הטוב הצרופות, האידיאות הצרופות או הטוב והרוע הצרופים, לא באמת מופיעות בעולם, אבל כשאנחנו מדברים על עמלק ועל ישראל בהסתכלות הרוממה, בהסתכלות על השורש הרוחני שלהם לא כתופעות קונקרטיות בעולם, אז זה רוע צרוף מול טוב צרוף. זה ראשית גויים, הקוטב שמיסודו מתנהלים או נוצרו ומתנהלים כל העמים, הגויים, המשהו הכאילו הצד הרע יותר, וישראל זה הצד החיובי יותר. ראשית גויים עמלק מול ישראל ראשית תבואתו, תבואתו של הקדוש ברוך הוא. עכשיו הכיסא לא שלם עד שלא יימחה זרעו של עמלק, כמו שהוא אומר, איתם מחיתי מן הארץ ושמם עוד איננו, או אין הכיסא שלם עד שעמלק נמחה. כל זמן שיש רשעה בעולם עד שיימחה זרעו של עמלק, כמו שהרב קוק כותב כאן למעלה. כי הרוע, הרוע במובנו המטאפיזי, ההופעות הקונקרטיות של אותו רוע מטאפיזי, צריכות להפוך להיות טובות בתכלית. איך הן יכולות להפוך טובות בתכלית? כשהקוטב הרע שמהווה חלק כלשהו בכל תמהיל שאנחנו מכירים בעולם ייעלם. ברגע שהקוטב הרע בעצמו נעלם, כל העולם כולו משתנה כי אין כבר את המרכיב השני בכל התמהילים שאנחנו מדברים עליהם. מה שנשאר זה רק קוטב אחד, הקוטב החיובי, וכל העולם בעצם הופך להיות עכשיו טוב. ברגע שנוכחד עמלק. לכן החובה להשמיד את עמלק, כל זכר של עמלק, לא להשאיר שום שמץ ממנו, לא להשאיר שום שמץ ממנו, כי אנחנו אמורים להכחיד את הקוטב הזה בצורה שלמה. ואז כל ההופעות שלו אצל העמים או אנשים או יצורים בעולם בעצם נעלמות וזה הופך להיות טוב בתכלית. אולי עוד משפט על המטאפורה הזאת של כיסא ושם. בעולם הקבלי, במינוח הקבלי, כס י-ה מה שנקרא פה, הכיסא של הקדוש ברוך הוא או כיסא הכבוד בשפה הקבלית, בעצם יושב על התפר שבין שלושת העולמות הנמוכים בריאה, יצירה ועשיה לבין עולם האצילות שנמצא מעליהם. ובחלוקה קבלית המקובלת עולם האצילות ומעלה זה עולמות של אלוהות. עולם אצילות, הלשם מסביר שאצילות נקראת אצילות בגלל ששם השם נמצא אצלו כנשמה בגוף. כמו שאצל האדם הנשמה והגוף יוצרים מכלול אחד, אי אפשר להפריד את הנשמה ואת הגוף. החיבור שלהם זה מה שנקרא אדם. בעולמות הרוחניים אז הקדוש ברוך הוא מופיע בצורות שונות. ככל שזה יותר גבוה העולם היותר גבוה מאוחד עם הקדוש ברוך הוא לגמרי. אי אפשר כבר לראות פה שני מרכיבים שונים, הם מותכים להיות ישות אחת. אז זה מסתיים בעולם האצילות. עולם האצילות זה חלק התחתון של העולמות שהם נקראים אלוהות. ולכן זה נקרא אצילות כי שם השם או אור אינסוף נמצא אצלו, אצילות מלשון אצלו, כנשמה בתוך גוף. מתחת לעולם האצילות יש את הבריאה, יצירה ועשיה. אלה נקראים העולמות הנפרדים. העולמות הנפרדים זה היצורים שנבראו בעולם, שהיחס ביניהם לבין האלוהות זה מחלוקת. מאוד מאוד גדולה אידיאולוגית, קבלית, פילוסופית שעוד רגע אני אגע בה, אבל הם נקראים העולמות הנפרדים. בקצה העליון של עולם הבריאה יושב מה שנקרא כיסא הכבוד. כיסא הכבוד זה המקום הרוחני שהוא החלק העליון של עולם הבריאה במפה הקבלית. מי שיושב על כיסא הכבוד זה העולם שמעל עולם הבריאה, זה עולם האצילות. זאת אומרת הקדוש ברוך הוא יושב על הכיסא הזה, לכן זה נקרא כיסא הכבוד. כבוד זה מקום. כבודו של הקדוש ברוך הוא זה מקומו של הקדוש ברוך הוא. איה מקום כבודו להעריצו? כבודו של דבר זה המקום שבו הוא מונח או המקום שהוא תופס, המקום שהוא יוצר. ולכן כיסא הכבוד הוא בעצם מקומו של הקדוש ברוך הוא בתוך העולמות הנמוכים בריאה יצירה ועשייה, זה הכיסא שעליו הוא יושב, כמובן עולם האצילות יושב על כיסא הכבוד שזה החלק העליון של עולם הבריאה ומתחתיו זה בריאה יצירה ועשייה שזה אנחנו, זה העולמות שלנו, מה שאנחנו העולמות שאנחנו מכירים כאן, בעיקר עשייה, אבל זה בעצם בריאה יצירה ועשייה שזה בעצם העולמות הנבראים, זה מה שהקדוש ברוך הוא, הברואים של הקדוש ברוך הוא. ואז יוצא שכיסא הכבוד בעצם הוא השער או החיבור שבין האלוקות לבין העולם. וברגע שהכיסא לא שלם, פירוש הדבר שהאלוקות לא מופיעה באופן מלא, כי היא מופיעה בעולם דרך הכיסא. זה מקומה של האלוקות בעולם שלנו, כיסא הכבוד. אז אם זה לא כיסא אלא רק כס, השער סגור חלקית, הוא לא פתוח לרווחה, אין הזרימה דרכו היא לא שלמה, זה נעול חלקית, אז זה אומר שהקדוש ברוך הוא לא מופיעה במלואו בעולם שלנו, לכן הכיסא לא שלם כיוון שיש עדיין רוע בעולם. אז לכן הרוע בעצם יושב על השאלטר של כיסא הכבוד, ככל שהרוע נמצא אז כיסא הכבוד פחות פתוח, וברגע שהרוע יעלם כיסא הכבוד נפתח לרווחה. עכשיו הזכרתי את המחלוקת לגבי היחס בין שלושת העולמות התחתונים לבין האלוקות, וזה שאלה שבלשון המקובלים נקראת סובב וממלא ובלשון הפילוסופים זה נקרא טרנסצנדנטי ואימננטי, הטרנסצנדנציה והאימננטיות. הכוונה האם אלוקים בעצם נמצא מחוץ לעולם הנברא, נגיד בריאה יצירה ועשייה, העולם שלנו, בני אדם, בעלי חיים, עצמים דוממים, אלוקים באיזשהו מובן נמצא מסביבנו, משקיף עלינו, אולי משרה עלינו באיזושהי צורה, הוא מפעיל, נותן לנו כוח לעבוד אבל הוא לא מזוהה איתם, לא נמצא בתוכנו, או שהוא ממלא, ממלא או אימננטי הכוונה נמצא בתוך המציאות, לית אתר פנוי מיניה. זאת אומרת הוא נמצא בכל, לא רק בכל מקום, אלא גם בכל דבר שיש במציאות. כששואלים תמיד איפה אלוקים נמצא, באיפה שנותנים לו להיכנס, זה הווארט החסידי הידוע, אז בהקשר הזה באמת רואים את התפיסה של הממלא, או אולי יש פה איזושהי עבודה להפוך את האלוקות מסובב לממלא, להכניס אותה, כך חסידות הרבה פעמים רואה את זה, להפוך את האלוקים ממשהו שמסתכל עלינו מהאין סוף, מבחוץ, עוטף אותנו מסביב, להכניס אותו לתוכנו, להפוך אותו למשהו שנוכח בעולם עצמו ואז בתפיסות הקיצוניות בחסידות זה בעצם רק לפקוח עיניים ולראות שזה תמיד היה ככה, הוא תמיד היה פה. ההסתכלות כאילו שהוא לא פה, כאילו שיש דברים אחרים בעצם שהם לא הוא, זאת איזושהי סמיות עיניים, זה בעצם איזושהי הסתכלות לא רוממה בהסתכלות של הרב קוק כאן, ולכן באמת בחסידות יש ממש מהלך מקביל למה שקורה פה אצל הרב קוק, שהתיקון במידה רבה הוא תיקון שנעשה בצורת ההסתכלות שלנו. הקדוש ברוך הוא תמיד היה פה ואין עוד מלבדו, זה מה שנקרא צמצום לא כפשוטו. היחס בין הקדוש ברוך הוא לבין העולמות ובפרט העולמות הנמוכים בריאה יצירה ועשייה זה מתחיל בצמצום, זאת אומרת אור אינסוף מסתלק הצידה, נוצר איזשהו חלל ובתוך החלל הזה נוצרים העולמות, אנחנו, כל העולם כולו והיצורים שבתוכו בעצם נוצרים בתוך החלל שאור אינסוף מפנה אותו. עכשיו, ולמה? כי אם זה היה הכל אור אינסוף אז הכל היה אלוקים. אלוקים לא משאיר אפשרות לקיים שום דבר חוץ ממנו עצמו. הנוכחות שלו היא כל כך דומיננטית ועוצמתית ששום דבר לא יכול להתקיים במקום שהוא אלוקות, אז הוא חייב לפנות את עצמו כדי לתת לדברים אחרים להתקיים פה ולכן קורה צמצום. עכשיו החסידות, יש מכתב מאוד מעניין של הרבי מלובביץ', אבל זה רק ביטוי קיצוני, הוא גם בעצמו. שזה בעצם תפיסה חסידית בכלל, שאומר שהצמצום הוא לא כפשוטו והוא מביא שם ארבע דרגות של לא כפשוטו והוא טוען בצורה הכי קיצונית. צמצום לא כפשוטו הכוונה לא קרה צמצום בכלל. בעצם מההתחלה ועד הסוף אין פה כלום, העולם כולו כעפרא בטל ומבוטל, אין עולם באמת. זה רק הכל אלוקות. האלוקות לא הצטמצמה, הוא לא הסתלק לשום מקום. זה רק איזושהי סוג של סמיות עיניים שלנו, שכשאנחנו נזדכך, כשהמבט שלנו יהפוך להיות מזוכך יותר, אנחנו בעצם נראה שהכל היה אלוקות מאז ומעולם. כן, הבאר והאיל שנאחז בסבך, זה המשל בעצם אני חושב המתאים לתהליך הזה שהוא מתאר. בעצם בסופו של דבר כל התהליך הוא תהליך של איך אנחנו מסתכלים על הדברים. הדברים עצמם זה הכל אלוקות, אין עוד מלבדו, לא קיים שום דבר חוץ מאלוקים. זה קצת כמו שפינוזה במובן מסוים, כן, הפנתאיזם של שפינוזה. רק במבט, כן, הזיהוי בין אלוקים לבין המציאות יכול להיעשות בשתי צורות. או שהכל אלוקים או שהכל מציאות. אז שפינוזה הלך יותר לכיוון של הכל מציאות אני חומר, זה בעצם אתאיזם בתחפושת. והחסידות הולכת לאידיאליזם בעצם, שהעולם החומרי לא באמת קיים. זה רוח בתחפושת, לא חומר בתחפושת. אבל שניהם בעצם מזהים את האלוהות עם המציאות. זאת אומרת, אחד אומר אין אלוהים בעצם אלא כי האלוהים זה בסך הכל השם שלנו למכלול של המציאות לפי שפינוזה, לפי החסידות אין מציאות. זאת אומרת הכל זה בעצם אלוהים והפאסדה הזאת שאנחנו רואים, החומרית, המציאות הקונקרטית שאנחנו רואים זה הכל רק צורת הסתכלות נמוכה. אנחנו לא יודעים, המבט שלנו לא מזוכך ואנחנו לא רואים בעצם את התמצית של העניין. אתם יכולים לראות את הדימיון לתהליך שהרב קוק מתאר כאן בקטע הזה בעין איה, אבל הוא באמת משחק על שני הסיבים כמו שאמרתי קודם ואני חושב שיש פה באמת, זה גם הביוגרפיה של הרב קוק אני חושב, הביוגרפיה של הרב קוק כן ידוע שהיה מאוד קרוב לחב"ד, היה מבית חב"די אפילו, בניגוד לרב סולובייצ'יק שלמד אצל מלמד חב"דניק ויצר אצלו גם איזה זיקה חב"דית, אבל הרב קוק הוא מהבית קשור לחב"ד וכמובן עם רקע ליטאי וקשר כמובן לתורה ליטאית. הרב קוק הוא שילוב של שני הדברים האלו וגם המאמר הזה שלו אני חושב שוזר שני סיבים. הסיב החסידי הזה שאומר שכל התיקון נעשה רק בהסתכלות שלנו, אנחנו אם נסתכל על העולם טוב אז הוא טוב, אנחנו כשאנחנו רואים שם רוע זה אנחנו, זה לא הוא. זה הסתכלות אחת, אבל מצד שני יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם, זאת אומרת יש גם איזה תיקון שקורה בעולם. עמלק אמור להיכחד, זה לא רק איזושהי אידיאה, יש פה רוע קונקרטי בעולם. אז אצל הרב קוק שני המהלכים האלה כנראה, אם אני מבין נכון את כוונתו, כנראה קורים פה במקביל. זה לא בוחר אחד מהם. הליטאים תופסים את הסיב השני, חסידים תופסים את הסיב הראשון, הרב קוק טוען שקורה פה מהלך מקביל בשני הערוצים ביחד. עכשיו השאלה הגדולה שעולה כשאנחנו נכנסים עכשיו, זה הכל הקדמות והסבר למטאפורות ולמהלך, בואו נסתכל ברחל בתך הקטנה. מה הרב קוק בעצם טוען כאן? הרב קוק בעצם מדבר על מצב שבו יש רוע בעולם ולכן הנוכחות של הקדוש ברוך הוא לא שלמה, וכאשר הנוכחות תהיה שלמה לא יהיה רוע בעולם, ואז אפשר יהיה להגיד הללויה והשם שלו יהיה שלם והוא יופיע פה במלואו, כן הכס יהפוך לכיסא, כל עולם האצילות יחדור לתוך בריאה יצירה ועשייה ובעצם תהיה נוכחות אלוקית מלאה. אבל יש פה משהו קצת בעייתי. מה זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא ברא את הרוע? נגיד שהרי רוע זה משהו מאוד קונקרטי. קל מאוד לברוח למחוזות הדרוש, אבל רוע זה משהו קונקרטי. זאת אומרת יש אנשים רעים, יש תופעות רעות, יש כמובן סבל, גם סבל טבעי, מגפות, צונאמי, אני יודע מה, כל מיני דברים כאלה, סבל של בני אדם או של בעלי חיים, לא משנה, סבל של כל מיני יצורים. אז יש רוע בעולם וזה לא רק שאלה של מבט. מאיפה בא הרוע הזה? הרוע הזה הוא בא מהקדוש ברוך הוא? הוא בא מבני אדם? מאיפה הוא בא? כי צריך להבין, אם הוא בא מהקדוש ברוך הוא אז מה הכוונה? זאת אומרת הרוע הוא מעשה ידיו של הקדוש ברוך הוא והתיקון אנחנו אמורים לתקן אותו? או שהוא עשה את הרוע והוא גם מתקן אותו? מה איך זה עובד פה? זה קצת מוזר להגיד שהרוע בא מהקדוש ברוך הוא והתיקון יבוא מאיתנו. זאת אומרת הוא בעצם יצר את הרוע ואנחנו אחראים על הטוב. קצת מוזר. הצד השני של המטבע אבל לא מאפשר לכאורה להגיד את מה שהרב קוק אומר כאן. כי הצד השני של המטבע הוא שהרוע זה אנחנו וממילא גם הטוב זה אנחנו. אז מה מה זה שייך להופעה של הקדוש ברוך הוא? זאת אומרת, אז מה מה בעצם הצד של הקדוש ברוך הוא בעניין הזה? אז אנחנו אמורים להיתקן, להפוך מרעים לטובים יותר, ואז הכל יהיה בסדר. אבל איך זה קשור לנוכחות של הקדוש ברוך הוא בעולם? ההסתלקות שלו יצרה את הרוע, הנוכחות שלו מונעת את הרוע, אז הוא עושה את המצבים ליותר טובים ופחות טובים או אנחנו עושים את זה? יש פה איזושהי כפילות שאנחנו כתפיסת עולם דתית מקובלת מאוד התרגלנו לחיות בתוכה, שאיכשהו יש לנו בחירה חופשית וההכרעות שלנו הן אלה שקובעות אם נעשה רע או נעשה טוב, אם יהיה פה רע או יהיה פה טוב. אבל מצד שני גם הכל בידי הקדוש ברוך הוא וכל מה שקורה בעולם זה הוא עושה, ואין מלאך, שאין עשב על הארץ שלא עומד מעליו מלאך ואומר לו גדל, כל דבר שקורה פה בעולם בעצם מתחולל על ידי הקדוש ברוך הוא או שלוחיו בתופעות הרוחניות. אז יש פה איזושהי הסתכלות כפולה על כל מה שקורה בעולם, האם זה מעשי ידינו או זה מעשי ידיו של הקדוש ברוך הוא? וכאן אפשר לקרוא את זה את המהלך שהוא מתאר כאן זה אותן שתי קריאות שדיברתי עליהן קודם אני חושב, או לפחות במובן מסוים, אבל זה עוד פעם עוד שתי קריאות מקבילות. השאלה איך לקרוא את זה פה, וכאן אני חושב שכבר אי אפשר לקרוא את זה כפול. כאן צריך להחליט. כי אם אנחנו מדברים על תהליך שהוא תיקון של הנגיד של האדם לצורך העניין, אני חושב שרוע אצל בעלי חיים קצת קשה לדבר עליו. אם אין להם בחירה או זה לא רלוונטי. בוא נדבר על בני אדם, בכל אופן יותר פשוט שמה. אז בני אדם בוחרים ברע, זה רע. בוחרים בטוב, זה טוב. תיקון פירושו שהאדם מתקן את עצמו והופך מרע לטוב. זה נקרא עולם, זה נקרא תיקון של העולם. התיקון בהסתכלות הזאת זה תיקון שנעשה על ידי בני אדם. ובני אדם צריכים לחזור בתשובה, צריכים להשתפר, צריכים להתעלות, להיטיב את מעשיהם ואת דרכם וכולי. ההסתכלות השנייה זו הסתכלות שבעצם אנחנו מריונטות והקדוש ברוך הוא מזיז אותנו על הלוח. אנחנו בהתחלה הוא עושה פה רע, אחרי זה הוא יעשה פה טוב, הוא משחק פה בעולם באופן כזה שהוא הופך אותו מרע לטוב. זאת הסתכלות מאוד בעייתית למרות שלפעמים מדברים בשפה כזאת, כי אז זה אומר שאנחנו לא רלוונטיים. ואז אנחנו הבובות עץ שהתיאטרון, הבמאי של התיאטרון בובות, לא יודע איך לקרוא לו, במאי או שחקן, משחק איתנו ויוצר פה את הרע ואת הטוב. אז איפה אנחנו בכל הסיפור הזה? מה החלק שלנו ביצירת הרע ומה המשימה שלנו בעשיית הטוב? למה אנחנו נענשים או לא נענשים? כל ההסתכלות האחת הזאת שמתמקדת רק בזה שהקדוש ברוך הוא מחולל את הכל, רק הוא קיים פה בעצם וכל השאר זה רק הסתכלות שלנו, זאת בעצם איזושהי הסתכלות שהופכת אותנו ללא רלוונטיים. אני אגיד יותר מזה, אפילו במובן המטאפיזי, ההסתכלות שתיארתי קודם בשם הרבי מליובאוויטש, שבעצם רק אלוהות יש בעולם, כל השאר זה רק הסתכלות שלנו, זה לא עקבי לוגי פילוסופי. זאת אומרת, מה זאת אומרת הסתכלות שלנו? מי זה אנחנו? מי זה האנחנו שמסתכלים פה ויכולים להסתכל על זה במבט כאילו שיש פה רוע או במבט כאילו שיש פה טוב? יש פה אלוהות או אין פה אלוהות? אנחנו זה גם הוא. הרי גם אנחנו יצורים בעולם, גם אנחנו נבראנו. אז אם אתה לוקח את התזה הזאת של צמצום לא כפשוטו עד הסוף, כשהכל אלוהות, בעצם הסובב והממלא הכל אחד, הכל ממלא זה בעצם אומר הממלא האמיתי זה בעצם אומר שאין מילוי. זאת אומרת הכל אינסוף. לא קרה שום דבר, אינסוף לא הסתלק, הוא כל הזמן פה ממלא את כל החלל. אז אז מי הוא היצור המושלה? מי הוא היצור שצריך לתקן את ההסתכלות שלו מהסתכלות נמוכה להסתכלות גבוהה, להבחין בזה שיש פה אלוהות או לא להבחין בזה שיש פה אלוהות כשהוא במצב נמוך? יש פה מישהו שאליו כל העסק הזה פונה, ולהכחיש את קיומו של אותו מישהו הזה ולהגיד שגם הוא אלוהות, אז כל המשחק הופך להיות מין משחק ריק. אז מה הקדוש ברוך הוא משחק בעצמו, משחק ג'ולים עם עצמו, וגם הג'ולים זה הוא עצמו? מה פשר העניין הזה? אני חושב שלדבר על צמצום כפשוטו במובן פשוט, במובן לדבר על צמצום סליחה על צמצום לא כפשוטו, לדבר על זה כפשוטו זה נונסנס. אי אפשר לדבר על דבר כזה, כי מי זה המדבר? זאת אומרת מי אני? כשאני חושב על הדברים האלה אם הצמצום כפשוטו או לא כפשוטו, זה אומר אני חושב משמע אני קיים, של דקארט. זאת אומרת אם אני חושב אז יש פה מישהו שחושב, זאת אומרת זה אני. עכשיו מה תוכן המחשבות שלי יכולות להיות טובות יכולות להיות רעות יכולות להיות גבוהות יותר או נמוכות יותר לראות רוע לראות אלוהות לראות טוב זה הכל צורות הסתכלות שלי. אבל קודם כל צריך להיות פה מישהו שזה צורות ההסתכלות שלו. מישהו שמסתכל. אי אפשר להתכחש לקיומו של אותו מישהו ולא רק לקיומו. דיברתי על מטאפיזיקה, על עצם קיומו. עכשיו אני גם מדבר על חלקו בהתרחשויות בעולם. זאת אומרת, האם לי אין חלק ברוע הזה? הקדוש ברוך הוא יצר אותו, אז הוא יצר את הרוע, הוא יתקן אותו והכל בעצם זה משחק שלו, אני פה בעצם רק המריונטה, הוא מזיז אותי על הלוח וכך קורה הרע או קורה הטוב, אז אין לי משמעות, מה זה העונש, מה זה השכר, מה זה המצוות, זה הכל מין משחק ובתפיסות דטרמיניסטיות הרבה פעמים מסתכלים על זה כך. כשמדובר, זה בעצם הכל משחק, המצוות והעבירות והכל, זאת מין אשליה שיש לנו בחירה, אין לנו שום בחירה, רק אנחנו מצווים לעשות או לא לעשות כחלק מהמנגנון שמניע אותנו לעשות מניע דטרמיניסטי, לעשות או לא לעשות, אבל זה הכל משחק של הקדוש ברוך הוא. רק ובמרבה האירוניה בעולם דטרמיניסטי יש רק קדוש ברוך הוא. אנחנו בדרך כלל רגילים לזה שבעולם דטרמיניסטי זה להפך, זה מתקשר אצלנו למטריאליזם, לאיזושהי תפיסה שאומרת אין אלוקים, הכל פיזיקה, אבל בדטרמיניזם הרוחני התיאולוגי שהקדוש ברוך הוא בעצם מסובב את הכל, שלאדם אין אפשרות ליטול חלק בעניין הזה כי הכל מעשי ידיו של הקדוש ברוך הוא, אז הדטרמיניזם הזה חושב שאין עולם, שיש רק קדוש ברוך הוא ולא כמו הדטרמיניזם הפיזיקלי שמסתכל על פה. אתם רואים שהשני חוטים האלה שאני מתאר כאן לאורך הדרך הם חוזרים כל הזמן, יש פה איזשהם שני חוטים שהולכים פה במקביל אבל הם תפיסות עולם מנוגדות, וכאן אני חושב שאי אפשר לשחק עם שני חוטים, כיוון שאם הקדוש ברוך הוא באמת עושה את הכל או שאנחנו עושים את הרע ואת הטוב, אלו שתי הסתכלויות שמוציאות זו את זו. זאת אומרת אי אפשר להגיד לא לא, תלוי איך אתה מסתכל, יש הסתכלות שבה הקדוש ברוך הוא עושה הכל ויש הסתכלות שבה אני עושה הכל, אין דבר כזה, אלא אם כן תגיד שאני זה הוא ועוד פעם חזרנו לנונסנס של הצמצום לא כפשוטו. אבל אם אני קיים, אני איזשהו ישות שבאים אליה בטענות שמצווים אותה, אז מה זאת אומרת, אם אני עשיתי אז זה אומר שאני אחראי על הרוע, זה לא הקדוש ברוך הוא. אני החלטתי, אני עשיתי ולכן אני צריך גם לשאת בתוצאות, האחריות היא עלי. אם הוא עשה את זה שישא בתוצאות, מה הוא רוצה ממני. אז אי אפשר להסתכל על זה, זה לא אי אפשר לפתור בצורה של אוקיי זה שתי צורות הסתכלות, תלוי איזה צורת הסתכלות אתם בוחרים. פה צריך להחליט איזה צורת הסתכלות נכונה ואיזה לא נכונה. וכאן באמת ההנחה המקובלת היא כמו שחז"ל אומרים אין רע יורד מלמעלה. זאת אומרת הרוע בעולם לא בא מלמעלה, הוא בא מאיתנו. ואיך הוא נוצר בעולם? הרי לכאורה כך מקובל לפחות, לא יכול להיות שיש בעולם דברים ששורשם הוא לא מלמעלה, איך הם מתקיימים? כל דבר שמתקיים בעולם צריך להיות לו איזשהו שורש מקור כוח רוחני שמפעיל אותו, שנותן לו את הכוח שמנהל אותו. אז הטענה היא באמת שלרוע אין שורש רוחני, אגב בעולם הקבלי עוד פעם שדים זה יצורים בלי שורש, זאת אומרת הרי אם את הרוע, היצורים הרעים, אז שדים זה בעולם הקבלי זה יצורים בלי שורש, זאת אומרת אין להם שורש בעולם האצילות, הם יצורים שקיימים בעולמות הנמוכים ואין להם חלקים ששייכים למעלה, זה יצורים בלי שורש. מה זה מסמן? אני חושב שמה שזה מסמן זה איזשהו סוג של פתרון לבעיית הרוע. יש כאלו שאומרים שכל הקבלה נוצרה כדי לפתור את בעיית הרוע. איך יכול להיות שרע יורד מלמעלה בניגוד לדברי חז"ל שהבאתי קודם? זאת אומרת הרי כל מה שקיים פה בא מכוחו של הקדוש ברוך הוא, אם זה בא מכוחו של הקדוש ברוך הוא אז גם הרוע שנמצא פה בא מכוחו. איך זה יכול להיות? מה הוא אחראי לרוע? הוא לכאורה טוב מושלם, טוב בתכלית, איך יכול להיות שזה בא ממנו? נדמה לי שבתרגום לשפה פילוסופית, מה שהמודל שמתבקש פה ליצור זה שהרוע, אני עוזב כרגע את הרוע הטבעי, אני מדבר על הרוע האנושי, רוע טבעי הכוונה סבל, מגפות כמו שאמרתי קודם או דברים מחלות ודברים כאלה, רעידות אדמה, אבל את זה אני עוזב, אני מדבר כרגע על הרוע האנושי, זאת אומרת רוע שמחוללים אנשים. את היכולת לבחור קיבלנו מהקדוש ברוך הוא לגמרי. היכולת לבחור מאפשרת לנו כמובן ללכת ימינה או ללכת שמאלה, זה נקרא לבחור. יש לנו שתי אפשרויות, או טוב או רע, ואנחנו יכולים להחליט, או כמה אפשרויות אבל כן, צריכות להיות לנו כמה אופציות כדי שנוכל לבחור. לא ייתכן שהקדוש ברוך הוא ייתן לנו אפשרות לבחור אבל באופציות שביניהן אנחנו בוחרים זה רק טוב. אם זה רק טוב אז זאת לא בחירה, אנחנו אנוסים לעשות את הטוב. אם אנחנו צריכים לבחור בטוב פירוש הדבר שאנחנו חייבים לקבל אופציה לעשות רע. בלי אופציה לעשות רע אין ערך לזה שבחרנו בטוב, לא בחרנו בו. אז ברגע שהקדוש ברוך הוא יוצר או נוטע בנו את היכולת לבחור, ברור שבאופן פוטנציאלי ייווצר פה רע. זאת אומרת הוא בעצם יצר את הרע כי האפשרות לבחור פירושה אפשרות גם לעשות רע, לא רק לעשות טוב, אבל מצד שני רק כך יש משמעות. לבחירה שלנו לעשות את הטוב, כי אם לא הייתה לנו אפשרות לבחור ברע, מה החשיבות או מה הערך בזה שעשינו את הטוב. ואז יוצא שבאמת אין רע יורד מלמעלה. הרוע הוא תוצר של מעשינו שלנו. כשאנחנו בוחרים ברע נוצר רע. כשאנחנו בוחרים, גם הטוב אגב. כשאנחנו בוחרים בטוב נוצר טוב. דבר טבעי הוא גם לא טוב. הוא לא טוב ולא רע, הוא ניטרלי. טוב או רע יכול להיות רק מעשה שהוא תוצאה של בחירה. בדרך כלל חושבים שזה רק לבני אדם, אני לא יודע, אבל נגיד אצל בני אדם, אז בחירה של בני אדם. מה חלקו של הקדוש ברוך הוא בעולם? היכולת לבחור. הצמצום שאותו עשה הקדוש ברוך הוא, ההסתלקות שלו מהעולם, זה המתן האפשרות לבחור. כי אם הוא היה נוכח פה אז הוא היה קובע הכל. לא היה עוד מלבדו. זה הכל היה הוא. ואז כמובן הכל היה טוב, אבל כמובן גם הכל היה חסר ערך. כי אם הכל היה טוב ולא הייתה אפשרות לעשות רע, אז מה הטעם בכל המשחק? כל המשמעות של הטוב יונקת מהאפשרות הפוטנציאלית לפחות לעשות רע. וכשאתה נותן באופן פוטנציאלי למיליארדי אנשים לעשות רע, אז פה ושם גם ייעשה רע בפועל. אי אפשר להישאר רק עם פוטנציאל להרע. אפשר תיאורטית אבל זה לא קורה. האפשרות קונקרטית לעשות רע כנראה גם בחלק מהמקרים תתממש. ומכאן יוצא הרוע. אז הרוע הוא מעשה ידינו, הוא לא קשור לקדוש ברוך הוא. שואלים איפה הוא היה בשואה. לא יודע איפה הוא היה בשואה, אבל את השואה עשו הנאצים, לא הקדוש ברוך הוא. כשהם החליטו לעשות רע אז הם עשו רע. את הכוח להחליט לעשות רע הם קיבלו מהקדוש ברוך הוא. לכן הוא לא פטור לגמרי במשפט הזה. אפשר עדיין לתהות למה הוא נתן להם כוח במצב כל כך קטסטרופלי, למה הוא לא התערב, למה הוא לא נטל מהם את הכוח. בסדר. שאלות תיאולוגיות אחרות. אבל בתפיסה העקרונית הוא לא באמת מחולל את הרוע. הרוע זה בא מאיתנו. וגם הטוב, טוב בא מאיתנו. המה שהוא עושה זה עצם המתן היכולת לעשות רע או לעשות טוב. זה בא ממנו. ואז מה שבעצם הדבר הזה אומר זה שמה שיורד מלמעלה הוא טוב בתכלית. מה זה טוב בתכלית? האפשרות לבחור. האפשרות לבחור היא אומנם אפשרות לבחור בין רע לטוב, אבל עצם האפשרות לבחור היא טובה לגמרי. כי בלי שהייתה לנו אופציה לבחור ברע, גם לבחירה בטוב לא היה לה משמעות. לכן העולם לא יכול היה להיות שלם בלי שהייתה לנו אפשרות לבחור. כי רק אז הוא יכול להיות טוב. אבל מה לעשות שהאפשרות לבחור לפעמים מולידה גם בחירה ברע. ואז בעצם יוצא שהרוע בא מאיתנו והרוע הוא רע הכרחי והוא אכן רק בגללו אפשר להתייחס לעולם כטוב. בלי קשר כרגע למינונים אם הרוב טוב והמיעוט רע כמו שהרב קוק כותב כאן, האופטימיות שלו או לא, אז זה אפשר להתווכח. אבל בית שמאי ובית הלל הרי הקשו בזה מוטב לאדם שלא נברא משנברא. לא בטוח שזה קשור אבל אולי. בכל מקרה בלי קשר למינונים, אבל הקדוש ברוך הוא המעשה שלו זה לתת לנו את הבחירה וזה טוב בתכלית. השימוש שאנחנו עושים ביכולת לבחור הוא זה שיוצר טוב ויוצר רע. אבל כל המבנה הזה כולו, כל הקומפלקס הזה קיומה של צומת וקיומה של האפשרות ללכת בצומת הזאת ימינה או שמאלה זה הכל טוב. אין פה שום דבר רע. זה הכל זה לגמרי טוב. בגלל שבלי הצומת לא היה טוב. נכון שכפועל יוצא אין ברירה כשיש צומת יש כאלה שהולכים שמאלה. או ימינה. המטאפורה של שמאלה לרע וימינה לטוב זה כבר עם קונוטציות. אבל יש כאלה שהולכים לכיוון הרע ולא לכיוון הטוב וכך בעצם נוצר רוע וזה מתקשר למה שהרב קוק כותב כאן שבעצם בסופו של דבר הרוע הוא משרת של הטוב. בלי שיש רוע גם לטוב אין משמעות. אבל הוא אומר יותר מזה. לא רק אפשרותו של הרוע משרתת את הטוב, אלא הרוע בפועל משרת את הטוב. למה? בגלל שהוא טוען, ועל זה דיברתי באחד הקטעים הקודמים, אני כבר לא זוכר אפילו אם זה היה בזום או שעוד לפני כן, חושב שלפני כן. הוא מדבר על זה שנגיד אנחנו יודעים בחז"ל שבעל תשובה עדיף מצדיק גמור. מקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. הגמרא אומרת שבעל תשובה עדיף מצדיק גמור. למה בעל תשובה עדיף מצדיק גמור? לכאורה בעל תשובה אחרי שהוא תיקן את כל דרכיו והוא נהיה מושלם הוא נהיה צדיק גמור. וזה עד שם אפשר להגיע, איך יכול להיות משהו מעבר לצדיק גמור? מה יכול להיות יותר טוב מצדיק גמור? הטענה היא שבעל תשובה עבר איזושהי דרך של ירידה ועליה. ומי שעובר דרך של ירידה ועליה כשהוא עולה לאותה מדרגה כמו שהצדיק הגמור עמד שם תמיד, בעצם מצבו הרוחני טוב יותר. כי כלי שנשבר ותוקן הוא כלי יותר שלם. אין דבר שלם יותר מלב שבור. לב שבור שתוקן אחרי זה, לא לב שבור שהוא עדיין שבור. אלא לב שנשבר ותוקן, אין דבר יותר שלם מזה. אפילו לב. אפילו לב שתמיד היה שלם, הוא פחות טוב. כי לב שנשבר ותוקן יש בו איזשהו ערך של פעולה, של התקדמות, של תיקון, וזה בעצם החשיבות של קיומו של רוע ועכשיו אני מדבר על רוע קונקרטי. לא על האפשרות להרע. לא על זה שיש לנו את האופציה לבחור בין רע לבין טוב, שזה כבר הסברתי קודם, זה טוב בתכלית. כי בלי האופציה לבחור ברע גם הבחירה בטוב אין לה משמעות. עכשיו הרב קוק טוען טענה יותר רדיקלית. גם הבחירה בפועל ברע יש לה ערך חיובי. לא רק האופציה לבחור ברע, הבחירה בפועל ברע. למה? כי בלי הרע לא היה מהלך של תיקון. נגיד שכולם, היה מצב שאפשר לבחור בין טוב לרע, אבל כולנו היינו בוחרים בטוב תמיד. העולם היה עולם בעייתי למרות שלטוב הייתה משמעות, כיוון שיש אופציה לעשות רע, רק אנחנו בחרנו בטוב. הענקת המשמעות לטוב בשבילם מספיקה האופציה להרע, לא צריך להרע בפועל. אוקיי? אז ברגע שיש לנו אופציה להרע, אם לא בחרנו בה אלא בחרנו בטוב, הבחירה הזאת יש לה ערך של טוב כמובן, כי יכולנו לבחור ברע ולא עשינו את זה, בחרנו בטוב. אבל ערך של התקדמות או של תיקון אין כאן. זאת אומרת יש ערך לתיקון לא בגלל שהוא מביא אותי למצב שלם יותר, אלא יש ערך לעצם פעולת התיקון. התיקון הוא לא אמצעי כי אחרי שאני מתקן העסק נהיה מתוקן, הוא נהיה טוב. לא, התיקון יש לו ערך מצד עצמו לא רק כדי להגיע למצב המתוקן. לכן זה כל המהלך של המקובלים שבוודאי הזכרתי אותו באחת הפעמים הקודמות, נדמה לי, אני כבר לא זוכר, הנהגת נורא עלילה, המדרש הזה שהאדם הראשון הקדוש ברוך הוא גוזר עליו מיתה, אז אדם הראשון אומר לו בעלילה אתה בא עליי. כי משל לבן אדם שאשתו הקדיחה את תבשילו והוא שולף גט מהכיס ונותן לה עם שני עדים ומגרש אותה, ואז היא אומרת לו בעלילה אתה בא עליי, הרי הגט עם שני עדים היה אצלך בכיס עוד לפני שטעמת את התבשיל. זאת אומרת אתה מספר לי שאתה מגרש אותי בגלל התבשיל? אתה הכנת את זה מראש. התבשיל הוא סתם עלילה, הוא עילה, כן עילה במובן השלילי, זאת אומרת אתה בא עליי בעלילה. אז אותו דבר אומר אדם הראשון לקדוש ברוך הוא, בעצם בתורה כבר שקדמה לעולם כבר כתוב אדם כי ימות באוהל, אדם ימות, אז מה אתה מספר לי שזה בגלל החטא שלי? זאת הייתה התוכנית שלך מראש. ובאמת בהסתכלות הקבלית הזאת החטא של אדם הראשון, הקלקול הבסיסי שאותו כולנו מנסים לתקן, לפחות אצל פרשנים מסוימים זה היה חטא דטרמיניסטי. זאת אומרת זה אפילו לא היה מבחירתו, כי הוא אפילו לא ידע טוב, כן היו יודעי טוב ורע רק אחרי החטא, לפני כן הוא לא ידע טוב ורע, אז איך הוא בחר לעשות רע? אלא זה היה איזשהו משחק מכור בעצם, עלילה. זאת אומרת הקדוש ברוך הוא שבר פה משהו כדי שהשבירה הזאת תהפוך לתהליך ארוך של תיקון ואז העולם יגיע למילואו. למה זה טוב? כיוון שכלי שנשבר ותוקן הוא שלם יותר ממה שכלי שתמיד היה שלם. זה בעצם העיקרון שהרב קוק כותב כאן ואז הדבר הזה אומר שלא רק האפשרות להרע נחוצה כדי שהמעשים שלנו יקבלו משמעות של טוב, אלא הרוע בפועל. נחוץ שיהיו רשעים שיבחרו ברע, לא שיכולים לבחור ברע, לא שיש אופציה להיות רשע, נחוץ הרשעים עצמם נחוצים. כי רק כשהרשעים עוד אינם ויתמו חטאים מן הארץ, חטאים ולא חוטאים אם תרצו, לא משנה, אבל החטא ייעלם מן הארץ, אז העולם באמת יהיה מתוקן. כי זה יהיה עולם שהיה מקולקל ותוקן, לא עולם שתמיד היה שלם. עולם שתמיד היה שלם אז לא צריך לברוא אותו, הקדוש ברוך הוא היה שלם ונשאר שלם, לא בשביל זה הוא צריך את העולם. הוא צריך את העולם כדי שיהיה פה איזשהו סוג של קלקול שעובר תיקון מסוים. ואם אני מסיים את התהליך אני חוזר לנקודת המוצא של הרב קוק שאין השם שלם כל עוד יש פה את עמלק. הנקודה בסופו של דבר שעמלק הוא יצור שהיה חייב להופיע פה, הרוע היה חייב להופיע פה בפועל, לא כאופציה אפלטונית תיאורטית, אלא כאופציה שמתממשת כדי שהמציאות תעבור איזשהו תיקון. ואחרי שהיא תעבור איזשהו תיקון היא תהיה יותר מתוקנת. ובעצם מה שהדבר הזה אומר זה שהתהליך הזה של שבירה ותיקון הוא לא תהליך שנוצר על ידי הקדוש ברוך הוא, הוא תהליך שנוצר על ידי בני אדם. ושמו של הקדוש ברוך הוא יותר שלם או פחות שלם והכיסא יותר שלם או פחות שלם, זה לא הסיבה לזה שיש רוע ושהרוע נעלם, אלא זה עובד הפוך. ברגע שיש רוע הכיסא לא שלם, כשהרוע ייעלם הכיסא יהיה שלם. אנחנו לא מבקשים מהקדוש ברוך הוא תחזור ותופיע פה כדי שהרוע ייעלם, אנחנו צריכים להעלים את הרוע ואז הקדוש ברוך הוא אולי יופיע. כן זה האל תגידו יום יבוא, הביאו את היום מה שנקרא. זאת אומרת אל תבקשו מהקדוש ברוך הוא שיופיע פה ויטפל ברוע, הרוע בא מכם וזה התפקיד שלנו, לא מכם, מכולנו, כן זה בא מאיתנו והתפקיד שלנו הוא לתקן את זה, ואם נתקן את זה אז שמו וכיסאו יהיו שלמים והוא באמת יהיה איתנו. נוכח בעולם, אבל הוא יהיה נוכח בעולם דרכנו, לא שהוא יהיה נוכח בעולם וממילא הרוע יסתלק והטוב ישגשג והכל יהיה נהדר, כי לדבר כזה אין שום ערך. אז הקדוש ברוך הוא תיקן את הרע לטוב, לא אנחנו. וכבר אמרתי שצריך לבחור פה, אין שתי הסתכלויות שיכולות לדור בצוותא, אין דבר כזה. או שאנחנו עושים את התהליך הזה או שהוא עושה את התהליך הזה, אין איזה משמעות אם הוא עושה את התהליך הזה. ואם אנחנו עושים את זה, פירוש הדבר שבניגוד להסתכלות הפשוטה שהנוכחות של הקדוש ברוך הוא מאפשרת יותר או פחות רוע, או הופכת את העולם ליותר רע או יותר טוב, הטענה בעצם נדמה לי הפוכה. הטענה היא שברגע שהעולם הוא יותר רע, יש פחות נוכחות, היא לא מאפשרת לקדוש ברוך הוא להיות נוכח. אם העולם יותר טוב, אז יש יותר אפשור לקדוש ברוך הוא להיות נוכח. זאת אומרת, הציר הסיבתי הוא בעצם הפוך. אולי אם תרשו לי עוד כמה דקות, אז אני אראה לכם עוד קטע של הרב קוק שבעצם אומר את זה. קטע מפורסם על השלמות וההשתלמות. אני מביא את זה פה ממאמר שכתבתי שמצטט את זה. הרב קוק באורות הקודש בחלק שני מקשה איזושהי קושיה פילוסופית כזאת שנראית קצת מלאכותית, לא יודע מה, פלפול כזה, פלפול פילוסופי. אבל כשחושבים על זה אני חושב שיש בזה הרבה עומק. באורות הקודש שם אני כבר לא אקרא את הכל, אבל הוא בעצם מתאר כאן בדיוק את מה שדיבר אצלנו בקטע. הוא אומר תראו את המשפט המודגש, איך זה הולך, כן, מתמלאים תמיד ערך יותר גדול ונשגב עד שישתוו יחד צורת ההשלמה הגמורה וצורת ההשתלמות הבלתי פוסקת הבאה מסיבת החיסרון הקדום. הרב קוק מדבר כאן על השלמות מול ההשתלמות. שלמות זה מצב סטטי, זאת אומרת עולם שלם זה עולם מושלם. עולם משתלם זה עולם שהופך ונעשה יותר ויותר טוב. עכשיו הטענה שלו זה שיש ערך להשתלמות בדיוק כמו שראינו בקטע כאן. יש ערך להשתלמות כשלעצמה לא רק כאמצעי להגיע אל השלמות. אנחנו לא צריכים להשתלם כדי שבסוף התהליך נהיה שלמים, לא רק. אלא לתהליך ההשתלמות בעצמו יש איזשהו ערך ולכן הוא אומר שהשתלמות הבלתי פוסקת הבאה מסיבת החיסרון הקדום, לכן צריך חיסרון כדי שיהיה אפשר להשתלם. ואז בחלק שאחד החלקים שאחרי זה, פה זה הקטע הזה, עוד פעם אני לא אקרא, אני רק אגיד את זה בקצרה. הרב קוק שואל איזושהי שאלה פילוסופית כזאת, הוא אומר אם ההשתלמות בעצמה היא אחת השלמויות, אז איך הקדוש ברוך הוא שהוא מושלם, איך יש לו את השלמות הזאת? הרי בשביל להשתלם אתה צריך להיות חסר ולמלא את החיסרון או לתקן את החיסרון, אבל הקדוש ברוך הוא הוא מושלם, אין לו חסרונות, אז הוא לא יכול להשתלם. אבל ההשתלמות היא לא רק אמצעי כדי להגיע לשלמות אלא היא בעצמה שלמות, זאת אומרת אחת השלמויות זה היותך משתלם, לא רק כלי כדי להגיע למצב מושלם. נו, אז את השלמות הזאת לא יכול להיות לקדוש ברוך הוא כי הרי הוא מושלם, הוא לא יכול להשתלם. זאת בעצם השאלה. וטורף תשובתו ויש להאריך על זה הרבה, אני כתבתי לזה פעם מאמר בעיון בפילוסופיה שקשור לפיזיקה ולחשבון דיפרנציאלי, יש לזה הרבה, אפשר להסתכל על זה בצורות מאוד מעניינות, אבל הטענה שלו בקליפת אגוז זה שבשביל זה אנחנו נבראנו. הקדוש ברוך הוא משתלם דרכנו, מה שהוא קורא עבודה צורך גבוה, בעצם ביטוי של קדמון יותר אבל גם הוא משתמש בו כאן. והטענה בעצם שהקדוש ברוך הוא צריך אותנו, הוא צריך אותנו כי אנחנו אלה שיכולים לחוות חיסרון או להיות במצב חסר ולעשות השתלמות, לשפר את עצמנו. הקדוש ברוך הוא לא יכול, הוא תמיד שלם, ממילא הוא גם לא יכול להשתפר. כדי שהוא יצליח להיות ניחן גם בשלמות הזאת של ההשתפרות, של ההשתלמות, אנחנו נבראנו. ואז יש חיסרון בעולם ומוטל עלינו לתקן. כל תהליך הבריאה מוסבר כך שבעצם יש פה איזשהו שבר שתפקידנו לתקן אותו וכל הסיפור הזה זה כדי להשלים את הקדוש ברוך הוא, שהוא בעצם במובן מסוים חסר. חסרה לו האפשרות או חסר היכולת, הוא לא יכול להשתלם. הוא לא יכול להשתלם בגלל שאין לו חיסרון ובשביל להשתלם צריך חיסרון. בשביל זה אנחנו נבראנו או העולם הזה שהוא חסר נברא ואנחנו אמורים לתקן אותו. ואז בעצם יוצא שאנחנו כאלה שהם ביטויים של השלמות של הקדוש ברוך הוא, אנחנו מצליחים להביא לו גם את השלמות הזאת של ההשתלמות. שזה בדיוק אני חושב מה שעומד מאחורי מה שהוא כותב בקטע אצלנו. בקטע אצלנו זה מה שהוא אומר שהרוע נדרש כדי שאנחנו. לתקן אותו, ואז העולם יכול להיות שלם יותר, כי רק עולם שהיה מקולקל ותוקן הוא עולם שלם באמת. וכשהקדוש ברוך הוא רוצה, עכשיו אני אומר יותר בקטע הזה באורות הקודש הוא אומר יותר מזה. כך גם הקדוש ברוך הוא נהיה שלם באמת. לא רק העולם. באופן שכמעט יש כאלה שיגידו שאולי אסור להגיד אותו, העולם בעצם הופך את הקדוש ברוך הוא לשלם. בלעדינו הוא לא היה שלם. וזה מה שכתוב אצל גם בקטע שדיברנו עליו, שאין הכיסא שלם כל עוד עמלק נמצא פה, כל עוד לא תיקנו את הרוע בעולם, הקדוש ברוך הוא לא שלם. אבל אז זה לא רק ההופעה שלו בעולם לא מלאה, כמו שנראה מהפסוק ומהקטע הקודם של הרב קוק, אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו לא שלם. יש משהו חסר, זה כמעט תרתי דסתרי, יש משהו חסר בקדוש ברוך הוא, אבל זה חיסרון שהוא בילט-אין. כי מי שמושלם לא יכול להשתלם. זה חיסרון שהוא לא יכול להימלט ממנו. יצור מושלם לא יכול להימלט מהחיסרון הזה, אלא אם הוא בורא יצורים חסרים שמכוחו הם מצליחים איכשהו להשלים את עצמם ובכך להשלים גם אצלו את האספקט הזה של היכולת להשתלם. ובזה הוא הופך להיות בעצמו גם שלם, וזה מה שקרוי אצל הקדמונים סוד העבודה צורך גבוה. זה סוד כי אסור להגיד דברים כאלה, שאנחנו הקדוש ברוך הוא צריך אותנו והוא חסר, אמירות שלכאורה לא יודע, לא סובלתן, אבל בעצם זה סוד העבודה צורך גבוה. העבודה שלנו היא צורכו של הקדוש ברוך הוא. לא רק שאנחנו צריכים אותו, הוא צריך אותנו. בשביל זה הוא ברא אותנו. פעם הבאתי על זה, בזה אני אולי אסיים. הבאתי על זה פעם את הקל וחומר של הקיקיון ביונה. שהקדוש ברוך הוא אומר ליונה, ההיטב חרה לך על הקיקיון? אז הוא אומר כן, היטב חרה לי עד מוות. זאת אומרת אתה חסת על הקיקיון שלא עמלת בו ולא גידלתו ואני לא אחוס על נינווה העיר הגדולה וכולי. אז תמיד השאלה המתבקשת היא יונה הרי לא חס על הקיקיון, הוא היה צריך אותו, הוא חס על עצמו. אז איזה מין קל וחומר זה? הקדוש ברוך הוא אומר ליונה אתה חסת על הקיקיון ואני חס על נינווה? זה צמח וזה עיר שלמה. איזה מין קל וחומר זה? יונה לא חס על הקיקיון, יונה צריך אותו. יש שתי אפשרויות להסביר את זה, אבל אחת מהן זה שיש פה טעות בשאלה. גם הקדוש ברוך הוא צריך את נינווה. הוא לא חס על נינווה. הוא צריך אותה. אם לא היה צריך אותה הוא לא היה בורא אותה. ומה הוא צריך אצל נינווה? הוא צריך אצל נינווה בדיוק לצורך השליחות שהוא שולח את יונה לנינווה. מה השליחות הזאת עושה? נינווה זה עיר חטאה לאלוהים ויונה נשלח כדי לגרום להם לחזור בתשובה. למה? כי תיקון הרוע זה בדיוק הסיבה שהקדוש ברוך הוא בגללה ברא אותנו וצריך אותנו. אז אם אנחנו לא עושים תשובה, אז מה הרעיון להשמיד אותנו? זה יעזור לו? מה זה יעזור לו להשמיד אותנו? הוא צריך שהרוע הזה יתוקן, לא ייעלם. אם הרוע הזה ייעלם זה לא שווה שום דבר. לכן הקדוש ברוך הוא אומר ליונה אתה חסת על הקיקיון, מה הכוונה חסת על הקיקיון? אתה צריך את הקיקיון, אתה רוצה אותו בשבילך. אני רוצה את נינווה בשבילי. וזה קל וחומר מצוין. זה לא שיונה צריך את הקיקיון והקדוש ברוך הוא חס על נינווה. שניהם חסים על מה שהם צריכים. ולכן זה כן נמצא באותו מישור, והוא צריך אותו בדיוק בגלל התשובה שהם עושים או התיקון שהם עושים. לכן קוראים את זה ביום כיפור. זה בעצם עניין כל ספר יונה נסוב סביב השאלה הזאת של האם לחטא יש תיקון? האם אפשר לעשות תשובה? שיונה מוחה כנגד זה והקדוש ברוך הוא שולח אותו לנינווה ומאלץ אותו להגיע לשם ובסופו של דבר גורם להם באמת לעשות תשובה, וככה הופך כיסאו של הקדוש ברוך הוא ושמו הופכים להיות שלמים. אוקיי, אני עוצר כאן. נחזיר את השליטה לעם בקונוטציה לימים אלה. אז נתתי לכם את השליטה במיקרופונים, אם מישהו רוצה לשאול, להעיר, אז זה הזמן. זהו? אבי, לי יש שאלה.
[Speaker B] שומעים אותי טוב? כן כן. לגבי כל מיני מושגים כמו סטרא אחרא, הכוח שכאילו סטרא דקדושה, סטרא ד… והכוח של בלעם או או אפילו מה שדיברנו על השר של עשיו ושל עמלק וכל זה, כאילו זה נראה שרע יורד מלמעלה במושגים האלה. זה שאלה ראשונה. שאלה שנייה, מה נגיד לגבי כל הדברים שהם לא תלויים בבחירה החופשית של האדם, רעידת אדמה, דברים כאלה.
[הרב מיכאל אברהם] טוב, אז זה. שתי שאלות כבדות. אני אנסה לענות על הראשונה, השנייה זה נושא להרצאה בפני עצמה, אבל השאלה הראשונה אני חושב שהשר של עשו או של עמלק זה בעצם כוח פוטנציאלי להרע, כל עוד הוא לא מתממש בעולם. ואיך זה מתממש בעולם? אם בנאדם בוחר להרע, אז הוא מוריד את הכוח הזה ומשתמש בו, רק אז הוא הופך לרע. הכוח הפוטנציאלי להרע הוא טוב בתכלית. כי אם לא היה כוח פוטנציאלי להרע, אנשים לא יכלו להרע, אם אנשים לא יכלו להרע, אז גם כשהם עשו טוב הם לא בחרו בזה אלא אין אופציה אחרת. לכן לברוא את השר של עשו במינוח הזה, זה טוב לגמרי. הרוע הצרוף כאידיאה הוא טוב, הוא חלק מהטוב. המימוש שלו בעולם זה רע, כיוון שכשבני אדם בוחרים לממש, להוציא את הפוטנציאל הזה מן הכוח אל הפועל. היכולת להרע היא טובה, כי בלעדיה גם לא הייתה היכולת להיטיב או את המשמעות ליכולת להיטיב. הרוע נוצר לא למעלה. האידיאה האפלטונית של הרוע היא טובה מאוד. אצל אפלטון אין בעולם האידיאות רע, יש אידיאת הרוע אבל אידיאת הרוע היא שייכת לאגף הטוב. המימוש של הרוע בעולם, בחירה של בני אדם ברע, זה מה שהופך את האידיאה הזאת, מוציא אותה מן הכוח אל הפועל ואז היא הופכת רע.
[Speaker B] לפי מה שאני מבין אותך לכאורה יש רע למעלה, אבל שהרע הוא למעלה אז הוא לא רע, הוא הטוב המוחלט. הוא לא טוב, גם לא טוב, הוא הטוב המוחלט. יכולת להרע.
[הרב מיכאל אברהם] יכולת להרע נמצאת למעלה ואותה ברא הקדוש ברוך הוא. והיכולת להרע הזאת נועדה לזה שלבני אדם תהיינה שתי אופציות, או לעשות רע או לעשות טוב. אבל זה טוב בתכלית. זה הופך לרע רק מתי שאני בוחר ברע ואז כמובן אני מוציא את הרע הזה מהכוח אל הפועל וזה רע. אבל זה רע בגלל שאני עשיתי בזה שימוש, לא בגללו. הוא עצמו טוב.
[Speaker B] אז לגבי עמלק בצורה הקונקרטית הם בחרו ברע ולכן צריך להשמיד אותם? או שהם בחרו ברע?
[הרב מיכאל אברהם] להשמיד עמלק זה לתקן, זה להחזיר את הרוע להיות פוטנציאלי.
[Speaker B] כי הם בחרו ברע. כן. הייתה להם גם נטייה, אבל הם לא היו חייבים ללכת בה והם הלכו בה.
[הרב מיכאל אברהם] על זה אפשר להתפלפל, אני מניח שכן. הפשט הפשוט נגיד של חז"ל זה שכן, שהייתה להם נטייה. אוקיי. עכשיו השאלה השנייה לגבי הרוע הטבעי, אמרתי זה סיפור מהפטרה, זאת אומרת זה תלוי בשאלה איך אנחנו תופסים את זה. יש כאלה שמבינים שהרוע הטבעי נעשה על ידי הקדוש ברוך הוא, כן, אפילו אפשר לראות את זה במאמר חז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. זאת אומרת דברים שנוגעים לערכים, ליראת שמים, זה בידי בני אדם, אבל כל השאר, הטבע, זה בעצם בידי שמים, ואז יוצא שאת כל הרוע הטבעי עושה הקדוש ברוך הוא. אפשרות אחרת שאני נוטה אליה כידוע, זה שזה לא בידי שמים אלא זה הטבע. הקדוש ברוך הוא ברא את הטבע ויש תוצאות שיוצאות מחוקי הטבע, אין מה לעשות, זה מה שיוצא, הרוע הטבעי יוצא משם. השאלה היא למה הקדוש ברוך הוא ברא את הטבע באופן כזה.
[Speaker B] ואז נגיד שיש פה שבחשבון הכולל אם ניקח עולם הבא והכל, בשכר ועונש הבן אדם מתוגמל על זה שקרה לו איזה מקרה, או איך אתה מבחינת הצדק אתה?
[הרב מיכאל אברהם] לא יודע. אולי כן אולי לא, יכול להיות. אלה ספקולציות שאני לא יודע מה להגיד עליהן. אולי. נשמע הגיוני במודל המתמטי הכל יוצא מאוזן אם יש דבר כזה. אבל בעיניי זה בדיוק החשד לזה שהכי מתבקש להמציא דבר כזה אם זה ככה, כי זה ממש מושלם. אז זה משלים את כל החורים שיש לנו בתמונת העולם שלנו, ואז אני כבר תוהה אם אנשים לא הגיעו לזה מסברה ולא קיבלו את זה במסורת מסיני. לא קיבלו מסורת מסיני, אלא מסברה היה נראה להם שאם ככה אז הטוב האלוקי חסר, וכנראה יש באיזשהו מקום איזושהי השלמה לעניין. סברה זה דבר טוב, למה לקרוא סברה? אני רק אומר אם זה סברה אז כבר אני לא בטוח. אולי כן אולי לא, לא יודע.
[Speaker B] או הסבר חלופי, אפשר גם להישאר בצריך עיון.
[הרב מיכאל אברהם] כן, לא יודע. מה שאתה יודע. טוב.
[Speaker C] בהמשך לסוף הדברים של מה שהתשובה שאמרת לשמואל בסוף דבריו, אז יכול להיות שהרע שיש בעולם הוא הכרח שאין שום ברירה אחרת. זאת אומרת מה שלא אין אפשרות שיהיה עולם עם כל הטוב שבו אם לא יהיה רע, אם לא תהיה קיימת מציאות של רע.
[הרב מיכאל אברהם] לא יודע אם אין אפשרות שיהיה עולם, אבל העולם יהיה נטול ערך. כי עולם שהוא מין עולם דטרמיניסטי שהכל טוב והקדוש ברוך הוא מנהל אותו, בשביל מה הוא נברא? הקדוש ברוך הוא היה טוב מלכתחילה והוא נשאר טוב והכל בסדר. מה נברא? הקדוש ברוך הוא היה טוב מלכתחילה והוא נשאר טוב והכל בסדר. מה נברא? למה הוא צריך את העולם? הוא צריך את העולם כדי שתהיה פה מציאות של שבר ותיקון, והשבר ותיקון פירושו רוע שמתוקן.
[Speaker C] והסברה הפשוטה שמה שהרב ענה לנו, שהסברה הפשוטה שחייב להיות שכר ועונש, תגמול בעולם הבא, וזה מסביר מבחינה את מי שקיבל, את מי שיש לו צרה, אז בכך יהיה לו יותר שכר, משהו כזה. יכול להיות שזה מה שמסביר שפשוט רוב העולם קונה את זה, זאת אומרת העולם הדתי קונה את התפיסה הזאת, שאם בן אדם סובל זה בגלל שזה מסברה, לא צריך לזה מקור.
[הרב מיכאל אברהם] זה בסדר שקונים דברים שהם הגיוניים בסברה, זה בסדר גמור. רק אני אומר כשמציגים לי את זה כמסורת מסיני אני טיפה חשדן. אני חשדן בגלל שזאת סברה כל כך טובה וכל כך מושלמת שמשלימה לנו את כל הקושיות שלנו שאין לי שום בעיה לחשוב על זה שגם אם זה לא ניתן מסיני חכמים לאורך הדורות הבינו שכך ראוי שיהיה, אחרת יש פה איזושהי קושיה תאולוגית קשה. ואם זה ככה שזאת מסקנה של חכמים מסברתם אז אולי לא, אני לא יודע. אם זו מסורת מסיני זה נשמע לי יותר אמין, יותר הייתי מקבל את זה ביותר ודאות. אבל רק לסבר את האוזן, זה לא אומר שאם משהו הוא הגיוני אני לא מקבל אותו. לזה התכוונתי. זאת אומרת אם הוא הגיוני אז הוא הגיוני ואז באמת יכול להיות שהוא נכון.
[Speaker D] אם אלוקים צריך אותנו לפי עבודת צורך גבוה, אז למה לפני ששת אלפים שנה, זאת אומרת הקדוש ברוך הוא לא היה שלם? אם אנחנו מאמינים שהוא היה תמיד ולפני ששת אלפים שנה הוא הפך להיות שלם יותר?
[הרב מיכאל אברהם] זאת שאלה פילוסופית ומתמטית מאוד מעניינת. השאלה הזאת אגב בלי קשר לעבודת צורך גבוה, השאלה היא למה הוא ברא אותנו דווקא לפני ששת אלפים שנה ולא לפני חמישה עשר אלף שנה או ארבעה עשר מיליארד שנה אם תרצה.
[Speaker B] השאלה אם היה זמן, זאת אומרת איך מגדירים זמן.
[הרב מיכאל אברהם] וזה קשור לשאלה אם היה זמן בכלל קודם או שהזמן נברא יחד עם המפץ. זה תלוי בשאלה אם השלמות של הקדוש ברוך הוא מוגדרת פר רגע של זמן או שהשלמות של הקדוש ברוך הוא זו כל הפונקציה. זאת אומרת הפונקציה הזאת שאומרת שיש מצב לאורך לא יודע כמה מיליארדי שנים, סתם אני אומר, נניח, כן, שבו אין שום דבר, ואז הקדוש ברוך הוא בורא עולם שהולך ומתקן, כל הפונקציה הזאת זה המצב השלם. אתה מניח בשאלה שבכל רגע ורגע אני בודק אם הקדוש ברוך הוא שלם או לא שלם, אבל יכול להיות שהשלמות היא הפונקציה כולה. בתורת היחסות מסתכלים, היצור היסודי הוא לא אירוע בנקודת מרחב ונקודת זמן, אלא מה שאיינשטיין קרא קו עולם. קו עולם זה היסטוריה שלמה של בן אדם או של עצם כלשהו. ובהסתכלות הזאת אז אני בכלל לא מסתכל על השאלה אם הקדוש ברוך הוא היה שלם ברגע ההוא או היה שלם ברגע הזה. זה כמו במיוחד לאור מה שלמדנו היום, שההשתלמות היא עצמה חלק מהשלמות. אז בשביל שתהיה שלמות בזה שהעולם נברא אתה צריך שיהיה מצב קודם שלא יהיה עולם והקדוש ברוך הוא יברא את העולם, והתהליך הזה בעצמו הוא לא רק כדי שבסוף יהיה עולם אלא לתהליך בעצמו יש איזושהי חשיבות, יש איזושהי משמעות. ולכן זה עוד רמז לזה שההסתכלות הרגעית לא בטוח שהיא ההסתכלות הנכונה. כל הקושיות האלה למה העולם נברא דווקא אז ולא קודם בעיניי לוקות בהנחה הזאת, ההנחה ששלמות של הקדוש ברוך הוא או של העולם או צורך של הקדוש ברוך הוא או של העולם נמדד פר רגע. זה יכול להיות שזאת פונקציה של כל ציר הזמן.
[Speaker B] אבל יש פה עוד קושיה, אם אתה מדבר על ציר זמן, אז קושיה שהיא לכאורה פשוטה אבל היא בעייתית. עד שאתה מגיע לנקודה הזאת עובר אינסוף זמן, אז לעולם לא נברא העולם.
[הרב מיכאל אברהם] השאלה אם הזמן קיים אינסוף זמן, השאלה אם יש אינסוף זמן קודם.
[Speaker B] הקדוש ברוך הוא אומרים שהוא נצחי.
[הרב מיכאל אברהם] בהסתכלות שלנו שמשתמשת בציר הזמן אז הוא נצחי. השאלה אם היה תמיד זמן, שאלה שקשה לענות עליה.
[Speaker B] אם לא היה זמן אז זה כבר התשובה הראשונה שלא מדברים על זמן לפני הבריאה.
[הרב מיכאל אברהם] לא אמרתי לפני הבריאה, אמרתי לפני הקדוש ברוך הוא. יכול להיות שלפני הבריאה היה זמן אבל עדיין הוא לא אינסופי. יכול להיות שגם הזמן נברא מתישהו, אני לא יודע. מתישהו נברא מתישהו, מתישהו זה כבר נברא על פני נקודת זמן. בסדר, שאלות פילוסופיות שאפשר לפלפל בהן גם מתמטיות, אבל לא נראה לי שכאן המקום. זהו? עוד מישהו? אוקיי.
[Speaker E] יאיר או מיקי? לגבי נושא ידיעה ובחירה, אני לא אכנס לנקודה העיקרית שבזה, למה פשוט לא לסבור שאין בחירה? נראה לי יותר קל מאשר ה… השאלה שלי פשוט בגלל שאם אנחנו טוענים שזאת אומרת יש או שיש בחירה, כן? ואז בעצם להשם אין ידיעה ואז אנחנו בעצם מגבילים את השם, או שאנחנו פשוט אומרים אין בחירה ומגבילים את האדם.
[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל העובדה היא שיש בחירה. אז מה זאת אומרת למה לא להגיד? למה לא להגיד משהו שאני לא מאמין בו? לא מאמין בו, אז אני לא אומר אותו. עכשיו יש לי קושיה, אז איך יכול להיות שמגבילים את הקדוש ברוך הוא? יטופל בטור השלישי.
[Speaker E] התשובות בהמשך.
[הרב מיכאל אברהם] יטופל בטור השלישי. למי שלא מכיר, אנחנו באמצע סדרה על הנושאים האלה באתר. אז בסדר גמור, תודה.
[Speaker E] בסדר? אוקיי, בסדר, נחכה לטור.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, טוב, אז תודה, להתראות, לילה טוב.