מעשה בבן מלך שנפל לשגעון

אפתח בסיפורו הידוע של ר' נחמן מברסלב, על החכם וההינדיק (=תרנגול הודו):

אסון קרה בבית המלוכה. בן המלך שהיה עד כה שפוי ומנומס, שקע במרה שחורה, והחל הוזה הזיות. מתגולל מתחת לשולחן האוכל על הרצפה, וגורר חתיכות לחם ועצמות שמוצא שם, באמרו שהוא תרנגול הודו…

ולא די לו בכך, אלא שמתעקש הוא לבלי ללבוש עוד את בגדיו, בהטעימו שתרנגול אינו לובש בגדים…

צער רב נגרם לו למלך בשל כך… קרא המלך לרופאיו וחכמיו… אך ללא הועיל, בן המלך בשלו: "תרנגול הודו אני, ואין כל תימה בהתנהגותי, שכן כל תרנגולי הודו נוהגים כך…".

ביום מן הימים, זה מכבר נואשו כל הרופאים והחכמים מלרפאותו, בא חכם אחד מעיר רחוקה, וטען שמקבל הוא על עצמו לרפאותו כליל…

מה עשה החכם, פשט גם הוא את בגדיו, והתיישב אל מתחת לשולחן אצל בן המלך, והחל גם הוא גורר פירורים ועצמות, בארשת פנים תמימה, כאילו הדבר מובן מאליו…

נעץ בו בן המלך עיניים תמהות, אחר שאלו: "מי אתה, ומה אתה עושה פה?" השיבו החכם: "ומה אתה עושה פה?". "תרנגול הודו הנני", נענה הבן בתמימות – "גם אני תרנגול הודו", הפטיר אחריו החכם…

עברו ימים מספר, אף שבועות, והשניים התרגלו זה לזה, באכלם יחדיו מאותו אוכל, בלי לבוש לגופם, כשבין אחד לרעהו נוצר קשר אמיץ.

הבין החכם שהגיעה העת להתחיל בפעולה ממשית, רמז לסובבים להשליך שני כותנות אל תחת השולחן, ובפנותו אל בן המלך אמר לו החכם: "כלום סבור אתה שתרנגול אינו יכול ללבוש כותונת ולהמשיך ולהיות תרנגול הודו"… וכך לבשו שניהם כותנות.

עבר זמן סביר, רמז החכם, והשליכו אליהם מכנסיים ללבוש, ואף עתה, בפנותו אל בן המלך אמר לו: "החושב אתה שעם מכנסיים אי אפשר להיות תרנגול?!"…

כך לבש בן המלך בגד אחר בגד, בלי כל התנגדות. שוב עבר זמן ניכר, והחכם רמז לנוכחים להשליך מאכלי אדם מהשולחן, ושוב טען לבן המלך: "חושב אתה שאם אוכלים מאכלים טובים יוצאים מכלל תרנגול הודו? ייתכן לאכול אותם, ואף להישאר תרנגול", ואכל.

כעבור זמן מה, פנה החכם אל בן המלך ובקשו לשבת עמו על כסא אצל השולחן, ומכאן לא ארכו הימים עד שהחזירו לכל מסלול החיים התקינים, מבלי שיחוש בן המלך בכך שהפך לתרנגול העושה מעשי בני אדם מכל וכל…

חסידי ברסלב מסבירים שכוונת המשל להסביר כיצד ניתן להתגבר על התחושה ההרסנית שעבודת ה' נועדה רק לאנשים גדולים מאיתנו. בהערת המעתיק של משל זה מובא כך:

"יכולים לומר שהאדם הרוצה להתקרב לעבודת ה' הלוא הוא 'הינדיק' מלובש בחומריות וכו', ובדרך זה יכולים מעט מעט לקרב את עצמו לעבודת השם, עד שנכנסים לגמרי…"

אולם על פני השטח לא נראה שהפרשנות הזו משכנעת. נתחיל עם בעיה שצריכה לצוץ כאן מאליה: האם בסוף התהליך אותו בן מלך אכן הבריא? ללא ספק – לא. הוא התנהג באופן בריא לחלוטין, אולם למעשה, במהותו הוא היה עדיין חולה באותה מידה כבתחילה.

אם כן, מדוע הוא מוצג כאדם בריא? לכאורה החכם הוא גיבור הסיפור, והוא אכן הצליח להערים על בן המלך. אך ערמומיותו לא פעלה במישור הרפואי, אלא בתחום השכנוע הרטורי. לכאורה המטרה של הריפוי היתה להביא את בן המלך למצב של התנהגות תקינה, ולאו דווקא לרפא אותו. אבל זה לא ריפוי.

הערך ביהייביוריזם מתוך האתר של מט"ח:

נסחו לעצמכן את הבעייתיות בסיפור ההינדיק במונחי הביהייביוריזם.

הערך "החדר הסיני" (בחלקו) מויקיפדיה:

נחזור כעת לסיפור ה'הינדיק' ונצעד לתוכו עוד צעד נוסף. קודם שאלנו מדוע ר' נחמן חושב שאותו נסיך התרפא? כעת אנו שואלים מדוע ר' נחמן חושב שבכלל הוא היה אי פעם חולה?

כפי שמתאר הסיפור, אותו בן מלך מתבונן בתמיהה על החכם שיורד אל מתחת לשולחן, ושואל אותו מה אדם כמוהו מחפש שם מתחת לשולחן. כלומר במעמקי תודעתו הוא יודע שהוא למעשה אדם ולא תרנגול. אם כך, הוא מעולם לא היה באמת חולה.

חשבו כיצד שתי השאלות הללו מיישבות זו את זו.

כעת ראו השלכה ברמב"ם הלכות גירושין פ"ב ה"כ, שכותב:

השאלה היא מה מועילה כפייה כזאת? הרי סוף סוף אם ניתן גט ללא רצונו (בלשון חז"ל: 'גט מעושה', כלומר כפוי) היא אינה מגורשת. במינוח שפגשנו למעלה ניתן לומר שהשגנו כאן רק מטרה ביהייביוריסטית.

ניתן להבין את דברי הרמב"ם הללו לאור השאלות שהצגתי למעלה. ברקע הדברים עלינו לזכור כי ההלכה עוסקת בעולם שבו ישנה אמונה ברורה, ובו האידיאה הדתית רווחת בחברה, ולכן לכולם ברור כי זהו הדבר הנכון לעשותו. במצב כזה ההנחה הסבירה היא שכל יהודי רוצה לקיים מצוות, ורק היצר הוא אשר מסיט אותו מדרכו. איך פועל היצר? הוא מנסה להדחיק את המודעות לחובת קיום המצוות פנימה, ולעטוף אותה במעטפות חיצוניות עבות, שקולה לא יישמע. איך הוא מצליח לעשות זאת? הנוחיות הרגעית שבחטא היא אשר מסייעת לו בכך. בגללה הוא מצליח 'לשכנע את עצמו' שזה כלל אינו חטא (כלומר, שהוא באמת תרנגול הודו).

מהי הדרך להוציא אותו ממצב כזה? אם נכפה עליו לקיים מצוות, אזי ההדחקה לא תועיל לו. גם אם יעשה את עצמו תרנגול הודו, הוא עדיין יהיה חייב לעשות את המצוות. גם אם הוא יתנגד לגרש את אשתו, ויצווח על כך ככרוכיה, אנו נאמר לו שהיא תהיה מגורשת בכל מקרה, וההתנגדות לא תעזור לו. או לחילופין, הוא יקבל מלקות עד שיגרש אותה, ולא תועיל לו הטענה שהוא כפוי. במצב כזה לא נותר לו כל מניע להדחיק את האמת. בין כה וכה זה לא יעזור. האישה בכל אופן תהיה מגורשת. אם כן, האמת שמצויה בפנים חייבת לצאת החוצה, כי אין מנגנון שמסייע להדחקה. במצב כזה הוא מפסיק לרמות את עצמו, וחוזר באמת ובתמים לרצות לקיים את המצווה, ובמקרה זה: לגרש את אשתו.

זהו מנגנון הלכתי מעניין מאד, שמקיים את עצמו. הכפייה לכאורה לא פותרת מאומה. מבחינת עיקר הדין האישה אינה מגורשת, שכן הוא לא באמת רוצה. אולם העובדה ההלכתית השרירותית, שהאישה תיחשב כמגורשת על אף אי רצונו, גורמת לו לרצות באמת. ממילא יוצא שהיא גם מגורשת באמת.

גם לאותו נסיך חולה מוצע מנגנון דומה. הרופא מכריח אותו לנהוג כבן אדם, ומסיר בכך את כל המניעים להמשיך ולהדחיק את היותו אדם. הוא הרי יודע זאת בעמקי ליבו כבר מלכתחילה, אלא שהוא מדחיק זאת מסיבות שונות. במצב כזה כבר אין טעם להמשיך ולהדחיק את עובדת היותו אדם.

יתכן שזהו ההסבר לעיקרון שטבע בעל ספר החינוך ולפיו: "אחרי המעשים נמשכים הלבבות". לאחר שהאדם עושה מעשים טובים גם ליבו נהפך לטוב. אמנם, לפי זה יוצא שמעשים רעים אינם מושכים את הלב אחריהם, אלא רק מונעים ממנו מלהימשך אל הטוב.

כעת נוכל להבין ששתי קושיותינו על סיפור ההינדיק מתיישבות האחת באמצעות השנייה. שאלנו מדוע בכלל אותו נסיך היה חולה, שהרי במעמקי ליבו הוא יודע את האמת. עוד שאלנו, אם הוא אכן חולה, כי אז מדוע אנו חושבים שהוא התרפא? התשובה היא שאותו נסיך היה חולה ולא היה חולה. בתוכו פנימה היתה נקודה שידעה את האמת, שאם לא כן אין כל דרך לרפא אותו. אולם מחלתו היתה ההדחקה של העובדה הזו מן המודעות פנימה, כי היה לו נוח בזה.

אז אולי ר' נחמן בכל זאת צודק?! יתכן שבן המלך כל הזמן ידע שהוא אדם, ולכן דרך הריפוי של החכם היתה באמת הדרך הנכונה. הוא הביא אותו למצב שהוא נוהג כיהודי בין כה וכה, ולכן אין טעם להדחיק את מה שהוא כבר יודע. ואכן בן המלך באמת הבריא בסוף. אם אותו בן מלך נוהג כעת ממש כמו בן אדם, ובתוכו הרי הוא תמיד ידע שהוא אדם, אז מה נשאר ממחלתו?!…

לסיום, חזרו וחשבו על הביהייביוריזם כגישה פסיכולוגית. האם היא נכונה? (רמז: לא). האם זה אומר שלא יכול להיות לה ערך תרפויטי (כלומר כטכניקה לריפוי)?