משמעותו של ציווי – פרשת נח

תוכן המאמר

משמעותו של ציווי

מיכאל אברהם*

איסור רצח לבני נוח

אחת מעשרת הדיברות היא האיסור "לא תרצח". אבל האיסור לרצוח מופיע בתורה כבר הרבה קודם. בפרשתנו (בראשית ט, ה-ו) התורה אומרת:

וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם:

חז"ל לומדים מכאן את איסור רצח לבני נוח (האיסור "לא תרצח" נאמר רק לגבי רצח של יהודי על ידי יהודי).

אלא שאנחנו מוצאים עוד קודם לכן התייחסות נוספת לרצח כאיסור. לאחר שקין רוצח את הבל אחיו, הקב"ה פונה אליו (בראשית ד, י-יג):

וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָ קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה: וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶךָ: כִּי תַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל יְקֹוָק גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא:

מנין יכול היה קין לדעת שיש איסור לרצוח, אם הציווי על כך טרם נאמר? לכאורה רק מסברא.

אבל הגמרא בסנהדרין נו ע"ב דנה במקור לשבע מצוות בני נוח, ומובאות שם שתי דעות לגבי זה. רבי יוחנן דורש זאת מפסוק שנאמר לאדם הראשון (בראשית ב, טז):

מנהני מילי אמר רבי יוחנן דאמר קרא ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכל תאכל ויצו אלו הדינין וכן הוא אומר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' ה' זו ברכת השם וכן הוא אומר ונקב שם ה' מות יומת אלהים זו עבודה זרה וכן הוא אומר לא יהיה לך אלהים אחרים על האדם זו שפיכות דמים וכן הוא אומר שפך דם האדם וגו'…

איסור רצח נדרש כאן מהמילים "על האדם". בהמשך מביאה הגמרא את דעת תנא דבי מנשה שלא מנה את הדינים וברכת ה' בין שבע המצוות, והוא לומד את שבעת האיסורים הללו כל אחד מפסוק אחר:

הני כל חדא וחדא באפי נפשיה כתיבא עבודה זרה וגילוי עריות : דכתיב ותשחת הארץ לפני האלהים ותנא דבי רבי ישמעאל בכל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודה זרה דבר ערוה שנאמר כי השחית כל בשר את דרכו עבודה זרה דכתיב פן תשחתון ועשיתם וגו' ואידך אורחייהו דקא מגלי שפיכות דמים דכתיב שפך דם האדם וגו' ואידך קטלייהו הוא דקמגלי…

לשיטתו איסור רצח נלמד מהפסוקים בפרשת נח שהובאו למעלה.

בסוף הקטע המצוטט כאן הגמרא מסבירה שלשיטת רבי יוחנן נדרשים שני המקורות, שכן המדרש מהפסוק שנאמר לאדם הראשון מלמד על האיסור והפסוקים בפרשת נח מלמדים על העונש (עונש מיתה על הרוצח). לפי תנא דבי מנשה יוצא שבזמן שקין עשה את מה שעשה לא היה בכלל ציווי שאוסר רצח, ואילו לפי רבי יוחנן היה כבר איסור אבל עדיין לא התחייבו עליו עונש מיתה (העונש התחדש רק אצל נוח). ובאמת התורה מתארת את העונש שקיבל קין מהקב"ה, לנוע ולנוד בארץ. זה בהחלט לא עונש מוות. יתר על כן, בפסוקים הבאים הקב"ה מטיל איסור מיוחד להרוג את קין (בראשית ד, טו):

וַיֹּאמֶר לוֹ יְקֹוָק לָכֵן כָּל הֹרֵג קַיִן שִׁבְעָתַיִם יֻקָּם וַיָּשֶׂם יְקֹוָק לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כָּל מֹצְאוֹ:

זה כמובן מבטא ביתר חדות את העובדה שבשלב ההוא לא היה עונש מוות על רוצח.

נציין כי הרמב"ם בתחילת פרק ט מהלכות מלכים כותב:

על ששה דברים נצטווה אדם הראשון: על ע"ז, ועל ברכת השם, ועל שפיכות דמים, ועל גילוי עריות, ועל הגזל, ועל הדינים, אף על פי שכולן הן קבלה בידינו ממשה רבינו, והדעת נוטה להן, מכלל דברי תורה יראה שעל אלו נצטוה, הוסיף לנח אבר מן החי שנאמר אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו, נמצאו שבע מצות…

נראה שהוא נוקט להלכה כדעת רבי יוחנן, שכבר אדם הראשון הצטווה על איסור רצח.

בין עבירה לעונש: מה משמעותו של ציווי?

בהגות המשפטית מקובל להניח שאין משמעות לאיסור משפטי פלילי ללא סנקציה (עונש) בצדו, ואילו כאן אנחנו מגלים שלפחות לדעת רבי יוחנן (ולהלכה כפי שפסק הרמב"ם) ייתכן מצב שבו יש איסור ולא מוטל עליו עונש. לכאורה כל משמעותו של ציווי היא שעל מעשה כזה מוטל עונש. זה מה שמבדיל איסור מסתם מעשה שאינו ראוי. מעשה שאינו ראוי הוא פעולה שלילית, אבל עשייתה לא מחייבת עונש. כשמוטל איסור משפטי או הלכתי על המעשה – לכאורה המשמעות היא לגבי העונש. ניתן להוסיף כאן היבט משפטי עכשווי. בספר החוקים של מדינת ישראל לא מופיע איסור לגנוב או לרצוח. מה שמופיע הוא רק עונש. למשל בסעיף 384 לחוק העונשין תשלז: "הגונב, דינו – מאסר שלוש שנים." ובסעיף 300 שם: "הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם, דינו – מאסר עולם." לכאורה זהו עוד ביטוי לכך שכל משמעותו של האיסור הוא העונש, ולכן די לנו בקביעת עונש ואין צורך לקבוע בפירוש שיש גם איסור.

אבל אם ההלכה מכירה במצב שבו יש איסור פלילי ללא עונש (כמו בדעת רבי יוחנן שהובאה למעלה, וכפי שפוסק הרמב"ם), המסקנה היא שאולי אין עונש בלי עבירה (וציווי) אבל תיתכן עבירה בלי עונש. הדבר מעורר את השאלה מהי משמעותו של הציווי? במה הוא שונה מסתם מעשה לא ראוי? בניסוח אחר ניתן לשאול מה חידש הציווי, מעבר לתפיסה המוסרית האינטואיטיבית שרצח הוא מעשה פסול?

היחס בין ציווי לעונש

דומני שזוהי הבנה מוטעית לגבי משמעותו של ציווי. לפי התפיסה שהצגתי כאן, העונש הוא שיוצק תוכן במונח ציווי, ובלעדיו מדובר במעשה לא ראוי בעלמא. אבל רבי יוחנן מלמד אותנו שזהו היפוך היוצרות. רק בגלל שיש משמעות מובחנת לציווי (לעומת מעשה לא ראוי), העובר עליו נענש. כדי להטיל עונש דרושה הצדקה, אחרת מדובר בפעולה שרירותית. מהי ההצדקה להטיל עונש על עבריין, כמו רוצח למשל? זה שהמעשה הוא אסור. אם כך, הציווי יוצר איסור, ובגלל שמדובר באיסור (ולא רק במעשה לא ראוי), ניתן להטיל עונש על מי שעובר עליו. אם כן, משמעותו היסודית של ציווי אינה העונש, אלא החובה או האיסור שהוא יוצר. במעשה לא ראוי אין חובה ולא איסור, ולכן גם אין עונש. המסקנה היא שהציווי מחולל חובה או איסור, והעונש הוא רק פועל יוצא מכך. מכאן נוכל להבין מדוע אין מניעה לכך שיהיו ציוויים שלא מוטל עונש על העובר עליהם. הם עדיין שונים ממעשים לא ראויים בכך שיש בהם איסור.

הקטגוריה של ציווי היא חמקמקה מאד. לכאורה הציווי אינו אלא הבעת רצון של הקב"ה או המחוקק, ותו לא. אבל בהלכה רואים שהדבר אינו כן. התפיסה היסודית היא שאין איסור ללא ציווי, ולא די בהבעת רצון בעלמא. גם אם יש מעשה שברור לנו בצורה כזו או אחרת שהוא לא לרצונו של הקב"ה, זה לא הופך אותו לאיסור (ולכן גם לא מצדיק עונש). כדי לחולל איסור דרוש ציווי. לכן חז"ל (ראו מכות יג ע"ב ומקבילות) מלמדים אותנו שכדי להבין שפסוק כלשהו כולל מצוות לא תעשה דרושה אמירה באחת מארבע לשונות מיוחדות: "הישמר", "פן", או "אל" (וגם "לא"). כל הבעת רצון אחרת, שלא נאמרת בלשון הזאת, מצביעה על מעשה לא ראוי אבל לא מחוללת איסור הלכתי-משפטי.

בשולי דבריי אוסיף שבהגות המשפטית ישנה מחלוקת בין שתי אסכולות: משפט הטבע והפוזיטיביזם. הגישה הדוגלת במשפט הטבע רואה באיסורים טבעיים איסורים משפטיים. כדי לחולל איסור אין הכרח שתהיה חקיקה. די לנו בכך שמדובר במעשה לא מוסרי. הפוזיטיביזם, לעומת זאת, גורס שיסוד החובה המשפטית הוא הציווי. החקיקה היא שהופכת מעשה לאיסור או לחובה משפטית. גם אם יש מעשה, כמו רצח, שאיסורו ברור במישור המוסרי, בלי שהיה עליו ציווי מפורש הוא לא היה הופך לאיסור.

השלכות: משמעותם של "ציוויים מוסריים"

מכאן נוכל להבין שאלה שמתעוררת ביחס לכמה וכמה מציוויי התורה. אם מבחינה מוסרית ברור שיש איסור לרצוח או לגנוב, מדוע התורה נדרשת לצוות על כך? מה היה חסר אם לא היינו מצווים ב"לא תרצח"? יש שמעלים כאן את הטענה "למה לי קרא, סברא הוא?!" (ראו כתובות כב ע"א ועוד הרבה.) מה שניתן ללמוד אותו מסברא אין צורך לכתוב. אז מדוע באמת התורה כותבת את איסור רצח?

רבים מבינים שמטרת הציווי היא רק לחדד את האיסור ולהוציא מטעות אפשרית, ולכל היותר להעצים אותו. אבל לאור דברינו כאן ההסבר המתבקש אחר בתכלית: ללא הציווי רצח היה רק מעשה לא ראוי (מאד לא ראוי), אבל רק מעת שיש על כך ציווי מדובר באיסור הלכתי. הציווי בא להפוך מעשה לא לראוי למעשה אסור. הציווי מחולל את הספירה המשפטית, שהיא שונה באופן מובחן מהספירה המוסרית, למרות ששתי הספירות עוסקות באסור ובמותר, ולפחות בחלקן שתיהן עוסקות באותו אסור ומותר (כמו גניבה ורצח, ושאר הלכות בעלות אופי מוסרי, להבדיל מהלכות פולחניות-דתיות).

לפי דרכנו אין בהלכה "ציוויים מוסריים". המוסר הוא קטגוריה חוץ הלכתית. הציווי בורא קטגוריה שונה: משפטית-הלכתית, לפעמים על גבי הקטגוריה המוסרית אבל לא במקומה. יש הבדל בין האמירה שמעשה כלשהו אינו ראוי לבין האמירה שהוא אסור, וההבדל הזה נוצר על ידי הציווי.

על ההבדל הקטגוריאלי בין לא ראוי לבין אסור

המסקנה היא שישנו הבדל קטגוריאלי בין מעשים לא ראויים לבין מעשים אסורים, או בין הספירה האתית לספירה המשפטית. ההשלכה של ההבדל הזה היא, בין היתר, בעונש, אבל זו אינה מהותו. קשה מאד להסביר את ההבדל הזה למי שלא מבין אותו. אבל דומני שכמעט כל אדם מבין זאת אינטואיטיבית. הביטוי הלשוני להבדל הקטגוריאלי הזה הוא במה שמכונה בדקדוק "זמן ציווי", להבדיל מעבר, הווה ועתיד (דברי הרמב"ם בתחילת השורש השמיני שלו מוקדשים כולם להבחנה הזאת).

חשוב להבין שזה לא בהכרח הבדל של עוצמה או של חומרה: לא תמיד האיסור מוגדר כאיסור (ולא רק כמעשה לא ראוי) בגלל החומרה היתירה שבו. לפעמים זהו הבדל שבסוג. יש מעשים או מחשבות שהתורה בוחרת לא להכניסם לקטגוריה ההלכתית, לא בגלל שהם לא חמורים דיים, אלא מסיבות אחרות. ראו למשל את דברי המגיד משנה בסוף הלכות שכנים, ובפירוש הרמב"ן על הפסוק "ועשית הישר והטוב", וגם במאמרי "מצווה, סברא ורצון ה'". צהר ל, אלול תשס"ז, עמ' 1-11. ואין כאן המקום להאריך בזה.

מקור (Google Doc): https://docs.google.com/document/d/1T94v9z_-lFlUf6yZuZCOv6Zm-9Y-FdlW/edit?usp=sharing&ouid=103054435058019085063&rtpof=true&sd=true