האם בהכרח כל פסוק מלמד את ההיפך ממה שכתוב בו?

הודעת פתיחה של הרב

האם בהכרח כל פסוק מלמד את ההיפך ממה שכתוב בו?

נשלח ב-20/9/2008

| |

האם בהכרח כל פסוק מלמד את ההיפך ממה שכתוב בו?

דוגמא כהקדמה

לקראת שיעור שנתתי היום, ראיתי חבל אחרונים שתולים את מחלוקת ר"ע ובן פטורא לגבי שניים שהלכו במדבר עם קיתון מים, במחלוקת ריו"ח ור"ל בירושלמי תרומות לגבי נכרים שהקיפו עיר ודרשו "תנו לנו אחד מכם".

בירושלמי שם נחלקים אמוראים במקרה שהנכרים דורשים אדם מסויים (ולא סתם אחד מהם), שאינו חייב מיתה מצד עצמו. לפי ריו"ח יש לתת להם את אותו אדם שהם דורשים, ולר"ל הדבר אסור (וכן פוסק הרמב"ם להלכה, פ"ה ה"ה מהל' יסודי התורה).

וכבר הכס"מ שם מעלה את הקושיא העצומה על הלכה זו: הרי הכלל שצריך ליהרג ולא לעבור על איסור רציחה נובע מהסברא של "מאי חזית דדמא דידך סומך טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי". והנה במקרה הזה הסברא הזו אינה קיימת, שכן בין אם ימסרו אותו ובין אם לאו הוא ימות. אם כן, דמו ודאי פחות אדום מדמם של השאר, ולכן ההיגיון של הסברא ההיא היה מורה לנו למסור אותו.

על כך מיישב הכס"מ בחידוש עצום, שהכלל יהרג ואל יעבור על רציחה אינו נגזר מהסברא של 'מאי חזית', אלא מסורת היא בידינו. והסברא ההיא נכתבה רק כדי לתת טעם בפה וכדו'.

אם כן, לפי ר"ל (והרמב"ם) החובה ליהרג ולא לעבור אינה מבוססת על 'מאי חזית' ולריו"ח כן.

והנה גם במחלוקת ר"ע ובן פטורא ניתן לראות את אותה נקודת מחלוקת. הכלל 'מאי חזית' היה מורה לנו לא לתת את הקיתון לשני, שהרי הקיתון הוא שלי וגם דמו של השני אינו אדום מדמי. אם כן, בן פטורא שלומד מפסוק שיש חובה להתחלק במים כנראה סובר בסיסית את הסברא של 'מאי חזית', ורק הפסוק מלמד שבכל זאת יש להתחלק. ואילו ר"ע שלומד מהפסוק שחייך קודמים, כנראה סובר באופן בסיסי שהחובה ליהרג ולא לעבור אינה מבוססת על הסברא של מאי חזית (ככס"מ הנ"ל), ולכן הוא צריך פסוק שמלמד שבכל זאת אין לתת את הקיתון לשני.

ומכאן הסבירו את העובדה שהרמב"ם פוסק כר"ל נגד ריו"ח, שזה נגד כללי ההלכה הרגילים. הלכה כר"ע מחברו, ולכן הרמב"ם שפוסק כר"ע, נמצא מחוייב לפסוק כר"ל שהולך כמותו.

אעיר כי הכל מבוסס על ההנחה שבן פטורא לומד את הדין שלו מפסוק ולא מסברא. זה מתאים לנוסח הספרא, אבל לא לנוסח שבפנינו בב"מ סב ע"א.

אגב, אם בן פטורא לומד את הדין שלו מסברא, אזי פסק הרמב"ם מבוסס עוד יותר, שכן יוצא שגם בן פטורא סובר שהחובה ליהרג ולא לרצוח לא מבוססת על 'מאי חזית', וככס"מ הנ"ל.

לעצם הבעייתיות

כל זה הוא רק הקדמה. נעבור כעת לעצם הדיון. הנחת האחרונים הללו היא שאם ר"ע לומד מהפסוק שחייך קודמים, אות הוא שבאופן בסיסי הוא סובר שהיה עלינו להתחלק במים, כלומר שהסברא בבסיס ייהרג ואל ירצח אינה 'מאי חזית', ולכן צריך פסוק כדי ללמד שחייו קודמים. וכן לגבי בן פטורא, העובדה שהוא לומד מהפסוק שיש להתחלק במים מורה לנו שבסיסית הוא סובר שחייו קודמים, כלומר שהסברא בבסיס ייהרג ואל ירצח היא כן 'מאי חזית', ולכן נדרש הפסוק כדי להוציא מזה.

לפי הלך החשיבה הנפוץ הזה יוצא שכל פעם שיש פסוק שמלמד אותנו משהו, בעצם אנחנו לומדים ממנו את ההיפך. שאם הסברא לא היתה הפוכה אז מדוע צריכים היינו לפסוק?! זה מאד מוזר. יוצא שהתורה לא יכולה ללמד אותנו שום דבר, כי כשהיא כותבת לנו משהו אנחנו לומדים ממנו את ההיפך. זהו קושי מסברא.

אבל מעבר לזה, קשה גם מ'קרא' (=כלומר יש מקורות בחז"ל שנראה מהם ההיפך). עקרונות כלליים רבים נלמדים מפסוקים. לדוגמא, עשה דוחה ל"ת נלמד מכך שאנו עושים כלאיים בציצית. ולכאורה לפי ההגיון של אותם אחרונים היה עלינו ללמוד משם בדיוק את ההיפך: כנראה עשה אינו דוחה ל"ת, שהרי אם הוא כן היה דוחה לא היינו צריכים פסוק שילמד אותנו לעשות כלאיים בציצית. 'איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו' מלמד שאם אביו אומר לו לעשות עבירה אסור לו לשמוע בקולו. ולכאורה היה עלינו ללמוד את ההיפך: כנראה שצריך לשמוע בקול אביו גם לעשות עבירה, שהרי אם לא היינו צריכים אז מדוע נדרש פסוק לגבי שבת? וכן הלאה, יש כמובן עוד דוגמאות רבות.

מה האלטרנטיבה (ראה שמעון פרס, שם, שם)?

אנוכי הק' סובר בדיוק ההיפך. ר"ע לומד מהפסוק את זה גופא, שהכלל הוא 'מאי חזית', ולכן האדם צריך לשתות ולא לתת את המים. ואילו בן פטורא לומד מהפסוק הזה גופו את הדין שהסברא היא לא 'מאי חזית'.

כלומר אם יש פסוק שמלמד סברא כלשהי, המסקנה היא שזוהי גופא הסברא הנכונה שהתורה רוצה ללמד אותנו. מהפכני, לא?

[בסוגריים אוסיף שאם תשאלו על סתירה בפסקי הרמב"ם, שלשיטתי היה אמור לפסוק כריו"ח, אומר שכל הרמב"ם ההוא לא קשור לר"ע ובן פטורא. כפי שכתבתי באשכול על הפרדת תאומי סיאם (בשם פרופ' אנקר), ובמאמרי ב'תחומין' המובא שם, ששם בסוגיא מדובר על דיני חילול השם וכניעה לטרור, ולא בדיני הצלת נפשות (וכל ןהדין מובא בהל' יסודי התורה, ולא בהל' רוצח ושמירת הנפש). ולפי זה אין כל צורך לדחוקי הכס"מ, ולכן זה נראה הפשט ברמב"ם ובירושלמי]

כמובן יש לחלק בין מצבים שונים (שבחלקם יש ללמוד מהפסוק את ההיפך ובחלקם את מה שכתוב בו) ו/או ניתן לתלות זאת בשאלה מה היתה ההו"א שלנו בלי הפסוקים, וכן לחלק בין מקומות שבהם יש מקום להכרעה בסברא וכאלה שאין מקום להכרעה בסברא. אבל לפני שדנים בנושא באופן כללי, הייתי מעדיף לדון בסוגיא שהבאתי כדוגמא. אח"כ ננסה להרחיב את התובנות שיעלו כאן למקומות נוספים ולחלק חילוקים.

האם מישהו יכול להסביר את סברת האחרונים הללו שבעצם הופכים באופן עקבי את כוונת התורה? כאמור, אשמח אם נתרכז בהתחלה בדוגמא הזו לגבי ר"ע ובן פטורא.

הערה לסיום

דומני שהגישה הישיבתית הרווחת הזו (ללמוד מכל פסוק את ההיפך ממה שכתוב בו) מבוססת על התפיסה שכל דיני התורה באים להוציא מהשכל האנושי הישר, ולהם עצמם אין הסברים אנושיים רגילים. לעומת זאת, הגישה שאני הצעתי רואה את פסוקי התורה כמקור לכוין את הסברות שלנו, ולכן תמיד יש לחפש את ההסבר לדין שהתורה מחדשת, ולהכריע באמצעותו גם במקומות אחרים.

אביא רק דוגמא אחת. באנצי"ת ע' 'אין עונשין מן הדין' (=כלומר דבר שאיסורו נלמד מקו"ח אינו מחייב עונש כמו במלמד שלו), מביא שלושה הסברים לדין זה:

1. אולי יש פירכא על הקו"ח.

2. אולי העונש שמתאים לדין החמור הוא יותר מהעונש המקורי, ולכן לא די בו.

3. גזיה"כ שנלמדת מפסוק: 'ולאחותו'.

ואני מעודי תמה, מדוע האפשרות השלישית היא שונה משתי קודמותיה. שתי האפשרויות הראשונות הן סברות ביסוד הדין, והשלישית היא מקור לדין. מדוע מקור מוצג כאלטרנטיבה לסברות? על כורחנו הם (=עורכי האנציקלופדיה) הבינו שדבר שיש לו מקור מפסוק כנראה אין בו סברא. זו אותה גישה עליה דיברתי לעיל.

[ובסוגריים אוסיף, שאכן לדעתי שתי הסברות הראשונות אינן הבסיס לדין, אלא יש כאן תפיסת ענישה שונה. חומרת העונש לא בהכרח פרופורציונית לחומרת העבירה, ולכן לימוד על איסור לאו איננו מחייב לימוד מקביל על עונש. ואכמ"ל בזה]

מקור (פורום "עצור כאן חושבים"): http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=2486789&forum_id=1364