פרדוכסים מתודולוגיים בהלכה

הודעת פתיחה של הרב

פרדוכסים מתודולוגיים בהלכה

נשלח ב-7/9/2004

| |

פרדוכסים מתודולוגיים בהלכה

ראשית, שיחת התעוררות קצרה לרגל אלול.

לענ"ד ישנה כעת עונת מלפפונים חמורה בפורום הנכבד, ויש צורך בעירוי כדי שלא נתייבש. הציבור נקרא לתרום את תרומתו. והרי מנחת שעורים משלי.

הנושא עלה אצלי תוך התכתבות באישי, עם מי מאישי הפורום דנן שליט"א. וזה החילי, בקצירת האומר ככל הניתן, בעז"ה.

עיסוק מתודולוגי בתחום כלשהו, חייב להיערך בשפה ובעולם המושגים המטא-תחומי, כלומר מחוץ לאותו תחום.

אולם ישנם מצבים שבהם אנו עוסקים בתחום בסיסי, שאיננו מכירים משהו שמצוי מחוצה לו. במקרה כזה אנו נאלצים להשתמש בכלים ששאובים מאותו תחום כדי לדון עליו עצמו.

זהו מצב שיכול להוביל למה שאני מכנה 'פרדוכסים מתודולוגיים'.

שתי דוגמאות:

1. הלוגיקה, שאין תחום חשיבה שיותר יסודי ממנה, ולכן חשיבה עליה נעשית גם היא בכלים לוגיים.

2. ההלכה – לפחות לפי תפיסות מסויימות (שהיא היסודית והמקיפה ביותר, ואולי לפי האימפריאליסטים – שאין בילתה).

ביחס ללוגיקה, החשיבה הלוגית על הלוגיקה הניבה את משפט גדל, שלמעשה אינו אלא פרדוכס מתודולוגי (הוכחה במטא-שפה למשפט המפתיע שהמושג 'אמיתי מבחינה מתמטית' אינו שקול למושג 'יכיח').

פתרון קלאסי לבעיות כאלו מצוי בתורת הטיפים של ראסל, שמופיעה בהקדמה לספרו 'פרינציפיה מתמטיקה', שם הוא קובע היררכיה בין משפטים בשפה, ומוסיף עיקרון שאסור למשפט ששייך להיררכיה א להתייחס למשפטים בהיררכיה גבוהה יותר.

זוהי דרך גסה לטפל בפרדוכסים מתודולוגיים (של הוראה עצמית) על ידי איסור טוטליטרי להשמיע ולכתוב משפטים שכולנו רוצים (וגם יכולים למרות האיסור) לכתוב ולהשמיע.

אולם ההנחה של פתרונו של ראסל, גם אם הוא היה נכון, היא שישנו תמיד מישור התייחסות קודם, חיצוני ובסיסי יותר. אולם מהנעשה ביחסל מישור הבסיסי ביותר? האם שם לא יכולה להתגלע בעיה מסוג כזה?

בתחום ההלכה, קיומם של פרדוכסים כאלו, לכאורה מוכיח את קיומו של תחום יסודי יותר, שבתוכו ומתוכו ניתן לטפל באמירות הלכתיות. זהו תחום המטא-הלכה. ויש לדון מה אופיו של תחום זה, ובאיזה כלים מטפלים בו.

אולם כהתחלה אביא כמה דוגמאות לפרדוכסים כאלו:

1. הדיון בנושא 'אלו ואלו' והמחלוקות לגבי אופני התפיסה שלו. איך נכריע את המחלוקת הזו עצמה? האם גם לגביה עצמה חל הכלל של 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים'?

יש לשים לב שאם נוותר על הנחת הטוטליטריות של ההלכה (האימפריאליזם ההלכתי – במונחי אהרן ברק: 'מלוא כל הארץ משפט'), הבעיה אינה קיימת. הכלים לטפל בכלל 'אלו ואלו' הם מטא-הלכתיים. עקרון הטיפים של ראסל שמיושם כאן יאמר שהמשפט 'אלו ואלו' אינו מתייחס למחקר מטא-הלכתי, ולכן שם ייתכן שיש רק אמת אחת. מה שיקבע הוא הגיון היסודי יותר.

ועוד הערה ביחס לשאלה זו: זוהי נקודה חשובה מבחינה מטא-מטא-מתודולוגית. באלו כלים נערוך את המחקר על משמעותו של המשפט 'אלו ואלו'? האם נסרוק את הספרות ההלכתית והמחשבתית הקאנונית? הרי כאן כשמצויים מחוץ להלכה, גם אין סמכות הלכתית. על כן ההתייחסויות הללו לא יהיו מכריעות, אלא רק יתנו מקור השראה (ולא מקור סמכות) להכרעה אוטונומית שלי.

2. מדוע עלי לקיים מצוות? ראה מאמרו של יעקב יהושע רוס, בתוך אסופת המאמרים 'דת ומוסר' בעריכת שגיא וסטטמן. גם כאן ברור, שבהלכה כמו בכל מערכת חוק, החובה לקיימה אינה יכולה להיות חלק מהמערכת עצמה. לא יכול להיות חוק שיקבע שיש חובה לקיים חוקים, שאל"כ מה מקור החובה לקיים את החוק הזה עצמו? עמד על כך חיים גנז (פילוסופיה של המשפט, אוני' ת"א) בתחילת ספרו 'ציות וסירוב'.

ברור שגם כאן ההכרעה צריכה להתקבל ברובד מטא-הלכתי, אישי. אין בזה כל משמעות לסמכות, ואפילו לא של הקב"ה בכבודו ובעצמו (הא-להים אי אמרה יהושע בן נון לא צייתי ליה).

שתי השלכות:

א. מכאן מאמריו הידועים של הגרש"ש בשערי יושר שער ה בתחילתו על החובה לקיים את המערכת המשפטית החוץ-הלכתית.

ב. מכאן גם מש"כ האבנ"ז יו"ד סי' ש"ו על החובה לקיים שבועות לפני מתן תורה (ובעת מתן תורה עצמו, שהחובה לציית לו מתוארת אצל חז"ל כשבועת הר סיני).

יש לזה השלכות הלכתיות, כמו חובה לקיים שבועה בכתב (ראה תשובת הר"י מיגאש שהובאה באבנ"ז שם. שאלה מעניינת: האם לתשובה זו של הר"י יגאש יש סמכות הלכתית? די ברור שלא. על כן לא ייפלא שכמה מהאחרונים פוסקים אחרת ממנה, אף שבמציאות זה כנראה רק בגלל שלא מכירים אותה). הרמב"ם בהל' שכירות כותב שאין משביעין את הקטן כי אינו יודע עונש השבועה. ונוראות נפלאתי, שהרי אין על קטןעונש שבועה כלל. ולכן קטן חכם, שמכיר הכל, דווקא אותו אין להשביע, כי הוא יודע שאין עליו עונש.

ומוכח מהרמב"ם שבשבועה יש עונש גם על קטן, וכשי' הר"י מיגאש רבו של אביו, שאיסור שבועה הוא מסברא ולא רק מהציווי בתורה. זה פותח את סוגיית ענישת קטנים ביד"ש, ושייכותם במצוות ועבירות, שהיא סוגיא מרתקת, ואכ"מ.

ג. דברי הרמב"ם הנפלאים בהל' ע"ז פ"ג ה"ו שהעובד מיראה ומאהבה אינו עובד לשמה (לא כרש"י וש"ר בסוגיית סנהדרין). ומסתבר שהה"נ בעבודת ה'. והסיבה לכך היא שיראה ואהבה הם אצלו מניעים יותר יסודיים מאשר עבודת ה' עצמה, ולכן הוא עובד את עצמו (וכשי' ישעיהו לייבוביץ' המנוח). עבודה לשמה היא ללא סיבה.

והם הם דברי הגר"ח מוולוז'ין בנפה"ח, שער ד, שלימוד תורה 'לשמה' הוא לשם התורה עצמה, ולא לתכלית שמחוצה לה.

3. המחלוקת בין בעלי הנגלה והנסתר, האם יש מחלוקת בין נגלה ונסתר, וכמי ההלכה.

ידוע מהגר"א (והוא מיישם זאת בכמה מקומות) שלעולם אין מחלוקת בין הנגלה והנסתר.

לעומת זאת, המג"א הלכות תפילין (סי' ל"ב?) קובע שכשיש מחלוקת ההלכה כנגלה. ויש מבעל הנסתר שחולקים עליו בחדא ומסכימים בחדא: הם סוברים שיש מחלוקות, ודלא כהגר"א, אולם הלכה כנסתר.

כעת יש לדון, איך נכריע את שתי המחלוקות הללו עצמן?

איך נחליט האם יש מחלוקות בין נגלה ונסתר? ואיך נכריע במחלוקת כמי לפסוק הלכה?

מכיון שהחולקים עצמם שייכים לשני האגפים הנדונים, הרי זהו פרדוכס מתודולוגי.

ומדי דברי בזה, אוסיף מקרה דומה, במחלוקת ב"ש וב"ה (עירובין י"ג). מעבר לכל המחלוקות הספציפיות בין שני הבתים הללו, כותבים התוס' ועו"ר שם בסוגיא, שהם נחלקו האם הלכה כרוב הכמות (=ב"ה) או כרוב החכמה (=ב"ש, דמחדדי טפי). וזה כמחלוקת רה"ג והרמב"ן שהובאה בחינוך על הליכה אחר הרוב בבי"ד, ואכ"מ.

כאן ישנה דוגמא נוספת של פרדוכס מתודולוגי, שהרי לא ברור איך עלינו להכריע את המחלוקת הזו של ב"ש וב"ה? לפי רוב כמותי או רוב חכמה (ואית דגרסי: רוב רגליים או רוב ראשים).

אם אכן ישנו כאן פרדוכס מתודולוגי, אזי עולה שאלה נוספת. מדוע בכלל טרחו אותם כותבים להביע את עמדתם? הריבין כה וכה כל אחד מאמץ אותה משיקוליו שלו, ואין משמעות לעמדה זו. למשל, מה טעם כתב המג"א שהלכה כנגלה, כשבעלי הנסתר לא יקבלו את האמירה הזו עצמה? הרי זה לחזק המחוזקים (כמנהג רוב מכתבי-העת בני זמננו, שפונים רק למי שמסכים אתם לגמרי, שעבורו הכתיבה כמעט מיותרת).

אמנם יש טעם בכתיבה באחת משתי פנים:

1. בעלי הנגלה לא בהכרח חושבים שהלכה כמותם בכל מקום, וכן ב"ה לא בהכרח חשובים שהלכה כרוב כמותי. על כן יש טעם לגלות גם לבני קבוצתנו את העמדה הנכונה.

אולם כאן זה רק למסתפקים, שכן למי שיש עמדה אחרת בזה, הכתיבה והבעת העמדה לא תעזור לשנות את דעתו.

2. כדי להוות מקור השראה, ולא מקור סמכות. כלומר נסיון לשכנע, ולא לפסוק מתוך סמכות. אלא שבמקרה כזה אין טעם לכתוב ללא הנמקה, וצריך להתרכז בשכנוע על ידי נימוקים. הבעת עמדה כזו ללא נימוקים אינה מועילה מאומה לעניין זה.

קשה לי להמשיך כעת, אם כי יש עוד הרבה לדון.

הציבור יכול להוסיף פרדוכסים אחרים, מתודולוגיים ואחרים (יש עוד הרבה), ואולי גם מחוץ להלכה, ואח"כ לדון בשאלות שעולות מן העיסוק בהם.

מייציץ, אני בטוח שהכותרת תספיק להפנות את תשומת לבך לאשכול הזה, ולא צריך הודעה באישי.

אני מצפה לראות גם כאן את ידך החזקה, ואולי זה נושא מעניין לענייננו?

מקור (פורום "עצור כאן חושבים"): http://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?topic_id=1101121&forum_id=1364