משירי ארץ אהבתי: מבט אסתטי על שיעור מולדת (טור 153)

בס"ד

מוקדש בהוקרה לבעל הניק תמה

בסוף השבוע האחרון נגמר שלב הבתים במונדיאל ברוסיה. שמעתי ברדיו את אחד הכתבים מספר על החוויה המדהימה שהוא עבר. הוא תיאר את מגוון הריחות, הצלילים, הצבעים, הקולות, השפות, המזונות והלבושים, מכל העולם, ואמר שאין חוויה כזאת בשום תחרות ספורט אחרת. לדעתו אחת הסיבות לכך היא שבמונדיאל מדובר על תחרויות לאומיות, בלי שחקני רכש זרים ובלי טכנוקרטיה מקצוענית שמקובלת כיום בליגות ובכל המסגרות הספורטיביות האחרות. כאן מדובר על כישרונות בני עמי שמתמודדים מול כישרונות מעמים אחרים. מאבק של לאומים זה מול זה באופן הכי טהור ומזוקק. יש כאן קצת חזרה לתחרות הספורטיבית שהיתה פעם לפני שהכל נעשה מקצועי, עסקי וממוכן. האהדה במונדיאל לא מבוססת על אמוציות תחרותיות גרידא, אלא על אהבת המולדת והעם שלך ועל הרצון ש"אנחנו" ננצח "אותם".

הסנטימנט הלאומי הוא לכאורה משהו שכבר חלף מן העולם. בכפר הגלובלי שלנו, שבו שחורי עור מסנגל עם שחקנים דרום קוריאנים תחת מאמן צ'יליאני משחקים בליגה הגרמנית נגד שחקנים דרום קוריאנים אחרים תחת מאמן אוזבקי (וכל אלו משתכרים כמו עשירי עולם העסקים), נראה שאין מקום ללאומיות הפרימיטיבית שהכרנו פעם. אבל לתדהמתנו מתברר לנו שוב ושוב שאי שם בתוכנו כל זה עדיין חי תוסס ובועט. הסנטימנט הלאומי קיים ונוכח, ויותר קל להכחיש אותו (ע"ע 'מתי ואיך הומצא העם היהודי?') מאשר להכחיד אותו.

כמי שנהנה מכדורסל יפה (וקצת גם מכדורגל), ואפילו חוטא (בסתר ובלי להודות בזה בפה מלא) בתקווה שישראל (או מכבי) תנצח, החלטתי ללכת הפעם עם התחושה הטבעית במקום לדחות אותה בבוז כרגיל אצלי. סליחה על ההשתפכות והטור החריג, אבל משום מה אני חש עכשיו, ובלי שהדבר יהווה תקדים כמובן, ששווה פעם לגעת בסנטימנט המודחק הזה ובמשמעותו. אני מקווה שאצליח להעביר את התחושות שכן מדובר בהבחנה חמקמקה למדיי. אחרי שהבנתי והפנמתי אותה, הבנתי שיש לה משמעויות פילוסופיות ואנושיות יותר מרחיקות לכת, שלהן אני מתכוין להקדיש את הטור הבא.

שירי ארץ אהבתי

תופעה דומה קורית ביחס של אדם לארצו ולעמו (שני אלו בדרך כלל הולכים יחד). עבדכם הנאמן, ממזר קר מזג, לא יודה לעולם ברגשות כאלו שמתעוררים בו. אבל למרות ניסיונות ההדחקה זה שם. אודה ואבוש, בדרך כלל אני בז לעצמי על העדריות ועל ההידרדרות לרובד הנמוך הזה, אבל במסגרת מצב הרוח העכשווי החלטתי שהפעם בכל זאת שווה להיזקק לעניין ביושר.

אני נזכר בהקשר זה בתופעה ששמתי לב אליה לפני כמה שנים. השירים הכי יפים ועדינים שאני מכיר הם שירי האהבה למולדת. שירי אהבה יש מיליונים, חלקם יפים ומרגשים מאד (אל תגלו לאף אחד) וחלקם פחות. אבל יש משהו בשירי מולדת שהוא הרבה יותר עוצמתי בעדינותו. במקרים רבים הם הרבה יותר עמוקים ונוגעים משירי האהבה הרומנטית. חשבו לדוגמה על משירי ארץ אהבתי של לאה גולדברג או סתיו יהודי בארץ אבותיי של חלפי (שנכתבו על ליטא כידוע, ראה כאן). כך גם עוד לא תמו כל פלאייך של רמי קליינשטיין, שיעור מולדת של עלי מוהר, אומרים ישנה ארץ של טשרניחובסקי, ועוד ועוד. זהו כמובן רק מדגם מקרי, אבל די בו כדי להבחין במשהו מאד עדין ועמוק בשירים הללו, לתחושתי זה הרבה יותר ממה שרואים בשירי אהבה לבני ובנות זוג או ברומנסות על אהבות נכזבות ולא ממומשות למיניהן שאולי שוברות את הלב אבל באופן אחר לגמרי.

הסנטימנט הזה למולדת מזכיר לי את התחושות שתיארתי למעלה במונדיאל. יש לנו סנטימנט עמוק לארץ ולמדינה ולעם שלנו, שלעתים מופיע בעזות ובסערה (ואז מכנים זאת פשיזם), אבל רצוני לטעון שבשני ההקשרים יש תחושה שדווקא ההופעות המינוריות שלו עמוקות יותר.

הקשר לארץ: לאומנות ולאומיות

רבים כיום עושים הבחנה בין לאומנות ולאומיות. לאומיות היא קשר ללאום וגם למולדת, אבל לא קשר עז, פרוע וקיצוני. הוא פשוט שם, וזהו. ללאומנות יש ביטויים קיצוניים, שוביניסטיים ועזי מבע וביטוי, שנתפסים כיום כמגונים. השמאל מאשים את הימין בלאומנות במקום לאומיות, ואילו הלאומיים מהימין ("המחנה הלאומי") נוהגים להאשים את אנשי השמאל בכך שזו הבחנת שווא שמחפה על היעדר רגש לאומי וקשר אמתי לארץ. הדיבורים משמאל על הקשר לארץ, לתנ"ך, לעם ישראל ולהיסטוריה שלו, נתפסים אצל אנשי הימין כביטויים מהשפה ולחוץ.

אבל לדעתי יש כאן ערבוב בין שני סוגי שמאל. יש שמאל פוסט ציוני או אנטי ציוני שאין לו זיקה ממשית לארץ ולעם (השמאל ששכח מה זה להיות יהודים). אבל יש חלק אחר בשמאל שהוא דווקא מאד שורשי (ששורשיו בתנועת העבודה ההיסטורית, לא בהכרח בביטויה המפלגתי העגום כיום). סופרים ואנשי רוח כמו מאיר שליו מבטאים קשר עמוק מאד לארץ, לקרקע וגם לעם ולהיסטוריה שלו. בעיניי יש משהו מאד עמוק בקשר של השמאל הציוני לארץ, אולי הרבה יותר מאשר בימין (סליחה על ההכללה שכמובן אינה מדויקת). אהבת הארץ, ההיסטוריה והקשר לתנ"ך אצל מאיר שליו (אני משתמש בו כמשל) יש בהם משהו עמוק ואותנטי, למרות ואולי דווקא בגלל שהוא לא מביע זאת בצורה חריפה ובומבסטית עם הצהרות פומפוזיות כמו שנהוג מצד ימין. השמאל הציוני גם לא פועל תמיד מתוך הקשרים הללו (לארץ ולתנ"ך). הוא אפילו מוכן לוותר על כמה מהם (כמו הקשר לארץ) למען שלום ומשיקולי ביטחון פרגמטיים, או לפעמים אפילו בגלל התחשבות באחר שלהבנתו יש לו גם רגשות כאלה. זו הסיבה שהוא מואשם בכך שאין אצלו באמת קשרים כאלה. שזהו מס שפתיים.

אצל הלאומן הקשר לארץ הוא רגש עז שמתורגם לאינטרס שאינו בר ויתור. מבחינתו יש חובת מימוש בפועל של הקשר הזה, אחרת זה מס שפתיים שמאלני.[1] לכאורה יש כאן רגש עמוק יותר, אבל בעיניי יש בזה דווקא משהו רדוד ושטחי. לדידו הקשר הזה חייב להיות ממומש אחרת הוא לא קיים. הישארותו בתוך הנפש פנימה מאיינת אותו, או בעצם מגלה שמעולם לא היה קיים. שזה לא אמתי. צריך למשש אותו בפועל כדי לוודא שהוא שם ושהוא קיים.

מי שמדבר באופן פומפוזי ואובססיבי על משהו, במקרים רבים הדבר מעיד על רפיפות הקשר שלו לאותו דבר. הימין הפומפוזי (החילוני) כמעט לא הקים יישובים בארץ, שלא כמו השמאל הציוני. הוא בעיקר נואם, מדבר ומצהיר, אבל במקרים רבים תחושתי היא שזה מהשפה ולחוץ. זה לא משהו טבעי אצלו, אלא אידיאולוגיה שדורשת ליבוי ותדלוק כל הזמן שלא תכבה.[2] כמאמר רבותינו (שם, שם) מי שמדבר לא עושה, ולהיפך.[3]

אהבה ותאווה

במאמרי על הרגשות הבחנתי בין אהבה לתאווה. לא בכדי קשה לנו מאד להבחין בין שני הרגשות הללו. בעקבות דון יהודה אברבנאל והפילוסוף הספרדי חוסה אורטגה אי גאסט, הסברתי שם שבשני המקרים יש אצלי רצון להתחבר עם מושא הרגש שלי, אבל כיוון התנועה בשני המקרים הוא הפוך. התאווה היא צנטריפטלית, כלומר מכוונת אליי. הרצון לחיבור הוא רק אם הקשר עם מושא התאווה ימומש כך שהוא ישתייך לי ויגיע ממקומו אי שם אליי ולשליטתי. אני צריך להשיג אותו. לעומת זאת, באהבה יש מוכנות להישאר רחוק, כל עוד הדבר נחוץ למושא האהבה (כאותו פירוש ידוע על הפסוק "ויהי בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה").[4] הכיוון של האהבה הוא צנטריפוגלי (ממני אליו). דיברתי שם על כך שעל אהבה ניתן לשלוט כי יסודה בתנועה שכלית והרגש הוא תוצר שלה. לכן גם ניתן לצוות עליה ולקבוע חובה הלכתית על רגש זה. בעוד שתאווה מתחילה מהרגש והיצר ונותנת לו להוביל אותנו, ולכן אין מקום לציוויים על רגשות כאלה ולחובה לחוש בהם. רגש כזה הוא פשוט עובדה ולא משהו בעל ערך, להבדיל מרגש כמו אהבה (אפלטונית).

במונחי הדיון שלנו כאן אוסיף כעת ואומר שאחת ההשלכות של ההבחנה הזאת היא שאהבה לא חייבת להיות ממומשת. עצם קיומו של הקשר הוא העיקר ומימושו הוא יחסית שולי, בעוד תאווה חייבת להתממש. עד שזה לא קורה ולא משתלט על מושא אהבתי אני לא נרגע.

בחזרה לאהבת מולדת

אצל איש השמאל הציוני יש משהו טבעי בקשר הזה. יש קשר מעצם העובדה שהארץ וההיסטוריה היא חלק ממנו. זה לא בגלל שיש מצווה כי הוא לא מחויב למצוות. זה פשוט בגלל שהדבר הוא חלק ממנו ומההיסטוריה שלו ושל עמו. זה לא חייב להתממש ובוודאי לא כשזה נעשה על חשבון אחרים. בימין הלאומי (הלאומני?) יש חובת מימוש, אחרת לדידם מדובר בסיסמאות מהשפה ולחוץ. אבל זה גופא מוכיח שבעצם מדובר כאן באידיאולוגיה, סיסמא או הצהרה, ולא במשהו שזורם בוורידים.

ייתכן שזהו חלק מתחושת השטחיות שיש בשירים על קשר בין בני זוג. שם  בדרך כלל אין די בכך שהקשר הזה פשוט קיים, אלא יש שאיפה רומנטית (לעתים נכזבת, ואז זו טרגדיה) לממש אותו. חסרה שם העדינות שמשלימה עם האבדן וחוסר המימוש, זו שקיימת בשירי המולדת. הקשר למולדת מאפשר חוסר מימוש. אפשר להיות קשור למולדת שאינה בשליטתי. הגעגוע מבטא את הקשר. באהבה רומנטית זה הרבה פחות מתקבל, ולכן היא דווקא נראית לי פחות עמוקה.

אני בטוח שתהיינה כאן ביקורות על מה שאני כותב, וכמובן קשה מאד להוכיח את הדבר, ועדיין יש לי תחושה מאד חזקה שזה נכון. חשוב לי לציין שאין בדבריי משום הבעת עמדה כלשהי לגבי שאלת המימוש והצדקתו כשהוא בא על חשבון אחרים. אני רק מתאר כאן את שתי התופעות זו מול זו.

ניסוח ראשון: ויתור על המימוש

בהסתכלות שתיארתי עד עכשיו, אם הקשר שלי לארץ בא על חשבון אחרים אני כבעל רגש לאומי טבעי מוכן לוותר עליו, שכן מבחינתי אין חובת מימוש. אני יכול לחיות בארץ ישראל ולשיר שירים לארץ אהבתי בליטא. זה בסדר גמור, והקשר שלנו גם כך הוא מלא ועמוק. כך גם הקשר להיסטוריה של העם שלי, שהוא בהגדרה לא בר מימוש, שהרי האישים והנופים ההיסטוריים כבר חלפו ואינם. אבל הם נמצאים בתוכי וזהו מימושם. הוא הדין לקשר לארץ המולדת. הקשר הזה הוא חלק ממני ולא בהכרח צריך לבוא לידי ביטוי חיצוני.

ניסוח שני: המימוש הורס

אבל דומני שיש כאן משהו עוד יותר עמוק. המימוש של הקשר בכל מחיר, גם על חשבון אחרים, לעתים פוגע בקשר עצמו. אני לא מוכן שהקשר הזה יפגע במישהו, אחרת הקשר עצמו הופך להיות אינטרס ולא משהו שנמצא עמוק בתוכי (באופן שלא תלוי בהתממשות בפועל). המימוש בכל מחיר הוא בעצם תאוות מולדת במקום אהבת מולדת. הקשר למולדת הוא נים מנימי נפשי, ואני יכול לחיות אותו ולשורר עליו גם אם בפועל אני לא שליט יחיד ואולי לא שליט בכלל על הארץ הזאת. להיפך, דווקא במצב כזה ברור לי שהקשר הוא אמתי ופנימי, שכן הקשר הזה הוא בבחינת אהבה ולא תאווה (שמטבעה דורשת התממשות). כאמור, גם כשמדובר בליטא מכורתי (הרוחנית) שאין לי שום שליטה וקשר אליה בפועל, עדיין יש משהו מאד עמוק בתוכי שקשור לשם ונבנה משם.

לפי הניסוח הזה, הרצון לממש זאת בפועל בכל מחיר ובלי לשים לב לאחרים לא רק שנדחה בפני ערכים אחרים, אלא שמימוש של רצון כזה בעצם פוגע בקשר עצמו. הוא מראה שהקשר אינו אמתי ולכן כה חשוב לי לבחון אותו ולממש אותו. אני חייב לראות אם הוא אמתי ואם הוא באמת שם. אם הקשר הזה דורש ממני את המימוש בכל מחיר יש בו משהו חיצוני ולא עמוק. אם אני שלם עם עצמי ומי שאני, אין לי צורך להגדיר את עצמי על חשבון הזולת ודרכו. לא בכדי יש משהו נשגב וטהור יותר באהבה לא ממומשת (כמו אהבת מולדת לליטא), ואין פלא שדווקא עליה נכתבים השירים המינוריים אבל בעלי העוצמה האסתטית החזקה יותר. בגלל חוסר המימוש יש בה משהו שלם ואפלטוני יותר.

דוגמה: פיקוח נפש דוחה שבת

ניתן להביא דוגמה מושאלת להבדל בין שני הניסוחים מסוגיית פיקוח נפש ושבת. הגמרא במסכת יומא (פה ע"ב) דנה מניין לומדים שפיקוח נפש דוחה שבת. מובאים שם שני נימוקים שנותרים למסקנה להלכה:

  1. ר"ש בן מנסיא שסובר "חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".
  2. שמואל שדורש " 'וחי בהם' – ולא שימות בהם".

לכאורה מדובר בשני נימוקים סותרים. נראה שהראשון שבהם רואה בחיים אמצעי לקיום מצוות. לר"ש בן מנסיא הערך של חיי אדם כשלעצמו לא מצדיק חילול שבת, אלא מפני שהוא מאפשר שמירת הרבה שבתות אחרות. לעומת זאת, הנימוק של שמואל מבוסס על טיעון הפוך לגמרי: אם קיום המצוות דורש אבדן של חיים לא צריך לקיים מצוות. נראה שלשיטתו לחיים יש ערך יסודי יותר מאשר לקיום המצוות.

מדובר בשני נימוקים סותרים ולא רק שונים, וזה עצמו מעורר קושי. בפוסקים מובאים שני הנימוקים הללו גם יחד להלכה. יש נפ"מ ביניהם (הצלת חיי שעה, הצלת מי שלא שומר ולכן כנראה גם לא ישמור שבתות, הצלת עובר שערך חייו אינו מלא עדיין ועוד). אבל אם אכן אלו שני נימוקים סותרים איך אפשר להתבסס על שניהם יחד באותה שיטה?

ניתן להסביר שגם הנימוק של ר"ש בן מנסיא לא באמת מבסס את ערך החיים על שמירת מצוות. כך הסברתי בכמה מקומות (ראה למשל בשיעורי האודיו על מוסר והלכה בדיון על קונפליקטים מוסריים ועוד), אבל כאן אציע כיוון אחר שחשבתי עליו כעת, שהוא בעצם כיוון ממש הפוך. לפי הצעה זו, שני החכמים מציעים כיוון דומה. ר"ש בו מנסיא לא בהכרח אומר שהחיים הם אמצעי לשמירת מצוות. ואולי גם המצוות אינן אמצעי לחיים (כפי שמשתמע מדברי שמואל). ייתכן שטענתו של ר"ש בן מנסיא היא שערך החיים וגם ערך המצוות הם ערכים ברורים וטבעיים ולא נכון לשאוף לממש אותם בכל מחיר. גם אם זה לא מתממש בפועל, אין זה פוגע בעוצמת המחויבות שלנו אליהם. האיזון דווקא מצביע על טבעיותו ובריאותו של הקשר שלנו לחיים ולמצוות כאחד. זה מה ששמואל אומר ביחס לערך המצוות. המחויבות הטוטלית למצוות בלי להתחשב בערך החיים פוגעת במחויבות למצוות. היא מעידה שהן לא חלק מחיי אלא משהו חיצוני. איזו אידיאולוגיה מחייבת. התייחסות טבעית אליהן מביאה לפשרות כשהם מתנגשות עם החיים.

ר"ש בן מנסיא אומר שחיים בלי קשר למצוות אינם חיים (ערך החיים נובע ממותר האדם מן הבהמה), אבל גם מצוות שפוגעות בחיים אינן שוות. ראיית כל אחד מהם כבלעדי וטוטלי הופכת אותו להצהרה במקום ערך טבעי ומופנם. החיוב "לחיות בהם" אומר שני דברים: לא נכון שיש ערך סתם לחיות. יש ערך לחיים כשהם באים עם קיום מצוות, ובו בזמן צודק גם שמואל שלא נכון למות למענן. המצוות הן חלק מהחיים שלנו, וזה לא מפחית מחשיבותן. ההצהרה כאילו שזה דוחה הכל מצביעה על כך שמבחינתנו זה לא טבעי ולא אמתי. בחיים אין שום דבר טוטלי. החיים הם סוג של זרימה נמשכת ופרגמטית, בלי לבדוק כל הזמן מה מתאים או לא מתאים לאידיאולוגיה. פונדמנטליזם בלתי מתפשר הוא משהו חיצוני לנו ויחסנו אליו נקבע על ידי הצהרות אידיאולוגיות.

ר"ש בן מנסיא אומר שגם אם נדרש לשלם על החיים במטבע של חילול שבת אחת, לא נורא. זה חלק מהחיים המורכבים שלנו. חיים בלי קונפליקטים אינם אמתיים. אם שמירת החיים לא מאפשרת לי לקיים את מלוא המצוות, כלומר דורשת ממני לחלל שבת אחת, לא נורא. כל עוד עקרונית אני חי כדי לקיים מצוות (שבתות אחרות, והרבה), גם אם זה לא מתממש בפועל, הקשר הזה קיים ונותן משמעות לחיים. עדיין שווה לחלל שבת בשבילם. זה דווקא מצביע על עומק הקשר למצוות. הן חלק ממני ולכן גם הן יוותרו קצת בשביל החיים.

כמו ביחס למצוות, כך גם ביחס לחיים. הצורך לממש את ערך החיים בכל מחיר גם הוא פוגע בערך החיים עצמו. חילול שבת אחת זה בהחלט שווה, אבל רק בגלל שלאחר מכן תהיה שמירת שבתות הרבה. יתר על כן, יש דברים אחרים שעבורם כן אמסור את החיים (שלוש עבירות החמורות). גם כאן לא בהכרח בגלל שהן עדיפות על החיים, אלא אולי מפני שאם אעדיף את החיים בכל מקרה ומצב, למרות שעקרונית ומהותית החיים הם אכן ערך עליון, פגעתי בזאת בערכם. חיים כאלה אינם טבעיים אלא הצהרה, ולכן יחסנו אליהם אינו בעל עומק טבעי של ממש.[5]

הדבר משול למה שטענתי לגבי אהבת המולדת. ראיית האהבה הזאת כמשהו שחייב מימוש בכל מצב ובכל מחיר הופך את זה לאידיאה ריקה, חיצונית ולא טבעית. לכן אני נמצא במרכז ולא מושא האהבה. החיים הם תמיד מורכבים, ולכן די לי בכך שהאהבה הזאת קיימת בתוכי גם אם אינה ממומשת. אהבת המולדת אמורה להיות חלק מחיי ולא הצהרה פומפוזית, וכל חלק מהחיים הוא משהו שיש לו מידה וסייג, מחיר, מגבלות וכדומה. מי שפועל אוטומטית על בסיס חישוב מכוח הצהרות יכול להגיע להחלטות קיצוניות וגורפות. אבל אדם שאלו הם חייו הטבעיים יקבל החלטות מתונות יותר. לענייננו, הוא יהיה איש שמאל פרגמטי.[6]

ר"ש בן מנסיא אומר לנו: "חלל עליו שבת אחת", אל תדאג, מכוח זה עוד "יישמרו שבתות הרבה". כשיהיה לנו הסכם שלום עם החיים ועם המצוות הקונפליקט המעשי ייפתר, או אז נוכל לממש הכל בטהרתו ובמלואו. בינתיים נתפשר עם המציאות. לפי הצעה זו, ר"ש הוא שמאלן פשרן כזה. הוא לא מוכן להיכנס להכרעה מוחלטת לגבי עדיפות החיים או המצוות.

בחזרה לאוהדי הכדורגל ושירי ארץ ישראל

שירי האהבה העדינים לארץ משקפים אהבה ולא תאווה. זה בדיוק יופיים וזו עוצמתם. הם מינוריים ונוגים משהו, אבל לא ממש עצובים ולא מביעים רגשות סוערים. לעומת זאת, שירי האהבה הזוגיים תמיד עומדים מול המימוש או אי המימוש. זו לא עמידה מנגד שמביעה רגש, אלא תסכול ואכזבה מאי התממשות. הטרגדיה שבאי ההתממשות יכולה להתפרש גם כתאווה. לכן הם אולי חזקים, מרגשים ועוצמתיים יותר, אבל זו גם חולשתם. לעומת זאת, האהבה למולדת פשוט נמצאת שם. זה טבעי וברור ודווקא בגלל זה אין שום צורך לממש את זה כדי להוכיח זאת. מי שזקוק למימוש בפועל הוא רק מי שלא בטוח בקשר הזה וחייב למשש ולממש אותו כדי לוודא שהוא אכן קיים.

מסופר על הרבי מקוצק שפעם בא אליו מישהו ושאל אותו מדוע למרות שהוא בורח מהכבוד, הלה לא מציית לחז"ל, כלומר לא רודף אחריו. הקוצקר ענה לו "זה מפני שבזמן הבריחה ממנו אתה מסתכל אחורה" (כדי לוודא שהוא מגיע). מי שבורח מהכבוד מראה שיש לו יחס אליו. מי שבאמת אדיש לכבוד לא בורח ממנו אלא פשוט לא מתייחס אליו. זהו יחס טבעי לצניעות ולא מילוי חובה דתית או מוסרית להיות צנוע.

במונדיאל יש ביטוי לרגשות לאומיים ולאהבה של אדם למולדתו ועמו. לעתים זה הופך לחוליגניזם (נוסח חלק מהאוהדים הבריטיים), ואז האהבה מפסיקה להיות טבעית והופכת לתאווה. היא חייבת להתממש, ובכך באה לידי ביטוי הרפיפות שלה. אוהד שלא מוכן להשלים עם חולשות וכישלונות של בני עמו הוא חוליגן. אוהד כזה לא באמת אוהב אותם אלא על תנאי שינצחו. הביטויים העזים משקפים רדידות של הקשר לעם ולארץ. יחס עמוק מוכן לחיות עם אילוצי החיים שמביאים לאי מימוש. אהבה עמוקה אינה ניתנת על תנאי.

היו במונדיאל רגעים ממש נוגעים ללב של אוהדים מאוכזבים שמזילים דמעות על הפסד של הנבחרת שלהם. בדרך כלל זה מצחיק אותי ונראה לי ממש ילדותי, אבל במסגרת המבט שאימצתי כעת אני פתאום רואה בזה גם משהו יפה ונוגע ללב. זה מאכזב אותם אבל הם חיים עם זה. כשזה לא מתממש ולא קורה, לא משתוללים אלא מתאכזבים ובוכים ומחכים שבעתיד יהיה אולי טוב יותר. החיים מסובכים וצריך לקוות שהעסק ישתפר בעתיד (יהיה הסכם שלום שיפתור את הסכסוך ואז החיים יהיו נהדרים). הקשר בא לידי ביטוי ברצון לנצח ולא בניצחון בפועל.

הבחנה בין המישור הרגשי למישור ההתנהגותי

חשוב להבהיר שהדיון שלי כאן הוא בחוליגניזם הנפשי ולא במעשים חוליגניים. התפרעויות ואלימות הם דברים רעים. אבל כאן ענייננו רק בתחושות ובמצב הנפשי של החוליגן, כלומר בסערה הנפשית שמלווה את האהבה או התאווה שלו. אני מדבר על אדם שנסער ומתערער מהפסד במשחק, ולא בהכרח על מי שהדבר מביא אותו להתפרע ולהיות אלים. מול זה אני מעמיד את האיפוק והעדינות הנפשיים והרגשיים ולא את המתינות המעשית. ההשוואה בין שני הטיפוסים נעשית כאן במישור הנפשי-רגשי ולא במישור של המעשים.

בין מבט אתי לאסתטי

בניגוד למה שאולי משתמע מדבריי כאן, איני חושב שיש ערך בסוג כזה של רגש, או ברגש בכלל, שהרי רגשות הם מה שהם. מי שמכיר את הנכתב באתר הזה, כבר יודע שאיני נוטה לראות ערך כלשהו ברגשות, אלא רק בהכרעות ומעשים שנעשים על פיהם. גם התיאור שהצעתי כאן לגבי עומק הרגש וטבעיותו אינו בהכרח שיפוטי. לא באתי לטעון שצריך להיות שמאל ציוני או שלא צריך להיות לאומן. בבסיסם אלו הם שני סוגי רגשות או מצבים נפשיים, והם לא בהכרח מבטאים ערכים או אידיאולוגיה. לכן אני לא שופט אותם כאן אלא רק מציג אותם זה מול זה. אני גם לא בא כאן לומר שצריך להיות אוהד מונדיאל מתון ולא חוליגן (במישור הנפשי כמובן). פשוט הצבתי את שתי הדמויות הללו זו מול זו כתיאור טיפולוגי לבחינת הקוראים.

בטור 140 הזכרתי את משנתו האקזיסטנציאליסטית של הפילוסוף הדני סרן קירקגור שמבחין בין שלושה מישורי דיון ושלבים בהתפתחות האנושית: האסתטי, האתי והדתי. לשיטתו אלו שלושה שלבים שעובר האדם הדתי בהתפתחותו עד למצב של מאמין בשל.

  • השלב האסתטי הוא החיים הטבעיים, בימי הנעורים זרימת החיים לוקחת אותנו לאן שלוקחת. זהו שלב דיוניסי ונהנתני, שבו אין לנו רפלקסיות ואנחנו לא בוחנים את עצמנו ואת מעשינו יותר מדיי, אלא פשוט זורמים. האמנות מעצם מהותה שייכת למישור הזה. כשאתה עומד מול יצירת אמנות אינך שואל האם היא מוסרית או לא, וגם לא מה היא מלמדת אותי במישור ההגיוני והפילוסופי. אתה בעיקר שואל מה היא עושה לי ומה היא מעוררת בי (הקתרזיס). שיפוט אסתטי גם הוא שיפוט, אבל במישור אחר מהשיפוט האתי. גם כאן יכולות להתעורר סערות רגש או משהו עדין ועמוק יותר. אמנות גבוהה מעוררת רגשות עדינים יותר. משהו סוער מדיי הוא בדרך כלל שטחי ורדוד. ברוב המקרים זוהי פרובוקציה ולא אמנות.
  • השלב האתי הוא תוצאה של התגברות של שיקול הדעת על הוויטאליות האסתטית ועל זרימת החיים והמשתה הדיוניסי המתמיד. זה משהו שקול וקר יותר שכרוך בהתגברות. שיקול דעת והכרעות אתיות והגיוניות מתגברים על כיווני הזרימה הטבעית שמפעילים עליי החיים. זה שלב מבוגר ובשל יותר, אבל גם הוא לא סופי.
  • הרובד הדתי הוא שלב שלישי שבו האדם מתבגר ומגיע למצבו הסופי, הבשל. כאן עוברים את שני השלבים הקודמים (ומגיעים לחיים בפרדוקס), אבל שלב זה לא נוגע לענייננו כאן.

במינוח הזה ניתן לומר שיש לבחון את הטור הזה במישור האסתטי ולא בזה האתי. יש משהו אסתטי וטבעי (ויטאלי) יותר באוהד המתון, בשירי המולדת השקטים והנוגים, או ביחסו של איש השמאל הציוני למולדתו. זאת מול סערות הנפש של החוליגן ואיש הרומנסות העזות, או של איש הימין הלאומני. זו שאלה של עומק ורדידות ולא של אתי וערכי יותר או פחות. אני מעמיד כאן את שתי הדמויות האנושיות הללו זו מול זו לבחינה אסתטית ולא אתית. בעצם זוהי סוג של תצוגה במוזיאון הטיפולוגי. שתי הדמויות האנושיות הללו מוצגות כאן לעינינו והן אמורות לעורר בנו תחושות שונות, כמו יצירת אמנות ולא כמו דילמה אתית. אני לא שואל מי מהן טובה יותר או רעה יותר, אלא מי מהן היא בבחינת אמנות גבוהה יותר ומי נמוכה יותר. הדבר תלוי אם זה מעורר בנו משהו עדין, או שמדובר בפרובוקציה סוערת.

טוב, אז בכל זאת יצאתי מכל זה בשלום. כל התשפוכת הסנטימנטלית הזאת שייכת רק למישור האסתטי הנמוך והירוד, טפו, ולא חס ושלום למישור האתי הגבוה. אפשר לדון באיוולת האזוטרית הזאת (כדברי תמה הנ"ל בהקדשתי למעלה) כל עוד נזהרים שלא יתערבבו זה בזה ר"ל, ושלא יכניס הרגש את ראשו בין  הרים גדולים שירוצו את גולגלתו (ראה יבמות טו ע"ב).

ואולי בכל זאת יש כאן משהו שנוגע גם למישור האתי? האם יש ערך אנושי כלשהו באסתטיקה הזאת? על כך בטור המשך.

[1] רציתי לכתוב "סמולני" ומחקתי. אני מתעב את הביטוי השמאלני המתנשא זה.

[2] בימין הדתי, המתנחלי, יש בעשרות השנים האחרונות הקמת יישובים, אבל נדמה לי שזהו המשך דרכה של תנועת העבודה תוך רתימתה למימוש הציווי הדתי (מה שלא קיים בימין החילוני). הימין החילוני נותן לכל היותר גיבוי רופף בדיעבד לעגלת ההתנחלות הדוהרת. מבחינתם אלו הצהרות ולא טבע. זה לא זורם להם בדם. אריק שרון, יוצא תנועת העבודה, הוא כמעט איש הימין החילוני היחיד שעשה משהו בעניין (עד שהחליט לחזור לשורשיו).

[3] וכמאמרם ז"ל: When you have to shoot, shoot, don't talk (שם, שם).

[4] ראה בעניין זה את ההשוואה של סוזוקי בין הסתכלות מזרחית ומערבית על יופי של פרח שמובאת בטור 115.

[5] לעומת זאת, לפי שמואל ג החמורות דוחות את ערך החיים בגלל חשיבותן. מדובר על דחייה ולא על שיקול של ערך החיים עצמם כמו שהצעתי לפי ר"ש בן מנסיא.

[6] אין להבין מכאן שבכוונתי לצדד כאן בשמאל הפוליטי. מדובר בתיאור של טיפוסים. ראה בסוף הטור.

44 תגובות

  1. ועדין בלי מושא קונקרטי האהבה תהפוך לדמיונית. השירים על ליטא התקבלו דווקא בגלל שהם היו קונקרטיים אם אני אכתוב שיר על ליטא זה יהיה נלעג (ולא רק בגלל שאינני יודע לכתוב שירה).

    אני חושב על ריה"ל והקינה "ציון הלא תשאלי". בשיר הזה ריה"ל מנסה לעשות את הבלתי אפשרי. לדבר על הארץ שבזמן הגלות היא דמיונית ולהפוך אותה לקונקרטית וזאת כאשר אנו עדין בגלות. את ניסיון העליה שלו לארץ ישראל אינני מבין כמימוש תאוותני אלא כניסיון בדיקה של הקונקרטיות של הארץ – האם היא עדין שם מחכה לנו?
    העובדה שהיום אנו בארץ ישראל נובעת אולי מהצלחתו של ריה"ל לכונן בנו קשר קונקרטי דרך השיר "ציון הלוא תשאלי" שבבוא היום עורר אותנו לקום ולעלות ציונה.

    1. לא כתבתי שאין צורך לממש, אלא שאין הכרח לממש. טענתי היא שהרצון לממש בכל מחיר הוא תאווה. עצם הרצון לממש בוודאי מעיד על כך שהרצון לקשר הוא אמתי.
      זו בדיוק הטעות בביקורת מימין על השמאל הציוני. מאשימים אותם שאינם רוצים לממש, ולא היא. הם לא רוצים לעשות זאת בכל מחיר (כלומר מוכנים לוותר).

  2. לגבי הגישה הרואה באהבת המולדת מעין רגש חיבור עדין הקיים בקשר זוגי, השיר "על ארץ מוותרים רק בלב" של מאיר אריאל מבטא זאת במדויק:
    https://www.youtube.com/watch?v=CsIi95GYTJs
    על ארץ מוותרים רק בלב
    ארץ עוזבים רק בלב
    ארץ שוכחים רק בלב
    על ארץ מוותרים רק בלב
    רק בלב

    הארץ הזאת כבר החליפה
    עמים ואומות כשמלה
    כמו תכשיטים רק שומרת
    על השמות שקיבלה

    החליפה אותי פעמיים
    כמעט שהייתי אחר
    אך לי אלף שנים ועוד אלף
    שלא מוותר על גרגר

    החליפה אותי איך ולמה
    איך למה לא שמתי לב
    כמו שדרכתי עליה
    ככה גם לא שמתי לב

    רק מידי נשמטה לי
    מיד נלכדה בלבי
    ובלבי אחזתיה
    שלא תשכח ימיני

    כי תמצא לך ארץ
    ותהיה בה אזרח
    לך איתה בדרך ארץ
    שמע מאחד שסרח

    ארץ אוהבת קצת יחס
    ארץ רוצה תשומת לב
    לא משנה מי ומה אתה
    ארץ רוצה תשומת לב

    כי על ארץ מוותרים רק בלב
    ארץ עוזבים רק בלב
    ארץ שוכחים רק בלב
    על ארץ מוותרים רק בלב
    רק בלב

  3. תיטיב לעשות אם דבר ראשון
    תקדים לכל חריפי הלשון
    אם מדובר בעינייני חושים שכל והגיון
    או שמא באקטואליה, רגש ורצון
    שמבלי לחמוד כלל לצון
    ערכם שווה באדם ובצאן

  4. תיקון קל..

    תיטיב לעשות אם דבר ראשון
    תקדים לכל חריפי הלשון
    בטרם יתקפוך בגרזן ובקילשון
    האם נושא הטור חשוב כאישון

    האכן מדובר בעינייני חושים שכל והגיון
    או שמא באקטואליה, רגש ורצון
    שמבלי לחמוד כלל לצון
    ערכם שווה באדם ובצאן

    1. יפה את רעייתי כתרצה,
      תמה וברה ליולדתה.
      ראוה הולכת ויהללוה בנות,
      אך היא שבה לא ספו הדרישות.

      סכין חד משספת בשבט לשונה,
      וגרזן בידה לא תם עוונה.
      מי ישור אחריתה עת תתקוף בלצון,
      חושים והיגיון חומדת לצאן.

      ואנוכי נער בער ולא איש,
      אחרי העדרים ולא אחזיק אף פטיש.
      כאשר עד תומו יבער הגלל,
      לא אובה לחתום עליו הגולל.

      בארץ תלאובות פסעתי חרישית,
      שכל רגש וחושים ומעשה בראשית.
      המבקש מעשה מרכבה והלכות גדולות,
      כלך לך מאתרא הדין בה דרכו נמושות.

      תחילת דבריי בכל זאת אותיר גיליון חלק,
      ומבקשי החכמה יבקשוה בעצמם כבלק.
      סלח ומחל לי בעל התמיהות,
      כי בטוח אני באלה ובזכות שלושת אבות.

    2. תיטיב לעשות אם בדיבור הראשון
      תתמיד לבאר לחריפי הלשון
      אם נושא הטור חשוב כאישון
      ויש לדונו ולבקרו בגרזן ובקילשון
      או שחלף קריאתו, מוטב לישון

      האכן מדובר בעינייני חושים שכל והגיון
      או שמא ברגש, רצון אקטואליה ודמיון
      שמבלי לחמוד כלל לצון
      ערכם שווה באדם ובצאן

      עוד טרם תבוא על ראשי גערה ומארה
      על היותי משתמש באומנות השירה
      אשר ממקורות הרגש כולה יצורה
      לטעון טענה שמהתבונה מקורה

      הלוא תכירו החילוק בין חומר לצורה
      ובודאי תבדילו בין חשיבה להכרה
      אם התוכן בעל חשיבות זעירה
      לא תועיל לו אפילו שפה כבירה

      ואילו יעסוק בדברים שברום עולם
      אף שלכתחילה מוטב לכולם
      לדונם ולהציעם לכל נעלם
      בחדות ויובש כיאה לרוב שכלם

      כדי לקיים מבשרך אל תתעלם
      ניתן לדבר אף בשפת בלעם
      מבלי לסטות מימינם ומשמאלם
      ואך שיובנו הדברים לכל העם

  5. כתב פרץ סמולנסקין:

    כל העמים אשר נדע אותם כיום או אשר שמם נותר לנו בדברי הימים, נולדו בארצם, היינו בתחלה היו פראי אדם ומדור לדור רבו כמו רבו עדי היו לעם, בתחלה היה אבי המשפחה מלכם ושופטם ואחרי ואחרי כן כאשר רבו ועצמו הקימו להם ממלכה גדולה, וישימו להם חקים, וגם אלה העמים אשר באו לרשת משכנות לא להם היו לעם אחר בנחלם ארץ חדשה וישכחו שם עמם אשר היה להם מראש ומקדם ויקראו בשם אחר, ובכל עת קדמה להם הארץ בטרם קֹרא להם בשם עם. הממלכה הקימו על הארץ אשר ישבו עליה, המשפטים נתנו להם אחרי אשר כבר היו לעם וממלכה בתוך ארצם, ועל כן הסכינו מנוער לחשוב כי רק בשבתם על אדמתם אז המה עם, וגם כאשר תוסר ממשלתם ויהיו תחת שבט נוגש וגם כאשר יאלצום לעזוב שפתם וחקיהם גם אז עוד יחשבו את נפשם לעם כל עוד אשר בארצם המה יושבים, כי יקוו ליום גאולה כי תשוב הממלכה לידם כמקדם, אך אחרי אשר יגלו ממנה יחדלו מהיות עם, יען כי רק על האדמה ההיא היו לעם וממלכה ויקבלו משפטים, והיא רק היא היתה היסוד לכל האחדות ולרגש הלאומי, ואם היא לא להם היא אז תאבד תקותם עד עולם. אבל לא כן היה בישראל; עם ישראל נולד על אדמה נכריה ובכל זאת החל לחשוב נפשו כעם. עוד בטרם כבש ארצות זרות ויקחם לאחוזת נחלתו, עוד בלכת ראשי שבטיו מארץ לארץ, עוד בעבדו כעבד לממלכת מצרים חשב כבר את נפשו לעם, ועל כן לא היתה הארץ בעיניו גם אחרי כן כחבל האחדות להעם כלו, אחרי כי הוא היה כבר לעם בעוד אשר על אדמת נכר היה, גם ממלכה היתה לו ומשפטים בטרם ישב על ארצו, אשר על כן לא נשרשה בלבו מעולם הדעה, כאשר בכל העמים, אשר אם יגזלו ארצו מידו או אם יגלה ויפֻזר בכל קצות הארץ אז יחדל מהיות עם, וכן היה באמת כי חשבו את נפשם תמיד לעם. בכל שירי משורריהם ובכל תפלותיהם יקראו לנפשם "עם ישראל" ולא בני דת ישראל, יען כי כן למדו מעל ספריהם כי הארץ היתה רק הטפל לאחדות הלאום וכן הסכינו לחשוב ויוָתרו בחיים, חיי עם, יען כי העקרים האחרים אשר עשו אותם לעם עוד נשארו בידם וקצרה יד איש מגזול אותם מהם. זאת היא הסבה אשר הבדילה את עם ישראל מיתר העמים בדעתו וגם זאת היא אשר הבדילה אותו בפועל לתת לו חיים בעת אשר עמים אחרים מתו ואבד שמם. אמנם אחר כל אלה אף כי חיי בני ישראל לא תלואים בהארץ והשפה והממלכה ומשפטיו ושפתו, בכל זאת נשגה מאד אם נאמר כי בעבור זאת לא עם הוא. אמת היא כי לא עם הוא ככל העמים, אך כזאת לא היתה גם בשבתו על אדמתו, גם אז נבדל היה בדעתו ורוחו, וכן הוא גם עד היום, כי בהלקח ממנו ארצו לא לֻקח מאחדות העם אשר לו אף מה, וכאשר לא נוכל לאמר כי ההודים לא בני אדם המה יען כי ירוו נפשם לא בבשר כמונו כי אם באֹרז, כן לא נוכל לאמר כי ישראל לא עם הוא יען כי עקרי אחדותו לא כעקרי האחדות ליתר העמים, ומה גם אחרי כי זאת לא יכחיש אף אחד כי בימים אשר עברו כאשר ישבו על אדמתם היו לעם, אף כי גם אז לא הביטו אל הארץ כמו אל מקור חיי הלאום, כן לא חדלו מהיות עם גם עתה אחרי אשר נלקחה מהם ארצם, אחרי כי היא אך טפלה ולא עקרית
    היתה לאחדותם. וכל יתר המקורים לחיי העם הלא עוד נשארו בידם גם עד היום.

    לפיכך, יש הבדל בין אהבת המולדת של טשרניחובסקי:

    האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה,
    האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו,
    רק מה-שספגה אזנו עודנה רעננה,
    רק מה-שספגה עינו טרם שבעה לראות

    לבין אהבת הלאום של נפתלי הרץ אימבר:

    ראיתי השכינה בוכיה
    ובידה נגעה בשפתי
    ובסערת נפש הומיה
    התחוללה רוח שירתי,
    ראיתי השכינה, ורוחי התעורר,
    ולאיש אחר נהפכתי – למשורר.

    "קח כנור – אמרה – הך מיתריו,
    שירה מלאתי רוחך,
    עת רוחי תעבור בין בתריו,
    אז יישמע קול זמריך".
    ממנה מתנת שירתי עד היום,
    התדעו השכינה? היא רוח הלאום.

    לבין אהבת א"י של יוסף צבי רימון:

    אהבתי סלעי ארצי על הרריה,
    כל אבן אומרת שירה,
    אני עולה מאחת לאחת,
    וקרבי תעורר רינה,
    אלה חיו כמותי,
    חלמו הרבה, התגעגעו,
    חלומם רק מבוא –
    ויהיו לאבנים…

    עליתי הררי סלעים,
    שטופים באור-יה…
    קראני משביל אל שביל, מדרך אל דרך,
    ואני אחריו הלכתי,
    א-להים ירד עלי בשיר, א-להים ירד עלי בחזון.

    1. מישהו אמר לי שחשב שהתכוונתי כאן לביקורת (כנראה שזו ברירת מחדל לגביי), אז הריני להבהיר שזה היה לחלוטין מבודח.

    2. כך גם קיבלתי זאת.
      אבל טוב שכתבת את ההבהרה הזאת, כי כעת ראיתי שמשום מה תגובה ששלחתי אתמול מהנייד שללי לא נקלטה כאן. אז הרי היא בלשוני הק' והט':
      לא יודע, אבל אל חשש החתול בדרך.

    3. מיאו! הוא בדרך או שהוא לא שם?
      אני רק מקווה שלא אתאכזב, אחרי כל הניג'וזים.

  6. קראתי את המאמר והבנתי מה שהבנתי, אבל נוצר אצלי ספק אם מה שהבנתי זה מה שהתכוונת,
    זה מזכיר את הספק הפילוסופי אם הירוק שאני רואה זה הירוק שאתה רואה,
    זה בכלל בעיה במאמר שמנסה לתאר רגשות.
    אנסה לתאר כמה הרגשים שמאמר זה עורר בי.(גם לי מותר)
    1. הרעיון במאמר מזכיר את אמירתו של ליבוביץ ז"ל, לגבי המשיח, " אני מאמין…. ואף על פי שהתמהמה עם כל אחכה לו בכל יום 'שיבוא' " 'שיבוא'… ולא שבא , משיח שכבר בא הוא לא משיח. 2. כאדם חרדי (שחונך וגדל בבית חרדי, אפילו מודרני) אני מרגיש ממש לא נח כשאני נימצא בבית כנסת ציוני כשאומרים מישברך למדינה, חוסר הנוחות שלי נובע ממה שתיארתה, דבר גדול כמו גאולה, בא לידי מימוש (אומנם חלקי) במדינה המעשית הממשית שאנחנו מכירים, אני מרגיש אכזבה, זה הכל? אני רוצה להאמין ולצפות למשהוא יותר גדול יותר קדוש יותר נקי.
    בדרך כלל מימוש של שאיפה גורמת לחילול החזון.
    הערה עינינית.
    זה די חדש בעולמה של הציונות הדתית (אני מעריך שרוב הקוראים שלך הם שיכים לציונות הדתית)
    ליראות מאמר שממתן במשהוא את הלהט המשיחי ביחס לארץ ישראל והמדינה, (אומנם זה ניראה שאתה די ניזהר לא לעצבן יותר מידי את הקוראים)
    מפליא תמיד ליראות שבעיתונות המגזרית ניתן לדבר על הכל, להטיל ספק בהכל, דיונים על להטבי"ם, דתלש"ים, רעיונות ומגמות רפורמיים(ע"ע שבתון, מקור ראשון, וכ"ו) אבל בדבר אחד אין להטיל ספק אין מקום לדעות שונות, ארץ ישראל מדינת ישראל, לפי תפיסת 'הבית היהודי', ממש עיתונות חרדית לדבר אחד.
    דרך אגב, מבחינה חינוכית, בנושא זה יש הצלחה בקנה מידה חרדי, רוב הדתלש"ים הם אנשי ימין נאמנים, כניראה שבמה שאין ספק ואין מקום לדיון החינוך עובד יפה.

    1. יעקב, שלום רב.
      במחילה, לא זכור לי קטע שבו מספר הטעויות ליחידת טקסט כל כך גדול כמו בדבריך כאן. אין כאן מילה אחת שמחזיקה מים. והרי כמה דוגמאות לעיונך:
      0. אתחיל בטעות היסודית ביותר שמלווה את כל דבריך מהחל ועד כלה. המאמר שלי לא קשור למדינה בשום צורה שאני מצליח להבחין בה. הוא עוסק באהבת המולדת והעם. מה לזה ולמדינה, למוסדות, שלטון, ריבונות וכו'? הרי כתבתי שאהבת מולדת ועם יכולה להיות גם בגלות, ושם היא אפילו טהורה יותר. לשון אחר: האם אצל חרדים לא אמורה להיות אהבת מולדת ועם? אז מה הטור הזה קשור בכלל למדינה, לחרדיות, לציונות, ולשאר ירקות? זה חוסר הבנה גמור.
      1. הבעיה המכונה "הערמון של הפילוסופים" מלווה כל תיאור של עובדות ולא רק של רגשות. יתר על כן, דווקא בעובדות הוא חמור יותר (שכן הספק הוא מה ההכרות שמתלוות לעובדות). כשעוסקים ברגשות עצמם הבעייתיות כמובן גם קיימת, אבל לא יותר מאשר ביחס לעובדות (אלא אולי פחות).
      2. אמירתו של לייבוביץ היא הבל חסר בינה. שאיפה שבשום אופן לא תתממש ולא אתן לה להתממש אינה שאיפה כלל, אלא חיים בסרט. אדם שמשכנע את עצמו לצפות למשיח למרות שהוא עצמו לא רוצה שיבוא ולא ייתן לו לבוא הוא סתם שוטה. זו לא ציפייה למשיח. גם בדבריי כאן כתבתי (וחידדתי בתשובה לאחד הטוקבקים) שקשר שלא חייב להתממש בכל מחיר (שמאל ציוני) טהור ועדין יותר מקשר שמתממש בכל מחיר (לאומנות ימנית). אבל קשר שאינו אמור להתממש כלל ולא רוצים שיתממש, איננו קשר (שמאל פוסט ציוני). לא קרב זה אל זה.
      3. ההסתכלות החרדית הילדותית (=אינפנטילית, בתרגום המקובל) אומרת שאם לא הגיעה הגאולה השלימה זה לא שווה ואין להודות על כך. אף ציוני דתי לא חושב שהמדינה של עכשיו היא מימוש החזון של הגאולה. מי שחושב כך הוא אוויל, ולא ציוני-דתי. אלא שלדעתם גם תחילת התהליך שווה הודאה לקב"ה. וכי אם הרווחת כסף כדי לקנות גלידה אין צורך להודות על כך? ואם אכלת תפוח לא תברך כי אתה מעדיף גלידה? אלו דברי הבל.
      4. אכן כל מימוש של חזון מפחית ממנו. אבל אם בגלל זה אינך רוצה כלל שהוא יתממש אז אין לך חזון. אלו פטומי מילי בעלמא. ראה סעיף 2. לדבריך, אתה רוצה לצפות למשהו יותר גדול ונקי, אבל גם אז יהיה מימוש. האם הוא לא יפחית את החזון?
      5. אין כאן שום דבר חדש בעולמה של הציונות-הדתית, כי אני לא בעולמה של הציונות-הדתית (אלא של הציונות הדתית, בלי מקף, ממש כמו רוב החרדים). כבר כתבתי דברים חריפים הרבה יותר לא פעם, ואכן ביקורתי אותם על חוסר המוכנות לחשוב ביקורתית על דרכם, בדיוק כמו החרדים (למעשה זה הרבה פחות מהחרדים כמובן).
      6. איני שותף ללהט המשיחי ביחס למדינה. יחסי אליה חילוני לחלוטין, וכתבתי זאת לא פעם. בעיתונות המגזרית ניתן להטיל ספק בכל, כולל היחס למדינה (ואף כתבתי שם דברם ברוח זו, כולל בביטאון רבני צהר). זאת להבדיל מהעיתונות המגזרית החרדית. נכון שבד"כ הקוראים לא יסכימו, אבל לפחות המאמר יתפרסם. זה גם משהו, לא? כך שזו ממש לא עיתונות חרדית (אלא אולי הציבור "חרדי").
      7. לגבי הדתלשים, זה לא לגמרי נכון. אגב, יש שינוי בעניין זה לעומת שנים עברו שאז הדתלשים מרדו גם בתרבות של הבית ולא רק בדת. כיום הם נותרים יותר מחוברים ועוזבים רק את הדתיות (וכיום גם אותה לא לגמרי. ה"רצף" הקדוש).

      כל טוב,

    2. שלום רב,
      תגובתך שמחה אותי מאוד, אני מכבד ומחשיב את דעתך, ולקבל אישור ממך שיש הרבה דברים (טעיות לדעתך) ביחידת הטקסט הקצרה שלי, זה יפה.
      0. היזכרתה במאמרך שמאל ציוני וימין לאומני, ניראה לי שזה מושגים שקשורים למדיניות של מדינה, לא של עם שקשור לארץ (מולדת) באין מדינה שמאל ציוני זה מושג חסר תוכן, כך שגם אם אין את השם המפורש מדינה במאמרך, הוא נימצא שם והרבה.
      1. ברור ש"הערמון של הפילוסופים" מדבר גם על עובדות אבל בדרך כלהבעמדברים על עובדות הם בדרך כלל יותר פשוטות ומוגדרות מרגשות, המושג "מטר בד" הוא מושג יותר פשוט מאשר המושג של "רגש עדין", " רגש עדין" אני מוכן להמר שכמעת כל אדם יבין במילים אלו משהוא קצת שונה.
      2. אני לא פרקליטו של ליבוביץ, אבל מאמרך מזכיר במשהוא את הרעיון שלו, ודאי שיש לחלק, אבל ודאי קימים צדדים ריגשיים דומים,
      3. אתה מגדיר את עצמך כאדם דתי וציוני חילוני,
      אתה עושה מישברך לעסק הפרטי המוצלח שלך? ודאי יש להודות על הסיעתה דשמיה שלך על הצלחתך הגדולה וכו, אבל ראשית צמיחת גאולתנו זה מושג דתי.
      מישברך למדינה זה לא בירכת הנהנים.
      4. 5. 6. זה ניראה שאתה די מסכים איתי, אומנם אתה קצת ממתן את דעתי, אבל גם אתה די מסכים שדעות מדיניות שונות מהתפיסה של הבית היהודי זה דבר חריג, אני מסכים זה לא ממש חרדיות, אבל קימת נטיה כזו.
      כל טוב, ותודה רבה על האפשרות שאתה נותן לחדד ולהביע דעות.

  7. התחברתי מאוד למאמר, אבל פתאום לאחר קריאת תגובתו של יעקב. מ עלה בי מין חשש…
    אולי התחושה שיש כאן רגש עמוק יותר נובעת מכך שמה שאיננו כאן, הדבר שטרם התממש, רק אז אנחנו מסוגלים לדמיין אותו כדבר גדול ונעלה יותר?
    אולי באמת אין דבר כזה אהבה גבוהה וטהורה, והכל זה רק הדמיון שמוביל אותנו לדמיין אותה ככזו עד לאשליה הגדולה כאשר מגיע מימושה?
    אולי כדי לכתוב שיר טוב על ליטא אסור להיות בליטא משום שקשה לדמיין את היופי כאשר הכיעור לפניך?
    מה דעתו של הרב?

    1. הדא הוא דכתיב חידלו לכם מן הרגש והדמיון הדחף והרצון (שם,שם)

    2. אכן יש חשש כזה. המימוש בד"כ קטן מהחזון האידיאלי. האם בגלל זה נחדול מהחזון? על כך נאמר: באין חזון ייפרע עם (שם, שם).

  8. אולי הסיבה ששירי ארץ ישראל הישנים יפים בעיניך יותר מהשירים החדשים, היא נוסטלגיה ותו לא?
    אני חושב שהצעירים איתם אני עובד (החילוניים / שמאלנים שבניהם) לא מתחברים כלל לשירים הללו. הם גדלו על שירו שיר לשלום והבטחתם יונה. אלו השירים היחידים שמרגשים אותם.
    אומרים ישנה ארץ משעמם אותם.

    1. ראה בטור הבא, שם אעמוד על היותה של האסתטיקה תלויית הקשר. אגב, לא הבחנתי כאן בין שירים חדשים לישנים. היכן ראית זאת בדבריי? ההבחנה היתה בין שירי אהבה למולדת לשירי אהבה לבת זוג או שירים אחרים. ההבדל הוא בתוכן ולא על ציר הזמן.
      לעצם דבריך, אני גם לא חושב שאתה צודק. תלוי איזה צעירים אתה פוגש. אני פוגש גם אחרים.
      ואגב דאגב, שיר לשלום והבטחתם יונה הם בדיוק מסוג השירים שעליהם דיברתי כאן.

  9. ניתן להמשיך ברוח הדברים ולבאר לפי זה את עדינותם של שירי המולדת. הם עדינים ויפים כי הם האנשה של אהבה רומנטית על גבי רגבי אדמה. האנשה זו מעצם הגדרתה לא יכולה להתממש (אלא אם כן אתה כוהן בעל , ודוק ודל ואכמל), ולכן היא מעודנת. היא נוגעת בנימי הלב כי היא מעלה את המושא אל רובד גבוה ממה שהוא באמת – וכזו היא השירה מאז ומעולם. "אז ירננו עצי היער…ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה". זה המלהיב והמרגש. דווקא כי אינו מתממש במציאות הריאלית. משא"כ שירה רומנטית בין איש לאישה (" איך את משגעת אותי"…"תני לו להרגיש כמו מלך"…"שרפת לי את הלב", קובי\משה פרץ לא חשוב הסדר) שבאה למימוש בפרפרי הבטן – ודווקא בשל כך גם מתנפצת אל אפרוריות היום יום לאחר תקופה ("רצונך להיות מאוהב – אל תתחתן" אוסקר ויילד). ובעניין לעניין: ייתכן שבמאמר זה יש תשתית לתפיסתך אודות הסתר פני ה' את העולם מאז ימות ההתגלות: לא רק כדי שנהיה בוגרים ונסתדר בכוחות עצמנו. אלא כדי שהקשר אליו יהיה דל יותר ולכן עמוק יותר, כזה שאינו מותנה כלל בניסים, לא בשכר ואף לא בהשגחה. אהבה אפלטונית. וכעין מה שכתב רמח"ל בדע"ת:"המצב השלישי – זמן שהקב"ה תופס ממשלה על עולמו באותות ובמופתים, גלוי לכל העמים, לדעת שה' אלהים בישראל; והיינו, כל זמן הבית הראשון והשני. ואמנם תביני שאפילו הגילוי הזה הוא גילוי מבחוץ, פירוש: שאין כאן גילוי אלא מצד הפעולות לבד מכוח המופתים הנראים, שאם היו אותם המופתים חסרים – הרי לא הייתה האמונה מתבררת. אמנם אין זה תכלית הגילוי, מה שהקב"ה רוצה שיהיה כבודו נגלה בעולמו.

    המצב הרביעי הוא, שיתגלה הקב"ה לכל בריותיו מצד הידיעה וההשגה, לא מצד המופתים, אלא שיראו כבודו ית' וישיגוהו בריבוי הדעת והחכמה. והוא מה שנאמר (ישעיהו יא, ט), "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", וכתיב (ישעיהו נב, ח), "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדו", שאז לא יצטרכו אותות ומופתים לאמת האמונה, אלא מצד הידיעה וההשגה, ככל הנביאים וכל המלאכים המכירים האל ית' מצד השגתם; וזאת היא ידיעה ברורה ואמיתית, שלא יפול עליה שום ספק. וכן הייתה השגת כל ישראל על הר סיני, דכתיב (דברים ה, ד), "פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש"; ואומר (שמות כ, יט), "כי מן השמים דברתי עמכם"; ונאמר (שמות יט, ט), "בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם", שלא תהיה האמונה מצד המופתים, שבנפול איזה ספק במופתים עצמם תתבלבל האמונה, אלא ידיעה ברורה מצד הראייה והשגה, שאין שם ספק כלל."

    1. אני אכן ממליץ מאוד לרב לקרוא את הקטע הנ"ל ברמח"ל (כמו שהוא כתב זה בדעת תבונות) הוא מסדר ארבעה תקופות או חמישה בהנהגת הקב"ה את עמ"י ובחיי עמ"י לפי הפרצופים של עולם האצילות ובהתאם לחמש ספירות ונדמה לי שגם בהקבלה לתקופות בחיי האדם.זו ממש פיסיקה שם.במיוחד הפירוט המקביל שלו של הפרצופים הללו בפתחי חכמה ודעת.

    2. אלא שיש לציין שהמצב הרביעי הוא כנראה לא סתם מציאות כמו שלנו של מראית עין של חוקי טבע דטרמיניסטיים + בחירה חופשית.כלומר של עולם משעמם (יסלח לי הרב על כך .וחס ושלום שכוונתי שהטבע משעמם אלא כוונתי לעיוורון שלו) אלא של מציאות שבה הטבע והנס מאוחדים ולא של מציאות רגילה עם ניסים ספורדיים גלויים ולא נדירים כ"כ, כמו בתקופה השנייה (מה שהרמח"ל קורה לו המצב השלישי.המצב השני הוא למעשה התקופה השלישית – התקופה בה אנו חיים של גלות בית שני).זהו מצב ששומה למציאות של אדם הראשון לפני החטא .אני קורא למצב הזה על דטרמיניזם.מצב שבו הכל יכול לקרות ( דברים טובים.והם אכן גם מתרחשים) אבל זה לא נחשב לנס כי שלטונו של הקב"ה בעולם הוא ברור לעין כל.מצב בו הנס נחשב רגיל כלומר ל"טבע".זה גם לא מצב של "ארץ הפלאות" של אליס ,כמובן, אלא עולם מסודר שמתרחשת בו התקדמות של המציאות לקראת שלמותה שכיום תחשב לעל טבעית.חלק מהשלמות זאת היא שגם חוקי הפיסיקה שהתגלו עד היום לא ייזרקו לפח אלא נגאלים מעיוורונם הנוכחי (הם יהיו הקרוב ב"גבול הדטרמינסטי" של "תורת הנהגת ה' את המציאות").בבדיחותא מה אומר למעשה שזאת התורה שתבוא אחרי הפתרון של בעיית הגרביטציה הקוונטית במסגרת תורת העל מיתרים (באיזו גרסא שלא תהיה) ושל הפרשנות האמיתית של מכניקת הקוונטים (אני מאמין ששתי הבעיות קשורות באופן הדוק)………………..

    3. תיקוני לתגובה הקודמת

      "זהו מצב שדומה…"

      "אני קורה למצב הזה "על דטרמיניזם".מציאות ניסית אבל שמכילה את הסדר והקביעות והרצינות והבגרות של המדע המודרני מיסודו של ניוטון ושות'.שבו חוקי הטבע שלנו הם הסולייה של הנעל של הנהגת המציאות הכללית (חוקי עולמות הרוח (אבי"ע) והחומר בכללותם)…….".

      "מצב בו הנס נחשב רגיל – כלומר ל”טבע”…."

      "חלק מהשלמות הזאת הוא העובדה שגם חוקי הפיסיקה שהתגלו עד היום לא ייזרקו לפח אלא ייגאלו מעיוורונם הנוכחי (הם יהיו הקירוב ב”גבול הדטרמינסטי” של “תורת הנהגת ה’ את המציאות”)…."

    4. בס"ד כ"א בתמוז ע"ח

      לגיל – שלום רב,

      אהבה שיסודה בתאווה יצרית אכן עלולה לדעוך עם השובע והשגרה. אך אהבה הבאה מהכרת המעלה – רק גוברת עם הזמן, שכן ככל שמכירים יותר – עומדים יותר על עומק המעלות של מושא האהבה., וככל שנפעמים יותר – האהבה עזה יותר ועדינה יותר. אף ההשקעה והנתינה התמידית – מגבירים את האהבה הטבעית.

      תכונות אלה – שככל שמכירים יותר וככל שמשקיעים יותר האהבה מתעצמת – נכונות בכל האהבו. הן אהבת הבורא ואהבת תורתו, עמו וארצו, והן האהבה לרעים ובני המשפחה, והאהבה לבני הקהילה, האומה והאנושות כולה – ככל שמתבוננים במעלת האהוב וככל שמשקיעים, אוהבים יותר!

      לא בכדי נקראת האהבה 'ידיעה', שמשמעותה במקרא 'נתינת הדעת'. ככל שנותנים דעת יותר – אוהבים יותר!

      בברכה, ש"צ לוינגר

  10. נראה שדברי הרב מתאימים עם דברי הרמב"ם המתאר שמותר לעבור על דברי תורה בשביל פיקוח נפש מפני שאין דברי התורה נקמה בעולם אלא חיים לעולם (ולכן נדיר שיהיה קונפליקט שמצריך לבחור בין החיים לבין התורה)

  11. האם שירי אהבה דתיים – כלומר שפונים אל הדת ואל ה' (או הנעבד, אם נדבר בהכללה) – דומים גם הם לשירי מולדת בתכונה זו?
    אני מקבל את דבריו של גיל (אם הבנתי את דבריו) שאמנם העובדה ששירי מולדת פונים לדבר מופשט יותר ויצרי פחות מאפשרים לצד הרוחני יותר באישיות להתחבר ולכן קרובים יותר ל"אהבה" מאשר ל"תאווה" במונחי המאמר. זה כמובן תקף לגבי שירי דבקות דתית לסוגיהם (וגם אולי מבדילים בין שירי אהבה טובים יותר ופחות בכל תחום אליו פונה השיר או הרגש)

    1. זו הערה מעניינת. בהחלט הייתי מצפה שזה יהיה כך, אבל בינתיים לא ממש. אולי הבעייה היא שאין להשוות את הכישרונות של כותבי שירים רגילים (כמו שירי מולדת) לכותבי שירים דתיים (כמו ההבדל בין ספרות דתית לספרות כללית). אבל זה בהחלט משתפר בשנים האחרונות כשנכנסים בעלי כישרון דתיים לתחומים הללו.

    2. לא ממש נכון.
      רוב שירי המולדת אינם ברמה גבוהה מבחינה ספרותית. רק מיעוטם בעלי איכויות שיריות.
      וזה נכון גם לשירה הדתית. במשך הדורות הייתה גם שירה דתית מן המעלה הראשונה.

  12. בכללות אפשר לומר שאהבת איש ואשה אמורה להיות עדינה וטהורה וצנועה יותר מאהבת לאום/ארץ/מולדת/עם, כי אהבת איש ואשה היא ממהות הבריאה ויסוד לכל, ואילו אהבת לאום/ארץ/מולדת/עם היא תולדה של חטאי דור המבול ודור הפלגה. באשר לשירה, ככל שהנושא נעלה יותר, כן שירים איכותיים נדירים יותר. בד"כ השירים האיכותיים ביותר נכתבים כשאומה בתחילת דרכה. כי באביב נעוריה של אומה המחשבות נאצלות והרגשות מיוחדים והחזון גדול, בטרם הפוליטיקה והממון מקלקלים בהדרגה כמעט כל חלקה טובה. עד להתחדשות הבאה.

  13. בס"ד כ' בתמוז ע"ח

    האהבה לארץ המבוטאת ב'שירי המולדת' אינה רק האהבה הטבעית של אדם ל'תבנית נוף מולדתו'. הרי רוב המשוררים לא נולדו כאן. בואם לארץ והשתרשותם בה, היה כרוך באינספור מאבקים וייסורים. ומה שמצאו בה היו נופים מסוג 'הר טרשים קרח' ו'ארץ שיושביה היא אוכלת' בתלאות ומלחמות.

    הצפייה שלהם היתה שבניין הארץ ותקומת המדינה, יהיו כרוכים ביצירת חברה אידיאלית ומוסרית יותר, מתוך תפיסה שכאשר 'נחיה חיי חופש חיי דרור', ולא נהיה מושפלים ונרדפים, נוכל להוציא לפועל את העוצמות האידיאליות הטמונות בנו. לפיכך מבטאים שירי האהבה לארץ רגש עדין של שאיפה אל הטוב.

    ראיית הארץ, כמקום לבניין אידאלי של רוח העם, מיוסדת על מורשת היהדות, הן במקראות והן בדברי חז"ל, שראו בארץ לא רק כ'ארץ חמדה' המרהיבה בנופיה, ולא רק כ'ארץ זבת חלב ודבש' המביאה ליושביה טוב חומרי, אלא כ'פלטרין של מלך' שבה נדרש האדם להתנהגות של קדושה ולרמה מוסרית גבוה ביותר כדי שיהיה ראוי לשבת בהף 'מי יעלה בהר ה' ומי יקום בהר קדשו – נקי כפים ובר לבב…' (תהלים כד).

    בברכה, ש"צ לוינגר

    אותו דבר נכון גם באהבה בין איש לרעהו ובין איש לאשתו, שההכרה במעלת הזולת ויקרתו המביאה לאהבה – היא המביאה ליחס עדין כלפי הנאהב/ת.

    1. השערתו של רמד"א שעדינותם של שירי האהבה לא"י נובעת מנכונות לוותר על מימוש החלום – לא כל כך מסתדרת עם המציאות.

      שירי האהבה לא"י יצאו מחוגים שנאבקו קשה על הגשמת החלום הציוני. אנשי תנועת העבודה מסרו נפשם על יישוב הארץ והגנתה, והרביזיוניסטים נאבקו במסירות נפש על סילוק השלטון הזר. הן לוחמי הפלמ"ח והן לוחמי האצ"ל והלח"י היו מכותבי השירים שהלהיבו את הנוער לעשייה.

      בתקופות מאוחרות יותר, כשעצם קיומה של המדינה היהודית וישיבתנו בארץ ישראל נעשה כביכול ל'טריביאלי – נ'תמעטו גם שירי האהבה לארץ. ועדיין מי שדוגל עדיין ב'אקטיביזם ציוני', לא חדל מלשיר לארץ, וע"ע נעמי שמר.

      בברכה, ש"צ לוינגר

    2. גם באותה תקופה אנשי תנועת העבודה דגלו בפשרות. הם היו מוכנים להילחם כהתגוננות אבל בהחלט גם להתפשר. הכרזת המדינה עצמה היתה פשרה על תכנית החלוקה.

  14. בשירת האהבה לא"י בדורות האחרונים יש חמשה שלבים (שלפעמים חופפים):
    1. שירת געגועים רומנטית לימי תפארתה של האומה, שביטויה המובהק "אהבת ציון" של מאפו – רומן שירי-מוסרי שהיה פסגת ספרות ההשכלה.
    2. שירת חיבת ציון – התעוררות רוח הלאום להחזרת עטרה ליושנה, שירת כיסופים סנטימנטלית-מליצית עזה.
    3. שירת רינה, שנכתבה בא"י בתקופת העליה הראשונה, ונועדה לעודד את המתיישבים ולחנכם על ערכי הציונות. סגנונה שירי זמר עממיים בסגנון מזרח-ארופאי.
    4. שירה לאומית שחוברה מהעליה השניה ואילך, ביטאה את ערכי היישוב, קראה גם חינכה לחיי מעשה של יישוב הארץ.
    5. שירה מודרנית שיש בה ביקורת ואירוניה, ומבטאת יחס מורכב לארץ.

    1. בהתחלה הלינק לא פעל, וחשבתי לעצמי כמה סמלי. אח"כ ראיתי שהתי"ו בסוף יצאה מהלינק (הוא מחפש משקי חרות בית). הנה לינק מתוקן:
      https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9E%D7%A9%D7%A7%D7%99_%D7%97%D7%A8%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%99%D7%AA%22%D7%A8

      לעצם העניין, ברור שהם הקימו יישובים. אבל תשווה לתנועת העבודה. ברשימה כאן הרוב זה התנחלויות שנגררו אחרי גוש אמונים, ומבין מעט היישובים הוותיקים חלק ניכר כבר לא קיים (בין מקימי משמר הירדן, חותני – יוצא האצ"ל וחותנתי).

    2. בס"ד כ"א בתמוז ע"ח

      רמד"א טוען שהמקסימליזם של הרביזיוניסטים אינו מעיד על אהבת הארץ הגדולה שפיעמה בהם ומביא ראייה ממיעוט היישובים של 'חרות ביתר'.

      מה ששכח רמד"א (או שמא לא למד 🙂 היא העובדה שבימי המנדט היתה התנועה הרביזיוניסטית נרדפת הן ע"י שלטונות המנדט והן ע"י הנהגת היישוב, בשל דרישתה הבלתי מתפשרת ל'מדינה עכשיו', ומנהיג התנועה זאב ז'בוטינסקי גורש מהארץ, וההסתדרות נאבקה באלימות כנגד הפועלים הרביזיוניסטים שסירבו להצטרף ל'הסתדרות', ומנעה בכוח את העסקתם.

      וכשעמדו מתוך התנועה הרביזיונסטית ארגוני האצ"ל וה'לח"י' שנקטו במאבק מזויין לסילוק הבריטים, הוקיעום ראשי היישוב כ'פורשים', רדפום, ובתקופות מסויימות – אף הסגירום לבריטי (ע"ע 'סזון'). היש ספק שתנועה נרדפת ומוקצה יכולה לעשות הרבה פחות בתחום ההתיישבות מאשר אירגונים הפועלים בצורה ליגלית?

      גם כשמלחמתם של האצ"ל והלח"י נשאה פרי והכריחה את הבריטים להסתלק ולפנות את הדרך להקמת מדינת ישראל, המשיכו מנהיגיה אנשי תנועת העבודה להתייחס אל אנשי 'חרות' כ'מוקצים מחמת מיאוס'. לדוגמא יעויין בכתבה המובאת בקישור לערך בויקיפדיה 'משמר הירדן (מושב)', הערה 7, על תלאותיהם מהמועצה האיזורית שסירבה לקבלם ולהקצות להם תקציהים עקב שייכותם ה'פסולה' למפלגה הלא נכונה (ואינני מדבר על טענתו של אריה יצחקי שהמושבה 'משמר הירדן' הופקרה במלחמת השחרור בשל אי שייכותה לתנועת העבודה. ראו בקישור לויקיפדיה, ערך 'משמר הירדן (מושבה').

      אכן כשהיו הרביזיוניסטים אופוזיציה מבוזה ונרדפת, לא יכלו לעשות הרבה בתחום ההתיישבות, אך כשעלו לשלטון והתבססו – הראו אנשי 'חרות' את כוחם בעידוד מפעל ההתיישבות ביש"ע,. מעלה אדומים, אריאל, מעלה אפרים ובית אריה אינם 'התנחלויות'.של גוש אמונים, אלא ערים או מועצות מקומיות שלציבור הימני-לאומי ישחלק דומיננטי ביצירתן.

      בברכה, ש"צ לוינגר

    3. ובקיצור:

      הנסיון לנכס את עדינות הנפש ואהבת הארץ לשמאל או לימין – חסר טעם. אלו ואלו מסרו את נפשם על הגשמת החזון הציוני ועשו דברים גדולים. לולא המאבק התקיף של אצ"ל ולח"י – היינו משועבדים לבריטים עד היום הזה. ומאידך, לולא הפרגמטיות של אנ שי היישוב המאורגן – לא יכלה לקום התשתית הארגונית, היישובית, הכלכלית והצבאית להקמת המדינה

      השאלות עד כמה צריך ללכת בתקיפות ועד כמה יש לנהוג במתינות ובפרגמטיות, ליוו ומלוות כל מהפכה גדולה, וכנראה צריך שיהיה מתח מבורך בין השאיפה ל'לכתחילה אריבער', ובין התובנה שלימדנו אדמונד ברק, (שהיארצייט שלו חל בשבוע שעבר, ט"ו בתמוז) ש'מתון מתון' מצליח יותר….

      וכך זוכה לשבח פינחס שעורר את קנאתו בשעת הצורך, אך שכרו הוא 'הנני נותן לו את בריתי שלום', ופינחס הוא אליהו המקנא קנאת ה' אך גם כותב זכויותיהם של ישראל, והוא שעתיד להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.

      בברכה, ש"צ לוינגר

  15. קראתי את המאמר בשקיקה אך חסר לי הפן של שירי האהבה לה'. נראה לי שאלו משקפים לא רק געגוע חזק ועצמתי אלא גם תשוקה (שרפשר לשלוט עליה עם השכל) גדולה ואינסופית לאיזה אמת או אחיזה במשהו גדול ממני. בשונה משירי המולדת שכנראה לא ישמעו כזה יפה לאדם תושב מדינה אחרת. הללויה של לאונרד כהן לדוגמא.

  16. כשם שפרצופיהם ודעותיהם של הבריות שונים זה מזה, כן אהבותיהם שונות זו מזו. אין אהבת משה העולה על הפסגה ומשקיף על א"י כאהבת שלמה המתהלך בארץ לאורכה ולחורבה, ולא אהבת גולי בבל שתלו כינורותיהם על ערבי נחל כאהבת עולי בבל המקדשים את הארץ בכיבושה ובמצוות התלויות בארץ, אין האהבה הטבעית של הנולדים לאוירה המחכים של א"י כאהבת הגעגועים והכיסופים של הנולדים בארץ לא להם, ולא אהבת הנרדפים בגלות על אמונתם כאהבת הקמים לגאול את ארץ מכורתם ולהיגאל, אין אהבת החלוצים אנשי המעשה התמימים שבאו לחונן את עפר הארץ ולהפריח את השממה כאהבת ילידי היישוב שלמרות היותם מפולגים מחנות מחנות ועדרים עדרים נלחמים זה לצד זה להגן על כלל ישראל, ולא אהבת אנשי העיר האוהבים להתפלמס ולהרעיש עולמות בדעותיהם כאהבת אנשי הכפרים המצניעים לכת בקול דממה דקה. בכל זאת כל האהבות הללו ועוד רבות אחרות מצטרפות לאהבה אחת.

השאר תגובה

Back to top button