אינטואיציה בהלכה – שיעור 3
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- אינטואיציה כנקודת מוצא בפרשנות ובפסיקת הלכה
- דוגמאות להתנגשות בין אינטואיציה מוסרית לבין איסור הלכתי
- אינטואיציה כמנגנון הכרעה בתוך אפשרויות הלכתיות
- חוק שי דרומי, “אינטואיציה אמריקאית”, והדיון על הבא במחתרת
- מוטיבציה, חיפוש ראיות, והטענה שהאג’נדה אינה פוסלת
- משפט, נרטיב, ודוגמת כרמלה בוחבוט
- עיקרון “עדיף לדחוק בלשון מאשר לדחוק בסברה”
- הגדרה פילוסופית של אינטואיציה: חשיבה-הכרה ופתרון בעיית קאנט
- שפה, מערכות מושגים, ופיזיקה “גברית” מול “נשית”
- סכנת הפוסט־מודרניזם והטענה שיש אמת אחת למרות “צלופן” מושגי
- אנקדוטה על תאוריית יחסות חלופית וגבולות התרגום בין שפות מדעיות
- עובדות מול ערכים: מצפון כאינטואיציה מוסרית ולא כמבנה נפשי שרירותי
- סי. אס. לואיס, “ביטול האדם”, וביקורת על חינוך שמרדד ערכים לרגש
- שגב, יופי, ואפשרות של צודק וטועה בשיפוטים אסתטיים ומוסריים
- ספרות, מטאפורה, וביקורת על “קריאה פרוזאית” שמחסלת את הספרות
- אסתטיקה מודרנית, קונצנזוס קהילתי, והמחיר של רלטיביזם
- תגובות הולמות ליקום ותפקיד החינוך בבניית רגש
סיכום
סקירה כללית
הטקסט טוען שאינטואיציה היא נקודת מוצא מכרעת שמעצבת פרשנות, הכרעה והבנת מקורות, גם בהלכה וגם במדע, משפט וחיי היומיום, ושאי אפשר באמת לעבוד בלעדיה אלא רק להסתיר אותה. הדובר מקבל את הביקורת שהפעלת אינטואיציה עלולה להטות קריאת מקורות, אך מציג זאת כלגיטימי כל עוד נשמרים יושר ובדיקה אם הראיות “מחזיקות מים”, ואף מביא דוגמאות שבהן האינטואיציה המוסרית שלו מתנגשת עם ההלכה והוא מוותר עליה. הוא מגדיר אינטואיציה ככושר שמערב חשיבה והכרה ומאפשר “ראייה” של הכללות ואידאות מעבר לתצפית פרטית, ומזהיר מפני מעבר שגוי מהסובייקטיביות של השפה והכלים לכך שהכול סובייקטיבי. הוא משתמש בהרחבה ב״ביטול האדם״ של סי. אס. לואיס כדי לתקוף תפיסה חינוכית שמרדדת שיפוטי ערך לדיווח על רגשות בלבד, וטוען שיש תגובות רגשיות הולמות ולא הולמות למציאות, ושביטול ההבחנה הזו מוביל לרלטיביזם תרבותי, מוסרי ואסתטי.
אינטואיציה כנקודת מוצא בפרשנות ובפסיקת הלכה
הדובר מתאר ויכוח שנולד ממאמר על מצוות שנעשות על ידי חילוני או אתאיסט, ומסיק שהמחלוקת מתחילה ונגמרת בנקודת המוצא: האינטואיציה הבסיסית קובעת את כיוון ההבנה, בעוד שמקורות אפשר “לקחת לפה או לשם”. הדובר מודה שהוא מציב מראש אינטואיציה ואז מראה כיצד היא יכולה להתיישב עם מקורות הלכתיים, ואומר שזה אכן מגמתי אך הוא “גאה על זה” כי אינטואיציה מכריעה בין פרשנויות אפשריות כשאין הכרח טקסטואלי חד. הדובר מציג אינטואיציה כקריאת כיוון שאינה חסינה משגיאות, ומצהיר שכאשר המקורות אינם מסתדרים הוא מוכן לוותר עליה.
דוגמאות להתנגשות בין אינטואיציה מוסרית לבין איסור הלכתי
הדובר אומר שמוסרית אין לו בעיה להרוג מחבל שכבר אינו מסכן, אך הלכתית זה אסור כל עוד אין איום מיידי או עתידי, ולכן אין היתר להרוג אדם שאינו מאיים. הדובר מציג את זה כמקרה שבו ההלכה אינה תואמת את האינטואיציה המוסרית שלו, ומדגיש את החובה להיות ישר ולהודות כשאין דרך “להעביר” עמדה דרך ההלכה. הדובר מוסיף שהלכות כמו דין רודף לרוב מתיישבות עם שיקולים מוסריים כלליים, אך דווקא בדוגמה הזו הוא חווה פער.
אינטואיציה כמנגנון הכרעה בתוך אפשרויות הלכתיות
הדובר טוען שכאשר קיימים “נתיבים שונים” בהלכה, האינטואיציה יכולה להטות בחירה בין שתי אופציות שקולות ואף להוביל לבחירת דעת מיעוט, כל עוד הבחירה נשארת בתוך האפשרויות ההלכתיות ולא “מצפצפת על ההלכה”. הדובר מתאר את ההתנגדות לטענה זו כדרישה לניתוח “יבש” לפי כללים כמו ספקא דאורייתא לחומרא וספקא דרבנן לקולא, אך טוען שבפועל אי אפשר להוציא אינטואיציה מהתהליך אלא רק לא להודות בה. הדובר אומר שהחשש מהטיה אמיתי, אך הוא מעדיף להציב את האינטואיציה על השולחן ולוודא שלא “אונסים את המקורות” אלא בוחרים פרשנויות אפשריות.
חוק שי דרומי, “אינטואיציה אמריקאית”, והדיון על הבא במחתרת
הדובר מספר שכתב בתחומין על הריגת גנב עוד לפני חוק שי דרומי, ומגדיר את האינטואיציה הבסיסית שלו כ“אינטואיציה אמריקאית” שלפיה מי שחודר לנחלה ראוי להיהרג מיד. הדובר מציג את לשון ההלכה כמצמצמת את ההיתר לחשש שהגנב יהרוג את בעל הבית ולכן יש לו דין רודף, ומביא את דוגמת בן על אביו בגמרא כמקרה שבו ברור שאין חשש הריגה ולכן אסור להרוג. הדובר מתאר את המתח בין האינטואיציה הראשונית שלו לבין הנתונים ההלכתיים, וטוען שבמקרים רבים ניתן בכל זאת למצוא בתוך ההלכה אפשרויות שמאפשרות התאמה רחבה יותר ממה שחושבים.
מוטיבציה, חיפוש ראיות, והטענה שהאג’נדה אינה פוסלת
הדובר טוען שמוטיבציה משפיעה על היכולת למצוא ראיות, משום שמי שמונע מצורך “יהפוך כל אבן” ויגלה אפשרויות פרשניות שבלעדיהן היו נשארות חבויות. הדובר מביא כדוגמה את פרופ’ גילת וספרו על השתלשלות ההלכה, ומתאר ביקורת ציבורית עליו בטענה שייחס היתרים למצוקה כלכלית, בעוד שלדבריו גילת טען שהמצוקה הייתה טריגר לחיפוש ראיות לשביעית בזמן הזה דרבנן ולא תחליף ליושר אינטלקטואלי. הדובר מתאר זאת כמבנה טיפוסי של תשובה הלכתית, כגון ניסיון להתיר עגונה מתוך זעקת המקרה שמניעה חיפוש שיטתי, ומבדיל בין המוטיבציה שמתחילה את החיפוש לבין תוקף הראיות עצמן.
משפט, נרטיב, ודוגמת כרמלה בוחבוט
הדובר מתאר כיצד שופטים יכולים לפתוח פסק דין בתיאור המצוקה או בתיאור התכנון והכוונה, ומציג זאת כהבדל נרטיבי שמבטא מראש נטייה פרשנית ואינו מתיישב עם דימוי של הכרעה “קרה” לפי עובדות ואז חוק. הדובר מציין שחוק שי דרומי כונה באתר פמיניסטי “חוק כרמלה בוחבוט”, ומדגיש שהאופן שבו המסגרת הסיפורית נבנית משפיע על ההכרעה. הדובר רואה בכך אנלוגיה לפסיקת הלכה ולפרשנות מקורות, שבהן נקודת המוצא והמוטיבציות אינן נעלמות אלא רק נעשות מודעות או לא מודעות.
עיקרון “עדיף לדחוק בלשון מאשר לדחוק בסברה”
הדובר מצטט את הבית יוסף ביורה דעה: עדיף לדחוק בלשון מאשר לדחוק בסברה, ומציג זאת כהכרה בכך שסברה היא כלי פרשני שמצדיק לעתים פירוש לשוני דחוק כדי להגיע לתוצאה משפטית סבירה. הדובר מסביר שההנחה היא שגם מחבר הטקסט “לא טיפש”, ולכן סברה חזקה יכולה לשמש שיקול לחשוב שהכוונה המקורית מתיישבת איתה. הדובר משתמש בכלל הזה כדי לבסס את מעמד האינטואיציה והסברה כחלק מהכרעה ולא כזיהום חיצוני שלה.
הגדרה פילוסופית של אינטואיציה: חשיבה-הכרה ופתרון בעיית קאנט
הדובר טוען שאינטואיציה היא כושר שמשלב חשיבה עם הכרה ומאפשר מעבר ממקרים פרטיים לחוק כללי בלי להישען על הכללה כתהליך פנימי שרירותי, ובכך היא פותרת את בעיית הסינתטי א פריורי של קאנט. הדובר שואל כיצד ניתן להצדיק שהכללות המוח משקפות עולם חיצון ולא רק את מבנה הראש, ומציע שאינטואיציה היא סוג של התבוננות ולא חשיבה טהורה. הדובר מביא שלוש אסמכתאות: הרמב״ם עם “עיני השכל” בתחילת המורה נבוכים, הרב הנזיר עם “הגיון שמיעתי”, ואדמונד הוסרל עם “ראייה אידטית” שבה “רואים” אידאות דרך המופע הקונקרטי.
שפה, מערכות מושגים, ופיזיקה “גברית” מול “נשית”
הדובר טוען שאינטואיציות מנוסחות באמצעות שפה ומערכת עקרונות סובייקטיבית, ולכן אותה מציאות יכולה להיתפרס באמצעות “מערכת צירים” אחרת שתניב תיאור שונה אך תישאר נאמנה לתופעות. הדובר משתמש בדימוי של קרטזי מול פולרי ובדוגמאות מכימיה (טבלה מחזורית מול אדמה-רוח-מים-אש) כדי להראות שהבחירה במושגים בסיסיים משפיעה על מה קל לפתור ומה ייראה אינטואיטיבי. הדובר מביא את הביקורת של גדי טאוב על “פיזיקה גברית ופיזיקה נשית”, וטוען שייתכן שהבדלי נטייה קוגניטיבית יכולים ליצור הטיה חברתית בזהות מי שמצליח בתחום, בלי שהאמת הפיזיקלית משתנה.
סכנת הפוסט־מודרניזם והטענה שיש אמת אחת למרות “צלופן” מושגי
הדובר מציג את טענת הפוסט־מודרנים שההבדלים במערכות מושגים מוכיחים שאין “שם בחוץ” אלא רק מה שאנו רואים, ודוחה זאת כ“לשפוך את התינוק עם המים”. הדובר משתמש בדימוי של צפייה בעולם דרך צלופן אדום מול ירוק כדי לטעון שהעולם עצמו נשאר כפי שהוא והוויכוח לעתים הוא על כלי התיאור ולא על המציאות. הדובר מסכים שלא תמיד יש תרגום מלא בין מערכות תיאור, אך טוען שברוב המקרים ניתן למצוא קשרים, ומסביר שכאשר מדובר במערכות שבני אדם פיתחו בעצמם קל למצוא המרות כי הראש האנושי כבר מסוגל לתפוס את שתיהן.
אנקדוטה על תאוריית יחסות חלופית וגבולות התרגום בין שפות מדעיות
הדובר מתאר מפגש עם חסיד ויז׳ניץ חיפאי בשם חיים שפלר שפיתח תורת יחסות משלו, ומספר שפרופ’ גיורא גלצקי התרשם שמדובר בעבודה מתמטית רצינית אך דורשת “תרגום” לשפה האקדמית. הדובר מספר שלא הצליח לתקשר ולהבין אפילו מושגים בסיסיים כמו “פוטון” ו”אינטגרל” כפי שהם מופיעים אצל שפלר, ומסיק שלעתים השפה המושגית שונה עד שנדרשת למידה ממושכת לפני בדיקת התוכן. הדובר מוסיף שחיפוש ב-Physics Abstracts הראה כמות עצומה של אלטרנטיבות אקדמיות לתורת היחסות שאינן זוכות לתשומת לב, ומדגיש את תפקיד הפוליטיקה, המזל ועומס הידע בקביעת מה חודר לתודעה.
עובדות מול ערכים: מצפון כאינטואיציה מוסרית ולא כמבנה נפשי שרירותי
הדובר חוזר לבעיה של אימות טענות מוסריות מול מציאות, ומציג את העמדה הסובייקטיביסטית שלפיה “טוב” ו”רע” הם דיווח על מבנה נפשי ולכן אינם אמת-שקר אלא העדפה. הדובר טוען שיש אינטואיציה מוסרית, “מצפון”, שמכוונת לאמת על העולם ולא רק לתיאור העצמי, ומזהיר שהפיכת ערכים למבנה נפשי שרירותי מונעת ביקורת מוסרית אמיתית ומייצרת לכל היותר “איש נחמד”. הדובר מודה שנסיבות שונות יכולות להוליד מחלוקות מוסריות אמיתיות, אך מתעקש שהדבר אינו מבטל קיומה של אמת.
סי. אס. לואיס, “ביטול האדם”, וביקורת על חינוך שמרדד ערכים לרגש
הדובר מצטט בהרחבה מ״ביטול האדם״ של סי. אס. לואיס ומציג את “הספר הירוק” שבו מחברים בדויים, גאיוס וטיטיוס, מלמדים שתיאורים כמו “זה נשגב” אינם טענה על המפל אלא על רגשות הדובר. הדובר מסביר שלואיס רואה בכך החדרה חינוכית סמויה של רלטיביזם, שבה תלמידים לומדים לחשוב שהם אינם יכולים להסכים או לחלוק על שיפוטי ערך כי הכול מתפרש כהצהרה פנימית בלבד. הדובר מדגיש שלואיס טוען שגם לפי הנחתם אין זה הגיוני לתרגם “זה נשגב” ל“יש לי רגשות נשגבים”, משום שהתגובה הרגשית המתאימה לשגב היא דווקא יראת כבוד וענווה, ומביא את דוגמת “אתה נקלה” שלא יכולה להתפרש כ“יש לי רגשות נכלמים”.
שגב, יופי, ואפשרות של צודק וטועה בשיפוטים אסתטיים ומוסריים
הדובר מפרש את טענת לואיס כעמדה שלפיה שיפוטי ערך אומרים משהו על המציאות באמצעות תגובות אנושיות, ולא רק על הדובר, ולכן ייתכן לומר שאדם אחד צדק ואחר טעה לגבי “נשגב” מול “יפה”. הדובר מוסיף שהבדלי שפה ועולם מושגים יכולים להסוות הסכמה או לייצר מחלוקת מדומה, אך טוען שהברירת מחדל האנושית היא להתייחס להבדל כשלעצמו כמחלוקת על אובייקט ולא כהחלפת מילים בלבד. הדובר משתמש בדימוי של צלם שמפקס את המבט כדי להסביר כיצד אפשר “לראות” היבט שלא נראה קודם ולכן להשתכנע שהמפל נשגב ולא רק יפה.
ספרות, מטאפורה, וביקורת על “קריאה פרוזאית” שמחסלת את הספרות
הדובר מתאר שלואיס מבקר את גאיוס וטיטיוס גם בפרשנותם לפרסומת לשיט תענוגות, שבה הם תוקפים מטאפורות כלא-אמיתיות במקום ללמד הבחנה בין כתיבה קלוקלת לכתיבה גבוהה שמבטאת רגש בצורה ראויה. הדובר טוען שמטאפורה אינה אמורה להתאים למציאות כפשוטה אלא לתאר אווירה ומשמעות, ושביקורת ספרותית שמודדת ספרות לפי עובדתיות מחמיצה את מהות הספרות. הדובר קושר זאת לטענה שאם מלמדים שהכול “רק סטייטמנט עליך”, מבטלים בפועל את האפשרות לספרות לומר אמת על המציאות דרך בדיה.
אסתטיקה מודרנית, קונצנזוס קהילתי, והמחיר של רלטיביזם
הדובר טוען שהפיכת ערכים ואסתטיקה לסובייקטיביים מאפשרת קונצנזוס תרבותי סביב “שטויות”, ומביא את ביקורתו על אמנות קונספטואלית כדוגמת דושאן והאסלה במוזיאון. הדובר משבח את ספרו של קישון על אמנות המתבסס על ציטוטי אמנים ומבקרים כדי להדגים פתוס ריק ומלל שאינו אומר דבר, ומספר אנקדוטה מהרצאה על קמרה אובסקורה שבה מרצה מבצלאל דיבר באופן שלדבריו לא יצר משפטים בעלי משמעות. הדובר מציין שאפשר להיווצר “קונצנזוס סובייקטיבי” בתוך קהילה דרך שיח, אך טוען שזה אינו מוכיח שיש ערך אובייקטיבי ביצירות הללו אלא מדגים כיצד רלטיביזם מאפשר הצפת נונסנס.
תגובות הולמות ליקום ותפקיד החינוך בבניית רגש
הדובר מצטט מלואיס שטוען שעד העת המודרנית האמינו שהיקום הוא כזה שתגובות רגשיות מסוימות יכולות להלום אותו או לא להלום אותו, ושאובייקטים יכולים להיות “ראויים” להערצה או לבוז. הדובר מדגיש את טענת לואיס שללא ההנחה שהמושא ראוי לרגשות אין בכלל מקום להסכמה או מחלוקת, ומקביל זאת לטענה שלו עצמו על מוסר: אם “אסור לרצוח” הוא רק דיווח על קבס אישי, אין ויכוח ואין מוסר. הדובר מסיים בכך שלואיס מזהה כבר בספר לימוד תיכון את הניצנים של הפוסט־מודרניזם, ומציג זאת כרגישות שמאפשרת להבין כיצד תפיסה חינוכית קטנה מתגלגלת לתרבות שלמה שבה “ים של דיו” נשפך על ויכוחים שאין להם תוכן אמת.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] עכשיו למשל במאמר שלכם על מצוות שנעשות על ידי חילוני או אתאיסט או משהו כזה אמרת לי את זה פעם מזמן. אז בדיוק נזכרתי שבעצם יש ענף שלם בסדרה הזאת על אינטואיציה שאני אצטרך לגעת בו בסוף אני אגע בו לא היום אולי בשיעור האחרון בסדרה אולי על פסיקת הלכה על סמך אינטואיציה. כי אחד הדברים שעלו שם בדיון הזה אחרי זה ככה התעורר דיון בסופו של דבר הוויכוח היה שם מישהו שהגיב לדבריי אז בעקבות המאמר הזמנו אותו גם להציג את עמדתו כאן. בסופו של דבר התברר שכל הוויכוח מתחיל ונגמר בנקודת המוצא. השאלה איך אתה בעצם באופן בסברה איך אתה תופס את העניין הזה בלי קשר עוד לפני המקורות ולפני הכל זה מה שקובע הכל כי את המקורות אפשר תמיד לקחת לפה או לשם ובסופו של דבר האינטואיציה הבסיסית שלך היא זו שקובעת. אז נזכרתי שאמרו לי גם בעקבות כל מיני מאמרים שכתבתי בתחום הנה היו איזה שלושה ארבעה מאמרים שכתבתי מ-כ"ה עד כ"ט נדמה לי כתבתי שם מאמר כמעט בכל כרך אני חושב שכל המאמרים האלה הותקפו על הנקודה הזאת על הנקודה שבעצם אני שמתי את זה גם על השולחן לא שחפרו ומצאו שאני מתחיל מאיזושהי אינטואיציה שכך צריך להיות ואחרי זה אני מנסה להראות שזה באמת זה גם באמת מה שיוצא מהמקורות ההלכתיים. ואז אמרו לי שזה בעצם אומר שאני עושה ניתוח מגמתי כי אני חותר לקראת איזושהי תוצאה ידועה מראש ואמרתי נכון ואני גאה על זה זאת אומרת לא מכחיש כי אני חושב שאינטואיציה יש לה תפקיד מאוד חשוב אם יש לי שתי אפשרויות לפרש משהו ובדרך כלל כשיש ויכוח אז יש שתי אפשרויות לפרש הרי אף אחד הוא לא אידיוט זאת אומרת אז זה מציע פרשנות זו והוא מציע פרשנות זו אז איך אתה מחליט באיזו פרשנות לבחור? אותו מקום שהאינטואיציה שלך מוליכה אותך אליו זאת אומרת מה לעשות וזה ביטוי אני חושב מאוד יפה דווקא בתחום ההלכתי של מה שאנחנו מדברים כאן על העניין הזה של נקודת המוצא של האינטואיציה כבסיס לכל מה שמגיע אחר כך אז אולי אני אביא שם כמה דוגמאות בסוף על פסיקת הלכה על סמך אינטואיציה איפה איך היא משחקת תפקיד בכלל של פסיקת הלכה.
[Speaker C] ואם המקורות לא מסתדרים?
[הרב מיכאל אברהם] אם המקורות לא מסתדרים אז לא אז מוותרים על האינטואיציה אמרתי אינטואיציה היא לא חסינה משגיאות אינטואיציה זה קריאת כיוון זה מנחה אותי לאן ללכת אם יש שתי אפשרויות אני הולך על זה אבל צריך להיות מספיק ישר אם אני רואה שזה לא עובד אז לא עובד. הנה למשל עכשיו שאל אותי מישהו במייל שלח אלי מישהו התעורר איזשהו ויכוח אני לא זוכר אפילו איפה זה היה על הריגת מחבלים אחרי שהם כבר לא מנוטרלים מה שקוראים היום זו המילה הפופולרית כן אחרי שהם כבר לא מסכנים מה האם זה מותר אסור מוסרי ולא מוסרי אמרתי תראה מוסרית אין לי שום בעיה תהרוג אותו כמו כלב מצורע אבל הלכתית זה אסור מה אני אעשה? אסור פשוט אסור אתה לא יכול להרוג בן אדם אם הוא לא מאיים עליך אין אין שום היתר הלכתי לעשות את זה אלא אם כן יש איזשהו איום עתידי או לא יודע מה ובזה המשטרה צריכה לטפל כן בדיוק זאת אומרת זה כשהאיום הוא כרגע אתה כאזרח בטח לא יכול לעשות כלום כרגע אם יש איום מיידי ודאי אתה כל אחד שיכול צריך לעשות את זה אם לא אז אין שום היתר. עכשיו במקרה הזה לכאורה העיקרון הזה של רודף וכל השיקולים האלה הם שיקולים שבדרך כלל נצמדים להוראה המוסרית זאת אומרת ההלכה לא שונה מאוד מצורות חשיבה של גויים של כל מיני מערכות אחרות בסך הכל היא די דומה אולי אפילו נעשה איזה סדרה פעם על העניין הזה ודווקא פה אני אומר אם היית שואל אותי סתם כאדם חילוני תהרוג אותו במקום סתם בשביל מה להשאיר את הכלב הזה בחיים בכלל? אבל אסור מה לעשות זה בדיוק דוגמה לזה שלא בכל מקום ההלכה מתאימה לאינטואיציות המוסריות או האינטואיציות ההגיוניות שלי לפעמים לא ואז בסדר מקום שלא מתאים אז אתה צריך להיות מספיק ישר בשביל להגיד לא אז את זה אני לא מצליח להעביר דרך ההלכה.
[Speaker F] אבל איפה זה לא ככה בחיים? זאת אומרת תמיד אתה מתחיל מאינטואיציה לכל דבר הכל הכל הכל.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק לכן אני
[Speaker F] באמת אולי דיברתי להיפך
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק עד עכשיו בכלל לא דיברנו על הלכה דיברנו על השאלה איך בכלל אנחנו חושבים בכל התחומים במדע במשפט בחיי היומיום בכל מקום רק פתאום עכשיו נזכרתי שבעצם יש איזשהו ענף שכדאי להביא אותו על הרקע הזה דווקא בתחום ההלכתי שגם שם יש לאנשים איזושהי רתיעה מהזדקקות לאינטואיציה עכשיו כולם נזקקים לאינטואיציה שלא יעבדו עלי אבל לא עושים את זה במודע לא שמים את זה על השולחן ולפעמים התחושה היא שאם אתה שם את זה על השולחן זה מגמתי זאת אומרת אנשים מפוכחים מבינים שאין בן אדם שלא עובד עם האינטואיציות שלו כן זה ברור אני לא חושב שאנשים רציניים יכולים להכחיש את זה.
[Speaker D] אבל איזה מקורות להביא.
[הרב מיכאל אברהם] לפעמים נראה לאנשים קצת בוטה. זאת אומרת, אני, מאמר אחד שכתבתי בתחומין למשל, כתבתי על חוק שי דרומי, עוד לפני שהיה חוק שי דרומי, כתבתי על הריגת גנב. אחרי זה יצא חוק שי דרומי. אז כתבתי על הריגת… אז אמרתי קודם כל האינטואיציה הבסיסית שלי היא אינטואיציה אמריקאית. מי שמניח את כף רגלו אצלי בנחלתי יקבל כדור בראש. לא מעניין אותי אם אני יכול לעצור אותו כך, לעצור אותו אחרת, אני יכול להציל את הרכוש בלי לירות עליו ובלי… לא מעניין אותי. הוא לא חסין לפני כלום. אם הוא פה, הוא גמר את הקריירה מבחינתי. אני יכול לוותר על זכותי, אבל אין לי שום בעיה עם אחד שיגמור אותו במקום. זה הכל. אני לא צריך להתחיל עכשיו לריב איתו ולנסות זה ולתמרן, ובטח לא לתת לו לברוח, מה שהמשטרה נתנה הרי הוראה לשי דרומי ולכל החברה שם בנגב שסובלים קשות מהגניבות האלה, אמרו להם תנו להם לברוח ותתלוננו במשטרה. נו, אנחנו יודעים מה קורה כשמתלוננים במשטרה. איזה מן דבר זה? אז קודם כל האינטואיציה הבסיסית שלי הייתה אינטואיציה אמריקאית. הבא במחתרת צריך להרוג את כל מי שנמצא פה. בסדר? כמובן, אם הוא מאיים ואם הוא מהווה איזושהי סכנה, אני לא מדבר סתם מישהו במקרה פלש ולא שם לב, לא יודע. אני מדבר על מישהו שבא לגנוב, אתה לא חייב להתחיל לריב איתו, אפילו אם יכול להיות שאתה יותר חזק ממנו. תירה בו וגמרנו, וגם לא באוויר קודם, תירה בו ישר. זה השאלה אם זה עובר את ההלכה. בהלכה לכאורה כתוב לא כך, כי בהלכה כתוב שזה רק בגלל החשש שאם אתה תתחיל לריב איתו אז הוא יהרוג אותך, ממילא יש לו דין רודף לכן מותר לך להרוג אותו. אבל אם אין מצב… זאת אומרת, אם הוא לא יהרוג אותך, למשל בן על אביו, אז הגמרא אומרת, בן על אביו הרי ברור שהוא לא יהרוג אותי, גם אם הוא בא לגנוב אצלי. אבא שלי בא לגנוב אצלי, זה רק בגמרא יכול להיות מקרים כאלה. אבא שלי בא לגנוב אצלי ועכשיו השאלה אם מותר לי, הרי אני יודע שאם אני אתגונן הוא לא יהרוג אותי, זאת אומרת, לגנוב ממני בסדר, להרוג אותי הוא לא יהרוג אותי. אז שם באמת אסור, אסור להרוג אותו. אז זה לכאורה נגד מה שאני אומר. טוב, אז התחלתי לדון שם בעניין הזה. אבל זה עוד דוגמה גם כן ממאמר בתחומין של התנגשות בין האינטואיציה הראשונית שלי לפחות לבין הנתונים של ההלכה. ואתה צריך להחליט אם זה עובר או שזה לא עובר. אני… זה עובר בהרבה יותר מקרים ממה שחושבים. זה כן נכון כי כשאתה דן בשאלה, אני כבר התחלתי את השיעור ההוא, כשאתה דן בשאלה איזה פרשנות לבחור, ובדרך כלל יש כמה אפשרויות פרשנויות או דעות, כן? יש בהלכה הרי מסלולים נתיבים שונים. אתה צריך להחליט על איזה נתיב אתה נכון ללכת. בסדר? אז אנשים אומרים, אלה שנרתעים מערבוב האינטואיציה אומרים, את האינטואיציה שלך תשאיר בצד. כרגע יש לך כמה אפשרויות, ספקא דאורייתא לחומרא ספקא דרבנן לקולא וזהו. אני אומר לא, אם יש לי אינטואיציה ואני הולך עם אופציה א' כי היא נשמעת לי יותר סבירה, אז אני בוחר את אופציה א' ולא את אופציה ב'. בסדר? זאת אומרת יש לזה איזשהם ביטויים מעשיים במקום שבו ההלכה מאפשרת את זה. זאת אומרת, לא מכריחה את זה, מאפשרת את זה. וזה נפקא מינה. כי אם אתה מגיע למסקנה כי זאת באמת ההלכה כי כך רוב הפוסקים או כי יש לך ראיה מהגמרא, בסדר, אז הגעת למסקנה וזה גם במקרה מתאים לאינטואיציה. אני מדבר על מצב שבו לולא האינטואיציה לא הייתי מכריע ככה. אולי הייתי בספק נגיד, או אולי אפילו הדעה השנייה יש לה יותר מקום, יותר פוסקים סוברים כך, יש מנהג כזה, לא יודע, יש כל מיני שיקולים טכניים לטובת הדעה השנייה. לכן אני אומר, במקום… אבל אם יש לי אינטואיציה מבחינתי זה דבר בעל משקל. זאת אומרת, הדבר הזה יכול לגרום לי לבחור דעת מיעוט, או בוודאי לבחור אחת משתי אופציות שקולות. אוקיי? אז במובן הזה זה יכול בהחלט לשנות, אבל זה לא אומר שאתה מצפצף על ההלכה. זה אומר שהאינטואיציה משחקת תפקיד באיך אתה מתמרן בתוך האפשרויות ההלכתיות.
[Speaker F] זה באמת משנה איפה איך עושים את החשבון. זאת אומרת אם מתחילים מניתוח יבש בלי האינטואיציה בצד לכאורה, עושים את כל התהליך ואז אתה מגיע לאיזו נקודה שפה תכניס את האינטואיציה או שאתה מתחיל עם זה…
[הרב מיכאל אברהם] תאורטית זה אמור לתת את אותו דבר. אבל מעשית זה כן משנה. כי כשאתה קורא את הדברים באמת, כשאתה כבר יודע, שהגדרת לעצמך את האינטואיציה שלך מראש, כן, זה החשש, לכן הביקורת. יש בה ממש, אני לא מזלזל בה, אני פשוט לא מסכים איתה. כשאתה הגדרת לעצמך מראש מה האינטואיציה שלך, יש חשש מסוים שתקרא את המקורות כבר כולם באופן כזה. נכון, אבל זאת האינטואיציה שלי ואני יכול להשתדל ולראות שאני לא אונס את המקורות, שאני לא עושה דברים לא ישרים בעליל. אני בוחר אופציות שהן אפשריות לפחות אם לא למעלה מזה. אבל נכון, זה מסוכן, אבל מה לעשות? זה הטיעון של איש מקצוע. נכון, אבל מצד שני לוותר על האינטואיציה זה גם לא מוביל ובאמת אתה לא באמת עושה את זה, אתה פשוט לא מגלה שאתה עושה את זה. זאת בדיוק הנקודה. לפעמים אתה לא מגלה אפילו לעצמך. לפעמים אתה אפילו בעצמך לא באמת… כתוב ברמב"ם, מה כתוב ברמב"ם? הרי אפשר לפרש אותו גם באופן אחר. אבל נראה שזה מה שהרמב"ם, וזה בסדר, ככה אתה צריך לפרש רמב"ם, אין בעיה, אבל שים על השולחן אם אתה משתמש באינטואיציה אז שים אותה על השולחן. אתה משום מה וזה עוד פעם ואני אגיד שזאת ראיה היסטורית, אני הרבה פעמים מגלה שאני יכול להכניס את זה בהלכה, זאת אומרת שאני יכול להראות שאני אפילו מגלה ראיות. בתוך ההלכה אז זה רק שאלה של, זה הרבה פעמים שאלה של מוטיבציה. להפוך כל אבן בדרך לשלום, כן? אז כשיש לי איזושהי מוטיבציה להגיד לשיטה האמריקאית, כן, של הגנב, של הריגת הגנב, אז אני בעשר נפות אני אנפה את הסוגייה ואני אנסה להראות מה ההווא אמינא פה ומה המסקנה פה ואני אמצא ראיות לזה, או לפחות יש סיכוי יותר טוב שאני אמצא ראיות לזה. אני רק אצטרך להסיק ישר כדי שזה באמת יהיו ראיות טובות. אבל זה נכון שמוטיבציה עוזרת לך למצוא יותר ראיות. אם אתה לא, אין לך מוטיבציה לחפש, לא תמצא. יש פעם נדמה לי שהזכרתי את הספר של גילת, השתלשלות, פרקים בהשתלשלות ההלכה, נדמה לי משהו כזה זה נקרא. פרופסור מבר אילן, היה ישיבה-בוחר בחברון פעם, ולכן הספר שלו עורר זעזוע גדול כי ישיבה-בוחר בחברון צריך לנהוג כמו בנאדם ולא לכתוב דברים אקדמיים. אז בספר שמה, אחד הדברים שהוא, לא אחד הדברים, זה בעצם באופן שיטתי על הרבה סוגיות הוא השתמש במהלח דומה. הוא טען שאחרי שחרב הבית, נדמה לי מדובר על שביעית בזמן הזה דרבנן נדמה לי. אז הוא אומר אחרי שחרב הבית נוצרה מצוקה. אי אפשר היה לשמור שביעית, המצב הכלכלי היה מאוד קשה. גלות ושלטון זר, מיסים לוקחים ממך, מצב מאוד קשה. אתה מחפש היתרים. אז הנה, מצאנו היתר שביעית בזמן הזה דרבנן. ברגע שזה דרבנן אפשר לעשות פרוזבול, אפשר לעשות הערמות, זה כבר לא דין כל כך חמור כמו שביעית המקורית. ככה הוא כתב. על זה היו צעקות. אז גרתי בבני ברק, שמה העיתונות המקומית שם בכלל מרטו שערות מרוב בהלה. אז הסתכלתי, כמובן מיד קניתי את הספר כי הבנתי שזה הספר הכי מעניין בשטח. אמרו "אסור לקרוא" ו"אפיקורסות" וכולי, אז מיד צריך לקנות את זה. וראיתי בסופו של דבר שזה לא מה שהוא כותב. הם לא קראו את זה בזהירות. הוא אמר שכשיתה מצוקה כלכלית, הוא הביא ראיות לזה ששביעית בזמן הזה דרבנן. אבל הוא אמר שהמצוקה הכלכלית הייתה הטריגר לחפש ראיות. עכשיו זה וודאי נכון. כשיש פוסק שנמצא במצוקה, אז וודאי שהוא יחפש ראיות לפסק שהוא רוצה לפסוק אותו. כשהוא לא במצוקה הראיות יהיו שם, אבל הוא לא ימצא אותן.
[Speaker D] או כמי שרוצה לשחרר עגונה.
[הרב מיכאל אברהם] אז הוא מחפש מתחת לכל אבן. אז כשאתה מחפש זה לא פוסל את הדרך. תבדוק את הראיות לגופן, עזוב את האג'נדה שלי. האג'נדה זה רק מוטיבציה שעזרה לי למצוא כל מיני ראיות שאחרת אולי היו מתחבאות, לא הייתי מגלה אותן.
[Speaker F] ובגמרא רבי ינאי התיר להם את זה בגלל מצוקה כלכלית. מה? מכריז רבי ינאי, לא זוכר באיזה גמרא, שהתיר להם לסחור בשביעית בגלל המצוקה הכלכלית.
[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות, אני כבר לא זוכר. לא משנה, אבל כן, אבל אני אומר אם המצוקה הכלכלית אבל לא יכולה להוביל למסקנה, זה פשוט חוסר יושר אינטלקטואלי. ששביעית בזמן הזה דרבנן.
[Speaker F] אה אוקיי, לא למסקנה הזאת,
[הרב מיכאל אברהם] אלא שאתה לא יכול להחליט על משהו שהוא דרבנן. אתה יכול לחפש מנגנונים פרשניים, מדרשים כאלו ואחרים שמהם אפשר להראות שזה דרבנן. אם זה מחזיק מים מה שמצאת אז זה ישר, מה אכפת לי שהמוטיבציה שלך הייתה מצוקה. הרבה פעמים אנחנו תמיד, כמעט תמיד, פועלים מתוך איזושהי מצוקה פנימית, חיצונית, לא משנה. אבל אתה ניגשת לדון בשאלה כי משהו מטריד אותך, אתה צריך למצוא מענה. בשביל זה אתה ניגש לדון בשאלה. אז לא פלא שאתה מחפש ראיות. כל תשובה בנויה ככה. הרי זה להתעלם מהעובדות אם לא רואים כל תשובה הלכתית בנויה ככה. בסופו של דבר הרי אתה יודע, באה לפניי זעקת האישה האומללה והמסכנה וצריך למצוא היתר ומה לעשות ופה ושם, ואז הוא מתחיל לתפור, והוא מראה שכל הראשונים וכל האחרונים ומכל הגמרות ברור שהיא מותרת והכל בסדר. לפני שהוא תפר את האלמנה האומללה הזאת זה לא היה כל כך ברור שהיא מותרת והכל בסדר. אבל אחרי שהוא אמר את זה, אז הוא קרא את הכל והוא חיפש והוא הפך כל אבן כדי לראות אם יש ראיות. צריך לבדוק האם הראיות מחזיקות מים, אבל המוטיבציה למצוא כל ראיה כזאת היא מצוקה. וזה בסדר גמור, ככה זה.
[Speaker G] בספר נדמה לי שרות אלמוג על משפט וספרות מתחילה בתור כרמלה בוחבוט. לחוק שי דרומי באיזה אתר פמיניסטי מצאתי שמישהו קורא לחוק כרמלה בוחבוט. בכרמלה בוחבוט היא רצחה, או הבן של הכרמלה, רצחה את האבא. עכשיו גם זה נשמע הרבה יותר טוב
[הרב מיכאל אברהם] מאשר שי דרומי.
[Speaker G] והשופטים שזיכו אותה התחילו את הפסק דין בתיאור המצוקה שלה. והשופטים שחייבו אותה התחילו בעניין הזה שהבן הלך וחתם על נשק באותו יום וכל וכל והייתה לו, התחיל בכוונות הרצח ובכך שזה היה מתוכנן.
[הרב מיכאל אברהם] כמה פשוט הדבר הזה. תשאלו כל פוסק איך הוא כותב פסק דין. אז זה ברור שהוא בעצם, יש לו איזה מוטיבציות ראשוניות, הוא לא ניגש כזה אוקיי שמענו את העובדות, עכשיו נראה מה החוק אומר. וזה בסדר, ככה צריך, אני לא חושב שזה פסול. צריך להיות ישר, זאת אומרת לא צריך לכפות את האג'נדה שלך על המקורות, אבל כן יכולה להשפיע על הפרשנות שלך. בסדר, זה לגיטימי. הבית יוסף כותב, אני שמעתי את זה תמיד בשם החזון איש אבל זה כתוב בבית יוסף ביורה דעה: עדיף לדחוק בלשון מאשר לדחוק בסברה. מה זה אם לא מה שאמרתי עכשיו? אתה רואה טקסט לא יודע הלכתי כלשהו, רמב"ם, גמרא, לא משנה מה, משהו, בסדר? עכשיו הוא אומר משהו בלתי סביר. אתה יכול להציע פירוש שהוא יהיה דחוק במישור המילולי, אבל הוא יניב תוצאה שהיא מאוד סבירה ברמה המשפטית. השאלה מה עדיף, עדיף הדחוק הסברתי או עדיף הדחוק הלשוני? אז הבית יוסף אומר עדיף לדחוק בלשון מאשר לדחוק בסברה. זה בדיוק מה שזה אומר, לא? שברגע שיש לך סברה מסוימת אתה יכול אפילו לדחוק בלשון בגלל שהסברה גם היא אמצעי פרשני. הרי גם ההוא שכתב את הדבר הזה לא דיבר שטויות, אז אם הסברה הזאת נראית לך הדבר הנכון, זה עצמו שיקול כדי לחשוב שאולי מי שכתב את זה גם הוא התכוון לזה, כי הרי גם הוא לא טיפש. אז זה שיקול פרשני מה שאני חושב לנכון. אוקיי, טוב, אז הקדמת המאוחר. אז דיברנו קצת על בפעם הקודמת הגענו קצת יותר להגדרה פוזיטיבית של מה זה אינטואיציה. טענתי שזה איזשהו כושר שמשלב חשיבה עם הכרה, והוא פותר בעצם את בעיית הסינתטי א פריורי של קאנט, כי בעצם הבעיה הבסיסית היא איך אנחנו מתחילים לצבור מידע על העולם. כי בדרך כלל אנחנו צופים במקרים פרטיים, החוק הוא חוק טבע הוא חוק כללי, והשאלה איך אנחנו עוברים מהמקרים הפרטיים לחוק הכללי. התצפית לא נותנת אף פעם את החוק הכללי, אז הכללה זה לא רק תצפיתית זה אקט חשיבתי. ואז חוזרת השאלה מי אמר שההכללה היא נכונה? זה שהראש שלי בנוי באופן כזה, האם העולם גם הוא מתנהל באופן שמקביל לאיך שהראש שלי בנוי? מי אמר? יכולתי גם להיברא אחרת, זה עניין די מקרי. מה הערובה שלי לזה שזה משקף את מה שקורה בעולם? אז מה שטענתי זה שאינטואיציה זה בעצם איזשהו סוג של התבוננות ולא של חשיבה טהורה. זה גם אינטראקציה עם העולם, והבאתי לזה שלוש אסמכתאות משלושה הוגי דעות או פילוסופים. הרמב"ם שמדבר על עיני השכל בתחילת המורה נבוכים, אמרתי שעיניים שייך למישור של התצפית, של האפיסטמולוגיה, של ההכרה, והשכל שייך לחשיבה. עיני השכל עם מקף זה ערבוב מין בשאינו מינו, אתה מערבב כלי הכרתי עם מושג חשיבתי. מה אני עושה חשיבה באמצעות עיניים? עיני השכל זה כאילו לחשוב עם העיניים או לראות עם השכל? בדרך כלל אנחנו תופסים הכרה זה הכרה, יש חמישה חושים וחשיבה זה עיבוד פנימי של מה שההכרה מביאה אלי. בדרך כלל ככה חושבים, שהנתונים הבסיסיים מובאים אלי על ידי התצפית ואז מתחילה החשיבה לעבוד. דיברנו גם על בייקון אני חושב ועוד דברים כאלה. אז אמרתי שאינטואיציה זה בעצם כנראה איזשהו כושר שמערבב בין שני הדברים, זה מין חשיבה הכרתית וכולי. אז הרמב"ם הביטוי המילולי לערבוב בין חשיבה להכרה זה משהו כמו עיני השכל, ואצל הרב הנזיר זה הגיון שמיעתי ששמיעה עוד פעם זה חוש והגיון זה חשיבה, ואצל הוסרל אדמונד הוסרל זה נקרא ראייה אידטית. אנחנו צופים באידאות, אידאות זה הסוסיות, כן זה בעצם ההכללות שלנו, החוקים הכלליים או המושגים הכלליים שאנחנו לא צופים בהם. לכאורה בדרך כלל אנחנו תופסים שאנחנו חושבים אותם. ראינו הרבה סוסים ומזה אנחנו עושים איזושהי הכללה ובונים איזושהי אידאה שנקראת סוסיות, מה זה נקרא סוסיות? מה זה להיות סוס? אוקיי, זה לא משהו שרואים, זאת הכללה על סמך העובדות הפרטיות שאותן ראינו, ואנחנו מנסים לבנות איזושהי תמונה כללית של המושג הזה סוס. אז גם המעבר לעולם האידאות בדרך כלל נתפס כהליך חשיבתי ולא כהליך הכרתי. אבל הוסרל רואה את זה כראייה, אני צופה באידאות. אני לא חושב או עושה הכללה או מגיע לאידאות על ידי איזשהו הפשטה, אלא אני רואה את האידאות. זאת אומרת דרך הסוס הקונקרטי אני צופה באידאת הסוסיות. ולמה? אז כולם מתכוונים לאותו דבר כי אחרת אין שום תוקף לתוצאה של ההכללה הזאת, זה רק הליך חשיבתי פנימי שלי, בעולם אין שום אינדיקציה לזה שזה באמת נכון. אוקיי? זה שאני בנוי באופן מסוים זה לא ערובה. לכן חייב להיות שאתה בעצם רואה משהו, ואז כל בעיית הסינתטי א פריורי נעלמת וכל מה שדיברנו בפעם הקודמת. דיברתי עוד בפעם הקודמת גם על זה שהרבה פעמים האינטואיציה הזאת בעצם בסופו של דבר מנוסחת באמצעות שפה או מערכת עקרונות שהם סובייקטיביים. כי אני בעצם בונה את התובנות האלה שאני צובב מהעולם במונחים שהם מונחים שמדברים אלי מתוך עולמי. אז דיברנו על הפיזיקה הגברית והפיזיקה הנשית, כן שגדי טאוב, שאנחנו בונים את הפיזיקה על בסיס מושגי יסוד כמו מיקום, מהירות, תאוצה, כוח, אנרגיה, תנע, זה אוסף של מושגים שאיתם אנחנו מתארים את התופעות של המכניקה. אוקיי? יכול היה לבוא איזשהו יצור שחושב אחרת מאיתנו או אולי אפילו אנחנו עצנו אם במקרה ניוטון לא היה מתחיל את זה את כל המהלך בכיוון הזה או גלילאו, לא היו. התחילו את כל המהלך בכיוון הזה והיה בונה את כל הפיזיקה על סמך סתם מערכת מושגים אחרת לחלוטין. לדוגמה, אני לא יודע, בטבלה המחזורית, זה עלה נדמה לי גם בפעם הקודמת, אז לתאר את הדברים האלה דרך הטבלת היסודות של מנדלייב זה אפשרות אחת, את הכימיה. ואפשר לתאר את זה דרך אדמה, רוח, מים ואש. מים ורוח זה אוויר והאש, כן? ובעצם אני אומר שמה שאתה קורא פחמן זה בעצם כמות אחוז כזה של מים, אחוז כזה של עפר. אבל זה לא מים ועפר באמת, זה כבר היוונים לא חשבו שזה עפר ומים באמת. אלא הכוונה זה הכובד זה נקרא העפר, הדבר הגשמי החומרי שיורד למטה שמושך למטה. הרוח זה והאש זה דברים שמושכים למעלה. הרוח זה הדבר המופשט, המים זה הדבר הגמיש. לא משנה, אז זה שילוב של במינון מסוים של התכונות האלה זה פחמן, ושילוב במינון אחר של… מה?
[Speaker G] אבל הטבלאות המחזוריות עצמן הן ציר של פרוטונים ונויטרונים, את השני מאפיינים של…
[הרב מיכאל אברהם] לא, פרוטונים ונויטרונים זה חלקיקים שמרכיבים פיזית את ה…
[Speaker G] כן, אוקיי, אבל זה מחליף את הכימיה. כל חומר שיש לו כמות כזו של פרוטונים ונויטרונים…
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל אני אומר כל זה, כל זה אני קורא טבלה מחזורית, כולל הפרוטונים והנויטרונים, התיאור המדעי של… הכול פיזיקה הרי בסוף בשורש. הכימיה זה פנומנולוגיה של הפיזיקה כי אי אפשר עם פיזיקה לעבוד, זה מסובך, אז אנחנו עובדים ברמה יותר מקרוסקופית וקוראים לזה כימיה. בסדר, זה הכול, זה ענף של הפיזיקה. אז זה ברור, אבל כל זה אני קורא טבלה מחזורית. בסדר? אבל חוץ מזה יש תיאור אחר שהוא יכול פשוט לפרוס את אותו מרחב באמצעות מערכת מושגים אחרת.
[Speaker F] אבל זה אותה…
[הרב מיכאל אברהם] זה אותו דבר, ולתאר את אותם דברים
[Speaker F] בדיוק במילים אחרות.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אבל זה לא תרגום של מילה למילה.
[Speaker F] בסדר, אבל זה מילים אחרות.
[הרב מיכאל אברהם] זה אותה כשאתה לפרוס את אותו מרחב בווקטורים אחרים
[Speaker F] זה אותו מרחב.
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה הרבה יותר ממילים אחרות. זה בדיוק הנקודה. אותו מרחב פירושו שהתופעות הן אותן תופעות, זה ברור, כי פיזיקה אמיתית יש רק אחת. לא, זה… זה המרחב. אבל מערכת הצירים מאוד חשובה, כי אם אתה משתמש במערכת… את הניתוח אתה עושה תמיד עם מערכת הצירים.
[Speaker F] כן, אבל זה אותו דבר.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק! אבל אתה יכול במערכת צירים אחרת… זה לא שיש אנשים שחושבים אחרת. לא, הוא חושב אחרת לגמרי.
[Speaker F] הוא חושב ממערכת צירים אחרת.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק, אבל זה אחרת לגמרי. תחשוב על קרטזי, לא קרטזי ופולרי, לא קרטזי וקרטזי בשינוי סיבוב. בסדר, זה אותו דבר. לא! יש למשל, תחשוב יש יצור למשל שלא יודע להסתדר עם מערכת קרטזית. הוא לא מבין מה זה מונחים…
[Speaker F] המונחים האלה וזה.
[Speaker D] אז הוא אומר… זה אותו דבר… אני לא צריך ללכת עד לחייזרים. למה? איך? קרטזי ופולרי זו צורת חשיבה אחרת.
[Speaker F] אבל זה… זה לא חשיבה אחרת.
[Speaker D] אני יכול לעבור ביניהן.
[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות בן אדם שיודע לפתור בעיות במערכת פולרית ולא יודע במערכת קרטזית.
[Speaker F] ויש הרבה בעיות פיזיקליות שאפשר לפתור אותן רק במערכת כזאתי ולא באחרת. למה? בגלל שזה יותר מסובך, לא בגלל שאי אפשר.
[הרב מיכאל אברהם] או יותר מסובך, לא. אבל יש בן אדם שהנטייה שלו היא כזאת, צורת החשיבה שלו היא כזאת, שיותר נוח לו לתפוס את המציאות הזאת במערכת פולרית, לא בגלל הבעיה, בגלל האופן שבו עובד הראש שלו. ובן אדם אחר יראה את זה באופן קרטזי. עכשיו, הם יתארו את הדברים בשפה אחרת, אבל בסוף כשהמכשיר או התופעה שעליה אתה מדבר, כמובן, או שהיא נכונה או שהיא לא נכונה, היא צריכה להיות מתוארת נכון גם בפיזיקה של זה וגם בפיזיקה של זה.
[Speaker F] זה בדיוק במילים אחרות,
[הרב מיכאל אברהם] אתה מחליף את המילים לגמרי. לא, אבל אתה לא מבין שיש בן אדם… אתה יכול לקרוא לזה מילים אחרות, זה לא מעניין אותי. אני רק… מה שאני רוצה לומר ככה: נגיד שיש נשים, נגיד שהנשים הראש שלהן עובד אחרת מגברים. בסדר? ונשים לא יודעות מה זה מערכת קרטזית, הן לא מצליחות להבין מה זה דברים מאונכים, הם לא מבינים מה זה מאונך. אין להם את המושג הזה בראש. בסדר? ויש להם מערכת פולרית. מערכת פולרית לא צריך להבין כלום על מאונך. מה שאתה צריך זה זווית ומרחק. נכון? אז הן יחשבו במערכת פולרית על כל הבעיות, גם על אלה שיש להן סימטריה קרטזית. לא רק על אלה שלכולנו נוח לחשוב. בסדר? כך הן יחשבו. הן יגיעו לתוצאות שגויות? לא, ודאי שלא. הן יפתרו נכון את כל הבעיות.
[Speaker F] נכון, אבל אם תביא חייזר שיתאר את העולם, אז לכאורה זה… זה בדיוק כמו מערכת קרטזית ופולרית. אוקיי, זה… אם אתה מביא מישהו שיתאר את העולם במילים…
[הרב מיכאל אברהם] הפיזיקה תיראה אחרת לגמרי. המשוואות יהיו משוואות אחרות, הכול יהיה אחר.
[Speaker F] כן, אבל המשוואות זה רק המילים.
[הרב מיכאל אברהם] השאלה היא אם זה מתאר את אותו עולם תופעות. ברור, על זה אני מדבר. כי האמת הפיזיקלית היא אחת. אם המטוס עובד בפיזיקה הזאת, הוא חייב לעבוד גם בפיזיקה הזאת. יכול להיות שמהפיזיקה הזאת, אגב, כמו שאמרתי, לא ייצרו מטוס אלא ייצרו משהו אחר, כי הוא דווקא יהיה ההמצאה היותר מתבקשת. אז לא צריך חייזר, אנחנו
[Speaker F] מדברים על עצמנו, לא צריך להביא חייזר.
[הרב מיכאל אברהם] אני דיברתי על ההבדל בין נשים וגברים שמה, על הביקורת של גדי טאוב. אוקיי, ניסיתי להראות דרך זה להדגים את הרעיון שאני דיברתי עליו. ומה שרציתי לומר זה שהרבה פעמים יש לנו ויכוחים או הסתכלויות שונות אבל זה לא באמת שונה. זה רק מערכת צירים שונה.
[Speaker H] ולכן
[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות שיהיו נשים שמוכשרות בראייה הזאת ולא יצליחו בראייה הזאת וגברים להיפך, נגיד. ואז זה אומר שכל הפיזיקה, אם בגלל שהפיזיקה הלכה לכיוון קרטזי, נגיד, אז כל הפיזיקאים המוצלחים יהיו גברים. וזה בהחלט ייתכן מצב כזה. ונשים לא מצליחות באמת בגלל זה. וזה לא קשור בכלל לפיזיקה עצמה, זה קשור לשפה שבה בחרנו כדי לתאר את הפיזיקה. ואם היה במקרה ניוטונית ראשונה ולא ניוטון, אז היה מתפתח לכיוון שכל הגברים היום היו מבשלים והנשים היו חוקרות פיזיקה, כי זה היה מתפתח באופן שמתואר נוח יותר דרך הראש שלהם. ואצל חייזרים זה לא רק נוח יותר, זה יכול להיות בכלל בלתי אפשרי מבחינתם, לא רק יותר נוח. ויש כאלה שאין להם בכלל במושגים, הם לא יודעים מה זה מיקום. ובן אדם שאין לו תפיסה מרחבית למשל בכלל, יש לו פיזיקה? הוא לא מבין מה זה מרחב בכלל, הוא לא רואה בכלל את העולם בצורה של מרחב וזמן. אין לו, אין לו את הקטגוריות האלה. הוא רואה את זה אחרת, לא יודע, קשה לי אפילו לדמיין אחד כזה. יכול להיות שיש מישהו כזה, בלי תחושת זמן ומרחב, אולי יש אפילו יצורים כאלה, אולי יש חיות כאלה שלא רואות מרחב וזמן כמו שאנחנו רואים, אני לא יודע. בסדר? הם גם רואות את העולם שאני רואה באיזושהי צורה, הם גם בורחות מהנמר כשהוא מגיע כמו שאני בורח, אפילו יותר מהר, אוקיי? שזה לא חוכמה גדולה. אז אבל מה זה אומר? זה אומר שהן יכולות לתאר את אותו מכלול תופעתי בשפה אחרת לגמרי. יכול להיות אפילו שהתמונה שאותה הם רואות בראש היא בכלל לא מראה, זו מוזיקה, או זו תמונה שנראית בכלל אחרת ממה שאני רואה, כמו הארמון של הפילוסופים שגם את זה הזכרנו, כי עם הצבע האדום שאני רואה זה אותו דבר כמו מה שאתה מדווח עליו כצבע אדום? אוקיי? אז כל העולם שעליו אתה מדבר הוא אחר לחלוטין מהשני, ועדיין ברור שיש פה אמת אחת. זה לא בסיס לסובייקטיביות. אבל צריך לבדוק טוב אם הוויכוח בינינו הוא באמת וויכוח אמיתי או שהוא רק שתי צורות תיאור שונות שהן נובעות מהעולם שממנו אנחנו באים. והפוסט מודרנים על זה הם בונים את כל העניין. הם בעצם אומרים אין שום דבר בחוץ, יש רק את מה שאנחנו רואים בגלל ההבדלים האלה. ואני אומר שזה לשפוך את התינוק עם המים. נכון שכל כשאני מסתכל עם צלופן אדום על העולם אני אראה את כולו אדום, ומישהו אחר יסתכל עם צלופן ירוק והוא יראה את כל העולם ירוק. אז מי צודק? זה וויכוח? לא, זה לא וויכוח. העולם עצמו הוא כמו שהוא ואנחנו מסכימים. אני רק רואה את זה בעולם מושגי אדום, אז אני מתאר את זה כך. אבל זה לא אומר שיש פוסט מודרניות שכולם צודקים באותה מידה. זה אומר שבכלים שלי גם הוא יסכים שצריך לראות אדום, הוא פשוט מסתכל בכלים ירוקים, זה הכל.
[Speaker F] השאלה אם יש כשאתה אומר מערכת צירים כזאת ומערכת צירים כזאת אני אמצא לך איך להמיר מאחת לשנייה.
[הרב מיכאל אברהם] לא תמיד יש מעברים אבל. לא חייב להיות מעברים. לא ברוב ה…
[Speaker F] אבל לא תמיד יש. לא תמיד, לא יודע, אולי יש, אני לא מכיר.
[הרב מיכאל אברהם] אבל ברמה העקרונית לא חייב להיות מעבר.
[Speaker F] לא חייב, אני מסכים, אבל בדרך כלל יש. בדרך כלל שמתארים את זה בשתי אופנים אז תמיד אני מוצא את הקשר ביניהם.
[הרב מיכאל אברהם] ברור. אני אסביר לך למה זה. אתה לא מבין למה זה? בגלל שאנחנו עושים את זה אנחנו עם עצמנו. לא נפגשת אף פעם עם חייזר. אותו בן אדם עם אותה חשיבה כמו שלך הגדיר את הפולרי ואת הקרטזי. איך הוא הגדיר את זה? כי הוא יודע לעבור מאחד לשני. אם יש מערכת שאליה אתה לא יודע לעבור איך תגדיר אותה? אתה בשביל לפגוש מערכת שאליה לא תצליח לעבור אתה צריך לפגוש חייזר.
[Speaker F] יכול להיות שמישהו שני אנשים, יכול להיות שאתה המצאת את הפולרי ומישהו אחר את הקרטזי ובא מישהו שלישי ומצא את החיבור ביניכם. לא חשוב.
[הרב מיכאל אברהם] אבל אנחנו שנינו עם אותו ראש, כי אנחנו שנינו בני אדם שחושבים באופן דומה, אז ברור שהראש שלי יכול לתפוס גם את זה וגם את זה אז אני יכול לעבור. אבל במערכת מסוימת שהראש שלי אין לו את היכולות לעבור מפולרי לשמה, פשוט לא ניחנתי בכישורים האלה כאדם בכלל, לא אני אישית אלא המין האנושי, אין לו את צורת החשיבה הזאת, הוא לא מצליח לעשות אותה. בסדר? יש מגבלות. אוקיי? אז לא תצליח לעבור. אבל זה לא אומר שלא יכולה להיות מערכת כזאת. יבוא חייזר אחר הוא ייתן לך את כל הפרדיקציות, כל הניסיונות שאתה עושה במעבדה הוא יגיד לך מה ייצא. בסדר? אין לך מושג. הוא מראה לך את המערכת שאיתה הוא עובד, אתה לא מצליח. היה לי פעם אגב חוויה כזאת. אם כבר מדברים. היה פעם חבר שלי, אני הייתי לקראת סוף תואר שני, אז בא אליי חבר חרדי שראה באיזה מקומון כתבה על חסיד ויז'ניץ חיפאי, אחד בשם חיים שפלר, שפיתח את תורת היחסות, תורת יחסות משלו, והוא פותר כמה בעיות שתורת היחסות הקיימת תקועה איתן. ככה דיווח איזה עיתונאי. טוב, אומר תשמע, אתה מחפש נושא לדוקטורט, אתה גומר תואר שני, אולי תנסה הרי הוא לא יכול לתקשר עם האקדמיה, אולי תנסה לעשות משהו? זה נשמע מעניין. טוב, בינתיים נשמע לי מעניין. הלכתי להיפגש איתו בחיפה. אחרי שדיברתי עם איזה פרופסור מהטכניון שהיה בטכניון ואחרי זה עזב, גלצקי, הכרת אותו? גיורא גלצקי? לא משנה. אני חושב שהוא צריך להיות בערך בגילך או משהו כזה. הוא היה פרופסור בטכניון.
[Speaker D] המורים שלי היו יותר…
[הרב מיכאל אברהם] כן. לא, אולי תלמיד איתך, אולי. אז הוא עבד ברפאל נדמה לי תקופה די ארוכה, ואחרי זה הוא עזב לא יודע בדיוק מה הוא עושה אחר כך. היה בטכניון ואחרי זה ברפאל. הוא ליווה אותו והוא אמר לי תשמע זאת עבודה רצינית, זה לא יש הרבה שמקשקשים ומוצאים בזוהר בדילוגי אותיות וכל מיני שטויות כאלה שאתה יודע, הם לא מגדירים שום דבר. הבן אדם עושה מתמטיקה עם אינטגרלים, זאת אומרת הוא עובד, עושה עבודה. אבל זה צריך תרגום, מה שהוא קורא פוטון אין לזה שום קשר למה שאנחנו קוראים פוטון. אתה צריך להבין מה הוא אומר. זה לקח לי המון זמן. אז הוא טוב שהוא הזהיר אותי, הוא נתן לי גם קצת חומר לקרוא כדי קצת להתחיל להיכנס לעניין, כי הוא גם הוא חיפש מישהו שיעשה… הוא ליווה אותו והוא אומר יש בזה פוטנציאל. אבל צריך לעשות את התרגום לשפה האקדמית. מישהו צריך לעשות את זה, אבל בשביל לעשות את זה צריך להיות לך איזשהו אמון בו. בדרך כלל אתה מראש לא נותן אמון בחבר'ה האלה ואז הם אבודים. אתם יודעים כמה אנשים לאורך השנים באו אליי עם כל מיני רעיונות כאלה שהם לא מצליחים לחדור לאיזשהו פורום אקדמי לנסות להציג אותם. כי באמת ברוב המקרים זה שטויות. אבל יכול להיות מהאנשים שלפעמים יש להם רעיונות טובים. יש אנשים מאוד חכמים. אפילו החבר שלך ההוא, למרות שזה לא אותו דבר, הוא כן עם השכלה מדעית. אבל הרבה, אני פגשתי המון כאלה. ולא יכולים לחדור. עכשיו פה כבר היה אסמכתא. היה פרופסור שהוא איש בתחום והוא אומר לי תשמע זה רציני. אז היה שווה, אז נפגשתי איתו. באמת אני לא הצלחתי לתקשר איתו. לא הצלחתי לתקשר איתו. לא הבנתי מה הוא אומר כשהוא אומר פוטון.
[Speaker D] הראש שלו עובד אחרת.
[הרב מיכאל אברהם] כן, הכל אחרת. אפילו נדמה לי שגם אינטגרל זה לא מה שאנחנו קוראים אינטגרל. אלא הוא עושה אחרת קצת את… אני לא יודע, זה היה… היה לי ברור שאני צריך פה להקדיש כמה חודשים לשפה. לפני שאני מתחיל בכלל לבדוק את מה שהוא עושה ולתרגם ו… אבל הוא פתר, הוא פתר כמה בעיות שבאמת ככה טען הגלצקי הזה, שהוא פתר כמה בעיות שבתורת היחסות היום הן פתוחות. התאוריה שלו פותרת אותן, זאת הטענה. עכשיו אחרי זה…
[Speaker F] איך הוא יודע שזה פותר?
[הרב מיכאל אברהם] הוא בדק אותו.
[Speaker I] התוצאה, הסתכל על התוצאה.
[Speaker F] מה, הוא הגיע למספר בסוף? זאת אומרת…
[הרב מיכאל אברהם] לא יודע, לא זוכר אפילו מה בדיוק על מה הם דנו.
[Speaker F] כי אם כל השפה היא שונה אז…
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, אבל הוא בסדר. מה זה כל השפה? יש איזשהו תרגום. זאת אומרת הוא לא חייזר. הוא גם בן אדם. אין לו השכלה אקדמית מסודרת, אבל… אז אחרי זה, רק לסיום הסוגריים האלה, אחרי זה הסתכלתי מה שנקרא בפיזיקס אבסטרקטס. זה אסופת כל המאמרים שיוצאים כל שנה. פעם זה היה בכרכים כאלה שמנים. כל המאמרים בפיזיקה שיצאו בכל העולם בכל כתבי העת באורך שנה. כל שנה יש כזה שניים-שלושה כרכים כאלה. בסדר? התחלתי לחפש, כי זה לפי נושאים. התחלתי לחפש אלטרנטיבות לתורת היחסות. אתם יודעים כמה יש כאלה כל שנה? שמתפרסמות במאמרים אקדמיה של אנשי אקדמיה, לא של אנשים מבחוץ. אף אחד לא יודע על זה. וכולם פותרים בעיות, ופה מדובר על אנשים שהם מומחים. זאת אומרת אנשים שהם במקצוע, לא חסידי ויז'ניץ. בסדר? שהם פותרים את ה-כל מיני בעיות בתורת היחסות ואף אחד לא מעניין אותו זה. אף אחד לא קורא את זה. כי יש כמות כזאת של חומר שבשביל לחדור ולתפוס איזושהי תהודה ופתאום שיראו שפטרת את הבעיה, אולי באמת התאוריה שלך יותר נכונה, זה דורש המון פוליטיקה. לא במובן השלילי, לא.
[Speaker D] יכול להיות שאם היום איינשטיין היה חי היום וכותב תורת יחסות חדשה…
[הרב מיכאל אברהם] אף אחד לא היה שומע.
[Speaker D] נכון, זה היה נבלע בתוך החומר.
[הרב מיכאל אברהם] חד משמעית. חד משמעית. זה המון עניין של מזל. יש המון תוצאות, אחרי שנפתח הגשר בין מזרח למערב, יש המון תוצאות שהתברר שהתפתחו במקביל בעולם הרוסי, בברית המועצות ובמערב. מה שאני למדתי כמשפט שנון, אבא שלי למד כמשפט קולמוגורוב. דגימה. כמה צריך לדגום כל תדר בשביל בהנדסה אני מדבר. זה ברור. ואנחנו יודעים שיש תוצאות של קולמוגורוב גם אצלנו. היה אחד מגדולי המתמטיקאים. היה איש אדיר, זאת אומרת גאון. הנה, יש כל מיני תוצאות, אבל הם היו מאחורי מסך הברזל, כתובות ברוסית. אסור לכתוב באנגלית שם, זה לא היה חוקי בעליל. אז אין תקשורת, אתה לא יכול לדעת. עכשיו יכולה הייתה להתפתח שם בכלל פיזיקה שונה, אני לא יודע, אולי גם התפתחו שם כל מיני דברים איזה פיזיקה נשית כזאת, אני יודע. אתם יודעים שבברית המועצות נשים עסקו במדע יותר מאשר במערב. כל המהנדסות האלה הרי כולן רוסיות עם מגפיים כאלה, מהנדסות חשמל, הן כולן עולות מרוסיה. כן, כן, גם אני מכיר. מה, התאבקות? כן, בדיוק. בקיצור, טוב, אז רק נסגור את הסוגריים, אז ההבדלים האלה בשפות מאוד חשוב לקחת אותם בחשבון כי אינטואיציה תמיד נעשית בכלים שהם כלים סובייקטיביים. אבל זה רק כלים שבאמצעותם אני צובע את המציאות. זה לא המציאות עצמה. וצריך להבחין בין שני הדברים. עכשיו יש נטייה בגלל מה שאמרתי קודם וכאן אני עובר לשלב הבא, יש נטייה בגלל ההבדלים הסובייקטיביים האלה לחשוב שהכל סובייקטיבי. ואין באמת איזה קורלאט כן במציאות האמיתית שהתובנות הסובייקטיביות האלו, התפיסות הסובייקטיביות האלה משקפות אותו. זה ערעור שנכון גם במישור העובדתי, המערערים היותר רדיקליים אומרים גם קשר לעובדות ומדע זה הכל מדע גברי, כן, מדע זה, זה הכל, יש מערערים רדיקליים כאלה שאומרים שזה הכל סטייטמנטלי, זה לא באמת אומר מאומה על העולם. אבל ודאי בהקשר של ערכים. בהקשר של ערכים, על זה דיברנו כבר פעם ובהקשר של ערכים אם אתה אומר שמשהו טוב או משהו רע זו אמירה עליך, זו לא אמירה על העולם. דיברנו על זה שאי אפשר הרי להשוות, את זה דיברתי בתחילת הסדרה הזאת שאי אפשר הרי להשוות את הטענה המוסרית מול איזשהו מצב עניינים בעולם כדי לדעת אם זה נכון או לא. אם אתה אומר הטענה השולחן הזה לבן, אז תסתכל ותראה, אם הוא לבן אז אימתת את הטענה, אם לא אז… אז הטענה היא שקר. אבל איך מאמתים את הטענה אסור לרצוח? מול מה אני אמור להשוות את זה? כיוון שכך, אז הם אומרים אז עזוב, אז זה לא אומר כלום, זה סובייקטיבי. בסדר? ואני טוען שיש אינטואיציה מוסרית, מה שקוראים מצפון. מה שקוראים מצפון יש כאלה שאומרים זה מבנה נפשי שלנו שמכתיב לנו ערכים. זה הבדל דק אבל הוא תהומי. ושההסתכלות הזאת שזה מבנה נפשי שלנו שמכתיב לנו ערכים בעצם אומרת שזה שרירותי, אני סתם בנוי ככה. זה לא שייך לאמת או נכון ולא נכון. אז ההוא בנוי אחרת והוא בנוי לרצוח ואתה בנוי לא לרצוח. אז מה? מה אתה יותר טוב ממנו? אתה יכול לבקר אותו? זה לא באמת יכול להניב מוסר. זה יכול להניב איש נחמד. אוקיי? לעומת זאת אני טוען שהתחושות הסובייקטיביות האלה ואפילו לפעמים כשיש ויכוח יכול להיות שהוא תוצאה של נסיבות. כי בנסיבות הן באמת יכול להיות שיש צעד מוסרי אחר שהוא הנכון לעשות אותו בעולם המושגים הזה, בעולם התפיסות הזה או משהו כזה. ועדיין זה לא אומר שאין אמת. עכשיו אני אביא לכם כמה דוגמאות מאוד יפות שרציתי להגיע אליהם בפעם הקודמת ולא הספקתי. יש חבר של הבן שלי, בחור צעיר, לא זוכר, אורן משהו, לא זוכר, מירושלים, שהוא המליץ לי על הספרון הזה שנקרא ביטול האדם. אחרי שסיפרתי לו קצת על מה מדבר הספר החדש שאמור לצאת בידיעות. הוא אמר לי שבעצם הרעיון הבסיסי נמצא פה. סי. אס. לואיס, נרניה. הסופר של נרניה, ספר הילדים. גם האריה שהתחבא בארון הבגדים, זה הכל סי. אס.
[Speaker J] לואיס. הילדים יצאו מארון הבגדים והגיעו לארץ הקודש.
[הרב מיכאל אברהם] לא יודע בקיצור היה שם כל מיני לא, האריה שהתחבא בארון הבגדים זה שם של ספר שלו. שם של ספר שלו נדמה לי אם אני לא טועה. יש הרבה ספרים. הוא היה סופר ילדים מאוד פורה, פרוע קצת אגב, בדורו של טולקין, מאוד קרובים. ושניהם נורא יצירתיים, בנו שפות, בנו עולמות חדשים, מאוד ספרות מאוד יצירתית. בכל אופן אז הוא גם היה פילוסוף וגם נוצרי מטיף אפילו נוצרי, איש אשכולות. אז יש לו ספרון שכמובן יצא בהוצאת שלם. הרי סוג הספרים הזה לא יוצא בארץ, זה לא חוקי, כי זה שמרני ימני ולא פוסט מודרני. הספרים האלה עד לפני כמה שנים אין, לא היה בארץ. בשנים האחרונות כבר בכל זאת קצת נפתחנו יותר לביקורת על הפוסט מודרניות, ומכון שלם בעצם מוביל קצת את העניין הזה. הוא מוציא את כל הימניים הקפיטליסטים בכלכלה שזה לא חוקי להוציא בארץ ורוצה להיות פוליטיקלי קורקט וכו'. אז גם בפילוסופיה הם אלה שמוציאים את העניין הזה. יש גם פילוסופיה ימנית ועל זה דיברתי בשתי העגלות וכדור פורח. שהטענה שהימין במובן הכלכלי והפוליטי והכל ביסודו זה בעצם תפיסה סינתטית פילוסופית. זה הקשר בין כל התופעות שקוראים להם משום מה ימין, שאין קשר ביניהם. ימין נגד הפלסטינאי ויש ימין כלכלי ויש ימין בכל מיני מישורים. מה הקשר בין כל אלה? אז יש קשר ויש קשר פילוסופי ביניהם אבל זה דיון אחר. בכל אופן אז פה הוא כותב כך, הוא מתחיל כך, תראו אני אסביר לכם פחות או יותר את העיקרון. מסופקני אם אני אקרא לכם קטעים נבחרים בסדר? לא יכולתי לצלם כי זה המון עמודים, זה ככה דפוס כזה שכל עמוד הוא כמה משפטים. מסופקני אם אנחנו צריכים להעבות את הספר איכשהו אחרת זה סתם מאמר בפרק פשוט וזהו. מסופקני אם אנחנו נותנים את דעתנו די הצורך על חשיבותם של ספרי לימוד בסיסיים. לכן בחרתי כנקודת המוצא להרצאות אלה ספרון להוראת ספרות המיועד לבנים ובנות בכיתות י"א-י"ב. איני סבור שלמחברי הספר האמור, שניים במספר, הייתה כוונה להזיק. ועלי להודות להם או למוציא לאור שלהם על ששלחו לי עותק ממנו חינם אין כסף. המסכנים שלחו לו עותק כנראה כדי שסי. אס. לואיס ייתן סקירה ויקדם את הספר אז הוא קידם אותו. קידם אותו במקלות וגרזינים. עם זה אין לי אפילו מילה טובה אחת לומר בשבחם. הם לא אשמים, לא רצו להזיק ואני מכיר להם טובה על ששלחו לי עותק חינם, אבל אין לי אפילו מילה טובה אחת. והנה לכם מצב מביך למדי. אין לי רצון, הוא יודע לכתוב הוא סופר. אין לי רצון להוקיע שני מורים פעילים וצנועים שעשו כמיטב השגתם. אך איני יכול להחריש בעניין המגמה האמיתית של חיבורם כפי שאני מבין אותה. אשתמש אפוא בשמות בדויים, הוא אפילו שומר על לשון הרע, זאת אומרת הלכות לשון הרע, הוא איש דתי. אז הוא משתמש בשמות בדויים אותם אכנה גאיוס וטיטיוס וספרם אכנה הספר הירוק. סתם זה קוד. ברם מבטיחני לכם שספר כזה אכן קיים ומצוי על מדפיי. יש ספר כזה. כמובן אחרי שהוא מביא את זה כבר כולם חיפשו ויש כבר פה זיהוי מי זה הספר הזה. זה כמו רבי עקיבא שאיך זה הולך שמה שאומר שנדמה לי שזה על המקושש שהוא אומר שזה צלפחד היה. ובתורה לא כתוב מי היה המקושש. אז אומרים לו עקיבא הרי סוד שכיסהו בורא עולם משהו כזה ואתה הולך רכיל אתה מגלה אותו. כן, איך זה הולך שמה? הולך רכיל מגלה סודו. כמו הרמב"ן על האבן עזרא. רבנו אברהם נאמן רוח מכסה דבר והולך רכיל מגלה דברו. בסדר. גם הרמב"ן כותב על האבן עזרא, רבנו אברהם נאמן רוח מכסה דבר ואנוכי הולך רכיל אגלה סודו, או משהו כזה. אז גם פה. טוב, בפרק השני בספר מביאים גאיוס וטיטיוס את הסיפור הידוע על קולרידג' ליד מפל המים. בוודאי תזכרו, ואולי אני לא זוכר, שבמקום נכחו שני תיירים, שאחד מהם קרא למפל נשגב, והאחרת כינתה אותו יפה. ושקולרידג' בינו לבינו קיבל את הדעה הראשונה ודחה את השנייה בשאט נפש. זאת אומרת, ההוא שקרא נשגב צודק, זה לא יפה, זה נשגב. וזו פרשנותם של גאיוס וטיטיוס. הם מפרשים את הסיפור של קולרידג'. כשאמר האיש "זה נשגב", הציטוט הזה, נראה שהוא אומר משהו על המפל. לאמיתו של דבר לא על המפל דיבר אלא על רגשותיו שלו עצמו. זה גרם לו תחושה של שגב. מה זה נשגב? המפל הנשגב לא מדבר על המפל, הוא מדבר עליי, על התחושות שלי כשאני עומד מול המפל. אז בכלל הנושא של המשפט הוא בכלל לא המפל, הנושא של המשפט הוא אני. בסדר? בעצם אמר האיש "יש לי רגשות הקשורים בתודעתי במילה נשגב", או בקיצור "יש לי רגשות נשגבים". בסדר? הנה כי כן, מספר רב של שאלות עמוקות באות כאן על פתרונן בתמציתיות רבה. אולם המחברים, אתם מבינים שהוא מבקר את התפיסה הזאת כמובן, אולם המחברים עדיין לא סיימו לומר את דבריהם. הם מוסיפים: הבלבול הזה נוכח כל הזמן בשפה כפי שאנו משתמשים בה. נדמה לנו שאנחנו אומרים משהו חשוב ביותר על משהו אחר, ולאמיתו של דבר אנו אומרים רק משהו על הרגשות שלנו. בסדר? אם אני אקח דוגמה יותר קיצונית, אני אומר אני רואה פה קיר. עכשיו זה עובדות, זה כבר לא רגשות והערכות, שיפוטים אסתטיים או אמוציונליים וכדומה. פה אנחנו מדברים על עובדות לכאורה, אני רואה פה קיר. גם זאת רק טענה עליי. אני מתאר את מה שקיים אצלי בהכרה. אני לא אומר טענה על העולם, אני אומר טענה עליי. אני כרגע רואה או חוזה במראה של קיר. אין שום קשר למה שנמצא שם. בסדר?
[Speaker B] עכשיו, האם המקרה של יפה זה לא רגשות שלנו?
[הרב מיכאל אברהם] זה כן. הוא אמר, גם הנשגב וגם היפה, שניהם בעצם דיברו על עצמם ולכן אין ויכוח ביניהם. ולכן מה שקולרידג' מזדהה עם האחד ולא עם השני זה שטויות, אי אפשר, אין מה להזדהות, זה לא ויכוח. הוא הרגיש ככה, הוא הרגיש ככה, זה הכל. אז אתה מרגיש כמו ההוא, זה לא שאתה מסכים איתו. זה אומר שאתה כנראה בנוי כמוהו, ולא כמוה. אז אם אתה בנוי כמוהו אז ודאי שהרגשות שמתעוררים אצלך למראה המפל הם דומים.
[Speaker E] אתה מרגיש כמוהו, אתה לא יכול להגיד שהוא צודק.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. אני פשוט בנוי כמוהו. לכן אתם רואים את הקשר לסוגיה שלנו, כן? השאלה אם מה שאני מרגיש מול תופעה זה בעצם רק טענה עליי או שיש איזשהו משהו בעולם עצמו שאותו אני מתאר. זה בדיוק הסוגיה פה. ואחרי זה הוא מפתח את זה עוד הרבה, אבל מבחינתי הדוגמה מדגימה את זה הכי יפה, כי זה הדגמה ספרותית, לא פילוסופית. אז הם אומרים, כן, הבלבול הזה נוכח כל הזמן בשפה כפי שאנו משתמשים בה, נדמה לנו שאנחנו אומרים משהו חשוב על העולם, בעצם אנחנו מדברים על עצמנו. קודם שנבחן את הסוגיות העולות מן הפסקה הקטנה והחשובה הזאת המיועדת להזכירכם לכיתות י"א וי"ב, זאת אומרת הוא מנסה להראות עד כמה ספרי לימוד לפעמים באיזושהי אמירה בנאלית מטמיעים בתלמידים הרכים שעוד אין להם את היכולת לבקר את זה, וגם אם יש להם, המורה צריך קודם כל לשים את זה על השולחן את ההנחה שלו כדי שהתלמידים בכלל יידעו שיש פה על מה לחשוב ולשאול את עצמם אם הם מסכימים או לא. אז יש הרבה פעמים שאתה מעביר מסרים ואתה מייצר תפיסה סובייקטיביסטית, רלטיביסטית כזאת יחסית, ספקנית, בלי אפילו לשים את זה על השולחן. אנשים גדלים לתוך זה והם בכלל לא חושבים שיש אופציה אחרת. וזאת אני חושב מכה קשה ביותר. הרבה מאוד אנשים שדוגלים בסובייקטיביות ופוסט מודרניזם, הם פשוט לא מבינים שיש גם אופציה בכלל אחרת. אני לא מדבר כרגע אם זה משכנע אותם או לא. קודם כל תבין שיש אופציה אחרת. בכלל בספרים שלי כשאני מציג את התפיסה השנייה, אני בדרך כלל אין לי טיעונים נגד התפיסה הסובייקטיביסטית וכולי. אני רק רוצה לטעון שזה לא הכרחי, יש גם תפיסה אחרת. להרבה מאוד אנשים זה מספיק. אני פגשתי לא מעט אנשים שאמרו לי שזה ממש פתח להם את העיניים. זה פתח להם את העיניים לא בגלל שהבאתי טיעונים מוחצים נגד מה שהם חשבו, אלא כי הם לא חשבו שיש אופציה אחרת בכלל. הרי כשאתה אומר שיש אופציה אחרת אז אתה בכלל אומר: רגע, מה פתאום? אתה בטוח שחייב להגיד שזה עליך? הרי נשגב זה באמת נשמע כמו רק מתעוררים בי רגשות שגב. מה יש במפל שנשגב מצד עצמו? נשגב זה מה התחושות שמתעוררות אצלי. אז זה נשמע כל כך משכנע שאם אתה לא שם על השולחן, אתה לא קורא את הספר הזה, התלמיד לא יחשוב בכלל פעמיים, ומכאן ומיד הצעד הבא יהיה שכל המוסר והאסתטיקה והאתיקה זה הכל טענות עליי, איזה רגשות מתעוררים בי. רגשות מתעוררות אצלי למראה רצח, או גניבה, או הכאה של מישהו, או משהו כזה. זה רק דיווח עליי, זה לא טענה שמשהו לא בסדר שמה, כי מה זה קשור? אני מדווח על מצבים נפשיים. בסדר? זה בעצם הפועל היוצא של העניין וזה מתחיל מספרות שהיא בנאלית לגמרי. מה אכפת אם זה נשגב או יפה? זה לא ויכוח כל כך חשוב, אבל ההשלכות מי ישורן. זאת אומרת, זה ממשיך בלהגיע בזה שאין אלוקים, כי זה גם סטייטמנט עליי, כי להגיד שאני מאמין זה רק להגיד שיש בי רגשות רליגיוזיים, זו לא טענה על העולם. מבינים? זה מיד יוצא משם. עכשיו אני לא אומר, זה יכול להיות, אבל יש אנשים שמציגים את זה כאופציה היחידה, והרבה פעמים זה לוקח בשבי כל מיני תלמידים שלא מבינים שיש עוד אופציה. ותחשבו איזה משתיהן אתם מזדהים איתה. וזה תפקידו של מורה בעיקר כשאתה מדבר עם תלמידים צעירים יותר, אתה צריך לחנך אותם קצת להעלות את ההנחות. ברור שגם המורים עצמם לא הבינו שיש אופציה אחרת, לא שזה רשעות, הם פשוט לא היו מודעים לזה. קודם שנבחן את הסוגיות העולות מן הפסקה הקטנה והחשובה הזאת, המיועדת להזכירכם בכיתות י"א ו-י"ב, עלינו לסלק מדרכנו בלבול פעוט שגאיוס וטיטיוס נכשלו בו. גם מנקודת מבט שלהם, מכל נקודת מבט מתקבלת על הדעת, לא ייתכן שהאיש האומר זה נשגב התכוון לומר יש לי רגשות נשגבים. גם אם נקבל את ההנחה שתכונות כמו שגב אינן תכונות של הדברים עצמם אלא השלכה של הרגשות שלנו עליהם, הרי הרגשות המעוררים את ההשלכה הם המשלימים את התכונות המושלכות והם איפה כמעט הפוכים להם. במילים אחרות, מה שהוא רוצה לומר זה ככה, הוא לא אומר טענה על עצמו שעכשיו יש לו רגשות נשגבים, מה שהוא אומר זה שהמפל הזה מעורר אצלי רגשות נשגבים. לא אותו דבר כמו להגיד יש לי רגשות נשגבים. ובעצם אני אתרגם עכשיו למה שאמרתי קודם, זה בדיוק מה שאמרתי קודם. מה שאני בעצם אומר, תראה אצלך זה עורר את הרגש יפה ואצלי את הרגש נשגב, קודם כל צריך לבדוק אם מה שאתה קורא יפה ומה שאני קורא נשגב זה אותו דבר. אולי זה אותו דבר, פשוט אין לנו עושר לשוני או אנחנו משתמשים במונחים בשפות קצת שונות, ובעצם מדובר באותה תחושה. ב', צריך להבין שהרגשות האלה לא מתעוררים כשאני עומד מול הקיר הזה, אז זה לא רק תחושה שלי, נכון? יש משהו בעולם עצמו שנכון שהביטוי שלו אצלי הוא כמובן תוצאה של המבנה הנפשי שלי ועולם המושגים שלי וצורת החשיבה שלי והביוגרפיה שלי, כמובן הכל נכון, אבל זה רק צובע את המציאות בצבע מסוים, ואתה שאולי צובע אותה באופן אחר זה לא בגלל שאתה לא טוען טענה על המציאות אלא כי אתה טוען אותה באמצעות השפה או הצבעים שבהם אתה משתמש שאתה צובע את המציאות. אבל עדיין אתה טוען טענה על המציאות. כשאתה אומר שהמפל הזה הוא נשגב, אתה הרי לא מתכוון לתאר את התחושות שלך, זה טיפשות להגיד דבר כזה בעיניי. אני לא חושב שמישהו שתציגו בפניו את האופציה השנייה באמת יתעקש ויישאר עם האופציה הזאת. הוא לא התכוון לומר לקחתי כדור והתעוררו בי רגשות נשגבים, גם אם היית כותב סיפור, לקחתי כדור הזיה והתעוררו בי רגשות נשגבים. לא. אתה רוצה לתאר משהו על המפל, זה שטויות להגיד שזה לא המפל. נכון שאתה מתאר את זה בשפה ששאובה מהעולם שלך, ורגשות השגב ודאי קיימים רק אצלנו והם לא תכונה של המפל, אבל רק מפלים מהסוג הזה מעוררים רגשות של שגב ולא קירות לבנים או מפלים פחות יפים או לא משנה דברים אחרים. אז זה כן אומר משהו על המפל. עכשיו כמובן יש איזושהי הנחה שאנחנו כולנו אמורים לפתח רגשות שגב כשאנחנו עומדים מול המפל, וזה שוב פעם מחזיר אותנו לשאלת ההרמון של הפילוסופים וכולי. אז פה אפשר לבוא עם טענות ספקניות ולהגיד מה שהוא קורא יפה זה בעצם מה שאתה קורא נשגב ואין לכם שום ויכוח. בדרך כלל אנחנו לא מניחים כך, בדרך כלל כשאני אומר שמשהו אדום ומישהו אחר אומר שמשהו צהוב, ההנחה שלי היא שיש לנו ויכוח. בסדר? למרות שיכול להיות שלמה שאני קורא אדום הוא קורא צהוב ואין לנו שום ויכוח, בדרך כלל אנחנו לא מניחים כך. אם לגבי צבעים אני לא מניח כך, אז אותו דבר יש אופציה גם לגבי התרשמויות כמו שגב ויופי. אוקיי? גם שם אני אומר שאם אתה אומר יפה ואני אומר נשגב, אז זה אומר שאתה לא רואה באמת את ההיבט המדהים שיש במפל הזה, אתה רואה שזה נחמד, זה יפה, זה חביב, אבל אתה לא מבין שיש בו משהו ממש מרשים, משהו מפעים.
[Speaker G] או שהרגשות שלך לא היו יכולים…
[הרב מיכאל אברהם] כן, אני אומר זה תמיד נע בין שני הקטבים האלה. א', יכול להיות שסתם, או שהרגשות שלך לא מספיק חזקים, או שזה סתם הבדל סמנטי ואז אין לנו בכלל ויכוח, או שהיו לך רגשות ולא תפסת נכון את המפל. שים לב מהזווית שלי או בשילוב שלו, אולי לא שמת לב לשילוב שעולה פה מתמונת הנוף הזאת, אם תשים לב תראה כמה זה נשגב. והרבה פעמים מבט של אמן אגב זה רק סוג של צלם. צלם זה סוג של אמן, צלם אמנותי אני מתכוון. עכשיו מה, גם אני רואה את הסיטואציה שהוא רואה, אבל כשהוא מצלם אותה אני פתאום מבין מה ראיתי, כי הוא מפקס את המבט שלך. שים לב יש פה משהו שאתה עברת לידו כזה בכלל לא שמת לב. סיפרתי לכם פעם אני לא זוכר את כל פרטי הסיפור וסתם זה יהרוס אותו אבל אין לי כוח לחפש אותו. יש איך קוראים להם הזוג עיתונאים הדתי סיון רהב מאיר והבעל שלה ידידיה מאיר. אז הייתה תוכנית עם שניהם ביום שישי בצהריים יש להם בגלי צה"ל 12 או 1 משהו כזה. אז אחת התוכניות הראשונות שלהם הוא תיאר שם משהו שהיה לפני הבחירות אחד הבחירות לא האחרונות זה כנראה אחד שלפני. הוא סיפר שם אני לא זוכר בדיוק אז לא מחויב שזה בדיוק כל פרט מדויק. הוא נסע באוטו בירושלים ועמד שם בצומת איזה בחור שהחזיק שלט של מרצ נדמה לי משהו הצבע מרצ או מרצ לשלום לא זוכר משהו כזה. בקיצור הוא עומד שם ברמזור וההוא עומד שמה מותש כזה. הוא שואל אותו דרך החלון תגיד יש לך משהו לשתות אחי אני מת מצמא. אמר לו בסדר תלך תקנה לך משהו לשתות מה אתה לא יכול לעזוב את זה שנייה אחת דקה אחת תעזוב את המשמרת? אומר לו לא אסור משלמים לי על זה בכלל אני לא מצביע מרצ אני ליכודניק אני רק משלמים לי על זה אני לא יכול אני עובד. טוב אז הוא בכלל היה ליכודניק שהיה עובד. אומר לו אתה יודע מה בסדר אין לי מצטער. אחרי זה ליבו נקף אותו הוא מספר בן אדם התייבש שמה. הוא הלך לקיוסק ורצה לקנות לו שתייה. אז טוב אז הוא נכנס לשם שתייה ואוכל הוא רצה גם משהו לאכול משהו לשתות הוא היה מיובש לגמרי. אז הוא ניגש שמה לקיוסק היה שם מוכר ערבי שמה אחמד היה לו כזה לא קיוסק אולי סופרמרקט לא יודע לקיוסקים אין כאלה שמות. אבל היה שם הוא מתאר היה לו איזה שם כזה פתק עם שם כזה והוא רצה לקנות משהו לשתות הוא לקח סנדוויץ' ושוקו. בסדר הוא ניגש לדלפק ושמה אחמד הזה אומר לו תשמע הסנדוויץ' הזה זה בשרי אתה לא יכול חלבי זה לא הולך אצלכם חלבי ובשרי הרי זה נקניק הסנדוויץ' אתה לא יכול את זה עם שוקו. וואלה לא שמתי לב הוא רץ מהר החליף את זה. הערבי אומר לחרדי או לדתי תראה זה חלב ובשר. הליכודניק מחזיק את מרצ והמפד"לניק הולך או לא יודע מה הוא מצביע בדיוק הידידיה הזה הולך לקנות אוכל לליכודניק שמחזיק את מרצ והערבי אומר לו תשמע תזהר זה בשר וחלב. עכשיו אני תארתי ניסיתי לדמיין לעצמי וזה גם יכולת ספרותית קצת הייתי גאה בעצמי ניסיתי לדמיין לעצמי מה היה קורה אם אני הייתי עובר את השרשרת הזאת? כלום. כלום. לא הייתי שם לב בכלל שעברתי פה משהו חריג. בסדר אז זה נחמד הוא עובד שמה אני לא הייתי שם לב בסדר ליכודניק עובד אז הוא מחזיק שלט של מרצ הוא מתייבש לא יכול ללכת אז הלכתי לקנות לו משהו לאכול מה הבעיה? והערבים יודעים בשר חלב הוא סתם איש מתחשב מה הכל בסדר. כשאתה מתאר את השרשרת אתה פתאום רואה שהיה פה משהו נורא חביב כזה נורא יפה. יש אפילו אולי אפילו עוד איזה פרט ששכחתי שם זה היה ממש יפה מבין. ואני ברור שאני בטח עברתי כבר כמה שרשראות כאלה בחיים ולא
[Speaker D] שמת
[Speaker H] לב לזה ולא שמתי לב בכלל.
[הרב מיכאל אברהם] כדי
[Speaker D] להכיר את זה הוא היה צלם.
[הרב מיכאל אברהם] בדיוק. בדיוק. צריך פה איזשהו נפש עיתונאית או של צלם כדי להבין מה קורה פה. עכשיו אני מבין את הוויכוח בין הנשגב ליפה בצורה הזאת. ההוא של היפה הוא לא היה צלם הוא לא הבין מה עומד מולו אבל אם הוא היה רואה את הצילום שיצלם הבחור של הנשגב אולי אבל אם הוא היה רואה את הצילום שהיה מצלם שמה הבחור עם הנשגב אז הוא גם היה אומר שזה נשגב נגיד לצורך הדיון. זה מה שקולרידג' רוצה לומר. לכן קולרידג' אומר צדק זה שאמר שזה נשגב. יש פה צודק וטועה הם טוענים טענות על העולם. נכון שהטענה על העולם נאמרות בשפה שהושאלה מהעולם הסובייקטיבי שלי נשגב יפה זה הכל תחושות של אדם. אבל להגיד שזה נמצא רק פה זה לא ריאקציה למשהו בעולם זה לא בא לתאר בשפה שלי משהו בעולם זה לשפוך את התינוק עם המים זה פשוט טעות. עכשיו הרבה אתם כשאמרתי את זה בהתחלה שזה סטייטמנט עליי אם לא הייתי מציג את זה מראש נדמה לי במנגינה ביקורתית או ספקנית אני חושב שרבים מכם היו מסכימים. שאומר מה שהוא אומר פה נשמע נורא הגיוני. פה שאומרים גאיוס וטיטיוס אלה כן וכשאמר האיש זה נשגב נראה שהוא אומר משהו על המפל. לאמיתו של דבר לא על המפל דיבר אלא על רגשותיו שלו עצמו. סך הכל הרבה מאוד אנשים שהיו מקבלים את זה זה לא כל כך זה לא מיידי להבין שיש פה איזושהי הנחה סמויה ולא טריוויאלית. בסדר עכשיו אחרי שמנסחים את זה אז כל אחד מבין זה לא תורה גדולה אבל אני אומר הרבה פעמים דברים כאלה גם פה צריך להיות צלם. גם לתפוס את הרעיון הפילוסופי הזה זאת אומרת אתה צריך להיות צלם. אחרי שאתה מצלם כל אחד יכול לראות את זה. אבל לתפוס את זה לראות שהרצל נמצא שמה מעל ליבאק הצילום המפורסם שמה בהרצליה בצומת הסירה עם הרצל למעלה כן עבודה עברית וכולי ולמטה שני ערבים מתחזקים את השלט הצילום המפורסם של
[Speaker C] ליבאק אז אתה צריך להיות צלם. בדיוק.
[הרב מיכאל אברהם] ובאיזשהו מקום, אם תדחוף את האנשים לפינה, הם יגידו לא, הכל סובייקטיבי. זה סתם, זה רק צורת שיח, פשוט פיתחנו איזושהי שפה, אבל זה סובייקטיבי. ואני טוען לא נכון, אתם רואים פה משהו שיש ערך ליצירה הזאת, משהו. עכשיו יכול להיות שלפעמים זה מה המחיר של זה? מה המחיר של התפיסה הבעייתית הזאת? שהיום יכול להיווצר קונצנזוס על איזה שטות של צבע מרוח. למה? כי אם באמת הכל רק שאלה של צורת שיח והכל יחסי, אין בעיה. אז אתה יכול, אז יש את הספר של קישון, מה שסיפרתי לכם, ראיתי את זה אצל מנחם פינקלשטיין, התגלגלתי על הרצפה מרוב צחוק. ספר חדש, יצא אחרי פטירתו כבר, ממש יצא לפני שנה שנתיים. כן. על אומנות. אני ממליץ לקרוא, לקנות. לקרוא, לא יודע, לקנות, מה שאתם רוצים, אבל ספר מדהים. אני לא זוכר את שמו, צריך לראות, קישון על האומנות, יצא לפני שנה שנתיים. תראו את זה, פשוט יצירת מופת. זה מאסטרפיס. באמת מאסטרפיס. הוא רק מצטט. הוא לא אומר כמעט כלום. הוא מצטט דברים של מבקרים, של אומנים ושל זה, זה הכל, משאיר לכם למות מצחוק. זאת אומרת, הוא כמעט לא מוסיף מילה משלו. זה לא ייאמן הדבר הזה. זאת אומרת, אתם רואים, החברה מדברים כאלה שטויות ומין בפאתוס כזה, וזה נשגב ונפלא, וזאת איזה מריחת צבע חסרת שחר. הוא מצלם את היצירות גם. ברוך השם, יש שם צילומים של היצירות גם. בין היתר, זכויות יוצרים יש שם בביקורת יינות. מה אתה אומר? ביקורת יינות, אני לא יודע, יש כאלה שטוענים אני לא מבין בזה, אז מבחינתי זה באמת אותו דבר. אבל את זה אפשר לבדוק אגב באופן מדעי. זאת אומרת, מה הבעיה? תיקח את המבקר, תן לו שני יינות בעיניים עצומות ובוא נראה האם כל המבקרים נותנים את אותה תשובה. אם כולם נותנים את אותה תשובה, זה אומר שיש פה משהו שהוא באמת שונה ממה שמשהו אחר. האם זה יותר טוב או פחות טוב? זאת כבר את זה אי אפשר למדוד. אבל זה שיש פה משהו אמיתי, אפיצות, לא יודע מה, בסדר, אני לא מבין בזה, כן. אז בקיצור, זה אני אומר, זה המחיר. ברגע שגם לאומנות רצינית אתה מתייחס באופן סובייקטיבי, אז מיד צצות כל האומנויות כמו דושאן עם האסלה שלו והשטויות שלו, שמוריד את האומנות לכביש. בסדר? וזה נתפס כמהפכה קונספטואלית. אבי האומנות הקונספטואלית. האומנות קונספטואלית, הוא שם אסלה במוזיאון. בסדר? זה בקיצור, מריחות צבע וכל מיני דברים מהסוג הזה. לא יודע, יגידו שאני לא מבין כלום, יכול להיות. אני לא מאמין שיש מה להבין פה. בסדר? באומנות רצינית אני גם לא מבין הרבה, אבל אני יודע כשאני עומד מול יצירה טובה, נדמה לי שאני פחות או יותר מבין. אני לא אטעה נורא. אולי אני לא אבין את הניואנסים, אבל אני יודע כשאני עומד מול יצירה
[Speaker B] שהיא מה תעשה אבל אם נגיד ציור כזה מעורר בו רגשות נשגבים?
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני חושב שזה באמת מעורר, כי השיח, השיח בתוך הקהילה הזאת כנראה מצליח לייצר משהו. אני לא יודע בדיוק מה. אבל שם באמת נדמה לי שזה רק במישור הזה. זה רק בפנים. כך אני חושב. ואני חושב שזה המחיר של התפיסה שאומרת שגם במקומות הרציניים זה כזה. אז אם ככה, אז אין רציני ולא רציני. אז הכל זה כזה. אז הם צודקים שדושאן זה אומנות. זה בדיוק המחיר. זאת הנקודה.
[Speaker D] וכמעט אחידה, כל אלה שמבקרים את הדושאן הזה, יש להם דעה בצורה הם אומרים כמעט את אותו דבר אלה שאומרים שמבינים בזה.
[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת אומרים אותו דבר?
[Speaker D] זאת אומרת שזה אמיתי. זה כאילו נשמע אמיתי.
[הרב מיכאל אברהם] לא, אני אומר, אמרתי, יכול להיות לפעמים קונצנזוס סובייקטיבי שנוצר בתוך קהילה בגלל השיח. אבל עדיין הם לא רואים משהו במציאות, אלא הם פיתחו לעצמם משהו שלא יודע מה, ריבוע כזה עם משהו כזה זה יפה, או זה קונספטואלי, או לא יודע בדיוק מה. אם אתה זהוב, אז אתה קונספטואלי או משהו כזה. ואז הם מתחילים להיכנס בתוך השפה הזאת ו… אתה יודע, אני שמעתי דברים, באמת, אני הייתי בהרצאה, נדמה לי שסיפרתי אולי על זה פעם, לא זוכר. הייתי בהרצאה עם אשתי ועם הבן שלנו. הלכנו לאוניברסיטת תל אביב. אז הייתי מרצה לצילום בבצלאל כמה שנים. אז היה שמה הסגל של בצלאל במייל הזמין אותנו, מי שרוצה, באוניברסיטת תל אביב תהיה הרצאה של אחד שהוא מרצה לצילום בבצלאל עם פיזיקאי על איזושהי קופסת צילום, שכחתי איך קוראים לזה אפילו, קופסת צילום, כאילו שחושפים וסוגרים…
[Speaker G] קמרה אובסקורה?
[הרב מיכאל אברהם] קמרה אובסקורה, בדיוק. אז הקמרה אובסקורה והתפתחויות שונות, כל מיני כאלה. ולראות את זה מהמבט הפיזיקאי, מהמבט האומנותי ואיכשהו לראות אם זה מדבר אחד עם השני. נשמע מעניין. הלכנו לשמוע את זה. לא האמנתי למשמע אוזניי. הצלם הזה, חשכו עיניי. הוא פשוט אוסף קשקושים. אין שם משפט אחד שהיו שם שתי מילים שהתחברו. כלום! וזה כאילו הוא מרגיש שהוא נורא עמוק ואומר דברים. ובבצלאל יש המון חרטות כאלה, זה ידוע ומפורסם. כל הסדנאות זה ככה. עכשיו, יש לפעמים גם דברים, אני חושב טובים. אני לא מזלזל בהכל, אני מזלזל ברוב. אבל זה היה לא ייאמן. עכשיו, ישב שם קהל של מרצים מהתחומים של אומנות בתל אביב, באיזשהו שלב להם נמאס, לא לי. אני עוד תגידו אני לא מבין כלום. לא לא, הם רצחו אותו אחרי זה. רצחו אותו אחרי זה, זאת אומרת להפך, אז קצת אמרתי טוב, אולי אני באמת לא מבין פה משהו אבל זה נשמע לי ממש חרטה. הנה הוא מה שאתם פשוט מקשקש שם. מה אמרת? עכשיו תסביר לי מה אמרת וממה באת להוציא, מה הטענה? וזה, הקו הזה עושה לי פה ואני בא לזה משם ואתה יכול לנאום על זה שעות. כלום, הם לא אומרים כלום. אתה לא מאמין. המילים לא מתחברות. אני לא מדבר על השאלה אם אני מסכים או לא, הוא לא אמר כלום. אני לא יכול להחליט אם אני מסכים או לא. וזאת תוצאה של השיח הבאמת… אני לא יודע, אולי אנשים שנמצאים איתו בתוך אותה קבוצה יכול להיות שהם… אני בטוח בעצם, לא יכול להיות, עובדה שהוא קיבל משרה בבצלאל, הוא מרצה מכובד, הוא גם צלם ידוע וכולי. אולי הוא צלם טוב, אני לא יודע. אבל לא ייאמן, באמת לא ייאמן. ובתוכם כנראה הם מדברים שמה.
[Speaker D] אני מכיר כמה אנשים שהתקדמו על סמך זה שאף אחד אף פעם לא הבין מה שהם אומרים, אז יצאו מתוך הנחה שזה נורא עמוק. נורא עמוק.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, זה כמו אבא אבן בדיוק. איזה יופי הוא דיבר, לא הבנתי אף מילה.
[Speaker H] היה פה הניסיון עם ה…
[Speaker D] היה פה הניסיון עם התחליף למלא אנשים. לא לא, עזוב, יש יותר מזה.
[Speaker H] גם שמה דיברו על דברים שלא היו.
[Speaker D] אנשים שהיו מדברים.
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, זו תופעה ידועה. אתה צריך לדבר מספיק בביטחון, זה העיקרון. ואז ברור שאתה נורא עמוק ואף אחד לא מבין אותך עד שיבוא מישהו ויפוצץ את הבלון.
[Speaker G] נא להרים את הקול.
[הרב מיכאל אברהם] כן, בדיוק, בדיוק. בקול בס כזה. בקיצור, אז הוא אומר הרגשות שמתארים, השגב והיופי, זה השלכה של משהו מהעולם, זה לא סתם תיאורים שלי. וזה בדיוק מה שאמרתי קודם על מוסר, וזו האינטואיציה. ואינטואיציה פירושו היכולת לתפוס את העולם, וזה לא בעיניים. לא העיניים שלי אומרות שהמפל הזה הוא נשגב. העיניים שלי מעבירות אליי מראה. זה הכל. השיפוט הוא שיפוט שנעשה בתוכי. עכשיו, השיפוט הזה אבל מתייחס למפל. זה לא כמו שאמרתי קודם, היית מראה לי אבן ועכשיו אני חושב ככה. זה לא עובד ככה. אני צריך לראות גם את השגב, כי אחרת באמת השגב זה רק משהו סובייקטיבי שנוצר בתוכי, אז זה רק סטייטמנט עליי. התמונה היא תמונה. בסדר? ברור שאני רוצה לטעון משהו על העולם, אבל את זה אני לא טוען עם העיניים. לא עם העיניים רואים את השגב. עם העיניים רואים את המפל. את השגב רואים דרך המפל, דרך העיניים. כמו שאפלטון, שרואים את הסוסיות דרך הסוס, את האידיאות, את המושגים הכלליים, אנחנו צופים בהם, אנחנו לא חושבים אותם. זה משהו שאומר משהו על העולם. זו בדיוק אותה טענה, אני רק רוצה פשוט… הוא עושה את זה יותר טוב ממני, אז אני מביא אותו. הרגשות המביאים לאדם לקרוא למושג נשגב אינם רגשות נשגבים, אלא רגשות של יראת כבוד. הרגשות הם בכלל לא נשגבים. הרגשות הם רגשות של שגב, אבל הרגשות בעצמם הם לא נשגבים. אם יש בכלל מקום לצמצם את זה נשגב לכדי אמירה בדבר רגשותיו של הדובר, התרגום הנכון הוא יש לי רגשות של ענווה. לא יש לי רגשות נשגבים. הרגשות שלי הם לא נשגבים. מול השגב הזה יש לי רגשות של ענווה. יישום עקבי של תפיסתם של גאיוס וטיטיוס היה מוליך לאבסורדים ברורים. הדבר היה מאלצם לטעון שפירוש האמירה אתה נקלה הוא יש לי רגשות נכלמים. אתה מעורר בי רגשות של בוז. זה אומר שאתה נקלה. להגיד שאתה נקלה זו אמירה עליך, לא עליי. הרגשות שלי זה רגשות של בוז, לא רגשות נכלמים. כשרגשות הבוז מבטאים את העובדה שאתה נקלה. בסדר? עוד פעם, זה האינטראקציה עם החוץ, זה לא דבר שקורה רק בתוכי.
[Speaker I] אז אפשר גם לשפוט מעשים של אדם נקלה, לא? יש דברים נכלמים שאין עליהם ויכוח. בדיוק. אז זה לא חייב להיות הרגש שאני מרגיש בוז אליך ולכן אתה נקלה. לא לא, לא לכן.
[הרב מיכאל אברהם] ההפך. בגלל שאתה נקלה אני מרגיש בוז, לא בגלל שאני מרגיש בוז אתה נקלה. הפוך, זה בדיוק הנקודה. אני לא טוען שזה מתחיל מהרגשות שלי, זה מתחיל מהעולם. אני טוען טענה על העולם. בגלל שאתה נקלה אני מרגיש עליך בוז. והפוסט-מודרנים, הספקנים, הסובייקטיביסטים, הם אומרים הפוך. מה זה אדם נקלה? זה אדם שכל אחד מרגיש עליו בוז. זו הגדרה של אדם נקלה, לא שזו אינדיקציה, זו ההגדרה. כן, אז פה הוא ממשיך אותו דבר. אומר שחינוך טוב צריך לבנות רגשות מסוימים. אתה לא צריך לפנות לרגשות כפי שהם. התפקיד של חינוך זה לבנות את הרגש, לא לדבר אל הרגש הקיים. אתה צריך לבנות רגשות יותר מעודנים. הוא מביא שם דוגמה מאיזה ספר תיאור, הוא מביא עוד דוגמה של איזה ספר אחר, לא קולרידג' שזו יצירה ספרותית, אלא יש ספר אחר שבו הוא אומר כן, קודם שאבחן את האסמכתאות הפילוסופיות של העמדה שנקטו גאיוס וטיטיוס בשאלת הערכים ברצוני לתאר את השפעותיה המעשיות על התהליך החינוכי. בפרק הרביעי בספרם הם מצטטים פרסומת מטופשת לשיט תענוגות. וניגשים לחסן את תלמידיהם מפני סוג הכתיבה המצוי בה. זאת כתיבה ירודה, הם רוצים ללמד אותם מה זה ספרות, וזאת כתיבה ירודה, זאת פרסומת. איך, אז מה הם אומרים? הם אומרים כך. פרסומת מספרת לנו שרוכשי כרטיסים לשיט האמור, עכשיו ציטוט, יחצו את האוקיינוס המערבי שבו הפליג דרייק מדיבון, כן, פרנסיס דרייק השודד הידוע, להרפתקה בעקבות האוצרות של איי הודו המערבית. בסדר? זה ציטוט מהספר שם. ויביאו עמם בשובם אוצר של שעות פז וצבעים זוהרים. ככה הפרסומת אומרת. אוקיי, מכירים פרסומות. אכן מדובר בכתיבה קלוקלת. כן, ניצול זול ומאוסה של רגשות יראת כבוד והנאה. זה לא אוצר פז, תהנה, תעשה חיים, זה הכל, אל תעשה מזה דברים נשגבים. אוקיי? אז זאת כתיבה קלוקלת. הנאה שבני אדם מרגישים בשעה שמבקרים במקומות המעלים בהם אסוציאציות חזקות והיסטוריה או אגדות. אילו נשארו גאיוס וטיטיוס בתחום התמחותם ולימדו את קוראיהם, כפי שהבטיחו לעשות, את אומנות החיבור באנגלית, היה עליהם להציג את הפרסומת הזאת לצד קטעים מפרי עטם של מחברים דגולים שהרגש ההוא מובע בהם היטב. זאת אומרת שהספרות יותר ברמה, ואחר כך להראות מה ההבדל בין כתיבה קלוקלת לכתיבה ברמה ספרותית יפה. היה באפשרותם להשתמש בקטע הנודע מספרו של ג'ונסון, הוא מביא דוגמאות, כן, הוא איש ספרות בעצמו. אולם בפועל, אני מדלג, הם מציינים האונייה הממונעת והמפוארת לא תפליג באמת בנתיבים שהפליג בהם דרייק. ושלתיירים לא תהיינה הרפתקאות, כן, הרפתקאות זה הרי הקונוטציה של דרייק, הוא היה שודד ים. שהאוצרות שיביאו בשובם יהיו בעלי אופי מטאפורי גרידא. זה לא אוצרות באמת. כך הם מלמדים את התלמידים שלהם, זאת הביקורת שיש להם על הפרסומת. ושדי בנסיעה למרגייט לספק את כל ההנאה והמנוחה שהם זקוקים לה. לא צריך בשביל זה לנסוע עד לא יודע מה, ארכיפלג גולאג. כל זה נכון מאוד, אלא שדי בכישרונות פחותים מכישרונותיהם של גאיוס וטיטיוס כדי לגלות זאת. זה לא ביקורת ספרותית. בסדר? מה שלא השגיחו בו, או שלא עניין אותם, הוא שאפשר לומר דברים דומים מאוד על חלק ניכר מן הספרות היפה העוסקת באותו הרגש עצמו. אתה יכול לדבר את אותו הדבר ולהשתמש במטאפורות בצורה יפה, עדיין זאת רק מטאפורה, אתה לא מתאר את הדבר עצמו. אבל זאת לא ספרות ירודה. אז הנקודה היא לא הספרות פה. הביקורת שהם לימדו כאן היא לא ביקורת ספרותית בכלל. הם פשוט אמרו שזאת מטאפורה, זה לא מתאים למה שהוא אומר באמת. תודה רבה. אז מה, ספרות משתמשת גם במטאפורות. זאת הבעיה שמצאתם בטקסט הזה? שהוא משתמש במטאפורות? גם טקסט ספרותי משתמש במטאפורות, חייב להשתמש במטאפורות, הרי זה חלק מהספרות. אנחנו לא משתמשים, לא מדברים על אנציקלופדיות, אנחנו מדברים על יצירה ספרותית. אז זאת הביקורת שלכם? אז עוד פעם המעבר הזה מהאובייקטיבי לסובייקטיבי, זה השיעור ספרות שמעבירים באופן עקבי. אומרים אל תאמינו להם, זה לא באמת מתאר את המציאות, לא יהיה לכם הרפתקאות. טוב, כולנו מבינים שלא יהיו לנו הרפתקאות כמו פרנסיס דרייק. אוקיי? זה מטאפורה. עכשיו, אלא מה? הם מבינים שלמטאפורה אין שום משמעות. אבל זה לא נכון. למטאפורה יכולה להיות משמעות, בפרט אם אתה כותב אותה בכתיבה לא קלוקלת אלא בכתיבה גבוהה יותר. אומרים מטאפורה יכולה לעורר רגשות נשגבים, יכולה לעורר איזה תחושות שאתה עומד מול אומנות מרשימה, וזה השיפוט הוא לא אם זה מתאר נכון את המציאות. דיברנו פעם על אומנות, נכון? על שירה. מה זאת שירה? אז אמרתי שם שהיה היה פנס בודד בקצה שכונה, אין פירושו שבאמת היה פנס בודד בקצה שכונה. זה משפט שבא לתאר אווירה. זה לא משפט שבא לתאר סיטואציה קונקרטית. בסדר? אז הפנס והשכונה יכול להיות שלא היו ולא נבראו, אבל תדמיין לעצמך שאתה נמצא בשכונה ישנה בתל אביב הקטנה עם פנס בודד וילדים משחקים כדורגל, עוד אין אינטרנט ואין שום דבר. על זה מדברים שם. בסדר? עכשיו, אם אתה כותב יפה, מה הרע בזה שזה לא מתאים למציאות כפשוטה? מה זה ביקורת ספרותית? זה שטויות. מה שקלוש בדבר הזה זה לא אי התאמה למציאות. הם חותרים לזה שכל מטאפורה זה סטייטמנט עליך. לא נכון. זה הנקודה. הנקודה היא שיש מטאפורות שכן יש להם יחס למציאות, רק לא למציאות כפשוטה, לא למציאות באופן פרוזאי. זה לא פרוזה, זה מטאפורה. בסדר? אז יש לך יחס למשהו, לאיזה שהם מימדים נשגבים במציאות, לא לתיאור עצמו אלא למשמעות של המציאות, לרגשות שהיא אמורה לעורר בך. עכשיו ספרות אמורה לחנך את הילדים שלו לעדן את הרגשות שלהם ושבאבחנה בין ספרות טובה וספרות גרועה, שיתעוררו בהם הרגשות הנכונים מול מפל נשגב, שיבינו שזה נשגב ולא רק יפה. אוקיי? וזה צריך, את זה אתה צריך לחנך אותם. ולא להסביר להם שהכל זה סטייטמנט עליך. כשאתה אומר שהכל זה סטייטמנט עליך, בעצם מה שאתה אומר זה שאין נשגב ואין יפה ואין כלום ואין ספרות. אין ספרות. יש רק תיאור עובדתי ובדיה, זה מה שיש. זה לימוד ספרות? זה פשוט איוולת הדבר הזה. הרי לימוד ספרות זה להבין איזה בדיה יש במשהו אמיתי. רק פנטזיות אנחנו מדברים. סיפור אמיתי זה צריך להתנצל, אז יש לנו סיפור סיפור אמיתי. ספרות זה בהגדרה סיפור לא אמיתי, אבל הוא בא להגיד לך משהו אמיתי על המציאות. הוא בא לגלות לך איזושהי זווית של הסתכלות שבמציאות כפשוטה היא כנראה לא עולה. אז מציירים מציאות דמיונית שדרכה אפשר להבין את זה יותר טוב. בסדר. הביקורת על לא יודע מה, על החטא ועונשו, זה שלא היה רסקולניקוב ולא הוא רצח? זה הביקורת הספרותית שלך על החטא ועונשו? זה פשוט השערות סומרות מהשטות הזאת. בסדר. הוא אומר ככה, עד לעת המודרנית ממש, נגיד. אבל יש סיבה שלישית ועמוקה יותר, אני כבר אסיים פה. סיבה שלישית ועמוקה יותר לגישה של גאיוס וטיטאיוס מהם צפו. אפשר ששניהם לא יהיה שום קושי להודות שחינוך טוב צריך לבנות רגשות מסוימים ולהרוס אחרים. אפשר אף שהשתדלו ליישם זאת, אך אין סיכוי שהדבר יצלח בידם. היבט החניכה בעבודתם, והיבט זה בלבד, הוא שיטביע באמת את חותמו. ואחת הם יעשו. כדי להבין את ההכרח הזה בבירור עלינו לסטות רגע מהנושא העיקרי ולהראות את מה שאפשר לכנות הקושי החינוכי של גאיוס וטיטאיוס. עד לעת המודרנית ממש האמינו כל המורים ואפילו כל בני האדם כי היקום הוא כזה שתגובות רגשיות מסוימות מצידנו יכולות להלום אותו או לא להלום אותו. מול מפל כזה ראוי לחוש ענווה. כן, זה מפל נשגב. מפל אחר הוא סתם מפל פשוט, אז הוא יפה. בסדר, אבל יש מפלים שמתאים לחוש מולם שגב ויש שלא. זה היה עד העת החדשה. מה שהוא קורא מודרני אני היום קורא רטרוספקטיבה פוסט-מודרני. אוקיי, כי הוא אנחנו מדברים על אמצע המאה ה-20. אז אפילו כל בני האדם כי היקום שיכולות להלום אותו. הם האמינו לאמיתו של דבר שהדברים אינם רק מושאים לדעתנו החיובית או השלילית עליהם, להערצה שלנו או לבוז שלנו, אלא אף יכולים להיות ראויים להם ממש. כך האמינו פעם המיושנים. קולרידג' הסכים עם התייר שקרא לאשד נשגב, לא בגלל שהוא היה בנוי כמוהו, אלא כי הוא הבין שאשד כזה באמת ראוי לתחושות שגב. וחלק על התיירת שקראה לו יפה, משום שהאמין כי טבע דומם הוא כזה שתגובות מסוימות יכולות להיות נכונות, תקינות או הולמות ביחס אליו יותר מאחרות. הנשגב צודק, היפה טועה. אתה יכול להגיד דברים כאלה גם על ביטויים רגשיים כמו נשגב ויפה. והוא האמין, בסוגריים בצדק, שהתיירים חושבים כמוהו. שניהם אגב, רק אחד דיווח על נשגב, השני דיווח על יפה. יש פה ויכוח, אבל שניהם טוענים בעצם טענה על המציאות, לכן יש פה צודק וטועה. אתם זוכרים בשיעורים הקודמים אמרתי שאם אני מדווח על רגש רליגיוזי והשני לא מדווח על רגש רליגיוזי אין לנו ויכוח. אנחנו רק בנויים אחרת. אם אני טוען שאני מאמין באלוקים והשני אומר שהוא לא מאמין באלוקים יש לנו ויכוח. אז אם אני מבין שתחושה רליגיוזית משקפת את קיומו של אלוקים, אז נכון שאני מבטא את זה באמצעים סובייקטיביים, באמצעות התחושות הרליגיוזיות שלי, אבל אני בעצם טוען טענה על העולם. אתם מבינים? מה שהוא אומר פה זה בדיוק כל מה שאני מדבר עליו כבר בשלוש פעמים האחרונות. הוא טען גם שהמושא ראוי לרגשות הללו. לולא הטענה הזאת לא היה כאן שום נושא להסכמה או למחלוקת. כמו במוסר, דיברנו על זה, כן? כשאני אומר זה לא מוסרי לרצוח פירושו של דבר שזה מעורר בי קבס כשאני רואה מישהו שרוצח. קבס כזה ב-ק, ע, ס. כשאני רואה מישהו רוצח. אז זה בעצם טענה עליי, כמו שאומרים החבר'ה האלה. אז מישהו אומר בסדר, ואני נשאר אדיש. לקחתי כדור קודם, עכשיו אני בנוי אחרת. בסדר. מה זה אומר? זה אומר משהו על המוסריות שלנו? כלום. זה רק אומר על איך אנחנו בנויים. בסדר? לעומת זאת, מי שמבין שיש מוסר ולא רק אמוציונליות, אז הוא בעצם רוצה לטעון שיש מעשים שראוי להתייחס אליהם בצורה של בוז או גינוי או קבס או משהו כזה ויש מעשים שלא. לפעמים יש לנו ויכוח אם המעשה הזה הוא כזה או כזה, אז זה ויכוח. ויכוח הוא לגיטימי כל עוד אנחנו מבינים שיש פה ויכוח. אבל אם הטענה היא רק זיבי זה מעורר קבס ובך זה מעורר התעלות, אבל זה רק דיווח עליי, אז אין לנו ויכוח. זה לא מוסר ואין לנו שום ויכוח ואין שום דבר. ואנשים לא מבינים את זה. אנשים חושבים שמספיק לדבר בשפה הסובייקטיבית והם יכולים להמשיך להתווכח. זה לא משנה, זה לא מפריע להם, כי בעולם הפוסט-מודרני הכל אפשרי. זה הדבר היחיד שיש. אנחנו נתווכח למרות שאין מקום לויכוח. מה זה משנה? אין משמעות לויכוח אמיתי, הרי אין באמת ויכוח אמיתי כי אין אמיתי ושקרי בכלל. אז זה מין עולם שבנה מין בלונים שלמים, ספרים, אנציקלופדיות, סדרות. ים של דיו נשפך על כלום. פשוט שטויות, נונסנס. וזה הכל מתחיל פה, זה הביקורת שלו ממש, זה עוד לפני שנולד ממש הפוסט-מודרניזם, הוא כבר מזהה את הניצנים. זו אגב רגישות מאוד יפה. היום קל לראות את זה, כשזה כבר קיים בכל מקום. הוא רואה את זה בספר לימוד ספרות לכיתה יא-יב והוא מבין מה הולך להיות פה. זה היה בחצי הראשון של המאה ה-20. מה שיצא מספרי הלימוד האלה זה מה שאנחנו מכירים היום. או נגיד היום כבר זה אפילו טיפה… נגיד היום זה כבר אפילו טיפה נסוג, אבל עד לפני עשרים שנה זה ממש היה מייאש. אוקיי, והוא ראה את זה כשזה ממש רק התחיל לקרום עור וגידים, לכן הביקורת הזאת מאוד יפה. טוב, אפשר להמשיך, פה אני כבר לא אמשיך, ואידך זיל גמור. הוא אחרי זה הוא פילוסופיה של העניין וזה רק התיאור הספרותי שדרכו הוא מציג את הבעיה וזה מה שדיברתי בעצם עד עכשיו. אז זה לא ממש ספר פילוסופיה, אבל הוא בטח מטפל בדברים עצמם, לא רק
[Speaker D] בדוגמאות שלהם.