אמונה – שיעור 15
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- המיון הקנטיאני של הראיות
- הראיה האונטולוגית ואנסלם
- מעבר לראיה הקוסמולוגית ומקומה בשיח התיאולוגי
- הגדרת אלוקים: פילוסופי מול דתי
- מתודולוגיה של ויכוח עם אתאיסטים
- הנחות הראיה הקוסמולוגית והבחנה בין טענת עובדה לתצפית
- דקארט, הקוגיטו, וקבילות ההנחה שמשהו קיים
- דייוויד יום ועקרון הסיבתיות
- קבלת הנחות לעומת הצדקתן
- קדמות העולם, המפץ הגדול ותיאוריות חלופיות
- פירכת “מי ברא את אלוקים” והרגרסיה האינסופית
- ניסוח מתוקן: סיבתיות לקונטינגנטי ועצירה באיקס אן
- היפוך תפקידים: רגרסיה אינסופית ככלי של המאמין
- למה רגרסיה אינסופית היא כשל: “צבים כל הדרך עד למטה”
- הסבר מעגלי והבחנה בין לא מוגבל לאינסופי
- הוכחה מול הסתברות וסיום
סיכום
סקירה כללית
הדובר ממיין בעקבות קאנט שלושה סוגי ראיות לקיומו של אלוקים וטוען שקאנט פוסל אותן ב״ביקורת התבונה הטהורה״, תוך שהוא מסכים שהראיה של אנסלם אינה באמת אונטולוגית אך עדיין עשויה להיות ראיה טובה אם הנחותיה סבירות. הוא פותח את הדיון בראיה הקוסמולוגית ומדגיש שהדיון הוא פילוסופי-דאיסטי ולא הוכחה לאלוקים הדתי של סיני, תורה ותפילין, ולכן נדרשת הגדרה מדויקת של מה מוכיחים. הוא מציג את הנוסח הסיבתי הפשוט, מעלה את פירכת ״מי ברא את אלוקים״ ואת בעיית הרגרסיה האינסופית, ומציע נוסח מתוקן שמגביל את עקרון הסיבתיות לקטגוריה מסוימת של דברים קונטינגנטיים/שבניסיוננו. הוא מצדיק את הטענה שרגרסיה אינסופית היא כשל הסברי בעזרת דוגמת ״צבים כל הדרך עד למטה״ ומסיים בהדגשה שכל הוכחה תלויה בסבירות ההנחות ולא בוודאות מוחלטת.
המיון הקנטיאני של הראיות
הדובר מחלק את הדרכים להגיע לקיומו של אלוקים לשישה או שבעה סוגים, ומציין שהמיון הקנטיאני כולל שלושה סוגים מרכזיים. הדובר מגדיר את הראיות האונטולוגיות כראיות המבוססות על ניתוח מושגי בלבד ללא הנחות עובדה, את הראיה הקוסמולוגית כראיה שמניחה עובדה כללית שקיים משהו בלי לקבוע את אופיו, ואת הראיה הפיזיקו-תיאולוגית כראיה שמניחה לא רק שקיים משהו אלא גם מאפיינים מסוימים כמו מורכבות ותכליתיות. הדובר אומר שקאנט טוען ששלושת הראיות אינן מחזיקות מים ב״ביקורת התבונה הטהורה״, והוא מציין שהראיה האונטולוגית נדונה בהרחבה בפגישות הקודמות.
הראיה האונטולוגית ואנסלם
הדובר מסכים עם קאנט שהראיה של אנסלם אינה באמת אונטולוגית משום שהיא נשענת על הנחות ולא על ניתוח מושגי בלבד. הדובר טוען שההנחות בראיה הזו אינן בהכרח הנחות עובדה פשוטות אלא גם הנחות על האופן שבו ההכרה או החשיבה פועלות. הדובר קובע שגם אם היומרה להוכיח על בסיס מושגי בלבד נכשלת, אין בכך כדי לשלול שהראיה טובה, משום שאם ההנחות סבירות גם המסקנה סבירה.
מעבר לראיה הקוסמולוגית ומקומה בשיח התיאולוגי
הדובר מציג את הראיה הקוסמולוגית כאחת הראיות המרכזיות בשיח התיאולוגי לצד הראיה הפיזיקו-תיאולוגית, וטוען שאפשר לשלב ביניהן לניסוח חזק יותר אך הוא מעדיף להתקדם בשני שלבים מתודולוגיים נפרדים. הדובר מייחס את הניסוח הראשוני של הראיה הקוסמולוגית לתומס מאקווינס במאה השלוש עשרה, ומציין שאחריו הוגים כמו אבן סינא ושפינוזה הציעו ניסוחים שונים ושנידונו פירכות ותשובות לאורך הדורות. הדובר אומר שהיום הוא מתחיל בניסוח ראשוני ופשוט ולאחר מכן יתקדם לערעורים ולשכלול.
הגדרת אלוקים: פילוסופי מול דתי
הדובר טוען שטיעונים לקיומו של אלוקים חייבים להניח הגדרה, ומביא את אנסלם שהגדיר את אלוקים כ״העצם המושלם או השלם ביותר שניתן להעלותו על הדעת״. הדובר קובע שהשאלה מה הוכח תלויה בהגדרה, ולכן אפשר לקרוא לאובייקט ״אלוקים״ או לא, אך מבחינה פילוסופית הוכחת העצם המוגדר היא העיקר. הדובר מתנגד לקפיצה מהוכחה פילוסופית לשאלות כמו התגלות בסיני, מתן תורה, תפילין, או ישו שהלך על המים, וקובע שזה לא רלוונטי בשלב הזה. הדובר מגדיר לצורך הראיה הקוסמולוגית את אלוקים כ״עילת מה שקיים״, כלומר הגורם שיצר את מה שקיים, ומדגיש שהזיהוי עם אלוקים הדתי הוא הקדמת המאוחר.
מתודולוגיה של ויכוח עם אתאיסטים
הדובר טוען שמומלץ מתודולוגית לנתק את הדיון מאלוקים הדתי משום שבדיון על סיני ומחויבות דתית בן השיח ייטה לדחות הנחות יסוד פשוטות רק מפני שהוא יודע לאן הן מובילות. הדובר מתאר מצב שבו אתאיסט עשוי לדחות את ההנחה שלכל דבר יש סיבה אף שבשיח רגיל היה רואה באמירה על אירוע ללא סיבה דבר מופרך. הדובר מציג את הניתוק כ״הבחנה אמיתית״ ולא כסמינר להחזרה בתשובה, ומוסיף שבסוף הוא יסביר מדוע בכל זאת יש קשר, אך כרגע הדיון נשאר פילוסופי בלבד.
הנחות הראיה הקוסמולוגית והבחנה בין טענת עובדה לתצפית
הדובר מציג נוסח סיבתי פשוט: כל דבר שקיים יש סיבה לקיומו, קיימים דברים, ולכן יש סיבה לקיומו של מה שקיים ולסיבה נקרא אלוקים. הדובר מבהיר שהראיה הקוסמולוגית נשענת על הנחות עובדתיות, ובהן ההנחה שמשהו קיים וההנחה שלכל דבר שקיים יש סיבה. הדובר מבחין בין טענת עובדה לבין טענה שהיא תוצאה של תצפית, ומביא דוגמאות כמו ״יש מיליארד נמלים בעולם״ וחוקי הטבע כדי להראות שטענות עובדה אינן חייבות להיות פרי תצפית ישירה. הדובר טוען שהפוזיטיביסטים מזהים בטעות בין שתי השאלות, ושאפשר לשאול מה מקור הידיעה גם אם זו אינה תצפית.
דקארט, הקוגיטו, וקבילות ההנחה שמשהו קיים
הדובר מציג אפשרות לצאת לטיעון הקוסמולוגי מתוך הקוגיטו של דקארט, ״קוגיטו ארגו סום״, משום שהוכחת קיומי מספיקה כדי לקבוע שמשהו קיים. הדובר קובע שהקוגיטו הוא טיעון כושל מפני שהוא לא באמת אונטולוגי ויש בו הנחות סמויות, אך טוען שזה לא קריטי לשימוש בהנחה. הדובר אומר שהעיקר הוא אם בני השיח מקבלים בפועל שמשהו קיים, משום שהנחות נמדדות בשאלה אם מקבלים אותן ולא אם הן הוכחו עד אינסוף. הדובר מוסיף שכולם מניחים גם שהשולחן קיים, גם בלי טיעון שמוכיח זאת, ולכן ההנחה הראשונה היא החלק הפשוט.
דייוויד יום ועקרון הסיבתיות
הדובר מציג את עקרון הסיבתיות כהנחה השנייה ומציין שזה לא בדיוק ״סיבה״ במובן טכני אלא בסוף מדובר בגורם יוצר. הדובר מביא את דייוויד יום שטען שאין מקור אמפירי למושג הסיבה ושאי אפשר לראות בתצפית את היחס הסיבתי עצמו, אלא רק סמיכות בזמן, כמו בעיטה בכדור ואחריה תנועת הכדור. הדובר משווה זאת ליחסים אחרים שלא נראים בעין כמו אבהות או אהבה, ומבדיל בין יחסים שניתנים לצפייה כמו ימין-שמאל וקודם-אחר כך לבין סיבתיות. הדובר אומר שיום מערער על הסיבתיות כ״המצאה״ הנובעת מהאופן שבו אנו מחווטים לחשוב, ולכן גם הכללה כללית שלכל דבר יש סיבה אינה נקבעת אמפירית.
קבלת הנחות לעומת הצדקתן
הדובר טוען שהערעור של יום על מקור אמפירי אינו מפיל את הראיה הקוסמולוגית אם בן השיח עדיין מקבל בפועל שיש סיבות בעולם ושיש סיבה לכל דבר. הדובר קובע שהוויכוח על הצדקת ההנחות חשוב רק אם בן השיח מוכן באמת להטיל ספק בהן, ולא אם הוא רק מצביע על שרירותיות כדי לחמוק מהמסקנה. הדובר דורש עקביות וטוען שאם בן שיח דוחה סיבתיות רק בהקשר של אלוקים אך לא בעבודה המדעית שלו, הוא עושה זאת ״רק בשביל הוויכוח״. הדובר מציג את זה כניתוח של מסגרת הדיון שמטרתו להפוך את הוויכוח ל״נקי״.
קדמות העולם, המפץ הגדול ותיאוריות חלופיות
הדובר מציין שהטיעון הפשוט נוטה להניח שהעולם לא קדמון, ומציג אפשרות אתאיסטית בסגנון אריסטו שלפיה העולם תמיד היה ולכן לא נוצר. הדובר אומר שיש מי שמשתמשים במפץ הגדול כדי לטעון שהעולם בן כארבעה עשר מיליארד שנה ולכן ערעור קדמות העולם נחלש, אך מוסיף שיש תיאוריות של ״עולם נושם״ ועולמות קודמים או מחזוריים. הדובר טוען שתיאוריות כאלה הן היפותזות שאין להן בסיס תצפיתי ברור ושאינן פשוטות יותר מהיפותזת אלוקים, ולכן הן אינן בהכרח אלטרנטיבה עדיפה. הדובר מוסיף שהמושג ״לפני המפץ הגדול״ בעייתי משום שהמפץ הגדול הוא תחילת ציר הזמן, ולכן הדיבור על ״שנייה קודם״ אינו מוגדר, ורק מוסיפים היפותזות של צירי זמן נוספים.
פירכת “מי ברא את אלוקים” והרגרסיה האינסופית
הדובר קובע שהנוסח הסיבתי הפשוט אינו מחזיק מים מפני שהוא מזמין את השאלה ״אם לכל דבר יש סיבה, מי ברא את אלוקים״. הדובר אומר שהוספת אלוקים כהסבר רק מסיגה את הבעיה צעד אחורה ומולידה שרשרת של ״אלוקים 2״, ״אלוקים 3״ וכן הלאה. הדובר מציג אפשרות של רגרסיה אינסופית ומציין שבעולם הפילוסופיה היא נחשבת כשל, משום שטיעון שנשען על שרשרת אינסופית של הנמקות נפסל. הדובר מוסיף שגם אם מישהו יקבל אפשרות כזו, בעיניו היא פחות סבירה מתיאוריה שבה אלוקים ברא את העולם, והוא מדגיש שבמסגרת כללי השיח הפילוסופי המקובל עצם פסילת הרגרסיה האינסופית כבר מעניקה יתרון לטיעון הקוסמולוגי.
ניסוח מתוקן: סיבתיות לקונטינגנטי ועצירה באיקס אן
הדובר מציע תיקון: לא ייתכן שלכל דבר יש סיבה, אך אפשר לטעון שלכל הדברים שבניסיוננו יש סיבה, או שלכל הדברים שקיומם אינו הכרחי יש סיבה. הדובר בונה את המהלך כך: יש דברים שבניסיוננו שקיימים, לדברים כאלה יש סיבה, ולכן קיימת סיבה שמכונה ״איקס אחת״. הדובר אומר שאם איקס אחת שייך לקטגוריית הדברים הקונטינגנטיים אז נדרשת לו סיבה נוספת, אך אם הוא אינו שייך לקטגוריה הזו אז הוא אינו דורש סיבה והדיון מסתיים בו. הדובר מוסיף שכיוון שרגרסיה אינסופית היא כשל, השרשרת חייבת להיעצר באיקס אן שאינו שייך לקבוצה, שקיים מכוח עצמו, והוא נקרא אלוהים במסגרת הדיון.
היפוך תפקידים: רגרסיה אינסופית ככלי של המאמין
הדובר טוען שבנוסח הראשוני הרגרסיה האינסופית שימשה כלי בידי האתאיסט להפלת הטיעון, אך בנוסח המתוקן היא הופכת לכלי בידי המאמין לבניית הטיעון. הדובר מתאר מהלך שבו האתאיסט טוען שרגרסיה אינסופית היא כשל כדי לתקוף, ואז כשמשתמשים בכך כדי לחייב עצירה באובייקט לא-קונטינגנטי הוא נוטה לחזור בו ולטעון שרגרסיה אינסופית ״לא נורא כל כך״. הדובר אומר שזה איננו תרגיל רטורי דמגוגי אלא דרישה לעקביות: אם רגרסיה אינסופית היא כשל אז יש לקבל את מסקנותיה, ואם אינה כשל יש לנהל דיון אחר.
למה רגרסיה אינסופית היא כשל: “צבים כל הדרך עד למטה”
הדובר מביא דוגמה שמיוחסת לוויליאם ג׳יימס על פיזיקאי יווני שמסביר שהעולם עומד על צב, ואז על צב שני, שלישי, עד אינסוף, ולבסוף אומר ״יש צבים כל הדרך עד למטה״. הדובר טוען שהסבר כזה אינו מתקבל כי הוא מצהיר שיש הסבר אך אינו מציג אותו בפועל, שכן כדי להציג הסבר צריך להגיע לנקודת יסוד שממנה עולים עד למוסבר. הדובר קובע שהסבר צריך להתחיל מה״למטה״ ולהגיע למעלה, אך ברגרסיה אינסופית אין ״צב תחתון״ ואין נקודת התחלה. הדובר מבחין בין אינדוקציה מתמטית שמתחילה ב״אחד״ ומתקדמת הלאה לבין ניסיון להתחיל ב״אינסוף״ ולחזור ל״אחד״, וטוען ש״אין דבר כזה להתחיל ממינוס אינסוף״ ולכן לא ניתן להציג כך הסבר שלם.
הסבר מעגלי והבחנה בין לא מוגבל לאינסופי
הדובר מקבל הערה על ״ישיבת סופית״ בבני עקיבא שבה יוצרים מעגל, ומקשר זאת להבחנה של איינשטיין בין לא מוגבל לבין אינסופי, תוך שהוא אומר שמעגל אינו מוגבל אך אורכו סופי. הדובר מוסיף שהסבר מעגלי גם הוא אינו הסבר, משום שהוא נועץ את קיום העולם בעולם עצמו. הדובר מביא אמירה ״אם לא היה אלוקים היה צריך להמציא אותו״ כתיאור של כך ששתי האופציות—אינסופיות או מעגליות—אינן מספקות הסבר.
הוכחה מול הסתברות וסיום
הדובר נשאל אם ההנחה הקוסמולוגית היא הוכחה או הסתברות, והוא משיב שאינו מבדיל בין השניים משום שכל הוכחה מבוססת על הנחות והערכת סבירותן. הדובר טוען שרק טיעונים אונטולוגיים היו יכולים להימנע מכך, אך הוא סבור שאין טיעונים אונטולוגיים תקפים לאחר הדיונים הקודמים. הדובר מסכם שאין ״מאה אחוז״ בשום דבר, ומוסיף כאפשרות אירונית ש״אולי זה הדבר היחיד שהוא בטוח, שאין שום דבר בטוח״, ואז נפרד ב״שבת שלום״.
תמלול מלא
בואו נתחיל. בהתחלת הסדרה הזאת, הגדרתי או מיינתי את הדרכים להגיע לקיומו של אלוקים לשש או שבע דרכים, שישה או שבעה סוגים. הראשון, המיון הקנטיאני מכיל שלושה, שלוש דרכים מתוכן. שלוש או שלושה זה הסוגיה בתחילת קידושין, אם דרך זה זכר או נקבה. בכל אופן, הסוג הראשון של קאנט היה הראיות האונטולוגיות, ראיות שמבוססות על ניתוח מושגי בלבד, בלי להניח איזשהן הנחות עובדה או הנחות על המציאות. הסוג השני של קאנט זה הראיה הקוסמולוגית שבה אנחנו נתחיל היום. ראיה קוסמולוגית זאת ראיה שמניחה הנחת עובדה, כן מניחה הנחת עובדה, זה לא רק ניתוח מושגי. אבל היא מניחה הנחת עובדה מאוד כללית, הנחה שקיים משהו. זהו, בלי לומר שום דבר על המשהו הזה שקיים. הראיה הפיזיקו-תיאולוגית זה הסוג השלישי. זאת ראיה שמתחילה מהנחה שקיים משהו בעל אופי מאוד מסוים, משהו מורכב, משהו שנראה תכליתי, לא משנה, יש כל מיני גרסאות לראיה הזאת, אבל זאת ראיה שמבוססת על הנחה עובדתית שמשהו קיים פלוס איזשהם מאפיינים של הדבר הזה שקיים. ולכן זה סוג שלישי. קאנט טוען ששלושת הראיות האלה לא מחזיקות מים בביקורת התבונה הטהורה. הראיה האונטולוגית הראשונה עסקנו בה די בהרחבה בפעמים האחרונות, ובסופו של דבר אני מסכים עם קאנט, כמו שהראיתי שם, אני מסכים עם קאנט שהראיה היא לא אונטולוגית. זאת אומרת, זה לא רק ניתוח מושגי, יש שם הנחות. אבל אפילו במישור המתודולוגי, זאת ראיה מפתיעה כי ההנחות האלה הן לא הנחות עובדה פשוטות, הן הנחות עובדה על איך ההכרה שלי או החשיבה שלי עובדת. אולי יש גם איזושהי הנחת עובדה, לא משנה, יש שם ניואנסים דקים יותר. דבר נוסף, שגם אם הראיה הזאת היא לא ראיה אונטולוגית, עדיין זה לא אומר שהיא לא ראיה טובה. זאת אומרת, יכול להיות שהיומרה של אנסלם להציג ראיה שמבוססת על ניתוח מושגי בלבד נפלה. זאת אומרת, זה לא מבוסס רק על ניתוח מושגי. אז זה מבוסס על הנחות, אבל עדיין, גם אם זה מבוסס על הנחות, אם ההנחות הן סבירות, אז המסקנה גם היא סבירה. זאת אומרת, זה לא אומר שההנחה איבדה מערכה אם היא מאבדת את האופי האונטולוגי שלה. אז זה כל זה דיברנו בשיעורים האחרונים, בפגישות האחרונות. היום אני רוצה להתחיל עם הראיה הקוסמולוגית, שהיא כבר מתחילה להתקרב לראיות שאנחנו פוגשים בהן יותר בשיח התיאולוגי. הראיות המרכזיות בשיח התיאולוגי זה הראיה הקוסמולוגית והפיזיקו-תיאולוגית. בעצם אני חושב שאפשר לשלב אותם ביחד ולייצר מהם איזשהו ניסוח משולב יותר חזק, אבל מבחינת המתודולוגיה אני מעדיף לפרק את ההתייחסות לשני שלבים שונים. אני אתחיל עם הראיה הקוסמולוגית, ובהמשך, לא היום, בהמשך נדבר על הראיה הפיזיקו-תיאולוגית. הראיה הקוסמולוגית מתחילה מתומס מאקווינס במאה השלוש עשרה, מלומד נוצרי במאה השלוש עשרה, והוא בעצם הציג את הניסוח הראשוני של הראיה הזאת, אבל אחריו זה עבר, אבן סינא ושפינוזה וכל מיני הוגים לאורך הדורות הציעו לה ניסוחים שונים. היו פירכות, תשובות על הפירכות. הראיה הזאת היא ראיה עתיקה ויש עליה הרבה דיון, דיון פילוסופי. עכשיו אני רוצה אולי להתחיל בניסוח ראשוני של הראיה הזאת. אז בניסוח סיבתי פשוט של הראיה הזאת, בנוי כך: הנחה ראשונה, כל דבר שקיים. יש סיבה לקיומו, זאת אומרת משהו יצר אותו. הנחה שנייה, קיימים דברים. אתם רואים פה ההנחה היא שרק הם קיימים, אני לא מניח מאומה על האופי של הדברים האלה, לכן זה הראיה הקוסמולוגית. קיימים דברים, היקום, אני עצמי, לא משנה מה שלא תחליטו להניח, אבל משהו קיים, על זה כולנו נסכים. אז אם כל דבר שקיים יש סיבה לקיומו ויש משהו שקיים, מסקנה: יש סיבה לקיומו של מה שקיים, ולסיבה הזאת נקרא אלוקים. וכאן, אבל פה, אבל פה הנחה שהעולם לא לעולם, שזה היה קיים פוראבר. אני עוד אגיע, עוד אגיע לכל מיני פירכות על הראיה הזאת, זה רק הצגה ראשונית של הטיעון. אני רק רוצה שנשים לב שכמו שאמרתי כבר, טיעונים לקיומו של אלוקים צריכים להניח איזושהי הגדרה, והראיתי שאנסלם הקפיד להקדים הגדרה לפני שהוא מציג את הטיעון שלו. מה אנסלם הניח? מה אנסלם הגדיר בתור אלוקים? העצם המושלם או השלם ביותר שניתן להעלותו על הדעת. זה הגדרה של אלוקים, ועכשיו אפשר לדון האם יש לי טיעון לקיומו, פירכות, להגיע למסקנה כזו או אחרת. אבל מה שהוכחנו זה את קיומו של העצם המושלם. אפשר לקרוא לו אלוקים או לא אלוקים, אבל זה מילים. כשאני דן בשאלה את מה הוכחתי, הוכחתי את קיומו של העצם המושלם. תקרא לו אלוקים או אל תקרא לו אלוקים, זה לא משנה. כי הרבה פעמים אחרי שמציגים טיעון לטובת קיומו של אלוקים מיד עולה השאלה: רגע רגע רגע, אבל מי אמר שהוא התגלה בסיני, נתן תורה, לא יודע מה, או הלך על המים אצל ישו? אני לא יודע בדיוק מה. איך הגעת מזה לאלוקים? המושג הדתי המסורתי שנקרא אלוקים. אז אני כבר הזכרתי את זה נדמה לי ואני אומר שוב: אני לא מגיע. אני מדבר כרגע על סוגיה פילוסופית גרידא, לא קשור לאמונות דתיות כאלה או אחרות. השאלה האם קיים עצם שאפשר לקרוא לו אלוקים או משהו אחר שאפשר להוכיח את קיומו. לא משנה איך קוראים לו, תקראו לו ינקל'ה, זה ממש לא חשוב. לכן הדיון הזה של רגע אבל מי אמר שהוא נתן תורה ורוצה שאני אניח תפילין הוא לא רלוונטי לדיון. אני מדבר עכשיו על דיון פילוסופי גרידא. ולכן חשוב מאוד להגדיר מי זה האלוקים שאת קיומו אני מניח, כי אם זה היה אלוקים הדתי, אז אני מבין, זה שהתגלה בסיני ונתן לנו תורה, זה מה שאנחנו רוצים להוכיח את קיומו. אז בסאבטקסט מאוד ברור מי זה האובייקט הזה שאנחנו מוכיחים את קיומו, אבל אם אני מתעלם מההיבט הדתי ואני עוסק בשאלה הפילוסופית, התיאולוגית, הדאיסטית, לא התאיסטית, כן? לא אלוהים במובנו הדתי אלא אלוהים במובנו הפילוסופי שאת קיומו אני רוצה להוכיח. אז אנסלם הגדיר: זה העצם ששלם יותר ממנו לא ניתן להעלות על הדעת. זה הגדרה של האובייקט שהוא הציע והוא ניסה להוכיח את קיומו. מהו האלוקים שאותו אני מגדיר לצורך הראיה הקוסמולוגית? עילת מה שקיים, עילת הקיום של מה שקיים, לא משנה מה אנחנו מניחים שקיים, זאת אומרת הדבר שיצר את מה שקיים. זאת ההגדרה ושוב פעם זה לא בהכרח צריך להיות האובייקט המושלם שאנסלם דיבר עליו ובטח לא האובייקט שהתגלה בהר סיני ונתן תורה, אם בכלל היה מישהו כזה. הזיהוי הזה הוא זיהוי שאני לא מחויב לו בדיון הפילוסופי. אחרי שנגמור את הדיון הפילוסופי ואני אוכיח את קיומו של אלוקים במובן הזה, בהגדרה הזאת, אפשר להתחיל לדון האם יש קשר והאם אפשר להראות שהוא גם התגלה בסיני ונתן תורה וכולי, אבל זה הקדמת המאוחר. אני כרגע עוסק בשאלה פילוסופית גרידא, לא קשורה לאלוקים במובנו הדתי. אני אומר, בסוף המהלך אני עוד אסביר למה בכל זאת ישנו איזשהו קשר, אבל כרגע חשוב לי לנתק את הדיון. אגב, גם במובן המתודולוגי כשיש לי כבר לא מעט ניסיון, כשמתווכחים עם אתאיסטים ומדברים איתם על ראיות לקיומו של אלוקים, מאוד מאוד מומלץ לעשות את הניתוק הזה, כי ברגע שאנחנו מתווכחים על אלוקים שהתגלה בסיני אתם תראו איך ששום הנחת יסוד לא מקובלת עליו, סבירה ככל שתהיה. הוא היה מאשפז את מי שלא מקבל את הנחת היסוד הזאת, אבל בדיון כזה הוא פתאום אומר: לא לא, אני לא מקבל הנחה כמו לכל דבר יש סיבה. תנסו להציע לאתאיסט איזושהי אמירה שמשהו מסוים קרה בלי סיבה, הוא יאשפז אתכם, אבל אם תראו לו שבראיה לקיומו של אלוקים צריך את ההנחה שלכל דבר יש סיבה, הוא מיד יגיע למסקנה. שהוא לא מקבל את ההנחה הזאת. והסיבה לזה היא, והסיבה, כן, גם לזה יש סיבה, הסיבה לזה היא שהוא יודע לאן זה מוביל אותו בסוף, זה מוביל אותו בסוף למתן תורה בהר סיני, מחויבות דתית וכל מיני דברים חשוכים מהסוג הזה, ולכן אפילו מתודולוגית, למרות שזה גם נכון אמיתית מהותית, אבל אפילו מתודולוגית חשוב מאוד לתחם או לדחום את הדיון למישור הפילוסופי. אני לא עוסק באלוהים דתי, בוא נדבר האם קיים אובייקט כזה במובן הפילוסופי, לא סיני, לא תפילין, לא שום דבר אחר. בסדר? אני רק, לא תורה, לא כלום, אני רק רוצה לדון, סוגיה פילוסופית, שאז אתה יכול לבוא אליה יותר נקי, כן יותר טבולה ראסה. אתה לא נמצא בעמדת התגוננות שגורמת לך לכפור בכל מיני הנחות יסוד למרות שהן נורא פשוטות, זה תמיד הופך להיות ויכוח לא ענייני. אני חושב שבמובן הזה זה הופך את הדיון להרבה יותר נקי. אחרי שהוכחתי את ה, אחרי שנסכים על קיומו של אלוהים במובן הפילוסופי נתקדם הלאה ונראה מה זה אומר במובן הדתי. אני חושב שיש לזה תרומה גם למישור הדתי, אבל אבל מאוד נכון גם מהותית וגם מתודולוגית לא להצביע על זה, אלא להתחיל בהתחלה בדיון פילוסופי. אוקיי? לא, זה לא סמינר למחזירים בתשובה כאן, אני אני מסביר את זה כאיור, כאילוסטרציה להבחנה אמיתית שאני עושה. כן, זה לא הדרכה איך לעבוד על אנשים, אלא ההבחנה הזאת היא הבחנה אמיתית. אני באמת עוסק כרגע רק באלוהים הפילוסופי. אני רק אומר בסוגריים, דעו לכם שבהמשך אני אטען שיש קשר בין השאלה הזאת לבין האלוהים הדתי, אבל מה זה משנה? כרגע אני רוצה לדון בשאלה הזאת. אוקיי? זאת הערה ראשונה. צריך להגדיר את המושג אלוהים והגדרתי אותו פה לצורך הדיון: אלוהים זה עילת המציאות או עילת מה שקיים, מי שיצר את מה שקיים. עכשיו, ההנחה, כמו שאמרתי, של הטיעון הזה זה שקיימים דברים. זאת הנחת עובדה. להבדיל מהטיעון האונטולוגי, בטיעון הזה על השולחן יש גם הנחת עובדה, הנחה על משהו שקורה בעולם, כן שקיימים דברים. בנוסף, יש עוד הנחה, שכל דבר שקיים יש סיבה לקיומו. מה זה? זאת הנחת עובדה? כן, בפשטות כן. כל דבר שקיים יש משהו שיצר אותו. זאת טענה על המציאות, טענת עובדה. לא, אני לא אומר שהטענה הזאת היא תוצאה של תצפית, זאת אומרת שראיתי אותה בעיניים, על זה עוד נדבר בהמשך. אבל זאת טענה שטוענת משהו על העולם. בסדר? הזכרתי את זה אני חושב במבוא לאמונה. נגיד שאני טוען שיש מיליארד נמלים בעולם. זאת טענת עובדה, כי אני טוען עובדה כלשהי על מה שקורה בעולם. ברור שזאת לא תוצאה של תצפית, זה לא תוצאה של זה שצפיתי בכל הנמלים, ספרתי אותם והגעתי למיליארד. זאת אומרת, השאלה אם הטענה היא תוצאה של תצפית והשאלה אם הטענה היא טענת עובדה הן שתי שאלות שונות. להבדיל ממה שחושבים הפוזיטיביסטים, הם מזהים את שתי השאלות, אבל זה לא נכון. זה שאלות נפרדות לחלוטין. אפשר לשאול מאיפה אתה יודע את העובדה אם זה לא תוצאה של תצפית. בסדר, זה שאלה טובה, אבל קטגורית להגיד שמשהו טענת עובדה ולהגיד שמשהו תוצאה של תצפית זה לא אותו דבר. כן, חוקי הטבע הם טענות עובדה, הם טענות משהו על העולם, אבל הם לא תוצאה של תצפית. התצפית הייתה על מקרים ספציפיים, חוק הטבע עוסק במכלול המקרים, במכלול התופעות. לא ראיתי את כל מכלול התופעות שעליהן חוק הטבע מדבר, ובכל זאת אני טוען את הטענה הזאת, אז הטענה הזאת היא טענת עובדה אבל היא לא תוצאה של תצפית, לא של תצפית בלבד. תצפית על דוגמאות, אבל הדוגמאות כשלעצמן לא נותנות לי את חוק הטבע. אתה יכול להוכיח את זה? לא שומע? אתה יכול להוכיח את זה? טענה אקסיומה, זה טענה מוקדמת שאתה לא הולך להוכיח אותה, אתה רק מעלה השערה. לגבי מה? איזה טענה אתה מתכוון? לגבי שכל עצם יש לו בורא, יש לו מי שיצר אותו. נגיע, נגיע, זה כבר עירורים. אני כרגע רק רוצה להבהיר את התשתית שעליה מבוסס הטיעון, אז נגיע לעירורים האלה. אוקיי. אז יש לנו פה בעצם שתי הנחות עובדתיות, הנחה אחת זה שמשהו קיים והנחה שנייה. שלכל דבר שקיים ישנה סיבה. עכשיו בהחלט יש מקום לדון בשאלה מאיפה אנחנו מוציאים את שתי ההנחות האלה? וזה כבר מוביל לשאלה שלך הקודמת. מאיפה אנחנו יודעים את הנחות העובדה האלה? אז אני אתחיל עם הטענה שמשהו קיים. דקארט בנה את הדרך שלו להגיע לאלוקים, אחת הדרכים להגיע לאלוקים, על עקרון הקוגיטו שלו. זאת אומרת הרי הקוגיטו שלו, קוגיטו ארגו סום, כן, אני חושב משמע אני קיים. הקוגיטו מוכיח את קיומי, שאני קיים. עכשיו זה מספיק בתור הנחה לטיעון הקוסמולוגי. אם אני קיים אז זה אומר שיש משהו שקיים, אני. ועם כך צריך להיות משהו שיצר אותי, אז כנראה יש אלוקים או יש משהו שיצר אותי. זאת אומרת אפשר היה לצאת לטיעון הקוסמולוגי מתוך הקוגיטו של דקארט. הקוגיטו של דקארט מוכיח שאני קיים, אגב מוכיח לכאורה באופן אונטולוגי, זאת אומרת באופן ניתוח מושגי בלבד בלי תצפית. אבל אחרי שאני כבר הגעתי למסקנה שאני קיים, עכשיו אפשר להפעיל את הטיעון הקוסמולוגי ולהגיע למסקנה שיש אלוקים, שמישהו, משהו או מישהו ברא אותי. אבל טיעון הקוגיטו של דקארט הוא טיעון כושל. הוא לא באמת מצליח להוכיח את זה שאני קיים באופן אונטולוגי. ולכן השאלה אם אפשר לבנות על זה. אז כאן אני אעיר שתי הערות. הערה ראשונה מה שהערתי על הטיעון של אנסלם, ולכן המתודולוגיה לעבור מהטיעון של אנסלם לטיעון הזה היא חשובה, כי למדנו ממנה דברים גם אם בסוף אולי לא אימצנו אותה, אבל למדנו ממנה דברים. הטיעון של הקוגיטו, הכשל של דקארט הוא כשל שנובע מזה שהטיעון הוא לא באמת טיעון אונטולוגי. הוא לא באמת מבוסס על ניתוח מושגי בלבד. יש בו הנחות סמויות. וכמו שאמרתי על אנסלם, העובדה שיש הנחות רק אומרת שהטיעון הוא לא אונטולוגי, אבל היא לא אומרת שהטיעון לא נכון. ורק כשאני אשאל אתכם, כל אחד מכם, האם אתה חושב שאתה בעצמך קיים? אני מניח שכולכם תענו לי בתשובה חיובית. אז מה אכפת לי אם יש לכם הוכחה לזה או לא? אם אתם מאמינים בזה, אני יכול להשתמש בזה כהנחה שעליה אני אבנה את קיומו של אלוקים. זה בכלל לא משנה אם טיעון הקוגיטו הוא תקף ואם הוא אונטולוגי או לא. מה זה? בלי טיעון הקוגיטו. אני אומר הרי כל אחד מאיתנו מסכים שמשהו קיים. לא משנה כרגע אם בצדק או לא בצדק, אבל ברור שאנחנו מניחים את זה. ברגע שאנחנו מניחים את זה, זאת הנחה קבילה שעליה אני יכול לבנות טיעון. למה אתה מניח את זה? תשאל את עצמך למה אתה מניח את זה, מה אכפת לי. אני אבל יכול לצאת מנקודת המוצא שאתה חושב שמשהו קיים כי זה באמת מה שאתה חושב. אוקיי, לכן אני פטור מלהוכיח לך את ההנחה הזאת כי ההנחה הזאת אתה מסכים לה. מעבר לזה, סתם אני אומר, עזבו אותי עצמי, ברור שאני עצמי קיים, אבל השולחן שלפניי גם קיים, אני מניח שגם על זה כולנו נסכים. אז עזבו, אין לי טיעון שמוכיח את קיומו של השולחן, אבל כל אחד מאיתנו מניח שהשולחן הזה קיים. זאת הנחה שסבירה בעיני כולנו, זה הכל. הנחות נמדדות באופן הבא, באופן הזה, לא משנה אם יש להן הוכחה אלא בשאלה אם אני מקבל אותן. אם אני מקבל אותן מצוין, עכשיו אני יכול לבנות הוכחה שמבוססת על ההנחות האלה. לא סביר שכל הנחה תצטרך בעצמה להיות מסקנה של טיעון שמבוסס על הנחות קודמות, איפה זה יעצור? לכן ברור שאנחנו מתחילים מהנחות מסוימות ומה שדרוש זה שאנחנו נקבל אותן. למה אנחנו מקבלים אותן? כל אחד שייתן לעצמו את הדין וחשבון שלו, זה ממש לא משנה. לכן ההנחה שמשהו קיים היא החלק הפשוט של העניין. אוקיי? השאלה היא מה קורה עם ההנחה שלכל דבר שקיים יש סיבה. גם כאן צריך להבין, במובן הזה זה לא בדיוק סיבה כמו יוצר, יש בעצם יוצר. היוצר יכול לעבוד דרך סיבות אבל בסופו של דבר יש איזה שהוא גורם שיוצר את הדבר. אבל כרגע אני עוזב את זה, אולי נגיע לזה בהמשך להבחנה הזאת. זה העקרון הזה שלכל דבר ישנה סיבה, זה מה שנקרא עקרון הסיבתיות. עכשיו למרבה ההפתעה, ואני חושב שהזכרתי את זה, נדמה לי, אני לא בטוח אם בסדרה הזאת, הזכרתי את זה בהקשרים אחרים, דייויד יום הראה שעקרון הסיבתיות בעצמו אין לו מקור אמפירי. הוא לא תוצאה של תצפית. אנשים חושבים שאת עקרון הסיבתיות אני גוזר כמו את כל חוקי הטבע. אני רואה מקרים מסוימים שבהם אירוע א' גרם לאירוע ב', אני רואה שבכל האירועים אני תמיד מוצא סיבה שחוללה את האירוע, ואז אני עושה הכללה ואני אומר אז כנראה לכל דבר ישנה סיבה. כמעט כמו המהלך המדעי. אני רואה שגופים נופלים לכדור הארץ, גוף א', גוף ב', גוף ג', אני רואה שאין יוצאי דופן, אז כנראה שכל הגופים, גם אלה שלא צפיתי בהם, יפלו לכדור הארץ. אוקיי, הכללה מדעית סבירה. אלא מה? שאני אמנם רואה שגופים נופלים לכדור הארץ, את זה אני רואה בעיניים. אבל איך אני יכול לראות מקרה מסוים שאירוע א' היה סיבתו של אירוע ב'? דייוויד יום אומר אין דרך לראות את זה. נגיד שאני בועט בכדור והכדור עף. אז אני בדרך כלל מפרש את זה שהבעיטה הייתה הסיבה לכך שהכדור עף. מי אמר? מה ראיתי בעיניים? מה שראיתי בעיניים זה שקודם הייתה בעיטה ואחרי זה הכדור עף. זה מה שראיתי בעיניים. להגיד שהבעיטה היא הסיבה לכך שהכדור עף, זאת פרשנות שלי. נכון, כל מה שראיתי זה סמיכות הזמן. בעיניים אני לא יכול לראות יחסים. בעיניים אני לא יכול לראות שא' הוא סיבתו של ב'. בעיניים אני גם לא יכול לראות שא' הוא אבא של ב'. בעיניים אני גם לא יכול לראות שא' הוא אוהב את ב'. אני יכול לראות ביטויים מעשיים ליחסים האלה, אבל את היחסים עצמם אני לא יכול לראות. ולכן בעצם קביעה בדבר יחס, יחס מהסוג הזה אני מתכוון. שא' הוא מימין לב', זה יחס מרחבי, את זה אני יכול לראות. או שא' קודם לב' זה יחס זמני, גם את זה אני יכול לראות. אבל את זה שא' הוא סיבתו של ב', את זה אני לא יכול לראות בעיניים. זאת פרשנות. אני רואה שנותנים בעיטה והכדור עף, מישהו אחר נותן בעיטה ושוב פעם הכדור עף, אז אני עושה איזושהי פרשנות ואני אומר כנראה שהבעיטה היא הסיבה לכך שהכדור עף. אבל דייוויד יום טוען שהמושג סיבה הוא כולו המצאה שלנו. אין לו מקור בניסיון, בתצפית, אין לו מקור אמפירי. ולכן גם הפרשנות להשתלשלות שאירוע א' הוא סיבתו של אירוע ב', גם היא בעצם המצאה או פנטזיה שלנו. אין לה מקור אובייקטיבי, זה סתם החלטה, שהיא החלטה שלנו. ואם זה כך לגבי כל מקרה מסוים שבו אנחנו צופים, אז זה וודאי נכון לגבי החוק הכללי שאומר שלכל דבר צריכה להיות סיבה, כי הוא הכללה של המקרים הפרטיים שלגביהם קבעתי קשר סיבתי. ואם במקרים הפרטיים אין לי דרך לקבוע את זה, אז גם את החוק הכללי אני לא יכול לקבוע בעצם. ולכן דייוויד יום בעצם ערער על מושג הסיבתיות ועל עקרון הסיבתיות. הוא אמר ששני הדברים האלה זאת המצאה אנושית. אנחנו מחובתים בראש באופן שככה נוטה לחשוב בצורה סיבתית ולכן אנחנו עושים פרשנויות כאלה למה שקורה בעולם. אבל העולם לא חייב לנו כלום, הוא היה כאן קודם כבר אמרתי את זה. מארק טוויין. הטענה ש… זה שאנחנו בנויים באופן כזה זה לא אומר שזה באמת מה שקורה בעולם. ולכן אומר דייוויד יום, דווקא כאמפיריציסט, כמי שנצמד לתצפיות, אז הוא אומר סיבתיות ועקרון הסיבתיות הם לא מושגים שאמפיריציסט יכול לקבל. הם לא תוצאה של תצפית. זה מצד אחד. האם הדבר הזה מערער את הטיעון הקוסמולוגי? לכאורה כן, כי הוא מניח שלכל דבר יש סיבה, הוא מניח את עקרון הסיבתיות. אבל בפועל נדמה לי שלא. וההסבר לזה הוא בדיוק כמו ההסבר שנתתי בהנחה הראשונה. כל מה שדייוויד יום הראה זה שאין לנו מקור תצפיתי למושג סיבה ולחוק הסיבתיות. מקבל. אבל אותי זה לא מעניין מה המקור לזה שאני חושב על סיבות ושאני מאמץ את עקרון הסיבתיות. השאלה היא אם בפועל אני מאמץ. האם אני… אני שואל את בן השיח שלי, אתה חושב שיש סיבות בעולם? אני מניח שרובם ככולם יגידו כן. האם אתה חושב שלכל דבר בעולם יש סיבה? גם על זה הוא יענה כן. אז מה אכפת לי אם הדבר הזה הוא לא תוצאה של תצפית? בדיוק כמו שמה אכפת לי אם הקיום שלי הוא לא תוצאה של עקרון הקוגיטו או של ניתוח מושגי? אני מה שאני צריך לצורך הטיעון הקוסמולוגי זה שבן השיח שאיתו אני מדבר מקבל את שתי ההנחות האלה. לא אכפת לי אם הוא צודק בזה, לא צודק בזה, למה הוא מקבל את ההנחות האלה, האם הוא מקבל? לא מעניין. האם זה כן, זה הדבר היחידי שמעניין. את הדבר היחידי שחשוב זה האם הוא מקבל את זה. אם הוא מקבל את זה, אני יכול לבנות על זה ולהמשיך הלאה. ולכן כל הדיונים בשאלה אם ההנחות האלה נכונות או לא נכונות הם בעלי משמעות מוגבלת. כי אם אתה בסוף חושב שהן נכונות, אז מה אכפת לי אם זה לא מוצדק ואין לזה מקור אמפירי וכל מה שאתה רוצה. אם אתה חושב שזה נכון, אז אני בונה את הטיעון שלי על זה. אני מדבר איתך, לא עם דייוויד יום. בסדר, אז לכן עוד פעם צריך לשים לב טוב, זה פשוט קצת מיומנות בסכולסטיקה, כן, בוויכוחים ובלוגיקה של וויכוחים. הוויכוחים על ההנחות יש להם משמעות אך ורק אם בן השיח שלי מוכן להטיל ספק בהנחה. אבל אם הוא רק מראה לי שההנחה הזאת שרירותית ואין לה מקור אמפירי, אז מה זה מעניין? אני אשאל אותך אתה צודק, אתה מקבל אבל את ההנחה הזאת? אם אתה מקבל אז עזוב אותי באמא שלך. אתה מקבל את ההנחה הזאת, אז בוא זהו, אני בונה עליה. מה אכפת לי עכשיו האם היא מוצדקת ולמה היא נכונה? אז היא לא נכונה. אבל אתה מקבל אותה? אם אתה מקבל אותה אני אראה לך שממנה נגזרת מסקנה כזאת וכזאת. זה הכל, אתה צריך לקבל גם את המסקנה. וזה די אם אתה מוכן להטיל ספק בהנחה הזאת בגלל הערעורים שלך, זה משהו אחר, זה כבר וויכוח אמיתי. כי פה אתה אומר רגע, רגע, רגע, אני בכלל לא בטוח שאני מקבל את ההנחה הזאת. בסדר גמור. אבל אז אני ארצה לשמוע ממך האם אתה לא מקבל את ההנחה הזאת גם בעבודה המדעית שלך. האם גם שם אתה דוחה את העיקרון שלכל דבר צריכה להיות סיבה, כי הרי אתה אומר שאתה לא מקבל את ההנחה הזאת. בדרך כלל זה לא יהיה המצב. אז אם זה לא יהיה המצב, אז זה בעצם אומר שאתה עושה את זה רק בשביל הוויכוח. אתה כן מקבל את ההנחה הזאת. אז פה זה ניתוח מאוד חשוב של מסגרת הדיון. אוקיי, בוא נמשיך הלאה. הדיון הזה, כן, יש אולי אולי הערה על מה שפרופסור טורקל אמר קודם. יש פה באמת איזושהי הנחה שהעולם נברא, שהוא לא אינסופי בזמן, ולכן אני שואל, אני אומר שמשהו כנראה יצר אותו. אז פה אני עוד אגיע לזה בהמשך, אני רק אעיר איזושהי הערה. יכול לבוא אתאיסט כלשהו ולהגיד לא, העולם הוא קדום כמו אריסטו, הוא תמיד היה. ולכן אין צורך לדון בשאלה מי יצר אותו כי הוא לא נוצר אף פעם, הוא תמיד היה. אז כאן יש כאלה ששולפים מהבוידם דווקא את הפיזיקה העכשווית, המודרנית, של המפץ הגדול. והטענה היא שכיוון שמדעית הגענו למסקנה שהעולם הוא לא קדום, הוא בן ארבעה עשר מיליארד שנה בערך, אז הערעור של אריסטו של קדמות העולם נפל, נפל מדעית. במובן הזה בדרך כלל אנחנו מבינים שהמפץ הגדול הוא טיעון נגד קיומו של אלוהים. במובן הזה המפץ הגדול בונה את הראיה לקיומו של אלוהים כי הוא שומט את הקרקע מתחת לאפשרות שהעולם היה קיים תמיד. עכשיו זה לא לגמרי נכון כמובן, כי יש היום כל מיני תיאוריות של עולם נושם, סינוסים, העולם נחרב, נברא, נחרב, נברא וכולי. נגיע לדברים האלה בהמשך. אני רק מאיר את ההערה הזאת, יש פה בהחלט הערה שהעולם הוא לא קדום. אוקיי, נדבר על זה. בכל מקרה אולי נגיד בכל זאת עוד משפט, גם אם אתה אומר שלפני המפץ הגדול היה משהו אחר והעולם נושם וכולי, יש כל מיני תיאוריות פיזיקליות מהסוג הזה, אלה תיאוריות שנדמה לי שאם צריך להשית, להחליט על מי משיתים את נטל הראיה, אז נטל הראיה יושת על מי שאומר אותם. מה שאנחנו רואים זה את העולם שלנו. אנחנו רואים שהעולם שלנו נוצר לפני ארבעה עשר מיליארד שנה. אתה רוצה לטעון שהיו כל מיני עולמות קודם ונושם ונחרב ונברא וכל הדברים מהסוג הזה, זה כל מיני היפותזות משוגעות שהן לא פחות משוגעות מההיפותזה של אלוהים שאתה מאשים אותי בדבר הזה. אתה ממציא כל מיני המצאות מטורפות, אין לך שום בסיס לדבר הזה. אז למה זה עדיף על התזה שהיה אלוהים שברא את העולם? אתה מציע את זה הרי בתור אלטרנטיבה שהיא עדיפה עליה. אז צריך לשים לב שאפילו אם אני מקבל את אפשרותן של תיאוריות כאלה, זה עדיין לא מנחית מכת מוות על הטיעון. יותר מזה, המושג לפני המפץ הגדול, המושג לפני בעצמו בפשטות לא מוגדר בכלל בגלל שהמפץ הגדול זה תחילת ציר הזמן. אז לשאול מה היה לפני המפץ הגדול פירושו… אז מה היה שנייה קודם? ולא היה שנייה קודם. המושג שנייה או ציר הזמן נוצר עם המפץ הגדול. לכן ספק רב עד כמה בכלל אפשר לדבר על דברים שהיו לפני המפץ הגדול. אז ממציאים עוד צירי זמן וצירי זמן פנימיים וכל מיני דברים מן הסוג הזה. זה הכל כל מיני היפותזות מטורפות שספק רב אפילו אם הן היו אולי אפשריות, ספק רב עד כמה הן מציעות תשובה פשוטה יותר מאשר התשובה לזה שיש אלוקים שברא את העולם. אתה בעצם אומר "עזוב, לא צריך להגיע לתשובה המסובכת של אלוקים, יש לי תשובה מדעית פשוטה". והתשובה שלך היא ממש לא מדעית ולא פשוטה. היא לא מדעית כי אין לה בסיס תצפיתי והיא רחוקה מאוד מלהיות פשוטה. אז אפילו אם זו אופציה אפשרית, עדיין אני צריך לשקול איזו משתי האופציות סבירה יותר בעיניי. ולכן אני אומר שכל הטיעונים מהסוג הזה בכל מקרה לא מנחיתים מכת מוות על הטיעון, אלא הם מציעים אלטרנטיבה, ועכשיו תשאל את עצמך מי האלטרנטיבה הסבירה יותר או הסבירה פחות. סתם הערה, אני מסכים, אבל יש כל מיני תיאוריות של מה שנקרא מולטיוורס שיש אינסוף יקומים, ואני קורא בספרים "זה סביר, אלוקים זה לא סביר". אוקיי, אז אני לא חושב שזה נכון, אבל על זה אנחנו נדבר כשנדבר על הראייה הפיזיקו-תיאולוגית. המולטיוורס רלוונטי לשם, לא לפה, אז נדבר על זה שמה. בכל אופן, אז בואו נחזור רגע למהלך הטיעון, זה רק ככה לראות את המסגרת. יש גם תורת הקוונטים שאומרת שיכולה להיות היווצרות ספונטנית. בעצם לא צריך משהו שיצור את הדבר הזה. נגיע בעזרת השם, בלי נדר. טוב, אז לגבי הטיעון עצמו, אני חוזר לטיעון עצמו. אז הטיעון עצמו בעצם היה בנוי מהנחה שמשהו קיים, מהנחה שלכל דבר שקיים צריכה להיות סיבה שיצרה אותו, ומכאן המסקנה היא שיש סיבה למה שקיים וזה אלוקים. זה כשלעצמו טיעון שלא מחזיק מים. הערעור הראשון שעולה, כאן אני כבר מתחיל להיכנס לערעורים, אני עוד לא מכניס את זה למסגרת הערעורים כי אני אשפץ את הניסוח, אבל זה לכאורה ערעור. בעצם השאלה היא אם לכל דבר ישנה סיבה, אז מי ברא את אלוקים? כל דבר שקיים צריכה להיות לו סיבה. אתה אומר שאלוקים קיים? טוב, אז גם לו צריכה להיות סיבה. אז מי ברא את אלוקים? אז בעצם זה שהוספנו את אלוקים למשחק כהסבר לזה שהוא ברא את העולם לא פתר בעצם את הבעיה של מי יצר את זה, רק הסיג אותה (הסיג בסמ"ך) צעד אחד אחורה. עכשיו השאלה היא מי ברא את אלוקים ומי ברא את מי שברא את אלוקים. ובאיזשהו מקום אתה תצטרך לעצור. ואז מה קורה כשתעצור? כשתעצור אז יקרה משהו שבעצם הגעת למשהו שהוא אין משהו אחר שברא אותו, נכון? באיזשהו מקום בשרשרת הזאת. אבל אם זה ככה, אז הרי לך שההנחה שלך שלכל דבר שקיים צריכה להיות סיבה לא נכונה. הטיעון שלך מפיל את עצמו, כורת את הענף שעליו הוא עצמו יושב. כי אם אתה אומר שלכל דבר בעולם צריכה להיות סיבה, אז גם לאלוקים צריכה להיות סיבה, ולסיבה שלו גם צריכה להיות סיבה וכן הלאה. עכשיו באיזשהו מקום זה צריך להיעצר. מי הראשון בשרשרת הזאת? הראשון הזה זה משהו שלעצמו אין סיבה. הנה פירכת על ההנחה שלך שלכל דבר צריכה להיות סיבה שיצרה אותו. הטיעון שלך בעצמו שומט את הקרקע מתחת להנחה שעליה הוא עצמו יושב. אוקיי, זה בעצם הטענה. עכשיו אפשר כמובן להמשיך הלאה ולהגיד, הצד השני של המטבע, מי שברא את העולם זה אלוהים אחד. מי ברא את אלוהים אחד? אלוהים שניים. מי ברא את אלוהים שניים? אלוהים שלושה וכן הלאה, וככה עד אינסוף. מי אמר שזה צריך לעצור? מי אמר שצריך להיות בשלב כלשהו בשרשרת איזשהו אלוהים n? כן? n, האות האנגלית n. שהוא אין שום דבר אחר שיצר אותו. יכול להיות שזה ממשיך ולא עוצר. זה ממשיך עד אינסוף. אם זה ממשיך עד אינסוף. מה זה אומר מבחינת הדיון שלנו? אני לא יודע, האם זה אומר שיש אלוקים או שזה אומר שאין אלוקים? אין לי מושג. אני אישית חושב שזה לא אומר כלום, לא שיש אלוקים ולא שאין אלוקים. זה מה שנקרא רגרסיה אינסופית. רגרסיה אינסופית בעצם בעולם הפילוסופיה, כאשר טיעון מסוים מבוסס על שרשרת אינסופית של הנמקות, הטיעון נפסל. הוא לא חוקי בשיח הפילוסופי. זה נקרא כשל של רגרסיה, רגרסיה זה נסיגה. רגרסיה אינסופית, נסיגה אינסופית. אתה מסביר את א' באמצעות ב', ב' באמצעות ג' עד אינסוף, וכן הלאה והלאה. זה טיעון לא לגיטימי. ולכן רגרסיה אינסופית בשיח הפילוסופי נחשבת כשל. בהמשך אני אסביר למה. אבל לפני שאני מסביר למה שוב פעם אני רוצה לסייג את המשמעות של העניין. נגיד שאתה לא מבין, אתה חושב שרגרסיה אינסופית זה לא בהכרח כשל, כן? אפשר לדבר על שרשרת אינסופית של סיבות ומסובבים. עדיין מי שמעלה את התזה של רגרסיה אינסופית נמצא בנחיתות מול מי שאומר שאלוקים ברא את העולם. זו תיאוריה פשוטה יותר. ולכן גם אם יש אופציה כזאת, עדיין אני צריך לבדוק איזו משתי האופציות יותר סבירה. ואני חושב שהרגרסיה אינסופית, גם אם היא עקרונית אפשרית, לדעתי היא לא אפשרית, אבל גם אם היא אפשרית, בעיניי זו היפותזה מאוד לא סבירה. ולכן עדיין הטיעון יכול להחזיק מים למרות שאתה לוקח בחשבון את אפשרותה של רגרסיה אינסופית. הערה נוספת בעניין הזה, בשיח הפילוסופי זה ברור שרגרסיה אינסופית נחשבת כשל. אז אם הוכחתי את קיומו של אלוקים לפחות במסגרת המקובלת בשיח הפילוסופי, כבר עשיתי משהו. יכול להיות שאתה תחלוק על כללי השיח הפילוסופי ואתה תהיה אוייבער חוכם, אתה יותר חכם מכל הפילוסופים, בסדר. אבל אתה צריך להודות שלפחות עשיתי פה משהו, זאת אומרת שבמסגרת המקובלת בשיח הפילוסופי הוכחתי את קיומו של אלוקים. מי שמקבל את השיח הפילוסופי צריך לקבל את קיומו של אלוקים. אז אתה אולי לא מקבל, אבל אתה מבין שמעמדך כבר נחות. כי בעצם הראיתי שבשיח הרציונלי המקובל הפשוט המסקנה המתבקשת היא שיש אלוקים. נכון, יש לך איזשהו מוצא מפותל כזה או אחר. אז מה? אני כל הזמן חוזר ואומר לכם, זה פשוט ניסיון של הרבה שנים של ויכוחים ודיונים סביב הדברים האלה. כל הטיעונים האלה שמעתי מכל הכיוונים ואני מנסה להראות לכם איך בעצם הטיעונים האלה לא באמת מצליחים להפיל את הטיעון הקוסמולוגי. למרות שזה נראה מכות מאוד מוחצות. אבל כאן אני רוצה לטעון שאם באמת הרגרסיה אינסופית נתפסת אצלי ככשל וכרגע אני אניח את ההנחה המתודולוגית הזאת, אז אתם מסכימים שהתמונה יוצאת מאוד בעייתית. כי הטיעון מתחיל מזה שמשהו קיים. לכל דבר שקיים צריכה להיות סיבה, סימן שיש אלוקים, יש את הסיבה למה שקיים. אבל עכשיו מיד עולה השאלה, אבל אם לכל דבר שקיים צריכה להיות סיבה, אז מה הסיבה לאלוקים? אלוקים 2, אלוקים 3, אלוקים 4 וכן הלאה. כיוון שרגרסיה אינסופית זה כשל, זו ההנחה שלי, אז זה נעצר במקום כלשהו באלוהים אן. אוקיי, שם זה נעצר. אבל אם זה כך, אז יש אובייקט שקיים שאין לו סיבה. אז איך זה מתיישב עם ההנחה של הטיעון? משם יצאתי, שלכל דבר שקיים צריכה להיות סיבה. ההנחה הזאת מפילה את עצמה. זה בעצם מה שיכול לטעון פה האתאיסט. ולכן זאת הראיה שהנחה זאת לא נכונה. לא יכול להיות שלכל דבר בעולם צריכה להיות סיבה. בין אם אתה אתאיסט ובין אם אתה לא אתאיסט. ההנחה הזאת לא נכונה. ומה שאמרתי קודם, שימו לב, אם אני טוען שההנחה של הטיעון לא נכונה, זאת באמת פרכה טובה. אם אני אומר שיכול להיות שההנחה לא נכונה או יש לי הרהורים מה הראיה אליה, זה לא מעניין. השאלה אם אני מקבל אותה או לא. אבל כאן אני טוען, לא לא, אני לא מקבל אותה. ההנחה לא נכונה, כי היא מובילה לסתירתה של עצמה. היא מפילה את עצמה. זה כבר באמת בעייתי. זה מפיל את הטיעון הקוסמולוגי. כי הטיעון הקוסמולוגי יושב על ההנחה שלכל דבר צריכה להיות סיבה וכאן הגענו למסקנה שההנחה הזאת עצמה לא יכולה להחזיק מים. היא מופרכת. עכשיו כאן אני רוצה להציע ניסוח מתוקן לראייה הקוסמולוגית וזאת תהיה הראייה הקוסמולוגית שבה אני אדון. אני רוצה לטעון את הטענה הבאה, אני אסכם את המסקנות של כל הניתוח שעשיתי עד כאן. לא יכול להיות שלכל דבר בעולם ישנה סיבה, כי זו הנחה שמחוררת את עצמה. אבל מצד שני הרי כולנו נסכים שאנחנו כן מקבלים את עקרון הסיבתיות, שלכל דבר צריכה להיות סיבה. איך להסתדר עם הדיסוננס הזה? האינטואיציה הראשונית שלנו אומרת שלכל דבר צריכה להיות סיבה, אבל אם לוקחים את זה כאז איז, כמו שהוא, זה מחורר את עצמו, זה מפיל את עצמו. אז מה, אז לוותר על האינטואיציה הזאת? בדרך כלל התער של אוקאם אומר לא, לא מוותרים על האינטואיציה הזאת, אלא מה עושים? עושים ארטיקולציה של התאוריה, כן, שכלול של התאוריה. מה זה אומר? אני רוצה לטעון שלכל הדברים שבניסיוני ישנה סיבה. או לכל הדברים שקיומם אינו הכרחי, צריכה להיות סיבה. זו ההנחה הראשונית שעליה אני רוצה לבנות. כל השאר ממשיך כרגיל. עכשיו, קיים בעולם משהו שהוא בניסיוני, אני עצמי, השולחן שלפניי, המחשב, לא משנה מה שלא יהיה, משהו מסוג הדברים שבניסיוני. לדברים האלה צריכה להיות סיבה, כי לכל דבר שבניסיוני יש סיבה. עכשיו מסקנה, לדברים האלה יש סיבה, סימן שיש אלוהים, או אתם יודעים מה, אני אקרא לו איקס אחת. בסדר? לא אלוהים, איקס אחת. עכשיו אני אומר, בואו נחזור על הדיון הקודם, מה עם איקס אחת עצמו? מה הסיבה שלו? כאן כבר הדיון מתפצל. אם איקס אחת הוא אחד מהעצמים שבניסיוני, העצמים הקונטינגנטיים, כן, שקיומם הוא לא הכרחי, אז אכן צריכה להיות לו סיבה, נקרא לה איקס שתיים. אם איקס אחת הוא עצם שלא שייך לקטגוריה הזאת, אז לא צריכה להיות לו סיבה. זוכרים? תיקנו את ההנחה. לא לכל דבר צריכה להיות סיבה, רק לכל דבר מהסוג שבניסיוני, העצמים הקונטינגנטיים. אז תלוי, אם איקס אחת הוא כזה, צריכה להיות לו סיבה. אם איקס אחת הוא לא כזה, הדיון הסתיים, איקס אחת הוא אלוהים. אם איקס אחת הוא כן כזה, אז צריכה להיות לו סיבה, נקרא לה איקס שתיים. עכשיו עוד פעם, איקס שתיים הוא כזה? אם כן צריכה להיות לו סיבה נקרא לה איקס שלוש. אם הוא לא כזה אז איקס שתיים הוא אלוהים. וכן הלאה, איקס שלוש, איקס ארבע, איקס חמש, איפה זה ייעצר? כיוון שרגרסיה אינסופית זה כשל, שימו לב, אני אוסף את כל התובנות שצברנו עד כאן, כיוון שרגרסיה אינסופית היא כשל, אין מנוס אלא לומר שבשלב כלשהו השרשרת הזאת חייבת להיעצר, באיקס אן. אז איקס אן הוא האובייקט שלא בניסיוני, והוא קיים מכוח עצמו, אין משהו אחר שיצר אותו, וזו תחילת השרשרת הסיבתית, איקס אן נקרא אלוהים בדיון הזה. אולי שאלה, למה אין תירוץ יותר קל? אני אומר שלכל דבר שביקום יש איזה סיבה. אלוהים הוא מחוץ ליקום ולכן. טוב, זה ניסוח אחר, אתה מגדיר את ההבחנה הקטגוריאלית שלי קצת שונה. זה לא חשוב, הלוגיקה היא שאני עושה קטגוריה מסוימת שרק לגביה אני מניח שלכל דבר צריכה להיות סיבה. אני קראתי לקטגוריה הזאת דברים שבניסיוני, אתה קורא לקטגוריה הזאת דברים שביקום. לא משנה לי, כל אחד יגדיר איך שהוא רוצה, אבל זאת הלוגיקה שעליה צריך לבנות את הטיעון הקוסמולוגי. לא ההנחה שלכל דבר יש סיבה, כי זאת הנחה שמחוררת את עצמה. אלא ההנחה שלכל דבר מקבוצת העצמים שאנחנו מכירים צריכה להיות סיבה. ועכשיו צריך לדון על הסיבה, האם היא מהקבוצה הזאת או לא מהקבוצה הזאת, עד שמגיעים לאיקס מסוים שהוא ודאי לא מהקבוצה הזאת, וחייבים להגיע אליו כי אחרת זאת רגרסיה אינסופית. אז אם אנחנו מניחים שרגרסיה אינסופית זה לא חוקי, זה אומר שחייב להיות אן, שאיקס אן הוא הראשון בשרשרת, שאין לו סיבה קודמת לו, וזה הראיה לקיומו של אלוהים. אז זה נדמה לי הטיעון שאיתו אפשר לעבוד. עכשיו אנחנו עכשיו אנחנו מבינים את החשיבות של רגרסיה אינסופית. אנחנו רואים עד כמה, זאת אומרת, בדרך כלל שמציגים את הראיה הקוסמולוגית, האתאיסט ישר שולף את הקלף הזה שזה מוביל אותנו לרגרסיה אינסופית. כי אם לכל דבר צריכה להיות סיבה, אז גם לאלוהים ולאלוהים שתיים, שלוש, ארבע, בקיצור הוא אומר לי: הרגרסיה האינסופית מפילה את הטיעון שלך. אבל עכשיו מתברר שהמצב הוא בדיוק הפוך. אם אתה מקבל שרגרסיה אינסופית זה כשל, זה מה שבונה את הטיעון שלי. הטיעון שלי הוא תוצאה הכרחית אם אתה מניח שרגרסיה אינסופית היא כשל. זאת אומרת, להגיד שרגרסיה אינסופית זה כשל, זה לא טיעון של האתאיסט, זה טיעונו של המאמין. זה מין היפוך תפקידים, אחרי שכמובן עדכנתי את הניסוח של הטיעון: לא לכל דבר יש סיבה, אלא לכל דבר שבניסיוני יש סיבה. בניסוח הראשוני, הרגרסיה האינסופית מפילה את הטיעון, כי היא מראה שההנחה שלו לא נכונה. אז היא כלי בידיו של האתאיסט. בניסוח המתוקן, רגרסיה אינסופית היא כלי בידיו של המאמין. המאמין קיבל מהאתאיסט את הכלי הזה: נכון, הטיעון הפשוט נפל, אבל יש לי טיעון מתוקן שהוא דווקא נבנה על ההנחה שרגרסיה אינסופית היא כשל. ועכשיו אתה האתאיסט שבעצמך אמרת שרגרסיה אינסופית היא כשל, חייב להודות שהטיעון שלי הוא טיעון נכון. כמובן שאם עכשיו תימצאו במצב הזה, מה יקרה? אתם יודעים מה יקרה פרקטית? האתאיסט ייזכר שרגרסיה אינסופית בעצם זה לא נורא כל כך. זה תמיד, אני אומר לכם כלל בדוק, אין מצב שבו הייתי בדיון כזה וזה לא קרה. אז זה מהלך מאוד מעניין ולכן אני חושב שהניסיון עושה משהו. זאת אומרת, אם אתה מתחיל בשלב הראשון בטיעון הדפוק, עוד פעם סוגריים, הערה למרצי ערכים, אוקיי? זאת אומרת, אם אתה מתחיל בניסוח הדפוק, אתה מאלץ את זה שמולך להגיד שרגרסיה אינסופית היא כשל, כי ככה הוא תוקף אותך. עכשיו תיקח את זה, תמנף את ההנחה שלו עצמו, תציג טיעון מתוקן, עכשיו כבר הוא לא יכול להתכחש לזה, הוא עצמו טען קודם שזה כשל. אז עכשיו אתה יכול להשתמש בזה כדי להוכיח את קיומו של אלוקים וסתמת לו את הפה. עכשיו אני אומר עוד פעם, אני קורא לזה הנחיה למדריכי ערכים או למחזירים בתשובה, אבל זה לא נכון. זו הנחיה למתודולוגיה אמיתית, זה לא דמגוגיה. כי מי שדמגוג פה זה האתאיסט. האתאיסט משתמש בכלל הזה כשמתאים לו, וכשלא מתאים לו הוא פתאום אומר שהוא לא מקבל אותו. אז מה שאני רק טוען זה שזה לא עקבי. אתה צריך להחליט: אם רגרסיה אינסופית זה כשל בעיניך, אז לך עם זה. אם זה לא כשל בעיניך, לך עם זה. אבל אל תשלוף לי מהכובע כל פעם מה שנוח לך. זו לא הנחיה רטורית דמגוגית איך להכריע יריב. זה מבהיר את האופי של הטיעון. אני מנסה לומר שאמיתית, תחליט: אם ההנחה שלך שרגרסיה אינסופית זה כשל, בוא נדבר באופן הזה. אם ההנחה שלך שרגרסיה אינסופית זה לא כשל, נדבר באופן אחר. אבל תחליט, אל תשלוף לי כל פעם מהכובע משהו שישאיר אותך בחיים. בסדר? זה לא הנחיה לדמגוגיה, זו הבחנה אמיתית. זאת אומרת, ככה באמת צריך לנהל ויכוח הגון. עכשיו אני רוצה להסביר למה רגרסיה אינסופית היא כשל. אז עוד פעם אני אזכיר לפני שאני מסביר את זה, אני אזכיר שגם אם רגרסיה אינסופית היא לא כשל במובן המלא, עצם העובדה שבפילוסופיה מקובל שזה כשל, כבר אומרת שהטיעון הקוסמולוגי הוא טיעון טוב. בשביל להיפטר ממנו או לחלוק עליו, אתה צריך לחרוג מגבולות השיח המקובל בפילוסופיה. זאת אומרת, נטל הראיה הוא עליך. זה כבר אומר שהטיעון הזה הוא לא טיעון מבוטל, הוא לא טיעון שאפשר לדחות אותו בקש. גם אם אתה יכול להציג תזה שרגרסיה אינסופית זה אפשרי אולי, אבל עצם העובדה שמקובל שלא, זה אומר שבשיח הפילוסופי המקובל הוכחתי לך שיש אלוקים. עכשיו אתה יכול לחרוג ממנו, להגיד: אני חולק על כל הפילוסופים. בסדר, אבל אם כל הפילוסופים מגיעים למסקנה שיש אלוקים, זה כבר אומר שזה טיעון לא רע. אוקיי? עכשיו אבל אני ארצה לראות, זה א', אבל חוץ מזה אני ארצה להראות למה באמת רגרסיה אינסופית היא כשל. זאת אומרת, גם אם היא לא כשל. עדיין הטיעון הוא לא רע. אבל אני גם ארצה לשכנע אותך למה באמת צריך לומר שזה כשל. הדוגמה הקנונית לעניין הזה נדמה לי שהיא דוגמה של וויליאם ג'יימס, שהוא פילוסוף אמריקאי. הייתי מגדיר אותו כפילוסוף בעצם, פסיכולוג פרגמטיסט אמריקאי. יש כאלה שמגדירים, אמריקאים רגילים להגדיר פרגמטיזם כפילוסופיה, לא יודע למה, לא עוול בכפה. בכל אופן, אז הוא הציג את התמונה הבאה: פיזיקאי יווני נותן הרצאה בפני תושבי אתונה על הקוסמולוגיה שלו. והוא מסביר שהעולם ניצב על גבו של צב ענק, אטלס. טוב, אז איזה אישה בקהל מצביעה ושואלת: והצב, על מה עומד הצב? אז הוא אומר לה: הצב עומד על צב אחר, צב שתיים. צב שני, צב שלישי, זה כמו בצה"ל. צב שתיים. אז מצביעה אישה זאת ואומרת: וצב שתיים על מה עומד? על צב שלוש. היא חושבת ככה, מעכלת, אחרי דקה היא מצביעה עוד פעם. הוא כבר יודע מה היא הולכת לשאול, אומר לה: תשמעי, את לא מבינה מה מדברים איתך? יש צבים כל הדרך עד למטה. הייתם מקבלים הסבר כזה? ברור שלא, נכון? זה מצחיק. זה ההסבר של רגרסיה אינסופית. בעצם מה זה אומר? אתה מסביר לי את הטענה איקס באמצעות איי, את איי באמצעות בי, את בי באמצעות סי עד אינסוף. אוקיי? אתה בעצם אומר לי, מה זאת אומרת עד אינסוף? מה זה צבים כל הדרך עד למטה? מה זה הלמטה הזה? יש איזה שהוא צב ראשון שם למטה? אז אני אחזור ואשאל על מה הוא עומד. אם אין כזה, אז אומר שאין דבר כזה למטה. מה זה למטה? מה זה צבים כל הדרך עד למטה? אין למטה. אתה פשוט ממשיך וממשיך וממשיך כל הזמן. או במילים אחרות, מה שאתה בעצם אומר לי הפיזיקאי, זה שיש הסבר או אין הסבר. אתה לא מציע את ההסבר. אתה רק מצהיר שיש הסבר, אבל אתה לא מציע אותו. בשביל להציע אותו, אתה צריך להראות לי את כל השרשרת מההתחלה ועד הסוף. אבל אי אפשר להראות לי את כל השרשרת מההתחלה ועד הסוף. אני אעשה את זה בצורה אחרת. בשביל להציע את ההסבר לקיומו של העולם באופן שהוא יהווה הסבר, אתה צריך להתחיל מלמטה, לא מלמעלה. אתם מבינים מה אני אומר? זאת אומרת, נגיד שנחזור לפיזיקאי. בשביל להציע את ההסבר לזה למה העולם עומד כאן באוויר, אתה לא יכול להתחיל מהצב הראשון שצמוד לעולם ואז לעבור לצב שמתחתיו. זה לא הסבר. כי אתה אף פעם לא מגיע למה שבאמת מסביר, אז איך אתה אומר לי שהצגת פה הסבר? לא הצגת פה שום הסבר. רק אמרת שבהמשך יהיה הסבר. כשמגיעים להמשך אתה אומר: כן, כן, בהמשך יהיה הסבר. הכל מבטיח לי שבהמשך יהיה הסבר, אבל אתה לא מציג הסבר. אז איך אתה יכול להתייחס לדבר כזה כהסבר? אבל פרינציפ של אינדוקציה זה קצת נגד זה. אתה אומר יש הנחה שאיי בכל מקום שיש, אתה יכול לראות אם יש משהו יש משהו אחר, אז זה פרינציפ של אינדוקציה. אז למה לא כאן? אני אגיע לאינדוקציה. אינדוקציה הולכת מלמעלה למטה, מאחד לאינסוף. הסבר צריך להתחיל מאינסוף ולהגיע לאחד. אינדוקציה באה להוכיח משפט על כל המספרים בלי להתחייב לשאלה כמה מספרים יש. אז אין בעיה, אינדוקציה זה בסדר גמור אלא אם כן אתה אינטואיציוניסט. ומי שלא אינטואיציוניסט אין לו בעיות עם אינדוקציה. אז האינדוקציה מוכיחה את הטענה על כל המספרים שיש, על כל המספרים הטבעיים שיש, אוקיי? בלי להיכנס לשאלה כמה מספרים טבעיים יש. אבל פה בהסבר, אתה כן נכנס לשאלה כמה מספרים יש. כי בשביל להציע לי את ההסבר, אתה צריך להתחיל מהצב התחתון ביותר ולעלות עד שאתה מגיע לעולם ואז סיימת להציג לפניי את ההסבר. אבל אי אפשר להתחיל מהצב התחתון כי אין צב תחתון. אלו שמאמינים שלפני המפץ הגדול היה עוד יקום, אז הם אומרים שיש אינסוף כאלו בזמן. לא היה התחלה, אין בוטום או משהו, אבל תמיד היה עולם אחרי זה עוד עולם ולא היה משהו שהתחיל. אז אני אענה לך את מה שעניתי לדניאל, זו אותה שאלה. מה שאני אומר פה, אם אתה הולך מפה אחורה… אין לי בעיה עם האמירה שהיו אינסוף עולמות. אבל אם אתה מציע לי את זה כהסבר לקיומו של העולם שלנו, יש לי עם זה בעיה. זה לא הסבר. כי אם בשביל לטעון שיש אינסוף עולמות אתה יכול לעשות אינדוקציה, מהעולם שלנו לעולם שלפניו, מזה לעולם שלפניו וכן הלאה. אין לי בעיה עם זה. כי אתה אומר בעצם יש כמה עולמות שאתה רוצה. זה בסדר, אתה לא מתחייב לכמה עולמות יש. כשאתה אומר אינסוף אתה כמובן מתכוון לכמה שאתה רוצה, זה לא מספר, אינסוף. לכן אני לא צריך להסביר את זה. אבל אבל בשביל להציע פה הסבר, אתה צריך להתחיל מהעולם האחרון, לא מהעולם שלנו. כי אתה רוצה להגיד לי, להראות לי איך הגענו למצב העכשווי. אתם יודעים זה כמו בעל חובות הלבבות אומר, לא יכול להיות שהעולם קיים העולם קדמון, כמו שאריסטו אומר. למה? כי אם העולם היה קדמון, אז איך הגענו לשלב שבו אנחנו נמצאים? תתחילו במינוס אינסוף ותתקדמו ימינה על ציר המספרים. אף פעם לא תגיעו לאיקס שווה לאפס, נכון? או טי שווה לאפס, תתקדמו על ציר הזמן. כן, תתחילו במינוס אינסוף ותתקדמו ימינה, אף פעם לא תגיעו לטי שווה לאפס. לכן לא צודק אריסטו שהיקום הוא אינסופי. הטיעון הזה הוא לא נכון. הוא לא נכון בגלל שהוא עשה פה פעולה שהיא לא חוקית, מתמטית, הגיונית, היא לא חוקית. אתה לא יכול להתחיל ממינוס אינסוף. אין דבר כזה להתחיל ממינוס אינסוף. כי מינוס אינסוף הוא לא נקודה. אין נקודה כזאת שנקראת מינוס אינסוף שממנה אפשר להתחיל. ולכן, כשאתה מציע הסבר למשהו, הסבר צריך להתחיל מהנקודה הראשונה, לעבור לשנייה, לשלישית, עד המוסבר. עד המצב העכשווי. ואתה צריך להתחיל מהמינוס אינסוף ולהתקדם. לא תצליח להציג לפניי הסבר שלם בצורה כזאת. וכיוון שכך אל תתיימר לומר שהצגת פה הסבר. אתה יכול להגיד אין לי הסבר. אתה יכול להגיד יש הסבר ואני לא יודע אותו. אבל זאת הצהרה. זה לא אלטרנטיבה להסבר שאני מציע שיש אלוקים והוא ברא את העולם ואף אחד לא ברא אותו. אם האלטרנטיבה שלך זה רגרסיה אינסופית של שרשרת סיבתית, זאת לא אלטרנטיבה. והאלטרנטיבה הזאת היא לא הסבר. כשאתה מציע הסבר, אתה לא יכול לדבר על הסבר בן אינסוף שלבים. כשאתה רוצה להוכיח תכונה מסוימת באינדוקציה, אתה יכול להוכיח אותה על אינסוף מספרים, אין שום בעיה לדעתי, כי אני לא אינטואיציוניסט. אין שום בעיה להוכיח את זה. אבל הסבר זה משהו אחר, זה בדיוק הנקודה. לכן כשפילוסופים אומרים שרגרסיה אינסופית זה כשל, זה לא אומר שהם לא יכולים להיות מתמטיקאים שמשתמשים באינדוקציה. אין שום בעיה. כשאתה משתמש באינדוקציה אתה מתחיל באחד ומגיע עד איזה מספר שאתה רוצה. קוראים לזה ללכת עד אינסוף, אתה כמובן לא הולך עד אינסוף, אתה הולך עד איזה מספר שרוצים. כמה גדול שירצה, לשמה אני אגיע אחרי מספר סופי של צעדים. זה מספיק לי, כי אני מתחיל באחד והולך לאינסוף. אבל בשביל להתחיל באינסוף ולחזור לאחד, זה תהליך לא מוגדר. אי אפשר, אין דבר כזה להתחיל באינסוף. ולכן אני חושב שזה אינטואיציה טובה למה רגרסיה אינסופית היא כשל. אני אסביר את זה יותר, אמשיך להסביר את זה יותר בפעם הבאה, אבל לצרכינו כאן זה הסיפור. יש פיזיקאים שסוברים את זה. אני זוכר אפילו הוקינג או משהו אמר שיש אינסוף של עולמות בזמן, לא במרחב. כן, זה שפיזיקאים חושבים משהו זה לא אומר שהוא נכון, ובודאי ובודאי הוקינג, שהוא ספקולטור בינלאומי. אבל בלי קשר אני אומר עוד פעם, אני מוכן גם לקבל את זה כפיזיקאי, אין לי שום בעיה עם זה. הם לא יכולים אבל להגיד שהם התחילו ממינוס אינסוף ולטעון שזה הסבר לקיומו של העולם שלנו. הם יכולים להגיד שהיו אינסוף עולמות קודם, או שהיו… מה זה היו אינסוף זה מספר מבלבל. מספר העולמות גדול מכל מספר שתעלה בדעתך. אתה לא אומר שהיו, זה בדיוק הנקודה, זה אינסוף פוטנציאלי ולא אינסוף קונקרטי. אבל בשביל להציע הסבר אתה צריך אינסוף קונקרטי. אתה צריך להציג את כל האינסוף הזה מול העיניים שלי כדי להראות לי שיש הסבר. להתחיל מהעולם הראשון הראשון שהיה ולהתקדם עם הזמן אלינו. אבל לא היה עולם ראשון כזה שהיה. אי אפשר להתחיל ממנו. לכן אני אומר, ללכת אחורה אפשר. ללכת קדימה אי אפשר. אבל בשביל להציע הסבר אתה צריך ללכת קדימה, לא אחורה. אוקיי, אנחנו עוצרים כאן. מישהו רוצה עוד להעיר או לשאול? כשהיינו בבני עקיבא יוצאים לטיול והיינו מתעייפים, היינו יושבים ישיבת סופית. מתכופפים קצת, כל אחד יושב על הברכיים של השני. נו, אז… זה על אחד ואחד על אחד ו- אם אתה סוגר את זה במעגל- בדיוק במעגל! ואז זה פותר את הבעיה של איפה האחרון ישב. זה ההבחנה של איינשטיין בתורת היחסות בין לא מוגבל לבין אינסופי. מעגל הוא לא מוגבל אבל הוא לא אינסופי, יש לו אורך סופי. אבל זה מעורר בי את זה שהסבר מעגלי גם הוא לא הסבר כמובן, כי הסבר מעגלי נועץ את קיומו של העולם שלנו בעולם שלנו עצמו. כן, ואולי אינסופי או הסבר מעגלי זה שתי האופציות היחידות שישנם ושתיהן לא הסבר. כי אמר מי שאמר פעם, אם לא היה אלוקים היה צריך להמציא אותו. כלומר, באיזשהו מקום אז נכון, בני אדם המציאו את ה-, בני אדם המציאו את אלוקים. אז טוב שהוא ישנו, לא צריך להמציא אותו. בסדר, אנחנו עדיין בהתלבטות. טוב, בסדר, אוקיי. אז נתראה שוב, שבת שלום. שבת שלום, שבת שלום. כן. ההנחה הקוסמולוגית היא הוכחה או שהיא הסתברות? אני לא יודע להבדיל בין שני הדברים האלה. כל הוכחה מבוססת על הנחות והנחות אתה צריך להחליט מה הסבירות של כל הנחה בעיניך, זו הסתברות, זה סבירות. וזה תמיד ככה. רק טיעונים שלא מבוססים על הנחות כמו טיעונים אונטולוגיים, בהנחה שיש דבר כזה, יכולים להיות פטורים מזה. אבל אין טיעונים אונטולוגיים, אני מקווה שנוכחנו בזה היטב בשיחות הקודמות. לכן ברור שבסוף בסוף הכל תלוי בשאלה מה הסבירות של ההנחות בעיניך. אין מאה אחוז בשום דבר. כן, נכון, על זה אין ויכוח. אז אולי זה, אולי זה הדבר היחיד שהוא בטוח, שאין שום דבר בטוח. אוקיי, אז להתראות, שבת שלום. להתראות, שבת שלום.