אמונה – שיעור 14
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- הגישה של הצגת כל העמדות והחוק הטקסני
- פרוסלוגיון: מבנה הטיעון והמעבר מפרק ב׳ לפרק ג׳
- קיום בהכרח, “סיבת עצמו”, ושונות הישות האלוהית
- פרק ד׳: “לומר בלב” מול “להעלות על הדעת” ותשובת אנזלם ל“נבל”
- תפילה והנחת המבוקש: למה טיעון לוגי אינו “מיותר”
- סגירת המעגל של אנזלם: הנבל “אומר” אך אינו “מבין”, ודיסוננס כיעד הוויכוח
- רשב״א, תוספות, רש״ש ומחלוקת על חשיבה בשפה
- פרשנות פסיכולוגית, השלכה, וקנאות כדיסוננס פנימי
- אתאיזם, דוקינס, זקס, וקהל הוויכוח
- סיכום ההישג של אנזלם והמעבר לטיעונים הבאים
- שאלות בסיום: הגדרת אלוקים ושאלת “מי ברא את הבורא”
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג גישה עקרונית של הצגת עמדות מנוגדות בכל נושא ומתן אפשרות לנמק ולגבש עמדה, ומחיל זאת גם על “החוק הטקסני” תוך טענה שלדעת הדובר מעלותיו גוברות על חסרונותיו אף שאינו מכירו לעומק. לאחר מכן נבנה מהלך מפורט על טיעונו האונטולוגי של אנזלם ב״פרוסלוגיון״: פרק ב׳ מוביל מהגדרה דרך עמדת “הנבל” להוכחת קיום, פרק ג׳ נועד להבחין בין קיום לבין קיום בהכרח, ופרק ד׳ מסביר כיצד ייתכן שאדם אומר “אין אלוהים” אף שאינו יכול “להעלות על הדעת” זאת באמת. הטקסט טוען שטיעון לוגי תמיד “מניח את המבוקש” במובן שהמסקנה כלולה בהנחות, ותפקידו לחשוף לאדם את מה שכבר טמון בהנחותיו גם אם אינו מודע לכך, ולכן הוא מציף דיסוננס בין מה שאדם אומר לבין מה שהוא מחויב לו לוגית. לבסוף נטענת עמדה ביקורתית כלפי פוסט־מודרניזם שמסתפק בהצבעה על הנחות, ונאמר שגם אם אנזלם לא מצליח להעמיד הוכחה “טהורה מהגדרות” עדיין הטיעון עשוי להיות בעל ערך, ומתוכנן מעבר בהמשך לטיעון הקוסמולוגי.
הגישה של הצגת כל העמדות והחוק הטקסני
הדובר דורש להציג “את כל העמדות בכל נושא” ולתת לכל אחד להביע עמדה, לנמק ולגבש עמדה, כולל סוגיות קיצוניות וסותרות כמו “יש אלוקים, אין אלוקים” וגם טענות על השואה, אבולוציה וקטנות. הדובר טוען שגם ל“חוק הטקסני” יש מעלות וחסרונות, ומביע דעה שמעלותיו גוברות על חסרונותיו. הדובר מוסיף שאינו מכיר את החוק אלא שמע עליו לראשונה, אך מצדיק את הגישה של הצגת הכל בכך שאם משהו נכון אז אפשר “להביא אנשים בצורה מיטבית יותר לדבר הנכון”, וטוען שמגרעות המצב שלפני החוק גדולות יותר.
פרוסלוגיון: מבנה הטיעון והמעבר מפרק ב׳ לפרק ג׳
הדובר חוזר לפרק ב׳ של ״פרוסלוגיון״ ומתאר מהלך שמתחיל בתפילה, עובר להגדרה, מציב עמדה נגדית של “הנבל”, ואז טוען שהנבל מוביל לסתירה. הדובר טוען שפרשנים שסבורים שפרק ג׳ חוזר על פרק ב׳ טועים, כי תפקיד פרק ג׳ הוא להוכיח שאלוקים “לא רק קיים אלא שהוא קיים בהכרח”. הדובר מבחין בין הכרח אפיסטמי שהוא הכרח על החשיבה להגיע למסקנה שמשהו קיים, לבין הכרח אונטולוגי שהוא טענה על הדבר עצמו שהקיום שלו הכרחי ואינו יכול שלא להיות.
קיום בהכרח, “סיבת עצמו”, ושונות הישות האלוהית
הדובר מצטט מפרק ג׳ את הטענה ש“וזה ישנו באופן אמיתי כל כך שאין כלל להעלותו על הדעת כלא יש” ומסביר שמדובר בקיום שאינו ניתן לחשיבה כלא־קיים. הדובר מפרש את סיום פרק ג׳ כטענה שהישות האלוהית שונה מהישות האנושית, משום שרק לאלוקים יש “הישות באמיתות מוחלטת” ושאר הדברים הם “יש במידה פחותה יותר”. הדובר דוחה את המושג “סיבת עצמו” כמושג אוקסימורוני משום שסיבתיות מחייבת אחרות מהותית בין סיבה למסובב, ולכן “לא יכול להיות שדבר יהיה סיבה לעצמו, גם לא הקדוש ברוך הוא”.
פרק ד׳: “לומר בלב” מול “להעלות על הדעת” ותשובת אנזלם ל“נבל”
הדובר קורא את פרק ד׳: “איך יכול הנבל לאמור בלבו מה שאינו יכול להעלות על הדעת?”, ומנסח את הקושי כך שאם מתוך ההגדרה שהאתאיסט מקבל יוצא שאלוקים קיים, אז כיצד האתאיסט מגדיר עצמו אתאיסט. הדובר נותן דוגמה מקאנט של “הראיה הפיזיקו-תיאולוגית” בנוסח פשטני: אם האתאיסט מקבל שכל מורכב צריך מרכיב ושהעולם מורכב, אז הוא מחויב למסקנה שיש מרכיב לעולם ולכן אינו יכול להחזיק בעמדה אתאיסטית יחד עם שתי ההנחות הללו.
הדובר מביא את תשובת אנזלם ש“לא בדרך אחת בלבד ייאמר דבר בלב או יועלה על הדעת”, ומדגיש את ההבחנה בין העלאת המילה המורה על הדבר לבין הבנת “הדבר עצמו”. הדובר מסביר שעל פי אנזלם אפשר “להעלות על הדעת” את הביטוי “אין אלוהים” במובן של מילים, אך אי אפשר להעלות על הדעת את התוכן המהותי לאחר שמבינים מהו אלוהים, ולכן אדם יכול לומר את המילים בלי שתהיה לו תפיסה קוגניטיבית אמיתית התואמת אותן.
תפילה והנחת המבוקש: למה טיעון לוגי אינו “מיותר”
הדובר חוזר לביקורת על אנזלם שהוא “מניח את המבוקש” כי הוא מתפלל לאלוקים לפני שהוכיח את קיומו, ודוחה אותה משתי סיבות: אדם יכול להאמין ולחפש הוכחה כדי לבסס, והוא מדמה זאת להוכחת משפט פרמה שנעשית מתוך אמונה מוקדמת בנכונות ההיפותזה. הדובר מסביר באמצעות דוגמת “אברהם אבינו עם הכובע” שהנחת המבוקש אינה כשל לוגי אלא מיותרת בדיון עם מי שאינו מקבל את ההנחה הסמויה. הדובר טוען שכל טיעון לוגי “מניח את המבוקש” במובן שהמסקנה כלולה בהנחות, ולכן עולה השאלה למה צריך טיעונים לוגיים.
הדובר עונה שטיעון לוגי חושף לאדם תוצאות שהוא כבר מחויב להן מתוך הנחותיו אך אינו מודע להן, ומדמה זאת לכספת שבתוכה יהלום שהיה כבר ברשות האדם אך לא נגיש לו עד שניתן מפתח. הדובר מקביל זאת לגיאומטריה שבה משפטים נובעים מאקסיומות כך שמי שמקבל את האקסיומות “יודע” את המשפטים באופן עקרוני אך אינו מודע להם עד להוכחה.
סגירת המעגל של אנזלם: הנבל “אומר” אך אינו “מבין”, ודיסוננס כיעד הוויכוח
הדובר טוען שפרק ד׳ “סוגר את המעגל” עם התפילה הפותחת, משום שהוכחה לוגית מראה שהנבל מעולם לא היה אתאיסט אם הוא מקבל את ההגדרות או ההנחות שמולידות את הקיום. הדובר מנסח שתפקיד הוויכוח הלוגי הוא להראות דיסוננס בין מה שאדם אומר לבין מה שהוא מחויב לו, ואז הוא צריך להחליט אם לוותר על אחת ההנחות או על המסקנה. הדובר אומר שהצגה כזו עלולה להישמע פטרנליסטית של “אני אגיד לך מה אתה באמת חושב”, אך טוען שכאן אין כפייה אלא הוכחה שמראה לאדם מה מתחייב מעמדותיו.
רשב״א, תוספות, רש״ש ומחלוקת על חשיבה בשפה
הדובר מביא רשב״א בברכות דף ט״ו שמסביר כיצד מפסוק “שמע” לומדים גם “בכל לשון” וגם “צריך להשמיע לאוזנו”, משום שאם נדרש להשמיע לאוזנו משמע שנדרש דיבור שממילא מאפשר כל לשון, בעוד מחשבה אינה תלויה בשפה. הדובר מביא את הרש״ש במסכת שבת בדף מ׳ שמזהה בתוספות עמדה שחשיבה נעשית במילים, משום שנאמר שאסור להרהר בלשון הקודש במבואות המטונפים. הדובר חולק על עצם קיומה של מחלוקת וטוען שהרשב״א לא כופר בכך שאנשים חושבים במילים, אלא טוען שבמקום שמספיקה חשיבה אין חשיבות לשפה, כי העיקר הוא התוכן ולא הייצוג הלשוני.
פרשנות פסיכולוגית, השלכה, וקנאות כדיסוננס פנימי
הדובר מציע קריאה שלפיה אנזלם מתמודד עם “הרהורי כפירה” פנימיים באמצעות השלכה: “הנבל זה הוא עצמו”, והוא בונה דמות חיצונית כדי להתמודד עם הטענות שבפנים. הדובר מביא את חז״ל “הפוסל במומו פוסל” ומציג את השלכה כמנגנון שבו אדם נלחם בחוץ במה שמטריד אותו בפנים. הדובר משתמש בדוגמה ספרותית מחיים גראדה על צמח אטלס וחיימקה, ובהנגדה לדמות החזון איש, כדי לטעון שקנאות חריפה כלפי חוץ משקפת מאבק פנימי וחוסר ביטחון.
הדובר מרחיב דרך חטא אדם הראשון כפי שמוסבר אצל ר׳ חיים מוולוז׳ין והרמב״ם בתחילת מורה נבוכים, ומתאר שהיצר שהיה “בחוץ” נכנס “לתוכנו” כך שהאדם מרגיש שזה רצונו שלו. הדובר מדמה את קושי ההתמודדות הפנימית למשחק שח עם עצמו, וקובע שהדרך להתמודד היא להוציא את “הנחש” החוצה ולדון מולו, תוך הבחנה בין השלכה שלילית לבין שימוש חיובי בה כדי לברר מהו התוכן האמיתי של האמונה מול “מילים” בלבד.
אתאיזם, דוקינס, זקס, וקהל הוויכוח
הדובר טוען שאם יש טיעון לוגי שמבוסס על הנחות שגם אתאיסטים מקבלים, אז אפשר להראות שהם “מאמינים לא מודעים”, ואף אומר “אני בטוח” שדוקינס מאמין בתוכו אך אינו מודע לכך. הדובר מוסיף שאין ערך ויכוחי בטענה פטרנליסטית בלי טיעון שמראה זאת, ולכן הכל “מתחיל ונגמר בטיעונים”. הדובר מבקר את העימות המפורסם בין ג׳ונתן זקס ודוקינס על כך שזקס לא נכנס חזיתית לטיעוני האבולוציה והטיעונים עצמם, וטוען שדיון פומבי מיועד לקהל הצופים ולכן צריך להתמודד עם הטיעונים ולא לעקוף אותם לשאלות של מוסר או משמעות האתאיזם.
סיכום ההישג של אנזלם והמעבר לטיעונים הבאים
הדובר מסכם שאנסלם, כפי שקאנט מגדיר, ניסה להעמיד ראיה אונטולוגית שמבוססת על הגדרות בלבד בלי הנחות עובדה, אך “בזה הוא לא הצליח” כי קיימות בטיעון הנחות כמו האפשרות “להעלות על הדעת יש שלא קיים כקיים”. הדובר טוען שרבות מן ההנחות הן על הסובייקט ולא על העולם, ושעדיין יש חידוש בכך שמתוך הנחות על החשיבה גוזרים מסקנה על העולם, ומביא דוגמה של יובל שטייניץ ושל מושג סתירתי כמו “כיפה עגולה ריבועית” כדי להראות שמסקנות אי־קיום נגזרות מסתירה לוגית.
הדובר אומר שהערעור שלפיו אנזלם הראה רק “שאני חושב שאלוקים קיים” ולא שאלוקים קיים הוא ערעור חלש, כי דחיית המעבר ממסקנה לחשיבה אל העולם היא עמדה ספקנית שמערערת גם על מסקנות כמו כוח הכבידה. הדובר מדגיש שגם אם לטיעון יש הנחות עובדה הוא אינו חסר ערך, כי מי שמקבל את ההנחות מחויב למסקנה, ולכן לא די להצביע על קיום הנחות אלא צריך להראות שהן בלתי סבירות. הדובר קושר זאת לביקורת על פוסט־מודרניזם שמסתפק בהצבעה על הנחות, ומסיים בהכרזה שבפעם הבאה יתחיל “הטיעון הקוסמולוגי”.
שאלות בסיום: הגדרת אלוקים ושאלת “מי ברא את הבורא”
נשאלת שאלה האם הוגדר מהו אלוקים, והדובר עונה שלכל טיעון יש הגדרה משלו ובמסגרת הראיה האונטולוגית אלוקים מוגדר כ“יש המושלם” שגדול ממנו לא ניתן להעלות על הדעת. נשאלת שאלה על הטענה “אם יש נברא אז יש בורא” ועל השאלה “מי הבורא של הבורא”, והדובר משיב שזה יידון כערעור על שני הטיעונים הבאים. נשאלת שאלה להבהרת נקודת “היש המושלם” ואנסלם, והדובר מחדד שאנסלם משווה בין שני מושגים—מושג של יש כקיים מול מושג של יש בלי קיום—ולא בין אובייקט למושג. נשאלת הערה מתמטית על אמונות שהתבררו כשגויות באמצעות דוגמה נגדית גדולה, והדובר משיב שאמונה בלי הוכחה אינה ודאות אך יש לה ערך סובייקטיבי, ומקביל זאת לאמונה במשפט פרמה בלי קריאת הוכחת ויילס.
תמלול מלא
הגישה הזאת של להציג את כל העמדות בכל נושא. שצריך גם להסביר למה אנחנו חושבים שיש אלוקים, למה אנחנו חושבים שאין אלוקים, היתה שואה, לא היתה שואה, טוב שהיתה שואה, לא טוב שהיתה שואה, מה שאתה רוצה, קטנות, אבולוציה, הכל. צריך להציג את הדברים ולתת לכל אחד להביע עמדה או לנמק את עמדתו ולגבש עמדה, וזה הכל. גם לחוק הטקסני יש מעלות וחסרונות? שומע? גם לחוק הטקסני יש מעלות וחסרונות? כן, יש לו מעלות וחסרונות ולדעתי מעלותיו גוברות על חסרונותיו. לא מכיר אותו, שמעתי עליו פה לראשונה, אבל הגישה הזאת שאומרת להציג את הכל, כן, יש לו מעלות כמובן, כי אם אני חושב שמשהו הוא נכון אז אני יכול להביא אנשים בצורה מיטבית יותר לדבר הנכון. המעלות הן מובנות, אבל אני חושב שמגרעותיו של מה שהיה לפני החוק הטקסני, המגרעות גדולות יותר. אוקיי, אז בואו נתחיל. אני רוצה בכל זאת להקדיש עוד כי גמרנו בעצם את הטיעון האונטולוגי פחות או יותר באיזושהי גרסה טיפה מקוצרת, אבל אני רוצה בכל זאת עוד לדבר על כמה אספקטים שלו כי הם חשובים גם לגביו וגם להמשך. אני אשתף רגע את הפרוסלוגיון שוב פעם. קראנו את פרק ב' של פרוסלוגיון ועברנו עליו בפירוט, כל שלב ראינו את כל השלבים של הטיעון איך הוא בנוי. אני מזכיר לכם שהוא התחיל בתפילה, אחרי זה הגדרה, אחרי זה הצבת העמדה הנגדית, אפרופו החוק הטקסני, זאת אומרת מה אומר הנבל, ואז הטיעון למה הוא חושב שהנבל לא צודק או שהנבל מוביל לסתירה. בפרק ג' בסוף הפעם הקודמת עשיתי את זה במהירות, אני רק מזכיר כדי שיהיה לנו איזשהו מבט כללי על המהלך פה. בפרק ג' יש לא מעט פרשנים של אנזלם שטוענים שהוא חוזר על הטיעון של פרק ב' במילים זה אפילו לא במילים כל כך שונות. והם לא מבינים למה צריך את פרק ג'. אני חושב שזאת טעות פרשנית, והסברתי את זה בפעם הקודמת. אמרתי שפרק ג' מיועד להוכיח את זה שאלוקים הוא לא רק קיים אלא שהוא קיים בהכרח. והסברתי שמה שכאשר יש לי הוכחה לזה שמשהו הוא קיים, זה עוד לא אומר שהוא קיים בהכרח. זה רק אומר שאני בהכרח מגיע למסקנה שהוא קיים. ההכרח פה הוא הכרח אפיסטמי, הכרתי. זה הכרח על החשיבה שלי. אני מוכרח להגיע למסקנה שהוא קיים. אבל הטענה שמשהו קיים בהכרח היא טענה על הדבר עצמו, לא עליי. שהקיום שלו הוא דבר הכרחי, הוא לא יכול שלא להיות קיים. זה טענה עליו. הטענה הראשונה היא טענה באפיסטמולוגיה, בתורת ההכרה. הטענה השנייה היא טענה באונטולוגיה, בתורת היש, על המציאות עצמה, במטאפיזיקה. אוקיי? זה משהו אחר לגמרי. בפרק ג' זה מה שהוא אומר, "וזה ישנו באופן אמיתי כל כך שאין כלל להעלותו על הדעת כלא יש". ואז הוא אומר את כל הטיעון שלו, עובר לקטע דתי שאני כרגע אעזוב אותו, "ואתה אדון אלוקינו הנך יש כזה" וכולי. ואז הוא מסיים, "רק לך איפה היחיד מכולם הישות באמיתות מוחלטת ובמידה גדולה מכולם, שכן אף דבר אחר אינו יש באותה מידה של אמת, ועל כן הוא יש במידה פחותה יותר". זאת אומרת הישות שלך שונה מהישות שלנו. לא ההכרה שלי את הישות שלך היא הכרחית, אלא עצם הישות שלך היא הכרחית. אתה לא יכול שלא להיות קיים, בניגוד אליי שיכולתי גם לא להיות קיים. אין שום הכרח. קוראים לדברים האלה משהו שהוא סיבת עצמו כן או משהו שקיים בהכרח. אני לא אוהב את המושג "סיבת עצמו" כי "סיבת עצמו" זה מושג אוקסימורוני. לא יכול להיות שדבר יהיה סיבה לעצמו, גם לא הקדוש ברוך הוא. כי להגיד שא' הוא סיבה לב' זה אומר שא' היה קיים לפני ב' ויצר אותו. אבל אלוקים לא היה קיים לפני שהוא עצמו היה קיים ויצר את עצמו. זה שטויות. ובדיוק בימי חמישי, כי אמש בערב אנחנו מדברים על התייחסות עצמית. ופה למי שנוכח בשיעור של אתמול בערב, אז פה יש אחרות מהותית. כי כשאני מדבר על א' שיצר את ב' אי אפשר להגיד שא' יוצר את עצמו או סיבת עצמו. המושג סיבה יש בו אחרות שהיא מהותית. זה חייב להיות בין מישהו למישהו אחר באופן מהותי, אחרת פשוט המושג לא מוגדר. בכל אופן, אז זה תפקידו… בפרק ד', בוא נקרא אותו. "ואולם איך יכול הנבל לאמור בלבו מה שאינו יכול להעלות על הדעת? או איך אינו יכול להעלות על הדעת מה שאמר בלבו? שהרי לאמור בלב ולהעלות על הדעת היינו הך המה." מה הוא בעצם שואל? הוא אומר, הרי אני הראיתי לנבל שמתוך ההגדרות של המושג אלוקים, שגם הוא מסכים להם ומבין אותם, הוא רק טוען שזה לא מתממש במציאות, אבל סתם דיברנו על זה בשיעור באחת הפעמים הראשונות, הוא מסכים לעצם ההגדרה של המושג אלוקים, הוא טוען שהמושג הזה כפי שהוא מוגדר כאן לא קיים, אין לנו ויכוח על ההגדרה. אנסלם מה שהוא עשה הוא הראה לו שאם אתה מקבל את ההגדרה, מתוך זה אני יכול להוציא את המסקנה שאלוקים קיים. ראיתי שיש לנו פה עוד סטודנטית. בכל אופן, אז הטענה הטענה של אנסלם עכשיו אומרת, אז רגע אני לא מבין. אם מתוך ההגדרה של האתאיסט יוצא שאלוקים קיים, אז איך האתאיסט מגדיר את עצמו כאתאיסט שלא מאמין באלוקים? הרי בתוך המחשבה שלו נמצאת הטענה שאלוקים קיים. אז הוא כן מאמין באלוקים, אז למה איך אני מגדיר אותו כאתאיסט? הוא בעצם תמיד האמין באלוקים. או במילים אחרות, "איך יכול הנבל אמר נבל בלבו אין אלוהים" איך אפשר להגיד שהנבל אומר בלבו אין אלוהים כשהוכחתי לו שהוא אומר בלבו שיש אלוהים? הרי הראיתי לו שגם הוא אומר בלבו שיש אלוהים. בעצם אני רוצה לחדד את זה קצת יותר, תראו. נגיד שאני ניקח ראיה את הראיה שקאנט קורא לה הראיה הפיזיקו-תיאולוגית. שזה העולם הוא מורכב, לכל דבר מורכב צריך להיות יוצר שהרכיב אותו, אם העולם הוא מורכב אז יש יוצר שיצר אותו וזה אלוקים. בסדר, נגיד בניסוח מאוד פשטני. זה הראיה הפיזיקו-תיאולוגית. עכשיו נגיד שאני מדבר עכשיו עם אתאיסט, והאתאיסט מקבל את ההנחה שלכל דבר מורכב צריך להיות מרכיב, והוא כמובן גם מקבל את ההנחה שהעולם הוא מורכב. אז איך אפשר להגיד שהוא אתאיסט? אם הוא מקבל את שתי ההנחות האלה, אז בעצם הוא גם מקבל את המסקנה שיש מרכיב לעולם, אז הוא לא אתאיסט. איך אפשר להגיד אני אתאיסט אבל אני מקבל את שתי ההנחות האלה? הרי הטיעון הלוגי מראה שמתוך שתי ההנחות האלה יוצאת המסקנה שיש אלוקים. נגיד כרגע שהוא מראה, אני עוזב כרגע פירכות ואם זה נכון או לא, אבל לצורך הדיון נגיד שהצגנו פה טיעון נכון. אוקיי? אז בעצם חוזרת פה איזושהי שאלה נורא יסודית, אז בעצם לא דיברתי עם אתאיסט. הוא בכלל לא היה אתאיסט, הוא חשב שהוא אתאיסט אבל הוא לא באמת היה אתאיסט. דיברתי בתחילת כשהתחלנו את פרוסלוגיון אם אתם זוכרים, אז דיברתי שם על המשמעות של התפילה. הרי הוא פותח את המהלך שלו בתפילה לאלוקים שיעזור לו לגלות את קיומו, להוכיח את קיומו. וכולם צוחקים על אנסלם על זה שהוא מניח את המבוקש. עוד לא הוכחת את קיומו ואתה כבר מתפלל אליו? או אם אתה מתפלל אליו, אז מה יש לך לחפש הוכחות? אתה כבר מאמין בו, אז אל תספר לנו סיפורים שאתה מאמין בו מכוח ההוכחות. אתה האמנת בו גם קודם. אז הסברתי שזאת טעות. למה? משתי סיבות. א', יש דבר שאני מאמין בו אבל אני מחפש הוכחה כדי לבסס את זה חזק יותר. אני מאמין בו גם קודם והבאתי את הדוגמה אם אתם זוכרים לעיקרון של פרמה. כן? שאיך קראו לבחור הזה שהוכיח את זה, שכחתי את שמו, שלקח לו איזה שש שנים להוכיח את ההיפותזה של פרמה. עכשיו ברור שהוא לא היה משקיע שש שנים בזה אם הוא לא היה מאמין שההיפותזה נכונה. אתה לא משקיע שש שנים במשימה שסיכוי טוב שבכלל אי אפשר לעשות אותה. אז לכן די ברור שהוא האמין כבר קודם בזה שההיפותזה של פרמה נכונה, ואגב רוב האנשים האמינו בזה גם קודם. אלא מה? הוא רצה שיהיה לו גם הוכחה עבורה. שזה בדיוק אנסלם. אני מאמין באלוקים, אני אפילו מתפלל אליו, אבל אני רוצה שזה גם יהיה מבוסס על הוכחה, לתת בינה לאמונה. זאת היתה ההגדרה של אנסלם שמה, כשהוא התפלל לקדוש ברוך הוא שיעזור לו לתת בינה לאמונה, כלומר להפוך את מה שאני מאמין בו למשהו שהוא מוכח, למשהו שהוא תבוני. אוקיי? ולכן אני חושב שהביקורת הזאת על אנסלם לא נכונה. ויש פה משהו יותר עמוק. דיברתי על זה שמה על אברהם אבינו עם הכובע. כן, שהראיה שכל יהודי צריך ללכת עם כובע. מה הראיה? כתוב "וילך אברהם". יהודי כמוהו הרי לא הלך בלי כובע, נכון? נו, אם אברהם הלך עם כובע, אז אנחנו צאצאיו ותלמידיו הנאמנים שהולכים בדרכו, גם צריכים ללכת עם כובע. מה שהיה להוכיח. מה הבעיה בטיעון הזה? שהוא מניח את המבוקש. מה זאת אומרת? נכון, שימו לב, זה טיעון תקף. אם אנחנו מניחים את ההנחות, המסקנה באמת נגזרת מהן בהכרח. אלא מה? שבתוך אחת מן ההנחות שאותן הנחנו, היא המסקנה עצמה. אנחנו פשוט הנחנו אותה בתור הנחה. איפה? כשאמרנו את המשפט "הרי יהודי כמוהו לא הלך בלי כובע". מה אנחנו מניחים פה בסאבטקסט? שוודאי שיהודי צריך ללכת עם כובע. מה שאנחנו רוצים להוכיח בעצם שימש אותנו בתור אחת ההנחות. אז תשימו לב, הבעיה של הנחת המבוקש היא לא שזה כשל לוגי. המסקנה אכן נובעת בהכרח מן ההנחות, גם בטיעון שמניח את המבוקש. להפך, היא נובעת בצורה ברורה מההנחות. למה? כי פשוט היא עצמה אחת מההנחות. הביקורת על הנחת המבוקש זה שזה דבר מיותר, לא שזה דבר לא נכון. הוא מיותר. למה? כי אם אני מדבר עם האתאיסט או עם מישהו שאני רוצה להתווכח, או עם מישהו שחושב שיהודי לא צריך ללכת עם כובע, עכשיו אם בשביל להוכיח את הטענה אני צריך להניח אותה עצמה, אז בשביל מה אני מעלה לו את הטיעון הזה? הרי הוא לא מקבל את המסקנה. אז גם את ההנחה כהנחה הוא לא יקבל אותה. ואם הוא לא יקבל אותה כהנחה, אז גם הטיעון מבחינתו לא רלוונטי. אז בשביל מה אני מעלה את הטיעון הזה? הטיעון הזה טוב רק למשוכנעים, הוא לא טוב למישהו אחר, למי שלא משוכנע. נכון? זה בעצם הנקודה. אחרי זה אמרתי כן, אבל כל טיעון לוגי הוא כזה. כל טיעון לוגי מניח את המבוקש. הרי אני מניח את הנחות א', ב', ג', ד', ומהן אני מסיק את המסקנה ה'. המסקנה הזאת נובעת בהכרח מן ההנחות. ולמה ההכרח? למה היא נובעת בהכרח מן ההנחות? בגלל שהיא נמצאת בתוכן. היא שם. לפעמים אולי לא בצורה מאוד מאובחנת, לפעמים קשה לראות איפה בדיוק היא נמצאת, אבל היא שם. כי אם היא לא הייתה שם, אז לא יכולנו גם על סמך ההנחות האלה להוכיח אותה. כן, כל בני האדם הם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, מסקנה סוקרטס הוא בן תמותה. זה טיעון לוגי קלאסי. כל מבוא ללוגיקה מתחיל עם הטיעון הזה. הטיעון הזה כמובן מניח את המבוקש. כי אם אני אומר שכל בני האדם הם בני תמותה וסוקרטס הרי הוא אחד מבני האדם, אז בעצם במובלע הנחתי שסוקרטס הוא בן תמותה. בהנחות זה כבר נמצא. נו, אז מה החכמה שהוכחתי שסוקרטס הוא בן תמותה? זה כבר בתוך ההנחות הנחתי את זה. וכך כל טיעון לוגי. הבאתי את הבדיחה של הכדור הפורח, לא נחזור עליה כאן בשביל להסביר את זה. הטענה הייתה שבעצם התקפות של טיעון לוגי נובעת מהעובדה שהוא מניח את המבוקש. זאת לא אשמה, טיעון לוגי מעצם היותו טיעון לוגי תמיד מניח את המבוקש. אם הוא לא מניח את המבוקש, הוא לא טיעון לוגי. ואז עולה השאלה, אז למה צריך טיעונים לוגיים? אם אתה רק מוכיח למי שכבר יודע את זה מראש, אז בשביל מה צריך טיעונים לוגיים? התשובה היא שלפעמים בן אדם לא באמת מבין מה מונח בתוך ההנחות שהוא עצמו מניח. ולכן אני משתמש בטיעון לוגי כדי לחשוף, להוציא לאור השמש איזשהו משהו שנמצא כבר בתוך ההנחות שלך, רק לא היית מודע לו. הטיעון הלוגי חשף בפניך את הדבר. דימיתי את זה אני חושב לאיזשהו סוג של יש לך כספת שבתוכה יש יהלום. היהלום הוא לגמרי שלך, ברשותך, אף אחד לא יכול לגשת אליו, הוא לגמרי אצלך. אבל אין לך שום גישה אליו ואולי אתה אפילו לא יודע שיש לך אותו. מישהו נותן לך מפתח לפתוח את הכספת. פתחת את הכספת וגילית בפנים את היהלום. האם מי שנתן לך את הכספת הקנה לך את היהלום? התשובה היא לא. היהלום היה שלך וברשותך עוד קודם. אבל הוא הנגיש לך את העובדה הזאת שיש לך יהלום. טיעון לוגי זה תפקידו. טיעון לוגי אף פעם לא ישכנע אותך במשהו שאתה לא משוכנע בו מראש. אלא מאי? שהרבה פעמים בני אדם לא מודעים לכל הדברים שבעצם הם משוכנעים בהם, לכל הדברים שנמצאים בתוך ההנחות שאותן הם מניחים. ולכן הטיעון הלוגי חושף עוד ועוד דברים מתוך ההנחות שבהן אני מחזיק, ופתאום אני מגלה שאני בעצם מאמין גם בזה וגם בזה וגם בזה ובכל המסקנות שעולות מתוך ההנחות שלי, כמו בגיאומטריה. יש ארבע אקסיומות של גיאומטריה, מתוך זה אני מסיק כל מיני משפטים. התלמיד שיודע את האקסיומות בעצם גם יודע את המשפטים, כי המשפטים נמצאים בתוך. מתוך ההנחות, אפשר להראות מתוך ההנחות שמי שמחזיק בהנחות גם מחזיק במשפטים. נכון, אבל הוא לא מודע לזה. גם תלמיד שיודע ששני מקבילים לא נפגשים ובין שתי נקודות עובר קו ישר אחד וכולי, לא יודע שסכום הזוויות במשולש הוא מאה שמונים מעלות. הוא יודע את זה באיזשהו מובן תאורטי, עקרוני, אבל הוא לא, זה לא נגיש לו במודעות. הוא לא יכול לעשות בזה שימוש. הוא לא מודע לזה שהוא יודע את זה. זה תפקידו של הטיעון הלוגי או ההוכחה המתמטית. עכשיו אם אני חוזר לפה, זה התפילה של אנסלם בעצם אומרת, תעזור לי הקדוש ברוך הוא לגלות שאני יודע. אני כבר יודע עכשיו, אבל הראיה תראה לי שבתוך ההגדרות והנחות היסוד שלי בעצם כבר טמונה המסקנה הזאת וזה יחדד לי עוד יותר שאני כבר יודע את זה. זה לא יביא את הדבר לידיעתי. זה יחדד לי שאני כבר יודע את זה. ולכן אני חושב שיש לתפילה הזאת, אמרתי כבר, תפקיד ספרותי. התפילה הזאת מסבירה את המהלך הזה, את המשמעות של טיעון לוגי, מה אפשר לצפות מטיעון לוגי. עכשיו אני טוען שבפרק הזה אנסלם סוגר, בפרק ד', סליחה, אנסלם סוגר את המעגל. כי מה הוא בעצם אומר? הוא בעצם אומר, תראה, אם באמת כל טיעון לוגי מניח את המבוקש ואני פה הוכחתי שיש אלוקים על סמך טיעון לוגי, אז זה אומר שהנבל שלא הוכחתי את הטענה הזאת בעצם היה מאמין באלוקים מאז ומעולם. ההנחות שמהן יצאתי, שלהן הוא מסכים, או ההגדרות במקרה הזה, או ההנחות משנה, שלהן גם הוא מסכים, בעצם מכילות בתוכן את המסקנה שאלוקים קיים. אז הוא אף פעם לא היה אתאיסט, הוא תמיד היה מאמין. אז איך אפשר לומר אמר נבל בליבו אין אלוקים? תחשבו על בנאדם שהשתכנע. אמרתי לו כל דבר מורכב יש מרכיב, העולם הוא מורכב, מסקנה לעולם יש מרכיב, זאת אומרת יש אלוקים. הבנאדם נגיד השתכנע. עכשיו אני שואל מה זאת אומרת השתכנע? וקודם איך הוא אמר שאין אלוקים? הרי הוא גם קודם הבין שההנחה שהעולם מורכב נכונה ושלכל מורכב יש מרכיב גם זה נכון. אז איך הוא יכול להגיד שהוא לא מאמין באלוקים? התשובה היא שיש איזשהו דיסוננס אצלנו. לפעמים יש דברים שאנחנו מבינים באיזשהו מובן מהותי, אנחנו אף לא מודעים לזה שבאמת זה חלק מהתובנות שלנו, זה חלק מהאמונות או הדברים שבהם אנחנו מאמינים. והראיה הלוגית עוזרת לנו להיווכח בזה. ועכשיו בואו תראו שוב פעם את מה שאנסלם כותב כאן ותראו שזה בדיוק מה שהוא כותב. לכן זאת סגירת מעגל עם התפילה הפותחת. ואולם איך יכול נבל, איך יכול הנבל לאמור בליבו מה שאינו יכול להעלותו על הדעת? הרי הוא לא יכול להעלות את זה על הדעת, כי כמו שהראיתי, מתוך ההנחות בדעת שלו יוצאת המסקנה שיש אלוקים. אז איך הוא יכול לומר בליבו אין אלוקים? לא הרי אינו יכול להעלות על הדעת מה שאמר בליבו. שעה שללאמור בלב ולהעלות על הדעת היינו הך הם. הרי מה שהוא חושב זה מה שהוא חושב. איך הוא יכול לחשוב שאין אלוקים אם הראיתי לו שהוא חושב שיש אלוקים? אם הוא באמת העלה על הדעת? ולמעלה מזה, דווקא מפני שבאמת העלה על דעתו שכן אמר בליבו, ולא אמר בליבו שכן לא יכול להעלות על דעתו. אז כל זה זה השאלה, כי איך זה יכול להיות שהנבל אומר בליבו כשאני הראיתי לו שהוא לא אומר את זה בליבו? אז הוא אומר עכשיו הוא עונה, הרי זה, פה, הרי זה מפני שלא בדרך אחת בלבד ייאמר דבר בלב או יועלה על הדעת. לא נכון שללאמור בלב ולהעלות על הדעת זה אותו דבר. זה לא אותו דבר. שאכן שונה הדבר כשמעלים דבר מה על הדעת, שעה שמעלים על הדעת את המילה המורה על אותו דבר. ואחרת הוא כאשר מבינים את אותו דבר מה שהוא הדבר עצמו. וכך בדרך הראשונה ניתן להעלות על הדעת שאין אלוהים, אך בזו השנייה לא ייתכן. שכן אין איש שיבין מהו אלוהים וגם יוכל להעלות על הדעת כי אלוהים איננו. וזאת אפילו אם יאמר בליבו מילים אלה. כן האתאיסט אומר אין אלוהים, הוא אומר את המילים, אבל הוא לא באמת חושב את זה. וגם אם לא ייתן להם משמעות כלשהי או אם ייתן להם משמעות הזרה להם. מה הוא אומר בעצם? הוא אומר הזיהוי הזה בין מה שאתה אומר בליבך לבין מה שניתן להעלות על הדעת הוא זיהוי שגוי. כמו הבנאדם שאומר אין אלוהים אבל הוא מקבל את ההנחה שלכל מורכב יש מרכיב ושהעולם הוא מורכב. נו אז הוא אומר בליבו שיש אלוקים או שהוא אומר בליבו שאין אלוקים? התשובה היא כשהוא אומר את מה שמודע, מה התפיסות המודעות לו, זה מה שהוא אומר בליבו. ומה שהוא באמת חושב או מעלה בדעתו, לא מה הוא אומר, מה באמת נמצא בדעתו, זה יכול להיות משהו אחר. כי אם כי אם באמת הוא מקבל את המסקנה שכל דבר מורכב יש לו מרכיב, והעולם עצמו הוא מורכב, אז ברור שאם תשאל אותי באופן מהותי מה דעתו, הוא אדם מאמין. הוא מאמין שיש מרכיב לעולם. הוא רק לא מודע לזה שהוא מאמין. אז הוא אומר בלבו שאין אלוהים, אבל הוא בעצם חושב, בלי להיות מודע לזה שזה מה שהוא חושב, שיש אלוהים. וכל טיעון לוגי, וזה נקודה חשובה, כל טיעון לוגי בעצם עושה את העבודה הזאת. טיעון לוגי הדבר היחיד שהוא יכול לעשות זה לחבר את מה שאתה אומר עם מה שאתה מעלה בדעתך. להראות לך שיש דיסוננס בין מה שאתה אומר לבין מה שאתה מעלה בדעתך. עכשיו תחליט, או שאתה מוותר על אחת מן ההנחות, או שאתה מוותר על המסקנה שלך, כי זה לא קומפטבילי. זה לא מתיישב אחד עם השני. זה כל התפקיד של טיעון לוגי, ולכן הפרק הזה הוא פרק מאוד חשוב במהלך של אנסלם, כי אנסלם בעצם מתמודד פה נגד ביקורות קאנטיאניות וביקורות עתידיות, כשהוא בעצם אומר לכאורה נגד מה שאני אומר יושבת העובדה שיש נבלים שאומרים בליבם שאין אלוהים. אז זה אומר שלא נכון מה שהוכחתי לו, שהוא עצמו מאמין שיש. הנה, הוא אומר לך שאין. אומר אנסלם לא נכון. בן אדם לא תמיד מודע לדברים שהוא עצמו מאמין וחושב. לפעמים יש נגיד בן אדם שחושב שאין אלוהים אבל יחד עם זה מאמין בזה שהעולם הוא מורכב ושכל מורכב יש מרכיב. אז במה הוא מאמין באמת? הרי יש סתירה בין ההנחות שלו, בין הטענות בהן הוא מאמין. הטיעון הלוגי רק חושף בפניו את הסתירה. ועכשיו אתה צריך לקבל החלטות, או שאתה מוותר על האתאיזם שלך, או שתטותר על אחת מן ההנחות, שהעולם הוא מורכב או שלכל מורכב יש מרכיב. אתה לא יכול לחיות עם שלושתם. אז איך עד עכשיו חיית עם שלושתם? אמרת את שלושתם, לא חיית עם שלושתם. ברור שבאחד מהם אני לא באמת מאמין. אני חושב שאני מאמין אבל אני טועה. לכן הרבה פעמים זה תפיסה, הרבה פעמים יכנו תפיסה כזאת תפיסה פטרנליסטית. אני אומר לבן אדם במקומו את מה שהוא עצמו חושב. בוא אני אגיד לך מה אתה באמת חושב. אתה הרי תמיד מוציא אותי מדעתי כשאני שומע מישהו שאומר לי את זה. בוא אני אגיד לך מה אתה באמת חושב. אל תגיד לי מה אני חושב, תגיד לי מה אתה חושב. אבל לא, פה אני בעצם עושה את אותו דבר. אלא מה, שאני לא אומר לך מה אתה חושב, אני מראה לך שזה מה שאתה חושב. אני מוכיח לך את זה. לכן זה לא פטרנליזם. פטרנליזם זה מצב שבו אני מכתיב לך מה אתה חושב. אל תכתיב לי, תגיד לי מה אתה חושב. אבל פה אני מראה לך שזה מה שאתה חושב, לא שאני טוען את זה או שאני כופה את זה עליך, אני מראה לך, אני מוכיח לך שזה מה שאתה חושב. זה לא פטרנליזם. זה טיבו של ויכוח לוגי. לכן אנסלם רוצה להסביר שבעצם הטיעון שלו זה טיעון שלא פנה לאתאיסטים. הוא פנה לאנשים שחושבים שהם אתאיסטים. אבל בתוך תוכם הם היו מאמינים מאז ומעולם. אם יש אתאיסט אמיתי שגם בתוכו הוא אתאיסט, אז הוא צריך לא לקבל או את ההנחה שהעולם מורכב או את ההנחה שלכל מורכב יש מרכיב. אז כל הטיעון לא יהיה רלוונטי לגביו כי הוא לא יקבל את שתי ההנחות, אחת משתי ההנחות האלה. אבל אם אני מציב בפניו את שתי ההנחות והוא מקבל אותן, אז הוא פשוט לא אתאיסט. ואז אפשר להציג את הטיעון. לאתאיסטים אין מה להציג את הטיעון, זה לא רלוונטי, הם לא יקבלו את ההנחות שלי כי כל טיעון מניח את המבוקש, כל טיעון לוגי. אולי הערה, ההבדל הזה בין לומר בליבו לבין להעלות על הדעת הוא קושר את זה לשאלה אם אתה חושב את זה במילים או שאתה מבין את הדבר עצמו. זאת נקודה מאוד מעניינת. ואתם יודעים יש רש"ש במסכת שבת בדף מ', שהוא טוען שיש מחלוקת ראשונים בעניין הזה. יש הרשב"א בברכות בדף ט"ו, הגמרא שם אומרת שלומדים מהפסוק שמע ישראל לומדים שני דברים. שאפשר להגיד בכל לשון, שמע בכל לשון שאתה שומע, וצריך להשמיע לאוזנו. שואל הרשב"א איך מפסוק אחד לומדים שני דברים? הרי תמיד בגמרא אם לומדים את זה אז מאיפה לומדים את ההוא? תמיד בגמרא ההנחה היא שכל פסוק מלמד דבר אחד, אי אפשר ללמוד שני דברים מאותו פסוק. איך פה, זה רבי יוסי שם במשנה, אז איך רבי יוסי לומד שני דברים מאותו פסוק? אז אומר הרשב"א פשוט מאוד. אם לא היה הדין, אם הפסוק אומר שאתה צריך להשמיע לאוזנך, פירוש הדבר שקריאת שמע נאמרת בכל לשון. למה? כי אם לא הייתה נאמרת בכל לשון אז היה ברור שאתה צריך להשמיע לאוזנך, כי אם אתה רק מספיק שאתה רק תחשוב את קריאת שמע, במחשבה אין שפה. ברגע שנזקקים לשפה. ברור שצריך לדבר את קריאת שמע ולא רק לחשוב אותה. ולכן זה לא שני דברים שנלמדים מאותו פסוק, זה אותו דבר. וההנחה של הרשב"א היא שחשיבה לא נעשית באמצעות שפה, אלא חשיבה חושבים את הרעיונות, לא את המשפטים שמייצגים את הרעיונות. ולכן אין מה לדבר אם צריך דווקא בלשון הקודש או בכל שפה על משהו שהוא בחשיבה. רק מה שהוא בדיבור אפשר לדון אם צריך לדבר אותו בלשון הקודש או שאפשר בכל שפה, אבל משהו שהוא בחשיבה אין מה לדון לגביו בעניין הזה. עכשיו הרש"ש טוען שהתוספות חולק על הרשב"א בעניין הזה, כי הגמרא בשבת בדף מ' מדברת על הרהור במבואות המטונפים, האם מותר להרהר בדברי תורה, לחשוב דברים בלשון הקודש. והתוספות שמה כותב שאסור לחשוב דברים בלשון הקודש במבואות המטונפים. אומר הרשב"א… אומר הרש"ש, סליחה, רואים בתוספות שהוא חושב שחשיבה נעשית במילים, עובדה שהוא מדבר על חשיבה בלשון הקודש ולא בשפה אחרת כשהוא מדבר על חשיבה, לא על דיבור. רואים שחשיבה נעשית באופן מילולי ולא רק חושבים את הדברים עצמם. כך טוען הרש"ש באחת הכיוונים, באחד הכיוונים, גם החזון איש עושה מזה מחלוקת. אני חושב שזה פשוט לא נכון, זה טעות פרשנית, אין פה שום מחלוקת. הטענה של הרשב"א היא לא שאנחנו לא חושבים במילים, זה שטות. כל אחד יודע שאנחנו חושבים במילים. הטענה של הרשב"א היא שאם יש משהו שאותו אנחנו רק אמורים לחשוב ולא לומר, אז אין חשיבות למילים או לשפה. לא שזה טכנית לא נעשה באופן מילולי. יש לנו חשיבה מילולית, זה ברור. אנחנו חושבים משפטים מילוליים. אבל כן, לא ניכנס לוואן טו מני סיסטם הזה. אז הרשב"א לא טוען שאנחנו לא חושבים מילולית, ברור שאנחנו חושבים מילולית. הוא רק אומר שאם דברים, אם יש משהו שבשבילו מספיקה חשיבה ולא צריך דיבור, פירוש הדבר שבעצם מה שחשוב זה התוכן שאותו אני חושב ולא האופן שבו אני מייצג את התוכן הזה. אם צריך לדבר בפה, אז נדרש ממני לייצג את התוכן, להגיד. אז פה אפשר לדון איך לייצג, דווקא בלשון הקודש או בכל שפה. אבל אם נדרש, מספיק רק לחשוב, לא צריך לדבר, אז בעצם ההלכה אומרת לי שמה שאני צריך זה רק להחזיק בראש את התכנים. אז מה זה משנה באיזו שפה אני עושה את זה? לא שזה לא נעשה בשפה, אלא שלא חשוב באיזו שפה אני עושה את זה אם זאת חשיבה. זה מה שאומר הרשב"א. נמצאנו למדים שגם הרשב"א וגם תוספות מסכימים שיש לנו שתי רמות של חשיבה. יש רמה מילולית כשאני אומר בראש אין אלוקים, אני חושב את המילים אין אלוקים. אומר אנסלם: כן, אבל האם זה גם מייצג תוכן קוגניטיבי של האתאיזם? האם בתוכי באמת יש את התובנה הזאת שאין אלוקים, שהחשיבה המילולית מייצגת אותה? אומר אנסלם: לא. הנה הראיתי לך אתה האתאיסט שמבחינת תוכנית אתה בתוך הראש שלך הרי אתה אדם מאמין. הוכחתי לך את זה. זה שאתה אומר אין אלוקים, אתה רק אומר את זה ברמה המילולית, אבל זה לא מה שאתה באמת חושב. אתה לא מפרש את עצמך נכון, לא פיענחת מה יש בתוך הכספת שלך. בתוך הכספת שלך יושבת אמונה, בוא אני אפתח לך אותה. זה בעצם מה שטוען אנסלם. ולכן הדיון שבו הוא מסיים את המהלך שלו בפרק ד' בעצם הוא חזרה לנקודת המוצא לתפילה. הוא מנסה להראות לנו אחרי שהוכחתי לאתאיסט בהוכחה לוגית שיש אלוקים, אז הראיתי בזה שמאז ומעולם הוא לא היה אתאיסט. אז איך הוא אמר, אמר נבל בלבו אין אלוקים? הוא אמר, אבל זה לא מה שהוא חשב. זאת הטענה. ועכשיו תראו הוא מסיים: אכן אלוקים הוא אותו דבר שאין להעלות על הדעת גדול ממנו, ומי שהיטיב להבין זאת, את ההגדרה, יבין גם שאלוהים הוא כזה שאין כל אפשרות להעלותו על הדעת כלא יש. ועל כן מי שהבין שכך הוא אלוהים גם אינו יכול להעלות על הדעת שאיננו. זו המסקנה. הוא יכול להגיד את זה, אבל הוא לא יכול להעלות את זה על הדעת. הודך אדון הטוב הודך, שימו לב הוא מסיים בתפילה. פתח בתפילה ומסיים בתפילה. שכן מה שהאמנתי בו קודם כמתתך הנני מבין עכשיו בהארתך, כי אפילו לא רציתי להאמין כי הינך נמצא. היה זה לאל ידי שלא להבין זאת. רוצה לשתף את המסך? כן. השיעור, סליחה. הוא מסיים בתפילה, רואים אותך פה. אותך אדון הטוב אותך, שכן מה שהאמנתי בו קודם כמתתך, הנני מבין עכשיו בהארתך. כי אפילו לא רציתי להאמין כי הנך נמצא, לא היה זה לאל ידי שלא להבין זאת. עכשיו תראו, בעיני זה, אמרתי לכם, זה טקסט מדהים בעוצמתו, כל משפט פה הוא תפור על מבנה מדויק לחלוטין. תראו, התפילה הזאת חוזרת לתפילה הראשונית כמו שאמרתי קודם. ומה בעצם אנחנו לומדים מכאן? לדעתי, יש משהו יותר עמוק מאשר ההבדל בין אמונה לבין הוכחה, לתת בינה לאמונה. הרי בעצם אנזלם אומר תראה, אני מאמין באלוקים, אבל יש לי הרהורי כפירה. עולות בי כל הזמן מחשבות, אולי זה לא נכון? עכשיו אני מאמין, אבל אולי אני זה מטעה אותי האמונה הזאת, אולי זה לא נכון? איך מתמודדים עם דבר כזה? בשביל להתמודד עם דבר כזה, ואני שוב פעם חוזר להתייחסות עצמית בשיעורים של ימי חמישי, בשביל להתמודד עם דבר כזה אנחנו בעצם אמורים לעשות את מה שהפסיכולוגים קוראים השלכה. מה זה השלכה? השלכה פירוש הדבר תגיד כן, כל הפוסל במומו פוסל, חז"ל אומרים הפוסל במומו פוסל. מה הכוונה? שמי שקורא לשני עבד בעצם הוא עצמו עבד. אתה משליך על אחרים דברים שנמצאים בתוכך. יש סיפור נהדר, זה תמיד עולה לי בהקשר הזה, של חיים גראדה, סופר ומשורר יידיש, היה מועמד לפרס נובל גם, במריבות עם בשביס זינגר הוא טען שהוא לקח לו את הפרס נובל. בכל אופן, הוא כתב שני ספרים שנקראים צמח אטלס ומלחמת היצר, יצא בעם עובד. זה רומנים. עכשיו, הרומנים האלה הם בעצם רומנים ביוגרפיים, אוטוביוגרפיים שלו עצמו. יש שם ילד בשם חיימקה שהולך לישיבה, ישיבת נובהרדוק. אתם יודעים שבתחילת המאה ה-20 כשההשכלה נגסה בכל פה ואנשים עזבו את המחויבות הדתית שלהם, אז הסבא מנובהרדוק שלח את כל בחורי הישיבה שלו, כל בחור להקים ישיבה קטנה לילדים או לנוער בכפר, בכפרים שונים, והוקמו עשרות עשרות ישיבות נובהרדוק. ובראשה של כל ישיבה כזאת עמד בחור צעיר בן 20, לא ראש ישיבה באמת, פשוט עת לעשות לה' הוא שלח את הבחורים להיות ראשי ישיבה לפני שהם היו בשלים, גם לימודית גם אישיותית, הם היו בחורים צעירים. וכמובן נובהרדוק הרי היה מקום של פרא אדם, והם התחנכו להיות פרא אדם, זו הייתה האידיאולוגיה שלהם. אז כן, עם המסמרים בבית מרקחת וכל הסיפורים הידועים. אז תחשבו מה קורה כשראש ישיבה כזה מגיע לחנך נוער, הרי הוא יהרוס להם את המוח. זה בחור שהוא פרא אדם, לא בשל, לא מבוגר מספיק, ויש לו סמכות על ילדים בני 13, 14, 15, הוא הראש ישיבה הנערץ שלהם, הוא יכול לעשות שם דברים מטורפים, להרוס להם את החיים. וזה מה שקרה שם. עכשיו צמח אטלס, הוא היה ראש הישיבה של חיימקה, שזה הסופר חיים גראדה. הוא לא מציג את זה כרומן ביוגרפי, אבל זה ידוע. אז צמח, יש אגב נכתבו מאמרים אקדמיים שמנסים לזהות מי זה צמח אטלס. שלמה זלמן הבלין למשל טוען שיש לו זיהוי לזה, יש לו מאמר על העניין הזה. הוא בכלל לא אוהב גם את חיים פוטוק, הוא עושה שם זיהויים ברומנים של חיים פוטוק. בכל אופן, אז הטענה היא שצמח אטלס היה, הוא מתאר את צמח אטלס שהוא ראש הישיבה שם בכפר הזה וולקניק, כך נקרא הכפר, שהוא לוחם בעוז נגד כפירה והרהורי עבירה ולא תתורו אחרי לבבכם וכן הלאה וכן הלאה בקנאות עצומה, בקיצוניות עצומה. הוא צועק והוא מתרגז והוא מעיף תלמידים ומגיב נורא נורא בקנאות ובחוסר סבלנות כלפי כל שמץ של הרהור עבירה או הרהורים אסורים. ובאיזשהו שלב הוא זורק את חיימקה מהישיבה כי חיימקה גם כן היה לו את היצרים האלה. אז חיימקה הולך לגור בבקתה בכפר ששמה מגיע לנופש כל קיץ בעל המחזה אברהם, כך מתואר הספר, וכעולה אצל פרשנים הכוונה לחזון איש. החזון איש הגיע שם לכפר לנפוש בקיץ, וחיימקה שנזרק מהישיבה לא היה לו איפה להיות, הוא הלך אליו הביתה, והוא גר אצלו, ידוע ביוגרפית, הוא גר אצלו בבית חודשים. עכשיו בספרים האלה. חיים'קה הזה עזב הכל. אחרי השואה יש על זה סרט מאוד יפה על איזה דיאלוג בינו לבין חבר שלמד איתו בישיבה אחרי השואה, איך הוא איבד את אמונתו וכולי. לא משנה, הוא עזב הכל. וכש… אחרי שהוא עזב הכל הוא כותב את הספרים האלה ובעיניי זה ספרי מוסר נפלאים הספרים האלה, כי הם נכתבו מתוך נקודת מבט חילונית, זה אמיתי. הוא פשוט מתאר את איך הוא ראה את החזון איש, לא את ההגיוגרפיה שכותבים כל מיני ביוגרפים שבאים לחנך אותנו. הוא מתאר באמת את מה שהוא ראה, וזה מאוד מאוד מרשים. בכל אופן, אז הוא מתאר שם את הדמות של החזון איש וכמובן כל הספר זה הנגדה בין החזון איש לבין צמח אטלס. והחזון איש מתייחס לכל שאלה שלו ועונה ובסבלנות ולא מתרגש משום דבר, בניגוד לצמח אטלס שהוא לוהט וכולי. מה עומד מאחורי ההנגדה הזאת? מה שעומד מאחורי ההנגדה הזאת לדעתי זאת אמירה שהיא מאוד נכונה גם בחיים, לא יודע אם תמיד אבל הרבה פעמים. מי שנלחם בצורה מאוד קיצונית ופנאטית כנגד משהו, זה אומר שהמשהו הזה נמצא אצלו. הוא נלחם נגד עצמו. הוא רואה את זה אצל כל אחד אחר ויוצא למלחמה על רוזיננטה, כן, רכוב על רוזיננטה כנגד כל תחנות הרוח אבל בתוך תוכו ישנה תחנת הרוח שנגדה הוא נלחם. הוא בעצם נלחם נגד רעיונות שנמצאים בתוך תוכו עצמו, או יצרים, שנלחמים בתוכו עצמו. מאבק קיצוני כלפי חוץ בדרך כלל מופיע אצל מי שיש לו מאבק פנימי שהוא לא שלם בעצמו עם האמירה הזאת. והדרך שלו להיאבק עם עצמו זה מה שקראתי קודם לעשות השלכה. אני משליך את זה על אחרים ואני נלחם איתם. ואני חושב שבדרך כלל קנאות היא כזאת. בדרך כלל קנאות על עיקרי אמונה מצביעה על חוסר ביטחון, חוסר ביטחון בעיקרי האמונה. זה לגיטימי כשלעצמו חוסר הביטחון, אם אתה לא בטוח אתה לא בטוח. אבל אל תוציא את זה עם הקנאות שלך על תחנות הרוח שבחוץ, תגמור את זה בינך לבין עצמך, אל תעשה מלחמות ג'יהאד כנגד אחרים רק כדי להילחם עם עצמך. זה הבעיה בהשלכה. בכל אופן, זה נכון אגב, סתם תחשבו בחיים שלנו היום, התגובות החרדיות נעשות יותר קיצוניות עם השנים כנגד כל מיני תופעות. אני חושב שהסיבה לזה היא אותה סיבה. חרדים לא נלחמים נגד מישהו שנמצא בחוץ, חרדים תמיד נלחמים כמו כולנו, נלחמים נגד משהו שבתוכם פנימה. ככל שהתופעות החיצוניות חודרות לתוך החברה החרדית, היא נלחמת יותר חזק כנגד הגורמים החיצוניים. כי הפוסל במומו פוסל. אתה נלחם נגד עצמך, רק כי אתה לא יכול לעשות את זה, זה מין… אתם יודעים, זה… זה חטא אדם הראשון. מה מתאר ר' חיים מוולוז'ין, כן, והרמב"ם בתחילת מורה נבוכים, מה הם מתארים בחטא אדם הראשון? הנחש פיתה את חוה ואת אדם לאכול את התפוח, ואז והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע, כן? אז מה הוא מסביר שמה? אז הוא אומר הנחש זה היצרים. והיצרים עומדים בחוץ ומפתים אותי לעשות מעשים לא טובים. נכנעתי להם. מה התוצאה של זה? שהיצר, שזה הנחש, קליפת הנחש, משכא דחויא, זוהמת הנחש, נכנסת לתוכי פנימה ומאז חטא אדם הראשון, אחרי חטא אדם הראשון, היצרים נתפסים אצלנו כמשהו שמדבר אלינו מבפנים, לא מבחוץ. ואז התחושה היא שזה בעצם משהו שאני עצמי רוצה את זה. זה לא מישהו אחר מסית אותי לעשות עבירות, אני החלטתי לעשות את העבירה הזאת, זה אני רוצה לעשות את זה, הרבה יותר קשה להתמודד נגד זה עכשיו. זה התוצאה של חטא אדם הראשון, שזוהמת הנחש נכנסה לתוכנו. זה מפסיק להיות נחש שעומד מבחוץ ומסית אותנו, אלא זה משהו בתוכנו שיש לנו עכשיו מאבק בתוכנו. מה הדרך להתמודד עם זה? לזכור טוב טוב שזה שזה בתוכנו זאת אשליה. זה משהו חיצוני שמנסה להשפיע עלינו, לעשות השלכה ולהתמודד איתו כאילו שהוא משהו אחר. לא להיכנס לתוך דיסוננסים פנימיים, אלא לנסות להתמודד איתו מתוך תחושה אמיתית, לא אשליה. שזה באמת משהו שהוא חיצוני, זה לא אני. ועכשיו בוא נתמודד עם הטיעונים שלו, אבל פה ברור מי זה אני ומי זה המישהו האחר, אז אפשר להתחיל לנהל דיון. אם אני מתווכח עם עצמי, זה כמו שאני פעם, כבר אני עושה אסוציאטיבי, זה כמו שאני פעם, כשהייתי ילד אז אהבתי מאוד לשחק שח. גם אחרי זה. בכל אופן אבא שלי לקח אותי פעם לאיזה אומן בטכניון, אומן שחמט, שהוא שיחק איתי קצת כשהייתי ילד. והוא אמר לי, המליץ לי מאוד לשחק עם עצמי. לשחק שח עם עצמי. עכשיו אתה הרי יודע תמיד את התוכניות של הצד הנגדי, אז אין פה חאפים, אז אתה לא תוכל… בגלל תוכנית של הצד השני שלא חשבת עליה אף פעם, כי אתה יודע את התוכניות של הצד השני. אז רק מהלכים שהם אמיתית נכונים, לא מהלכים שבונים על זה שהשני לא ישים לב. רק מהלכים שהם אמיתית נכונים אפשר לעשות במשחק כזה. אם תנסו את זה, אני לא יודע אם ניסיתם, אם תנסו את זה, תראו מאוד קשה לשחק כך. לא שקשה לנצח וקשה להגיב, זה ברור. קשה לשמור על השניות הזאת, על זה שאני כל פעם משחק באופן לגמרי אמיתי את הצד השחור ואחרי זה באופן לגמרי אמיתי את הצד הלבן ומתעלם מזה שאני יודע את התוכניות וכולי. אני משחק באופן הכי אמיתי שיש. קשה מאוד לעשות את זה. אני ברוב המקרים נשברתי. לא יכולתי לעשות את זה ובניתי תוכניות וידעתי את התוכניות ועבדתי על עצמי. זה ביטוי לקושי להתמודד עם בעיות שנמצאות בתוכי. והדרך שעוזרת לזה זה להוציא את הנחש חזרה החוצה ולהתמודד איתו כשהוא בחוץ. וזה בעצם המשמעות של השלכה. אבל יש השלכה במובן השלילי: הפוסל במומו פוסל. אתה פוסל אחרים בפסול שיש בך ואז יוצא נגדם לג'יהאד. ויש השלכה במובן חיובי. אנסלם, ואני חוזר עכשיו לאנסלם, אנסלם עשה פה השלכה כי היו בתוכו הרהורי כפירה. כך אני בפרשנות הפסיכולוגית שלי לאנסלם. אני חושב שהוא התמודד עם הטענות של הנבל. הנבל זה הוא עצמו. הנחש לא היה בחוץ, הוא בפנים. והוא חיפש דרך להוכיח לנבל הפנימי שלו שיש אלוקים. הוא מאמין אבל יש לו יצרים. אם הוא יצליח להוכיח, לתת בינה לאמונה, אז הוא יכול להתמודד עם הטענות של הנבל. מה הוא עושה? הוא בונה דמות פיקטיבית, איש קש. הוא בונה דמות של נבל, שזה בעצם הנחש, תולה בו את כל הטענות שעולות אצלו. אבל תשימו לב, כמו שראינו עכשיו, זה רק טענות כלפי חוץ. כי הרי בתוכו הנבל הוא מאמין, רק עולות לו טענות כלפי חוץ. אנסלם מנסה להתמודד מול הטענות של הנבל, להוכיח לנבל שבעצם בתוכו פנימה הוא מאמין, הוא רק אומר שהוא לא מאמין, שהוא אתאיסט במילים. אבל תוכנית, ברמת התוכן הוא אדם מאמין. ובזה הוא סוגר את המעגל לעצמו. גם אני כשעולים בי כל מיני הרהורים, אלה המילים, אבל ברמת התוכן, ברמה הקוגניטיבית, אני אדם מאמין. זה שעולים בי הרהורים אולי אין אלוקים, זה הרהורים ברמה המילולית. אבל אחרי שהראיתי בצורה לוגית שהאמונה באלוקים מתחייבת מההנחות וההגדרות שלי, אז הראיתי לעצמי שזה הכל חיצוני. הוצאתי את הנחש החוצה וגם הראיתי שהוא נחש. לא רק ששמתי אותו בחוץ, הראיתי שזה לא אני בכלל, לא מסכים איתו, זה לא אני, זה לא מה שאני חושב, זה פשוט דברים שנכנסו ומלווים אותי אבל בעצם הם לא משקפים את מה שאני חושב. ממילא לא צריך להתמודד איתם. הם לא מעלים טענות, הם רק מעלים מילים. מילים, לא טיעונים. המילים לא מייצגות טיעון. זה שני הרבדים שעליהם הוא מדבר. וככה בדרך של השלכה הוא מצליח להתמודד עם טענות שעולות בתוכו פנימה, כשכל העסק הזה מבוסס על זה שלוגיקה תמיד מניחה את המבוקש. ולכן לא ייתכן מצב שאני אומר, כלומר ייתכן מצב סליחה שאני אומר משהו שאני לא מאמין בו. הטיעון הלוגי הראה שאני לא מאמין בזה אבל זה לא מונע ממני מלומר את זה. רק עכשיו שאני מבין את זה, אז אני מבין שהאמירות האלה זה לא אני. זה נחש שנמצא בחוץ, כי אני אדם מאמין. אני יודע שאני מאמין, יש לי ראיה ברורה לעניין הזה. וזה בעצם סוגר את כל המעגל הזה עם התפילה הפותחת והתפילה המסיימת. זה הכל פשוט מבנה שבנוי לתלפיות. ואני חושב שזה לא תלוש, אני חושב שזה באמת המהלך שנמצא בבסיס הטיעון שלו. האם זה אומר שאדם כמו דוקינס הוא באמת מאמין? כן, כן, אני בטוח בזה. עוד פעם, לא שהוא משקר, הוא לא מודע לזה שהוא מאמין. רוב האתאיסטים לדעתי, רוב האתאיסטים לדעתי הם אנשים מאמינים, מאמינים לא מודעים. כיוון שיש לי ראיה לוגית שמבוססת על הנחות שגם הם מקבלים, אז אני יכול להראות להם שהם אנשים מאמינים. טוב, אם אני צודק שהראיות האלה הן ראיות טובות. אני חושב שכן. כיוון שכך, לשיטתי אני חושב שהם גם אנשים מאמינים בתוכם. הם לא מסכימים איתי, יכול להיות שאני טועה, בסדר. אבל אם זאת עמדתי אז מ… מזה יוצא שהם גם אנשים מאמינים בתוכם, הם רק אומרים שהם לא מאמינים. אבל דוקינס יגיד דווקא להפך, שכל מי שאומר שהוא באמת מאמין הוא משלה את עצמו, הוא באמת לא מאמין. ברור, ברור. כל אחד שמעלה טיעון לוגי בעצם לכל כיוון, גם לזה שיש אלוהים וגם לזה שאין אלוהים, ברור, הוא יטען את אותו דבר. ולכן בסופו של דבר מה שאני אומר כאן אין לו שום ערך ויכוחי. לא שאני עכשיו יכול לנצח את דוקינס בזה שאני אגיד לו תשמע, אתה בתוכך אדם מאמין, זה שטויות, זה פטרנליזם. אם אני אציג בפניו טיעון שמראה לו את זה, זה משהו אחר. ולכן בסוף בסוף אחרי כל המהלך הגדול שעשינו פה, בסוף בסוף הכל מתחיל ונגמר בטיעונים. צריך לראות אם יש טיעון טוב שמוכיח את זה, אז מצוין. המשמעות היא שהראיתי לך שאתה תמיד היית מאמין והכל, אבל עדיין אני צריך להראות לך את זה בטיעון. לא מספיק להגיד לך שאתה בתוכך תמיד היית אדם מאמין, זה סתם פטרנליזם. לכן כל מה שאמרתי עכשיו זה מסביר את המסגרת שבתוכה מתנהל הדיון הלוגי, אבל זה לא פוטר אותנו מעיון לוגי בעצמו. ברור שבסוף בסוף אני צריך להתמודד עם דוקינס עם הטיעונים, ואם הטיעון שלו צודק, אז הוא צודק ואני אתאיסט ותמיד הייתי אתאיסט. ואם הטיעון שלי צודק, אז הוא מאמין ותמיד היה מאמין. ולכן בסוף בסוף הדיון הוא בשאלה הטיעון של מי צודק. וכל הפטרנליזם הזה שאתה באמת מאמין או אתה באמת אתאיסט, זה סתם דמגוגיה, אין לו שום ערך. למשל היה עימות מאוד מפורסם בין ג'ונתן זקס ודוקינס, וזקס בכוונה לא נכנס לכל הטיעונים, כלומר אני אגיד ככה והוא יגיד ככה, והוא הלך בכיוון לגמרי אחר. אז על זה אני לא מסכים. אני לא מסכים לגישה הזאת. אתה צריך להיכנס לטיעונים, כי אתה לא יכול להגיד לו תשמע בתוכך אתה אדם מאמין ולכן מה זה משנה הטיעונים. תראה לו שהוא אדם מאמין, אחרת זה פטרנליזם. אתה צריך לבחון את הטיעונים לגופם, אני לא מסכים עם זה. זקס הלך שם לכל מיני כיוונים, אני ראיתי את זה, הוא הלך שם לכיוונים של מה זה אומר בעצם האתאיזם. הוא גם הלך לכיוון של מוסר או משהו, שרוב האנשים שנותנים צדקה הם דתיים ודברים כאלה. בדיוק, ולכן הוא לא התמודד חזיתית עם הטיעונים של האבולוציה ושל דוקינס, ולדעתי זו טעות. זו טעות כי אם אתה לא מתמודד חזיתית עם הטיעונים, אז אתה בעצם פטרנליסט. אתה בעצם מסביר לבן אדם מה הוא צריך לחשוב במקום להראות לו מה הוא באמת חושב. וזה הרבה פעמים נשמע הרבה יותר נינוח והרבה יותר שלו, סובלני, נאור, לא יודע בדיוק מה, אבל בעיני לא, צריך להתווכח ולהגיד לו שהוא טועה, לא להיות נאור, או לנסות להראות לו שהוא טועה. אבל נראה לי שהוא חושב שכל מה שהוא יטען דוקינס יטען וזה ולא יצא שום דבר. כל אחד יעמוד בדעתו. אני לא מסכים, אני אגיד לך למה. א', ברמה של דוקינס ברמה האישית אתה צודק. אבל הרי הוויכוח הזה נעשה בטלוויזיה, לא בחדר של דוקינס. זה ביוטיוב עכשיו. כן, ברור. אז כיוון שזה נעשה בטלוויזיה או ביוטיוב, אז הדיון הזה פונה למיליוני הצופים, לא לדוקינס. ולכן אתה צריך להתמודד עם הטיעונים. הצופים יגבשו עמדה, אם אתה העלית טיעונים טובים, יכול להיות שתצליח לשכנע את חלקם ואם לא אז לא. אבל אתה צריך להתמודד עם הטיעונים. מזה שדוקינס לא ישתכנע זה נכון, האתאיסטים זאת כנסייה די פנאטית. קשה מאוד לחדור אותה, כמו הכנסייה הדתית, כן? זה סוג של דת. קשה מאוד לדון עם האנשים האלה, הם לא באמת מקשיבים בדרך כלל. אבל לא משנה, הדיון הזה נערך בפני ציבור, יש לו משמעות לציבור. אתה מדבר עם הציבור, לא עם דוקינס. אחרת אין טעם לעשות את זה בכלל. אם המטרה שלך היא דוקינס, אז זה באמת חבל על הזמן. המטרה שלך זה הציבור, לא דוקינס. טוב, בכל אופן אבל לענייננו אני רק רוצה, אני רואה שזה לקח לי את כל הזמן, אז אני רק רוצה להעיר עוד הערה אחת ואני רואה שאני כבר לא מספיק להגיע היום להתחיל את הראיה השנייה, אז נגמור רק את הראיה הזאת. מה יצא לנו בסופו של דבר? בסופו של דבר, גם אם לא נכנסתי לכל הפרטים אבל ניסיתי לעשות את זה בקצרה בפעם הקודמת, האם אנסלם הצליח? כן, נסכם את מה שראינו. אנסלם טען, ככה הגדיר את זה גם קאנט, שהראיה שלו היא ראיה אונטולוגית. היא לא צריכה להניח שום הנחת עובדה. ממה היא יוצאת? מהגדרות. מספיק לצאת מתוך הגדרות, ובהגדרות אפשר להסכים, הגדרות אפשר להגדיר מה שרוצים, אז אתה לא מניח כלום, אתה פשוט מגדיר מושגים. ואנסלם טען שמספיק להגדיר נכון את המושגים כדי להנביע מזה מסקנה שאלוהים קיים, טענה על העולם. בזה הוא לא הצליח. יש בתוך המהלך שלו גם הנחות, זה לא נכון שזה רק הגדרות. למשל שאני יכול להעלות על הדעת יש שלא קיים כקיים, זאת הנחה, הנחה אפילו לא כל כך פשוטה. בסדר, זאת הנחה, לכן יש בטיעון שלו הנחות. הוא טעה בזה. כמו הקוגיטו אמרתי, גם דקארט רצה לעשות טיעון שהוא כולו ניתוח מושגי בלי הנחות וגם שמה זה לא נכון. אין טיעונים כאלה, לא יכול להיות שיש טיעונים כאלה, ובכל טיעון כזה שתבדקו אותו תראו שיש בתוכו גם הנחות. אבל שתי הערות יש לי. הערה ראשונה זה שרוב ההנחות ואולי כולן, יש כמה אגב בטיעון של אנסלם, בספר אני מראה את זה ביתר פירוט, הן לא הנחות עובדתיות פשוטות. הן הנחות עלינו, לא על העולם. למשל שאני יכול להעלות בדעתי כקיים יש שבעצמו לא קיים, זאת טענה עליי ועל דעתי, זאת לא טענה על העולם. אם כך יש פה בכל זאת איזשהו חידוש, שמתוך הנחות עליי אני יכול לגזור מסקנה שהיא טענה על העולם. זה לא החידוש שאנסלם רצה לעשות, שמתוך הגדרות נגזור מסקנות עובדה, אבל זה עדיין לא טריוויאלי, מתוך הנחות סובייקטיביות אני גוזר מסקנה על העולם האובייקטיבי. זאת טענה מעניינת כשלעצמה. אבל על זה כבר יובל שטייניץ כתב באחד הספרים שלו, הוא אומר אנחנו עושים את זה כל הזמן. למשל שאני אומר, כן הדוגמה של קווין, הכיפה העגולה ריבועית של קולג' לא זוכר איזה הוא השתמש שמה, ברקלי, קולג' ברקלי, אוקיי? לא קיימת. איך אני יודע שהיא לא קיימת? כי עיגול מרובע זה מושג סתירתי. זאת אומרת מתוך הנחה שנובעת לצורות החשיבה שלי אני מסיק מסקנה על מה קיים או לא קיים בקולג' ברקלי. זה שיש פה סתירה זה טענה לוגית. איך מזה אני מסיק מסקנה עובדתית על העולם שאין כיפה ריבועית עגולה בקולג' ברקלי? סתירות הן תמיד מסקנות מאיך שאני חושב על מה שקורה בעולם. ואפשר אנחנו יכולים להראות את זה בעוד הרבה מקומות. אגב הראיתי את זה דיברתי על זה בסוף השיעור הקודם, הערעור שאנסלם בעצם הראה שאני חושב שאלוקים קיים, הוא לא הראה שאלוקים קיים. וזה נכון. אבל מה שרציתי לטעון שזה ערעור חלש. למה זה ערעור חלש? כי בדרך כלל אם אני לא ספקן, אם אני מגיע למסקנה שאלוקים קיים אז מבחינתי אלוקים קיים. להגיד שלמרות שאני הגעתי למסקנה שאלוקים קיים האמת היא שהוא לא קיים, זאת טענה ספקנית. אתה יכול להגיד לי באותה מידה אני הגעתי למסקנה שיש כוח הגרביטציה, מי אמר שבעולם יש כוח גרביטציה? אני הגעתי למסקנה. וההנחה שלי שאם הגעתי למסקנה זה כנראה נכון אם אני לא ספקן, זה מה שאני מניח. זאת אומרת אנסלם בסופו של דבר הצליח לדחוק את האתאיסט לפינה ולומר לאתאיסט אם אתה רוצה להטיל ספק בטענה שלי אתה צריך להיות ספקן, זה מחיר כבד מאוד. אתה צריך גם לא לקבל את חוקי הטבע, אתה צריך גם לא לקבל שום מסקנה שאנחנו מגיעים אליה, כי זה רק מסקנה על מה שאנחנו חושבים, זה לא אומר מה קורה בעולם אם אתה טוען טענה כזאת. אם אתה לא טוען טענה כזאת, אז ההנחה הפשוטה היא שאם הגענו למסקנה כלשהי זה כנראה מה שקורה בעולם אלא אם כן הוכיחו שטעית. ולכן מספיק לי להוכיח שהמסקנה שלי צריכה להיות שאלוקים קיים, אני לא צריך להוכיח את הטענה האונטית, את הטענה על העולם עצמו. ודבר אחרון אני רוצה לומר, זה שגם אם מדובר פה בטיעון שהוא לא אונטולוגי אלא יש לו הנחות, ואפילו אם היו לו הנחות עובדה, לא רק הנחות על הסובייקטיביות שלי, אלא אפילו אם היו פה הנחות עובדה ממש, זה עוד לא אומר שהטיעון הזה הוא חסר ערך. מי שמקבל את ההנחות יקבל גם את המסקנה. נכון שהוא פחות חזק כי טיעון אונטולוגי זה טיעון שאי אפשר להתווכח איתו, כי אם אתה מקבל את ההגדרה ממילא באופן לוגי יוצא משפט הקיום. אז אין פה על מה להתווכח. אם טיעון מבוסס על הנחות יסוד, אז אפשר להתווכח, אני יכול להגיד שאני לא מסכים עם הנחות היסוד שלך. לכן הוא טיעון יותר חלש. אבל זה לא אומר שהוא טיעון חסר ערך, כי אם אני כן מקבל את הנחות היסוד שלך אז מצוין, אז הטיעון הזה יכול להראות לי שיש אלוקים כי אני מקבל את הנחות היסוד. אז זה שהראינו שיש הנחות יסוד זה לא אומר שהטיעון הוא חסר ערך, רק אומר שהטיעון הוא לא משהו שחייבים בהכרח לקבל אותו. בסדר? עכשיו בוא נבדוק האם אתה מקבל את הנחות היסוד או לא מקבל את הנחות היסוד. בעצם אם תחשבו על זה הרבה פעמים בדיונים היום כן בעולם הפוסטמודרני הנרטיבי שלנו, הרבה פעמים הפוסטמודרניסטים כשהם מנסים לתקוף עמדה מה שהם עושים הם מנסים להראות שיש בתוכה הנחה. ברגע שהם מצביעים על זה שיש בתוכה הנחה, הם סיימו את העבודה. למה? כי יש להם איזושהי עמדה כזאת. וזאת בהחלט הנחה, שכל הנחה זה דבר שרירותי. הרי להנחות אין הוכחה, אז כל הנחה זה דבר שרירותי. אז אם אני רוצה לתקוף עמדה, מספיק לי להראות שהיא מבוססת על הנחה. וזה שטויות, אין משהו שלא מבוסס על הנחה, כולל העמדה הפוסט-מודרנית עצמה. אתה צריך לתקוף את ההנחה ולהראות למה היא לא סבירה בעיניך, לא להצביע על זה שיש הנחה. ברור, לכל טיעון יש הנחה. אז מה? השאלה אבל מה דעתך על ההנחה? אם ההנחה היא הנחה סבירה, אז הטיעון מראה לך שאתה צריך גם לקבל את המסקנה. לא מספיק להראות שיש הנחה. אתה צריך כדי לתקוף את הטיעון, אתה צריך גם להראות שההנחה היא לא סבירה. ואת זה משום מה הפוסט-מודרניסטים לא טורחים לעשות. אז אני אומר, גם בהקשר שלנו, גם אם חשפתי הנחות שנמצאות בבסיס הטיעון של אנסלם, שהוא לא היה מודע אליהן, הוא חשב שזה טיעון אונטולוגי, אבל יש שמה הנחות, זה עוד לא מפיל את הטיעון. זה רק הופך אותו מטיעון אונטולוגי לטיעון לוגי רגיל. ועכשיו צריך לבדוק אם ההנחות הן סבירות, וצריך לקבל את המסקנה. ואם הן לא סבירות, אז לא. אבל צריך לבדוק את ההנחות, לא מספיק להראות שיש הנחות. וזה מה שמביא אותי לדרכי הטיעון הבאות שבהן נתחיל בפעם הבאה. דרכי הטיעון הבאות הן לא אונטולוגיות, הן לוגיות. הן יוצאות מהנחות יסוד, ואפילו הנחות יסוד עובדתיות, והן מגיעות למסקנה שיש אלוקים. ואני, מה שאמרתי עכשיו, זה בעצם הרקע למה העובדה שיש שם הנחות לא מספיקה כדי להפיל את הטיעונים האלה. צריך לבדוק האם ההנחות האלה הן סבירות או לא, וזה אנחנו נבדוק על כל אחד מהטיעונים הבאים. בפעם הבאה נתחיל את הטיעון הקוסמולוגי. אוקיי, הערות או… הערה במתמטיקה. עם המשפט של פרמה, יש דוגמות שכל אחד האמין… הזכרתי שזה היה אנדרו ויילס, כן. אבל יש דוגמות של כל אחד האמין, ובמחשב, בדוגמה n שווה למיליארד, מצאו דוגמה נגדית. אז כל אחד האמין, עשו כל מיני דוגמות, וזה נראה נכון, אבל בסוף הסיפור מה שכל אחד האמין זה לא היה נכון. היה דוגמה נגדית במיליארד. לא, ברור. אני לא אומר שאמונה היא בטוח נכונה. אני רק אומר שאפשר להאמין גם בלי הוכחה ולדעת שזה לא בטוח נכון. אחרי שיש הוכחה, זה מה שאנסלם ניסה לעשות, לתת בינה לאמונה. אבל זה לא אומר שבלי הבינה, בלי ההוכחה, אין ערך לאמונה. האמונה היא דבר סובייקטיבי. אני האמנתי במשפט של פרמה, אני עדיין מאמין בו למרות שלא קראתי את ההוכחה של ויילס, ואני בטוח שגם לא הייתי מבין אותה. אבל אני עדיין חושב שזה נכון. וזה לגיטימי, רק אני מודע לזה שזה לא בטוח. אוקיי. אני, אולי אני מתנצל מראש, אולי פשוט פספסתי חלק מההרצאה, אבל שתי שאלות יש לי. קודם כל מדברים כל הזמן בעניין אם יש אלוקים, אין אלוקים, האם הגדרנו במסגרת ההרצאות האלה מה זה אלוקים כשאנחנו אומרים? אז פה פספסת משהו. אמרתי שלכל אחד מהטיעונים יש הגדרה משלו למושג אלוקים. ובינתיים כיוון שעברתי רק על סוג טיעון אחד, על הראיה האונטולוגית, אז במסגרת הזאת הגדרתי את אלוקים לצורך הראיה הזאת. ושם הוא מוגדר כיש המושלם. היש ששלם יותר ממנו לא ניתן להעלות על הדעת. כל ראיה מהראיות הבאות אני אגדיר את מושג האלוקים שבו היא מטפלת. והסברתי כבר שיכול להיות שזה אלוקימים אחרים, או אלוהימים אחרים. כל ראיה מוכיחה את קיומו של יש אחר. אפשר לזהות אותם, אבל אפשר גם שלא. דנטה או אוקאם. אז האם ההמשך לזה, האם בהקשר הזה אם יש בעיה או אין, אני לא סגור על זה, לטענה המנצחת שאם יש נברא אז יש בורא, אז בעצם נשאלת השאלה אז אם יש בורא מי הבורא של הבורא? לזה נגיע, זה אחד מהערעורים על שני הטיעונים הבאים שנטפל בהם. את זה עוד לא דיברנו, אוקיי. בינתיים עוד לא הנחתי שאם יש נברא יש בורא. זה הטיעונים הבאים. הבנתי, אז אשמח לשמוע להבא. הרב, יכול אולי לחדד שוב את הנקודה של היש המושלם, שאנסלם אומר שההוכחה שזה שהוא קיים הוא יותר מושלם אם הוא לא היה קיים, במובן של ההנחה שזה המושלמות? מה השאלה? זה קצת קשה להבין את זה, זאת בעצם הנחה שמניחה יש המושלם, זאת אומרת הוא יש, ובזה שהוא יש הוא יותר מושלם מול זה שהוא רק היה ברמה ההכרתית. אוקיי, הגדרתי את זה, אמרתי שמושג שנתפס אצלי בהכרה… מושג שנתפס אצלי בהכרה כקיים הוא שלם יותר ממושג שלא נתפס אצלי בהכרה כקיים. ההשוואה היא בין שני מושגים, לא בין אובייקט למושג. זה אחת הטענות, אחד הערעורים הנפוצים על אנסלם שהם שגויים. כי הערעור הזה חושב שאנסלם משווה פה בין שלמות של אובייקט לבין שלמות של מושג. טעות. אנסלם משווה בין שלמויות, בין שלמויות של שני מושגים. מושג של יש קיים ומושג של היש בלי להניח שהוא קיים. דיברתי על נוירוני החישה, כן, בשפה של מדעי המוח. אוקיי, הבנתי, תודה. אוקיי, אז שבת שלום ולהתראות. שבת שלום. שבת שלום.