אמונה – שיעור 26
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- תיאור כפול באופטיקה: עקרון פרמה וחוק סנל
- מכניקה קלאסית: ניוטון מול לגראנז' ותיאורי מינימום
- אריסטו והחזרת הטלאולוגיה לפיזיקה החדשה
- טלאולוגיה, אמונה באלוקים, וקפקא כמטאפורה לסיבתיות עיוורת
- שקילות פילוסופית ואי-יכולת הכרעה ניסויית
- פיזיקה מודרנית: תורת הקוונטים ותורת השדות כתיאור טלאולוגי בלבד
- הראיה הפיזיקו-תיאולוגית: אופטימום, תכלית, וחוקי טבע כמסקנה על יד מכוונת
- שאלות על כוח, הבנה, וקאנט: מה “מובן” בפיזיקה
- ביקורת על “כנסיית המדע” ואפולוגטיקה אתאיסטית
- מולטיוורס מול ריבוי כוכבים: שאלת הכוונון של חוקי הפיזיקה
- אינטואיציות ראשוניות, דוגמטיות, ותומס קון מול פופר
- הוי דן את כל האדם לכף זכות, רב חיים מבריסק, והרמב"ם ורבנו יונה
- “אין לדיין אלא מה שעיניו רואות” והתמודדות עם הטיה וחינוך
- היחס בין הראיה הפיזיקו-תיאולוגית לבין מדע: תהליך מדעי ללא מסקנה ניתנת להפרכה
- מעבר לשיחה הרביעית והתגלות: הכוזרי, עדות המונים, ולוח השיעורים
סיכום
סקירה כללית
השיעור מסכם את הראיה הפיזיקו-תיאולוגית דרך המתח בין תיאור סיבתי לתיאור טלאולוגי בפיזיקה, וטוען שהטלאולוגיה אינה “אנקדוטה” אלא התיאור האמיתי, בעוד שהסיבתיות היא ניסוח חלופי ושקול. מוצגת הטענה שבתחומי פיזיקה מודרנית כמו תורת הקוונטים ותורת השדות מופיע בפועל רק תיאור טלאולוגי, דבר שמחזק בעיני המרצה אינדיקציה ל“יד מכוונת” ולקיומו של אלוקים. הדיון מתרחב לביקורת על דוגמטיות ואפולוגטיקה, במיוחד מצד אתאיסטים מזוהים, ולבירור היחס בין טיעון פיזיקו-תיאולוגי לבין שיטה מדעית, כאשר המסקנה “יש אלוקים” אינה ניתנת להפרכה אך דרך ההסקה דומה לדרך בניית תיאוריה מדעית.
תיאור כפול באופטיקה: עקרון פרמה וחוק סנל
המרצה מציג את עקרון פרמה באופטיקה גיאומטרית כעיקרון המאחד את החוקים, שלפיו קרן אור “בוחרת” את הדרך הממזערת זמן/דרך אל היעד, ומראה את שקילותו המתמטית לחוקי האופטיקה הגיאומטרית. הדוגמה של מציל שרץ יותר על היבשה ושוחה פחות במים כדי למזער זמן מתוארת כמבנה מקביל לשבירה ולחוק סנל, כך שהמסלול האופטימלי יוצר שינוי זווית בהתאם למהירות השונה בתווכים. המרצה מדגיש שהשיח הפיזיקלי המקובל מציג ניסוחים כאלה כמטאפורה בלבד מפני שאור וגופים דוממים אינם “בוחרים”.
מכניקה קלאסית: ניוטון מול לגראנז' ותיאורי מינימום
המרצה מציג שקילות בין תיאור דינמיקה לפי חוקי ניוטון, כוחות ותאוצה, לבין תיאור לפי עקרונות מינימום במכניקה של לגראנז', שבהם מגדירים גודל כמו לגראנז'יאן/המילטוניאן והמסלול מתקבל כאופטימום. הוא מוסיף דוגמה של גוף שנופל מראש הר, שאפשר לתארו גם ככוח גרביטציה וגם כחתירה למינימום אנרגיה פוטנציאלית, ומדגיש שהניסוחים האלה נשמעים טלאולוגיים משום שהם מנוסחים במונחי “כדי” ולא “בגלל”. הוא טוען שהגישה הרווחת רואה בתיאור הטלאולוגי אנקדוטה מתמטית שימושית אך לא תיאור המציאות, בגלל ההנחה שגופים דוממים אינם בעלי רצון.
אריסטו והחזרת הטלאולוגיה לפיזיקה החדשה
המרצה מתאר את הטלאולוגיה האריסטוטלית דרך ארבעת היסודות, שבהם גופים “שואפים” למקומם הטבעי, כמו אבנים השואפות לעפר ואש השואפת למעלה. הוא מציין שהפיזיקה המודרנית של העת החדשה הוצגה כנטישה של טלאולוגיה לטובת סיבתיות, אך טוען שכעבור מאות שנים הטלאולוגיה חזרה לפיזיקה בדמות עקרונות אופטימום. הוא קושר את הוויכוח לשאלה אידאולוגית מפני שטלאולוגיה יכולה להשתמע כעדות למטרות שהוצבו מראש ולכן ליד מנהלת, בעוד שסיבתיות נתפסת כעיוורת.
טלאולוגיה, אמונה באלוקים, וקפקא כמטאפורה לסיבתיות עיוורת
המרצה טוען שהלגלוג על טלאולוגיה כאילו “האבן בוחרת” הוא איש קש, מפני שאפשר לנסח טלאולוגיה כך שלא האבן בוחרת אלא מי שברא אותה בוחר עבורה או קבע חוקים המובילים לאופטימום. הוא מבדיל בין תיאור סיבתי שמעורר תחושת עולם “עיוור” לבין תיאור טלאולוגי שמרמז על גורם מארגן, ומביא את קפקא כתיאור של חיים שבהם סיבות מטלטלות את האדם ללא תכלית ובכך יוצרות תסכול. הוא מציג הבחנה בין דטרמיניזם/סיבתיות לבין ליברטניזם/בחירה חופשית כצמד מושגים שמקושרים לתחושת יד מכוונת מול אקראיות.
שקילות פילוסופית ואי-יכולת הכרעה ניסויית
המרצה קובע שכאשר שני התיאורים שקולים מתמטית, אין ניסוי שיכריע מי “נכון”, ולכן ההכרעה היא פילוסופית ולא מדעית. הוא מציג את עמדתו האישית שהטלאולוגיה היא התיאור האמיתי והסיבתיות היא אנקדוטה, משום שהמציאות מתנהלת אל יעדים באופן אופטימלי בהתאם למה שהקדוש ברוך הוא מציב. הוא מסביר שהעדפת סיבתיות בלבד נראית בעיניו כהתעקשות חסרת בסיס אמפירי כאשר קיימת שקילות.
פיזיקה מודרנית: תורת הקוונטים ותורת השדות כתיאור טלאולוגי בלבד
המרצה טוען שבתחומים מודרניים כמו תורת הקוונטים ותורת השדות אין כלל תיאור סיבתי אלא רק תיאור תכליתי, ושבתורת הקוונטים מושג הכוח “לא קיים” בעוד שפוטנציאל מופיע במשוואת שרדינגר. הוא מציג זאת כהבחנה בין “כוח” כתיאור סיבתי לבין “פוטנציאל” כתיאור תכליתי, ומציין מאמר של פיינמן שעוסק בכך. הוא דוחה את הטענה שההתקדמות המדעית נבעה מנטישת הטלאולוגיה, וטוען שההתקדמות נבעה מהאמפיריות, ושאפשר היה להתקדם באותה מידה גם דרך ניסוחי לגראנז' במקום ניסוחי ניוטון.
הראיה הפיזיקו-תיאולוגית: אופטימום, תכלית, וחוקי טבע כמסקנה על יד מכוונת
המרצה מגדיר טלאולוגיה כשילוב של חתירה לתכלית וביצוע החתירה באופן אופטימלי באמצעות מינימיזציה/מקסימיזציה של גודל. הוא מציג את חוקי הטבע כמבנה שמוביל מסלולים אופטימליים אל תוצאות שהוצבו, ומסיק שמתקבל על הדעת שיש מי שהציב מטרות וקבע דרכים להגיע אליהן. הוא מכנה זאת אינדיקציה משמעותית ולא ראיה מוחצת, וטוען שהעדפת האפשרות של גורם מנהל היא בעיניו רציונלית יותר, בעוד שהתעקשות על סיבתיות בלבד נראית כעמדה אפולוגטית להגנה על אופציה אתאיסטית.
שאלות על כוח, הבנה, וקאנט: מה “מובן” בפיזיקה
מתנהל ויכוח עם תלמיד שמעלה את הפלא שבמושג “גוף מושך גוף” ושהן הסיבתיות והן הטלאולוגיה משתמשות במילים שאינן מסבירות “איך” באמת הדבר פועל. המרצה משיב שהוא מבין היטב מהו כוח כנטייה טבעית שמופיעה דרך השלכותיה, ושאי-יכולת “למשש” כוח אינה הופכת אותו למטפיזי. הוא מזכיר את קאנט כדי לומר שגם גופים מוחשיים נתפסים דרך השלכותיהם, ומקביל זאת לשאלות על נשמה, שבהן השאלה על צבע/משקל אינה הפרמטר המתאים לתיאור.
ביקורת על “כנסיית המדע” ואפולוגטיקה אתאיסטית
המרצה טוען שהצד האתאיסטי המזוהה מפגין לעיתים פנאטיות אינטלקטואלית גבוהה, ומדמה זאת ל“כנסייה” שמתבצרת בעמדות ונכנסת לדוחקים כדי להגן על אתאיזם. הוא מביא דוגמה מתגובות לטורים שכתב בווינט מדע לאחר הספר “אלוהים משחק בקוביות”, וטוען שהתגובות שם משקפות סגירות וחוסר נכונות להקשיב. הוא מביא גם דוגמה מספר קומוניסטי בשם “לנין והפיזיקה החדשה” מאת אומילניצקי כמשל לאפולוגטיקה אידאולוגית שמכופפת את הפיזיקה לכתבי לנין.
מולטיוורס מול ריבוי כוכבים: שאלת הכוונון של חוקי הפיזיקה
תלמיד שואל מדוע לא די בכך שיש מיליארדי כוכבים כדי להסביר הופעת חיים בכוכב אחד, והמרצה משיב שהשאלה היא על נדירות מערכת החוקים שמאפשרת חיים ולא על מימוש מקרי בתוך אותה מערכת חוקים. הוא מדגיש שריבוי כוכבים קיים תחת מערכת חוקי פיזיקה אחת, בעוד שמולטיוורס מתייחס לריבוי מערכות חוקים. הוא טוען שדיבורים על יצורים מורכבים שיווצרו בכל נסיבות אינם נתמכים תצפיתית, ומצביע על כך שאיננו מוצאים יצורים מורכבים במקומות אחרים למרות יכולות תצפית.
אינטואיציות ראשוניות, דוגמטיות, ותומס קון מול פופר
המרצה מסביר שכל חשיבה נשענת על אינטואיציות ראשוניות והנחות יסוד, והשאלה היא עד כמה אדם מודע להן ומוכן לשלם מחיר כדי להחזיק בהן. הוא דוחה מסקנה פוסט-מודרנית שלפיה מחלוקת מוכיחה שאין אמת, וטוען שמחלוקת מעידה שלפחות אחד טועה. הוא מביא את פופר על הפרכה ואת תומס קון שטוען שהמדע בפועל אינו זונח תיאוריה על קושי יחיד אלא רק במשבר פרדיגמה, ומכאן מצדיק שמרנות מסוימת והסברים דחוקים עד גבול סביר בהתאם לעוצמת הביסוס של התיאוריה.
הוי דן את כל האדם לכף זכות, רב חיים מבריסק, והרמב"ם ורבנו יונה
המרצה מביא אמרה בשם רב חיים מבריסק על “שכל עקום” שנברא כדי ללמד זכות, ומיד מציין שבמפרשי המשנה באבות הרמב"ם ורבנו יונה אינם אומרים להשתמש בשכל עקום אלא בשכל ישר נגד יצר הרע. הוא נותן דוגמה שרוצח רודף עם אקדח אינו זוכה לפרשנות ש“אינו רוצח”, אך אפשר לדון את האדם לכף זכות לפי נסיבותיו בלי להכחיש את המעשה. הוא מדגיש שדין לכף זכות פירושו התאמת הפרשנות לאדם ולנסיבות באופן סביר, ולא עיוות המציאות.
“אין לדיין אלא מה שעיניו רואות” והתמודדות עם הטיה וחינוך
תלמיד מעלה טענה היפותטית שהמרצה היה יכול להיות בצד הנגדי אילו נולד במשפחה אחרת, והמרצה אומר שאין לו יכולת לענות על היפותזות כאלה מעבר לניסיון לעשות את המיטב בבדיקת עצמו ובבדיקת עמדות מנוגדות. הוא דוחה ייאוש פוסט-מודרני ומציג אידיאל של מאמץ כן לצמצם דוגמטיות, תוך הכרה שאפשר לטעות. הוא טוען ש“חינוך” יכול להסביר הן אינטואיציות דתיות והן אינטואיציות אתאיסטיות באותה מידה, ולכן המדד הוא מידת הדוחק והמחיר שאדם מוכן לשלם כדי להחזיק בהנחותיו.
היחס בין הראיה הפיזיקו-תיאולוגית לבין מדע: תהליך מדעי ללא מסקנה ניתנת להפרכה
המרצה מסביר שטענה מדעית מקובלת ככזו שניתנת למבחן הפרכה, ולכן המסקנה “יש אלוקים” אינה טענה מדעית מפני שאין ניסוי שיכול להפריך אותה. הוא טוען שהדרך מן העובדות אל התיאוריה המסבירה אותן היא דרך מדעית במבנה שלה, בדומה לבניית תיאוריות כמו גרביטציה או אלקטרומגנטיות, ומציין את אבדוקציה כצורת הסקה. הוא מוסיף שהמדע מחזק את האמון בכלי ההסקה עצמם משום שבתחומים שכן ניתנים לבדיקה מתברר שהכלים הללו “עובדים לא רע”, ולכן הוא מוכן להשתמש בהם גם להסקה שאינה ניתנת להפרכה.
מעבר לשיחה הרביעית והתגלות: הכוזרי, עדות המונים, ולוח השיעורים
המרצה מסיים שהראיה הפיזיקו-תיאולוגית הושלמה והוא עובר ל“השיחה הרביעית” בספר כשלב הבא במסלולים לאמונה, כאשר המוסר הוא רק סעיף בתוך “טיעונים חושפים”. תלמיד שואל על הוכחת התגלות כמו במתן תורה לפי הכוזרי, והמרצה אומר שיגיע לכך בהמשך ומציין שהמסורת והתגלות אינן חפות מבעיות ודורשות דיון. מוסבר שמבנה השיעורים הוא לסירוגין עם הרב אלגזי, והשיעור נחתם בברכת חג פסח כשר ושמח וקביעת המשך לאחר פסח.
תמלול מלא
טוב, אנחנו מסיימים היום את הראיה הפיזיקו-תיאולוגית, ואולי אפילו נתחיל כבר את השלב הבא. רק אזכיר איפה היינו בסוף הפעם הקודמת. התחלתי לתאר שתי צורות התייחסות להתרחשויות פיזיקליות. דוגמה טובה לעניין זה מה שנקרא עקרון פרמה, או הדיון באופטיקה גיאומטרית, כן, כשאני מסתכל על קרן אור ישרה שמתקדמת, ונגיד שהיא עוברת מאוויר למים באיזשהו שלב, אז הכיוון של הקרן משתנה. זה מה שנקרא שבירה, כן, יש שבירה של כיוון ההתקדמות של הקרן וחוק סנל… סליחה, זה לא קשורה לזה, אבל שנייה, אבל… חוק סנל מתאר את היחס בין כיווני ההתקדמות, כן, זה סינוסי הזווית, לא משנה, ההבדל בין שני הטווחים, התווך הראשון והתוווך השני, האוויר והמים בעצם קובע את מידת השבירה, את הזווית החדשה שבה הקרן תתקדם. אמרתי שישנו תיאור מקביל לתופעות של אופטיקה גיאומטרית וזה בעצם כולל את כל האופטיקה הגיאומטרית בעיקרון אחד. והעיקרון הוא שקרן האור תמיד בוחרת את הדרך הקצרה ביותר אל היעד. מתברר שאם לוקחים את הניסוח הזה, הוא שקול לגמרי לחוקים של האופטיקה הגיאומטרית. זאת אומרת אפשר לנסח ככה, אפשר לנסח את זה כאוסף של חוקים וזה בעצם נותן את אותה תוצאה. הדוגמה שתמיד מביאים לעניין הזה כאשר יש מציל שעומד על החוף ומישהו טובע בים והמציל רוצה להגיע אליו בצורה המהירה ביותר. מדובר כרגע על הזמן המהיר ביותר, לא הדרך הקצרה ביותר, כי מה שחשוב פה זה הזמן. אז לא נכון שהמציל ירוץ בקו ישר ויתחיל לשוט או לשחות במים בהמשך לאותו קו ישר. יותר יעיל זה שהוא ילך בזווית כזאת שנותנת לו יותר מרחק על היבשה ופחות מרחק בים. זאת אומרת הוא יצטרך לרוץ על היבשה קצת יותר, קצת יותר לשם, ואז לשבור קצת במים כדי להפוך את ה… זאת אומרת על היבשה הוא מתקדם מהר יותר מאשר במים. לכן כדי למזער את הזמן, להביא את הזמן למינימום, אז כדאי לו שהמסלול יהיה בנוי כך שיהיה לו יותר מרכיבים על היבשה מאשר על המים. ואז הוא בעצם יגיע הכי מהר לטובע. כמובן אין טעם ללכת רחוק ואז לחזור חזרה במים, זה לא הגיוני. אז יש, אפשר לעשות איזשהו חישוב ולהראות שיש מסלול אופטימלי שזה המסלול שהמציל צריך לבחור. הדוגמה הזאת בעצם אם תסתכלו על זה מלמעלה, אז המציל רץ על החוף ואז מתחיל לשחות במים ואתם תראו הבדל בזווית ההתקדמות שלו. זה בדיוק חוק סנל. זה השבירה שעושה קרן אור כדי להביא למינימום את הזמן של ההגעה ליעד. עכשיו שני התיאורים האלה נתפסים בדרך כלל בפיזיקה כאנקדוטה. זאת אומרת בעצם האור כשאני אומר האור בוחר בדרך הקצרה ביותר זאת מטאפורה, האור לא בוחר בכלום. האור הוא אור, הוא דומם. אז הוא לא אמור לבחור בשום דבר או לרצות שום דבר או להחליט על משהו. לכן זה בעצם נתפס בדרך כלל כאיזשהו תיאור ספרותי מטאפורי מה שלא יהיה של חוקי האופטיקה. אבל האמת היא חוק סנל. זאת אומרת עקרון פרמה הוא אנקדוטה. זאת אומרת אפשר להראות שמתמטית התיאור של עקרון פרמה שקול לתיאור של חוקי האופטיקה. אבל זה רק סתם, זה תופעה מתמטית מעניינת. אותו דבר קיים גם ביחס לתופעות במכניקה, המכניקה של לגראנז' בעצם בנתה את כל המכניקה של ניוטון דרך עקרונות מינימום. זאת אומרת דרך… אתה בונה איזשהו גודל, במקרה של עקרון פרמה הגודל הזה הוא הזמן. הזמן שלוקח המסלול אתה עושה לו מינימום. בהקשרים אחרים אתה בונה גודל אחר, קוראים לזה לגראנז'יאן או המילטוניאן, לא משנה, אתה בונה איזשהו גודל והגוף בוחר את המסלול כך שהגודל הזה יהיה מינימלי. זה ואפשר לתאר את כל המכניקה באופן הזה. זה אפילו תיאור יותר יעיל, יותר קומפקטי במובנים מסוימים, לא תמיד מקל את החישובים, אבל תיאור יותר קומפקטי. ולכן גם במכניקה בעצם יש לנו שני שתי צורות התייחסות למסלולים של גופים, לדינמיקה של גופים, כששתי צורות התיאור האלה שקולות. אפשר להוכיח מתמטית ששתי צורות התיאור האלה שקולות לגמרי. התיאור של חוקי ניוטון שיש כוח שיוצר תאוצה וכן הלאה, והתיאור של לגראנז' שמדבר על איזושהי מינימיזציה של גודל כלשהו. ושוב פעם ההתייחסות המקובלת היא שמדובר באנקדוטה. זאת אומרת, בעצם ברור שחוקי ניוטון הם התיאור האמיתי, כן, של המציאות. התיאור של לגראנז' הוא אנקדוטה מתמטית מעניינת. כן, מעניין שאנחנו מוצאים עוד תיאור מתמטי שהוא שקול לתיאור האמיתי, אבל הוא וודאי לא התיאור האמיתי. למה לא? כי גם שם מדובר על זה שהאבן או הכדור או לא משנה הגוף הפיזיקלי בוחר מסלול כזה שיהפוך גודל מסוים למינימלי. אבל גופים פיזיקליים דוממים לא בוחרים בכלום. לכן התיאור הזה הוא תיאור שנתפס בדרך כלל על ידי פיזיקאים או פילוסופים כתיאור לא נכון. זה לא מתאר את המציאות עצמה, אבל זאת אנקדוטה, ולפעמים היא גם יכולה לעזור בחישובים. אבל אבל זה רק זה רק אנקדוטה, זה לא באמת התיאור התיאור האמיתי. או דוגמה אחרונה שנתתי זה היה מכניקה שאני חושב שרובכם ככולכם אמורים להכיר, במכניקה רגילה, סתם, עזבו את לגראנז', של ניוטון. אנחנו יודעים שאפשר לתאר את הדינמיקה של גוף דרך החוק השני של ניוטון, יש כוחות שפועלים על הגוף והוא מפתח תאוצה, ואפשר לתאר את זה דרך עקרונות של מינימום פוטנציאל. כן, כשיש כדורון שמסתובב על פני שטח מסוים, עם תנאי שטח מסוים, אז הוא עומד נגיד בראש הר. אז למה הוא יפול למטה? אפשר לתאר את זה ככוח גרביטציה שמושך אותו כלפי מטה, ואפשר לומר שהוא שואף להגיע למקום עם האנרגיה הפוטנציאלית המינימלית, זאת אומרת המקום הנמוך ביותר. אז עוד פעם אתם אתם שומעים הוא שואף, או הוא מחליט, או הוא בוחר מסלול מסוים כדי להגיע. כן, זה תמיד תיאור טלאולוגי. זה תיאור שהוא לא מבוסס על הבגלל אלא על הכדי. כן, זה לא סיבה אלא זה תכלית. ולכן התיאורים האלה בדרך כלל נתפסים כאנקדוטות, לא כתיאור נכון מצד עצמו למציאות. זאת אנקדוטה מתמטית שיכולה לעזור לנו גם בחישובים מדי פעם והכל, אבל זאת אנקדוטה מתמטית, אין פה שום דבר, זה שקול לחלוטין. התיאור הטלאולוגי התחיל אצל אצל אצל אריסטו. שאריסטו כשהוא תיאר למשל נפילה של גופים לארץ, אז הוא בעצם אמר שאבנים או גופים דוממים יש בהם הרבה ממרכיב העפר. כן, הוא חילק הרי את הישים בעולם לתמהילים שונים של ארבעת היסודות: עפר, רוח, מים ואש. והגופים בעלי המסה יש בהם מרכיב העפר הוא יותר דומיננטי מאשר מרכיבים אחרים ולכן הם שואפים לחזור לכור מחצבתם, כן, לחזור חזרה לעפר שממנו הם לוקחו. האש לעומת זאת שואפת כלפי מעלה כי יש בה את מרכיב האש או מרכיב כן, אז זה שואף כלפי מעלה, או רוח שואפת לזוז וכן הלאה. אז התכונות של הגופים מתוארים אצל אריסטו דרך תמהילים שונים של ארבעת היסודות, אבל בין היתר בעצם היסודות האלה אומרים לנו מה כל גוף שואף במירכאות לעשות, לאן הוא רוצה להגיע. אז האבן היא רוצה לחזור לארץ כי היא באה משם, היא עפר. אז התיאור האריסטוטלי הוא בעצם תיאור טלאולוגי, הוא תיאור לפי תכליות, לא תיאור מכוח סיבות. זה אחד ההבדלים שמקובל לשרטט בין הפיזיקה האריסטוטלית לפיזיקה המודרנית, כן, של העת החדשה. אבל כמו שאמרתי קודם, מתברר שמאתיים שלוש מאות שנה אחרי שהגיעה הפיזיקה החדשה, אחרי גלילאו, פתאום חוזרת הטלאולוגיה חזרה לתוך הפיזיקה. אפשר לתאר תיאורים טלאולוגיים את התהליכים הפיזיקליים כמו שאריסטו עשה. עכשיו למה הדבר הזה הפך להיות איזשהו סלע מחלוקת גם פילוסופי אידאולוגי ולא רק סתם אתה רוצה תסתכל כך, אתה רוצה תסתכל כך. כי ישנה איזושהי תחושה שהטלאולוגיה בעצם קשורה באיזושהי צורה לאמונה באלוקים. למה? על פניו זה רק צורת תיאור. מה זה משנה אם זה סיבתי או טלאולוגי? זה הפיזיקה, והשאלה היא איך היא מתנהלת. למה למה אחד קושר את זה לאלוקים יותר מאשר השני? התשובה היא שהרי אריסטו ודאי גם הוא לא חשב שהאבן רוצה באותו מובן שבני אדם רוצים לחזור חזרה לאדמה. האבן לא רוצה כלום, אני מניח שגם אריסטו ידע את זה. אז מה פירוש תיאור טלאולוגי של הפיזיקה? אז מי זה אותו אחד שרוצה או שבוחר את המסלולים או כן שקבע את הפיזיקה באופן שהיא תתנהל לקראת מטרות? אז כנראה ישנו איזשהו גורם חיצוני, אלוקים בהקשר שלנו נקרא לו, כן? שהוא בעצם מציב מטרות בפני העצמים בעולם ובוחר עבורם מסלולים ולכן הם נעים במסלולים האלה. לכן תיאור טלאולוגי הוא תיאור שבהחלט אפשר לראות למה הוא משקף את קיומו קיומה של יד מכוונת או מנהלת, כן? את קיומה של יד מארגנת אם תרצו. תיאור סיבתי נראה כמו תיאור עיוור. כן? קפקא, בעצם כל היצירה של קפקא זה להראות שהחיים שלנו הם סיבתיים ולא תכליתיים. הדבר הזה מעורר בנו תסכול נורא גדול כי המציאות משחקת בנו ולא אנחנו מחליטים על מה שאנחנו עושים. הפקיד ההוא מטרטר אותנו לשם ואז פתאום מגיע איזה אסון טבע מפה ואנחנו נקלעים מפה לשם ושום דבר לא בידינו. הסיבות לוקחות אותנו לכל מיני מקומות עושות איתנו מה שהן רוצות. התחושה האוטונומית של בן אדם זה שהוא אחראי לגורלו, הוא מחליט הוא בוחר לעצמו מה לעשות לאן ללכת מה לחשוב וכן הלאה. לכן תמיד דטרמיניזם בהקשר הפילוסופי או סיבתיות בהקשר המדעי הם נקשרים לאיזושהי התנהלות עיוורת בלי יד מכוונת. לעומת זאת טלאולוגיה וליברטניזם כן בחירה חופשית ולא דטרמיניזם נקשרים באיזושהי צורה לקיומו של גורם אחראי גורם מארגן כן יד מארגנת. כי אם באמת המציאות מתנהלת באופן שתמיד נבחר מסלול אופטימלי כדי להגיע למטרה כלשהי, אז מאוד מתבקש לחשוב שישנו איזשהו גורם שבוחר את המסלולים האלה, שקבע את הפיזיקה כך שכל גוף יבחר מסלול מסוים שיביא את התוצאה המסוימת לאופטימום. אז מישהו הציב את התוצאה הזאת, מישהו גורם לנו לבחור במסלולים האלה באופן תכליתי, זאת אומרת באופן שמכוון למטרה לא דרך סיבות שפשוט מניעות אותנו לעניין. ולכן ישנה מעבר לתחושה שאבן לא בוחרת. אבן לא בוחרת לכן ברור שהתיאור הטלאולוגי הוא אנקדוטה. אבל אני אומר זה שאבן לא בוחרת זה ברור שזה נכון גם אריסטו הבין את זה. אבל יש אלטרנטיבה אחרת שאומרת שאולי התיאור הטלאולוגי הוא כן משמעותי והוא לא סתם אנקדוטה. לא האבן בוחרת אלא מי שברא אותה בוחר. זאת גם אופציה. אבל גם את האופציה הזאת לא נוטים לקבל פילוסופים ואנשי מדע. גם מהאופציה הזאת הם מעדיפים להתעלם ולומר שהתיאור הסיבתי הוא בעצם התיאור האמיתי. וכאן כבר אי אפשר להגיד שהאבן זה בגלל שהאבן לא בוחרת. גם אני מסכים שהאבן לא בוחרת. השאלה אם אין מישהו שבוחר עבורה. וזה בעצם הדיון הפילוסופי סביב טלאולוגיה. הרי זה לא שאלה שאפשר להכריע באופן מדעי כיוון שהתיאור הטלאולוגי והתיאור הסיבתי הם שקולים. אין ניסוי שיכריע איזה משני התיאורים הוא נכון. שניהם נכונים כי הם שקולים. מה שנותן זה ייתן גם זה ולהיפך. ההבדל ביניהם הוא הבדל פילוסופי. הוא לא הבדל מדעי. ולכן אי אפשר בניסוי להכריע איזה משני התיאורים נכון. ועל מה ניטש הוויכוח הפילוסופי? לא על השאלה תמיד מלגלגים טוב כן האבן בוחרת האבן מחליטה. זה הלגלוג שתמיד הסיבתנים מלגלגים על הטלאולוגים. אבל זה כמובן מתקפה על דחליל על איש קש. כי אף אחד לא טוען שהאבן בוחרת. המאמינים כן אלה שתולים את זה באלוקים הם טוענים שאלוקים בוחר עבור האבן את המסלול האופטימלי. או הוא קבע את החוקים באופן כזה שהאבן תמיד תלך במסלול האופטימלי אם תרצו תנסחו את זה כך. ואז נדמה. אז זה אומר שמישהו הציב את המטרה ומישהו גורם לדברים האלה להתנהל אליה באופן אופטימלי, ולכן אני חושב שבהחלט יש משמעות לוויכוח הזה, אבל אני לא מסכים שהסיבתנים הם אלה שצודקים. להפך, אני חושב שהטלאולוגיה היא התיאור האמיתי והסיבתיות היא אנקדוטה. היא אנקדוטה. מעצם הקדוש ברוך הוא מנהל את העסק הזה באופן שהוא מגיע באופן אופטימלי ליעדים שהוא הציב, ומתברר שזה גם ניתן לתיאור סיבתי. וזה באמת אנקדוטה מעניינת. עכשיו, האינדיקציה לדבר הזה, ואני חושב שאת זה הזכרתי בפעם הקודמת, האינדיקציה לדבר הזה זה שיש תחומים בפיזיקה, פיזיקה מודרנית, תורת הקוונטים, תורת השדות וכן הלאה, ששם אין בכלל תיאור סיבתי, יש רק תיאור תכליתי. זאת אומרת, אם במכניקה רגילה, מכניקה קלאסית, כן, או באופטיקה, יש לנו שתי צורות תיאור שקולות וכל אחת מהן היא מלאה ויכולה לתת לי את כל המידע והן שקולות זו לזו, אין דרך להכריע, בעולם של תורת הקוונטים ותורת השדות כפיזיקה מודרנית, שם אין בכלל תיאור סיבתי, יש רק תיאור תכליתי. תורת הקוונטים היא כולה תכליתית. בתורת הקוונטים המושג כוח לא קיים. בתורת הקוונטים יש רק פוטנציאל. המושג כוח לא קיים, פוטנציאל מופיע במשוואת שרדינגר. אין, כוח זה לא מושג שקיים בעולם הקוונטי. עכשיו, כוח זה התיאור הסיבתי ופוטנציאל זה התיאור התכליתי. אוקיי? יש מאמר של פיינמן שעוסק בזה. אתה יכול להסביר את זה? לא הבנתי. אתה יכול לפרט, להסביר? אני לא יכול ללמד פה תורת הקוונטים, אני אומר את זה כעובדה. את העיקרון אני מדבר. אתה שומע? את העיקרון. אז אני אומר, העיקרון הוא שבתורת הקוונטים יש משוואה בסיסית, נגיד משוואת שרדינגר, שהיא קובעת איך גופים מתקדמים או מתנהלים, איך הם בוחרים מסלול. המשוואה הזאת היא בעצם משוואה שבתוכה אחד האלמנטים הוא הפוטנציאל, האנרגיה הפוטנציאלית אם תרצה, אוקיי? ולא הכוח. אין שם כוח. במכניקה של ניוטון אנחנו יודעים, יש כוח שפועל והתאוצה שנוצרת היא הכוח חלקי המסה. אבל זה תיאור קלאסי. אבל בתיאור הקוונטי אין כוח, יש רק פוטנציאל. אז בתיאור הקלאסי יש שני תיאורים, בתורה הקלאסית יש שני תיאורים שקולים, מקבילים. אז השאלה היא שאלה פילוסופית איזה מהם צודק ואיזה מהם הוא אנקדוטה. אני מעדיף את התיאור הטלאולוגי. אבל הרב חולק על זה שכל ההתקדמות המדעית בעידן המודרני היא בגלל שנטשנו את החשיבה הטלאולוגית ובחרנו בחשיבה הסיבתית? הרי זה… כן, אני חולק על זה. זה חידוש גדול. כיוון שהחשיבה המודרנית היא כולה טלאולוגית. לכן אני חולק על זה עובדתית, לא נטשנו. זה מה שאני מסביר עכשיו. כל החשיבה המדעית האחרונה, אני אומר, בינתיים עד השלב האחרון היו שני הערוצים פתוחים. לא נטשנו אלא התקדמנו בשני הערוצים. בשלב האחרון הגענו למצב שבו יש רק תיאור טלאולוגי, אין תיאור סיבתי. עכשיו נכון שבתחילת העת החדשה כשנוצרה הפיזיקה החדשה הכל היה סיבתי, אבל לא בגלל הסיבתיות התקדמנו אלא בגלל האמפיריות. ואם היו ממשיכים להשתמש בתיאורים תכליתיים והיו מייצרים את חוקי לגרנז' במקום את חוקי ניוטון, היינו מתקדמים באותה מידה. לא חושב שההתקדמות הייתה שונה. במקרה ניוטון קדם ללגרנז'. אין לזה איזשהו יתרון. לכן זה בדיוק הנקודה, זה חלק מאותו שיח שמנסה להציג את היתרונות של החשיבה הסיבתית ואת הפרימיטיביות של החשיבה הטלאולוגית, ואני חולק על זה. זה לא נכון. לא רק שהיא לא פרימיטיבית החשיבה הטלאולוגית, אלא בתחומים שציינתי עכשיו היא היחידה שקיימת. אין חשיבה סיבתית. אבל חשיבה טלאולוגית היא בעצם בנויה על אמונה באלוקים, אז היא לא אמפירית. לא, היא לא בנויה על אמונה באלוקים, היא בנויה על מה שאני רואה בעולם. אבל או אחת משתיים, או שהאבן רוצה או שמי שברא אותה רוצה. אני אומר, תקשיב למה שאמרתי. אני אומר החוק הפיזיקלי הוא תוצאה של תצפית על העובדות, לא קשור לאלוקים. ואני רואה שעובדתית העסק מתנהל באופן טלאולוגי. נקודה. זה נעצר פה. פה. עכשיו אני שואל שאלה לא כפיזיקאי, כפילוסוף. מי זה שמציב את היעדים וגורם לנו לבחור מסלולים? בעיניי מתבקש לומר שיש איזשהו אלוקים, איזשהו גורם שעושה את זה. אבל זאת מסקנה פילוסופית מהפיזיקה, זה לא קשור לפיזיקה. במישור הפיזיקלי וההתאמה לעובדות האמפיריות, אני יכול לנהל את החיים הטלאולוגיים ואת החיים הסיבתיים ברמה המדעית לגמרי ולבדוק מה עובד ומה לא עובד. זה הכל. אחרי זה אני אבוא ואשאל שאלות פילוסופיות. ובדיוק הערבוב הזה של הפילוסופיה עם המדע, אני אעיר עליו עוד רגע. נגיע לכנסיית המדע עוד רגע. אז מה שאני בעצם רוצה לטעון זה שבתיאור בתחומים המודרניים של הפיזיקה קיים רק תיאור טלאולוגי ולא תיאור סיבתי. ולכן שמה דילמה בכלל לא קיימת, לא שצריך להכריע רק פילוסופית ולא אמפירית. אין דילמה, אין תיאור סיבתי. יש רק תיאור תכליתי. עכשיו אפשר לבוא ולומר טוב, אם נתקדם ונחכה עוד מאה מאתיים שנה, יכול להיות שימצאו גם תיאור סיבתי בעולם הקוונטים. אולי, אני לא יודע. לא יכול לשלול את זה, כמו שבמכניקה הקלאסית לקח זמן עד שהגיעו לתיאור התכליתי של לגראנז'. אז בתורת הקוונטים זה יכול להיות במסלול הפוך ועוד כמה זמן יגלו תיאור סיבתי גם שם. אבל עכשיו אם אני שואל את עצמי לפחות לאור המידע שיש בידינו כיום, איזה צורת תיאור נכונה יותר? התשובה שלי היא הטלאולוגית כמובן. בגלל שכרגע אין לנו בכלל צורת תיאור אחרת. כשנמצא צורת תיאור אחרת בוא נתלבט, אבל כרגע ברור שיש יתרון לצורת התיאור הטלאולוגית. ואם בכלל אני צריך לבחור אחת מהן שהיא הנכונה והשנייה היא אנקדוטה, אני הייתי בוחר בטלאולוגיה ולא בסיבתיות. והמשמעות של העניין בעצם זה עוד פעם איזשהו סוג של ראיה פיזיקו-תיאולוגית. לכן אני נכנסתי לעניין של הטלאולוגיה, כי בעצם הטיעון הזה הוא סוג או גרסה של הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי. בעצם אני אומר, כל העולם מתנהל באופן טלאולוגי, זאת אומרת, באופן שלטלאולוגיה יש שני מאפיינים: א', זה חתירה לתכלית, וב', החתירה נעשית באופן אופטימלי. זאת אומרת, אני בוחר את המסלול שאליו אני בוחר, שבו אני מתקדם לקראת התכלית באופן שעושה אופטימיזציה לגודל מסוים, או מינימיזציה או מקסימיזציה, לא משנה, אבל מביא לאופטימום איזשהו גודל מסוים. והמסקנה המתבקשת היא שיש מישהו שהציב את המטרות האלה וקבע לנו את הדרכים האופטימליות להגיע אליהם, וזה מה שנקרא חוקי הטבע. ומי שיצר את חוקי הטבע נראה שהוא חותר לאיזשהן תכליות, אם הוא הציג את זה באופן כזה. ולכן אני חושב ששוב, זאת לא ראיה מוחצת, אבל זאת בהחלט אינדיקציה משמעותית. אם הייתי צריך לבחור בין שתי האופציות, יש גורם מנהל או מארגן, או אין גורם מנהל או מארגן, הייתי בוחר בראשונה. הראשונה היא יותר רציונלית, יותר הגיונית והשנייה היא התעקשות. אלה שמתעקשים על הצד הסיבתי כצד הנכון וטלאולוגיה כאנקדוטה, זאת התעקשות שאין לה שום בסיס. אי אפשר להצדיק את זה בשום צורה. אם בשלב הראשון, כן, עד שהגיעו לתורת הקוונטים, עד המאה העשרים, אם בשלב הראשון עוד היו שתי אופציות שקולות ויכולת לבחור אחת מהן, ואגב לבחור אחת זה לא אומר איזה, אבל לפחות יכולת לבחור כל אחת שאתה רוצה. גם שם מי שמתעקש על סיבתיות, אני שואל אותו למה? כי אתה החלטת לא להאמין באלוקים? או למה אתה בוחר דווקא בזאת? הוא אומר, לא יודע, זאת נראית לי סבירה יותר. בסדר, ניחא. אבל עכשיו כשאנחנו נמצאים במצב שחלק מהפיזיקה אין לו בכלל תיאור סיבתי, להתעקש ולהגיד לא, לא, לא, רק התיאור הסיבתי הוא הנכון והטלאולוגיה היא אנקדוטה, ומה לעשות עם תורת הקוונטים? טוב, אנחנו נחכה עוד מאתיים שנה נמצא תיאור סיבתי גם בתורת הקוונטים. אולי, יכול להיות. אבל אתם מבינים שבעצם יש פה איזשהו סוג של אפולוגטיקה. אפולוגטיקה דתית במובן מסוים הייתי אומר. אתה מגן על האופציה האתאיסטית ממש כמו שקורה בוויכוחים בין דתיים בין מאמינים ולא מאמינים מהצד של המאמינים, שתמיד נכנסים לאיזשהן מגננות דחוקות כדי להגן על האמונה שלהם. וזה באמת ה… אפשר לשאול עוד משהו קטן שמציק לי? כן כן. לא יודע, הרי למשל חוק ניוטון הכי בסיסי, כן, גוף אחד מושך את הגוף השני לפי המסה שלו. הרי יש פה חבוי בתוך המשפט הפשוט הזה משהו שאנחנו לא באמת מבינים אותו. מה פירוש גוף מושך? מה זה מושך בגלל מסה? אנחנו לא באמת מבינים. אז בהחלט בעצם אותו דבר אם אנחנו אומרים גוף א' מושך את גוף ב' לפי נוסחת החוק של ניוטון, יכולנו להגיד באותה מידה הגוף הנמשך שואף להתקרב לגוף הגדול בגלל ש… הרי בשני המקרים אנחנו אומרים משהו שאנחנו לא מבינים אותו. הרי לא מבינים גם את החוק הבסיסי של ניוטון. מה פירוש הגוף הזה מושך? מה זאת אומרת כוח מושך מישהו אחר? איך הוא עושה את זה? מה זה? למה שהוא… מה אנחנו בכלל מבטאים באמירה הזו? אנחנו בכל מקרה עוסקים במשהו שאנחנו בעצם לא כל כך מבינים. לא את זה ולא את זה. לא את הטלולוגי ולא את הסיבתי. המסקנה, המסקנה היחידה שאני יכול להסיק ממה שאתה אומר, זה שגם בתיאור הסיבתי הייתי תולה את זה באלוקים. יכול להיות, אבל זה משהו שמעבר להשגתנו, אני לא שולל. אז זה לא משנה, אז זה רק מחזק את הטיעון, זה לא מערער אותו. נכון, אני אומר זה פלאי באותה מידה, זה שזה כביכול… לא, אני לא חושב שזה באותה מידה. אני לא חושב שזה באותה מידה, כי מה זאת אומרת, אני מבין היטב מה זה נקרא ששני גופים מושכים אחד את השני, מה הבעיה? יש בטבע שלהם משהו שגורם להם למשוך אחד את השני. אבל איך הוא עושה את זה? איך? השמש יש לה מסה מסוימת והיא פתאום מושכת אותי אליה, מה יש לי איתה? למה שהאלקטרון ימשוך את הפרוטון? אבל זה בטבע, הטבע הוא ששני גופים בעלי מסה מושכים. אבל איך? איך? זה אמירה, זה תיאור, הרב לא מסביר למה זה. אתה שואל איך גוף יוצר כוח? שאלה בפיזיקה. מה זה בכלל כוח? מה זה בכלל כוח? מה פירוש? הפרוטון מושך את האלקטרון. האלקטרון אומר תעזוב אותי במנוחה, אני לא מפריע לך, אל תפריע לי. לא, הוא אומר אני מושך אותך. איך אתה עושה את זה? אני מקרין עליך איזה משהו שאנחנו לא מצליחים להבין אותו והוא מושך אותו. איך? מי אמר שלא מצליחים להבין? אתה מחליט כל הזמן שאנחנו לא מצליחים. אני מצליח להבין מצוין, אני מבין מה זה כוח, גוף מושך את השני כי הוא מפעיל עליו כוח, מה הבעיה? אבל איך? מה זה הכוח הזה? מה פשר הכוח הזה? אתה יכול לשאול איך הוא יוצר את הכוח, זאת שאלה אחרת, שאלה בפיזיקה. לא איך הוא נוצר, אלא מה בכלל הפשר שלו? מה פירוש, זה חוט, זה חבל שמושך אותו? הרי זה לא חבל. זה לא חבל, זה כוח. אבל מה זה הכוח הזה? כוח. מה זאת אומרת? מה זה עצם? לא, מסה… מסה אנחנו חשים. זה באמת, לא שאנחנו מבינים את זה יותר מאשר זה, אבל לפחות זה משהו אמפירי שטבוע בתוך… אז אתה יכול להגיד שאני לא מבין כלום, אני לא מבין לא מה זה עצם, לא מה זה כוח ולא מה זה כלום. לא, אבל הרב מבין שיש הבדל בין להגיד אני מחזיק תפוח, אני מרגיש את התפוח ואני מבין שיש תפוח, לבין להגיד שהשמש מושכת את התפוח. לא מבין. אותו דבר. שניהם אני מרגיש. אני מרגיש שאני מחזיק תפוח ואני מרגיש שיש כוח שמושך אותי. מה ההבדל? אין שום הבדל. אני מבין את זה, אני לא רואה מה יש פה לא להבין. זה עצם יותר מופשט, לא רואים אותו בעיניים, אז חשים אותו בתופעות שלו. אז מה? כן, אבל אנחנו רואים את ההשפעות שלו, אבל מה הוא בפני עצמו? אנחנו לא מצליחים להשיג. בסדר, אז אני רואה את ההשפעות שלו, גם בתפוח אני רואה את ההשפעות שלו. איך זה קורה? איך הירח שלוש מאות אלף קילומטר, איך הוא מושך אותי? מה לי ולו? מה זאת אומרת? הוא מפעיל כוח שמושך אותי, מה זה מה לי ולו? אבל מה זה? זה ביטוי, הרב, זה ניסוח, נכון? שלקח הרבה זמן לאנושות להגיע אליו. אבל לפני שניסחנו את זה וקיבלנו את זה כאיזה משהו מוסכם, אנחנו בעצם מבינים שיש פה משהו מופלא שהוא מעבר להשגתנו. איך הירח מושך… אני לא יודע, אל תגיד אנחנו, אני לא. אני מבין, הכל בהשגתנו. אני מבין שמפעיל עליי כוח וזה הכל, מושך אותי. אבל איך אתה מתאר את הכוח הזה? יש לי תיאור. ג'י אם אם חלקי אר בריבוע. לא, לא תיאור שמודד אותו, אלא מה הוא באופן מהותי? מה זאת אומרת? מה הצבע שלו אתה שואל? לא, מה… איך אתה יכול למשש, איך אתה יכול לחוש אותו? מה זה? לא, אני לא יכול למשש. יש גופים שאי אפשר למשש, אז מה? מה הם פחות קיימים מגופים שאפשר למשש? אז מה הם? זה משהו מטפיזי כביכול. לא, ממש לא. זה פשוט משהו שאין לי חוש שתופס אותו באופן ישיר, אלא אני מבין אותו דרך ההשלכות שלו. אז מה קרה? מה הבעיה? קאנט לימד אותנו שגם את הגופים המוחשיים אנחנו מבינים רק דרך ההשלכות שלהם ולא אותם עצמם. שגם כשאתה מדבר על נשמה, אתה אומר אני לא יודע מה זה נשמה, אני רק יודע את ההשפעה שלה. יש לה בחירה, יש רגשות, אז אנחנו מרגישים שיש פה משהו מטפיזי. אני לא מבין מה זה נקרא מה זה נשמה. מה זה נשמה? זאת שאלה לא מובנת. אתה רוצה הסבר למה זה נשמה במונחי מה הצבע שלה, כמה היא שוקלת ואיפה היא ממוקמת? אלה לא המאפיינים הרלוונטיים לנשמה. אבל חוץ מזה אני מבין היטב מה זה נשמה. נשמה זה הדבר הרוחני שיש בתוכי שאני חווה אותו בצורה הרבה יותר אינטימית מאשר את השולחן שלפניי. הקוגיטו של דקארט, דיברנו על זה אני חושב, הקוגיטו של דקארט מוכיח את קיומו של עצם חושב, לא את קיומו של הגוף. זאת אומרת, המודעות שלי וההבנה שלי את הממד המחשבתי עוד הרבה יותר אינטימי ובלתי אמצעי מאשר התפיסה שלי את הגוף שלי. אלא מה? הבלבול שנוצר הוא נוצר בגלל שאני מנסה לתאר את הדברים המופשטים בפרמטרים ששייכים לדברים מוחשיים. אבל זה לא הפרמטרים הנכונים לתאר אותם. ברור שאני לא אמצא לזה לא את הצבע, לא את הצורה שלו. רק צורה אחרת. זהו. אין מדע פיזיקלי אולי שעוסק בנשמות, אבל בכוחות כן יש. אז אני לא מקבל את האבחנות האלה. טוב, בואו נחזור אבל אלינו. הנקודה היא שמה שאני רוצה לומר זה שהרבה פעמים הדיון, למשל הטלאולוגי, אבל הפיזיקו-תאולוגי ובכלל על כל התיאורים האלה, הוא נראה הרבה פעמים כדיון שהצד הדתי שבו זה דווקא הצד שלא מאמין, הצד האתאיסטי. זה מאוד מתסכל מבחינתי, הרבה פעמים ככה הייתי שותף לוויכוחים ודיונים בנושאים האלה, ואתה רואה לאיזה פינות אנשים מוכנים להיכנס כדי להגן על העמדה האתאיסטית שלהם, שזה ממש הנגיד האפולוגטיקה הדתית מחווירה מול הספקולטיביות שמוכנים האנשים להיכנס אליה כדי להגן על האתאיזם שלהם. ואתם יודעים, אפשר לראות, אנשים מוותרים על עקרון הסיבתיות, כי עקרון הסיבתיות נדרש בראייה הפיזיקו-תאולוגית, אז הם כופרים בעקרון הסיבתיות. העולם נוצר סתם ככה, בלי סיבה. או החוקים הם רק סטייטמנט עלינו, לא על העולם. או דברים מין כזה, המורכבות נוצרת סתם ככה בעצמה בלי שיש יד מכוונת. משהו שסותר את כל כללי ההיגיון והחשיבה הרציונלית. ואנשים עושים את זה כדי להגן על העמדה האתאיסטית שלהם. נדמה לי שזאת אפולוגטיקה דתית, לא הייתי אומר במיטבה, אלא במירעה, אבל זאת ממש אפולוגטיקה דתית, הרבה יותר מאשר אפולוגטיקה של אנשים דתיים כשהם מותקפים על ידי אישיוז מדעיים. אני מרגיש תמיד שהצד הדתי הפנאטי בוויכוח הזה זה הצד האתאיסטי. ותנסו להיכנס, נדמה לי שהזכרתי את זה, כתבתי מאמרים בווינט מדע לפני שנים, אחרי שיצא הספר שלי אלוהים משחק בקוביות, אז ביקשו ממני סדרה של טורים בווינט מדע. תראו שם את הטוקבקים על הטורים שכתבתי, תראו מה זה כנסייה פנאטית שלא ראיתם בחיים שלכם. ראיתי, לא משהו שלא ראינו בעבר, רגיל. לא, אבל זה רגיל, אמרתי, זה לא כל כך רגיל בשיח, אתה לא רגיל לזה שזה מופיע מהצד החילוני, האתאיסטי. בדרך כלל המגננות הקיצוניות והפנאטיות האלה מוצגות כדרך ההתגוננות של המאמין, של האדם הדתי, ופה אתה רואה את זה מהצד האתאיסטי. וזה לא פחות, לדעתי יותר פנאטי, הרבה יותר פנאטי. טוב, מי שמכיר את זה מכיר, אני אומר, מי שלא. רק עוד שאלה קטנה שלא הייתה ברורה לי מהיקומים המקבילים. אמרת שאם יש המון יקומים מקבילים, אז אפשר להניח שיש אחד שייצור חיים, נכון? עוד פעם, לא הבנתי. אמרת שאם יש כזה מולטיוורס, אם היו המון המון יקומים, אז היית יכול להגיד שאוקיי, יש מקרה שאחד נוצר עם חיים. אבל למה בעולם שלנו עם מיליארדי כוכבים, למה לא להגיד שכוכב אחד איכשהו הסתדר שיש בו חיים? אמרתי, הכוכבים, הסברתי את ההבדל בין הראייה מן החוקים, המולטיוורס, לבין הטענה על ריבוי הכוכבים. הטענה על ריבוי הכוכבים היא כולה בתוך מערכת חוקים אחת. אותה מערכת חוקים שולטת בכל הכוכבים, בכל היקום. מערכת חוקי הפיזיקה. אבל כוכב אחד נפל במקום שבו הכל מסתדר לו. נכון, אבל אני אומר, מערכת חוקים כזאת שמאפשרת היווצרות של חיים היא מערכת מיוחדת כשלעצמה. אפילו מערכת שתאפשר היווצרות של חיים באחד מתוך מיליארד מיליארדי כוכבים. גם מערכת כזאת היא מאוד מאוד נדירה. ולכן אני שואל את השאלה על מערכת החוקים שמאפשרת את זה ולא על הכוכב שבו זה קרה מבין הרבה כוכבים. והבאתי את הדוגמאות לזה, אמרתי שהרי אנשים טוענים שבכל מערכת, בכל מערכת נסיבות בעצם ייווצרו יצורים מיוחדים. אם לא בני אדם, אז או חיים, אז יצורים מורכבים אחרים. אז שאלתי, הנה היום כבר היינו על הירח, יש לנו אמצעי תצפית לכוכבים אחרים, איזה יצורים מורכבים אנחנו מוצאים שם? כלום. שום דבר. לא מוצאים שם יצורים מורכבים אחרים שהם לא חיים אלא משהו אחר. לא. למה? כי זה לא נכון מה שהם מוכרים לנו עוד פעם הכת הכנסייה האתאיסטית שמסבירה לנו כל פעם דברים בלתי הגיוניים לחלוטין באיזשהו נחרצות מוחלטת, כאילו שזה ברור, זה אמת פשוטה. זה לא ייאמן הפנאטיות הדתית שמוצאים שם. אבל זה נסתר כל פעם, מקבל סטירת לחי מחדש, וזה לא יעזור שום דבר, זאת אומרת, אף אחד לא משתכנע מזה. זה ממש כמו אני אומר, הם לא האשמים היחידים בזה, הדתיים פועלים בצורה דומה. אני רק אומר ששני הצדדים אשמים בדוגמטיות לא פחות אחד מהשני. טוב, בכל אופן לענייננו, מה שאני רק רוצה לומר זה שתשימו לב לאיזה רמות דוחק צריך להיכנס כדי להגן על העמדה האתאיסטית. זה מין כנסייה, דיברתי על זה פעם, חושב שהזכרתי, ראיתי פעם, יש לי אותו עדיין, ספר שיצא בהוצאת הפועלים במאבק. סדרת הפועלים במאבק זה ספריית הפועלים משנות הארבעים חמישים משהו כזה, כן זה האגף הקומוניסטי של ספריית הפועלים, והפועלים במאבק זה ספרות קומוניסטית, הגות קומוניסטית למיניה. והספר נקרא "לנין והפיזיקה החדשה". אחד בשם אומילניצקי נדמה לי כתב את זה, זה מתורגם מרוסית, "לנין והפיזיקה החדשה". עכשיו אתם רואים את זה, אתם מתים. זאת אומרת האפולוגטיקה הדתית זה בדיחה תפלה על יד מה שקורה שם. הם מסבירים לך איך שלנין חזה הכל ובעצם כל הפיזיקה החדשה נמצאת בכתביו בדילוגים בשביעיות, כל מיני דברים וכל מה שלא מסתדר הוא פשוט או לא נכון או שלא הבנתם את לנין נכון, והפלפולים שמה זה משהו בערך כמו שתמצאו בהר המור כשהם נתקלים במציאות ומנסים איכשהו בכל זאת להתאים אליה. זה לא נופל מזה אני חושב. זאת אומרת, הנקודה היא שכאשר יש מישהו שיש לו איזשהו סוג של אמונה דוגמטית, לא דוגמטית, אמונה קודם כל, לא משנה כרגע איך הוא הגיע אליה, הוא מטבע הדברים נוטה להתאים את העובדות והטיעונים שהוא שומע לאמונה שלו. ואם זה דורש ממנו להידחק, אז הוא יידחק. אז אנשים שמאמינים באלוקים ונתקלים בשאלות שפורכות את זה, הם יידחקו כדי להתגונן בפני השאלות האלה. אנשים שלא מאמינים באלוקים יידחקו כדי להתגונן בפני טיעונים לטובת קיומו של אלוקים. ולכן בעצם שני הצדדים נדחקים לכל מיני פינות כדי להגן על התפיסות שלהם. כשהרב אומר שזה קיים גם בחלק הדתי במירכאות של המפה וגם בחלק החילוני של המפה, זה לא אמירה פוסט-מודרנית מובהקת בעצם, שאנחנו את המציאות נתאים למה שאנחנו בעצם רוצים? לא, ממש לא. זה הפוך מפוסט-מודרניות, אני אסביר לך למה. הפוסט-מודרניות מסיקה מסקנות מהעובדות האנושיות, מאיך שאנחנו מתנהלים למציאות עצמה. למשל, שאומרים שיש ויכוח על נושא מוסרי, אז אומרים טוב, אז סימן שאין מוסר אובייקטיבי, כי לכל חברה יש את המוסר שלה. ואני אומר, בוא נניח שלכל חברה יש את המוסר שלה, זה גם לא נכון, אבל נניח שזה נכון. האם זה אומר שאין מוסר אובייקטיבי? זה רק אומר שאחד צודק ואחד טועה. העובדה שיש ויכוח לא אומרת שאין אמת, היא אומרת שלא כולם צודקים, אבל זה לא אומר שאין אמת. עכשיו גם בהקשר הזה, אני אומר, זה ששני הצדדים מתבצרים באיזו אפולוגטיקה פנאטית, לא אומרת שאין אמת, או לא אומרת שאין דרך נכונה להתנהג. זה רק אומר ששני הצדדים יכולים לפעמים לבחור דרך לא נכונה להתנהג. זה הכל. מה שמוטל עליי או על כל אחד אני חושב, זה לנסות ולהשתדל עד כמה שהוא יכול לא להיות מוטה מדי או לא להיות דוגמטי מדי, אלא לנסות באמת לבדוק מה המסקנות הסבירות יותר, ולא להתבצר במה שהוא חונך עליו או התרגל אליו או לא יודע משום מה. אני אומר עוד פעם, אני האחרון שאכפור במשמעותן של אינטואיציות ראשוניות. אנחנו נגיע לזה בקטע הבא, משם זה ממש מתחיל, האינטואיציות הראשוניות. האינטואיציות הראשוניות שלנו הן בעצם הנחות היסוד, אנחנו איתן פועלים ואיתן אנחנו מנתחים את המציאות. אבל, א', אנחנו צריכים להיות מודעים לזה שיש לנו אינטואיציות ראשוניות, להיות פתוחים לזה שאולי האינטואיציות האלה לא נכונות, זאת אומרת להתייחס גם אליהן באופן ביקורתי, ולראות איזה מחיר נכון לשלם עבור החזקה באינטואיציות האלה, ולא להחזיק בהן בכל מחיר. וזה הכל, בזה נבדק בן אדם רציונלי מבן אדם דוגמטי או בן אדם מוטה. אני לא אומר שאין אינטואיציות ראשוניות, בלי אינטואיציות ראשוניות אי אפשר לחשוב, בלי הנחות יסוד אין טיעון. אני כן אומר שהחזקה בהן בכל מחיר, זאת דוגמטיות שאני לא חושב שנכון לנקוט בה. ולכן במובן הזה צריך כמובן לקחת את האינטואיציה שלך אבל. גרידא ולא חשיבה ולא חשיבה רציונלית. יותר מזה גם השאלה מאיפה מאיפה באות האינטואיציות האלה. לפעמים זאת תוצאה של חינוך. הרבה פעמים אומרים לנו האינטואיציות הדתיות שלך הם תוצאה של חינוך, עובדה שאצל חילונים אין את האינטואיציות הראשוניות האלה. אני אומר כמובן האינטואיציות שאין אלוקים הן תוצאה של חינוך, עובדה שאצל הדתיים אין אינטואיציות כאלה. זאת אומרת כל דבר אפשר לנסח באותה צורה. שאתה מוטה או פרי התבנית נוף מולדתך. כן, אתה מוטה בגלל המקום שבו התחנכת. אני חושב שההבדל בין האנשים זה לא בשאלה אם יש להם הנחות יסוד. לכולם יש הנחות יסוד. השאלה עד כמה אתה מחזיק בהם, נצמד בקרנות המזבח כדי להחזיק בהם ואיזה מחירים אתה מוכן לשלם כדי להחזיק בהם. יש המשנה באבות אומרת הוי דן את כל האדם לכף זכות. כן, שאלו פעם את רב חיים, רב חיים מבריסק כמובן, כן, שאלו אותו פעם למה לכל דבר שיש בעולם שנברא בעולם יש סיבה. הקדוש ברוך הוא ברא אותו מסיבה כלשהי. למה הקדוש ברוך הוא ברא שכל עקום? אז הוא אומר כדי ללמד זכות. כי הרבה פעמים כשאתה רואה בן אדם עושה מעשה שלא יעשה אתה צריך מחשבה מאוד מאוד יצירתית כדי להוציא אותו טוב, לתת איזה פרשנות חיובית. אז נברא שכל עקום כדי ללמד זכות. אבל כשמסתכלים במפרשים של המשנה הזאת של הוי דן את כל האדם לכף זכות אז רואים המפרשים ממש לא אומרים כך. אדרבא, הרמב"ם ורבנו יונה שם במקום הם כותבים לא להשתמש בשכל עקום, ממש לא. רק שכל ישר. לדון את האדם לכף זכות זה ציווי שמטרתו לצאת נגד היצר הרע של לעשות שכל עקום להרע. אתה צריך ללכת עם השכל הישר. מה זה אומר? שאם אתה רואה רוצח מדופלם, כן, רודף אחרי מישהו עם אקדח, אל תדון אותו לכף זכות. הוא הולך להרוג אותו. אבל אם אתה רואה מישהו שכל חייו מוקדשים לעזרה לזולת, כל חייו מוקדשים לעזרה לזולת, רודף אחרי מישהו עם אקדח שמה תמצא פרשנות יצירתית, הוא כנראה לא הולך להרוג אותו. בשני הצדדים האלה זה לא שכל עקום, זה שכל ישר. זאת הפרשנות המתבקשת על פי השכל הישר. הפרשנות של הראשונים אולי קצת סותרת את פשט הכתוב. כתוב הוי דן את כל האדם. לא כתוב הוי דן אדם שסביר והשכל הישר ושהוא צדיק או בינוני. כתוב הוי דן את כל האדם לכף זכות. אז אנחנו בוחרים פתאום… אני גם אומר שצריך לדון את כל האדם לכף זכות. כל האדם כולל הרוצח שרץ עם סכין אתה יכול לנסות למצוא בו איזושהי נקודה. זה לא אומר שאתה לא צריך להרוג אותו כרודף, אבל למצוא בו נקודת זכות. אם תתאמץ, אם הוא היה אח שלך או האבא שלך או הבן שלך היית מוצא את הכף זכות הזאת וזה דבר אמפירי לחלוטין. אני גם מסכים, כל האדם צריך לדון לכף זכות. רק השאלה מה זה נקרא לדון לכף זכות. לדון לכף זכות פירושו לפי האדם. תדון אותו לכף זכות לפי מה שהוא. וזה על כל אדם כולל רוצח שכיר. אבל כשאתה דן אותו לכף זכות אל תחליט שהוא לא רוצח, אלא אתה יכול להחליט שהיו לו נסיבות בילדותו שגרמו לו לרצוח. בסדר, אבל אל תחליט שהוא לא רוצח. זאת אומרת לדון לכף זכות זה להשתמש בשכל ישר ולא בשכל עקום. לפחות תשאף שיהיה לך אידיאל לחפש נקודות זכות, לא תמיד מצליחים. וזה עדיין בשכל ישר ולא בשכל עקום. זה ברור. זהו, על זה אני מדבר. אז אם זה ברור אין לנו ויכוח. לא, הראשונים באמת מעקמים, הראשונים מעקמים הרי את הפשט של המשנה הזאת. לא, הם לא מעקמים. הם אומרים את מה שאמרתי עכשיו. לא, הם אומרים שאדם שהוא רשע אל תדון אותו לכף זכות, אתה פטור, תעשה דיליט. לא, הם לא אומרים את זה. מה הרמב"ם איך הרמב"ם מסביר את המשנה הזאת? הסברתי, הם אומרים שאדם שהוא רשע אל תדון אותו לכף זכות ברשעותו, זאת אומרת לפי מה שהוא. אתה יכול לדון אותו לכף זכות בדברים שהם רלוונטיים אליו. הכל לפי שכל ישר. זה מה שהם אומרים. בדיוק זה מה שהם אומרים. את האדם, לא את המעשה. את האדם ולא את המעשה. כן, אבל אני אומר ולפי האדם אל תעבוד עם שכל עקום. תראה מי האדם ולפי זה תדון אותו. אל תדון את המעשה לכף זכות בכל מקרה. את האדם תדון לכף זכות. גם לא את המעשה בכל מקרה. תלוי אם יש אפשרות סבירה לדון את המעשה לכף זכות תדון, אם לא אל תשתמש בשכל עקום. לא, שכל ישר, לא שכל עקום. למה אני אומר את זה? אני חוזר אלינו, כי כשאני מאמין באלוקים, כן, שאלו אותי לא מזמן באתר איך אני מתייחס להקבלות שיש בין כתבים מסופוטמיים לבין התורה. אז אני אמרתי שהרבה פעמים יכול להיות שיש מקור שלישי שהשפיע על שניהם. אז שאל אותי הבנאדם שם. אבל הרי לא היית אומר את זה אם לא היית מאמין באלוקים. זאת אומרת, אז היית אומר כן, אחד השפיע על השני. אמרתי נכון, אבל אני כן מאמין באלוקים, או באלוהיות של התורה, לא באלוקים. וזה בהחלט משפיע על הפרשנות שאני נותן, זה בסדר. זאת אומרת, העובדה שבן אדם הולך עם הנחות היסוד שלו זאת לא אשמה. כך אנחנו עובדים וכך חושבים, אי אפשר אחרת, זה בסדר גמור. כל השאלה היא עד איפה אני הולך עם זה. זאת אומרת, אם יהיו ראיות מוחצות לכל אורך הדרך נגד הדוגמה הבסיסית שלי, אני אמור לזנוח אותה ולא להתחיל לדחוק את כולם את כולם את כולם ולהיכנס לאיזו פינה לא הגיונית רק בגלל שאני מחזיק באיזו דוגמה. זאת דוגמטיות. אבל להגן על העמדות או להשתמש בשכל הישר שכולל בתוכו הנחות יסוד שלי כפרשנות לטיעונים ולפעמים לאמץ תירוץ דחוק כלפי טיעון נגד העמדה שלי זה בסדר גמור, כל עוד העמדה שלי היא מוצקה. הזכרתי את תומס קון, כן, הפילוסוף של המדע שהוא אומר בניגוד לפופר. פופר הרי אומר שתיאוריה מדעית היא ניתנת להפרכה, לא להוכחה. מה זאת אומרת? הוא אומר כל העורבים הם שחורים, אז אי אפשר להוכיח את זה כי כל כמה עורבים שראית, אף פעם אתה לא יודע אם ראית את כולם. אז להוכיח את זה מדעית אי אפשר, אבל להפריך אפשר. אם תמצא עורב אחד שהוא ורוד, אז הפרכת את הטענה שכל העורבים הם שחורים. אז תומס קון טוען כנגד פופר שהמדע בפועל לא עובד כך. לא עובד כך. כשיש קשיים בתיאוריה מדעית לא מיד זורקים אותה. צריך סף מסוים או רמה מסוימת של קשיים או היקף מסוים של קשיים בשביל לזרוק תיאוריה מדעית מבוססת. וככל שהתיאוריה המדעית יותר מבוססת, אני אצטרך יותר קשיים כדי להחליט שהיא לא נכונה ולחפש אחרת. לא מספיק קושי אחד. למה? לכאורה אם יש קושי אחד אז היא לא נכונה. התשובה היא לא, כי אם התיאוריה הזאת היא מבוססת, אז יש לי הצדקה גדולה להחזיק בה כנכונה, ואז אני מוכן לאמץ תירוצים דחוקים על כל מיני קשיים. עד מתי? עד שאני רואה שבאמת ההיקף של הקשיים הוא כזה שזה כבר לא הגיוני, צריך לוותר על התיאוריה. וזה נקרא משבר פרדיגמה אצל תומס קון. זאת אומרת, גם בעולם המדעי יש חשיבות רבה לשמרנות הזאת, לזה שאני מחזיק בהנחות היסוד שלי ומפרש את טיעוני הנגד גם בפירושים דחוקים לפעמים כדי להחזיק את אותן הנחות יסוד. שזה בסדר גמור, כי אלה הנחות יסוד סבירות בעיניי. אבל רמת הסבירות של הנחות היסוד אמורה להתאים למידת הדוחק של הפרשנויות שאני עושה כדי להגן עליהן. ברגע שזה כבר פנאטי, זאת אומרת שאין קשר בין רמת האמון שלי בהנחות לבין עוצמת הדוחק שאני מוכן להיכנס אליה, אז אני פנאט, כן, אז אני אדם מאמין ולא אדם רציונלי. מאמין במובן של לא רציונלי, אדם דתי מה שקראתי קודם, דתי במובן השלילי של המילה. אז במובן הזה אני חושב שבאמת שני הצדדים הרבה פעמים מתנהגים בצורה דתית ועוד פעם, אולי בגלל שאני אדם מאמין, אבל בעיניי הצד האתאיסטי הרבה יותר. הרבה יותר משתי סיבות. א, הוא יותר פנאטי. וב, הוא – לא מדבר על חילונים, מדבר על האתאיסטים המזוהים. וב, בגלל שבעיניי הנחת היסוד שלו היא הנחת יסוד כל כך לא סבירה כהנחת יסוד. אז בשם הנחת יסוד לא סבירה להיכנס לדחוקים כנגד טיעונים, דחוקים פרשניים כנגד טיעוני נגד, זה כבר חוסר רציונליות בריבוע. ולכן אני חושב שהכנסייה, הכנסייה האתאיסטית היא אחת הכנסיות היותר פנאטיות בעולם שלנו, זה הדאעש, הדאעש האתאיסטי. כמובן הם לא רוצחים, לפחות בדרך כלל, כן, זה – אני לא טוען שרמת הקיצוניות שלהם היא כמו הקיצוניות הדתית. אני כן טוען שהקיצוניות האינטלקטואלית שלהם היא באותה רמה כמו הקיצוניות האינטלקטואלית הדתית. כן, צריך להיזהר, אני לא, אני לא טוען שהם צולבים אנשים פיזית, אבל הם צולבים אנשים אינטלקטואלית. הם לא מוכנים להקשיב, הם לא מוכנים, זה, זה קבוצה מאוד מאוד סגורה, מאוד מאוד פנאטית, מאוד מאוד קשה לדבר איתה. אבל הרב, גם את זה אבל צריך להסביר, אם בכל זאת ניקח יש מיליארדים של אנשים שמאמינים, לא חשוב אפילו באיזו דת, ומשום מה הם מוצאים את הדרכים לענות על השאלות שקשות להם נוכח האמונה, ויש מיליארדים רבים של אנשים שהם לא מאמינים כביכול, אני שולל את הביטוי, לא מאמינים, אתאיסטים פורמליים או לא, והם מוצאים את הדרכים להתמודד בצורה כזו כמו שהרב תיאר כנגד אותם שאלות, ואז זה לא מקליש ודי מדויק. כאילו אז העיסוק שלנו בניסיון הזה כביכול להיות אובייקטיבי ולהגיד אני בוחן בצורה רציונלית את השאלות ובוחן אותן, העובדה האמפירית כביכול במירכאות אומרת שזה לא ככה. מיליארדים ככה. הרב כשהרב תוקף את אותם אנשים פנאטים, שוב זה לא אחד או שניים, זה זה מיליארדים וגם אנחנו מאותם מיליארדים כי אנחנו מהצד השני פשוט. לא, לא, זה לא מיליארדים. אז אני אענה לך בשתי בשני מישורים. א, זה לא מיליארדים. מדובר בקבוצה מאוד קטנה, מאוד מאוד קטנה, של אתאיסטים מזוהים, לא של חילונים. קבוצה מאוד קטנה. והחלק האינטלקטואלי שלה, נקרא לזה כך, עליו אני מדבר. לכן זה ממש לא מיליארדים. ב, זה כתבתי גם באתר שלי כמה פעמים. העובדה שבכל צד יש אנשים חכמים ובכל צד אנשים עושים טעויות ובכל צד אנשים דוגמטיים, זה נכון. עדיין אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. ואת הבן אדם שמקבל החלטה יכול רק לעשות את המיטב שבידו כדי לקבל את ההחלטה הכי טובה, אין לי משהו יותר טוב מזה. וחזקה לקדוש ברוך הוא שלא בא בטרוניה על בריותיו. אם אני מגיע למסקנה שהיא מסקנה לא נכונה אבל זאת המסקנה שלי, אז זה מה שאני אמור לעשות. אין אין לי כלים יותר טובים מזה. תמיד יכול להיות בהחלט שגם אני דוגמטי או אני טועה, הכל נכון. ואני צריך גם את זה עצמו לקחת בחשבון ולבדוק את עצמי שוב ושוב לראות האם אני לא שם. ועדיין יכול להיות שאני אפספס. בסדר. אבל איך הרב מתמודד עם הקושי הזה? באמת אני שואל את זה באמת ברצון להבין. אם הרב חלילה חס ושלום היינו מפסידים אותו כגדול תורה ואין לי מילים להוסיף על התרומה האדירה של הרב, וחלילה היה נולד במשפחה אתאיסטית קומוניסטית כביכול ואנטי לגמרי, ואז אין סבירות שהרב היה מפעיל את כל הכישרונות האינטלקטואליים שלו בטיעונים נחרצים ובולטים לצד השני? למה זו שאלה היפותטית שאני לא יודע לענות עליה, לכן אין לי מה אני אעשה עם זה עם השאלה הזאת. כל מה שאני יכול זה לנסות ולבדוק את עצמי כפי שאני ולראות האם אני עושה את המיטב. זהו, אני לא יודע לעשות יותר טוב מזה, אני לא יכול. אף אחד מבני אדם לא יכול לעשות יותר טוב מזה. וזהו, זה המקסימום שאני יודע. כל מה שאני יכול, וזה אני חושב שרוב האנשים לא עושים, כן לנסות ולבדוק ברצינות את העמדות המנוגדות ולא להיות להשתדל לא להיות דוגמטי מדי או לנסות ולראות באופן פתוח ככל האפשר האם העמדה שלי מוצדקת או לא. זה מה שאני יכול לעשות, אני לא יכול לעשות יותר מזה. זהו, אין יותר מזה אני לא יכול ולכן גם כנראה לא נדרש ממני. נגיע למעלה אם יש דבר כזה למעלה ונראה מי צדק ומי לא צדק. אני אין לי מה לענות על זה, אבל זה המסקנה אני רק בא להוציא מהמסקנה הניהיליסטית או המייאשת שאומרת טוב אז אם זה ככה אז אין טעם להתעסק עם זה ואף אחד לא יכול להגיע לאמת, זה בעצם המסקנה הפוסט מודרנית כן הסוג הייאוש הזה. זה אני לא חושב שזה נכון. נכון, יכול להיות שאני טועה, אבל אני צריך לעשות את המיטב כדי לוודא שאני לא טועה ואני מתנחם בזה שרוב מוחלט של האנשים לא עושים את זה. ולכן יש לי אולי איזשהו בסיס לחשוב שיכול להיות שאני יותר קרוב לאמת. כי אני כן מנסה לבדוק לפחות בצורה משמעותית עד כמה שאני יכול גם טיעוני נגד ולחשוב עליהם ברצינות וזה אני חושב שרוב האנשים לא באמת עושים נדמה לי. עוד פעם יכול לבוא מישהו מבחוץ להגיד אתה משלה את עצמך גם אתה לא עושה את זה. לא יודע, אבל אני מנסה לפחות ובמובן הזה נדמה לי שהמתחרים שמחזיקים בעמדות מנוגדות הם מעטים אלה שעושים את העבודה בצורה כזאת ובכל זאת מגיעים לעמדות מנוגדות. ככה אני חושב, אבל עוד פעם אין לי משהו יותר טוב מזה להגיד. טוב, אני רק רוצה לסיים אני רואה שפה אני כבר לא מספיק להגיע לפרק הבא אז זה בסדר לא נורא אנחנו יוצאים לחופשת פסח. אני רק רוצה לסיים בעוד הערה על הדרך שעשינו פה בראיה הפיזיקו טאולוגית ובזה אני מסיים אותה. מה היחס בין זה לבין חשיבה מדעית? האם הראיה הפיזיקו טאולוגית היא טיעון מדעי? התשובה שלי לעסק הזה היא מורכבת זה לא כל כך פשוט לא לפה ולא לשם. מה זאת אומרת? בטיעון מדעי כשאנחנו בודקים תאוריה מדעית אז יש לנו עובדות מסוימות אנחנו בונים תאוריה שמסבירה את העובדות האלה ואז אנחנו בודקים את התאוריה על סמך ניבויים שיש לנו כן מעמידים אותה למבחן ניסיוני. מקובל להגדיר מדע טענה מדעית כטענה שאפשר להעמיד אותה למבחן הפרכה כן פופר שהבאתי קודם. במובן הזה הטענה של הטיעון הפיזיקו טאולוגי המסקנה שלו היא לא מדעית. המסקנה שיש אלוקים היא לא מסקנה מדעית כי אני לא יכול להציע ניסוי שיבדוק אותה ויעמיד אותה למבחן הפרכה. אין ניסוי שאני אעשה ואם הוא יתברר כנכון. אבל הדרך שאותה אני עושה מהעובדות והנתונים על העולם, מהעקרונות היסוד המחשבתיים שלי אל המסקנה שיש אלוקים, היא כן דרך מדעית. היא לא דרך מדעית במובן הזה שהמסקנה אי אפשר להעמיד אותה למבחן הפרכה, אבל היא לא שונה מהדרך שאותה אני עושה בין העובדות לבין תורת הגרביטציה או האלקטרומגנטיות או תורת היחסות, או לא משנה כל תורה מדעית אחרת. אני לוקח עובדות ומהעובדות האלה אני מייצר תיאוריה שמהווה איזושהי הכללה של העובדות, על זה אני עוד אדבר בפרק הבא, מה שנקרא אבדוקציה, ומסבירה את העובדות האלה. והדרך הזאת ללכת מהעובדות אל התיאוריה שמסבירה אותם היא לב ליבו של התהליך המדעי. כך נוצרות תיאוריות מדעיות. ובמובן הזה זאת בדיוק אותה דרך שאנחנו עושים כשאנחנו הולכים מהעולם לאלוקים. זאת התיאוריה המדעית, התיאוריה הלא מדעית שמסבירה את העולם, אבל הדרך להגיע אליה זה אותה דרך שאני עובר כשאני עובר בדרך לתיאוריה מדעית. אלא שהיא עצמה לא ניתנת למבחן הפרכה. כן? שאני בוחר את ההסבר הפשוט וההגיוני ביותר לאוסף העובדות שלי וככה אני יוצר תיאוריה מדעית. זה מה שעושה איש מדע כשהוא יוצר תיאוריה. נכון? זה מה שאני עושה גם פה. אני בוחר את התיאוריה הפשוטה ביותר שמסבירה את העובדות. יש עולם מורכב, יש מוסר, יש זה, יש פה יש שם, כל הדברים שדיברנו עליהם. מזה אני מגיע למסקנה התיאורטית שכנראה קיים גורם מסוים, אלוקים, שהוא אחראי לעסק הזה. זה התיאוריה המדעית שלי כאילו. אז הדרך, החלק הזה של הדרך הוא מקביל לגמרי למסקנות מדעיות שאני מסיק מתוך נתונים. אני לוקח את הנתונים ואני מסיק את המסקנות הכי הגיוניות, בונה את התיאוריה הכי הגיונית שמסבירה את הנתונים האלה. ההבדל הוא ששם את התיאוריה אני יכול אחר כך להעמיד למבחן הפרכה. חוק הגרביטציה או מה שלא יהיה. פה אני לא יכול. אבל האמון שיש לי בדרך מהעובדות אל התיאוריה הוא כן נשען על המדע. הרי יכול לבוא ספקן ולהגיד תראה, אתה בונה איזושהי תיאוריה, לדעתך היא מסבירה הכי טוב את העובדות. זה שטויות, זה סתם דעתך, אתה בנוי באופן כזה, מי אמר שאתה צודק? אז אני אומר לו תראה, אבל הרי אני משתמש באותם כלים כדי לבנות תיאוריות מדעיות. ותיאוריות מדעיות אני כן יכול לבדוק במעבדה. וכשאני בודק אותם במעבדה הרבה פעמים אני מגלה שזה באמת עובד. זה לא סתם ירייה באפלה. לא תמיד אני צודק, אבל אני צודק במספר המקרים לא מבוטל. זה אומר שהכוח שלי להסיק מסקנות הוא בעצמו כן מאושש מהפרוסס המדעי. הפרוסס המדעי מחזק את האמון שלי בכלים שבהם אני מסיק מסקנות מתוך עובדות. ולכן עכשיו אני יכול לקחת את זה ולהגיד אוקיי, אני מגיע למסקנה שיש אלוקים מתוך העובדות. את המסקנה אני לא יכול להעמיד למבחן הפרכה, אבל הדרך שאותה עברתי אל המסקנה, הכללים שבהם השתמשתי כדי להכליל ולהגיע למסקנה התיאורטית הזאת, אלו אותם כלים שמשמשים אותי במדע ושם כן בדקתי אותם. ובמובן הזה אני חושב שהמדע כן נותן לנו איזשהו אישוש למסקנה הלא מדעית הזאת שיש אלוקים. ובמובן הזה זה כן הליך מדעי, לא במובן שהוא ניתן להפרכה אלא במובן שמשתמש באותם כלים. בדיוק באותם כלים. אני רואה הרבה גופים נופלים לכדור הארץ, אז אני מניח שיש כוח שפועל על כל הגופים בעלי המסה. איך אני יודע? ראיתי עוד אוסף מסוים של מקרים. אני עושה הכללה ואני אומר שההכללה הזאת זה ההסבר הכי פשוט לדוגמאות אותן אני מכיר. זה בעצם מה שעשיתי גם כאן. לקחתי את ההסבר הכי פשוט למאפיינים של העולם שאותו אני מכיר. ובמובן הזה עשיתי צעד מדעי. זהו, כאן נגמר הדמיון למדע, כי את המסקנה אני לא יכול להעמיד למבחן הפרכה. אבל את הצעד הזה עכשיו אני לא יכול גם להעמיד למבחן לא אישוש ולא הפרכה. אז המסקנה או שהיא נכונה או שלא. במה זה יהיה תלוי? הרי אי אפשר לעשות ניסוי. אז במה זה יהיה תלוי? באמון שלי באותם כלים שבהם השתמשתי כדי להגיע אל המסקנה. והאמון שלי בכלים האלה הוא אותו אמון שיש לי בכלים המדעיים, זה אותם כלים, ושמה זה כן קיבל אישוש בהקשר המדעי. לכן במובן הזה אני חושב שיש פה המדע כן יכול לתת לנו איזשהו חיזוק כנגד טענות ספקניות. מי אמר לך שהפילוסופיות שלך נכונות? זה פילוסופיה, זה לא ניתן לבחינה מדעית, איך אתה יכול לדעת שבאמת אתה צודק שיש אלוקים? אז אני אומר כי בדברים שכן ניתנים לבחינה מדעית מתברר שכלי ההכללה שלי עובדים לא רע. אז אם ככה אני מוכן להשתמש בהם גם במקום שלא ניתן לבחינה מדעית. אז אין לי אלא לבנות על הכלים שלי ולתת בהם אמון, ואני חושב שהכלים מובילים למסקנה הזאת. אוקיי, אז גמרנו את הטיעון הפיזיקו-תיאולוגי, אני עובר למה שנקרא השיחה הרביעית בספר, שזה בעצם המסלול האחרון בדרך לאלוקים במיון שלנו של השבעה מסלולים. על המוסר? המוסר הוא רק אחד הסעיפים. טיעונים חושפים, שהמוסר הוא אחד מהם אבל יש עוד. אפשר לשאול שאלה? כן. אני לא יודע אם הרב יגיע לזה או בעצם מה הרב חושב, אני יודע שזה נושא מאוד נרחב, אבל ההוכחה של גילוי אלוקי במובן של מתן תורה, עדות של מיליונים כמו שמופיע בכוזרי. כן, אמרתי, הזכרתי את זה כשדיברתי על הדרכים להגיע לאמונה. מניתי שם נדמה לי שבע דרכים, שש או שבע דרכים אני כבר לא זוכר. שלוש של קאנט, עוד אחד זה ראיה מטיעונים חושפים זה ארבע, אינטואיציה ראשונית זה חמש, התגלות זה שש. אוקיי, אז הרב יגיע לזה. אני לא אומר שזה בהכרח נכון. כל דבר כזה צריך להידון, וההתגלות והמסורת שמביאה אלינו את ההתגלות זה משהו שלא חף מבעיות. אני אגיע אליו אחרי המחברת, אחרי השיחה הרביעית אני אחזור לנקודה הזאת. למה יש שיעור כל שבועיים ולא כל שבוע? כי זה לסירוגין. יש כל שבועיים הרב אלגזי נותן, ופעם בשבועיים אני ופעם בשבועיים הוא. זה התחיל בתור שיעורים פיזיים ברעננה, אז שם זה. אוקיי. אוקיי. טוב, שיהיה פסח כשר ושמח אם אפשר את שניהם ביחד, ואנחנו נתראה בעזרת השם אחרי פסח. תודה רבה, חג שמח. יישר כוח, שבת שלום, חג שמח. תודה, חג שמח.