אמונה – שיעור 8

אנחנו בעצם בפעם הקודמת חזרנו עם איזושהי שוקת שבורה. אמרתי שאם אנחנו יוצאים מנקודת מוצא שאמונה היא טענת עובדה, טענה על העולם, לא רגש, לא חוויה, לא כל מיני דברים כאלה, זה יכול לבוא לידי ביטוי ברגש ובחוויה אבל זה בבסיס זו טענת עובדה, אז עולה השאלה איך מגיעים אליה. זאת אומרת, איך מגיעים למסקנה שיש אלוקים, אין אלוקים, איך מגיעים לאמונה? וכאן יש לכאורה שני ארגזי כלים אפשריים. ארגז כלים אחד זה הארגז התצפיתי מדעי, והארגז הכלים השני זה הלוגי פילוסופי. שיקול הגיוני או תצפית. והראיתי בפעם הקודמת, או לפחות אני חושב שהראיתי, ששניהם לא מביאים אותנו אל היעד, לא יכולים להביא אותנו אל היעד, עוד לפני שאני בכלל נכנס לבדוק טיעונים שונים ודרכים שונות שאנשים מציעים, זה לא יכול להביא אותנו אל היעד. הדרך הלוגית פילוסופית לא מביאה אותנו אל היעד בגלל שטיעון לוגי תמיד מניח את המבוקש. זאת אומרת, המסקנה במובן מסוים טמונה בתוך ההנחות, ולכן אם אני מגיע למסקנה שיש אלוקים על בסיס טיעון לוגי פילוסופי כלשהו, זה אומר שאיפשהו בתוך ההנחות זה כבר היה טמון. זאת אומרת, זה לא יכול לקחת את האתאיסט האמיתי לאמונה באלוקים, זה כן יכול לגלות לאדם שחושב שהוא אתאיסט שהוא לא. זאת אומרת, שהוא בעצם טעה בדיאגנוזה עצמית, בתפיסה באיתור התפיסות העצמיות האמיתיות שלו. זה הצד הלוגי פילוסופי. הצד המדעי זה כמובן, אין דרך לצפות באלוקים באופן מדעי. אין פה התיאוריה שיש אלוקים גם היא בעצמה לא תיאוריה מדעית. זאת אומרת, היא לא נותנת ניבויים שאפשר להעמיד אותם למבחן אמפירי. אין ניסוי שמישהו יגיד לי, תעשה את הניסוי הזה, אם קורה ככה אז זה מאושש את הטענה שיש אלוקים ואם קורה ההיפך אז הפרכת, כמו שאמור להתקיים בתיאוריה מדעית. במאמר מוסגר אני רק אומר שאם כבר יש ניסוי כזה, אז יש אולי ניסוי אחד שאותו התורה עצמה אומרת לנו לעשות, או לפחות בפרשנות שחז"ל נותנים לה, וזה הפסוק בחנוני נא בזאת. מה שהגמרא אומרת שבעצם הביאו אל בית המעשר וכולי כן שהגמרא אומרת שאפשר לבחון את הקדוש ברוך הוא אם מישהו נותן מעשר ולא מתעשר, כן ולא מרוויח כלכלית מהעניין הזה. ובכל השאר יש איסור לא תנסו את השם אלוקיכם, יש איסור לנסות את הקדוש ברוך הוא. האפשרות לנסות, לעשות ניסוי מדעי נקרא לזה ככה, זה רק בהקשר של המעשר. ובוא נגיד אני לא מכיר מישהו שעשה את הניסוי הזה ואני חושד שזה לא מקרה. זאת אומרת, אני חושד שאנשים רבים חוששים שאם הם יעשו את הניסוי הזה הם יקבלו תוצאות שלא יתאימו למה שהם רוצים לקבל. ולכן משום מה, למרות שאת זה מותר לעשות, אנשים לא עושים. כמובן למעט מסיפורי מעשיות על כל מיני אלה דהוא שנתן צדקה ומיד נהיה מיליונר מהפיס מחר בבוקר וכל השטויות האלה, סיפורי עממיצ'חק. מתכוון לניסוי מדעי כשאני מדבר על זה, ניסוי מדעי פירושו לקחת אלף אנשים, שתי קבוצות של אלף אנשים באותו מצב כלכלי פחות או יותר או בהתפלגות שווה, אלף כאלה יתנו צדקה, אלף או יתנו מעשר, אלף האלה לא נותנים מעשר ואז לראות מה קורה אחרי לא יודע מה, שנה או עשר שנים, ולראות מה המצב הכלכלי של האלף האלה מול האלף האלה. ככה אמורים לעשות ניסוי מדעי פחות או יותר, כמובן יש עוד פרטים. את זה אף אחד לא עשה. ניסויים על תפילה כבר קראתי שעשו. על האפקטיביות של תפילה אם תפילה מועילה או לא. התוצאות מאוד קונטרוברסליות. כמובן רק נוצרים עשו את זה, יהודים לא מעיזים לעשות דברים כאלה. ייאמר לשבחם של הנוצרים הם באמת מאמינים, לא כמונו שאנחנו רק מצהירים. בכל אופן בקיצור אם אני סוגרת את הסוגריים, אז הדרך האמפירית מדעית לא נראה שהיא יכולה לקחת אותנו אל האמונה, הדרך הפילוסופית לוגית כמו שאמרתי קודם או שאנחנו כבר שם והיא תגלה לנו את זה, אם אנחנו לא שם אז לא, אין דרך לקחת. לקחת את הבנאדם לאמונה, ובתוך זה גם הערתי בפעם הקודמת שהחשש מהעיסוק בפילוסופיה ובעיון פילוסופיה לאמונה ועל אלוקים ובכלל, גם הוא בעיניי חשש לא נכון, לא מוצדק, בגלל שגם אם אני מגיע למסקנה באמצעות עיון פילוסופי שאני לא מאמין באלוקים, שזה החשש של כל אלה שמנסים לאסור את זה או לא להמליץ על זה, אז בעצם, כמו שאמרתי, זה רק מגלה לי שמאז ומעולם לא האמנתי בו. זה לא לוקח אותי מלהאמין באלוקים ללא להאמין בו. וכיוון שכך, אז זה בסך הכל גילה לי את העובדה שאני הייתי אתאיסט כבר קודם. אז זה לא הופך אותי לאתאיסט. אז לכן נדמה לי שהחששות האלה הם חששות שאין בהם ממש. אם היה ניסוי שמראה שיש אלוקים לא היה בחירה חופשית. אתה יודע, על זה אמר ליבוביץ' שעם ישראל אחרי שהיה מעמד הר סיני מיד עשו את העגל. זאת אומרת, בחירה חופשית לא מבוססת על זה שאתה לא יודע את האמת. בחירה חופשית נמצאת במצב שבו אתה יודע את האמת ויש לך בחירה אם ללכת איתה או לא. כשבנאדם רוצח, יש לו בחירה אם לרצוח או לא, אם לגנוב או לא, אם לפשוע או לא, הוא יודע שזה לא מוסרי. הבחירה היא לא אם לחשוב שזה נכון או לא. להיפך, אם הבחירה היא אם לחשוב אם זה נכון או לא, זאת לא בחירה, זה שיקול דעת, צריך להחליט אם זה נכון או לא. בחירה שעליה אתה נשפט כבחירה זה משהו שאם אתה בוחר לא טוב אתה נשפט, אתה אחראי למה שעשית. זה רק במקום שבו ברור לך מה נכון ובחרת לא להתנהג כך. אז לכן לדעתי זה דווקא בדיוק הפוך. זאת אומרת האפשרות שלנו להישפט או לתת את הדין על ההחלטות התיאולוגיות שלנו, על זה שהאמנו או לא האמנו, זה רק במקום שבו האמת כן ברורה לנו, רק שאנחנו בחרנו לא ללכת איתה. כי אם הגענו באמת ובתמים למסקנה שאנחנו לא מאמינים באלוקים, אז מה אתה רוצה ממני? זה שיקול דעת, זה לא בחירה. זה שיקול הדעת שלי, זה מה שאני חושב. לכן לדעתי זה לא נכון. אבל לפי מה שאמרת, אין נזק לעסוק בפילוסופיה, אבל גם אין תועלת. זה לא יכול להביא לאמונה, אז למה לעסוק בזה? נכון, זה מה שאני אומר. זה שני צדדים של המטבע, זה בדיוק מה שאמרתי. אמרתי מצד אחד זה לא מביא אותי לאמונה, מצד שני אני רק מאיר בסוגריים שבאותה מידה זה גם פורך את החששות של אלה שאוסרים לעסוק בזה. זה פשוט הופך להיות לא כלי רלוונטי. אולי רלוונטי לגלות לי שאני כבר מאמין או כן או משהו כזה, אבל לא באמת להמיר מישהו מאתיאיזם לאמונה או להפך. במובן הזה זה בדיוק מה שאני טוען, ששני ארגזי הכלים האלה לא יכולים לעשות שום דבר בשדה הזה. אז לכן, אז מה נשאר? ואיך בכל זאת מגיעים לאלוקים? אז פה המושג הזה של אמונה בגלל זה מקבל כל מיני פרשנויות, אפילו כמו שנגיד אם אני אלך עם מה שפרופסור טורקל אמר קודם, אוקיי? אז מה אנשים אומרים? טוב, בדיוק בגלל זה יש לנו בחירה כי אין לנו דרך להגיע למסקנה שיש אלוקים בדרך סיסטמטית, דרך תקפה, קבילה, לא מדע ולא לוגיקה פילוסופית, אז לכן יש לנו בחירה. טוב, אוקיי, ועכשיו לפי מה אני אבחר? נניח שזה נכון. אז לפי מה? מה עוד נשאר חוץ מהדרך הלוגית-פילוסופית או הדרך האמפירית-מדעית? זה לא שזה שיש לי בחירה זה אומר שאני אעשה הגרלה. הגרלה גם היא לא בחירה. וזה צד אחר להסביר למה אני לא מסכים עם הטענה הקודמת. זאת אומרת, זה גם לא מאפשר לי בחירה וגם הבחירה היא חסרת משמעות. אז לכן, אבל השאלה היא שאלה טובה. אז בעצם, אוקיי, אז אם לא ארגז הכלים הלוגי-פילוסופי ולא ארגז הכלים האמפירי-מדעי, אז מה כן? מה כן יכול לקחת אותי לאמונה? ושוב פעם פה יש כמה דרכים ואני אתאר את זה במבנה שכבר דיברתי עליו פעם, על השלושה שלבים של התבגרות, כן, זה המודל החביב עליי. השלושה שלבים של ההתבגרות זה פשוט מודל שאני מנסה להמחיש דרכו את הדילמה ואת האופציות לצאת ממנה, ובעצם הטענה היא הטענה הבאה. אני אתאר את ההתבגרות של בן אדם בתהליך תלת שלבי כשאני מדבר כמובן על התבגרות אינטלקטואלית, לא התבגרות פסיכולוגית נפשית. והשלושה שלבים האלו אני אקרא להם ילדות, נעורים ובגרות. בשלב הילדות הילד בעצם מקבל את מה שההורים, המורים, המבוגרים אומרים לו באופן דוגמטי. זאת אומרת, אם הם אומרים הם כנראה יודעים, והוא מקבל את זה. באיזשהו שלב מגיע מרד הנעורים. עכשיו יש לזה כמובן כל מיני הסברים פסיכולוגיים, אבל אני מדבר במישור האינטלקטואלי. מרד הנעורים במישור האינטלקטואלי פירושו להגיד להורים או למורים: מי אמר לך? תוכיח. למה שאני אקבל משהו רק בגלל שאתה אומר את זה? כן, זה בדיוק ה… הוא יוצא מהפאזה של הילד שמקבל דברים סתם כי המבוגרים אומרים, והוא אומר לעצמו רגע, אז מה אם הם אומרים? אוט דזוקט. זאת אומרת, הם אומרים? יש להם הוכחה? שיוכיח. מי אמר לך? אולי ההיפך? כן, זה השאלות המעצבנות האלה של הילדים או של הנערים, שאף פעם כמובן אין לנו תשובות, לכן זה נורא מעצבן. אז כמו שעורכי דין אומרים: אל תשאל אף פעם שאלה שאתה לא יודע עליה את התשובה. הצד השני של המטבע זה ששאלה שאתה מתעצבן עליה זה בדרך כלל שאלה שאין לך תשובה עליה. זאת אומרת, זה הצד השני של אותה מטבע. בכל אופן השאלה הזאת, מה היא מניחה מאחוריה? זה שילדים אומרים מי אמר לך? תוכיח. אולי ההיפך? כן, השאלות המטריצות האלה, זה בעצם טומן בחובו איזושהי תפיסה שבאופן מסוים היא תפיסה אופטימית. היא אומרת: אני אהיה אדם רציונלי, לא כמו האבא האידיוט שלי. אני אקבל דברים אך ורק אם יוכיחו לי אותם. זאת אומרת, אם לא תהיה לי הוכחה אני לא מתכוון לקבל את זה. אני איש חכם, איש רציונלי, עושה שיקול דעת ומקבל החלטות לא סתם ככה כי מישהו אמר. אני מפסיק את התקופה הדוגמטית שלי בתור ילד ועכשיו אני כבר התבגרתי, כן אני כבר נער, ומעכשיו רק עם השכל, השכל יענה את הכל. טוב, עוברות כמה שנים, הנער הרציונליסט שלנו מתבגר ומגיעה הצומת החשובה שאני קורא לה צומת ההתבגרות, המעבר מהנעורים אל הבגרות. ובצומת הזאת מה שקורה זה שהנער החביב שלנו מגלה ששום דבר אי אפשר להוכיח. אי אפשר להוכיח שום דבר כידוע. מי שיושב פה זה כבר אנשים מבוגרים, עברנו את הגיל הזה אני חושב, וכולנו יודעים שזה נכון. אי אפשר להוכיח שום דבר. לכל היותר מה שאתה יכול זה להביא טיעון, זה מה שאמרתי קודם על האמונה, אתה יכול להביא איזשהו טיעון טוב שזאת המסקנה שלו, שהטענה שאתה רוצה להוכיח היא המסקנה שלו, אבל אם תנבור בתוכו אז אתה תגלה שהמסקנה הזאת נמצאת בתוך ההנחות. אתה לא הוכחת אותה, אתה הנחת אותה, זאת הנחת המבוקש. ומצד שני, זה מצד אחר של אותה מטבע, אני בעצם אומר אם אתה מביא טיעון שמוכיח את הטענה הזאת, לטיעון הזה יש הנחות, אין טיעונים בלי הנחות, ואת ההנחות עצמן לא הוכחת. אז למה שאני אקבל את הטיעון הזה? זאת אומרת, בסופו של דבר הנער שמחפש הוכחות, שמחפש ודאות, נשאר מול שוקת שבורה. הוא בעצם אומר: כן, אני מחפש ודאות, אני מקבל רק דברים שיש להם הוכחה. מי שבא אליי עם טענה לא מוכחת אני לא אקבל. ואז הוא פתאום מגלה ששום דבר לא מוכח. אין שום דבר מוכח. ואז יש לפניו שלוש דרכים. דרך אחת זה להפוך לספקן. נכון? הרי בעצם המשבר שהוא נמצא בו, אגב המשבר שהוא נמצא בו זה בדיוק השוקת השבורה שדיברתי עליה קודם, לכן אני מביא את התיאור הזה כאן. המשבר שהוא נמצא בו בעצם נובע משתי הנחות שלו. הנחה אחת, שרק מה שוודאי הוא קביל. מה שיש לו הוכחה, מה שהוא וודאי, רק הוא קביל, זאת הנחה אחת. הנחה שנייה, שאין שום דבר וודאי. אין שום דבר שאפשר להוכיח באופן בלתי תלוי, כן, בלי הנחות שלא מוכחות, אז בעצם אין שום דבר וודאי. המסקנה שמתבקשת משתי ההנחות האלה: אם רק דבר וודאי הוא קביל ואין שום דבר וודאי, מסקנה: שום דבר הוא לא קביל. ואז אתה נהיה ספקן, פלורליסט, פוסט מודרני, לא יודע בכל השמות המצחיקים שקוראים לזה, זה הכל אותו דבר. זאת אומרת, אתה נהיה ספקן. אוקיי? זה ההתבגרות המתבקשת. ואז הוא מגיע למצב של ספקנות, הוא מפסיק את החיפושים, הוא נרגע. זה בוגר מסוג אחד. בוגר מסוג שני, כן אני מזכיר עוד פעם שתי ההנחות שיוצרות את הפלונטר, זה אחת מהן שרק דבר וודאי הוא קביל והשני זה שאין שום דבר וודאי. המוצא הראשון היה לאמץ את שתי ההנחות והמסקנה היא שאם ככה אין שום דבר קביל. כמובן שתי האפשרויות הבאות זה או לוותר על הנחה א' או לוותר על הנחה ב', נכון? אין קומבינטוריקה פשוטה. אז לוותר על הנחה א' פירוש הדבר להגיד ש… או להנחה ב' קראתי לזה בעצם, להגיד שיש דברים ודאיים. לא נכון שאין שום דבר ודאי. מה למשל? אמונה. כל האמירות האלה שאמונה זה מעל השכל, אמונה זה איזשהו סוג של ודאות מיסטית, על-טבעית, על-הגיונית, על-פילוסופית, במקום שבו נגמרת הפילוסופיה מתחילה האמונה, וכל מיני פראזות מן הסוג הזה שזה פשוט בדיחה. אבל זה הרבה אנשים מדקלמים את הדבר הזה, ועוד פעם זה תוצאה של אותו משבר. זה המוצא היחידי שהם מצאו למשבר הזה. אז מה הם אומרים? אנחנו מוותרים על המסקנה של הנער שאין שום דבר ודאי. לא נכון, יש ודאות. אלא מה? הוודאות לא מתקבלת בכלים לוגיים פילוסופיים, אלא באיזשהם כלים מיסטיים, כן, טרנסצנדנטיים. מין כזה משהו שמעל השכל, איזושהי תפיסה על-חושית, על-שכלית או מה שאתם רק רוצים, אני לא יודע, אתם רואים כבר את הקונוטציה שאני אומר את כל הביטויים האלה, אז אתם מבינים מה היחס אליהם. אבל ככה אנשים מדברים, הרבה אנשים מדברים ככה. וזה מוצא שאני קורא לו פונדמנטליזם. למה אני קורא לזה פונדמנטליזם? בגלל שאנחנו רגילים להתייחס לתופעות פונדמנטליסטיות כקיצוניות, אכזריות יוצאת דופן, בעיקר על רקע דתי, אבל נדמה לי שפונדמנטליזם במובנו הפילוסופי הוא משהו יותר מופשט ויותר יסודי. אני הייתי מגדיר פונדמנטליזם כהחזקה בעמדה שלא עומדת למבחן ביקורתי. זאת אומרת, להיגיון אין מה להגיד ביחס אליה. ולכן אתה משוכנע שהיא נכונה, שום טיעון שיעלה נגד לא יכול לערער אותה, כי זה לא כפוף לביקורת הגיונית. זאת אומרת, אתה תגיד למבקר שהוא אפיקורוס וזהו, אתה לא תטרח לענות לו. אתה לא מעמיד את התזה שלך במבחן הגיוני וביקורתי ולכן אתה פונדמנטליסט. עכשיו, אם אתה פונדמנטליסט, אז אתה מחזיק בעמדה שלך בצורה מוחלטת, כן, בלי אפשרות לערער עליה, בלי אפשרות לבקר אותה. עכשיו השאלה היא רק מה היא העמדה הזאת? יכול להיות שהעמדה הזאת זה העמדה של אמא תרזה, שהוא בעצם דוגל, היא דוגלת בלעזור לכל אדם, למסור את נפשך באופן פונדמנטליסטי. אף אחד לא יערער לה על זה. אז זה לא הפונדמנטליזם של דאעש כמובן, אבל זה גם פונדמנטליזם, כי זו החזקה באיזושהי עמדה שלא עומדת למבחן ביקורתי. רק זה פונדמנטליזם שיותר נחמד לחיות לידו. אבל יש פונדמנטליזם שהוא בדרך כלל מה שאנחנו קוראים לו כך, זה הפונדמנטליזם של דאעש, אל-קאעידה, או אני יודע כל החבר'ה הנחמדים האלה, שזה בעצם פונדמנטליזם שהוא דוגל באופן בלתי מבוקר בעמדה קיצונית, בעמדה לא מוסרית, בעמדה אכזרית, לא יודע איך לקרוא לזה. אז הנקודה היא לא הקיצוניות והאכזריות, הנקודה היא שאי אפשר לדבר איתם. זאת אומרת, הפונדמנטליזם בסופו של דבר מתחיל מהביטחון שיש לך במה שאתה חושב. מה אתה חושב? יכול להיות המון דברים. רק שכשאם אתה חושב משהו שלא מזיק לאחרים, אז לאנשים לא מוטרדים מהפונדמנטליזם שלך. כי מה אכפת לי אם אני לא יכול לשכנע את אמא תרזה להיות קצת פחות מוסרית? בסדר גמור, אנחנו רק נרוויח מזה. לא יכול לשכנע את דאעש לא לשסף גרונות של אנשים? זה כבר נשמע קצת יותר מפחיד או מרתיע. ולכן שם הפונדמנטליזם מפריע לנו. אבל פונדמנטליזם ביסודו לאו דווקא קשור לאכזריות. פונדמנטליזם במובנו הפילוסופי, ככה עוד פעם איך שאני מגדיר אותו, מבין אותו, זה הצבת עמדה או אימוץ עמדה באופן שלא ניתן לביקורת מחשבתית הגיונית. אני לא מבין. אנחנו יודעים שכל חוקי הטבע אי אפשר להוכיח. אז אם אני באמת מאמין שיש דבר כזה כמו גרביטי, זה אומר שאני פונדמנטליסט? לא. כי אני יכול לשכנע אותך שזה לא נכון. לאמץ דברים בלי הוכחה זה לא פונדמנטליזם. לאמץ דברים בלי הוכחה ולהיות משוכנע בהם זה פונדמנטליזם. לא להעמיד אותם, לא להיות מוכן לקבל טיעוני נגד. מדע מוכן לקבל טיעוני נגד. תביא לי טיעון נגד טוב נגד הגרביטציה, אני מוותר על האמונה שלי בחוק הזה. בינתיים אני לא מכיר טיעון כזה, אבל בסדר, זה לא משנה. אם יהיה, זה לא פונדמנטליזם. אני מוכן לקבל טיעוני נגד ואני אשקול אותם. עוד מעט אני אגיע לתזה שאתה מציע, זו דרך שלישית. עוד רגע אני אגיע אליה. אמרתי שיש שלוש דרכים. אז הדרך הראשונה זה הדרך הספקנית שהיא מאמצת את שתי ההנחות של הנער. אין שום דבר קביל ורק דבר, אין שום דבר וודאי ורק דבר וודאי הוא קביל. יחד אם אתה מצרף את שניהם זה יוצר זה נותן ספקנות. הדרך השנייה זה אם אתה מוותר על ההנחה שאין שום דבר וודאי, איך אתה מוותר על זה? כי אתה אומר טוב, אז לא לוגיקה ופילוסופיה, יש לי מקורות עילאיים שנותנים לי את האמת ולכן אני עדיין יכול להגיע לוודאות למרות שהלוגיקה והפילוסופיה לא נותנים לי אותה. אני עוזב את החשיבה ההגיונית ואני הולך למה שקראתי פונדמנטליזם ואני עדיין מחזיק בעמדה שרק דבר וודאי הוא קביל. על ההנחה הזאת לא ויתרתי. ויתרתי על ההנחה שאין שום דבר וודאי כי יש דברים וודאיים, אבל עדיין הקריטריון שלי זה רק דבר וודאי הוא קביל. לכן לפי… שאלה, לפי זה אברהם אבינו היה פונדמנטליסט? למה? אני רוצה נורא לחשוב שלא הכרתי אותו, אבל אני נורא רוצה… לא, אבל אנחנו מכירים אותו מהתורה, כן? לפי מה שאנחנו יודעים מהתורה, אז הוא הוא האמין בדברים שלא יכול היה… אז אתה חוזר לשאלה של פרופסור טורקל קודם, אז אני עניתי. להאמין בדברים שאין לך הוכחה עבורם זה לא פונדמנטליזם. להאמין בדברים שאין לך הוכחה עבורם ולא להיות מוכן להעמיד את זה למבחן ביקורתי זה פונדמנטליזם. עוד רגע אני אגיע לתפיסה הזאת, זאת התפיסה השלישית ואז אולי זה יהיה יותר ברור ההבדל. הא… אז אמרתי, התפיסה הראשונה זה ספקנות שהיא מאמצת את שתי ההנחות. התפיסה של הפונדמנטליזם מאמצת את ההנחה הראשונה מוותרת על השנייה. רק דבר וודאי הוא קביל, אבל יש דברים וודאיים. לא נכון שאין דברים וודאיים. הדברים הוודאיים זה מה שמעל השכל, פונדמנטליזם וכו'. אז זה התפיסה הפונדמנטליסטית. התפיסה השלישית זאת התפיסה הסינתטית אני קורא לה בעקבות קאנט, וזאת התפיסה שאומרת אני מוותר על ההנחה הראשונה, לא השנייה. אתה צודק אין שום דבר וודאי, אני מקבל את ההנחה הזאת, המסקנה, ההנחה איך שתקראו לה. אבל אני לא חושב שרק דבר וודאי הוא קביל. על ההנחה הזאת אני מוותר. לא נכון שרק דבר וודאי הוא קביל. אם הדבר הזה סביר בעיניי גם טוב. למה צריך רק לעבור את רף הוודאות, את המאה אחוז בשביל לאמץ משהו? מספיק שזה יהיה שמונים אחוז, לא יודע כמה כל אחד שישים את הקו שלו איפה שהוא שם. שכל ישר, אם זה נשמע לי סביר אני מקבל את זה. מי אמר שצריך דווקא וודאות? שימו לב שמרד הנאורות התחיל ברצון לקבל הוכחה לכל דבר. רק דבר וודאי הנער הזה היה מוכן לקבל. ההתבגרות היא בדיוק לצאת מזה. ההתבגרות היא לומר זאת תקוות שווא, אי אפשר להגיע לוודאות. לא נורא אני אחיה בלי וודאות, אבל אני עדיין אשקול בדעתי ואגיע למסקנות שלי גם אם אין לי וודאות. זה אני קורא דרך ההתבגרות הסינתטית. אגב במאמר מוסגר, כאשר הבוגר מהסוג הסינתטי נולד לו ילד. והילד עכשיו מגיע לתקופת הנאורות. והוא שואל את אבא שלו מי אמר לך תוכיח. אתה מנסה להגיד לו תראה לא לכל דבר יש הוכחה אבל לא בטוח שצריך הוכחה, הנער מגחך לעצמו כנראה בפנים אנחנו חושבים שכולנו מכירים את זה, מגחך לעצמו בפנים ואומר נו הטמבל הזקן הזה אני לא אהיה כמוהו. אני אדם רציונלי אני אחיה רק עם דברים של הוכחה ולמעשה יותר מזה. הוא משייך את התפיסה שהוא שומע אצל האבא או האמא שלו, אצל ההורים שלו, לתקופת הילדות שלו שהוא עצמו עבר, התקופה הקודמת. כי מה קרה בתקופה הקודמת? הוא קיבל דברים רק כי מישהו אמר. הרי זה כל מרד הנאורות. מרד הנאורות אומר אני מפסיק לקבל דברים רק כי מישהו אמר. אני רוצה הוכחות. בלי הוכחה אני לא מקבל. עכשיו כשהוא שומע את אבא שלו שאומר תקבל הרי זה מה שאני אומר ולכן תקבל אין לי הוכחה, מה הוא בעצם אומר לעצמו? אבא שלי חזר להיות ילד. אני לא אהיה כזה. אני אהיה אדם רציונלי. עד שהוא מגיע לנקודת ההתבגרות ושמה הוא צריך לבחור אחת משלוש הדרכים. אבל הוא כיוון למה הוא עושה פלשנות כזאת? כי הוא בביוגרפיה שלו עבר את תקופת הילדות ועבר את תקופת הנאורות. הוא עוד לא חווה את התקופה השלישית. אז הוא לא יודע שיש כזאת. הוא לא מכיר אותה. אז כשהוא רואה את אבא שלו מולו אז הוא מזהה אותו עם התקופה הראשונה, אומר הנה אבא שלי מקבל דברים בלי הוכחה סתם ככה. אז הוא ילד. הוא לא התבגר עוד. אוקיי אני התבגרתי כבר, אני לא מקבל דברים בלי הוכחה. זאת אומרת הוא מזהה את אבא שלו עם השלב הקודם שבו הוא עצמו היה כי זה השלב שהוא מכיר. הוא עוד לא עבר את השלב השלישי הוא לא חווה אותו אז הוא לא יודע לזהות אותו. הוא לא מבין שזה מצב שונה מהמצב הראשון. המצב השלישי הוא שונה מהמצב הראשון. עכשיו אולי אני אגיד עוד משפט. במה הוא שונה? לכאורה מה אתה רוצה הרי… הבוגר הסינתטי בעצם מקבל דברים בלי הוכחה בדיוק כמו הילד, אז מה זה שונה מדוגמטיות? זה שונה מדוגמטיות בדיוק בנקודה הזאת שאמרתי קודם, שהוא מוכן להעמיד את זה למבחן הגיוני ולוותר על התפיסה שלו. הילד לא, אם אבא אמר אז זה נכון, נקודה. הוא דוגמטי, הוא פונדמנטליסט. בסדר? אבל הבוגר הסינתטי אומר, אני מבחינתי השכל הישר שלי זה כלי מצוין. אם אני מגיע למסקנה עם שכל ישר, זאת המסקנה שלי. אבל, אני יודע שזה לא בטוח. אם מישהו יעלה טיעונים טובים נגד ישכנע אותי שאני לא צודק, אני מוכן לשמוע. אם הוא ישכנע אותי אני אשתכנע, מקווה שאני אהיה מספיק ישר כדי להשתכנע. פה זה כבר שונה מהילדות. זה צד אחד. צד שני, צד שונה נוסף, זה לא איך הוא מבקר את התפיסות שלו, איך הוא מוותר עליהן, אלא איך הוא מאמץ אותן. אני מאמץ אותן לא כי מישהו אמר, כמו אצל הילד, הדוגמטיות הזאת של הילד. אני מאמץ אותן בגלל שאני מפעיל שיקול הגיוני. רק שיקול הגיוני אין פירושו טיעון לוגי תקף, אלא שיקול הגיוני זה משהו של שכל ישר או מה שלא יהיה. אז יש שני הבדלים שהנער לא מבין אותם, אבל יש שני הבדלים בין המצב השלישי הסינתטי לבין המצב הראשון הדוגמטי, שבן אדם מקבל דברים רק כי אבא שלו אמר או המורה אמר או הרב אמר או אני לא יודע מישהו אמר. במצב השלישי אני טוען ש-א', אני מאמץ את הטענות לא כי מישהו אמר, אלא כי הגעתי למסקנה שהן סבירות, ו-ב', בדיוק בגלל זה אני לא בטוח שהן נכונות בניגוד לילד ואני מוכן להעמיד את זה למבחן ביקורתי, ואם אני אשמע טיעונים או אחשוב בעצמי על טיעונים שפורכים את העמדה שלי, אז אני אשנה אותה. במובן הזה זאת התייחסות בוגרת ולא התייחסות ילדותית, למרות שנכון, אני מקבל את הדברים האלה בלי הוכחה. הביקורת של הנער היא צודקת, אני מקבל דברים בלי הוכחה כי אין, אי אפשר, אין הוכחה לשום דבר, אין ודאות לשום דבר. אז לכן הפאזה הזאת של הבוגר היא בעצם פאזה שהנער לא יכול לקבל אותה, זה מין איזה שהוא סוג של התפשרות כזאת. אבל מה לעשות, האנשים המבוגרים מבינים שלפעמים צריך להתפשר עם החיים. לא נמצא כל תאוותנו בידינו. הצורך להתפשר בחיים אין פירושו לוותר על האמת ולהיות ספקן, אלא פונדמנטליסט, אלא יש שכל ישר ואנחנו עובדים עם השכל הישר. אז עוד פעם אם אני חוזר למדע, אין אדם שיודע את הכל. אני יודע בגלל שהרופא שלי אמר, איזה מדען דגול אמר, אז אני מאמין את זה בגלל שאיקס אמר את זה. אני לא בדקתי בעצמי וקיבלתי את ההוכחה. אני אומר אם הוא אמר את זה אני מקבל את זה. לא אמרתי בשום מקום שאתה צריך לבדוק בעצמך, אין שום סיבה לבדוק בעצמך. הבדיקה שאותה אתה עשית זה בדיקה שאומרת אם הבן אדם הזה הוא איש מדע חכם, דגול, מוכר, אז זה שיקול הגיוני שמה שהוא אומר הוא סביר שהוא נכון, בלי ודאות, שום דבר לא ודאי. זה בעצמו שיקול דעת שאותו אתה עושה. הילד לא עושה את השיקול הזה. הילד מקבל את זה בגלל שאני אבא שלו. הוא לא יודע אם אני חכם או אידיוט. זאת אומרת, גם זה שיקול שאני הולך לרופא ואני יודע שאני לא רופא והוא כן רופא, אז אני מבין שהוא מבין ברפואה יותר טוב ממני. אז כשאני לוקח את התרופה שהוא רושם לי אני לחלוטין מתנהג בצורה רציונלית, אין פה שום דבר דוגמטי. אבל זה לא דוגמטי אתם יודעים למה? בגלל בדיוק בגלל זה שאם יתברר לי שהוא לא רשם את התרופה הנכונה אני לא אקח. אלא מה עשיתי את השיקול שלי, ראיתי שהוא רופא, קיבל הסמכה, הוא מבין בזה, אז ההנחה שלי שמה שהוא רושם הוא כנראה יודע. זאת לגמרי הנחה סבירה והגיונית. בן אדם רציונלי לא אמור להיות בן אדם שהוא איש מקצוע בכל התחומים, זה אין דבר כזה, זה לא רציני. אלא אתה כן צריך לעשות שיקול הגיוני ולהעמיד את התוצאה של השיקול ההגיוני במבחן ביקורתי. אם יבוא מישהו ויגיד לך תשמע הרופא הזה מתחזה או סתם הוא טמבל, הוא קיבל הסמכה אין לי מושג איך הוא עבר את המבחנים שמה, אז אתה כבר לא תשמע בקולו. זאת אומרת, אם אתה תאמין למבקר כמובן, גם אותו צריך לבקר באופן הגיוני. אבל אני אומר ברגע שהמסקנה שלך היא מסקנה שהתקבלה משיקולים סבירים ואתה גם מוכן לוותר עליה במקרה שיהיו טיעונים טובים, אז אתה בוגר סינתטי ואתה אדם רציונלי. זה בסדר גמור. הפונדמנטליסט לא מוכן לקבל גם אם יוכיחו לו שהרב שלו אידיוט הוא ימשיך לשמוע בקולו. אני מכיר הרבה כאלה, גם מהסוג של הרב האידיוט וגם מהסוג של אלה ששומעים בקולו. עוד שאלה? כן. אז לפי רבי יהודה הלוי כשלמדתי אותו, אז הוא אומר שיש דברים שלפני הרבה דורות. היו בהחלט, היה אמונה, משהו קרה לפני הרבה דורות ומאז מעבירים אב לבן משהו. נכון? עכשיו, וזה בסיס לאמונה. זאת אומרת, זה בסיס לדברים של האמונה. עכשיו, אם כל ילד היה אומר או כל מי שהיה לומד את זה היה אומר עד שמישהו מוכיח אחרת אני מקבל את זה, כן? איך, איך זה ילך לדור הבא? זאת אומרת, אני אגיד לך שני דברים. אגיד לך שני דברים. דבר ראשון, זה כן יכול ללכת לדור הבא. אם זה נכון, אז גם הדור הבא יקבל את זה מאותם סיבות שאני קיבלתי את זה, ואם זה לא נכון, אז הוא לא יקבל את זה ובצדק הוא לא יקבל את זה. אבל אין שום הוכחות, תם ונשלם כל הפסגה הזאת. זה בדיוק הנקודה. אמרתי, לא צריך הוכחות. הבוגר הסינתטי לא דורש הוכחות, הוא דורש שכל ישר. תבדוק האם המסורת הזאת היא סבירה בעיניך. אם כן, תקבל. אם לא, אז בצדק אתה לא תקבל. זה אני לא רואה שום בעיה בזה. זה א'. וב', אני לא מוכן להכפיף את האמת לתועלת. זה פרגמטיזם. זאת אומרת, נגיד אפילו המסקנה, התוצאה של מה שאני אומר הייתה שכולם היו כופרים בדור הבא, אז בגלל זה מה שאני אומר לא נכון? זה עדיין נכון. מה לעשות? אז יש לי בעיה, אבל הבעיה הזאת לא משנה את העובדות. זה כמו להגיד אם הגעתי למסקנה שאין אלוקים, אסור לי לפרסם את זה כי אחרת בדור הבא לא יהיו דתיים. הם לא יהיו דתיים כי לדעתי אין אלוקים. אז מה אתה רוצה? שאני אוותר על המסקנה שאין אלוקים כי בדור הבא לא יהיו דתיים? אני לא מוכן להכפיף את התפיסות שלי, את האמונה שלי, לתוצאות. התוצאות צריך להתמודד איתן אם יש תוצאות בעייתיות, אבל מה שבעיניי נכון זה מה שבעיניי נכון. אני לא אשנה את מה שנכון בעיניי כי התוצאות הן כאלה וכאלה. זה התפיסה הפילוסופית שנקראת פרגמטיזם. היא מכפיפה את האמיתי למועיל. אוקיי? מה שמועיל לי זה מבחינתי מה שאמת. אני לא, אני מתקומם נגד זה. אני חושב שזה שטות, זה לא נקרא אמת. עוד שאלה. יש כל מיני קורסים להחזיר בתשובה, להראות שיש סודות בתורה שזה אומר מה יהיה בעתיד וכן הלאה. זה פונדמנטליזם או זה רציונלי? רציונלי לגמרי. רציונלי לגמרי כל עוד זה באמת עומד במבחן הסטטיסטי. תעשה מבחן סטטיסטי. תלוי במחלוקת. בסדר, אז לכן אני אומר. אבל אם אתה עושה במבחן הסטטיסטי, אתה בודק ואתה מגיע למסקנה שזה משכנע אותך, שיקול רציונלי לגמרי. בנאדם אחר שזה לא משכנע אותו לא השתכנע וגם הוא רציונלי. בסדר, זה שיקול דעת כמו כל שיקול דעת אחר. זה בסדר גמור. למרות שבסביבות הוויכוח הזה על הנבואות והקפיצות, הדילוגים בתורה וזה, יש כל כך הרבה אמוציות לא רציונליות משני הצדדים, שבפועל יש שמה המון המון אי-רציונליות. אבל עקרונית טיעון כזה הוא טיעון. אם בוא נשמע, יש לך טיעונים, בוא נבדוק, בוא נראה. אם זה משכנע למה לא. אולי אני אגיד עוד, היה פעם מישהו בישיבה שהייתי בגוש, היה מישהו שלמד שנתיים מעליי, משהו כזה, היום הוא דמות ידועה. בכל אופן הוא היה חולה בצהבת הרבה זמן. אולי סיפרתי פעם. היה חולה בצהבת הרבה זמן לא התרפא איזה חצי שנה נדמה לי, משהו כזה, לא יצא מזה. באיזה שלב הוא אושפז בבית חולים, לא היה בישיבה כבר הרבה זמן. ואז יש לנו חבר משותף. חבר שלי היה אצלו הוא גם חבר שלו, היה אצלו שם בבית החולים, אומר תשמע, הגיעה, הוא סיפר לי, הגיעה שמה איזה מכשפה כזאת עם יונים שמה לו על הפופיק, היונים מתו, הבחור אחרי כמה ימים חזר לישיבה. הבריא. טוב, די מדהים, אחרי זה זה כבר נהיה ידוע כן, תעלולי היונים האלה על הצהבת. יש מאמר מפורסם של הרב טאו על זה דרך אגב. הוא טוען שהכל שטויות. אבל ה ה לקחתי את הסיפור הזה סיפרתי את זה להורים שלי. חזרתי הביתה לשבת, סיפרתי את זה להורים שלי, ההורים שלי ספקו כפיים ואמרו וואלה איזה טמטום בישיבה הזאת משגעים לו את המוח. איזה ישיבה פונדמנטליסטית חשוכה דוחפים לו מיסטיקה לתוך הראש. אנחנו מדברים על גוש עציון כן? אז הם דוחפים לו מיסטיקה לראש, הם רצו להוציא אותי משם. אמרתי להם תגידו מה בעיניכם נקרא חשיבה רציונלית? חשיבה רציונלית זה לא לקבל שום דבר שאתה לא מבין? אם זאת הייתה רציונליות היום היינו עם המדע של אדם הראשון. כל תהליך כל התקדמות מדעית נובעת מזה שיש ממצאים שאני לא מבין אבל אני מקבל אותם למרות שאני לא מבין ואני עכשיו מנסה להבין אותם. אני מנסה להבין אותם למרות אני לא דוחה אותם בגלל שאני לא מבין. אני מאמץ אותם אם באמת השתכנעתי שזה היה ועכשיו נחשוב מה. מה מסביר אותם. עמדה רציונלית זה לא לדחות כל מה שאני לא מבין, עמדה רציונלית זה לנסות להבין את כל מה שאני מקבל. זה שני דברים שונים. מי שדוחה כל דבר שלא הגיוני בעיניו, זה לא אדם רציונלי. זה אדם פונדמנטליסטי. זה אדם שלא מוכן להעמיד למבחן ביקורתי את מה שהוא חושב, למרות שהוא נראה בעיני עצמו מאוד רציונליסטי ונאור. רציונליסטי להבדיל מרציונלי זה לפעמים לא רציונלי. זאת אומרת להיות רציונליסטי, להיצמד למה שמדעי, למה שמובן, זה לפעמים לא רציונלי. כי אם יש טענות טובות נגד העניין הזה, אז אדם רציונלי אמור לקבל אותם, ואחרי זה לחשוב מה ההסבר המדעי או האחר, לא משנה מה, לתופעות האלה. זה נקרא אדם רציונלי. אוקיי, אז גם פה בדילוגים, כל אחד כולם מרגישים שזה איזשהו סוג של כישופים, מיסטיקה, ויש איזה רתייה שגם לי יש רתייה מזה, אבל אני מתגבר על זה. אני מתגבר על זה כי בעיניי אם הנתונים יוכיחו את עצמם, אז אני כאדם רציונלי אמור לקבל את זה. ואם לא אז לא, אני גם לא כבול לזה. אני אומר, אני פתוח לשמוע, בוא נשמע מה הטיעונים שלך. אני חושב שזאת הדרך הנכונה להתייחס לסוג כזה של טיעונים, ואם הם משכנעים אותי סטטיסטית, אז זה הפוך מפונדמנטליזם. להיפך, לא לקבל את הטיעונים של הדילוגים בתורה זה פונדמנטליזם. לא לקבל את זה סתם ככה כי זה נראה לי פישי, כן, זה נראה לי מיסטי כזה. זה פונדמנטליזם. מי אמר לך שאין מיסטיקה? בוא תבדוק, נותנים לך טיעונים סטטיסטיים שאתה יכול לנסות לבדוק אותם. ולכן בעיניי דווקא לשקול את זה באופן ענייני זה באמת גישה סינתטית. לדחות את זה על הסף או לקבל את זה אוטומטית זה פונדמנטליזם. אוקיי, אבל זה המחלוקת בדרך כלל מה שנקרא פארא פסיכולוגיה וכל מיני דברים שאתה לא יכול להוכיח, המדענים אומרים שטויות, זה לא יכול להיות. ושוב פעם אני אגיד לכם את אותו דבר וזה בדיוק קורה שם באותה צורה. בדיוק אותו דבר. קראתי על זה לא מעט. הוויכוחים סביב הפארא פסיכולוגיה הם משני סוגים, כמו סביב הדילוגים בתורה, זה אותו דבר. יש את הפונדמנטליסטים שמקבלים את זה אוטומטית בלי שהם בודקים סטטיסטית אם זה באמת מוצדק. יש את הפונדמנטליסטים שדוחים את זה על הסף בשם הרציונליזם, כי זה לא יכול להיות נכון ושוב פעם בלי לבדוק. ויש את האנשים שנותנים לזה יחס ענייני. אם אני אראה באופן מובהק סטטיסטי שזה עובד, אז אני מקבל שזה עובד ועכשיו צריך לחשוב מה ההסבר לזה. זה נקרא יחס ענייני. ובאמת גם בוויכוחים סביב פארא פסיכולוגיה יש המון המון אי-רציונליות משני הצדדים. גם אלה שמקבלים את הפארא פסיכולוגיה וגם אלה שדוחים אותה. יש המון פונדמנטליזם שם. ויש אנשים שאוהבים נורא להיצמד למה שמתאים להם או למה שנראה להם מוכר. אז אנשים שהם מאוד מדענים בגישתם הם נוטים לדחות את זה על הסף. אנשים שמאמינים במיסטיקה בגישתם נוטים לאמץ את זה על הסף. אלה ואלה פונדמנטליסטים. תבדוק את הראיות, מה אכפת לי אם זה מתאים למה שאתה אוהב או לא מתאים למה שאתה אוהב? אם יש ראיות טובות בסדר, אם לא אז לא. אגב יש כמה, נדיר אגב, ברוב המקרים מה שאני ראיתי לפחות, ברוב הניסויים שנעשו הם ניסויים שלא עומדים במבחן של ניסוי שיטתי, מדעי שיטתי, אבל יש ניסויים שכן. בפארא פסיכולוגיה, אני שכחתי את השם שלו, ארתור קסטלר כותב עליו, היה איזה בחור אמריקאי שעשה ממש סדרת ניסויים שיטתית מסודרת כבר לפני איזה מאה שנה כבר. והוא העלה ממצאים שאי אפשר לדחות על הסף, ואני אומר את זה כאדם רציונליסט שנרתע מהתוצאות האלה, לפחות חושד בהם על פניהם. אבל בסדר, חושד חושד, אבל יש נתונים, תבדוק את הטיעונים, זה בדיוק הנקודה. אסור להיות פונדמנטליסט לשום כיוון. גם בהקשר סביב האמונה באלוקים יש המון פונדמנטליזם משני הצדדים. יש פונדמנטליסטים שמאמינים בו בלי שום קשר לשום טיעון שתעלה נגדם, ויש כאלה שכופרים בו בלי שום קשר לטיעונים שתעלה נגדם. אלה ואלה פונדמנטליסטים. אלה ואלה פנאטים. אלה ואלה מחזיקים באמונה שהם לא מוכנים להעמיד אותה למבחן ביקורתי. ויש המונים כאלה משני הצדדים, רובם כאלה משני הצדדים. כל אחד מאשים את השני בזה, אבל זה נכון משני הצדדים. אוקיי, הנקודה החשובה אולי רק הערה בסוגריים. הרב? כן כן. לגבי פרק הייחוד והאמונה חובות הלבבות לעומת אלה שאומרים לא ללמוד אותו, איך לייחס אותם? זה דיברתי קודם. אמרתי שמי שאוסר ללמוד פילוסופיה. זה לא הגיוני מהמון סיבות. א', החשש שלו לא מוצדק. כי אם אני אגלה שאני אתאיסט אז אני הייתי אתאיסט תמיד, או הפוך. אבל מעבר לזה, גם אם זה לא נכון, אתה לא יכול לאסור עלי לבדוק כדי לגבש עמדה. מכוח מה אתה בא לאסור עלי? מכוח האמונה? אבל אני רוצה לבדוק אם אני מאמין. אז לכן ברמה הלוגית אני לא מקבל את האיסורים האלה. זה איסורים טיפשיים. אי אפשר, אי אפשר לאסור דבר כזה. אז הכוונה שלי לאיזה מהשלושה שייכים שני השקפות? השקפה זאת אומרת כותבת והשקפה שאומרת לא ללמוד את זה. השקפה שאומרת לא ללמוד את זה היא פונדמנטליסטית. והשקפה שאומרת כן ללמוד את זה היא סינתטית. היא אומרת בוא תראה, אבל אני אומר ללמוד את זה כדי לבחון, לא ללמוד כדי לקבל כי כך חובות הלבבות אמר, כי זה גם פונדמנטליזם. אלא לבדוק את הטיעונים שלו ולראות או שזה משכנע אותי או שזה לא משכנע אותי. זה מה שצריך בן אדם לעשות, נדמה לי, אני לא יודע. עוד פעם, אתה לא חייב, אתה לא רוצה אל תקרא את מה שאתה רוצה, אבל אם מישהו מרגיש שאלו טיעונים רלוונטיים ששווה לו לשקול אותם, אז ברור שהוא צריך לקרוא ולחשוב עליהם. כן, ברור? ובאופן כללי זה לא רק חובות הלבבות. אני לא מקבל איסור על לקרוא דברים או לחשוב על משהו קטגורית. גם אם הקדוש ברוך הוא יעמוד פה ויגיד לי במו פיו אני אוסר עליך לקרוא את הספרים האלה והאלה אני אגיד לו לא מקבל. לא מקבל. אף אחד לא יכול לאסור עלי לבדוק את התפיסות שלי שמכוחן אתה בא לאסור עלי. הרי זה אבסורד. אם אני צריך לבדוק את התוקף של הציוויים שלך אתה לא יכול להגיד לי אסור לך לבדוק אתה צריך לאמץ את הציוויים שלי בלי לבדוק. דיברנו על זה כשדיברתי על מצוות האמונה, כי דיברתי על זה בדיוק הפרדוקסים האלה של מצוות עשה א' של הרמב"ם, מצוות האמונה. דיברנו על זה באחת הפעמים הקודמות. טוב, בכל אופן אז לענייננו, הגמרא הרי אומרת האלוהים אילו אמרה יהושע בן נון לא צייתנא ליה. אז יש דברים שגם אם יהושע בן נון יעמוד פה ויגיד לי אני לא מציית. לא מציית, כי זה לא יכול להיות אין דבר כזה הוראה כזאת אני לא מקבל. פה טעיתי שהגמרא אומרת יהושע בן נון ולא משה רבנו. מעניין, כי זה איכשהו נראה שהגמרא אצל משה רבנו היא קצת נרתעת מלהגיד. אני ככה אמרתי בקלות כזאת אפילו על הקדוש ברוך הוא. אני בא לחדד את הנקודה. אם הקדוש ברוך הוא יגיד לי משהו אני מניח שאני אקבל, אבל אני אקבל בגלל שאני אשתכנע שזה נכון, כי הוא יודע. אבל אם יש לי ספק אם זה נכון, אז לא יעזור שהוא יגיד פה ויגיד לי תקבל כי אתה חייב לקבל. כי אני צריך לבדוק אם אני משתכנע או לא. אי אפשר לצוות עלי לקבל עובדות כשאני לא מקבל אותן. זה אבסורד לוגי. טוב, בכל אופן אז אני חוזר למהלך שלנו. אז לכן ההתבגרות הסינתטית היא מצד אחד היא לא דוגמטית כי היא לא מקבלת דברים סתם ככה כי מישהו אמר, אלא מתוך שיקולים. מצד שני היא גם לא רוצה הוכחות. זה לא הילד וזה לא הנער. הילד מקבל דברים סתם ככה, והנער לא מקבל שום דבר בלי הוכחה. והתבגרות הסינתטית היא משהו שהוא לא זה ולא זה. אני מקבל דברים עם שיקול דעת, אבל לא הוכחות. אני לא צריך ודאות בשביל לקבל משהו. זאת בעצם הנקודה. רק הערה בסוגריים על העניין הזה, המבנה הזה מופיע לא רק בהתבגרות של ילד או של אדם פרטי, אלא גם בהתבגרות של הציוויליזציה שלנו בכלל. ככה לפחות איך שאני מבין אותה, אחת הצורות להסתכל על זה. הציוויליזציה המוקדמת יותר הייתה בעצם דוגמטיות ילדותית. כן, היה מין פגניות כזאת עבודת אלילים, אנשים הייתה בצורת אז היה צריך לרקוד סביב האש כדי שירד גשם. למה? כי המכשף אמר. אז אם הוא אמר הוא כנראה יודע. מין הדוגמטיות הילדותית, כן. אחרי זה מגיע מרד הנעורים. מרד הנעורים אני חושב שהבשיל ביוון, החשיבה הרציונלית, שם נוצרה הלוגיקה, שם נוצרה הפילוסופיה, התגבשה לפחות, היה גם קודם אבל התגבשה שם, והמתמטיקה וכולי. ולכן גם המתח הגדול במפגש בין חכמי ישראל לבין היוונים, יש פה בעצם מפגש בין תפיסה דתית במובנים מסוימים פונדמנטליסטית או ילדותית או איך שתקראו לה, לבין מרד הנעורים שאומר מי אמר לך? תוכיח. יש לי שיקולים פילוסופיים, ולא ידעו להתמודד עם זה. כמו ההורה שלא יודע להתמודד עם הילד שלו. אז ממש אז החרמות וארור המלמד בנו חוכמה יוונית וכל מיני דברים מן הסוג הזה, כי לא הייתה איך להתמודד עם זה. וזה השלב הנעורים שהתחיל אצלנו בציוויליזציה שלנו. ואני חושב שהשלב הזה מסתיים באמצע המאה ה-20. נקודת ההתבגרות נוצרת בתחילת אמצע המאה ה-20, ששם בעצם מצד אחד מגיע הפוזיטיביזם שהוא תמצית הנעורים. לא מקבלים שום דבר שלא מוגדר עד הסוף ומוכח עד הסוף, הפוזיטיביזם הלוגי, והשבר הגדול באמצע המאה העשרים, פתאום הופך את אותה את אותה תפיסה מודרניסטית, פוזיטיביסטית, לפוסט-מודרניות ספקנית, אין אמת, וכל אחד והאמת שלו, איזה מין שבר מטורף כזה שקורה באמצע המאה העשרים ונולד הפוסט-מודרני. כלומר, בקוים מאוד גסים. מה קורה שם באמצע המאה העשרים? מה שקורה באמצע המאה העשרים זה התבגרות מהנער אל הבוגר הפוסט-מודרני. כשהנער שחושב שהמדע, בתחילת המאה העשרים חשבו שהמדע יפתור את הכל, אפילו המשפט היה "מדע המשפט", אצל היקים היה "מדע המשפט", הפוזיטיביסטים היו בדרך כלל יקים. אז השבר הגדול נוצר מתי שאנשים פתאום מבינים שאי אפשר להוכיח באופן וודאי שום דבר, ושמדע לא יכול לטפל בשאלות האמיתיות שמטרידות אותם. הוא יכול לגלות לנו הרבה על העולם, אבל לא יכול לפתור לנו בעיות ובטח לא לתת לנו וודאות. ולכן נוצר שבר נורא גדול, ומהשבר הזה יוצאים באחת משלוש דרכים בדיוק כמו אצל האדם הפרטי, ואנחנו רואים אותם מול העיניים. הדרך הראשונה זו הדרך הספקנית, הפוסט-מודרניות, כל אחד והאמת שלו, יש עקביות לוגית אז אתה בסדר, גם אני עקבי לוגי גם אני בסדר, כל אחד בסדר, אין פה צודק ולא צודק, זו התפיסה הספקנית. יש את התפיסה הפונדמנטליסטית, שזה הפונדמנטליזם שהתחיל לפרוח באמצע המאה העשרים, והוא נובע בדיוק מהנקודה הזאת, מהשבר הגדול של האכזבה מהמדע, האכזבה מזה שהמדע בעצם לא באמת יכול לתת לנו תשובות לשאלות הגדולות של החיים, לא יכולים להגיע לוודאות, אז אנשים חוזרים לשורשים הדתיים שלהם ומנסים לחלץ משם את הוודאות הנכספת. זה הקסם שיש אולי לפונדמנטליזם המוסלמי באירופה, שאנחנו שומעים שם על אנשים שגדלו, אנשים לא מוסלמים, לא ערבים, לא שום דבר כזה, אנשים אירופים, שאיכשהו מתגייסים לדאעש, מתאסלמים או כל מיני. עוד פעם, זו לא תופעה כל כך גדולה אבל יש תופעה כזאת, והתופעה הזאת היא ביטוי לוואקום שמרגיש הבנאדם במערב כי הפוסט-מודרניות לא עושה לו את זה, הוא מחפש וודאות, ולכן הוא בעצם נוהה. הניו-אייג' הוא תוצאה של העניין הזה. אנשים מתקשרים עם חייזרים, מוצאים לעצמם כל מיני מקורות ידע עילאיים כי הם מחפשים וודאות, הם מחפשים אלוקים במקום שבו אין אלוקים, אז הם לא, זה בעצם איזשהו סוג של פונדמנטליזם. זה הערוץ השני. ואגב, הסיבה לזה שהמערב הפלורליסטי או הפוסט-מודרני או הספקני לא מצליח להתמודד עם פונדמנטליזם זה בגלל ששתי התפיסות האלה הם שני צדדים של אותה מטבע, כי שניהם חושבים שרק וודאות נותנת אמת. המערב מסיק מזה "טוב, אז אם כך אין אמת", והפנאטיות, הפונדמנטליסטים מסיקים מזה "אם ככה האמת היא לא בפילוסופיה ובמדע אלא הדת או התפיסות המיסטיות או מה שלא יהיה", אבל שניהם נלחמים זה בזה בתוך אותה פלטפורמה, והפלטפורמה היא שרק וודאות היא אמת מחייבת. ולכן אין דרך להתמודד. ואני חושב שהדרך היחידה הפילוסופית, אין לי טכניקה צבאית, אבל הדרך הפילוסופית היחידה להתמודד או לצאת מהקונפליקט הזה זה לאמץ את ההתבגרות הסינתטית ולהגיד "חברים, אני, יש לי אמת. וודאות אין לי, נכון, אבל יש לי אמת ואני מאמין במה שאני מאמין, לא פונדמנטליסטי, לא ממקורות עילאיים, משיקולים של שכל ישר, ועדיין אני מוכן להילחם על זה ואני מאמין בזה, ואני לא חושב שאתה צודק כמוני, אני חושב שאתה טועה ואני צודק, ולמרות שאם אתה תעלה טיעונים ותשכנע אותי אני מוכן להשתכנע". עכשיו יש לא מעט במערב שאוחזים בתפיסה כזאת, לא כולם פוסט-מודרניים, ממש לא, להיפך, יש איזו נסיגה מהפוסט-מודרניות, אבל אני חושב שהתזה הזאת או האופציה הזאת לא נמצאת על השולחן. אנשים כל הזמן מתנדנדים בין פוסט-מודרניות לבין פונדמנטליזם, ואף אחד אני חושב לא שם בצורה רצינית מספיק על השולחן את האופציה השלישית, יש דרך שלישית. וברגע ששמים את זה על השולחן אני חושב שהרבה מאוד אנשים יבינו שהם בעצם נמצאים שם, הם לא פלורליסטים. הרבה אנשים שממיינים את עצמם כפלורליסטים הם עושים את זה כי אין להם את המילה כדי לתאר את עצמם, אז זה נראה להם שהם פלורליסטים אבל הם לא. פלורליזם זה אומר שכולם צודקים באותה מידה. לא, אני מוכן לשמוע את מה שאתה אומר, אני מוכן להתייחס בסבלנות למה שאתה אומר, אני מוכן לתת מקום למה שאתה אומר. אומר אבל אתה לא צודק כמוני, אלא אם כן תשכנע אותי. תן לי טיעונים ונראה. זה תפיסה סינתטית, רק צריך להמשיג את זה, צריך לתת לזה שם, כדי שהאנשים יוכלו להזדהות מתחת לכותרת הזאת. וזה לא קורה. אני חושב שהאחת האפשרויות לצאת מהפלונטר הזה הפלורליסטי פונדמנטליסטי זה להמשיג את המתח הזה, ואז להראות שיש דרך לצאת ממנו. יש דרך שלישית שאומרת לא נכון שאתה חייב להיות או זה או זה, יש אפשרות שלישית. ועכשיו הנקודה הזאת מובילה אותי ישירות לאמונה. כל הדווקא הנקודה הזאת מובילה אותי לאמונה, לא פונדמנטליזם. ואני רוצה להסביר. כי השאלה הגדולה היא בעצם, אוקיי, אז נעמת לי מאוד יפה, נעמת לי מאוד כמו שנאמר, זאת אומרת נאומים יפים, אבל השאלה על מה אתה מתבסס, הרי הוכחות אין לך. אז מה זאת אומרת שכל ישר? שכל ישר זה סתם דברים שנולדת איתם. אז במקום להיות ישר ולהכיר בזה שאתה דוגמטי, אתה סתם הולך עם דברים כי ככה אתה מרגיש, אז אתה בעצם עושה מזה אידיאולוגיה. אבל למעשה אתה אדם לא רציונלי בדיוק כמו הילד. במילים אחרות אני שואל, האם יש לבוגר הסינתטי אפשרות לבקר את התפיסות שלו ולהצדיק אותם, או לבקר או להצדיק באיזשהם כלים הגיוניים שהם לא לוגיקה? כי הלוגיקה אמרנו לא נותנת לנו את העניין, לא עושה את העבודה. אז מה כן? ואני טוען שיש מערכת כלים כזאת, למערכת הכלים הזאת קוראים רטוריקה. ולרטוריקה יש שם רע בעולם שלנו, זה נתפס כמו מילה נרדפת לדמגוגיה, אבל זה לא נכון. אומרים שזה מילה נרדפת לדמגוגיה בגלל התפיסה הלוגיציסטית, התפיסה שאומרת שהכול לוגיקה וכל מה שלא לוגיקה זה דמגוגיה ושטיפת מוח. אבל זה לא נכון. יש מערכת כלים, ארגז כלים שלם, שהוא לא טיעונים לוגיים תקפים, והארגז הזה הוא רטוריקה. יש כמובן בתוכו גם הטיות, ההטיות הם דמגוגיה, אבל לא כל הדברים האלה הם הטיות. יש צורות מחשבה מסוימות שהן לא בהכרח בדיוק לוגיקה, ועדיין אני נותן להם תוקף. אגב, מערכת צורת המחשבה הזאת זה מה שעומד בתשתיתו של המדע. תאוריה מדעית היא לא ודאית, על זה היא חוטפת את כל הביקורות לכל אורך תולדות הפילוסופיה החדשה. היא לא ודאית. מצד שני, מישהו יגיד שזה סתם פונדמנטליזם, איזה ניחוש באפלה, זה לא הגיוני, זה לא רציונלי. לא, זה רציונלי. אנשים מפעילים את הראש שלהם, את השכל הישר שלהם, הם לא מקבלים דברים סתם ככה. יש מערכת כלים, יש אפילו לוגיקה מדעית. זה לא לוגיקה באותו מובן שאנחנו רגילים אליו, אבל יש לוגיקה מדעית. פרנסיס בייקון במאה ה-16 ניסה לבנות לוגיקה אינדוקטיבית. זה לוגיקה שהמסקנות שלה לא הכרחיות. הוא מנסה לתאר איך אנחנו עושים הכללות מדעיות או אלימינציות מדעיות באיזשהם דפוסים לוגיים. למה זה חשוב? כי הדבר הזה נותן לך אפשרות להפעיל ביקורת על צורות המחשבה שלך בתחום הזה. וכאן אתה הופך להיות מבוגר ולא ילד. מבוגר שעושה שיקול דעת ומגיע למסקנה הגיונית, רציונלית, במה הוא מאמין. לא מקבל דברים סתם ככה כי נולדת עם זה או כי מישהו אמר, אלא כי זה נראה לך הגיוני. זה נראה לך הגיוני למרות שאין לך טיעון לוגי שמוכיח את זה. עכשיו פה באמת נטל הראיה מוטל על הבוגר הסינתטי. בוא תראה לי שיש לך באמת כלים אמינים או כלים סבירים שעליהם אתה יכול להסתמך. לוגיקה אני מבין, לוגיקה זה ברור. אבל אתה אומר הכלים שלך הם מעבר ללוגיקה, כי לוגיקה זה לא יכול לתת לי ודאות. אז אני אומר, מי אמר שיש בכלל כלים כאלה? מה זה לוגיקה אינדוקטיבית? זה לא סתם מילים, זה בסך הכל להגיד תעשה מה בראש ותקרא לזה לוגיקה והכל בסדר. קראת לזה לוגיקה ונשארת בחיים. זה לא… השאלה היא האם אפשר באמת להצדיק את העניין הזה. זו הנקודה. עכשיו, בספר שלי שנקרא "אמת ולא יציב", אז שמה בעצם תיארתי את המהלך שדיברתי עליו כאן, והקדשתי פרק או חלק או פרק, לא זוכר, ללוגיקה של החשיבה הלא דדוקטיבית. ואגב, את הלוגיקה הזאת אני הוצאתי מי"ג מידות, אני חושב שי"ג, בהשראת הרב הנזיר. אני חושב שי"ג מידות זה מערכת לוגית שהיא בעצם התשתית לחשיבה הלא דדוקטיבית, הלוגיקה שבבסיס הרטוריקה. וזה היה ניסיון להראות שיש דבר כזה שנקרא בוגר סינתטי. הבוגר הסינתטי. הא-פריורי הסינתטי הוא בעצם אדם שמשתמש במערכת כלים הגיונית, אבל שלא נותנת לו ודאות. וכאן העניין הזה אבל דורש איזשהו ליבון פילוסופי נוסף שאני אעשה אותו בפעם הבאה. מה זה אומר? ואני רק אקדים במשפט כדי לראות למה לאן זה הולך ומה שתראו את המסגרת. בסופו של דבר זה מתחיל ונגמר באמונה. אני חושב שאמונה זה ה, בוא נגיד להבדיל משכל שאחראי על הלוגיקה נגיד, החלק שאחראי על הרטוריקה, על החשיבה שמחוץ ללוגיקה נקרא אמונה. אבל הטעות של אנשים שאומרים שהאמונה היא מחוץ לשכל זה שבעיניי אמונה נמצאת גם במדע. אין מדע בלי אמונה. מה שאני קורא אמונה זה משהו הרבה יותר רחב מאשר אמונה באלוקים. זה חלק מצורת החשיבה שלנו בכל תחום, לא רק ביחס לדת ולאמונה, לאמונה באלוקים, כן? אז במובן הזה אמונה זה כושר שכלי. זה לא תוכן מסוים, אמונה באלוקים או משהו כזה. אמונה זה סוג מסוים או סוג כישורים מסוים שיש לנו שהוא מעבר לכישורים הלוגיים. והוא גם זה שנותן לנו את האמונה באלוקים וככה אני רוצה לפתור את הפלונטר הלוגי שממנו יצאתי. כשאני אומר אם לוגיקה לא עושה את העבודה ומדע לא עושה את העבודה, אז מה כן? אני טוען שהרטוריקה או האמונה ככלי קוגניטיבי, לא אמונה באלוקים, אלא אמונה ככלי קוגניטיבי היא זו שיכולה לתת לנו את האמונה באלוקים. שזה לא מדע ולא פילוסופיה במובן, ולא לוגיקה, לא פילוסופיה זה כן פילוסופיה, זה לא מדע ולא לוגיקה. אוקיי? אז במובן הזה אני אומר שיש פה כלי שלישי. אז את זה אני אפרט בפעם הבאה. אפשר לשאול? בטח, כן. אמרת משהו יפה על ההיסטוריה. שומע חלש. אוי, סליחה, רגע אחד. אני שמעתי את ההיסטוריית התבגרות של האנושות וכולי וזה, אבל בתוך האנושות עצמו יש כל מיני דרגות של הבנה, יכולת של הבנה. אוקיי? אז מה שהרב מתאר זה טוב בשביל פרופסורים כמו כמוך, או אנשים שיש להם את ה הם מסוגלים בכל פעם לחשוב מחדש, או לשאול, או להתבונן וליבון. אבל יש הרבה אנשים שאין להם את זה, או הם לא יכולים. אוקיי, אז מה איתם? אז זה השאלה, אולי זה סינתטי, זאת אומרת שמישהו אחר עושה את החשיבה הזאת, כולם מוסכמים שהבנאדם הזה יכול לעשות את החשיבה הזאת, ובאים למסקנה שאני נשען על הבנאדם הזה, יש לו את הכוחות האלה ואני הולך הלאה. אז זה כמו שאמרתי קודם לגבי רופא. אם באמת יש בסיס סביר לאמון שאתה נותן באדם הזה בתחום שבו מדובר, כי אדם יכול להיות מאוד חכם אבל זה לא אומר שהוא אומר דברי טעם בתחום אחר. אבל אם יש בסיס הגיוני לזה, זה בסדר גמור, זאת התנהלות הגיונית. אין לי בעיה עם זה. נכון. וזה לא אומר שמישהו שיש לו את הידע ויש לו את האפשרות לעשות את זה שהוא יעשה את הבדיקות האלו גם אם יש אנשים. בדיוק! בדיוק כמו שאני אומר לגבי רופא אני אגיד גם כאן. ובלבד שזה באמת מבוסס. כי אם אתה מגיע למסקנה שהרב שלך יכול להגיד לך איך להשקיע את הכסף הכי טוב, אבל אין לך שום בסיס הגיוני לזה, אז זה שנתת לו את ההכרעה זה לא הופך אותך לאדם רציונלי. זה לא רציונלי. אם אתה רואה שהבחור הזה מצליח כמו וורן באפט, זאת אומרת הוא יודע להשקיע בצורה נהדרת למרות שהוא לא מבין כלום, אבל עובדה זה עובד. אין לי שום בעיה, זה כמו שאמרתי על הצוות. אם זה עובד אז זה הגיוני לסמוך עליו. בסדר גמור. הבעיה שלי עם אמונה בכל מיני גורמים מהסוג הזה זה שהאמונה הזאת לא נבחנת בהצלחות. גם אם יש כישלונות הם ממשיכים להאמין. זאת אומרת זה לא… לכן אני קורא לזה משהו לא רציונלי. עצם האמונה הוא לא דבר בלתי רציונלי. לתת אמון במישהו שאפשר לתת בו אמון בתחום שבו הוא הוכיח את עצמו, בסדר גמור. אין שום בעיה עקרונית עם זה. לא כולם צריכים להיות פילוסופים או רופאים. אני יכול להגיד שאני מסתמך על הרמב"ם בעניין הזה, שהיה חכם. אם יש לך שיקול טוב שמסביר למה אתה מסתמך על הרמב"ם. אני רואה שהוא חכם, הניתוחים שלו הגיוניים לי. בסדר גמור. כמו רופא. כן. יכול להיות לי ויכוח איתך בנושא הזה, זאת אומרת בשאלה האם באמת המסקנות של הרמב"ם הם נכונות. אבל לשיטתך, אם אתה בדקת, הגעת למסקנה שהוא עובד נכון ואתה נותן אמון במסקנות שלו, זאת דרך התנהלות הגיונית וסבירה, אין לי שום בעיה עקרונית עם זה. סוף דבר, עם הרמב"ם, אני הולך עם הרפואה של הרמב"ם. זה. אותו דבר, אם יש לך בסיס לחשוב שזה עובד, אז בסדר גמור. אז זה השאלה, לכן אני אומר אין לי שום בעיה עם מי שסומך על הרמב"ם או עם מי שדוחה את הרמב"ם. השאלה שלי זה למה אתה סומך על הרמב"ם או דוחה את הרמב"ם. אם יש שיקול הגיוני בבסיס העניין, אז אתה אדם הגיוני. אם אתה סתם עושה את זה, אז אתה פונדמנטליסט. הרפואה השתנתה מאז הזמן של הרמב"ם. אני מסכים, אני גם לא הייתי מסתמך על הרפואות של הרמב"ם. אבל אם יש מישהו שאומר אני בדקתי והרפואה של הרמב"ם הם נהדרות, הוא רופא מושלם, אני בדקתי, עשיתי ניסוי מבוקר ובדקתי שזה עובד. לא נראה לי שזה נכון, אבל אם הוא חושב ככה והוא בדק, אז בסדר, אז אני חושב שזה הגיוני שהוא יסמוך על זה. לא, אני מדבר על ענייני אמונה, לא על ענייני רפואה שהשתנתה. בענייני אמונה אני חושב שאין דבר כזה מומחיות. בענייני אמונה אני חושב שבכלל אין דבר כזה מומחיות. לכן אם מישהו יגיד לי, תראה, הוא מומחה בענייני אמונה, לכן מה שהוא אומר נראה לי נכון, אז אני לא אסכים איתו, כי אני לא חושב שיש דבר כזה מומחים בענייני אמונה. הוא לשיטתו, אם הוא חושב שיש מומחים בענייני אמונה, אז לא יכולה להיות לי ביקורת עליו. יש לי ויכוח איתו בשאלה אם יש או אין מומחיות בזה. כמו שאני חושב שאין מומחים בענייני ביטחון או מדיניות, גם בזה אני חושב שאין מומחים. יש אנשים שיש להם יותר ניסיון, זה נכון. אני לא קונה את התזה הזאת של מומחיות בכל מיני תחומים. בהרבה מאוד תחומים אין מומחים. כמו שבן גוריון כבר אמר, המומחים הם מומחים למה שהיה, לא למה שיהיה. עוד מישהו? תודה רבה. תודה רבה, תודה רבה. אוקיי, יישר כוח, שבת שלום. להתראות, שבת שלום.