אמונה – שיעור 9
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:01] שלבי ההתבגרות: ילדות, נעורים ובגרות
- [5:13] הבחנה בין מבוגר סינתטי לילד
- [9:31] הספקן לעומת הגישה הסינתטית
- [13:37] ביקורת על עקרון אוקאם
- [23:52] האתגר של אינדוקציה וסיבתיות במדע
- [28:02] הבעיה של קאנט ללא תשובה
- [30:18] הצפייה המדעית והחוק הכללי
- [33:08] סובייקטיביות מול אינטרסובייקטיביות
- [34:16] ביקורת על טענת קאנט
- [41:57] ההקשר המיסטי של אינטואיציה
- [44:16] רמב"ם ועיני השכל
- [45:43] הרב הנזיר וההיגיון השמעי
- [47:03] אינטואיציה בפתרון משוואה
- [51:59] סיכום: אמונה, מדע והקשר ביניהם
- [54:08] האמונה כבסיס ההיגיון האנושי
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג שלושה שלבי התבגרות של אדם ותרבות—ילדות, נעורים ובגרות—ומראה כיצד הדרישה הנעורית לוודאות ולהוכחות מובילה לשלוש דרכי תגובה: ספקנות שמפסילה כל דבר שאינו ודאי, פונדמנטליזם שמכריז על ודאות ממקור טרנסצנדנטי, ודרך סינתטית שמקבלת קבילות על בסיס סבירות ושכל ישר גם בלי הוכחה. הוא טוען שהמדע והאמונה חשופים לאותה מתקפה ספקנית משום שבשניהם אין הוכחות מוחלטות אלא הסתמכות על עקרונות לא מוכחים, ומציע פתרון שלפיו יש לאדם כושר קוגניטיבי נוסף—אינטואיציה או “עיני השכל”—שהוא הכרה אובייקטיבית דרך השכל ולא רק מחשבה סובייקטיבית. מתוך כך הוא מזהה את “אמונה” כשם יהודי לאינטואיציה, בסיס לכל לוגיקה, מדע וערכים, ומסיק שמי שתוקף את עצם האינטואיציה נגרר לספקנות מוחלטת.
שלבי התבגרות ושלוש דרכי תגובה לחוסר ודאות
הטקסט מגדיר ילדות כשלב שבו מקבלים דברים “כי הגדולים אמרו,” נעורים כשלב שבו מקבלים רק מה שמוכח ודאי, ובגרות כשלב שבו מבינים שאין הוכחות מוחלטות כי כל הוכחה נשענת על הנחות יסוד לא מוכחות. הטקסט מציב שלוש אפשרויות התבגרות: ספקנות שמסיקה שאם רק ודאי קביל אז שום דבר לא קביל, פונדמנטליזם שמחזיק שיש ודאות ממקור עליון שאינו לוגי, והדרך הסינתטית שמקבלת עמדות ללא ודאות אם הן סבירות, הגיוניות וקומון סנס. הטקסט מתאר שהנער דורש “מי אמר לך? תוכיח,” ודוחה תשובות של “זה סביר,” מפני שהוא מפרש אותן כחזרה לדוגמטיות הילדותית.
כיצד הנער מפרש את המבוגר הסינתטי וההבחנה מהילד הדוגמטי
הטקסט טוען שהנער מזהה את המבוגר הסינתטי עם הילד משום ששניהם אינם מציגים הוכחה, ולכן הנער מזלזל בו ורואה בו מי שמקבל דברים “סתם כי מישהו אמר.” הטקסט מבחין בין מבוגר סינתטי לילד בשני קריטריונים: המבוגר מגבש עמדה לאחר בחינה בשכל ישר ולא מקבל סתם סמכות, והוא מוכן לבחינה ביקורתית ולויתור על עמדותיו אם יופיעו טיעונים ועובדות נגדיות. הטקסט נותן דוגמה של יחס לרב או פוסק: אמון שנובע משיקול רציונלי דומה להישענות על רופא הוא בוגר, אך הליכה עיוורת “כל מה שהרב אומר אני עושה” היא ילדותית, והבגרות מתבטאת גם בנכונות לנטוש סמכות אם מתברר שאינה ראויה.
מה מבדיל סינתטיות מספקנות ולמה אי אפשר “להוכיח” יציאה מספקנות
הטקסט מציג שאלה מדוע אדם לא נשאר ספקן אחרי שהבין שאין הוכחות, ועונה שההבדל הוא בעמדת היסוד: הסינתטי מקבל את העיקרון שמה שסביר קביל, בעוד הספקן מחזיק שמה שאינו ודאי אינו קביל. הטקסט טוען שאין “מה שגרם” אלא תפיסות שונות, כמו הבדלים פוליטיים או דתיים. הטקסט מציג ניסיון לטעון שהספקן נשען בפועל על ניסיון העבר, ומבדיל בין בעיית האינדוקציה (“מי אמר שמה שעבד בעבר יעבוד בעתיד”) לבין טענת אי-עקביות פסיכולוגית של ספקנים מסוימים, כולל האפשרות שספקן יאמר “כך בא לי להתנהג” בלי הצדקה.
מתקפת הספקנות על שיקולי סבירות ועל התער של אוקאם
הטקסט מתאר טענה ספקנית חזקה שלפיה גם “סבירות” אינה אמינה כי היא רק פסיכולוגיה, הרגלים או דברים שטבועים באדם, ולא קשר לאמת בעולם. הטקסט מביא ביקורת על התער של אוקאם: “הפשוט ביותר” תלוי במה שנראה פשוט מתוך מה שכבר חושבים, ולכן אינו ערובה לנכונות. הטקסט טוען שספקן אמיתי אי אפשר לשכנע, וההתמודדות היא מתן דין וחשבון פנימי מדוע לא מקבלים את ערעוריו.
המדע באותה שוקת שבורה כמו האמונה והביקורת על “הטרנד הסקפטי”
הטקסט מתאר “טרנד סקפטי” שמזדהה עם קבלת רק מה שהמדע אומר, אך טוען שהמדע עצמו אינו ודאי ואינו מתמטיקה אלא לכל היותר “עדיין לא הופרך” לפי פופר, או מה שהכי סביר. הטקסט קובע שמדע מבוסס על הכללות ושכל ישר ולא רק תצפית, ולכן מי שתוקף אמונה בשם המדע אמור, באותה מידה, לתקוף גם את המדע. הטקסט משווה את התקפות הפוסט-מודרניות על המדע למתקפה הספקנית, ומדגיש שהבעיה אינה רק ביחס לאלוקים אלא ביחס לכל חוק כללי שמעבר לתצפיות פרטיות.
יום, אינדוקציה וסיבתיות כבסיס המתקפה על המדע
הטקסט מסביר את מתקפת יום על עקרון האינדוקציה—המעבר ממקרים שנצפו למקרים שלא נצפו—וטוען שאין הוכחה שהכללה מהניסיון תקפה תמיד. הטקסט מביא את ביקורת יום על סיבתיות: מה שנראה הוא סמיכות אירועים ולא “הכרח” סיבתי, ולכן תמיד אפשר להציע חלופות מופרכות אך לא ניתנות להפרכה מוחלטת. הטקסט מסיק שמי שמבקש ודאות מוחלטת נגרר לספקנות ביחס לכל הכללה מדעית, ושבכך המדע והאמונה “באותה סירה.”
קאנט: פנומנה ונואומנה והקושי במעבר לבין-סובייקטיבי
הטקסט מציג את קאנט כניסיון מרכזי לענות על הפלונטר של יום באמצעות הבחנה בין העולם כשלעצמו (נואומנה) לבין העולם כפי שהוא נתפס (פנומנה), כך שחוקי המדע הם חוקים של האופן שבו ההכרה מסדרת את הניסיון ולא תיאור ישיר של המציאות האובייקטיבית. הטקסט מעלה שאלה על הקפיצה מהסובייקטיבי לבינ-סובייקטיבי, כלומר כיצד מוסברת העובדה שכל בני האדם תופסים באותו מבנה, ומציין שקאנט מניח זאת כמובנה מאליו. הטקסט מצהיר שהוא מסכים להבחנה אך טוען שהפתרון הקאנטיאני אינו מסביר מדוע מגבלות ההכרה והחשיבה “מתואמות,” ולכן הוא עצמו דורש הסבר נוסף.
דחיית הדיכוטומיה והצעת “חשיבה מכירה” כאינטואיציה
הטקסט טוען ששורש הבעיה הוא התיאור הדיכוטומי של שני “ארגזי כלים”—חשיבה לוגית פנימית מול הכרה תצפיתית—ומציע שיש תחום שלישי שבו השכל פועל ככוח מכיר ולא רק כחושב. הטקסט מנסח תשובה למתקפה על הכללה מדעית בכך ש“רואים” את החוק הכללי “בעיני השכל” מתוך הדוגמאות, באופן שאינו רק תהליך חישובי סובייקטיבי אלא אינטראקציה עם העולם דרך השכל. הטקסט קובע שמי שאינו מקבל אפשרות של הכרה אובייקטיבית באמצעות השכל מוכרח להיות ספקן גם ביחס למדע, ושאין דרך שלישית בין קבלת הכושר הזה לבין ספקנות מוחלטת.
בתי אב למושג: הרמב״ם, הוסרל והרב הנזיר
הטקסט מייחס לרמב״ם בתחילת מורה נבוכים את רעיון “עיני השכל” כביטוי שמחבר ראייה והכרה עם שכל וחשיבה. הטקסט מביא את אדמונד הוסרל ואת הפנומנולוגיה שלו, עם “ראייה אידיטית” של אידיאות וחוקים כלליים מתוך מקרים פרטיים. הטקסט מזכיר את הרב הנזיר ואת “קול הנבואה, ההיגיון העברי השמעי,” ומפרש את הצירוף של “היגיון” עם “שמעי/חזותי” כביטוי נוסף לקטגוריה של חשיבה מכירה.
דוגמת המתמטיקאי והגדרת אינטואיציה ככושר קוגניטיבי
הטקסט מתאר פתרון מיידי של בעיה מתמטית על ידי אדם שמזהה את הפתרון בלי חישוב ממושך, ומדגיש שזו אינה אמוציה סובייקטיבית אלא ידיעה שניתנת לבדיקה. הטקסט מגדיר אינטואיציה כ“הכושר המכיר של החשיבה,” כלומר יכולת להגיע לאמת ניתנת אימות בלי שרשרת הוכחה מפורטת. הטקסט מזכיר “טביעות עינא” בהקשר הגמרא באלו מציאות ומדגיש שהעניין בהחזרת אבידה לתלמיד חכם נובע מאי-חשד לשקר ולא מכך שרק לו יש יכולת כזו, ובכך משתמש במושג כדי להמחיש הכרה שאינה בהכרח ניתנת לתמלול מלא.
אמונה כאינטואיציה וכבסיס להנחות יסוד בכל תחום
הטקסט טוען שהנחות יסוד של לוגיקה ופילוסופיה אינן מוכחות ולכן מתקבלות מכוח אינטואיציה, והוא מזהה את “שכל ישר” עם אינטואיציה. הטקסט קובע שבבסיס כל תיאוריה מדעית, עמדה ערכית ומשפט מופשט עומדת אינטואיציה, ומגדיר “אמונה” כשם היהודי לאינטואיציה. הטקסט מציג ש”אמונה באלוקים” היא תוכן אפשרי של אינטואיציה, אך אמונה כשלעצמה היא כושר קוגניטיבי כללי שמאפשר גם אמונה בסיבתיות, באינדוקציה ובאקסיומות גיאומטריות כגון “בין שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד.”
מסקנות לגבי ספקנות, מדע, מוסר והביקורת על מתנגדי האמונה
הטקסט מסיק שאין בעולם אדם “שאינו מאמין,” אלא יש מחלוקת רק על תוכן האמונות, בעוד תקיפת עצם האינטואיציה מובילה לספקנות גורפת שמערערת גם על מדע, ערכים ואפילו על קבלת נתוני חושים. הטקסט טוען שמי שתוקף אמונה בשם המדע אך אינו מוותר על המדע חי בסתירה ואינו מבין שהמדע נשען על אותו כושר. הטקסט מבחין בין מחלוקת מהותית לסמנטית בין ספקן לסינתטי באמצעות דוגמה מוסרית: הסינתטי מאשים רוצח משום שהוא חושב שהדבר לא נכון, בעוד ספקן עשוי לפעול כך רק אם “בא לו,” גם אם מבחינה התנהגותית ייראו דומים.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אז בפעם הקודמת דיברתי על, תיארתי את התהליך של שלושה שלבי התבגרות, גם של בן אדם בודד וגם של התרבות שלנו, הציוויליזציה שלנו, ואמרתי שיש שלב של ילדות, שלב של נעורים ושלב של בגרות. בשלב הנעורים, הנער חושב שהוא יקבל אך ורק דברים ודאיים, דברים עם הוכחה. בשלב הבגרות הוא מבין שאין שום דבר עם הוכחה, מה שדיברתי בדיוק עכשיו, כיוון שכל הוכחה מבוססת על אוסף של הנחות יסוד ואת ההנחות אתה לא יכול להוכיח. ולכן יש שלוש אפשרויות להתבגר. אפשרות אחת זה להפוך לספקן, כי אם רק דבר ודאי הוא קביל ושום דבר אינו ודאי, אז המסקנה היא ששום דבר לא קביל, ואתה נהיה ספקן. אפשרות שנייה זה להיות פונדמנטליסט. פונדמנטליסט זה מישהו שמוותר על ההנחה שאין שום דבר ודאי. יש משהו ודאי. נכון, לא בכלים של לוגיקה, כי שם תמיד יש הנחות יסוד, אבל יש משהו ודאי באיזשהם מקורות טרנסצנדנטיים. יכול להתגלות מלמעלה דרך לא יודע מה, או הקדוש ברוך הוא, או חייזרים, או מה שאתם רק רוצים, המנהיג הרוחני שלי, וזה מעל לכל ספק, והנה קיבלתי את הוודאות המיוחלת. ואמרתי שהדרך השלישית והיחידה האפשרית להתמודד עם שתי הראשונות זו הדרך שקראתי לה הדרך הסינתטית, שהיא בעצם אומרת, אתה צודק, אין ודאות בשום דבר, אבל לא צריך ודאות כדי לקבל משהו. אני מוכן לקבל דברים גם אם הם לא ודאיים. זה סביר בעיניי, זה הגיוני בעיניי, קומון סנס, אז אני הולך עם זה. מי אמר שצריך תמיד מאה אחוז? אין מאה אחוז. לבני אדם אין מאה אחוז. זה בדיוק מה שדיברנו עכשיו. אז בסופו של דבר, אז זה אני כבר חושב שפה פחות או יותר עצרתי. בסופו של דבר כשהנער מסתכל על הבוגר הסינתטי, אז הוא רואה מולו, כן, הנער אומר לאבא שלו, למורה שלו, למבוגר, לא משנה, הוא אומר לו: מי אמר לך? תוכיח. כן? הוא הרי מקבל אך ורק דברים שיש להם הוכחה. אז המבוגר אומר לו: תראה, אין לי הוכחה, אבל זה שכל ישר, זאת אומרת, זה סביר, ובוא נלך על זה. הנער כמובן לא מקבל את זה. הנער מבחינתו רק דבר מוכח וודאי הוא מקבל. אוקיי. עכשיו איך הנער, רגע אני אולי אעשה מיוט, איך הנער בעצם רואה את המבוגר שמולו? כשהנער מסתכל על המבוגר שמולו, הוא רואה בעצם את השלב הקודם שבו הוא עצמו היה, את שלב הילדות. כי איך הוא רואה את המבוגר? אומר: הנה המבוגר הזה, אין לו הוכחה, הוא מקבל דברים סתם כי מישהו אמר. זה השלב הראשון של הילדות, ששם הילד מקבל את מה שאומרים לו כי הגדולים יודעים, הגדולים אמרו. הגדויילים, כן. אז הנער כשהוא מסתכל על המבוגר, הוא מבחינתו רואה בעצם את דמות דיוקנו שלו כשהוא היה בשלב הקודם, כשהוא היה ילד. ולכן הוא מזלזל במבוגר הזה. הוא אומר: טוב, אתה טמבל, אתה מקבל דברים רק בגלל שאנשים אומרים אותם, אבל אני אהיה אדם רציונלי, אני מקבל אך ורק דברים שיש לי הוכחה עבורם. למה באמת הנער מפרש ככה את המבוגר? אני חושב שאפשר לראות את זה בחיים גם, זאת אומרת, את הזלזול הזה בתשובות של "שמע, זה סביר, זה הגיוני, אין לי הוכחה אבל אין הוכחות". תשובות כאלה נערים לא מקבלים. זה לא סוג הדברים שהם מוכנים לקבל. אני חושב שהרעיון מאחורי זה, זה שהרי כל אחד, אתם יודעים, כל אחד מתגלח על הזקן של עצמו, זאת אומרת, אתה לא יכול ללמוד מהניסיון של אחרים. מה כולל הניסיון של הנער? הוא עבר שני שלבים בחיים, את שלב הילדות ואחרי זה את שלב הנעורים. אלה הפאזות שהוא מכיר. כשהוא רואה מולו את המבוגר, הוא מבחינתו לא רואה פה מישהו שנמצא בפאזה שלישית. הוא מחפש אותו או מאבחן אותו, עושה לו דיאגנוזה, לפי אחד מכל אחד משני השלבים שאותם הוא עבר. או שהוא בשלב הילדות, או שהוא כמוני בשלב הנעורים. כמוני הוא בטוח לא, כי הרי הוא מקבל דברים בלי הוכחה ואני הרי לא אהיה כזה, אני אהיה אדם רציונלי. אז מה נשאר? אז נשאר שהבן אדם המבוגר הזה בעצם חזר לילדות או לא יצא מהילדות בכלל. הוא מקבל דברים סתם כי אנשים אמרו. לכן הנער, כשהוא רואה סוג כזה של תשובות מולו, מבחינתו זה בעצם לחזור לדוגמטיות של הילד, של התינוק. ולכן הוא מזלזל בתופעה הזאת. עכשיו כשאני שואל את עצמי: אוקיי, אבל האם באמת זה, למה זה לא נכון? מה באמת שונה בשלב השלישי והיחידה האפשרית להתמודד, לא, סליחה, מה באמת שונה בשלב השלישי הסינתטי, סליחה, מהשלב הראשון הדוגמטי? הרי. שניהם מקבלים דברים כי אנשים אמרו בלי שיש להם הוכחה. אז מה בכל זאת מבחין בין המבוגר הסינתטי לבין הילד? יש שני דברים אני חושב שמבחינים ביניהם. שלב ראשון זה שהמבוגר הסינתטי לא מקבל דברים סתם כי מישהו אמר. זה באמת סתם ילדותי. הוא מקבל דברים אחרי שהוא בחן את זה עם ההיגיון שלו. הוא מבין שזה לא ודאי, אבל זה סביר בעיניו. זאת אומרת שבעצם הוא כן מגבש עמדה, הוא לא מקבל דברים סתם כי מישהו כל יודע אמר אותם. במובן הזה הוא שונה מהילד. הילד מקבל דברים כי המבוגרים אמרו, הוא לא בודק את זה בעצמו, "זה נשמע לי סביר אז לכן אני מקבל את זה", שלב הבדיקה הזה חסר אצלו. אז נכון שאין לו הוכחות למבוגר הסינתטי, אבל זה לא נכון שהוא לא מפעיל שיקול דעת. שיקול דעת אין פירושו הוכחה. שיקול דעת זה לא רק לוגיקה. זה הבדל אחד. הבדל שני זה המוכנות לעשות בחינה ביקורתית של העמדות שלי. המבוגר הסינתטי באופן עקרוני הוא חושב שזה השכל הישר אומר, זאת המסקנה שאליה הוא הגיע. אבל אם הוא ישמע טיעונים אחרים או ייתקל בעובדות או בשיקולים כאלה ואחרים שיגרמו לו לחשוב שהוא טעה עד עכשיו, הוא אמור להיות מספיק ישר כדי לוותר על זה. זאת אומרת הוא לא דוגמטי. הוא מאמץ דברים כי הם נראים לו סבירים. דוגמטיות פירושה שאתה לא מוכן לוותר על הדברים האלה כי זה ברור שזה נכון, מין פונדמנטליזם כזה. לא, פה אין פונדמנטליזם. פה אני מוכן, א', כשאני מגבש את העמדה אני מגבש אותה על ידי הפעלת שכל ישר, הפעלת שיקולים הגיוניים, וב', גם אחרי שגיבשתי אותה אני עדיין מוכן לשמוע טיעונים נגדה ולראות האם אני צודק או לא צודק. זאת אומרת אני מוכן לתת יחס ביקורתי למסקנות שלו.
[Speaker B] מישהו שאומר "אני לא חושב, כל מה שהרב אומר אני עושה, לא חושב", באיזה שלב הוא?
[הרב מיכאל אברהם] ילד. זאת אומרת אם הוא, עוד פעם, הוא יכול להגיד "תראה, אני בדקתי, הגעתי למסקנה שאני מקבל את המסורת היהודית וההלכתית וכתוב שם לא תסור, והלא תסור מדבר על פלוני או אלמוני נניח", זה לא נכון לדעתי אבל נגיד שכן. אם הוא עשה את השיקול הזה והגיע בסוף למסקנה שהוא צריך לשמוע בקול הפוסק, זה בסדר גמור כי הוא עשה שיקול. אחרי זה אם יגלו לו שהפוסק הזה מטריד כל מיני ילדים או ילדות ולכן הוא נאשם בפלילים, אז הוא יעזוב אותו גם ולא ימשיך לשמוע בקולו כי הוא בן אדם ביקורתי. זה בסדר גמור. אבל אם הוא הולך אחריו כי הוא אמר, לא בגלל שהוא הגיע למסקנה שכך נכון ולא בגלל שהוא… והוא לא מוכן לוותר על זה בשום צורה לא משנה מה יהיו העובדות והשיקולים, אז זה באמת מצב של ילד. והרבה פעמים האמון של אנשים ברב שלהם מזכיר באמת את הגישה הילדותית שתיארתי. לא תמיד. בהחלט יכול להיות אדם שנותן אמון ברב שלו כי הוא מכיר אותו כאדם חכם, כי הוא הגיע למסקנה שהתורה מצפה ממנו לשמוע בקולו, כי הוא מבין בהלכה יותר ממני, אז לכן אני חושב שמה שהוא אומר סביר יותר שהוא נכון. בדיוק כמו שאני הולך לרופא ואני לא מבין ברפואה אז אני מקבל את מה שהוא אומר. זה שיקול רציונלי לגמרי. זה בסדר גמור. עוד פעם, אני יכול להתווכח עם פרטים בשיקול הזה ואני אכן גם מתווכח, אבל אני מקבל את הדבר הזה כשיקול לגיטימי לגמרי. זה לא ילדותי. להיפך, זה שיקול בוגר שאומר "אני לא יכול להיות מומחה בכל דבר", אז יש תחומים שבהם אני אקבל את דעתם של מומחים. אבל אם מישהו יראה לי שהאיש הזה הוא לא מומחה או שיש לו אינטרסים או שהוא מושחת או אני לא יודע כל מיני דברים כאלה, אז אני גם אוותר על ההחלטה הקודמת שלי. זה בדיוק ההבדל בין בוגר סינתטי לבין ילד.
[Speaker C] הרב, אני לא כל כך הבנתי, מה גורם לבן אדם של בעל הגישה הזאת ברגע שהגיע שאין הוכחות, מה גורם לו כן לקבל בכל זאת ולא להיות כמו הספקן להישאר בספקנות?
[הרב מיכאל אברהם] מה גורם לו? התפיסה שלו. התפיסה שלו שאומרת שאם משהו הוא סביר, אז מבחינתו הוא קביל. לא צריך ודאות. הספקן יש לו גם תפיסה, התפיסה היא ששום דבר שלא ודאי אינו קביל. בסדר, יש להם ויכוח.
[Speaker C] הוא הגיע לנקודת ספק, נכון? שניהם הגיעו לספקנות, אחד נשאר שם והשני חזר
[הרב מיכאל אברהם] לדברים סבירים, נכון?
[Speaker C] כן. ומה גרם לו לחזור לדברים הסבירים? כאילו מה?
[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם, אתה שואל מה גרם ואני עונה לך, אין מה שגרם. יש לו תפיסות. ובנאדם אחד התפיסה שלו אומרת שכל מה שלא וודאי אני לא מוכן לקבל, ובנאדם אחר אומר אני מוכן לקבל גם דברים לא וודאיים, מספיק שהם סבירים. זה שתי עמדות שונות. מה גרם לבנאדם אחד להיות איש שמאל ולאחד להיות איש ימין, לאחד להיות דתי לאחד להיות חילוני. אלה העמדות שלהם, הם הגיעו למסקנה הזאת וזה מה שהם חושבים.
[Speaker C] אני יכול להציע משהו הרב? יגיד מה הרב חושב. אני חושב בגלל שבמציאות הוא רואה, הוא רואה איך שעובדים דברים. אתה שומע? המציאות מה? אני אומר, הוא רואה שכשהוא מפעיל את מבחן הסבירות הדברים עובדים לו, הוא מצליח לנהל את החיים שלו.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אבל גם על זה גופא אפשר לשאול אוקיי, מי אמר שאם זה עבד בעבר זה יעבוד גם בעתיד? בעיית האינדוקציה של יום, כן. גם על זה אתה יכול לשאול שאלה ספקנית. הספקנות יכולה לתקוף הכל.
[Speaker C] רגע, שנייה, עד עכשיו זה עובד לי, אני בונה מטוסים וזה עובד.
[הרב מיכאל אברהם] מה, עד עכשיו זה עבד ומחר זה לא יעבוד? מאיפה לקחת את העיקרון הזה שמה שעבד עד עכשיו יעבוד גם הלאה?
[Speaker C] זה לא משנה, אני כאילו טוען שהספקן חי בשקר, הספקן משקר את עצמו. מה ההוכחה שלי שהוא משקר את עצמו? הוא כן טס במטוס, הוא כן מקבל דברים בפועל.
[הרב מיכאל אברהם] לא, לא, לא, עברת לגמרי למשהו אחר, לחלוטין. שני דברים לגמרי שונים. הטענה הראשונה שלך הייתה אם זה עבד עד עכשיו אז אני אמור לקבל את זה גם הלאה. אז על זה אמרתי לך יש ערעור פילוסופי על הטענה הזאת, וזה נקרא בעיית האינדוקציה. מי אמר לך את זה גופא, שמה שעבד בעבר יעבוד גם בעתיד? על זה גופא גם יש מתקפה ספקנית. זה טענה אחת. הטענה השנייה שלך הייתה טענה אחרת לגמרי. אתה אומר הוא לא עקבי, כי הרי הוא עצמו לומד מניסיון העבר, אז שלא יספר לי שהוא לא מקבל את ניסיון העבר. אז כאן כל דבר לגופו. אולי תפגוש בבנאדם שלא מקבל את ניסיון העבר, לא יודע. צריך לבדוק כל אדם ולראות, יכול להיות שהוא לא עקבי. אגב, חלק מהאנשים הלא עקביים האלה גם לזה יש להם תשובה. והתשובה שלהם אומרת אתה צודק, ניסיון העבר לא מוכיח שום דבר על העתיד, אבל כך בא לי להתנהג, זה לא מוצדק. אין לי הצדקה, אבל כך בא לי להתנהג. לא מאמין שזה נכון. מה תגיד לאחד כזה? יכול להגיד שאתה לא מאמין לו, גם אני לא כל כך מאמין לו. אוקיי, אבל אין מה להגיד לו. זה טענה שאתה לא יכול להתמודד איתה. טענה ספקנית אמיתית מהותית אתה לא יכול באמת להתמודד איתה. אתה רק צריך להחליט האם אתה שם או לא שם. יש בנאדם שהוא שם, אז הוא ספקן.
[Speaker C] יש בנאדם אחר שאומר אני לא
[הרב מיכאל אברהם] ספקן, מבחינתי מה שסביר הוא קביל, אז הוא לא שם. זה הדיון, זה הוויכוח. ברור שעדיין אפשר לבוא ולשאול, וזה עוד נקודה של הספקנים, שגם את הטיעונים האלה שאני אומר לכם עכשיו יכול הספקן לבוא ולתקוף ולהגיד כן, אבל פשוט בגלל שזה טבוע בך, אתה נולדת עם זה. אז אתה עכשיו עושה לזה רציונליזציות, אתה אומר זה סביר והאינטואיציה שלי אומרת כך וכולי, אבל בעצם בסופו של דבר זה בסך הכל דברים שטבועים בך ונוח לך ללכת איתם. אין לך שום ראיה שזאת האמת, שזה באמת מה שקורה בעולם עצמו, זה מתאים למה שקורה בעולם עצמו. פה כבר יש איזשהו חוסר אמון בשיקולי הסבירות כשלעצמם. קודם הטענה הייתה גם אם שיקולי הסבירות הם כאלה, אבל וודאות עדיין אין כאן. עכשיו יש טענה יותר חזקה: גם סבירות אין כאן. לא שאין פה וודאות, גם סבירות אין כאן, כי מה שאתה קורא סבירות זה בסך הכל משהו שהתרגלת אליו או משהו שטבוע בך או מובנה בך. זה הכל, פשוט התרגלת. אתם יודעים יש ערעור מאוד מפורסם על התער של אוקאם. התער של אוקאם זה העיקרון שאומר שאנחנו בוחרים בפתרון או בהסבר הפשוט ביותר בין ההסברים האפשריים. אנחנו בוחרים בהסבר הפשוט ביותר עם מינימום ישויות, יש כל מיני ניסוחים, אבל בגדול זה ההסבר הפשוט ביותר. עכשיו אחת הביקורות החזקות על התער של אוקאם אומרת מה זאת אומרת הפשוט ביותר? הפשוט ביותר הרי הוא פונקציה של מה שאתה חושב כרגע. אם משהו מתאים למה שאתה חושב כרגע זה נראה לך יותר פשוט, נכון? זאת אומרת במילים אחרות אתה מספר לי שיש הצדקה הגיונית לשמרנות או להישאר צמוד למה שאני חושב כרגע, אבל אין הצדקה הגיונית. זה שאתה חושב כרגע מי אמר שאתה לא טועה? זה שמשהו מתאים למה שאתה חושב כרגע, מה שאתה קורא פשוט יותר, זה לא ערובה לכלום. ברור, כי זה מה שאתה חושב כרגע. והשאלה אבל אם מה שאתה חושב כרגע הוא נכון. ולכן התער של אוקאם בעצמו חוטף מתקפה מאוד דומה. כי גם מה שנראה לנו, התער של אוקאם למשל זה שיקול של סבירות, נכון? זה נשמע לי סביר, לא וודאי. יכול להיות שהתאוריה המורכבת היא דווקא הנכונה, אבל נשמע לי סביר שכל עוד אין ראיה אני בוחר את התאוריה הפשוטה, היא נראית לי היותר נכונה. אומר לי הספקן, זה גופא, ההעדפה של התאוריה הפשוטה הוא בעצמו. איזשהו סוג של רציונליזציה שבדיעבד. אתה בעצם סתם רוצה להצדיק את זה שאתה ממשיך בדרך שבה אתה חשבת עד עכשיו. אז המצאת לך איזשהו עיקרון. יש לך הוכחה לזה? אין לך הוכחה לכלום. לכן כל שיקולי הסבירות בעצם הספקן תוקף אותם לא רק בגלל שהם נותנים שבעים אחוז ולא נותנים מאה אחוז כמו שהוכחה נותנת, אלא הוא אומר גם את השבעים אחוז הם לא נותנים לי כי בסופו של דבר זה הכל פסיכולוגיה. זה הכל דברים שטבועים בך. ולכן הגישה הספקנית יש לה טענות שדורשות איזושהי התמודדות. עכשיו כשאני מדבר על התמודדות אני לא מתכוון לענות לספקן ולשכנע אותו, לא תצליחו. ספקן אמיתי אי אפשר לשכנע אותו. אני מתכוון להתמודד עם עצמי, זאת אומרת לענות לעצמי למה אני לא מקבל את הערעורים של הספקן. אוקיי, זה בעצם הנקודה החשובה פה כי אי אפשר לזלזל בדברים האלה. עכשיו אני רוצה לפני שאני אמשיך.
[Speaker C] הרב הרב אם אפשר עוד נקודה, רגע אם אני אתן לספקן כוס מים וכוס אקונומיקה אז הוא ישתה את הכוס אקונומיקה הספקן?
[הרב מיכאל אברהם] לא, את המים.
[Speaker C] נו מה פתאום אז מאיפה הוא יודע?
[הרב מיכאל אברהם] כי טבוע בו לשתות את המים. מה שעניתי לך קודם, אותו דבר, תשובה לא השתנתה. בינתיים התאוריה הספקנית לא השתנתה בחמש דקות האחרונות. זאת אותה תשובה אין…
[Speaker C] לא הבנתי, אז הוא אומר שהכוס מים יכול להיות שזה בריא כמו אקונומיקה רק במקרה?
[הרב מיכאל אברהם] כן, אין לך שום דרך לדעת, אבל כשאין אמת אני עושה מה בראש שלי, מה שנחמד לי, מה שמתאים לי. ומה שהספקן אומר זה שגם אתה עושה ככה, רק אתה עושה לזה רציונליזציות, אבל בעצם אתה עושה את מה שבא לך. בסדר, עוד פעם אני גם לא מסכים איתו, אני לא רוצה להגן עליו, אבל זה מה שהוא יענה לך. אני אומר לך יש לי ניסיון רב עם ספקנים, דיברתי עם הרבה מאוד ספקנים ואני מומחה בתשובות של הספקן. אלה התשובות שאתה מקבל. אני רוצה להמשיך רגע, להרחיב קצת את הבעיה. בעצם צריך להבין שאמנם הספקנים, כן מה שקורין היום הסקפטים, מה שנקרא היום בעולם הטרנד הסקפטי. טרנד סקפטי זה להיצמד למדע. כן, זאת אומרת לקבל רק מה שמדע אומר ואת כל הדברים שהם לא מדעיים לא לקבל. זה מה שנקרא סקפטיקנים, יש עמותת הסקפטיקנים, גם בארץ יש. אגב אנשים נבונים ומעניין לקרוא את הדברים שהם כותבים. יש שם טיעונים מאוד מאוד מעניינים ומלמדים חשיבה ביקורתית בצורה מאוד יפה. הם טועים בתפיסה, אבל בהחלט יש שם הרבה חומרים ששווה לקרוא. בכל אופן מה שהם לא שמים לב הסקפטיקנים זה שהמדע בעצמו חשוף לאותה התקפה. המדע בעצמו הרי לא עובד, זה לא מתמטיקה, המדע לא עובד בצורה של ודאויות. החוק המדעי אף אחד לא יכול להגיד שהוא ודאי. החוק המדעי הוא לכל היותר מה שהכי פחות בלתי סביר בעיניי או מה שהכי סביר אם תרצו להיות יותר אופטימיים. אבל זה מה שאתה יכול להגיד על החוק המדעי. אין לך הוכחה עבורו. לפי פופר כל מה שאתה יכול להגיד עליו זה שהוא עדיין לא הופרך. זה ניסוח מצמצם מדי, אבל גם בניסוחים הפחות מצמצמים מדע הוא בסך הכל תחום סינתטי. אם אתה לא פונדמנטליסט שמאמין במדע כי איינשטיין הוא הקדוש ברוך הוא ומה שהוא אומר זה נכון, ואתה גם לא ספקן, כי ספקן לא אמור לקבל את המדע, אז איך אתה מקבל את המדע? רק על בסיס סינתטי. זאת אומרת שאותו ויכוח יכול להיות קיים לא רק ביחס לאמונה באלוקים, לא רק ביחס לסוגיות מחשבתיות ערכיות או אחרות, אלא גם ביחס למדע. אותו ויכוח עצמו. ובאמת ביקורות פוסט-מודרניות על המדע בדיוק תוקפות את המדע במישור הזה, בדיוק במישור הזה. מי אמר לכם? זה בסך הכל צורות חשיבה שלכם של לבנים פריבילגים זכרים מערביים, וואספים. כן, זהו. ויכול להיות שכל הסיפור הזה זה נרטיב שלכם, אין פה שום דבר אובייקטיבי. טוב, זאת טענה די טיפשית כי זה לכאורה לא היה אמור לעמוד במבחן הניסוי. אבל אפשר לנסח את הטענות האלה בצורה קצת יותר אינטליגנטית. זה מאוד נדיר בכתביהם של השוטים האלה, אבל יש גם ניסוחים קצת יותר אינטליגנטיים של הביקורות האלה ולא כל כך פשוט להדוף אותם. בכל אופן מה שאני רק רוצה לומר זה שאותה שוקת שבורה שתיארתי בהקשר של האמונה, אתם זוכרים? לפני שהתחלתי עם שלושת תהליכי ההתבגרות, אז אמרתי שבעצם האמונה הביאה אותנו, הרצון לבחון את האמונה הביא אותנו לשוקת שבורה. מצד אחד הלוגיקה, יש ארגז הכלים הלוגי וארגז הכלים המדעי אמפירי, הלוגי פילוסופי והמדעי אמפירי. הארגז הכלים הלוגי פילוסופי לא יכול לתת לנו את ה- לעשות לנו את העבודה. כי הנחות היסוד תמיד לא מוכחות, ומהנחות היסוד לא תוכל לגזור מסקנה. ולכן זה שאתה חושב מחשבות בראש שלך אין לזה שום אינדיקציה שזה באמת נכון לגבי מה שקורה בעולם. אתה יש לך איזשהו טיעון פילוסופי לזה שיש אלוקים. אוקיי, זה אומר שאיך שאתה בנוי מוביל אותך למסקנה שיש אלוקים. אבל מי אמר שבאמת יש אלוקים? במציאות, כן, רואים את ה- זו אותה שאלה. וכמובן בארגז הכלים המדעי, בארגז הכלים התצפיתי, גם אי אפשר להגיע אליו, כי אין דרך לצפות, כן, מדעית, בקדוש ברוך הוא, באלוקים. אז זה בעצם אומר שאין שום ארגז כלים שיכול לעשות לנו את העבודה, שיכול לקחת אותנו לאמונה. בעקבות המהלך שעשיתי אחרי הנקודת השוקת השבורה ההיא, שלושת דרכי ההתבגרות, שלושת השלבים, ואחר כך שלושת הצורות של להתבגר פונדמנטליזם, ספקנות וסינתטיות, עכשיו פתאום אנחנו מגלים שהשוקת השבורה הזאת בעצם גם המדע עומד לפתחה, לא רק האמונה. כי גם במדע תמיד אפשר לשאול אותך מי אמר לך תוכיח, יש לך הוכחה? במדע אין הוכחות. מדע לכל היותר יש אישושים. אין הוכחות. אז אם אתה לא מקבל דבר שאין לך הוכחה עבורו, כן, אז כמו הנער אתה בעצם נהיה מתבגר ספקן, אז אתה גם את המדע לא אמור לקבל. שום דבר אתה לא אמור לקבל. אז בסופו של דבר הספקנות הזאת היא לא ספקנות ביחס לאלוקים, היא ספקנות ביחס לכל דבר ואולי כל דבר שלא ראית באופן ישיר. אם אני מוכן לוותר לו על זה שמה שרואים באופן ישיר זה כן וודאי. כי גם על זה אפשר היה להתווכח, מי אמר? יש אנשים שגם רואים פאטה מורגנה, בסדר? גם התצפיות הישירות שלנו אי אפשר להגיד שיש פה וודאות. יכול להיות שהמוח שלנו מתעתע בנו, הכל יכול להיות, שד מתעתע של דקארט. אבל אפילו אם נגיד שאני מקבל את זה, מדע הוא לא תוצאה של תצפיות ישירות. אף אחד לא יכול להגיד שהוא ראה שכל עצם בעל מסה מושך עצם בעל מסה אחר. אף אחד לא ראה את זה. מה שראית זה כמה דוגמאות מסוימות. איך תדע שזה חוק כללי, שזה נכון לכל סוגי העצמים בכל מקום? הכללה, אתה עושה מן איזשהו מהלך מחשבתי. מהלך מחשבתי זה האחריות שלך שלכם, כי ככה אתה בנוי. אבל מי אמר שזה נכון לגבי מה שקורה בעולם? ולכן המתקפה הזאת שתוקפת את הדרכים לאמונה בעצם תוקפת גם את הדרכים לחוקים המדעיים, למחקר המדעי, בדיוק באותה צורה. ולכן השוקת השבורה הזאת היא הרבה יותר רחבה מאשר השוקת השבורה של האמונה. ובעניין הזה באמת זה מחזיר אותי בקצרה, אני לא אכנס לזה ממש בפרטים פה, אבל בקצרה זאת בעצם הנקודה שבה פילוסופיה של המדע עמדה אחרי יום. אחרי יום הטענה הייתה שהכלים היסודיים ביותר של המדע, הווה אומר האינדוקציה והסיבתיות האינדוקציה, הניסיון ללמוד ממקרים שראית חוק כללי או ממה שהיה בעבר אתה לומד שכך גם יהיה בעתיד, או כך גם יהיה במקומות אחרים. הניסוח הנכון יותר לאינדוקציה זה לא מהעבר לעתיד אלא מהמקרים שראיתי למקרים שלא ראיתי. בין אם הם היו כבר ובין אם הם יהיו בעתיד, זה לא משנה, מקרים שלא ראיתי. אז עקרון האינדוקציה ועקרון הסיבתיות, שלכל דבר יש סיבה ושבכלל יש יחסים סיבתיים בין אירועים, אלה עמדו במוקד המתקפה הספקנית של יום. והמתקפה שלו בדיוק הייתה זאת. יש לך הוכחה לכך שהאינדוקציה עובדת? מי אמר לך שמה שעבד במקרים שראית הוא חוק כללי, הוא עובד תמיד? אולי ראית מקרים מסוימים ובמקרים אחרים זה לא יעבוד. ולגבי סיבתיות אותו דבר, יום שאל איך אתה מייחס קשר סיבתי לצמדי אירועים? כן, האם אתה רואה שאתה מכניס עץ לתוך האש והעץ נשרף. אוקיי, מי אמר שהאש גרמה לזה שהעץ יישרף? כל מה שראית זה שהכנסת את זה לאש ואחרי זה העץ נשרף, אבל לא ראית שבגלל האש העץ נשרף. זאת מסקנה שלך. כי אתה רואה שאם אתה זורק אותו לים אז הוא לא נשרף, אם אתה זורק אותו לאש אז הוא נשרף. בסדר, מי אמר? אולי זה מקרה? אולי הוא נשרף בכל רגע זוגי ובים זרקת ברגע אי-זוגי ולאש זרקת ברגע זוגי ולכן הוא נשרף. אף פעם לא יכול באמת לדעת בוודאות את המסקנה המדעית שלך. ולכן המתקפות האלה מכוחו של הרצון לוודאות תוקפות גם את המדע ולא רק את האמונה. ובמובן הזה אני חושב ש- שהאמונה והמדע נמצאות באותה סירה. למרות שהרבה פעמים מציירים אותם כשני יריבים, כן כשני אויבים, אבל הם באותה סירה. זאת אומרת מי שתוקף את האמונה בעצם תוקף גם את המדע. וזה אגב אחת הנקודות היסודיות שהספקטיקנים לא מבינים. כי הספקטיקנים תוקפים את האמונה בשם המדע, לא טיעונים ספציפיים של האמונה, הם תוקפים את עצם האמונה, הם תוקפים את זה שאתה מחזיק בעמדות שהמדע לא יכול להוביל אותך אליהן. זאת התקיפה הסקפטית המהותית. ואני אומר שאתה גם מי שמחזיק בעמדות מדעיות מחזיק בעמדות שהמדע לא יכול להוביל אותך אליהן, כי גם שם עובד השכל הישר שלי, ההיגיון האפריורי שלי ולא רק התצפית. התצפית זה חלק די קטן מהמדע. החוקים המדעיים הם תמיד תוצאה של הכללות שאני עושה על בסיס התצפיות, תהליכים מחשבתיים, אלימינציה, התער של אוקאם, שכל ישר, המון המון היגיון יומיומי, היגיון בריא. ולכן כשאתה תוקף את זה ולא מקבל את המסקנות של זה, בעצם לא אמור גם לקבל את המסקנות של המדע.
[Speaker B] כי יש אנשים שאומרים שהתפוח נופל מפני שהקדוש ברוך הוא גוזר על זה.
[הרב מיכאל אברהם] כן, נכון.
[Speaker B] שאין חוקים, שכל דבר שקורה, עלה נופל בגלל שהשם גזר.
[הרב מיכאל אברהם] יש כאלה שלומדים את זה מהרמב"ן בסוף פרשת בא. שאין אדם חלק בתורת משה אלא אם יאמין שכל מקרינו אינם אלא ניסים. זאת אומרת שהכל ניסים. ומי שמעיין ברמב"ן טוב אז יראה שהוא לא אומר את זה, אבל גם אם הוא היה אומר את זה אני לא מסכים איתו. זאת אומרת זה לא אני כן חושב שיש חוקי טבע והדברים סך הכל מתנהלים בצורה של בצורה די…
[Speaker B] הבעל שם טוב.
[הרב מיכאל אברהם] הבעל שם טוב הרבה יותר קל לי לא להסכים. טוב, בכל אופן לענייננו הנקודה היא שבאמת המתקפה הזאת היא מתקפה שיש בה ממש. מי אמר לך? מי אמר לך שמה שראית בדוגמאות האלה הוא נכון כחוק כללי? ופה זה כבר שאלה שבאמת גם אם אני נוטה לא לקבל את מה שהספקן אומר, אני עדיין חייב לעצמי איזשהו דין וחשבון. על מה אני מסתמך? מה יכול באמת לבסס תפיסה כזאת? ובתולדות הפילוסופיה יש ספר של הוגו ברגמן שהיה כן פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית והוא כתב ספר שנקרא מבוא לתורת ההכרה. ובפרק התשיעי של הספר הזה שזה נקרא, כן זה עברית קצת ארכאית, אז זה נקרא השכלנות של העולם, ההתאמה של העולם לשכל שלנו. אז הוא מעלה כל מיני ניסיונות לאורך ההיסטוריה של הפילוסופיה איך פילוסופים ניסו לענות על השאלה הזאת. הניסיון האחרון והכי משכנע יחסית היה ניסיון של קאנט, אבל הוא בסופו של דבר מגיע למסקנה שאין לזה תשובה. לא ניתנה בתולדות הפילוסופיה לא ניתנה תשובה סבירה לשאלה הזאת. מה היה הפתרון של קאנט? אני אתמקד רק בו כי הוא החשוב לענייננו, אני גם לא מסכים אליו, אבל אני חושב שהוא פתח פתח מאוד חשוב לקראת הגרסה שאני מאמין בה ואני אגיד לכם אותה עוד רגע. קאנט בעצם ניסה לתאר את הבעיות של יום בצורה כללית יותר. ומה שהוא אמר זה ככה, בלי להיכנס למינוח של קאנט סינתטי וסינתטי אנליטי ואפריורי ואפוסטריורי וכל הפטנטים שלו. אני אנסח את זה בצורה פשוטה. קאנט בעצם אמר ככה, יש לנו שני ארגזי כלים, ארגז של חשיבה וארגז של הכרה. מה שמקביל לשני ארגזי הכלים שתיארתי קודם פילוסופיה ולוגיקה זה ארגז החשיבה, והכרה כתצפית זה ארגז הכלים המדעי. אומר קאנט חוקי המדע או כל משפט מעניין שאנחנו חושבים עליו הוא לא יכול לצאת מאף אחד משני ארגזי הכלים האלה. בגלל שארגז הכלים המחשבתי בסך הכל משקף את איך שאני בנוי. אם אני מסיק מסקנות באמצעות המחשבה שלי על העולם, אין שום סיבה בעולם לקבל שזה נכון. זה שהמחשבה שלי בנויה באופן מסוים, האם זה אומר שכך גם העולם מתנהל? כך המחשבה שלי בנויה. לכן באים האמפיריציסטים ואומרים מה פתאום אנחנו חייבים להיצמד לתצפית. כי החשיבה שלנו היא בסך הכל פונקציה של איך שאנחנו בנויים. אין לנו שום ערובה לזה שאנחנו בנויים באופן שייתן לנו את המסקנה שבאמת נכונה גם בעולם עצמו. זה בעצם מה שעומד מאחורי זה הטענה הספקנית. אומרים צריך להיצמד למציאות, כן הספקטיקנים לתצפית המדעית. אבל החשיבה. ועכשיו אנחנו מגלים שגם התצפית המדעית לא באמת עושה לנו את העבודה, כי היא נותנת לנו עובדות פרטיקולריות. ראיתי שהטלפון הזה, אם אני עוזב אותו, הוא נופל למטה, אבל לא ראיתי שכל הגופים בעלי המסה נופלים למטה. לכן התצפית המדעית לא נותנת לי את החוק המדעי הכללי, היא נותנת לי מקרים מסוימים שבהם צפיתי. ואיך אני מגיע לחוק הכללי? באמצעות המחשבה שלי, אני עושה הכללה. הכללה זה לא הליך תצפיתי, הכללה זה הליך מחשבתי. זה שייך לארגז הכלים המחשבתי, לא לארגז הכלים ההכרתי. ולכן אומר קאנט, בעצם הפלונטר שבו אנחנו נמצאים, או השוקת השבורה שמולה אנחנו עומדים, היא תוקפת גם את המדע ולא רק את האמונה. ההצעה שלו הייתה הבאה. כשאני מדבר על העולם, נגיד שאני מנסח משפט מדעי על העולם, כל העצמים בעלי המסה נופלים לכדור הארץ, או נמשכים זה לזה. אז הוא אומר, אני בעצם לא מדבר על העולם כפי שהוא, אלא אני מדבר על העולם כפי שאני רואה אותו, נואומנה מול פנומנה. נואומנה זה העולם כשלעצמו, והפנומנה זה העולם כפי שאני תופס אותו. אז ברור שכל מה שאני קורא עובדות מדעיות, זה לא באמת דברים שקורים בעולם, זה דברים שקורים בעולם כפי שאני חווה אותם, נכון? כי כשאני רואה גוף שנופל לכדור הארץ, זה לא… אני לא יודע אם הגוף נופל לכדור הארץ, מה שאני יודע זה שאצלי בהכרה יש תמונה של גוף שנופל לכדור הארץ. נכון? זה בעצם מה שאני יודע, אני לא יכול לדעת מה קורה בעולם עצמו. אז אומר קאנט, אם כך, אז גם העובדות שעליהן אני דן, שבהן עוסק המדע, הן לא עובדות בעולם עצמו, הן עובדות שנמצאות בתוך ההכרה שלנו פנימה. ואם זה כך, אז זה כבר לא מופרך שכלי מחשבתי שגם הם נמצאים בתוכי פנימה יוכלו להבין את החוקים המדעיים הכלליים. כי החוקים המדעיים הכלליים הם לא חוקים ששולטים על העולם, אלא הם חוקים ששולטים על האופן שבו אני תופס את העולם. תמיד אני גם נמצא בתוך המשחק הזה, זה לא העולם במובן אובייקטיבי. וכיוון שכך, אז אומר קאנט, אז אין פלא שהתהליכים מחשבתיים כמו הכללה, או סיבתיות, או הנחות מסוימות שאנחנו מביאים איתנו מהבית, אנחנו משתמשים בהם כדי לפענח את מה שקורה בעולם. כי זה לא באמת עיסוק במה שקורה בעולם, אלא זה עיסוק בתמונה שנוצרת אצלי בהכרה כשאני מסתכל על העולם.
[Speaker D] מה המשקל שצריך לתת לזה שבעצם כמעט כל האנשים חושבים ככה בעולם? האם למשמעות הזאת של כמות כזו של אנשים שחושבים יש כבר השפעה על האיכות? זאת טענה מעניינת.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, זאת טענה מעניינת, עד כמה שאני יודע זאת טענה מאוד מאוד רווחת בדיון סביב קאנט. כי קאנט בעצם עושה פה קפיצה מהמישור הסובייקטיבי למישור הבין-סובייקטיבי. יש הבדל בין אובייקטיבי, סובייקטיבי ובין-סובייקטיבי. בין-סובייקטיבי פירוש הדבר זה משהו שנכון בסובייקטיביות של כל האנשים, לא רק שלי אישית. והשאלה שואלים על קאנט, אתה מצמצם אותנו מהאובייקטיבי אל הסובייקטיבי, אבל איך אתה עובר לבין-סובייקטיבי? זאת אומרת, איך אתה מסביר את זה שאצל כל האנשים הסובייקטיביות עובדת באותה צורה? אז עלו כל מיני תשובות בעניין הזה, אז אולי כולנו בנויים באותה צורה, אבולוציה, שעוד לא הייתה בזמנו כמובן, או כל מיני דברים מן הסוג הזה. קאנט עצמו, עד כמה שאני יודע, אני לא מומחה גדול למשנתו, אבל עד כמה שאני יודע קאנט עצמו לא התייחס לקפיצה הזאת. הוא הניח כדבר מובן מאליו שכשמר על הסובייקטיביות, הכוונה לסובייקטיביות של כולנו. כולנו חושבים אותו דבר. אבל זה בעצמו טעון הסבר, איך זה קרה אם זה לא באמת מתאים למשהו אובייקטיבי? אז איך זה קורה? נכון. בכל אופן, אבל לענייננו, מה שאני… עוד פעם, המטרה שלי זה לא משנתו של קאנט, אלא להגיע בסוף למושג אמונה. מה שאני רוצה בעצם לומר זה את הטענה הבאה, אני חושב שקאנט לא צודק. מהרבה סיבות, אחת מהן למשל זה שאני לא רואה שום סיבה בעולם להניח שהמגבלות המחשבתיות שלי יתאימו למגבלות ההכרתיות שלי. אם נניח שבעולם החוק השני האמיתי של ניוטון הוא שהכוח פרופורציונלי לתאוצה בריבוע, לא לתאוצה כמו שניוטון קבע אלא לתאוצה בריבוע, אך אנחנו בגלל מגבלות ההכרה שלנו לא מצליחים לראות עצמים שנעים לפי החוק הזה, אנחנו רואים רק עצמים שנעים לפי החוק אף שווה לאם איי, הכוח פרופורציונלי לתאוצה. זה בעצם נגיד איזושהי השלכה פשטנית קצת של מה שאומר קאנט. עכשיו אני אומר, למה להניח ש… מגבלות ההכרה שלנו מתאימות לאילוצי המחשבה. נגיד המחשבה שלנו הובילה אותנו להכללה של אף שווה לאם איי, אבל למה אני לא יכול לראות גוף כזה שנע בתאוצה שהריבוע שלה פרופורציוני לכוח? מה, יש איזשהו מחסום בעיניים? כשיש גוף כזה שעובר לי מול העיניים, אני לא אוכל לראות אותו? למה אני לא אוכל לראות אותו? יש לו תאוצה של חמישה מטר לשנייה בריבוע, אם הכוח שפועל עליו הוא כזה, אני אראה אותו, אבל אם הכוח שפועל עליו אחרת, אז אני פשוט לא אראה את הגוף? זה לא פחות מיסטי מהבעיה שאותה באת להסביר. וההסבר שלך של קאנט הוא הסבר שטעון בעצמו הסבר לא פחות ממה שהוא בא להסביר. אז אני לא רואה מה הוא מרוויח פה. זה לא משכנע. אני רוצה לקחת את הניתוח של קאנט, שבאמת עשיתי אותו פה בקליפת אגוז, ולנסח אותו קצת שונה. ואני חושב שזה הדרך היחידה לענות על השאלה הזאת. אין דרך אחרת. אין בכל תולדות הפילוסופיה. זה נקודה חשובה, כי יש לאנשים איזושהי תדמית כזאת שבפילוסופיה יש הרבה דעות ואף פעם אין דרך להכריע. לך תדע אם זה צודק או הוא צודק, אז מה הטעם להתעסק עם זה? השאלה הזאת למשל היא שאלה נהדרת במובן הזה, כי אפשר לראות שאין שום אף אחת מכל התשובות שניתנו לאורך ההיסטוריה לא מחזיקה מים. ולכן המסקנה שעולה מכאן היא מסקנה אחת. והנה האופן שלנו ללמוד מפילוסופיה. הנה דוגמה נהדרת לעניין הזה, איך אפשר כן ללמוד משהו מפילוסופיה ולהגיע למסקנות. ואני רוצה לטעון את הטענה הבאה. בעצם מה שקאנט הניח כשהוא נתקע בפלונטר הזה, או איך שהוא ניסח את הפלונטר של יום, הוא אומר יש לנו שני ארגזי כלים, הארגז ההכרתי, מדעי, תצפיתי, והארגז המחשבתי, הלוגי פילוסופי. ואו שאתה משתמש בזה או בזה, אבל אף אחד משניהם לא באמת יכול לתת לך את חוקי המדע ולכן אתה בבעיה. ואני טוען שהתיאור הדיכוטומי הזה הוא שורש הבעיה. מה שאני בעצם רוצה לטעון זה שיש איזשהו חלק בחשיבה שלנו שהוא בעצם לא חשיבתי. הוא לא נעשה בתוך הראש שלנו פנימה, אלא הוא חלק הכרתי. מה שאני רוצה בעצם לטעון זה שמה שאנחנו קוראים חשיבה הוא לא חשיבה נטו. יש בו מימדים ששייכים לארגז הכלים השני, להכרה. אתן לכם דוגמה. נגיד שראיתי כמה גופים בעלי מאסה והם כולם נפלו לכדור הארץ. עשיתי הכללה והגעתי למסקנה שיש חוק גרביטציה, שכל הגופים בעלי המאסה נופלים לכדור הארץ. אז זה תוקפים, מי אמר לך? הכללה זה הליך מחשבתי. הליך מחשבתי זה בתוכך פנימה. מי אמר שזה מתאים למה שקורה בעולם? והתצפיות הרי לא נתנו לך את החוק הכללי, הם נתנו לך רק את העובדות הפרטיקולריות שבהן צפית. זה המתקפה. התשובה היחידה שאפשר לתת לזה היא שאני רואה את חוק הגרביטציה. אני רואה אותו באופן ישיר. אני רואה שיש חוק כללי כזה שכל הגופים בעלי המאסה נופלים לכדור הארץ. עכשיו כמובן המונח רואה פה הוא מבלבל. אני לא רואה את זה בעיניים. אני רואה את זה עם השכל. זה סוג אחר של ראייה, אבל מה שאני רוצה לטעון זה שהדבר הזה הוא לא מחשבה צרופה, הוא לא דבר שקורה רק איזה הליכים חישוביים בתוך המוח שלי. כן, המחשבה, מה הרי מה הוא המובחן בין מחשבה לבין הכרה? הכרה זה אינטראקציה שלי עם העולם, נכון? אני מסתכל על העולם ושואב ממנו מידע. אני עושה אינטראקציה עם העולם. המחשבה נעשית בתוכי פנימה, לא קשורה לעולם. אני עושה עיבוד של המידע והכללות ועושה מחשבות בתוך הראש שלי פנימה בלי קשר לעולם. ועל זה שואלים, רגע, אז אם המחשבה נותנת לך את חוקי הטבע, אז איך אתה יכול להניח שזה באמת נכון שבעולם אלה חוקי הטבע הנכונים? הרי זה מחשבה. המחשבה שלך זה פשוט פונקציה של איך שאתה בנוי. איך אתה יכול לדעת שזה באמת מה שקורה בעולם? כן, כמו שמארק טוויין אמר, העולם לא חייב לך כלום, הוא היה פה לפניך. זאת אומרת, זה שאתה חושב בצורה מסוימת זה לא אומר שגם העולם מתנהג באופן כזה. התשובה שלי, זה לא, ההכללה המדעית היא לא הליך מחשבתי. היא תוצאה של תצפית. כשאני מסתכל על המקרים האלה שגופים נפלו לכדור הארץ, אני פשוט רואה בעיני השכל שבאמת מה שעשה את זה זה היותם בעלי מאסה. או במילים אחרות שיש חוק כללי שכל גוף בעל מאסה נופל לכדור הארץ. אני פשוט רואה את זה. זה לא חשיבה, זאת הכרה. אבל זה לא הכרה בחושים. זה הכרה עם השכל. השכל משמש פה בפונקציה ששייכת לעולם ההכרה ולא לעולם החשיבה. זאת בעצם הטענה. אני עשיתי את זה קצת בקצרה, אני מקווה שזה יצא מספיק ברור גם ככה כי היה צריך להיכנס לתוך קאנט וקצת לחפור. האם מה שאתה טוען עכשיו, כן,
[Speaker D] האם מה שאתה טוען עכשיו לא יוצר מצב שבעצם הפכת את הסובייקטיבי לאובייקטיבי? יש מצב מסוים שבו מסובייקטיביות אני יכול להגיע לאובייקטיביות?
[הרב מיכאל אברהם] זה בדיוק מה שאני טוען. הגדרה מצוינת. זה בדיוק מה שאני טוען. אני טוען שזה לא עניין שקורה בתוך הראש שלי פנימה, זה לא עניין סובייקטיבי. זה אינטראקציה עם העולם כמו שאני עושה בתצפית מדעית. רק פה האינטראקציה לא נעשית עם החושים, שמיעה, ראייה, מישוש וכדומה, אלא יש לשכל איזשהו כוח, שהוא כוח מכיר, לא כוח חושב. הוא כוח שמצליח לתפוס דברים בעולם. וכאן צריך להבין שיש לנו שתי אופציות בלבד. מי שמקבל את זה יכול ללכת עם המדע ולהאמין בו, להאמין בו לא בצורה דוגמטית כמובן. מי שלא מקבל את זה צריך להישאר ספקן, גם בקשר למדע, לא רק בקשר לאמונה. אוקיי, אני לא יכול עם הצ'אטים באמצע, אז תסלחו לי שאני לא עונה. בסוף השיעור, או שמי שיש לו שאלה דחופה יכול להתפרץ באמצע, בסוף השיעור יש מקום, אפשר לענות על שאלות ביותר בניחותא. אז הנקודה היא שאין דרך שלישית. זאת אומרת, אתה יכול להיות או ספקן, או אם אתה בוגר סינתטי, אתה חייב לקבל את זה שלמוח שלנו יש איזשהו כוח, איזושהי יכולת כושר, כושר מכיר, לא כושר חושב, כושר אובייקטיבי ולא סובייקטיבי. אחרת אין מדע. עכשיו אתה יכול להגיד, אוקיי, אין לזה הצדקה, זה נשמע לי מיסטיקה, אבל אז דע לך, אז גם המדע הוא מיסטיקה, אז תוותר גם על המדע. זאת אומרת, אם אתה מקבל את זה, אז אתה יכול להחזיק במדע, ואני חושב שזה לא מיסטיקה, זה חלק מהיכולות הקוגניטיביות שלנו. ולכן אין פה שום דבר מיסטי, זה בסך הכל לא החלק הלוגי של החשיבה, אלא זה חלק שאני קורא לו עכשיו אני אתן לו כבר את השם, זה החלק שנקרא אינטואיציה. האינטואיציה זה בעצם איזושהי יכולת שלנו לתפוס משהו במציאות לא דרך החושים. זה נקרא אינטואיציה. אתם יודעים לפעמים בישיבות קוראים לזה טביעות עינא של תלמיד חכם. כן, אתם יודעים הגמרא באלו מציאות אומרת שמחזירים אבידה לתלמיד חכם בטביעות עין. הוא לא צריך לתת סימנים, מספיק שהוא אומר אני רואה את החפץ הזה, זה החפץ שלי, אני מזהה אותו. אוקיי. עכשיו, בדרך כלל אומרים שיש טביעות עין כזאת יש רק לתלמידי חכמים, זאת טעות כמובן. הגמרא להיפך, היא אומרת שרק לתלמידי חכמים מחזירים בטביעות עין כי תלמיד חכם לא חשוד לשקר. לא בגלל שרק לו יש טביעות עינא, הפוך, מהגמרא שם יוצא שלכל אדם יש טביעות עין, לא רק לתלמיד חכם. אדם אחר יכול להיות שהוא משקר לך, אתה לא יכול לדעת. תלמיד חכם מוחזק שלא משקר, לכן מחזירים לו בטביעות עין. אבל לענייננו, לכל אדם יש טביעות עין. עכשיו מה זה הטביעות עין הזה? הטביעות עין הזה זה אחת משתיים, או שיש איזה סימנים קטנים שהוא לא מצליח לנסח אותם, לתמלל אותם, כן, להגיד אותם במילים, או שיש לו איזושהי יכולת לתפוס שזה החפץ שלו לא דרך סימנים חיצוניים. לא יודע, הוא פשוט רואה שזה זה. אפשר להגיד ככה או ככה, אני לא יודע. אבל נדמה לי שבהחלט יכול להיות, תשמעו, יש לנו לפעמים איזה תחושות של מישהו שעומד מאחורינו. איך אנחנו חשים בזה? יש אינטואיציות כאלה שאנשים תופסים דברים לא דרך חושים, אבל אחרי זה כשתסתכל, אתה תראה שזה באמת נכון. הם תפסו משהו נכון, זה לא עניין סובייקטיבי. תסתובב אחורה ואתה תראה באמת מישהו עומד מאחוריך. זה אומר שיש לנו בעצם איזשהו סוג של יכולת שאני אקרא לה עכשיו חשיבה מכירה. וזה בעצם אומר במינוח של קאנט שההבחנה בין ארגז הכלים של החשיבה לארגז הכלים של ההכרה היא לא דיכוטומית. יש איזשהו תחום באמצע שהוא מערב את שניהם. הוא חשיבה מכירה. הוא חשיבה על ידי השכל, הכרה על ידי השכל, לא הכרה על ידי החושים. וזה הדרך היחידה לפתור את הבעיה שהציבו יום וקאנט. אין מוצא אחר. גם לדרך הזאת אני מצאתי שלושה בתי אב. בית אב הקדום יותר זה הרמב"ם. הרמב"ם בתחילת מורה נבוכים מדבר על מה שנקרא עיני השכל. עכשיו תשימו לב, עיני השכל זה ביטוי אוקסימורוני. כי עיניים שייכות לפרספציה, לתחושה, להכרה, לתפיסה, והשכל שייך לחשיבה. ואז זה נקרא עיני השכל. הרמב"ם מבחין שמה בין חזה לבין הביט, כן, יש דברים שאותם רואים בעיני השכל. גם בלשון המקרא יש ביטויים שמוקדשים לראייה בעיני השכל, לא לראייה בעיניים. ואז מה זה? מה זה הדבר הזה? אני רוצה לטעון שהוא לוקח ביטוי מהעולם של ההכרה, זה העיניים, וביטוי מהעולם של החשיבה שזה השכל, ומחבר אותם ביחד. שזה בעצם מה שנקרא אצלי חשיבה מכירה. האינטואיציה שלנו. בית אב שני לדבר הזה זה הוסרל, אדמונד הוסרל, פילוסוף במאה העשרים, פילוסוף ידוע במאה העשרים, בעל התפיסה שמכונה פנומנולוגיה. והוא באמת מדבר על ראייה אידיטית. והוא שואל את עצמו איך אנחנו מגיעים לאידיאות של אפלטון. הוא אומר אנחנו רואים אותם, לא רואים בעיניים. אנחנו מבינים את האידיאה מתוך הדוגמאות הספציפיות שבהן צפינו. אנחנו רואים את החוק הכללי דרך הדוגמאות הפרטיות שאותן אנחנו רואים בעיניים. הוא הכי קרוב לניסוח שאני הצגתי קודם. והבית אב השלישי זה הרב הנזיר. הרב הנזיר כשהוא מדבר על קול הנבואה, ההיגיון העברי השמעי. כן, אז הוא מדבר על, הוא מנגיד שם בין ההיגיון השמעי, שזה בעיניו ההיגיון העברי התלמודי הנבואי, לבין ההיגיון היווני החזותי. עכשיו, גם חזותי וגם שמעי זה מושגים ששייכים לעולם הפרספציה, לעולם ההכרה, נכון? לשמוע ולראות. ראובן ושמעון אגב, ראובן זה ראייה ושמעון זה שמיעה. זה כבר ר' צדוק מדבר. אז הראייה והשמיעה הם שייכים לעולם של הפרספציה. ההיגיון שייך לעולם של הקוגניציה, כן, לעולם של החשיבה. עוד פעם ההצמדה הזאת של היגיון שמעי או היגיון חזותי, זה בעצם הצמדה של מושג מהפרספציה עם מושג מהקוגניציה. או במילים אחרות, גם זה אני חושב בא לבטא את העובדה שיש לנו חשיבה מכירה. יש איזושהי קטגוריה כזאת, איזה יכולת אנושית שנקראת חשיבה מכירה. עכשיו אני רוצה להבהיר קצת יותר למה בדיוק הכוונה בעניין הזה. כשאנחנו, אתן לכם דוגמה. נגיד שיש מישהו שיושב על בעיה מתמטית מסובכת והוא יושב על זה כבר חודשיים ולא מצליח לפתור את המשוואה. בא אליו מישהו, מסתכל ככה על הדף שהוא יושב מעליו, אומר לו הפתרון זה זה, אי בחזקת קיי סינוס איקס. זה הפתרון. בסדר, לא משנה איזה משוואה וזה הפתרון שלה. טוב, הבן אדם מציב את זה במשוואה והוא רואה כן, זה בדיוק הפתרון. הוא שואל את הבחור השני, אומר לו תגיד לי מה, בחייך, תשמע, אני חודשיים כבר עובד על זה. איך הצלחת תוך רגע לראות שזה הפתרון? אז הוא אומר לא יודע, הייתה לי תחושה כזאת, היה לי רגש שזה הפתרון. האם לדבר כזה נכון לקרוא רגש? רגש זו אמוציה סובייקטיבית. אני אוהב מישהו, שונא ממישהו, מפחד ממישהו או ממשהו. זה עניין סובייקטיבי. כאן הרי אני יכול להעמיד את זה למבחן. הוא נתן, הרגש במירכאות שלו נתן פתרון שאני יכול לבדוק אותו. הפתרון הזה עובד. זה הפתרון הנכון. זאת אומרת שהדבר הזה, למרות שהרבה אנשים קוראים לו רגש או תחושה, הוא בעצם לא רגש ולא תחושה, אלא זה כושר קוגניטיבי. הגאון המתמטי יכול לתת לך את הפתרון ישיר ולא עם חישוב של חצי שנה כמו שאתה צריך לעשות כדי להגיע לפתרון. ועדיין אתם תגיעו לאותו פתרון. מה זה אומר? זה אומר שיש לו איזושהי יכולת להסתכל במשוואה ולראות במירכאות, לא בעיניים, לראות עם השכל שלו שזה הפתרון. הוא לא צריך לעשות את החישוב. הוא יודע ישר שזה הפתרון. אבל שימו לב, הוא יודע שזה הפתרון, לא שהוא חש או מרגיש שזה הפתרון. כי אני מרגיש אהבה או מרגיש פחד. אבל אהבה או פחד זה רגשות סובייקטיביים, הם לא אומרים כלום על העולם. אין דרך לבדוק אם זה נכון או לא נכון, כי זה לא טוען שום טענה שצריכה להיות נכונה או לא נכונה. פה הוא טוען טענה. הוא אומר הפתרון של המשוואה הזאת זה זה. תבדוק אותי. אם הטענה הזאת נכונה, מה זה אומר? שהיה לו איזשהו יכולת להכיר את העובדה על העולם באמצעים חשיבתיים. הוא לא עשה את החישוב, הוא לא בדק בעיניים, הוא פשוט ראה, ראה כמובן בעיני השכל, שזה הפתרון. זאת דוגמה למה שאני מכנה אינטואיציה. אינטואיציה היא בעצם הכושר המכיר של החשיבה שלנו. החשיבה המכירה. עכשיו אני רוצה לחזור לאוסף הבעיות, אוסף הבעיות שדיברתי עליהם, דיברתי עליהם קודם. הטענה היא בעצם, הרי אנחנו שאלנו על מה מבוססות הנחות היסוד של הטיעון הלוגי או הפילוסופי? הרי המסקנה יש לה הוכחה על בסיס הנחות היסוד. אבל הנחות היסוד אין הוכחה. אז שואל הספקן: אז למה אתה מקבל אותן? מי אמר לך שזה נכון? התשובה שאני נותן: בגלל שיש לי אינטואיציה שזה נכון. מה שאנחנו קוראים שכל ישר, קומון וויזדום, איך שלא תקראו לזה, זה אינטואיציה. יש לי איזושהי הבנה בלתי אמצעית שאומרת לי זה נכון. לא שכך בא לי, לא שבנוי בתוכי, מוטמע בתוכי, אלא יש לי כושר קוגניטיבי כזה, אני רואה שככה זה נכון. זה הבסיס שלי לאקסיומות. עכשיו, יכול אדם לא לקבל את זה ולהישאר ספקן. אבל מי שלא ספקן חייב לקבל את זה. צריך להבין, אין אופציה שלישית. או שאתה ספקן, או שאתה מקבל את המיסטיקה הזאת. זהו, אין אין דרך שלישית. אין דרך אחרת לבסס את התפיסה הסינתטית, לא ספקנית. ולכן בעצם, מה שאני רוצה לטעון זה שבבסיס כל משנה פילוסופית, בבסיס כל תיאוריה מדעית, בבסיס כל עמדה ערכית, בבסיס כל דבר מעניין עלי אדמות, להבדיל מעובדות פרטיקולריות שבהן צפיתי, כל אמירה מופשטת, כללית, שלא יכול לצפות בה באופן ישיר, עומדת האינטואיציה. וכשאני מדבר על אמונה באלוקים, בעצם אני חושב שהמושג אמונה שכל כך מבלבל את האנשים הוא השם היהודי לאינטואיציה. אינטואיציה זה אמונה. זאת הכוונה. יכול לבוא בן אדם, ועל זה נדבר בהמשך, יכול לבוא בן אדם ולהגיד אני מאמין באלוקים כי יש לי אינטואיציה שיש אלוקים. שואלים אותו הספקנים אבל לא ראית שום דבר, זה לא תצפיתי, זה לא נכון, אבל יש לי אינטואיציה שיש אלוקים. אבל מה זאת אומרת? אז תחליט, צפית בו? לא. אז זה לא מדעי. חשבת על זה? חשבת כי ככה אתה בנוי? כי יש בכוחך את הגן של האמונה? מה שמוטבע בתוכך שגורם לך להיות אדם מאמין? אבל זה אין לך באמת בסיס אמיתי לחשוב שבאמת יש אלוקים, שבעולם עצמו יש אלוקים. התשובה שלי לא נכון. זה חשיבה מכירה. זאת אינטואיציה. יש לי אינטואיציה שיש אלוקים. אני אפרט את זה יותר, זה לא כל כך פשוט כמו שזה נשמע, אבל לשמה אני חותר. ומה שאני בעצם רוצה לומר זה שאני רוצה לחדד, וזה הדבר החשוב שעולה מכל המהלך הזה. אמונה היא לא קשורה בכלל לאלוקים או לתיאולוגיה. אמונה זה כושר קוגניטיבי. אחד הקשרים הקוגניטיביים שיש לאדם. יש לאדם את החושים שבהם הוא צופה בעובדות פרטיקולריות. עובדה מסוימת שקורית לי מול העיניים, אני צופה בה ואני יודע אותה. זה החושים. יש לי את הכלי המחשבתי. הכלי המחשבתי מוציא לי מסקנות מתוך הנחות יסוד. כן, זה הלוגיקה. זה עוד כושר קוגניטיבי. ויש כושר קוגניטיבי שלישי, וזה הכושר שמקנה לי את הנחות היסוד עצמן, שעליהן הלוגיקה עובדת ומוציאה מהן מסקנות. הכושר הזה נקרא אמונה. כששואלים אותי למה בין שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד, התשובה שלי כי ככה אני מאמין. אין לי הוכחה. זה לא תצפית. אתה לא יכול לדעת שלא, אולי פספסת, אולי יש עוד קו ישר שעובר בין שתי הנקודות האלה? איך אתה יכול לדעת לומר לי שראית שלא? ראית קו אחד, אבל לא ראית שאין שני. אז איך אתה יודע? כי איכשהו ברור לי שאין שני. זאת חשיבה מכירה. האינטואיציה שלי אומרת שאין שני. זאת אמונה. זאת אותה אמונה בדיוק כמו אמונה באלוקים או כמו אמונה בעקרון הסיבתיות או כמו אמונה בעקרון האינדוקציה. ולכן אני רוצה להרחיב את המושג אמונה מחוץ להקשר הדתי שלו. המושג אמונה הוא התשתית להיגיון האנושי. הוא לא מיסטיקה. לא קשור למיסטיקה בכלל. כל ההיגיון האנושי יושב עליו. המדע יושב עליו. הכול יושב עליו. מי שלא מקבל את הכושר הזה ככושר אמין, מי שלא מקבל את המסקנה של האינטואיציה, אמור לזנוח גם את המדע, גם את הערכים וגם את האמונה. הוא אמור להישאר בספקנות מוחלטת. אולי חוץ מדברים ספציפיים שאותם הוא ראה בעיניים או שמע באוזניים. זהו. רק את הדברים האלה הוא יכול לקבל. וגם על זה אני יכול להקשות, מי אמר לך שהעיניים לא הטעו אותך. אבל גם אם נוותר לו, אז לא משנה, כמעט כל דבר שהוא מאמין בו הוא לא יכול לקבל אותו. ולכן אין בעולם אדם שהוא לא מאמין. זה שטויות. כל השאלה היא רק במה אתה מאמין. ועל זה אפשר להתווכח, האם להאמין באלוקים או לא. אבל מי שיוצא כנגד הכושר הזה עצמו, כושר האמונה, אז הוא מדבר שטויות. או שהוא ספקן גמור ואז הוא יוצא גם נגד המדע. אם הוא עושה את זה בשם המדע אז הוא מדבר שטויות. פשוט לא מבין על מה הוא מדבר. זה לא עניין לוויכוח בכלל, הוא סתם טעות טיפשית. יכול להגיד אני לא מקבל את הטיעונים שיש אלוקים, אין לי אינטואיציה שיש אלוקים. זה בסדר גמור, כל אחד והאינטואיציות שלו. אבל אתה לא יכול להגיד זה שהאינטואיציה אומרת זה לא אומר שום דבר. אם זאת הטענה שלך, כן, יש אנשים שאומרים כן, גם האינטואיציה שלי אומרת שיש אלוקים. אבל אינטואיציה, אז מה אם אינטואיציה. זה משהו שבנוי בתוכי. בסדר, אז מה עם אינטואיציה, גם עקרון הסיבתיות הוא אינטואיציה. גם האקסיומות של הגיאומטריה הן אינטואיציה. הכול אינטואיציה. יש פה נקודה מאוד מאוד חשובה, כי המושג אמונה שכל כך מותקף בהקשר הדתי, אנשים לא שמים לב לזה שהוא בעצם התשתית לחשיבה שלנו בכל מקום, בהקשר המוסרי, בהקשר המדעי, בהקשר המשפטי וגם בהקשר הדתי. בכל מקום. ומי שלא מקבל זה מי שתוקף את הכוח הזה עצמו. עוד פעם, אפשר להתווכח על מה אומרת האינטואיציה. אפשר להתווכח עם טיעונים, ועוד מעט נראה מה טיעונים עושים בהקשר של אינטואיציה, זה עוד מעט בהמשך. אבל אפשר להתווכח כמובן, אני לא אומר שאי אפשר להתווכח עם המסקנה שיש אלוקים. אני רק אומר שאם מישהו מתווכח על עצם השימוש באינטואיציה, לא על אינטואיציה מסוימת שיש אלוקים, אלא על עצם האמינות של המושג אינטואיציה או אמונה, אז הוא בסך הכל ספקן גמור. הוא אמור לזרוק את כל מה שהוא מאמין בו. אני מכיר מעט מאוד אנשים כאלו. הרבה מאוד אנשים שיוצאים נגד האמינות של הכלי הזה שנקרא אמונה או אינטואיציה, ומעט מאוד מתוכם הם ספקנים אמיתיים. זאת אומרת שרובם המוחלט חיים בסתירה.
[Speaker F] טוב, אז קבענו בינתיים שיש…
[Speaker G] אפשר להעיר הערה? לא שומע.
[הרב מיכאל אברהם] אחת אחת, כן.
[Speaker F] אני אומר שקבענו היום שיש עוד חוש נוסף שנקרא אינטואיציה וזה בסדר. אבל עדיין לטעון להשוות בין המדע והאמונה יש בזה בעיה, כי…
[הרב מיכאל אברהם] לא לא, לזה עוד נגיע בהרחבה. אתה מקדים את המאוחר. נגיע עוד בהרחבה לעניין הזה, אני לא עשיתי השוואה. אני רק אמרתי ששניהם מבוססים על הכושר הזה שנקרא אינטואיציה. זהו. מכאן ולהבא יהיו הבדלים ויהיה דמיון, על זה עוד נדבר בהרחבה.
[Speaker F] אז בפעם הבאה, אוקיי.
[Speaker G] אפשר להעיר הערה? כן כן. אני רוצה להגיד קודם כל השיעור הזה היה נפלא היום, אני מאוד מאוד מודה לך. אבל אני רוצה לתת לך עוד מקרה שבו כנראה האינטואיציה משחקת, והיא לא רק שנותנת לך אפשרות לדעת, אלא גם אתה נוקט פעולות בעקבותיה, והפעולות האלה גורמות לך להיות צודק, אתה גם מרוויח מהם כסף לא מעט. וזה עולם השחמט העל, אלופי העולם בשחמט. היום מחשבים יכולים לנתח ניתוח מדוקדק דטרמיניסטי כל מצב על לוח שחמט שיש בו שבעה כלים. לפני 18 שנה ידעו לנתח רק מצבים של שישה כלים. כדי לנתח ניתוח דטרמיניסטי של שבעה כלים, התוכנות האלה משתמשות בדאטה בייס של 20 טרה בייט. אוקיי? עכשיו שחמטאים, שחמטאי על, נתקלים במצבים של יותר משבעה כלים, הם מקבלים החלטות, הם זוכים באליפות העולם, זה מיליוני דולרים. אבל זה…
[הרב מיכאל אברהם] פה בעניין הזה אני דווקא לא כל כך מסכים, אני אגיד לך למה. קודם כל במצב של היום תוכנות שחמט מנצחות את אלופי העולם. כבר עברנו את הנקודה הזאת. וכיוון שכך, זה נכון שהם יכולים לנתח ניתוח מלא רק מצבים של שבעה, כנראה אם אתה אומר, אני לא מכיר, רק מצבים של שבעה כלים. אבל בניתוח חלקי או כמה צעדים קדימה, לא עד הסוף, הם יכולים לעשות את זה גם ללוח מלא, והם עושים את זה יותר טוב משחקן אנושי נכון להיום. תוכנות של היום של ארטיפישל אינטליג'נס כבר עושות את זה. ולכן אני לא בטוח שזאת תהיה דוגמה טובה לעניין. השאלה אם ארטיפישל אינטליג'נס כשלעצמו אולי הוא דוגמה טובה למה שאני אומר כאן, כי גם שם החשיבה נעשית באיזושהי צורה אחרת, אבל זאת שאלה פילוסופית שאני לא איכנס אליה כאן, זה שאלה מעניינת כשלעצמה. הערה?
[Speaker C] כן. אני הבנתי שהרב אומר שהחשיבה ההכרתית, זה המונח שהבנתי מהרב, חשיבה הכרתית, והרב אומר שהחשיבה ההכרתית היא כהכרה עצמה. אם הבנתי נכון. היא מה?
[הרב מיכאל אברהם] לא שמעתי בסוף. היא מה?
[Speaker C] היא כמו הכרה עצמה.
[הרב מיכאל אברהם] היא הכרה, לא באמצעות החושים.
[Speaker C] טוב, אז אני רוצה לשאול את הרב, האם אבל עדיין הרב מבחין ביניהם? הם שווי כוחות מלא?
[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת עדיין הרב אומר שהמדע הוא יותר ודאית מאשר
[Speaker C] החשיבה ההכרתית?
[הרב מיכאל אברהם] אני לא יודע לעשות את ההשוואות האלה. שאלו את זה קודם, אני עוד אגיע להבחנה, להשוואות ולהבחנות בין אמונה לבין המדע, למרות שבבסיס שניהם יושבים על אמונה או על אינטואיציה. אבל משם והלאה יש הבדלים ואני עוד אדבר על זה.
[Speaker C] טוב. הרב אפשר עוד משהו? כן כן. הרב אפשר עוד משהו? הספקן ומי שמאמין בחשיבה סינתטית, השאלה אם המחלוקת ביניהם זה לא משהו סמנטי? הרי בסופו של דבר שניהם מתנהלים באותה צורה במציאות. לא נכון, אני חושב שזאת מחלוקת מהותית.
[הרב מיכאל אברהם] שניהם מתנהלים באותה צורה, אבל מסיבות שונות. הרב, אפשר לשאול משהו? הספקן ומי שמאמין במחשבה סינתטית, השאלה אם המחלוקת ביניהם זה לא משהו סמנטי? הרי בסופו של דבר שניהם מתנהלים באותה צורה. לא, לא. אני חושב שזו מחלוקת מהותית. שניהם מתנהלים באותה צורה, אבל מסיבות שונות. אחד מתנהל כי הוא חושב שכך נכון, והשני מתנהל כי בא לו. למשל נפקא מינא, הבן אדם, נגיד בן אדם שרואה אותי רוצח. אז אם הוא ספקן הוא לא אמור להאשים אותי. הוא לא רוצח כי הוא רגיל לא לרצוח, לא בגלל שנכון לא לרצוח. אז אם הוא רואה מישהו שרוצח הוא לא אמור להאשים אותי אלא אם כן בא לו להאשים אותי, אבל אם לא בא לו אז הוא לא יאשים אותי. בן אדם שמאמין שכך נכון אז הוא יאשים אותי על זה שרצחתי כי הייתי לא בסדר. אבל אתה יכול להיות בפנומנולוגיה זהה בשני הדברים האלה.
[Speaker C] אבל לספקן אין לו גם כן שרצח זה רע כי הוא גם תוכנת ככה? הוא לא חושב ככה?
[הרב מיכאל אברהם] אמרתי, אם בא לו להאשים אותי הוא גם יאשים אותי לכן אני אומר שלא בטוח שיהיה הבדל. אבל יכול להיות הבדל. אילו למשל מישהו באמת לא בא לו להאשים אותי אז הוא לא יאשים. אבל אני כמי שלא ספקן אפילו אם לא בא לי להאשים מישהו שרצח אני אאשים אותו כי אני חושב שכך לא נכון לנהוג.
[Speaker C] הבנתי, תודה.
[Speaker E] יש לי שאלה לגבי ההבחנה בין הכרה ולוגיקה או חשיבה. בעצם גם הכרה של החושים בסופו של דבר היא נעשית בשכל באותו מוח.
[הרב מיכאל אברהם] אמרתי, לכן אמרתי שהסקפטיקנים שמקבלים את העובדות הפרטיקולריות שבהן אני צופה, גם הם בעצם מניחים שהמערכת, הפרספציה שלי עובדת נכון, שהיא אמינה. והפרספציה שלי זה לא רק העין, זה כולל מרכז הראייה במוח כמובן כל תהליך העיבוד הזה. מסכים לגמרי. ולכן באופן בסיסי אם אתה באמת ספקן אמיתי אז גם עובדות פרטיקולריות אתה לא אמור לקבל, לא רק הכללות. עוד מישהו?
[Speaker C] לגבי הרב, לגבי מה שהזכיר עם קאנט. אני דווקא יותר מבין את מה שהרב הסביר בקאנט שהכל זה מה שאני רואה, האמיתות שלי זה מה שאני תופס את המציאות.
[הרב מיכאל אברהם] לא, זה אני גם מסכים, אני רק טוען שזה לא פתר את הבעיה שהוא הציג. להבחנה שלו אני מסכים לגמרי, אבל אני טוען שזה לא פתר את הבעיה הפילוסופית שהוא ניסה לפתור. אבל זה נושא לשיעור על קאנט.
[Speaker H] הבנתי, בסדר גמור. הרב, האם ניתן לסכם בשתי מילים את השיעור שהכל זה אינטואיציה?
[הרב מיכאל אברהם] הבסיס להכל זה אינטואיציה. יש עוד עבודה לעשות על בסיס האינטואיציה אבל זה התשתית. מזה מתחילים. הבנתי, הבנתי. אבל אני אומר, אנחנו עוד נגיע, נדבר. אבל שימו לב שבעצם פה לא רק הסתמכתי, לא רק עשיתי פה שני דברים שונים, אני גם על זה עוד אדבר רק כדי לחדד. המושג אמונה מבחינתי אני רוצה לדעת באיזה דרכים אפשר להגיע לאלוקים. בסדר? אז ניסיתי להגדיר מה יחסי לארגזי הכלים השונים. אבל בסוף בסוף הגעתי למסקנה שבעצם אמונה זה כושר קוגניטיבי כללי, לא דווקא קשור לאלוקים. ויש פה איזה כפל משמעויות של המושג אמונה. אמונה באלוקים זה תוכן ספציפי של האמונה, אבל אמונה כשלעצמה, לא דווקא אמונה באלוקים, זה כושר קוגניטיבי כללי. ואפשר לעשות בו שימוש בהרבה מאוד הקשרים וגם עושים בו שימוש בהרבה מאוד הקשרים אחרים. טוב, אנחנו עוד נדבר. שבת שלום, להתראות.
[Speaker G] שבת שלום, תודה.