אמונה – שיעור 10
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- אינטואיציה כאמצע בין הכרה חושית למחשבה
- ההבחנה בין אינטואיציה לרגש והשלכות על אמת ומחלוקת
- אינדיקציות לתפיסה לא-חושית והטענה לכושר שכלי ישיר
- שלוש מסקנות על אינטואיציה והרחבתן לאקסיומות ולמדע
- אי-ודאות, סבירות, והעמדה הסינתטית מול פונדמנטליזם וספקנות
- בדיקות במדע, יישום לאלוקים, והטענה שהמדע מחזק אמונה
- אינטואיציה, מוסר, וטענות נורמטיביות כדסקריפטיביות
- ביקורת על טענות אתאיסטיות והצהרה על נכונות לוותר אם ישתכנע
- אינטואיציה ככושר קוגניטיבי ותלות התוכן במציאות
- מסגרת לדרכים להגעה לאלוקים, הגדרות, ותער של אוקאם
- דחיית רגשות, חוויות ופרגמטיזם כראיות לקיום אלוקים
- שבע דרכים לאמונה והתחייבות לדיון שיטתי
- מעבר מאלוקים פילוסופי למחויבות דתית
- שאלות מן הקהל והבהרות נלוות
סיכום
סקירה כללית
הטקסט קובע שאמונה ואינטואיציה הן אותו כושר שכלי שנמצא בין תצפית חושית לבין מחשבה פנימית, והוא מאפשר תפיסה של טענות עובדתיות על העולם בלי להישען על החושים ובלי להיות רק מצב נפשי סובייקטיבי. הוא מבחין בחדות בין אינטואיציה לבין רגש אמוציונלי, וטוען שכל מי שאינו פונדמנטליסט ואינו ספקן נשען בהכרח על אינטואיציות כבסיס להנחות יסוד, למדעים, למוסר ולהכרעות כלליות. הוא מוסיף שהכושר האינטואיטיבי אינו ודאי אך הוא סביר ומועיל, ולכן אפשר להחיל אותו גם על אמונה באלוקים אף שאין לה בדיקה ניסויית, ואז מציג מסגרת של שבע דרכים (שאחת מהן נדחית) להגיע לאמונה באלוקים ומסמן את ההבחנה והקשר בין אלוקים פילוסופי למחויבות דתית.
אינטואיציה כאמצע בין הכרה חושית למחשבה
הטקסט טוען שתפיסה דיכוטומית שמחלקת את התובנות לתצפית חושית מול מחשבה פנימית מנותקת אינה מספיקה, ולכן חייב להיות כושר משולב שנמצא באמצע. הוא מגדיר את הכושר הזה כאינטואיציה או אמונה, ומפרש את המשפט “אני מאמין” כטענת עובדה על העולם ולא כתחושת נפש. הוא קובע שכאשר אדם מאמין במשהו שאינו נראה בחושים אך גם אינו רק מחשבה סובייקטיבית, הוא נשען על יכולת שכלית “לתפוס דברים במציאות באמצעות השכל, לא באמצעות החושים”.
ההבחנה בין אינטואיציה לרגש והשלכות על אמת ומחלוקת
הטקסט מציג בלבול נפוץ שמזהה אמונה עם רגש, ודוחה אותו מפני שרגש הוא סובייקטיבי ואינו מקור לטענות על העולם. הוא מדגים שרגשות כמו פחד או אהבה הם דיווח פנימי שאין עליו ויכוח של צודק וטועה, בעוד שאינטואיציות מייצרות טענות על המציאות ולכן יש עליהן מחלוקת אמיתית. הוא נותן דוגמה של גאון מתמטי שמזהה פתרון נכון במהירות, וטוען שהדיבור על “רגש שזה נכון” מסתיר את העובדה שמדובר בתפיסה שכלית ישירה של אמת שאינה תוצאה של חישוב מפורש.
אינדיקציות לתפיסה לא-חושית והטענה לכושר שכלי ישיר
הטקסט מציע דוגמאות לתופעות שבהן אדם חש שמישהו מסתכל עליו ומגלה שזה נכון, ומציג זאת כאינדיקציה לכך שיש תפיסה שאינה עוברת דרך חמשת החושים. הוא טוען שהאפשרות לייחס זאת לחושים נראית מוזרה משום שאין מידע פיזיקלי שנשלח מן המסתכל אל הנצפה. הוא מסכם שאמונה היא אינטראקציה עם העולם במובן של “הסתכלות אחרת” שהיא תפיסה ולא ניתוח טיעוני.
שלוש מסקנות על אינטואיציה והרחבתן לאקסיומות ולמדע
הטקסט מנסח שלוש מסקנות: יש כושר שכלי שנקרא אינטואיציה, הכושר הזה רלוונטי לכל התחומים ולא רק לתיאולוגיה, ואין תובנה שאינה נשענת עליו משום שכל הוכחה נשענת על הנחות יסוד שמקורן אינטואיטיבי. הוא טוען שחוקי טבע והכללות אינדוקטיביות אינם תצפית ישירה ולכן נשענים על אינטואיציה, ומוסיף שגם שיפוטים יומיומיים כמו “הוא אדם טוב לב” הם הכללות אינטואיטיביות. הוא מביא את דוגמת אקסיומות גיאומטריות ומדגיש שכאשר מדובר בטענות שמניחים כנכונות על העולם, מקורן באינטואיציה ולא בשרירות, ומסביר שריבוי גיאומטריות אינו הופך את האקסיומות לשרירותיות אלא משקף מרחבים שונים.
אי-ודאות, סבירות, והעמדה הסינתטית מול פונדמנטליזם וספקנות
הטקסט מוסיף מסקנה רביעית שלפיה אינטואיציה אינה ודאית, ומציג את המחיר של צבירת מידע כוויתור על ודאות. הוא מציג פונדמנטליזם וספקנות כעמדות שדורשות ודאות ולכן דוחות טענות שאינן ודאיות, ומגדיר עמדה סינתטית שקובעת שוודאות אינה תנאי לקבילות אלא סבירות מספיקה. הוא טוען שהאפשרות לטעות אינה הופכת “הכל למסופק”, ושקיימים שכל ישר ותיקון הדרגתי גם כאשר אין ביטחון מוחלט.
בדיקות במדע, יישום לאלוקים, והטענה שהמדע מחזק אמונה
הטקסט מבדיל בין אינטואיציות שאפשר לבדוק לבין כאלה שלא, וטוען שהצלחות הבדיקה במדע נותנות בסיס לסמוך על אינטואיציה גם בתחומים שאינם ניתנים לבדיקה. הוא קובע שהטענה שיש אלוקים אינה טענה מדעית כי אין דרך לניסוי שיכריע, אך היא נשענת על כלים שמוכיחים את עצמם במדע ולכן המדע מחזק את האמונה ולא מחליש אותה. הוא דוחה את המסקנה “אי אפשר לבדוק ולכן אין אלוקים” וטוען שאם האינטואיציה עובדת לא רע במדע אין הצדקה לזרוק אותה בנושאים מטה-מדעיים.
אינטואיציה, מוסר, וטענות נורמטיביות כדסקריפטיביות
הטקסט טוען שטענות מוסריות הן דסקריפטיביות במובן שהן מתארות “עובדות מוסריות” ולא רק העדפות, אחרת מגיעים לרלטיביזם שבו אין צודק וטועה. הוא מבדיל בין עובדה פיזיקלית נייטרלית לבין עובדה אתית שמחייבת פעולה או הימנעות. הוא מיישם זאת על אמונה באלוקים וטוען שהיא דסקריפטיבית אך דומה יותר לעובדה אתית משום שנגזרות ממנה מחויבויות של ציות.
ביקורת על טענות אתאיסטיות והצהרה על נכונות לוותר אם ישתכנע
הטקסט מציג את הטענה האתאיסטית שאלוקים הוא “החור במה שלא הובן עדיין” ודוחה אותה כעמדה שמניחה אתאיזם מראש. הוא טוען שהוא מגדיר את אלוקים היטב ומחזיק “ראיות טובות” לקיומו, ומצהיר שאם יובאו טיעונים שיפרכו את האינטואיציות שלו הוא יוותר על המסקנה בדיוק כמו במדע. הוא מדגיש שההתמדה באמונה נובעת מחוסר השתכנעות מהביקורת ולא מהיצמדות פונדמנטליסטית.
אינטואיציה ככושר קוגניטיבי ותלות התוכן במציאות
הטקסט מבחין בין הכושר האינטואיטיבי עצמו לבין תכני אינטואיציה מסוימים, ומשווה זאת לראייה ושמיעה ככשרים קבועים שתכניהם משתנים לפי המציאות שמולם עומדים. הוא טוען שאם “העולם הרוחני” או “העולם המטה-מדעי” משתנה, תכני האינטואיציה משתנים בהתאם, בעוד שהכושר נשאר. הוא מסיק שאינטואיציה היא כלי להכרת העולם ולא דבר שטבוע באדם באופן שאינו מגיב למציאות.
מסגרת לדרכים להגעה לאלוקים, הגדרות, ותער של אוקאם
הטקסט מציג מעבר ממבואות למסגרת שיטתית של “דרכים להגיע לאלוקים”, וטוען שכל דרך מניחה הגדרה שונה של אלוקים ולכן ייתכן לכאורה שמתקבלות ישויות שונות. הוא מציע שתער של אוקאם מאפשר לאחד את התוצאות לאובייקט אחד בעל פנים שונות, ומביא משל הפיל של הרמב"ם כדי להדגים כיצד זוויות שונות מובילות לתפיסות חלקיות של אותו דבר. הוא מצהיר שבשלב הבא יפרוט את הדרכים ויבהיר מה אינו רלוונטי.
דחיית רגשות, חוויות ופרגמטיזם כראיות לקיום אלוקים
הטקסט קובע שרגשות וחוויות דתיות במובן האמוציונלי אינם ראיה לקיום אובייקט במציאות, משום שהם יכולים להופיע גם בהקשרים אחרים ואצל אתאיסטים. הוא מסכים שטיעון שמסיק מן החוויה שיש מקור חיצוני הוא כבר טיעון פילוסופי אפשרי, אך עצם החוויה אינו מכריע. הוא דוחה טיעונים פרגמטיים בסגנון “בלי אלוהים אין מוסר/משמעות” כטענות פסיכולוגיות ולא פילוסופיות, וטוען שהיותו של רעיון מועיל אינה מוכיחה שהוא נכון.
שבע דרכים לאמונה והתחייבות לדיון שיטתי
הטקסט מפרט שבע דרכים: ההימור של פסקל שאותו הוא מכנה שטויות; שלוש הראיות במיון של קאנט—אונטולוגית, קוסמולוגית ופיזיקו-תיאולוגית; אינטואיציה ישירה (“אמונת תמימה”) כדרך לגיטימית; ראיות תיאולוגיות שהוא מציג כהיפוך כיוון של שלוש הדרכים של קאנט; והראיה מן המסורת (“טיעון העד”) המזוהה עם הכוזרי ושאותה הוא מתכוון להגן כטיעון “לא רע”. הוא אומר שידון בכל דרך בזהירות מול פירכות ופירכות-על-פירכות, ושהמטרה היא להימנע מסיסמאות ולהגיע להגדרות מבוררות.
מעבר מאלוקים פילוסופי למחויבות דתית
הטקסט מתאר שלב עתידי שבו יעבור מן המסקנה הפילוסופית שיש אלוקים לשאלה מה המשמעות הדתית של כך, כולל ההבחנה בין דאיזם לתאיזם. הוא מכיר בטענה הרווחת שאמונה פילוסופית אינה מחייבת תפילין או מצוות, אך קובע שהקשר בין התחומים אינו חד כפי שמקובל לחשוב. הוא מסיים בכך שהמסלול הפילוסופי נדרש לפני הדיון הדתי ושזה יוביל את המשך הסדרה.
שאלות מן הקהל והבהרות נלוות
הטקסט משיב שהשאלה אם “אינסטינקט אמהי” הוא אינטואיציה תלויה בשאלה אם הוא מוכיח את עצמו בפועל, ושאין להסיק מן התחושה עצמה דבר בלי בדיקה של הצלחה. הוא מציג קריאה בליבוביץ’ שלפיה השימוש במונח “שרירותי” נובע מפוזיטיביזם וחוסר יכולת לדבר על אינטואיציה, וטוען שליבוביץ’ התכוון לאקסיומה אינטואיטיבית “נכונה גם בלי נימוק” ולא לשרירות של “סתם כי בא לי”. הוא מתייחס לשאלת בג"ץ ודיינים ומסביר את ההיגיון האפשרי של “הסכמה בטעות” בשיתוף רכוש כתלוי בתנאי ההסכמה, ומבהיר שבלא קריאת פסקי הדין אינו מתווכח על הפרטים. הוא משיב שמנהג ישראל מחייב מצד “אל תיטוש תורת אמך” אך אינו בהכרח נכון, ושכאשר ברור שמדובר במנהג שטות או מזיק יש מקום לבטלו.
תמלול מלא
בפעם הקודמת הצגתי איזשהי תמונה שבסופה הגענו למסקנה, אני הגעתי למסקנה, אני מקווה שגם אתם, הגעתי למסקנה שאינטואיציה או צריך להיות איזה שהוא כושר אינטלקטואלי שנמצא איפשהו בין חשיבה לבין הכרה. זאת אומרת, בניגוד לתפיסה הדיכוטומית הרווחת שמחלקת את התובנות שלנו לתובנות שמתקבלות מתצפית, מהכרה, משימוש בחושים, לתובנות שמתקבלות מסברה, מחשיבה, שזה משהו שמנותק מהעולם החיצוני, זה קורה רק בתוכי פנימה. המסקנה הייתה בעצם שחייב להיות משהו שמשלב או נמצא באמצע בין שני הדברים האלה. איזו שהיא יכולת שלנו להכיר אלמנטים מסוימים במציאות באופן שהוא לא תצפית חושית אבל הוא לא רק חשיבה סובייקטיבית שנעשית בתוכנו פנימה, כי אחרת אין לזה תוקף. לא הרחבתי הרבה כי זה כל הדיון סביב יום וקאנט, אבל בשורה התחתונה זאת המסקנה. ולכושר המסוים הזה אני קורא או אינטואיציה או אמונה, זו מילים נרדפות בעיניי. זאת אומרת כשאני מאמין במשהו, לאו דווקא בקדוש ברוך הוא, כן אני מאמין במשהו, מה אני מתכוון לומר כשאני אומר אני מאמין בו? מצד אחד אם הייתי רואה הייתי אומר ראיתי, אני יודע, לא הייתי משתמש בביטוי אני מאמין. מצד שני אם זאת רק חשיבה פנימית בתוכי, אז העובדה שאני מאמין במשהו בסך הכל מעידה על זה שככה אני בנוי. איך זה קשור למה שקורה בעולם עצמו? ולכן גם זה לא יכול להוות בסיס לאמירה אני מאמין במובן של אני טוען טענת עובדה. ודיברנו על זה שאמונה היא טענת עובדה על העולם ולא רק תיאור של מצב סובייקטיבי, מצב נפשי שלי. ולכן אין מנוס אלא לומר שכשני אומר אני מאמין במשהו, אני מתכוון לאותו דבר שדיברנו עליו בפעם הקודמת שהוא היכולת שלי לתפוס דברים במציאות באמצעות השכל, לא באמצעות החושים. זאת אומרת שיש בשכל שלי איזה שהוא חלק או איזשהו כושר שיש לו יכולת לתפוס דברים במציאות. וזה לא עובר דרך החושים וזו הסתכלות אחרת על המציאות אבל זו הסתכלות ולא חשיבה. זו הנקודה החשובה ואני חושב שאין מנוס כמעט מהמסקנה הזאת אלא אם כן אתם פונדמנטליסטים או ספקנים. אלו שלוש האפשרויות. אבל אם מישהו לא מוצא את עצמו בין הפונדמנטליסטים ולא בין הספקנים, אז הוא בהכרח נסמך על הכושר הזה שנקרא אינטואיציה גם אם הוא לא תמיד מודע לזה. אבל התובנות היסודיות שעליהן הוא בונה את תפיסת עולמו באות משם, מהכושר הזה שנקרא אינטואיציה. אני חושב שדיברתי קצת על הבלבול שיש בין הכושר הזה לבין רגש. הרבה פעמים מתייחסים לכושר הזה כאילו שיש לי רגש שכך וכך, כשאני אומר אני מאמין הכוונה שיש לי רגש שכך וכך. זה ביטוי מאוד מאוד לא מוצלח, הייתי אומר אפילו אומלל, בגלל שרגש הוא באמת עניין סובייקטיבי והוא לא מקור לטעון טענות על העולם. נגיד אני מפחד כשאני הולך בלילה או אני אוהב את פלוני או את פלונית. אוקיי, אז זה דיווח על תחושות שלי, על רגשות שלי. אבל פה אני לא טוען שום דבר על העולם. אם מישהו אחר יגיד אני לא מפחד כשאני הולך בלילה או כשאני הולך על מקומות גבוהים או שאני לא אוהב את פלוני או את פלונית, אין לי ויכוח איתו. אין לי ויכוח איתו כי אני לא טוען שום דבר על המציאות באופן שאם הוא לא אוהב ואני כן אוהב יש לנו ויכוח. אני מספר לו שבתוכי מקננת מקנן רגש של אהבה ובתוכו לא. מה זה אומר? זה אומר שאני בנוי אחרת ממנו, אני כן חש אהבה כלפי אדם כזה והוא לא חש אהבה כלפי אדם כזה. זה לא ויכוח. למה זה לא ויכוח? כי אני לא טוען טענה על המציאות, אני בסך הכל מדווח מה המצב בתוכי. הוא לא מתווכח שזה המצב בתוכי, הוא רק מספר לי שבתוכו. המצב הוא אחר. ולכן אין פה שום ויכוח. לעומת זאת כשאני מדבר על אינטואיציות, על תובנות שתולה אותם באינטואיציה, אלו תובנות שמדברות על העולם. זאת אומרת, מי שחושב אחרת טועה. יש לנו ויכוח. זאת אומרת, אחד צודק ואחד טועה. הבאתי את הדוגמה הזאת של הגאון הזה שפותר משוואה מתמטית. מישהו יושב חודשים ועושה חשבון, בסוף מגיע לתשובה כלשהי. בא איזה גאון אחד מסתכל על המשוואה אחרי חצי דקה שהוא חושב, אומר הפתרון הוא כך. וזה הפתרון הנכון. אז אני שואל אותו איך, איך הגעת לזה? הוא אומר היה לי רגש שזה הפתרון הנכון. עוד פעם, הביטוי רגש הוא ביטוי לא מוצלח. כי אם זה היה רגש, אז הוא לא טוען שזה באמת הפתרון. זה מה שהוא מרגיש שזה הפתרון. אוקיי, להרגיש שזה הפתרון זו זכותך, אבל כשאני מציב את הפתרון במשוואה ואני רואה שזה באמת הפתרון, אז זה אומר שלא רק שהוא הרגיש שזה הפתרון אלא הוא הבין שזה באמת הפתרון. וזו טענה על המציאות שמחוץ לו, זה לא רק דיווח על מה שהוא מרגיש בתוכו. ובמובן הזה לא מדובר פה ברגש במובן האמוציונלי כמו אני אוהב מישהו או אני מפחד או אני מדוכא, אלא פה מדובר על אמירה כלשהי על העולם. אבל מצד שני את החישוב הוא לא עשה. אז איך הוא הגיע לתוצאה הזאת? עם האינטואיציה. הוא בגלל שהוא גאון, הוא יכול להסתכל על המשוואה ולראות שזה הפתרון שם. אבל הוא רואה שזה הפתרון. זו טענה על העולם, זה לא משהו שמספר לי רק איך הוא בנוי בתוכו. אז במובן הזה העובדה שהרבה פעמים קוראים לסוג כזה של תובנות רגש נובעת מאותו בלבול שעליו אני מדבר פה כל הזמן, שאנשים לא מוכנים לקבל שיש אגף כזה שהוא שייך לשכל. שיש בשכל איזושהי יכולת לתפוס באופן ישיר, מיידי, לא דרך טיעונים ולא דרך ניתוחים כאלו ואחרים אלא לתפוס באופן ישיר משהו במציאות. מי שלא מכיר בזה, אז הוא מתייחס כמובן לכל אמירה מהסוג הזה כהבעת רגש. בסדר, בתוכך יש רגש כזה כי ככה אתה בנוי. אבל אני פה מציע את האלטרנטיבה הסינתטית שאומרת לא, זה לא רגש. זה אגף של השכל. השכל יש לו איזושהי יכולת לתפוס דברים במציאות למרות שהם לא מופיעים מול העיניים שלנו. אפשר לדון בכל מיני תופעות פסיכולוגיות כאלה אתם יודעים, נגיד בן אדם מרגיש שמישהו עומד מאחוריו או מסתכל בו אפילו לפעמים מרחוק. יש לך איזושהי תחושה שמישהו מסתכל בך. והרבה פעמים התחושה הזאת מתבררת כנכונה. לא יודע אם בדקו את זה מדעית, אבל נדמה לי שכל אחד מכיר את התופעות האלה. עכשיו, אפשר היה לתלות את זה כמובן באיזושהי תפיסה חושית. שמשהו בחושים שלי מצליח לחוש בזה שמישהו מסתכל עליי. לא יודע, נשמע לי קצת מוזר כי כשהוא מסתכל עליי הוא לא שולח אליי שום מידע פיזיקלי, מידע שקשור לחושים. להיפך, כשהוא מסתכל עליי אז קרני האור שיוצאות ממני מגיעות אליו לעיניים, אבל הוא לא שולח אליי שום דבר. אז איך אני מרגיש שהוא מסתכל עליי? כנראה שיש לי איזושהי יכולת לתפוס את זה שמישהו מסתכל עליי לא באמצעות חמשת החושים שלי. יש לאדם איזושהי יכולת לתפוס דברים בעולם לא דרך החושים. אני פשוט מביא לזה כל מיני אינדיקציות. זה נשמע נורא מיסטי, אבל יש לזה אינדיקציות מאוד חזקות. ולכן בעצם הטענה שלי, בזה סיימתי בפעם הקודמת, היא שאמונה מצד אחד היא לא רגש, מצד שני היא לא מחשבה שנעשית בתוכי פנימה. יש בה ממד של אינטראקציה עם העולם, של איזשהו קשר או זיקה או התחברות שלי עם העולם. אני צופה בעולם באיזשהו מובן, לא בחושים אבל באיזשהו מובן אחר. זו מסקנה ראשונה. מסקנה שנייה, שאם יש לנו כושר כזה, ועוד פעם אני אומר, אדם יכול לא לקבל את קיומו של כושר כזה ולהיות ספקן או להיות פונדמנטליסט, אבל כל אחד שהוא לא ספקן ולא פונדמנטליסט, אין מנוס אלא מכושר כזה. לא יעזור כלום. זה משפט מתמטי. זאת אומרת, הוא יכול להתכחש לזה וזה יכול נורא להרתיע אותו כי זה נשמע מיסטי, לא יעזור לו שום דבר. אם אתה לא ספקן ולא פונדמנטליסט אז אתה נותן אמון באינטואיציות שלך. אין חוכמות, אין אופציה נוספת. אז אמרתי המסקנה האחת זה שזה משהו שמתקשר, משהו שנמצא בין הכרה לבין מחשבה, יש לנו כושר שכלי. שכלי כזה, שכלי הכרתי כזה. המסקנה השנייה זה שהכושר הזה לא קשור בכלל לאמונה באלוהים דווקא. הרבה מאוד דברים שאנחנו מאמינים בהם בלי קשר לאלוהים, כמו לחוש בזה שמישהו מסתכל עליי, כן, הדוגמה שהבאתי קודם, או לראות פתרון של משוואה מתמטית, לראות הכוונה בלי חישוב, כן, להבין שזה הפתרון באופן ישיר, או אינטואיציה מדעית כזאת גאונית, לא יודע, תורת היחסות של איינשטיין או קוונטים או כל מיני אינטואיציות מדעיות גאוניות כאלה שגם הן בסופו של דבר כמובן לא רק מצביעות על המבנה של מי שגילה אותם, הרי בסופו של דבר זאת טענה מדעית, אפשר לבדוק את זה ולראות שזה עובד במציאות, לכן יש פה טענה על המציאות שלא יוצאת מתצפיות או לא רק מתצפיות. זה גם בעצם משהו שמיוסד על אינטואיציה. ובאופן כללי יותר אז אני אומר כך, האינטואיציה היא המקור להנחות היסוד שלנו. הרי הלוגיקה, הלוגיקה מסיקה מסקנות מתוך הנחות יסוד. התצפית יכולה לתת לי מקרים מסוימים שבהם צפיתי, וגם זה בהנחה שהתצפית היא באמת אמינה, זו בעצמה הנחה, מי אמר? אבל נגיד. אבל איך אני מגיע לתובנות שהן לא תצפית נטו? כולל חוקי הטבע שגם הם ראיתי תצפיות בודדות אבל מזה עשיתי חוק כללי. החוק הכללי לא ראיתי שהוא נכון, אין לי תצפית על זה. אז איך אני מגיע לכל זה? אני טוען שמאינטואיציה או מאמונה. יש לנו איזושהי יכולת לתפוס היבטים מסוימים של המציאות לא דרך החושים, אבל זאת לא חשיבה אלא זאת איזשהו סוג של הכללה. אז תשימו לב מה שהדבר הזה אומר, זה שהדבר הזה לא רק שהוא לא נוגע רק לאמונה באלוהים, לא רק שהוא כושר או אגף מסוים של השכל שלנו שישים בכל התחומים, לא רק לגבי אמונה באלוהים, כולל מדע, כולל כל התחומים האחרים. יותר מזה, אין תובנה שלנו שלא נסמכת על אינטואיציה. זאת הטענה היותר חזקה שלי. אין תובנה כזאת. כי כל תובנה לא מהסוג הטריוויאלי, כן, ראיתי לפניי מחשב אז הגעתי למסקנה שיש פה מחשב. נגיד שזה לא מבוסס על אינטואיציה למרות שגם כן זו אינטואיציה שהחושים שלי הם אמינים. אבל את זה נעזוב. אבל כל משפט מעניין, כן, משפט שיש בו הכללה, משפט שיש בו איזושהי אמירה על משהו שהוא לא תצפיתי ישיר. אני תופס שיש פה בן אדם טוב לב. מי אמר? ראיתי איך הוא מדבר, ראיתי איך הוא מתנהג, אבל זה יכול להיות מקרה. אבל לא, אני מסיק מסקנה שהוא אדם טוב לב. גם המסקנה הזאת היא בעצם שימוש באותו כושר שאני מדבר עליו, שימוש באינטואיציה. אז זה אומר שהמסקנה השלישית שלנו א', שיש לנו כושר כזה, ב', שהכושר הזה הוא כללי ולא רק בתאולוגיה, לא רק ביחס לאלוהים, אלא ביחס לכל תחומי החשיבה, ג', שאין בלתו. אין תובנה ביקום, בעולם, בחיים שלא מבוססת על אינטואיציה. כי גם אם יש משהו שיש לנו הוכחה עבורו, ההוכחה הזאת נסמכת על הנחות יסוד, ואת הנחות היסוד מאיפה אנחנו מוציאים? מהאינטואיציה. תחשבו על האקסיומות של הגיאומטריה. מאיפה אני יודע שבין שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד? אולי יש עוד אחד שלא ראיתי? איך אני יודע ששני מקבילים לא נפגשים אף פעם? מה, הלכתי איתם עד הסוף כדי לראות את זה? לא. אני יודע כי אינטואיטיבית ברור לי שזה נכון. כמובן אני מסתכל על זה בעיניים, אבל להסתכל בעיניים זה לא מספיק. ראיתי קו אחד ישר, מי אמר שאין עוד קו ישר? את זה העיניים לא יכולות להראות לי. את זה מראה לי האינטואיציה. כשאני מסתכל על הסיטואציה אני מבין שזה המצב. זה דווקא לא דוגמה טובה. דבר ראשון זה הנחה, זו אקסיומה, שנית על הכדור או משהו זה לא נכון, יש עוד. זה בדיוק הנקודה, הפוך. אלה שתי הטענות שמחזקות את מה שאני אומר. שזה א', מה שאני אומר זה שזאת אקסיומה, זה בדיוק הנקודה. איך אבל אתה מגיע לאקסיומות שלך? עם האינטואיציה. זה בדיוק הנקודה כי אין לה הוכחה, זאת אינטואיציה. אז איך תדע שזה נכון? סמכת על האינטואיציה. ושוב אני מדבר פה, זה נקודה שצריך להרחיב בה יותר, אני עושה את זה פה ממש בקצרה. אני לא מדבר על אקסיומות במובן השרירותי. הרבה פעמים מתמטיקאים מתייחסים לאקסיומות כאל איזשהו סט של הנחות שרירותיות, הן נמדדות בדרך השאלה אם הן פוריות, לא אם הן נכונות. כן, האם זה מעניין להסתכל עליהם ולהוציא מהן מסקנות? אני לא מדבר על אקסיומות כאלה, הגיאומטריה הלא אוקלידית. אני אגיע, אני אגיע. זה קצת אומר שיש מחלוקת בין חומסקי ואחרים אם שפה ולהבין שפה זה מובנה בתוכנו או לא. זה טבולה ראסה. כן. האם אנחנו נולדים טבולה ראסה או שיש לנו כושר לשוני, כושר שפתי. כן, זה מה שחומסקי טוען, נכון. כן. אז בספר בשתי עגלות אני מביא את חומסקי בדיוק בנקודה הזאת. בכל אופן אז הטענה היא שאם אני מבין שבין שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד כטענה על העולם עכשיו, עזוב את הגיאומטריה, את הטענה הזאת לא ראיתי. אז כנראה שהאינטואיציה שלי אומרת שהיא נכונה. לא במובן המתמטי שאני מניח את זה כהנחה ובוא נראה מה יוצא מזה, מין שעשוע כזה. אני מדבר כהנחות שאני באמת חושב שהן נכונות. ב' לגבי גיאומטריה ספרית או גיאומטריה במרחב לא אוקלידי לא ישר, אז שם זה בדיוק הטענה. במרחב ישר ברור שבין שתי נקודות עובר קו ישר אחד. על כדור ברור לנו שלא. עכשיו לגבי כדור אנחנו יכולים לראות בעיניים שלא, תעביר קווים, אפשר להראות כמה קווים גאודזיים, כן שיש כמה קווים כאלה. אבל במרחב הישר אין לי דרך להראות שיש רק אחד. איך אני יודע? כשיש גיאומטריות אחרות זה לא שההחלטה מה היא הגיאומטריה היא החלטה שרירותית, זו טעות נפוצה, זה הפוך בדיוק. העובדה שיש גיאומטריות נוספות שהן עם הנחות אחרות ותוצאות אחרות נובעת מהעובדה שהן עוסקות במרחב אחר. למרחב אוקלידי יש רק גיאומטריה אחת. ולמרחב ספרי יש את הגיאומטריה שלו. לכן העובדה שיש כמה גיאומטריות היא לא פירכה על הטענה שיש פה טענות אמיתיות, שהאקסיומות הן אמיתיות, הפוך, זו ראיה לזה שהטענות הן אמיתיות כי עובדה שאם אתה מגיע להנחות אחרות אתה צריך להניח שהמרחב הוא אחר. אתה לא יכול להגיד שיש הנחות אחרות לאותו מרחב. במרחב אוקלידי ישר זה לא קורה ובכל זאת אני מניח שיש שלושה קווים ישרים בין שתי נקודות. זה לא הולך, כי במרחב אוקלידי ישר זה לא קורה. ולכן זה כן נכון שהאקסיומות האלה מתארות אמת. זה לא משהו שהחלטנו אותו באופן שרירותי. כן. לא, אבל אני יכול לדבר על גיאומטריה לא אוקלידית כאשר אני לא מכיר את המציאות. אני לא יודע מה זה כדור. יש לי הנחות כאלו, האם זה קיים בעולם אולי כן אולי לא. אבל אז עדיין האמת היא אחת. זה שאתה לא יכול לדעת אז אתה לא יכול לדעת. אבל האמת היא אחת. כי בגיאומטריה נתונה יש רק אקסיומות מסוימות שהן נכונות, אקסיומות אחרות סותרות לא יהיו נכונות. אבל זה לא בא מאינטואיטיבי, אין גיאומטריה כזו בעולם אולי. למה? למה? יש, זה בדיוק בא מאינטואיטיביות. התפיסה שלי את הגיאומטריה של העולם זו אינטואיציה. יכול להיות שאני קצת טועה באינטואיציה. אמרתי שאינטואיציה היא לא וודאית, על זה עוד נחזור. אני רק אומר אני מניח שיש לי איזה תחום שהסכום של הזוויות שמה זה פחות מ-180. האם זה קיים באיזשהו מקום? לא. זו הנחה ומזה אני בונה גיאומטריה. אם קיים ממש כזה בעולם אולי כן אולי לא, זו סתם הנחה. לא, לא, זה משהו אחר. אתה מדבר על מערכת אקסיומות שאתה מאמץ לא לגבי העולם. אתה בודק יש לך אוסף של אקסיומות בוא נראה מה יוצא מהן. זה שעשוע מתמטי. לכן אמרתי אני לא מדבר על זה. אני מדבר על אקסיומות שאני מניח שהן נכונות לגבי העולם. אגב לדעתי אני אפלטוניסט, אז לדעתי גם בקשר להנחות מתמטיות במובן שאתה מדבר עליהן זה הנחות שמדברות באיזשהו מרחב מופשט, לא המרחב שבתוכו אני חי, ועדיין אני מפעיל את האינטואיציה לגבי המרחב ההוא. אבל זה דיון אחר על אפלטוניזם. אני מדבר כרגע על הנחות שאני מניח לגבי העולם. לא על אוסף הנחות שאני מניח סתם כדי להשתעשע ולראות מה יוצא מהן. אוקיי? אז העובדה שאיינשטיין אחרי שהוא גילה את תורת היחסות התברר לנו שהמרחב שלנו הוא לא באמת ישר, זה רק קירוב. אז זה אומר שיש פה אמת שאפשר לבדוק אותה בתצפיות ולראות. אז יש פה הטענה שלי בעצם שזה עוד פעם. זאת בדיוק הנקודה שלי. הם התחילו ממה שנניח שזה משהו ובסוף אחרי כן מצאו שזה באמת… אבל מאיפה הם הניחו את זה? למה הם הניחו את זה? כי אמרו למה שהסכום של הזוויות במשולש חייב להיות 180, נראה מה אם זה פחות או יותר, מה יוצא ובאחרי זה כמה שנים אחרי זה מצאו… אני שואל הפוך… אני שואל הפוך, הפוך. אני שואל הפוך. למה הניחו מראש שזה 180? לא למה עירערו על זה אחר כך. כי אוקלידס חשב המישור. הוא חשב, למה הוא חשב? ולמה כל העולם חשב אחריו אותו דבר? כי הייתה להם אינטואיציה שזה כך, ואגב זה באמת כך בקירוב. מה שאיינשטיין גילה זה שיש טעויות מאוד מאוד מאוד קטנות. וזה הכל, אבל זה נכון. זה באמת נכון. והם חשבו את זה בגלל שהייתה להם אינטואיציה ברורה שזה כך, וזאת תפיסה נכונה של העולם. זה לא היה שרירותי, ממש לא. גם הטעות שאיינשטיין גילה היא טעות קטנה, האינטואיציה הייתה בסך הכל נכונה. המרחב שלנו במרחקים קטנים בוודאי, המרחב שלנו הוא אוקלידי לגמרי. אז מה שאני בעצם רוצה לומר בקיצור, אני רוצה לסכם שלוש מסקנות. א', יש לנו כושר שכלי שנקרא אינטואיציה. ב', הוא רלוונטי לכל התחומים, לא רק לתחומים תיאולוגיים ואמוניים של אמונה בקדוש ברוך הוא. ג', הוא היחיד. אין שום תובנה שלא מבוססת עליו. כי כל מה שנוכיח, נוכיח על בסיס אקסיומות, אבל את האקסיומות אנחנו מוצאים מהאינטואיציה. ולכן אין משהו שיכול להיות בלי אינטואיציה. ומסקנה רביעית, זה שהכושר הזה של אינטואיציה הוא לא ודאי. דיברנו על זה שבשביל לצבור מידע צריך לשלם במטבע של ודאות. זאת אומרת אין, אתה לא יכול לצפות לוודאות. זה הפונדמנטליסט או הספקן, הם רוצים ודאות. מבחינתם טענה היא לא קבילה אם היא לא ודאית. הטענה, העמדה הסינתטית תוקפת את המכנה המשותף הזה, והיא אומרת ודאות אינה תנאי לקבילות. מספיק לי שהדבר יהיה סביר. אני רואה את זה עם האינטואיציה שלי, זה נשמע לי נכון, אני הולך על זה. יכול להיות שאחר כך יתברר שלא צדקתי או לא דייקתי. אוקיי, נכון, מה לעשות? תמיד כשאני צובר מידע, תמיד אני צריך לקחת בחשבון את האפשרות שהוא לא נכון, זאת אומרת זה לא ודאי. ועדיין בניגוד למה שהפוסט מודרני או הספקן יאמר, זה שיכול להיות שהוא לא ודאי זה לא אומר שעכשיו הכל מסופק. מסופק פירושו שכל דבר נכון כמו היפוכו. זה לא. יש שכל ישר, יש סבירות, לפעמים אני טועה אז אני אנסה לתקן, אבל עדיין אני כן הולך עם התפיסות האינטואיטיביות שלי. זאת בעצם העמדה הסינתטית. האם יש הבדל בין גילויים שבאינטואיציה שאחרי שגיליתי אני יכול לבדוק אותם כמו הנוסחה, ובין כאלה שגם אחרי שיש לי את האינטואיציה אני לא יכול לבדוק? ברור שיש הבדל, ברור שיש הבדל, אבל מצד שני ברגע שבתחומים שבהם אני יכול לבדוק אני מגלה שהאינטואיציות שלי עבדו לא רע, לא מאה אחוז אבל לא רע, יש לי בסיס לומר שגם בתחומים שאותם אני לא יכול לבדוק אם האינטואיציה שלי אומרת משהו יש סיכוי לא רע שזה נכון. מבין את ההבדל? וזה כמובן שאלה מאוד חשובה שעוד נגיע אליה בהמשך, כי מה שאמרתי עכשיו זה שבעצם אינטואיציה היא הבסיס גם למדע. ולכן אני אומר שבעצם אפשר להשתמש באינטואיציה גם ביחס לאלוקים. והטענה שמעמידה את המדע מול אלוקים היא טענה לא נכונה, היא טענה שמתעלמת מהעובדה שגם מדע בעצם מבוסס על אינטואיציה או על אמונה, אמונות. אוקיי? אלא מה? תמיד אומרים לי כשאני אומר את הטענה הזאת בדיוק את מה שאמרת עכשיו, שבמדע אבל עדיין אני יכול להעמיד את זה למבחן הפרכה אחר כך ולראות אם זה עובד או לא, ובאלוקים לא. אין דרך לבדוק אם אלוקים קיים או לא קיים בניסוי מדעי. זה דיברנו כבר קודם, אין דרך כזאת. אז אני אומר נכון מאוד, לכן הטענה שיש אלוקים היא לא טענה מדעית, אבל היא טענה שמבוססת על כלים שמוכיחים את עצמם במדע. זאת אומרת המדע הוא תחום שמחזק לי את האמונה ולא מחליש. למה? כי בתחום המדעי האינטואיציות שלי יכולות להיבדק במעבדה, וכשאני בודק אותם אני רואה שהן עובדות לא רע, לפעמים נופלות אבל בהרבה מקרים הן נשארות. זה לא ירייה באפלה, זה עובד לא רע. ברגע שאני מבין שהכושר האינטואיטיבי שלי הוא אמין, זאת אומרת אפשר ללכת איתו לא בוודאות, אפשר ללכת איתו, אז אני מוכן ליישם אותו גם בתחומים שבהם אני לא יכול לבדוק את התוצאות כמו עם אלוקים. אני לא יכול לבדוק את התוצאות, מה לעשות? אז להניח שאלוקים לא קיים כי אי אפשר לבדוק? זו שטות. אי אפשר לבדוק אז אי אפשר לבדוק, אז מה אני אעשה עם זה? אם האינטואיציה שלי אומרת שיש אלוקים, אז אני אניח שיש אלוקים כי סך הכל האינטואיציה עובדת לא רע בתחום המדע, למה לזרוק אותה בתחומים האחרים? זאת בעצם הטענה שלי. אז זה לא אותו דבר אבל מצד שני האחד יכול בהחלט ללמד על השני ולחזק את השני. האם האינטואיציה מייצרת רק טענות דסקריפטיביות? האם האינטואיציה מייצרת רק טענות דסקריפטיביות על העולם או גם טענות נורמטיביות? אני שואל, כי כשאתה לפני כמה שיעורים הגדרת מה זה נקרא להאמין באלוקים, ההגדרה שלך הייתה די נורמטיבית. שמישהו שמה שהוא אומר צריך לעשות מיד. לא, אז אני טוען שזה עצמו דסקריפטיבי. כמו בהקשר של מוסר למשל. מי שתופס את המוסר כטענות לא דסקריפטיביות, בסופו של דבר, למרות שהרבה מנסים להכחיש את זה, בסופו של דבר מגיע לרלטיביזם מוסרי. אז אני חושב ככה ומישהו אחר חושב שראוי לרצוח, ואני חושב שראוי לא לרצוח. מי צודק? אין פה צודק וטועה, כי הרי זה לא מציאות בעולם עצמו, אלא אני בנוי כך והוא בנוי אחרת. אני כשאני מדבר על מוסר תקף, מבחינתי גם טענות מוסריות הן דסקריפטיביות. הן דסקריפטיביות במובן הזה שהן מתארות, אנחנו נגיע לזה, אבל שהן מתארות עובדות מוסריות. עכשיו, מה מבחין עובדה מוסרית מעובדה פיזיקלית? שעובדה מוסרית כשאתה נוכח בזה שהיא נכונה, היא גם מחייבת אותך לפעול, או לא לפעול, להימנע מלפעול. כן, אסור לרצוח, צריך לעזור לזולת, צריך לכבד הורים, כל אלה עובדות בעיניי, עובדות אתיות. ולכן העובדות האלה, בניגוד לעובדה יש פה שולחן, שהיא עובדה נייטרלית, זה לא אומר כלום מבחינת מה אני חייב או אסור לי. אבל העובדות האתיות הן עובדות לא נייטרליות. ובמובן הזה גם הטענה שיש אלוקים היא טענה דסקריפטיבית. על זה, לזה הקדשתי את כל הפגישות הראשונות שלנו. זאת טענה על העולם. אני, אתה צודק במה שאמרת שזו טענה דסקריפטיבית אבל לא של עובדה פיזיקלית אלא של עובדה שדומה יותר לעובדה אתית. וזו עובדה שנגזרת ממנה, נגזרים ממנה דברים שאותם אני צריך לעשות או שאסור לי לעשות. כי אלוקים זה משהו שאם הוא אומר צריך לציית. אבל עדיין קודם כל יש פה אובייקט כזה שנקרא אלוקים, הוא קיים, ואני טוען שבמובן הזה זאת טענה דסקריפטיבית. הרב, יש הבדל מהותי בין מדע לבין אמונה באלוקים, כי במדע מהגדרה אני יכול לבדוק את זה, אולי אני אצליח אולי לא. ההגדרה של אלוקים היא בדיוק הפוכה, אני לא יכול, אני יודע שאני לא יכול לבדוק את זה. זאת הייתה השאלה לפני האחרונה ועניתי עליה. אמרתי שכאשר אני בודק את האינטואיציות שלי בתחום המדעי אני מקבל פידבקים לא רעים, זה די עובד. אם ככה גם כשאני מיישם את זה בתחומים שבהם אני לא יכול לבדוק, עדיין אני נותן אמון. מה לעשות? לא יכול לבדוק, אם הייתי יכול הייתי שמח לבדוק, אבל אין דרך לעשות את זה. אז האם בגלל זה אני צריך לזרוק את האינטואיציות שלי? לא. עובדה שבתחום המדעי הן עובדות, אז למה לא להניח שהן עובדות גם כאן? אז זה לא אותו דבר אבל מצד שני האחד מלמד על השני. הרב, סתם אני מעיר שגם בפיזיקה יש דברים שאי אפשר לבדוק, אסטרונומיה וסטרינג תיאורי ודברים כאלו לא ניסויים. לכן זה לא מדע, אבל מצד שני זה לא אומר שזה לא נכון. נכון? גם את האבולוציה לא באמת אפשר להפריך. את הקטע של הישרדות הכשירים, כי אם משהו שרד סימן שהוא היה כשיר, זו טאוטולוגיה. ועדיין אנשים חושבים שזה נכון. הרב, סטרינג תיאורי זה לא ברור, יש מחלוקת בין הפיזיקאים, נכון לא נכון, אבל אין הוכחות וכנראה כמעט לא יהיה אפשרי שיהיה הוכחות. אולי כן אולי לא. יש כאלו שיגידו שבאמת אם זה ככה אז זה רק במישור האינטלקטואלי וזה לא טוען טענות על העולם, אלא זה רק צורה שלנו לאחד את כל התיאוריות האחרות לתוך פריימוורק אחד. אבל זה לא באמת טוען טענה על העולם, כך יגידו הפוזיטיביסטים. או שבאמת יהיה איזשהו אישור אמפירי לעניין הזה. אבל יש גם דרך שלישית לפי מה שאני אומר כאן, אם זה מייק סנס אז אני מניח שזה נכון למרות שאין דרך אמפירית לבדוק את זה. הרב, אמרת שבמדע מגלים שהאינטואיציות שלנו נכונות, האינטואיציות המדעיות. אבל יש גם הרבה מלא מלא, יתקן אותי הרב אם אני טועה, אבל יש מלא מלא אינטואיציות מדעיות שבניסויים מתבררות כלא נכונות ואז זורקים אותן לפח. לא, אז אני לא מסכים, המלא מלא הזה אני ממש לא מסכים. יש, ובדרך כלל אגב, גם מה שמתברר שהוא לא נכון, הוא לא נכון בגלל שיש טעות קטנה, שיש תיקון. אבל נדיר מאוד שמתברר שפשוט חיינו בתוך טעות מוחלטת. עכשיו מבחינתי מספיק שהדבר הזה עובד בשמונים אחוז, או אתה יודע מה, אפילו בחמישים אחוז. אם זה עובד בשביל להגיד שיש פה כלי משמעותי. כי אם הייתי עושה ירייה באפלה, האינטואיציה הייתה… שאני אצדק הוא לא היה חמישים אחוז, הוא היה כמעט אפס. ואם אני צודק בעשרים אחוז, בחמישים אחוז, בשמונים אחוז, בדעתי השמונים אחוז הוא יותר קרוב, אז זה אומר שהכלי הזה הוא כלי טוב. לא ודאי, אמרתי, תמיד, אין ודאות. אם אתה רוצה מידע, תוותר על ודאות. זה ההקדמה שהקדמתי קודם. אבל, אבל זה בהחלט מכשיר מועיל, לא רק שהוא מועיל, אין לנו משהו אחר. מה, אין לנו משהו יותר טוב מזה, זה הדבר היחיד שעובד, גם בתחום המדעי וגם בכל תחום אחר. כן, אבל אם אנחנו רוצים לחדד את מה שהוא אמר, אז בכל אופן, בכל, מה זה אינטואיציה בעצם, אם איך שאני רואה את זה, זה אם ניקח את הילד שיודע לחבר מאה מספרים במכה, לאדם נורמלי הוא צריך לשבת ואחד ועוד אחד וזה, והוא יש לו האינטואיציה מה שקראנו לזה, אני חושב שזה יכולת לראות את התמונה בבת, לקלוט את כל הנתונים בבת אחת ולא אחד אחד, ואז במכה אחת הוא כבר מדלג על כל הפרטים הקטנים ומגיע למסקנה. אתה אומר, אתה אומר בעצם, זה טענה מעניינת, אני אבהיר יותר. מה שאתה בעצם רוצה לומר זה שאין באינטואיציה משהו מעבר לתפיסה חושית, זה רק יותר מהר. זאת אומרת שבסופו של דבר במקום לעשות את זה שלב שלב אנחנו רואים את הכל, אבל זה לא באמת תופס דברים שהם מעבר לחושיים. ככה אני חושב. זה, יש הרבה שחושבים כך. אני לא חושב כך. ואני אגיד לכם, לפעמים זה ודאי כך, אבל אני אומר לא תמיד זה כך. כי למשל כשאני מסתכל, כשאני מרגיש במישהו שמסתכל בי, אני לא חושב גם אם הייתי מחכה הרבה זמן, אין אינדיקציות חושיות לזה ועדיין אני מרגיש שמישהו מסתכל עלי. זה אומר שזה לא קיצור זמנים, זה תפיסה מסוג אחר. אותו דבר דנים לגבי השבת אבידה בטביעות עין, כן? בטביעות עינא דתלמיד חכם, שהגמרא באלו מציאות אומרת. אז בישיבות רגילים להגיד שיש טביעות עינא של תלמיד חכם, כן? לתלמידי חכמים יש איזה שהוא כושר כזה שנקרא טביעות עין. זה כמובן שטות כי הגמרא אומרת שמחזירים רק לתלמיד חכם בטביעות עין בגלל שהוא לא משקר, לא בגלל שרק לו יש טביעות עין, לכל אדם יש טביעות עין. אבל מה זה הטביעות עין הזה, שמה עולה אותה שאלה. יש כאלה שמבינים שכשאני מזהה חפץ שהוא שלי בלי שיש בו סימנים, אז איך אני יודע שהוא שלי? אז יש כאלה שמציעים בדיוק את מה שאתה הצעת, שבעצם יש פה הרבה סימנים קטנים, אני לא יכול לתאר בדיוק כל אחד מהסימנים כי זה לא משהו שאני יודע לנסח אותו, אבל התמונה הכללית אני מבין שהחפץ הזה הוא שלי. ויש תפיסה אחרת שאומרת לא, יש לי איזה שהיא יכולת לזהות נוכחות של חפץ שהוא שלי. זה קצת מיסטי כזה, אבל זה, זה הטענה האלטרנטיבית וזה בדיוק שתי האפשרויות שאנחנו מדברים עליהם כאן. מה שאני רק רוצה לומר זה שבאינטואיציות הבסיסיות שעומדות ביסוד המדע, שם אין שתי אפשרויות פרשנות. שם ודאי שאני צודק. כיוון שבאינטואיציות האלה זה לא לעשות חישוב מהיר במקום איטי, אלא להגיע לתובנה שאי אפשר להגיע אליה באופן תצפיתי או באופן חישובי. אין דרך. לכן אם אתה מחליט שזה נכון, זאת אינטואיציה במובן שאני מדבר עליו. שם אין אופציה אחרת. כמו עקרון הסיבתיות, כמו אינדוקציה, הנחות הבסיסיות של המדע, וכמו הרבה דברים אחרים. כשאני פוגש בנאדם ושואל אותו מה השעה והוא אומר לי אחת ורבע, מי אמר שהוא לא עובד עלי? אני מתרשם שהוא לא עובד עלי. על סמך מה אני מתרשם? לא יודע, אני תופס שמדובר באדם סביר. ובמה אני יכול לתלות את זה? יש לי איזה שהוא חוש ריח כזה, לא יודע בדיוק איך לקרוא לזה, לזה אני מתכוון. אמא שלי לפני חמישים שנה כשדנו בענייני האמונה היא אומרת "אני ממששת את זה, זה אצלי ממש משהו מוחשי". אבל זה ביטוי מטאפורי, את מבינה שהיא לא ממששת את זה, היא לא ממששת את זה בשום חוש. זה בדיוק מה שהיא רוצה לומר. היא רוצה לומר אני תופסת את זה אבל לא עם החושים, שזה האינטואיציה שאני מדבר עליה. נכון, אבל מה שאני רוצה להגיד, עם אותו גאון או אותו בעל חוש שפתר את הנוסחה המסובכת או אותו ילד שסיכם את המאה ספרות במכה וכל זה, אם יתברר שזה חד פעמי למשל, יגידו מקרה, מזל. אם הוא חוזר על זה אז אנחנו מקבלים את זה כל עוד שבאמת זה לא סותר משהו. לעומת זה, רגע, לעומת זה באמונה שלנו, בדת, זה בדיוק הפוך. אנחנו קודם כל סימנו את העיגול. עכשיו כשמתעוררות שאלות, מתעוררות סתירות, אז אנחנו יושבים ומוצאים איזה שהוא… יש כמה אפשרויות. או שמוצאים איזה מין תירוץ מפולפל, או… או שאומרים אוקיי, אז נתקן תקנה. הנה, היום אי אפשר לחיות בלי ריבית, אז בסדר, נמצא איזה… לא, זה הלכה, זה לא אמונה. זה שני דברים שונים. לא, אני אומר, אני אומר אם דברים לא מסתדרים עם המציאות שלנו. אם דברים לא מסתדרים עם המציאות, אז צריך לדאוג שזה יסתדר. מה זאת אומרת? אני מדבר על אמונות, לא על הלכות. אמונות זה בדיוק אותו דבר כמו במדע. אם אני אגיע למסקנה שהאמונה שלי לא נכונה, אני מוותר עליה. אבל זהו, אנחנו לא מגיעים למסקנה כזאת כי זו כבר הנחת היסוד. אנחנו אם יש משהו שמפריע לנו, אנחנו נמצא איזה עוגן. לא, כי זה נכון. לא בגלל שיש פה את הנחת היסוד. כל דבר הוא הנחת יסוד. אבל אדם שהוא לא פונדמנטליסט, וגם בתחום האמונה באלוקים אני לא פונדמנטליסט. אם אני אשתכנע שהנחות היסוד שלי לא נכונות, אני עוזב אותן. אבל אתה לא תשתכנע, כי על כל דבר אתה תמצא הסבר, או שתגיד אוקיי, זה אנחנו לא מבינים, זה פרה אדומה. או שאם זה לא מסתדר עם החיים שלנו, נמצא איזה תקנה שתעקוף. אין מצב שאתה תגיד "אוי, באמת טעיתי, בוא נעזוב את הדת". יש מצב. למה אתה אומר שאין מצב? אתה יכול לדבר בשם עצמך. אצלי יש מצב. אני רק רוצה להגיד, אתה מערבב פה שני דברים. אני מדבר על השאלה של פרה אדומה והלכה ואם זה מתאים למציאות או לא, זה דיון אחר. שמה השאלה האם אני מבין איך פרה אדומה עובדת ולמה היא עובדת. זה אני אומר, אם יש לי אמונה בקדוש ברוך הוא, אני מניח שהיא עובדת. אני מדבר על האמונה בקדוש ברוך הוא עצמו. על המסקנות שלי על המציאות. יש לי מסקנה על המציאות שיש אלוקים. אם שם אני אגיע למסקנה שהאינטואיציות שלי לא נכונות, אז המסקנה שלי היא שאין אלוקים. אני עוזב את זה. זה הכל, בדיוק כמו במדע. אין שום הבדל. אתה מכיר בטח את ההוא, שאמר אותו פילוסוף שאמר: מה זה בעצם האלוקים? זה אותו קטע במציאות שלנו שעוד לא הצלחנו לפענח, עוד לא הצלחנו לתת את חוקי הטבע על זה. הרי פעם האמינו בגשם, באל השמש, באל האש, בכל דבר שהם לא הבינו קראו לזה אל. ובמשך הזמן כשקבעו את חוקי הטבע, מצאו את החוקים שמפעילים את הדברים האלה, אז השטח הזה יצא מתחום האלוהות, מתחום הלא מובן. וככל… תראה, אם אתה מניח אתאיזם, אתה תקבל אתאיזם. זה ברור. אותו פילוסוף שאתה מצטט, זה בסך הכל אמירתם של כל האתאיסטים. האתאיסטים אומרים שכשאתה מאמין באלוקים, זה בעצם להכניס אותו לכל המקומות האלה שלא מובנים לך. ואני חולק עליהם. ואני אראה לך בהמשך שהם מדברים שטויות. בסדר? אז זה אבל בוא נחכה, אני אגיע לזה. הם מדברים שטויות. אני מגדיר את אלוקים היטב, אני מכניס אותו לא במקומות שאני לא מבין, אלא יש לי ראיות טובות לזה שהוא קיים. ואם מישהו יביא לי טיעונים שפורכים את האינטואיציות שלי או שמראים שהן לא נכונות, אני אוותר על זה. בדיוק כמו כל אינטואיציה אחרת, אין שום הבדל. זה בדיוק מה שאני רוצה לטעון, שאמונה באלוקים לא שונה מאמונה בכל דבר אחר. אני מאמץ אותה באותה צורה ואני גם מוותר עליה באותה צורה. זה הכל. וזה שהם מביאים לי טיעונים שונים ואני לא מוותר עליה, זה פשוט בגלל שבאמת לא השתכנעתי. אז מה? זה שלא השתכנעתי, אז ברור שאני לא רוצה לוותר על זה סתם כי מישהו העלה טיעון. מה שאנחנו, הסבירות היא באמת קטע עיקרי כמו שדיברנו. אני הולך בכביש למרות שיש סבירות שאני אידרס, אבל מאחר והסבירות הגדולה יותר היא שאני אעבור בשלום, אני מקבל את זה. זה נכון. השאלה היא האם בקטע הזה באמת הסבירות יותר גדולה שזה ישנו. אז לזה, לזה אני עומד להגיע. אנחנו רק במבואות בשלב זה, נגיע ואז נדבר. אני אראה לך למה אני חושב שהסבירות היא גבוהה. בסדר? אפשר עוד שאלה? לפני שאתה מתקדם, אפשר עוד שאלה? אני מנסה להבין את המנגנון הזה של האינטואיציה בעיניך. אם יש לי אינטואיציה ברורה ומוכחת על בסיס כל מיני אינטואיציות קודמות שהוכיחו את עצמן לגבי העולם, ועכשיו משתנה, הדבר הזה שיש לי אינטואיציה לגביו השתנה. אתה מניח שגם האינטואיציה שלי תשתנה בהתאם. ואז אני רוצה לשאול, האם האינטואיציה בעיניך היא תוצאה סיבתית של העולם או שהיא טבועה בי אפריורית כמו בדוגמה שהבאת? זה גוף הדברים שאני טוען. אני טוען שיש שני דברים. אינטואיציה קודם כל זה כושר קוגניטיבי. בלי אינטואיציה ספציפית. אינטואיציה שמה שאני רואה נכון, אינטואיציה סיבתית, אינטואיציה שיש אלוקים וכולי. עצם היכולת לתפוס דברים בצורה כזאת, אני קורא לזה הכושר האינטואיטיבי. הכושר האינטואיטיבי הזה נמצא אצלי כמו הכושר לראות בעיניים והכושר לשמוע באוזניים. עכשיו, כשיש לי כושר לראות בעיניים, הכושר הזה לא משתנה. מה שאני רואה באמצעותו משתנה. כי אם אני עומד מול קיר צהוב אני רואה קיר צהוב, אם אני עומד מול קיר אדום אני רואה קיר אדום. עכשיו, אם העולם, העולם הרוחני נגיד נקרא לזה, משתנה, או העולם המטה-מדעי משתנה… משתנה, אז תכני האינטואיציה שלי יהיו שונים, כי אני פשוט פוגש מציאות שונה. אבל הכושר של אינטואיציה, היכולת לתפוס את הדברים האלה, זה אותו כושר, בדיוק כמו בראייה. כלומר זה סיבתי. כלומר זה כושר לתפוס את המציאות. לא יודע מה זה סיבתי. יש לי כושר כזה כמו שיש לי כושר לראות. ברור שהכושר לא קובע את מה שאני אראה, כי זה תלוי מול מה אני עומד. אז אם מה שאני עומד מולו משתנה, אז ברור שאני אראה משהו אחר. אני אראה משהו אחר לא כי השתנה אצלי משהו, אלא כי העיניים שלי מראות לי מציאות אחרת או עיני השכל, כן, האינטואיציה שלי מראה לי משהו אחר. בסדר גמור, אין בזה שום בעיה. להיפך, אינטואיציה אם היא כלי אמין היא חייבת להתנהג כך. כי אם היא כלי אמין, אז כשהמציאות השתנתה היא אמורה לתת לי תוצאה שונה. אחרת היא לא הייתה אמינה. אחרת זה באמת היה משהו שטבוע בי, ולא כלי להכרת העולם. כל מה שאני טוען זה שאינטואיציה זה כלי להכרת העולם, ולא רק דבר שטבוע בי, וזה כל הנקודה. טוב, אז בואו נתקדם. בעצם מה שאני רוצה לומר עכשיו, עכשיו אנחנו מגיעים, עד כאן זה המבואות. עכשיו אני רוצה להגיע להדרכים איך להגיע לאלוקים, או במילים אחרות, לענות על השאלה למה אני חושב שהדבר הזה הוא דבר מסתבר, האמונה באלוקים. והדרכים להגיע לקיומו של אלוקים, אני בסופו של דבר אטען שיש שישה סוגים של דרכים כאלה. אוקיי? שישה סוגים האלה, אנחנו נטפל בהם אחד אחרי השני, אבל אני רוצה להקדים מה לא רלוונטי פה. שתי הקדמות בחלק השני של הסדרה, כן. הקדמה אחת אני אנסה להראות שכל דרך להגיע לקיומו של אלוקים, כל טיעון בעצם להגיע לקיומו של אלוקים, מניח הגדרה מסוימת של אלוקים. והגדרה אחרת. כל דרך מניחה הגדרה אחרת של אלוקים, ולכן עקרונית מי שמקבל כמה מהדרכים האלה יכול להגיע למסקנה שקיימים כמה אלוהימים, ולא כל הדרכים מכוונות לאותו אובייקט. למשל, דרך אחת תחפש את העצם המושלם. דרך אחרת תחפש את העצם שהוא הבסיס היסודי שמכוחו הוקמה המציאות. הדרך השלישית זה הבסיס לתוקפם של חוקי המוסר. לא משנה, כל מיני דרכים, עוד נדבר על זה. אבל כל אחד מאלה נותן לי אובייקט אחר. אחד זה האובייקט שהוא תוקפו של המוסר, אחד זה בורא העולם, אחד זה העצם המושלם וכן הלאה. אז בעצם צריך להבין שלפני שיוצאים לדרך להוכיח את קיומו של אלוקים, צריך להגדיר מי זה אלוקים. מי זה האובייקט הזה שאותו אני רוצה, שאת קיומו אני רוצה להוכיח? ושוב פעם, להוכיח באותו מובן שדיברתי עד עכשיו. אין ודאות, אלא להוכיח על בסיס הנחות סבירות. זה נקודה אחת. אבל אני כבר כאן מקדים שיש גם את האפשרות של תער של אוקאם. הנחתי שקיים משהו שנותן תוקף, הגעתי למסקנה סליחה שקיים משהו שנותן תוקף לחוקי המוסר, קיים משהו שברא את העולם וקיים משהו שהוא העצם המושלם. יכול להיות בהחלט שזה אותו אובייקט. הוא גם ברא את העולם, הוא גם נותן תוקף לחוקי המוסר והוא גם העצם המושלם. אפילו התער של אוקאם אפילו אומר יש לזה יתרון. למה להניח שיש שלושה אובייקטים? נניח שזה אותו אובייקט עצמו שאלה שלוש פנים שונות שלו, וכל אחת מההוכחות תופסת אותו דרך פן אחר שלו. ולכן זה שאני אראה כמה דרכים להגיע לאמונה, זה לא אומר שיש כמה אלוהימים. זה רק אומר שכל דרך להגיע אליו זה דרך להגיע לפן מסוים שלו, אבל גם אין פה סתירה. כמו משל הפיל של הרמב"ם, כן? מי שמסתכל על הפיל מצד ימין רואה שיש לו שתי רגליים ואוזן וחדק. מי שמסתכל בצד שמאל גם רואה את זה. מי שמסתכל מקדימה גם רואה את זה. רק זה רואה את שתי הרגליים הימניות, זה רואה את שתי הרגליים השמאליות, זה רואה את שתי הרגליים הקדמיות וכולם טועים כמובן כי יש לו ארבע רגליים וחדק, לא שתיים. אבל מכל צד שאתה מסתכל אתה רואה שתיים. אתה רואה שתיים אחרות כי הפנים השונות. אבל זה לא, אם תוכיח את קיומו של הפיל דרך שתי הרגליים הימניות או שתי הרגליים השמאליות או שתי הרגליים הקדמיות, אין סתירה. הוכחת את קיומו של אותו פיל רק כל פעם דרך זווית אחרת. אוקיי? זה הקדמה ראשונה. הקדמה שנייה, יש דרכים מסוימות שאותן אני לא מכניס לתוך השישה האלה. אולי שתיים מהן אני אמנה כאן, רגשות וחוויות. לא רלוונטי. רגשות במובן האמוציונלי. בן אדם אומר אני נורא מתרגש מחוויות דתיות. אוקיי, ואני מתרגש כשאני לוקח כדור אל-אס-די. אבל זה לא. זה לא מהווה ראיה לשום דבר. כמו שהקדמתי, אמונה באלוקים זאת טענה עובדתית, טענה על זה שבעולם קיים אובייקט כזה. זה שאני בנוי באופן שיש לי רגשות כאלה או אחרים בלתי רלוונטי לחלוטין לאור כל ההגדרות שנתתי עד עכשיו לאמונה. צריך להבין, חוויות, רגשות, לא רלוונטי. נכון שבן אדם יכול לבוא ולטעון פילוסופית שאם משהו גורם לי חוויות מהסוג הזה, כנראה שהוא קיים, כנראה שיש משהו בחוץ שהוא המקור לחוויות האלה. זה כבר טיעון לגיטימי. וזה כבר טיעון פילוסופי שצריך לדון בו, אולי הוא נכון אולי לא, אבל זה כבר טיעון שבאמת מוביל אותנו לקיומו של אובייקט במציאות. אבל עצם קיומן של חוויות או רגשות או אמוציות כאלה ואחרות ממש לא מעניין. הזכרתי כבר שיש לא מעט אמנים שמדווחים על קיומם של רגשות רליגיוזיים כשהם עוסקים באמנות או כשהם צורכים אמנות. אוקיי, אז מה זה אומר? הם עצמם מגדירים את עצמם כאתאיסטים, לכן זה לא עצם קיומו של רגש או חוויה זה מבחינתי לא דרך בשום צורה. יש טיעון אחר שגם באותה לוגיקה, שהוא הטיעון הפרגמטי. אם אין אלוהים במקום הזה והרגוני. כן, בלי אלוהים איך תיראה החברה שלנו? איך ייראו הערכים שלנו? כל אחד יעשה מה שהוא רוצה. מות האלוהים של ניטשה וכולי. לכן צריך להאמין בקיומו של אלוהים. אוקיי? גם הטיעון הזה הוא טיעון בטל, כושל. כי העובדה שמשהו הוא מועיל לא אומרת שהמשהו הזה נכון. יכול להגיד: כן, אבל יש לי הצדקה או אינטרס לשקר לאנשים, לטעון להם שיש אלוהים כדי לוודא שלא יהרגו אותי. לבריאות. אני לא מדבר עכשיו עם אנשים כאלה, אני גם לא אוהב שקרים קדושים באופן כללי, אבל זה ויכוח אחר. אני מדבר על השאלה אם זאת אינדיקציה לזה שבאמת יש אלוהים. והטענה שלי שפרגמטיזם זאת לא פילוסופיה. פרגמטיזם זה משאלות לב. אם מישהו אומר שהדבר הוא מועיל ולכן אני מאמץ אותו, זאת אמירה פסיכולוגית, זה לא אמירה פילוסופית. אתה רוצה? תאמץ מה שאתה רוצה, תיקח גם כדורים אם אתה רוצה, אבל אל תטען לי טענות על המציאות. אני מחפש ראיות לקיומו של אלוהים כעצם שקיים במציאות. וזה שההנחה הזאת או האמונה הזאת מועילה לי בכל מיני צורות או הופכת את העולם למוסרי יותר, נגיד אפילו אם זה נכון, אני לא נכנס כרגע לשאלה אם זה נכון, זה לא מהווה ראיה לקיומו של אלוהים. זה מהווה ראיה לזה שהאופי שלנו בנוי באופן דפוק, שהאמונה בכל מיני פיקציות מביאה אותנו להתנהג באופן בצורה. יש שאלה, אחת מהכאילו הוכחות לאלוקים זה מה שנקרא קלאק, אם קיים שעון אז חייב להיות מישהו שבנה את השעון. ויליאם פיילי. אוקיי, והאם זאת הוכחה בעיניך? כן, אני אגיע לזה אבל בהמשך. אני אמרתי, אני אעבור על כל דרכי ההוכחה, ניתן מקום של כבוד לפיילי. אני טוען שזאת הוכחה מצוינת, אבל נראה בהמשך. הנקודה הזאת של הפרגמטיזם היא נקודה חשובה כי אני חושב שהרבה מאוד אנשים כשאתם שואלים אותם מעלים את הטיעון הזה. כך חונכתי, זה הדרך שלי, זה מייצב את העולם שלי, זה מוודא התנהגות מוסרית, זה מלכד את החברה. אחד העם אמר שהשבת שמרה על ישראל, זאת אומרת שמירת השבת שומרת על הלכידות הלאומית והתרבותית שלנו. כל זה הכל נהדר בתחום הסוציולוגיה, הפסיכולוגיה של האדם הבודד או של ההמונים, לא מעניין אותי. אני שואל אם יש אלוהים, לא אם זה מועיל. זה שני דברים לגמרי שונים. ולכן הטיעונים מהסוג הזה לא רלוונטיים. ושוב, גם פה אני אעיר: אם יבוא מישהו ויאמר שיש לו הנחה פילוסופית שאם משהו מועיל אז כנראה שיש לו עוגן במציאות, כי אחרת הוא לא היה מועיל, זאת כבר טענה פילוסופית. אפשר לדון על זה, אני לא בטוח שאני מסכים, אבל זאת כבר טענה פילוסופית ששווה דיון. לכן צריך להבחין טוב גם במישור האמוציונלי חווייתי וגם במישור הפרגמטי, על פניו הטיעונים האלה לא רלוונטיים מכל הסוגים האלה. אם אתה מוסיף להם הנחה שמה שמעורר לי חוויות או מה שמביא לי תועלת כנראה שיש לו עוגן, הוא קיים במציאות באיזשהו מובן, אז הפכת לטענה פילוסופית. עכשיו צריך לדון בזה. אני רק לא בטוח שאני מסכים לזה, אבל זאת יכולה להיות טענה לגיטימית. אוקיי. הרב, מישהו אומר שאם אני לא אאמין בקיומו של אל לא תהיה שום משמעות לחיי, לכן אני חייב להאמין. איפה הרמב"ם שם את זה? אמרתי, זה יכול להתפרש בשתי צורות. אם אתה משתמש בקדוש ברוך הוא כאופיום ל… אופיום להמונים, כמו שאמר מארקס, כדי לקבל משמעות לחייך, אז אתה חי בשקר קדוש ונהנה מזה לבריאות, אבל זה לא ראיה לזה שיש אלוקים. אם אתה טוען טענה פילוסופית, שברגע שהאמונה הזאת נותנת לי תחושת משמעות, כנראה שיש בה משהו אמיתי, זאת הנחה פילוסופית, צריך לדון בה, אבל בהחלט אפשר להעלות אותה לדיון. אז אתה טוען טענה, טענה ששווה דיון. רואים? זה שני דברים שהם די קרובים, אבל הם בעצם שונים לחלוטין כשאתה מסתכל על זה. בראשון, אלוקים משמש כתרפיה. ובשני, אלוקים הוא מסקנת עובדה. שאני טוען שמה שעושה לי תרפיה כנראה באמת קיים, אחרת איך זה קורה? אוקיי, זה כבר כן טיעון פילוסופי. אז מה שאמרתי קודם נכון גם לגבי הטענה הזאת. עכשיו אני רוצה לתת סכמה כדי שנוכל להתמצא בפגישות בהמשך איפה אנחנו נמצאים. אני בעצם רוצה להביא שש דרכים, אחרי שסילקתי את הרגשות, חוויות, פרגמטיזם וכל הדברים האחרים, אני רוצה להביא שש דרכים להגיע למסקנה לגבי קיומו של אלוקים, ואז אני אתחיל לעבור עליהן אחת אחת. אני אביא שבע, שעל הראשונה אני אסביר למה היא לא נכונה, ושש האחרות אנחנו נדון בהן. הדרך הראשונה זה ההימור של פסקל. זה מאוד משעשע, כן ידוע, נדבר על זה. אני חושב שזה שטויות, אבל נדבר על זה. אז ההימור של פסקל זה הדרך הראשונה, כן אם תוחלת הרווח שלך באמונה באלוקים, אתם מבינים את הפרגמטיזם פה, זה בעצם דרך פרגמטית. אם תאמין באלוקים תרוויח הרבה, אם לא תאמין באלוקים אתה עלול להפסיד הרבה. תוחלת הרווח הגבוהה יותר זה להאמין באלוקים ולכן תאמין באלוקים. זה הטיעון הסטטיסטי של פסקל. זה דרך ראשונה. הדרך השנייה זה או השנייה, שלישית ורביעית, זה שלוש דרכים במיון של קאנט בביקורת התבונה הטהורה. הוא ממיין את הראיות לקיומו של אלוקים לשלושה סוגים: הראיה האונטולוגית, המושגית, הראיה הקוסמולוגית והראיה הפיזיקו-תיאולוגית. זה שלוש דרכים פילוסופיות להגיע לאמונה באלוקים, הוא טוען שאף אחת מהן לא תקיפה, אני חולק עליו, אבל זה במיון שלו עוד שלוש דרכים. מה ההבדל ביניהן? הדרך המושגית לא מניחה שום הנחה. מתוך ניתוח של מושגים מגיעים למסקנה שיש אלוקים. זה הכיוון הראשון. הראיה של אנסלם, כן בפרוסלוגיון למשל דוגמה. הדרך השנייה של קאנט, השלישית במיון הכולל שלנו, זה הראיה הקוסמולוגית. מעצם העובדה שקיים משהו ואם משהו קיים צריך להיות סיבה שבגללה הוא קיים ולכן יש אלוקים, זה הראיה הקוסמולוגית. הראיה הפיזיקו-תיאולוגית זאת ראיה מכוח המורכבות של העולם או זה שהוא נראה מתוכנן. אוקיי, לא סתם שקיים משהו אלא קיים משהו עם אופי מיוחד, מורכבות, מראית עין של תכנון או דברים מן הסוג הזה. זה הראיה הפיזיקו-תיאולוגית. אז אלה שלושת הדרכים של קאנט, אז יש לנו בינתיים ארבע, ההימור של פסקל ושלוש הדרכים של קאנט. מעבר לזה יכולה להיות אינטואיציה ישירה. כמו שאמרתי קודם, אינטואיציה זה כלי לתפוס את המציאות, וגם כשאני מביא טיעון, הטיעון מבוסס על הנחות יסוד, ואת הנחות היסוד מאיפה אני יודע? מהאינטואיציה. אז יכול לבוא מישהו ולומר האינטואיציה שלי אומרת לי ישר שיש אלוקים. אני לא צריך הנחות יסוד שיוצאות מהאינטואיציה ומהן אני אגזור מסקנה שיש אלוקים. יש לי אינטואיציה שיש אלוקים, אינטואיציה ישירה. גם זאת דרך. יש הרבה אנשים אגב שאצלם זה ככה, וזאת דרך לגיטימית לחלוטין. הרבה פעמים קוראים לזה אמונת תמימה. אמונת תמימה זאת דרך לגיטימית לחלוטין. אני לא חושב שכולם צריכים להיות פילוסופים. זאת גם דרך, נדבר. אז זאת הדרך החמישית. הדרך השישית זה… רגע. הדרך השישית זה ראיות שאני קורא להן ראיות תיאולוגיות. זאת אומרת זה היפוך הכיוון של שלושת הראיות של קאנט. זה דרך שאני בעצם מציע אותה, ריצ'רד טיילור פילוסוף אמריקאי הציע בעצם את ההיגיון הזה ואני מרחיב אותו. אז אני אסביר כשנגיע לשם, זאת הדרך השישית. והדרך השביעית זה הראיה מן המסורת. כמו שהרבה פעמים מביאים בשם הכוזרי, קיבלנו מאבותינו ואבותינו קיבלו מאבותיהם, מהר סיני הקדוש ברוך הוא התגלה וזאת ראיה לקיומו של אלוקים, יש לנו מסורת מאנשים שנפגשו איתו. בסדר? וזה בהגות הפילוסופית קוראים לזה טיעון העד. זה בהרבה, נכתב על זה הרבה, יש על זה הרבה כתיבה פילוסופית והפילוסופים ברובם, לא יודע רובם. לכן טיעון העד נתפס אצל הרבה פילוסופים כסוג של כשל. אני חושב שהם כושלים. טיעון העד הוא טיעון לא רע, בטח לא כושל, וכשנגיע אליו אני אנסה גם לטפל בו. זאת התמונה באופן כללי. אז אני אומר שוב, היה הימור של פסקאל, היה שלוש של קאנט, זאת אומרת הראיה אונטולוגית, הראיה קוסמולוגית, הראיה פיזיקו-תיאולוגית, אינטואיציה ישירה זה חמש, הראיה הפאולוגית, זאת אומרת זה היפוך של שלושת הדרכים של קאנט, זה אני אסביר בהמשך, זה הדרך השישית, והדרך השביעית זה המסורת. קיבלנו מסורת ולכן יש לנו אינדיקציה לזה שיש אלוקים. מה שאנחנו נעשה מכאן ואילך, אנחנו נלך דרך אחת אחרי השנייה וננסה לראות עד כמה זה מחזיק מים. וכל אחד מהם דורש בירור יותר עדין ממה שעושים בדרך כלל. יש הרבה פירכות ופירכות על הפירכות, ואני חושב שכל הדברים האלה דורשים הגדרה יותר מבוררת כדי לנהל את הדיון בצורה אינטליגנטית ולא דרך כל מיני סיסמאות מפוצצות. אז זה מה שאנחנו נעשה בעצם מכאן ואילך, ואחרי שנגמור לעבור על שבע הדרכים האלה שאמרתי, בסוף יישארו אולי שש, כי הראשונה בעיניי שטות, אז אני ארצה לעבור מהמסקנה הפילוסופית לזה שיש אלוקים למה זה אומר במישור הדתי. האם האלוקים הפילוסופי שבסך הכל הרבה אנשים שמגדירים את עצמם לא מאמינים או אתאיסטים או לא יודע מה, אומרים באלוקים באיזשהו מובן פילוסופי גם אנחנו מאמינים, אבל זה לא אומר שצריך להניח תפילין או ללכת לכנסייה או לשחוט אנשים בשם אללה. המצוות המעשיות או ההתגלות, את זה הם לא מקבלים. אז איך אנחנו עוברים, אם בכלל, ממסקנה פילוסופית על קיומו של אלוהים פילוסופי למחויבות דתית, מדאיזם לתאיזם. בסדר? זה ובזה אני אסיים אחרי שנעבור על הראיות הפילוסופיות. אני רק אומר כאן שהרבה פעמים ברגע שאתה מתחיל להיכנס לראיות פילוסופיות לקיומו של אלוקים עוצרים אותך, אומרים עזוב עזוב אני מאמין פילוסופית באלוקים, אני מדבר על האלוקים הדתי, על קיום מצוות. מה הקשר? זה שני דברים לגמרי שונים. אני טוען שזה נכון שזה שני דברים שונים, אבל לא לגמרי. יש קשר בין הדברים וחשוב לעשות את המסלול הפילוסופי לפני שנכנסים לדיון הדתי. יש קשר, זה משנה את התמונה, למרות ההבחנה שהיא הבחנה נכונה כשלעצמה, אבל היא לא כל כך חדה כמו שבדרך כלל רגילים לחשוב. אז זאת המסגרת ומכאן ואילך אני עכשיו אפרוט אותה לפרוטות, זה בעצם יוביל אותנו עד סוף הסדרה הזאת, אבל יש לנו עוד עבודה. שבת שלום. אוקיי, עוד מישהו רוצה להעיר או לשאול? אז אפשר. רק רציתי להעיר אולי כי כשאני שומע את הרב אני חושב על המדרש הזה על אברהם אבינו בתחילת הדרך שלו. אז כנראה שזה לא היה לוגי, זה היה אינטואיטיבי. אולי, או שלמרות שהוא אומר מי יש מנהיג לבירה כי מי מסובב את הגלגל, תלוי לאיזה מדרש אתה מתכוון. מי מסובב את הגלגל זאת ממש אחת הראיות של קאנט, זה הראיה פיזיקו-תיאולוגית. תלוי לאיזה חלק במדרש אתה מתכוון. נגיד הציץ עליו בעל הבירה זה נראה כמו איזשהו סוג של התגלות, התגלות פסיכולוגית או התגלות מטפיזית. אבל יש שמה גם, עולים שמה גם טיעונים וכמו שהרמב"ם מביא בתחילת הלכות עבודה זרה, הרמב"ם מביא את הטיעונים הפיזיקו-תיאולוגיים. אבל נדבר עוד. זהו? אז שבת שלום. הרב, האם אינסטינקט אמהי זה סוג של אינטואיציה? עוד פעם? האם אינסטינקט אמהי, כשכל האמהות, אינסטינקט אמהי. אה, או שזה אינטואיציה או שזה המצאה. צריך לבדוק ולראות אם זה עובד. זה שיש לאימהות אינסטינקט זה לא אומר שזה גם עובד. אם זה עובד אז זה אינטואיציה. מי אמר שזה לא עובד? יש להן. יש להן אינסטינקט, אבל השאלה אם האינסטינקט הזה מוכיח את עצמו. לי יש אינסטינקט שיש לא יודע מה, עשרה מיליארד נמלים בעולם. יש לי אינסטינקט כזה לחשוב ככה. האם זה נכון? לא יודע, תספור. אם זה יצא נכון אז אתה יכול לדון אם זה אינטואיציה או לא. אם זה יוצא לא נכון אז זה פשוט מבנה נפשי שלי, זה הכל. למה? מה הקשר בין אינטואיציה לנכון? אינטואיציה זה סביר, זה לא נכון. נכון זה סביר, מה זאת אומרת? נכון וסביר זה אותו דבר. זה לא ודאי. נכון, נכון הכוונה סביר. אז כאשר זה נכון זה אינטואיציה, וכאשר זה לא נכון מה זה? אז אמרתי, אינטואיציה היא לא ודאית. כן, אז אינטואיציה זה נכון או לא? יכול להיות שהיא נכונה או לא נכונה. הטענה האינטואיטיבית או שהיא נכונה או שלא. הכושר האינטואיטיבי, היכולת שלך לתפוס טענות הוא כושר שעובד. מבין? זה לא אומר שכל דבר שהוא נותן לך זה דבר אמיתי. יכול להיות יהיו דברים שכן ויהיו דברים שלא, אבל יש כושר כזה, זה לא ירייה באפלה, כי אחרת מהדברים שהוא נותן לך, הסיכוי שאחד מהם יהיה נכון הוא אפסי, וזה לא המצב. עכשיו לגבי אינסטינקטים אימהיים, אם זה חלק מהאינטואיציה, תעשה סטטיסטיקות אם הם צודקות או לא. אם הסטטיסטיקה תיתן לך משהו משמעותי, אז כנראה שיש דבר כזה. לא בדקתי אף פעם, אני לא יודע. הבנתי, תודה. זה שמישהו מרגיש משהו, זה לא אומר שום דבר. הוא מרגיש, אוקיי. הרב, אפשר משהו כללי שלא קשור לזה? כן. קראתי איזה מאמר באתר של הרב ולא לגמרי הבנתי מה ההבדל בין מה שישעיהו ליבוביץ' שם מתאר את הערכים, מקור הערכים זה שרירותיות, לעומת הרב שמסביר את זה אחרת. לא כל כך הבנתי את ההבדל. אין שום הבדל. לדעתי מה שאני אומר זה מה שליבוביץ' התכוון. הבעיה היא שהוא היה פוזיטיביסט והוא לא היה מוכן להגיד את המילים הכאילו מיסטיות האלה שאני אומר כאן, שיש לנו יכולת אינטואיטיבית להכיר את הדברים באופן ישיר, ואז הוא קורא לזה שרירותי. אבל הוא לא מתכוון לבאמת שרירותי. זאת טענתי, יש לי מאמר על ליבוביץ', אתה יכול לקרוא את זה גם באתר, ושם אני מסביר שאני חושב שהוא לא הבין את עצמו טוב בגלל הפוזיטיביזם שלו. מה זה אומר פוזיטיביסט? פוזיטיביזם הכוונה זה ההיצמדות לתצפית ולהגדרה הלוגית המוכחת הוודאית. אתה לא מוכן לדבר על שום דבר שלא נכנס לאחת משתי הקטגוריות האלה, ולכן אתה לא יכול לדבר על קיומם של ערכים באיזשהו מובן מיסטי, על היכולת המיסטית שלי לראות את הערכים, לא לראות בעיניים אלא בעיני השכל. אלה דיבורים שפוזיטיביסטים לא מסוגלים להוציא מהפה, אבל הוא התכוון לזה, הוא בעצמו לא הבין שהוא מתכוון לזה. כי אם נאמר שזה שרירותי זה חסר משמעות, למה הרב לא מקבל את המונח כמו שהוא כתב אותו? כי אני לא חושב שלזה הוא התכוון. על סמך דבר שרירותי אתה לא הורג בני אדם, והוא היה מוכן להרוג על בסיס זה. הוא טוען שזה נכון, לא שזה שרירותי. הביטוי שרירותי כשפוזיטיביסט אומר אותו, הוא מתכוון ללא נימוק. אבל ללא נימוק אין פירושו שרירותי במובן של סתם ככה כי בא לי, אלא כי זה אקסיומה אינטואיטיבית כי אני יודע שזה נכון גם בלי נימוק. רק אצל ליבוביץ' בעולם המושגים שלו לא היה דבר כזה, אז לא היה לו מושג כדי לתאר את זה. זה מגבלה של פוזיטיביסטים. אם כבר דנים בענייני העולם הזה, איך בית דין גבוה קובע שאישה בוגדנית תאבד את רכושה? מה ההיגיון של זה? מה זאת אומרת? לא מאבדת את רכושה, היא מאבדת את הרכוש שהבעל הביא איתו והסכים לחלוק איתה, והטענה הייתה שאם הוא היה יודע שהיא תבגוד הוא לא היה מסכים, אז זה הסכמה בטעות. היא לא יכולה לאבד רכוש שלה, רכוש ששייך לה היא לא יכולה לאבד. לא, לא, הרכוש המשותף אני מדבר. הבעל יוצא עם הבית, אם היא מגדלת משפחה אז הרכוש נצמח, הוא רכוש משותף. עד כמה שאני לא קראתי את הפסקים, עד כמה שאני הבנתי מה שהם אמרו שמה זה לא על הרכוש שהיה שלה, זה על הרכוש שהבעל הביא איתו ויש חזקת שיתוף שהוא משתף את זה איתה. אז הם אומרים ההסכמה לשתף את הרכוש איתה מותנית בזה שהיא תקיים את חלקה בהסכם. אם היא לא קיימה את חלקה בהסכם, אז זאת הסכמה שבטעות. ככה לפחות אני הבנתי בלי לקרוא. אם זה לא ככה והוא לקח רכוש שלה, אני לא רואה הצדקה לזה. הגיוני, אבל אם זה נכון אז איך בג"ץ הפך את זה? כי בג"ץ חושב שההסכמה לא מותנית בזה. זה שאלה של האם בן אדם מתנה בזה את ההסכמה שלו או לא. לא יודע, עוד פעם לא קראתי את פסק הדין אני לא יודע להתווכח עליהם. אני אומר אתה שואל אותי מה דעתי, זאת דעתי. מה כתבו הדיינים ומה כתב בג"ץ צריך לקרוא כדי לראות, אני לא יודע. וזה דווקא נותן הסבר, יכול להיות, אוקיי. הרב, אפשר עוד שאלה? כן. כאשר מנהג ישראל, כאשר מנהג שנפוץ בכל ישראל והוא לא, אין לו בסיס הגיוני, האם זה נכנס תחת הכותרת של מנהג ישראל תורה היא והאם חייבים לקבל אותו? אז פה זה קודם כל כן, קודם כל כן, זה המשמעות של מנהג של אל תיטוש תורת אמך. אבל יש להבחין בין שתי, שתי הערות אני אעיר על זה. הערה ראשונה, צריך להבחין בין שני דברים. א', זה שזה מחייב זה לא אומר שזה גם נכון, אלא שיש איזשהו עניין לא לסטות מהנוהג הציבורי גם אם הוא לא נכון. ולכן זה לא קשור בהכרח לדיון שלנו, כי אם זה היה גם אינטואיציה קולקטיבית, אז הטענה היא שזה גם נכון, לא רק שראוי לציית לזה. זה שני דברים שונים. זאת הערה אחת. הערה השנייה היא שבמקום שבו ברור לך שהמנהג לא נכון, זה לא אותו דבר כמו כשאתה לא מבין למה זה כן נכון. ואם ברור לך שהמנהג לא נכון, או שהמנהג מזיק, זה מה שקרוי אצל הפוסקים מנהג שטות, ומנהג שטות צריך להתבטל. אוקיי. טוב. אוקיי, אז להתראות, שבת שלום. שבת שלום. שבת שלום.