אמונה – שיעור 11
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- שוקת שבורה בין פילוסופיה למדעים
- אינטואיציה כאמונה וכבסיס ידע
- דרכי ההגעה לאמונה ומיון קאנט
- אמונת תמימה וסכנת פרגמטיזם
- טיעון מן המוסר והמסורת
- אלוקים שונים לפי טיעונים ותער של אוקאם
- מעבר מאלוקים פילוסופי לאלוקים דתי
- ההימור של פסקל ותיאורו
- ביקורת דוקינס ותגובת המסגרת
- אמונה כרצף והצדקה חלקית לפרגמטיקה
- הביקורת הסטטיסטית על פסקל: תוחלת מול שכיחות
- החלת הביקורת על פסקל וקניית “כרטיס” של מצוות
- דוגמאות לאינטואיציות הסתברותיות, ניסים ו”חוק המספרים הקטנים”
- סיום: הורדת ההימור והשארת שש הדרכים
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מציג שוקת שבורה בדרך לאמונה באלוקים בין ארגז כלים פילוסופי־לוגי שנתפס כהנחת המבוקש ובין ארגז כלים מדעי־תצפיתי שאינו יכול להגיע לאלוקים כי אין דרך לצפות בו או להעמיד את הטענה למבחן הפרכה. הפתרון המוצע הוא דרך שלישית של תצפית לא חושית הנקראת אינטואיציה, המוגדרת ככושר קוגניטיבי שהוא שם נרדף לאמונה ומשמש גם את המדע וכל מערכת ידע. מתוך המסגרת הזו מובאות דרכים שונות להגיע לאמונה, מובחנות סכנות של פרגמטיזם, ומוצג פירוט רחב של ההימור של פסקל יחד עם ביקורת שלפיה כשלו המרכזי הוא סטטיסטי והישענות על תוחלת אינה קריטריון החלטה טוב במצבים של הסתברויות זעירות ורווחים אינסופיים.
שוקת שבורה בין פילוסופיה למדעים
ארגז הכלים הפילוסופי־לוגי נראה חסר תוחלת כי אמונה באלוקים היא טענה על העולם ולא אמירה על הרגשה, וטענות על העולם אינן נקנות מכך שאדם “בנוי” רליגיוזית. ארגז הכלים המדעי־תצפיתי אינו יכול לתת אלוקים כי אין נגישות תצפיתית אליו, והטענה שיש אלוקים אינה טענה מדעית ואינה ניתנת להפרכה. הכישלון של שני הארגזים מחזיר לפונדמנטליזם או ספקנות במסגרת “שלושת דרכי ההתבגרות”.
אינטואיציה כאמונה וכבסיס ידע
הטקסט טוען שיש דרך שלישית לצבור מידע על העולם באמצעות תצפית לא חושית בשם אינטואיציה, שהיא תפיסה ישירה שאינה דרך הוכחות ואינה דרך החושים. האינטואיציה האנושית מתוארת כשם נרדף לאמונה וככושר קוגניטיבי שביסודו עומדת כל מערכת ידע, כולל המדע. אמונה באלוקים מוצגת כלא חריגה לעומת תחומים עיוניים אחרים משום שכולם נשענים על אותו סוג כלי יסוד.
דרכי ההגעה לאמונה ומיון קאנט
הטקסט מציג שלוש דרכים במיון של קאנט: ראיה אונטולוגית מניתוח מושגי, ראיה קוסמולוגית שלפיה אם משהו קיים צריך להיות מי שיצר אותו, וראיה פיזיקו-תיאולוגית המבוססת על מורכבות העולם, התיאום בין חלקיו והמכוונות למטרה. קאנט ממיין כך כי ראיה מתחילה או ממושגים בלבד, או מעצם הקיום בלי אופי, או מאופי הדברים הקיימים בעולם. הטקסט מוסיף דרך של אינטואיציה ישירה שבה אדם טוען שהאמונה באלוקים עצמה היא האינטואיציה שלו ואינו זקוק להנחות אחרות כדי לגזור מהן את קיומו של אלוקים.
אמונת תמימה וסכנת פרגמטיזם
הטקסט מזהה את האינטואיציה הישירה עם מה שנקרא במחשבת ישראל ובמחשבה הנוצרית אמונת תמימה, שבה אדם חש שיש אלוקים ולכן יש אלוקים, ללא פילוסופיה וטיעונים מתוחכמים. הטקסט משרטט דגל אזהרה של סכנת פרגמטיזם אם “תחושה” פירושה רגש שמועיל לאדם מוסרית או נפשית אך אינו אומר דבר על המציאות. הטקסט מכשיר את הדרך כאשר האינטואיציה נתפסת ככלי הכרתי דמוי ראייה של שולחן, גם אם אדם לעיתים קורא לה “רגש” מחוסר מושגים מדויקים.
טיעון מן המוסר והמסורת
הטקסט מונה טיעון מן המוסר בדפוס “אם אין אלוקים אין מוסר” ומרחיב אותו כטיעונים תיאולוגיים במירכאות, תוך קישורו לסכנת פרגמטיזם משום שהוא עלול “לברוא” אלוקים כדי שתהיה תשתית מוסרית. הטקסט מונה גם את המסורת כדרך אמונה, כגון מעמד הר סיני או מסורת דתית שבה מישהו נפגש עם אלוקים ומעביר שרשרת אמינה על המפגש. הטקסט מציין שאנשים שונים מצדיקים אמונה באמצעות דרכים שונות מתוך המניין הזה, ומתקן את הספירה משבע לשש לפני הצגת דרך שביעית.
אלוקים שונים לפי טיעונים ותער של אוקאם
הטקסט טוען שכל טיעון מכוון לאובייקט אחר ולכן צריך להגדיר איזו ישות מוכיחים: האונטולוגית מוכיחה “היש המושלם”, הקוסמולוגית מוכיחה את בורא העולם, הפיזיקו-תיאולוגית מוכיחה את “המהנדס” המתכנן, טיעון המוסר מוכיח נותן תוקף לחוקי המוסר, וטיעון המסורת מוכיח מתגלה בסיני או בורא העולם לפי הדת. הטקסט מדגיש שאין פירוש הדבר שיש שישה אלוהים, וייתכן שמדובר באותה ישות מאספקטים שונים. הטקסט מצרף את תער של אוקאם כהעדפת מיעוט ישויות ומציע שאם מקבלים כמה הוכחות יחד הן יכולות לחזק זו את זו, גם אם אדם מקבל רק חלק מהן ועדיין מגיע למסקנה שיש אלוקים.
מעבר מאלוקים פילוסופי לאלוקים דתי
הטקסט קובע שהמשך הדרך יהיה לפרט “מסלול אחרי מסלול” כיצד מגיעים לאלוקים, ולבסוף לקשור את האלוקים הפילוסופי לאלוקים דתי ולהראות כיצד מגיעים מכאן לאמונה דתית ולמחויבות דתית. הטקסט מציג את ההימור של פסקל כדרך שביעית שיש לדון בה להשלמת התמונה, אף שהוא נטען כטעות.
ההימור של פסקל ותיאורו
הטקסט מציג את בלז פסקל כפילוסוף, מתמטיקאי, סטטיסטיקאי, פיזיקאי ותיאולוג צרפתי מן המאה השבע עשרה, ומתאר חוויה דתית חזקה שחווה בגיל שלושים ואחת. פסקל מציע טיעון סטטיסטי המייתר הוכחות: עדיף להאמין כי אם יש אלוקים זוכים באושר נצחי ואם אין אלוקים “לא נורא”, בעוד שאי־אמונה עם אלוקים מובילה לעונש נצחי ואי־אמונה בלי אלוקים “לא משנה”. הטקסט מנסח זאת כחישוב תוחלת רווח ומשווה את המבנה לטיעון דילמה תקף בלוגיקה שבו שתי קרני הדילמה מובילות לאותה מסקנה.
ביקורת דוקינס ותגובת המסגרת
הטקסט מצטט את דוקינס שלפיו ההימור של פסקל הוא פרגמטי, ואמונה אינה פעולה רצונית שניתן להחליט עליה כמדיניות; לכל היותר אפשר להעמיד פנים של אמונה, ואל כל־יודע יזהה העמדת פנים. הטקסט מציג טענה נוספת בדבר “טיעוני עובדה אין סמכות” ומבדיל בין סמכות שמחייבת פעולה לבין דרישה להאמין בעובדה כאשר האדם אינו משוכנע. הטקסט דן בשאלה האם ניתן לעקוף אמונה באמצעות קיום מצוות בלבד, ומובעת עמדה שאין ערך לקיום מצוות ללא אמונה, כולל דוגמה על הנחת תפילין לאדם לא מאמין וטענה ששמירה תרבותית־לאומית בסגנון אחד העם אינה “שמירת שבת” במובן הדתי.
אמונה כרצף והצדקה חלקית לפרגמטיקה
הטקסט דוחה מצב בינארי של אמונה או כפירה ומציג רצף של דרגות, כולל סולם של שבע דרגות שדוקינס עצמו מציע ומיקומו שלו בדרגה שתיים מן הקצה. הטקסט טוען שאין ודאות מוחלטת בכלום ולכן גם לא באמונה באלוקים, ואנשים ממילא מקבלים החלטות בתנאי אי־ודאות. הטקסט מאפשר שבמצב של התלבטות אמיתית שיקולי תוחלת רווח עשויים להיות רלוונטיים, ושאדם יכול לבחור “ללכת על אמונה” על הצד שיש אלוקים, תוך דיון בשאלת קבלת קיום מצוות כזה והערה על הבחנה בין מצוות עשה ולא תעשה.
הביקורת הסטטיסטית על פסקל: תוחלת מול שכיחות
הטקסט טוען שהביקורת המוחצת על פסקל היא דווקא סטטיסטית ולא תיאולוגית, משום שקריטריון התוחלת אינו תמיד קריטריון טוב להחלטה כאשר הרווח הממוצע נשען על אירועים נדירים מאוד. הטקסט מציג דוגמה של מטבע מוטה עם הסתברות זעירה לרווח אסטרונומי ושואל כמה ישקיע אדם בכרטיס, וטוען שאדם שפוי לא ימכור את ביתו גם אם תוחלת הרווח עצומה. הטקסט מציג את פרדוקס סנט פטרסבורג במשחק חזקות של שתיים שבו תוחלת הרווח אינסופית אך הרווח השכיח קטן, ומסיק שהסיכוי להגיע לרווח הממוצע אפסי בניסוי יחיד. הטקסט קובע שתוחלת היא רלוונטית כשמדובר במצבים שכיחים, אך במקרים פתולוגיים של התפלגות מוטה מאוד אין לפעול לפי התוחלת.
החלת הביקורת על פסקל וקניית “כרטיס” של מצוות
הטקסט מחיל זאת על אתאיסט שמעריך את הסיכוי לאלוקים כאחד לעשרת אלפים, וטוען שמבחינתו אין סיבה “לקנות כרטיס” שמשמעותו מחיר קיום מצוות אם הסיכוי לרווח אינסופי זעיר. הטקסט משווה זאת ללקיחת סיכונים יומיומיים כמו יציאה לכביש ומסביר שאנשים אינם מוכנים לשעבד את חייהם לסיכון קטן, וזו התנהגות רציונלית. הטקסט מכניס את פונקציית התועלת ומדגיש שמחיר משמעותי תלוי באדם, ולכן גם אם תוחלת “מורה” להשקיע סכום גדול, בפועל אנשים פועלים לפי משקל המחיר והסיכוי במונחי התועלת שלהם. הטקסט מסיק שהטעות של פסקל היא בהפיכת תוחלת לקריטריון החלטה אוניברסלי במקום להכיר במגבלותיה.
דוגמאות לאינטואיציות הסתברותיות, ניסים ו”חוק המספרים הקטנים”
הטקסט מביא סיפור אישי של תאונה לילית ליד גדרה שבה שכן מירוחם עם רכב גדול הופיע בדיוק בזמן והסיע את המשפחה, ומציג את הפיתוי לראות בכך נס גלוי. הטקסט טוען שאין לדעת אם זה חורג מן הסטטיסטיקה בלי להכיר את מרחב המדגם, ושמקרה נדיר אחד אמור לקרות למישהו כאשר יש מספיק ניסיונות. הטקסט מביא דוגמה מספר מתח שבה שולחים 10,000 מכתבים כדי “לנבא” מספר נכון למעטים, ומציג זאת כעיקרון שבו מתפרסמים רק המקרים המוצלחים. הטקסט מכנה זאת “חוק המספרים הקטנים” ומזהיר משימוש בהסתברות כאשר לא מכירים את ההקשר הרחב, תוך ויכוח פנימי האם אם מייחסים לאלוקים מעורבות באירועים צריך לייחס לו גם את התאונה וגם את ההצלה.
סיום: הורדת ההימור והשארת שש הדרכים
הטקסט מצהיר שהמטרה בפגישה היא להוריד את ההימור של פסקל ממפת האפשרויות להגיע לאמונה ולהישאר עם שש הדרכים שנמנו קודם. הטקסט מסיים בשאלות מן הקהל על הבדל בין רווח כספי לרווח רוחני אינסופי ובתגובה שמדובר בפונקציית תועלת אישית שאינה מחייבת סטטיסטית כל אדם, ומסיים בפרידה של שבת שלום.
תמלול מלא
טוב, בואו נראה איפה עמדנו בפעם האחרונה. דיברתי על דרכים שונות, זאת אומרת, דיברתי על זה שיש איזשהו סוג של שוקת שבורה בדרך לאמונה באלוקים. מצד אחד, יש את ארגז הכלים הפילוסופי לוגי, והאלטרנטיבה היא ארגז הכלים המדעי תצפיתי. בארגז הכלים הלוגי פילוסופי הוא נראה חסר תוחלת בגלל שכשאני אומר שאני מאמין באלוקים זאת איזושהי טענה על העולם, הקדמתי את זה בהקדמות, וזה לא אמירה על הרגשה שלי. טענות על העולם לכאורה לא ניתן להעלות רק בגלל שככה אני חושב או ככה אני בנוי. זה שאני בנוי באופן רליגיוזי לא אומר שיש אלוקים בעולם. בשביל זה צריך לכאורה איזושהי אינדיקציה שהיא תוצאה של תצפית או משהו כזה. אז הפילוסופיה והלוגיקה, כן, זה הנחת המבוקש והריקנות של האנליטי והלוגיקה, אז זה דיברנו מצד אחד. מצד שני, ארגז הכלים המדעי תצפיתי לא יכול לתת לנו את אלוקים כי אין דרך לצפות בו, אפילו לא בעקיפין. אין לנו שום נגישות לכלים מדעיים להגיע לאלוקים. הטענה שיש אלוקים היא לא טענה מדעית, לא ניתן להעמיד אותה למבחן הפרכה. אז איך שהוא יוצא ששני ארגזי הכלים האפשריים שניהם לא עושים את העבודה, מה שמחזיר אותנו חזרה לפונדמנטליזם או ספקנות, אם אתם זוכרים את שלושת דרכי ההתבגרות שדיברתי עליהן. ואז אמרתי שהדרך היחידה לצאת מזה, שהיא בעצם גם הדרך היחידה להגדיר פילוסופיה באופן כללי, כי מה שאמרתי עכשיו הוא בעצם במובן מסוים ביקורת על הפילוסופיה בכלל, זה לטעון שיש גם דרך שלישית לצבור או לאגור מידע על העולם על ידי תצפית לא חושית, מה שקראתי לזה אינטואיציה. שזה בעצם איזושהי יכולת שלנו לתפוס משהו בעולם באופן ישיר, לא דרך הוכחות ולא דרך החושים שלנו, אלא להבין ישיר את החוק הכללי למשל בחוקי הטבע וכדומה. ואז המסקנה שלי הייתה זה שבעצם האינטואיציה האנושית שמשמשת אותנו בהרבה תחומים היא אפשר לומר שם נרדף לאמונה. אמונה זה איזשהו סוג של כושר קוגניטיבי. זה לא רק מצב שבו אני מאמין באלוקים, זה תוצאה של שימוש בכלים שאני קורא להם אמונה. הכלים האלה זה בעצם האינטואיציה. ובמובן הזה זה לאו דווקא במישור התיאולוגי, גם המדע בנוי על הכלים האלה. כל מערכת ידע על העולם בנויה ביסודה על הכלים האלה, ולכן אמונה באלוקים לא חריגה במובן הזה לעומת כל תחום עיוני או מדעי אחר. ואז המשכתי ואמרתי שיש, שאני רוצה לראות איך אני עושה שימוש במערכת הכלים הזאת, האינטואיציה, ומגיע לאמונה באלוקים. אז אפשר לדבר על נדמה לי שבע דרכים לעשות את זה. יש שלוש דרכים במיון של קאנט, שעוד רגע נגיע אליהם. אחת מהן זה הדרך של ניתוח מושגי, מה שהוא קורא ראיה אונטולוגית. השנייה זה הראיה הקוסמולוגית. אם משהו קיים צריך להיות מישהו או משהו שיצר אותו, הראיה הקוסמולוגית. והראיה הפיזיקו-תיאולוגית זה ראיה שמבוססת על התכונות של הדבר הקיים, המורכבות שלו, התיאום שבין חלקיו, המכוונות שלו למטרה, התכליתיות שלו, ועל זה מבוססת הטענה הפיזיקו-תיאולוגית. קאנט ממיין את זה לשלושת הסוגים האלה כי הוא טוען שבעצם זה מכסה את כל הראיות האפשריות כי ראיה צריכה להתחיל מאיפה שהוא. או שהיא מתחילה מניתוח מושגי, לא קשור למציאות, וזה הבעיה של ארגז הכלים הפילוסופי, עוד רגע נחזור לזה, או שהיא מתחילה מעצם קיומו של משהו, בלי להתייחס לשאלה מה טיבו של המשהו הזה, אבל זה כבר נוגע לעולם רק לא לאופי של הדבר הזה שקיים בעולם, זו הראיה הקוסמולוגית. וראיה פיזיקו-תיאולוגית זו ראיה שמבוססת על האופי של מה שקיים בעולם, על הדברים הספציפיים שאנחנו רואים בעולם. בעולם שמזה אפשר לגזור את קיומו של בורא, של יוצר. אז אלו שלושת הדרכים של קאנט. יש דרך שאפשר לדבר על אינטואיציה ישירה. אמרתי שאם ביסודו של כל טיעון לוגי פילוסופי עומדות הנחות, תמיד אפשר לשאול מאיפה אנחנו לומדים את ההנחות האלה, מאיפה אנחנו שואבים אותן? והתשובה תמיד תהיה מהאינטואיציה. אז אין מניעה ממצב שבו יבוא אדם ויגיד: אתם יודעים מה? האמונה באלוקים היא היא האינטואיציה שלי. אני לא צריך אינטואיציות אחרות שייתנו לי הנחות יסוד שמהן אני אגזור את קיומו של אלוקים, יש לי אינטואיציה שיש אלוקים. וזה מה שנקרא בלשון, כן, במחשבת ישראל, או בעצם גם במחשבה הנוצרית, זה נקרא אמונת תמימה. אמונת תמימה הכוונה בלי פילוסופיות ובלי טיעונים מתוחכמים, אני מרגיש או חש בתוכי שיש אלוקים ולכן יש אלוקים. כאן צריך להבחין בין שני… כל הדברים האלה זה דיון שנערך בתוך המסגרת אותה תיארתי עד עכשיו. קודם דיברתי על הפונדמנטליזם והספקנות. עכשיו תראו שהראיה האונטולוגית מדברת על ארגז הכלים הפילוסופי. הראיה ה… רגע. כן, האינטואיציה הישירה מדברת על תחושה ישירה שלי שיש אלוקים. אבל בתחושה הזאת זה כבר סכנת פרגמטיזם, כן, אני מניף פה דגל אזהרה, סכנת פרגמטיזם. מה הכוונה? אם בן אדם יגיד יש לי תחושה שיש אלוקים במובן של רגש, זה לא אומר כלום. זה אומר שאתה בנוי בצורה רליגיוזית. השאלה היא מה זה אומר על העולם. האם בעולם עצמו קיימת ישות כזאת שנקראת אלוקים? אז מה זה קשור לתחושות שלך? אם אתה אומר שזה מועיל לך להניח שיש אלוקים כי זה ייתן לך מוסר או כל מיני דברים כאלה, כל זה לא מעניין. זה פרגמטיזם שלא אמור להגיד שום דבר על המציאות עצמה. אבל אם אתה אומר יש לי אינטואיציה שיש אלוקים, והאינטואיציה כמו שאמרתי בעבר היא כלי תצפיתי. אני פשוט חווה את קיומו של אלוקים ולכן באמת לדעתי יש אלוקים. זה כמו שישאלו אותי למה אני חושב שיש שולחן לפני. התשובה שלי היא לא טיעון פילוסופי, אני פשוט רואה שיש פה שולחן. האם זה רגש? לא, זה לא רגש. אני רואה שיש שולחן ולכן יש פה שולחן. אז אותו אחד יגיד, בעל האמונת תמימה יגיד: אני רואה שיש אלוקים ולכן יש אלוקים. כמובן אני לא רואה בעיניים, אני רואה בעיני השכל עם האינטואיציה שלי. אבל כל עוד הוא מבין שזה כלי הכרתי ולא רגש פנימי, אז זה גם דרך לגיטימית להגיע לאמונה באלוקים. ואגב, גם אם הוא לא מבין. גם אם הוא לא מבין את זה ולפעמים הוא יגיד יש לי רגש כזה, במקרים רבים הוא לא מתכוון לומר רגש, רק אין לו את מערכת המושגים הנכונה, אז הוא קורא לזה רגש. אבל האמת שהוא מתכוון לאינטואיציה. לכן הרבה פעמים בן אדם לא מבין את עצמו, לא יודע לנסח את עצמו, זה דברים שונים, או זה או זה, אבל האמונה שלו היא עדיין אמונה נכונה כי היא מבוססת על אינטואיציה. אז זאת הדרך הרביעית. יש לנו את השלוש דרכים של קאנט, יש לנו את האינטואיציה הישירה זאת הדרך הרביעית. יש לנו את הטיעון מן המוסר שגם אותו מעלה קאנט אבל לא בביקורת התבונה הטהורה. אני ארחיב את זה למה שאני קורא טיעונים תיאולוגיים במירכאות. זאת אומרת זה דפוס שלם של סוג של טיעונים מסוג אחר. אם אין אלוקים אין מוסר. טענות מן הסוג הזה. זה הטענות החמישיות וגם זה מקשר אותנו לפרגמטיזם כי כשאני אומר שאם אין אלוקים אין מוסר בעצם אני בורא את אלוקים כדי שיהיה בעולם שלי מוסר. זה לא טיעון ישיר אינטלקטואלי. בסדר, אז אין מוסר, מה לעשות? אבל עדיין מי אמר שיש אלוקים? לכן גם פה יש סכנת פרגמטיזם. כל זה אני אפרט בהמשך אני רק מנסה להראות את התמונה הכללית. זה הטיעון החמישי. הטיעון החמישי או השישי כבר בעצם נדמה לי. דיברתי על שלוש של קאנט, דיברתי על אינטואיציה ישירה, החמישית הטיעון מן המוסר, והמסורת. אז זה כנראה שישה טיעונים לא שבעה. יש כאלה שמתבססים נגיד מעמד הר סיני או לא משנה איזה מסורת דתית. מישהו נפגש עם אלוקים. מישהו נפגש עם אלוקים ומעביר לי את המסורת על ה… מפגש הזה. אם אני מתייחס למסורת הזאת כשרשרת אמינה, אז גם זאת דרך להגיע לקיומו של אלוקים. כל הדרכים האלה נמצאות אצל אנשים. תשאלו אנשים למה הם מאמינים, יענו לכם בצורות שונות, כל מיני אנשים יענו לכם על כל אחת משבע הדרכים, שש הדרכים האלה, עוד מעט אני אסביר למה כל פעם אני אומר שבע. ונקודה אחרונה לפני שאנחנו ממש מתחילים בדרך הזאת, זה שהטיעונים האלה, כל אחד מהם, הזכרתי את זה, אני רק מסכם את איפה היינו בפעם הקודמת, הטיעונים האלה כל אחד מהם מדבר על אובייקט אחר, על אלוקים אחר. כל טיעון כזה בעצם צריך להגדיר מי זה האובייקט שאת קיומו אני מוכיח. הראיה האונטולוגית תוכיח את קיומו של היש המושלם. הראיה הקוסמולוגית תוכיח את קיומו של מי שברא את העולם. הראיה הפיזיקו-תיאולוגית תוכיח את קיומו של מי שתכנן את המורכבות של העולם, המהנדס, כן? הראיה מן המוסר תדבר על מי שנותן תוקף לחוקי המוסר. הראיה מן המסורת תדבר על מי שברא את העולם או התגלה במעמד הר סיני או לא משנה כל דת. שומעים אותי? אני משום מה ניתק לי כרגע הזום. עכשיו שומעים. אוקיי, חכה. אוקיי, אז התחלתי, דיברתי על שש דרכים להגיע לאמונה ואני אומר שכל אחת מן הדרכים מוכיחה את קיומו של ישות אחרת. בכל דרך כזאת צריך להגדיר מי זאת הישות שאת קיומה אנחנו רוצים להוכיח. מעבר לזה, עוד הערה, זה לא אומר כמובן שיש שישה אלוהים, יש יותר, זה רק שישה סוגים, אבל יש יותר טיעונים משישה, אלא שבהחלט יכול להיות שכל סוג של טיעון מוכיח את קיומו של אותה ישות, קיומה של אותה ישות עצמה, אבל מאספקט אחר. אפשר להגיד שאותו אחד שנותן תוקף לחוקי המוסר הוא גם זה שברא את העולם והתגלה בסיני, והוא היש המושלם, והוא תכנן את העולם גם מהמורכבות של העולם וכדומה, וזאת אותה ישות. רק כל פעם אנחנו מוכיחים את קיומה מאספקט אחר. יש לה אספקט שהיא הישות המושלמת, יש אספקט שהיא הנותנת תוקף לחוקי המוסר, יש אספקט שהיא בראה את העולם וכן הלאה. אז לכן העובדה שיש פה ישויות שמוגדרות אחרת לא אומרת שמדובר בישויות שונות. אולי אפילו יותר מזה, התער של אוקאם, כן? אנחנו מעדיפים את התיאוריה הפשוטה ביותר או למעט ישויות ככל האפשר, ולכן התער של אוקאם בעצם אומר שאם כבר אני מקבל, נגיד שאני מקבל את שש ההוכחות, אז סביר להניח שמדובר באותו יש עצמו רק פנים, פנים שונות שלו. מעבר לזה, אם זה ככה, אז גם הראיות השונות גם יכולות לחזק אחת את השנייה. זאת אומרת, אם אני מקבל שלוש מתוכן, או שש מתוכן, אז זה מחזק עוד יותר מעבר לכוח שיש לכל אחת מהן לחוד. כמובן שיכול להיות בן אדם שאומר: אני לא מקבל את הראיה הראשונה, מקבל את השנייה, לא מקבל את השלישית והרביעית אבל מקבל את החמישית. את הראשונה והחמישית הוא מקבל. בסדר, אז הוא הוכיח את קיומו של אלוקים בשתי הדרכים האלה. יש שאר הדרכים שמבחינתו הן לא סבירות, לא שכנעו אותו. עדיין זה מספיק בשביל להגיע למסקנה שיש אלוקים. כך שזאת בעצם התמונה בגדול. זה מסכם פחות או יותר את המסגרת הכללית, ועכשיו מה שאני רוצה לעשות בשאר הזמן, וזה ייקח לנו כמה פגישות טובות, אבל בעצם זה לפרט את מה שאמרתי עכשיו. להתחיל לצעוד במסלול אחרי מסלול ולראות איך בסופו של דבר מגיעים לאלוקים, ובסוף לקשור את האלוקים הפילוסופי שבו אנחנו עוסקים כאן לאלוקים דתי. זאת אומרת, איך מכאן מגיעים לאמונה דתית, למחויבות דתית, שזו עוד פרשייה. אני אתחיל מהפליטה הפרוידיאנית שלי שכל פעם דיברתי על שבע דרכים להגיע לקיומו של אלוקים ומניתי רק שש. כי יש דרך שביעית ואני אתחיל בה. הדרך השביעית זה ההימור של פסקל. אני לא ממש כולל אותה בדרכים כי זאת סתם שגיאה בעיניי, אבל ההימור של פסקל לא מעטים משתמשים בו ודנים בו ולכן להשלמת התמונה אני רוצה. פסקל היה פילוסוף, מתמטיקאי, סטטיסטיקאי, פיזיקאי, תיאולוג צרפתי מהמאה השבע עשרה, בלז פסקל. היה גם איש שנון, לא רק כבד, תיאולוג כבד כזה, מה שאני תמיד הכרתי ממארק טוויין, אחד הדברים, המקור הוא פסקל. הוא בעל המכתב, הוא כתב את המכתב, לא היה לי זמן לכתוב לך מכתב קצר יותר. אז הדבר הזה במקורו הוא של פסקל. בכל אופן, הברנש הזה חי שלושים ותשע שנים כדרכם של אנשים באותה תקופה, תוחלת החיים הייתה נמוכה, והספיק בסך הכל לא מעט בשלושים ותשע השנים האלה. וכמו שאמרתי קודם, תחום ההתמחויות שלו, העיסוקים שלו היה מאוד מגוון, אבל זה אני חושב טבעה של התקופה. התקופה שלנו כבר יש התמקצעות כל כך גדולה שקשה להיות איש מקצוע בכל כך הרבה תחומים. אבל פעם מי שעסק בפילוסופיה עסק גם במדע, עסק גם בתיאולוגיה, כך שזה להיות איש רנסנס לא היה כל כך נדיר. בגיל שלושים ואחת מתוך השלושים ותשע שנים שלו הוא חווה איזושהי חוויה דתית מאוד חזקה, פסקל, ריבורן מה שנקרא אצל בני דודנו. והוא חזר לעולם הדתי ולעסוק בתיאולוגיה וכולי. הוא הציג את הטיעון שמכונה אחר כך ההימור של פסקל כחלופה לצורך בהוכחה לקיומו של אלוקים. הוא אומר לא צריך הוכחות לקיומו של אלוקים, אני יכול להציג לכם טיעון סטטיסטי שמייתר את הצורך בהוכחות. צריך לזכור שהוא אחד מהאבות המייסדים של התחום הזה שנקרא סטטיסטיקה, שזה עוד יותר מפתיע עד כמה הטיעון הזה כושל, טיעון סטטיסטי כושל מאחד מאבות התחום. בכל אופן, הטיעון שלו זוכה להרבה קיתונות של בוז ובמידה רבה של צדק, אבל מהרבה אספקטים. תראו למשל אני אשתף אתכם קטע מדוקינס שאוהב מאוד ללגלג על סוג הטיעון הזה. זה תיאור ציטוט מהספר של דוקינס. גם אם הסיכויים שאלוקים אינו קיים גדולים מאוד, יש אסימטריה גדולה עוד יותר כשחושבים על חומרתו של העונש אם יתברר שהניחוש שגוי. עדיף שתאמינו באלוקים כי אם הצדק אתכם יש סיכוי שתזכו באושר לנצח נצחים, ואם טעיתם ממילא זה לא משנה. לעומת זאת, אם לא תאמינו באלוקים ויתברר שטעיתם תהיו ארורים בגיהנום לנצח, ואם תמצאו צודקים זה לא ישנה שום דבר. על פניו ההחלטה היא ברורה, האמינו באלוקים. זאת אומרת בעצם הוא מציג כאן טיעון סטטיסטי, מחשב את תוחלת הרווח שתהיה לי אם אני מאמין באלוקים. אז בואו נניח שאני מאמין באלוקים ונחשב את הרווח מהכיוון הזה. אם אני מאמין באלוקים, אז בהנחה שיש אלוקים אז כמובן שכר גדול מאוד אני זוכה לאושר נצחי בעולם הבא. אם אין אלוקים אז עשיתי שטויות בעולם הזה אבל לא נורא, לא קרו דברים נוראיים, אז בסדר, חיתי קצת בשטויות. אז בסך הכל תוחלת הרווח היא עצומה. אם אנחנו נסכם את הרווח האינסופי הזה כפול הסיכוי שיש אלוקים נגיד חמישים אחוז, לא משנה כרגע, פלוס חמישים אחוז כפול הפסד קטן שאם אין אלוקים אז חיתי בשטות, אז בסך הכל אני מקבל תוחלת רווח מאוד גדולה. מה קורה אם אני מחליט לא להאמין באלוקים? אז אם יש אלוקים אני זוכה לעונש נוראי לנצח, ניצלה בגיהנום לנצח, עונש נוראי ונצחי. ואם אין אלוקים אז חיתי נחמד, אין אלוקים וחיתי עכשיו, שכר קטן או תועלת קטנה. בסך הכל תוחלת הרווח היא מאוד מאוד מאוד שלילית. ולכן הוא אומר שתוחלת הרווח של האמונה באלוקים, של המחויבות לאלוקים, גדולה הרבה יותר מאי האמונה באלוקים, ולכן האמינו באלוקים. זה בעצם הטיעון הפסקלי. עכשיו זה בעצם טיעון הסתברותי. למה? זה בדיוק פרדוקס האסירים. אם בכל מקרה יוצא. זה בדיוק פרדוקס האסיר. למה? איזה פרדוקס האסיר? דילמת האסיר? כן, כי אם במקרה כזה עדיף לבחור א' וגם במקרה ההפוך עדיף לבחור א' אז עדיף לבחור א'. נכון, זה לא פרדוקס וזה לא דילמת האסיר. זה מה שנקרא טיעון דילמה, לא דילמת האסיר. טיעון דילמה בלוגיקה הוא טיעון תקף, להיפך. אחת הדרכים להוכיח טענה פי היא להגיד ככה: אם איקס אז פי, ואם לא איקס אז גם פי. מסקנה פי. ברור שפי נכון כי גם אם איקס נכון אז פי נכון וגם אם איקס לא נכון אז פי נכון. אבל הרי או שאיקס נכון או שאיקס לא נכון, המסקנה חייבת להיות שפי. זו טענה תקפה. טיעון תקף. קוראים לזה טיעון דילמה וזה לא דילמה במובן של אני במצב ללא מוצא, אלא זה טיעון דילמה במובן הזה ששתי קרני הדילמה מובילות לאותה, כן, כל הדרכים מובילות לרומא, אז לא משנה באיזו דרך תלך בסוף אתה תהיה ברומא. אוקיי? זה טיעון לוגי תקף. בכל אופן, אז פסקל עושה פה חישוב הסתברותי. הוא מחשב את תוחלת, את הסיכוי שיש אלוקים כפול הרווח באופציה הזאת, פלוס הסיכוי שאין אלוקים כפול הרווח בדרך, סליחה, מול הסיכוי שיש אלוקים כפול שאין אלוקים כפול תוחלת הרווח של זה, והוא בוחר את מה שתוחלת הרווח יותר גדולה. וכאן כמובן מופיעה הביקורת הראשונה על פסקל, וזאת הביקורת של הפרגמטיזם. שבעצם זה לא טיעון פילוסופי, זה טיעון פרגמטי. אני לא מאמין באלוקים כי זה נכון, אני מאמין באלוקים כי זה מועיל. זה מביא לי בונוס, מביא לי בנפיט. כן? זה לא טיעון לטובת קיומו של אלוקים, אבל פה, תשימו לב, פסקל זה גופא היה מודע לזה. זה גופא מה שהוא אמר. הוא ניסה לייתר את הראיה לקיומו של אלוקים על ידי זה שהוא אמר עזוב, אל תתעסק בפילוסופיה, לא משנה אם הגעת למסקנה שיש או אין אלוקים, תתנהל באופן של אדם דתי, כיוון שיהיה לך רווח גדול מזה. כן? בואו אלינו לשבת, תראו איזה שולחן שבת נהדר, בואו תדליקו נרות כי תרגישו נהדר. כן? זה בעצם הטיעון הפסקלי. אל תאמינו באלוקים, תדליקו נרות, כי כל אישה ובת מדליקה נרות שבת. וזה טיעון פרגמטי כי הוא אומר לך תהיה דתי כי זה נעים, כי זה מועיל, כי זה מביא לך תועלת כלשהי, ערך כלשהו. לא בגלל שבאמת יש אלוקים ובאמת צריך לעבוד אותו. זה טיעון פרגמטי, וכבר אמרתי קודם שפרגמטיזם הוא לא פילוסופיה. מעבר לזה, טוען דוקינס עצמו טוען ככה, עוד ציטוט מהספר שלו: אמונה היא לא משהו שאפשר להחליט לבצע אותו כמדיניות פעולה. לכל הפחות זה לא משהו שאני יכול להחליט לעשות כפעולה של רצון. אני יכול להחליט ללכת לכנסייה ואני יכול להחליט לדקלם את ההלכה הניקאית, כן? זה האספה בניקיאה שיצרה שם את העקרונות של הנצרות. ואני יכול להחליט להישבע על ערימה של ספרי תנ"ך שאני מאמין לכל מילה שכתובה בהם. כל אלה הם מעשים, אבל שום דבר מכל אלו לא יגרום לי להאמין באמת אם אינני מאמין. ההימור של פסקל יכול לשמש, אם בכלל, טיעון בזכות העמדת פנים של אמונה באלוהים. ומוטב שאותו אלוהים שאתה טוען שאתה מאמין בו לא יהיה מהטיפוס של אל כל יודע כי הוא יגלה מיד את העמדת הפנים שלך. זאת אומרת, הוא בעצם אומר: אתה יכול להעמיד פנים שאתה מאמין באלוקים, אבל אתה לא יכול להאמין באלוקים מכוח טיעון מהסוג הזה. כי אם אתה לא מאמין באלוקים, אז אתה לא מאמין בו. זה שזה כדאי להאמין בו, זה לא אומר שבאמת זאת המסקנה שצריך להאמין בו. כמו כשבאים לבנאדם ואומרים לו בוא תדליק נרות שבת, תשמור שבת כי החיים שלך יראו הרבה יותר טוב, זה לא רלוונטי בגלל שזה לא יכול להביא אותו להאמין באלוקים. זה הפרגמטיזם שדיברתי עליו קודם. אבל אותו טיעון עצמו של דוקינס יכול לתקוף גם מזוויות טיפה שונות, לא רק במובן שזה פרגמטיזם וזו לא פילוסופיה. בטיעוני, כן, דיברתי בעבר בסדרות בעבר על זה שלגבי טיעוני עובדה אין סמכות. כן, אי אפשר לבוא אליי ולהגיד לי תקבל שאיקס נכון בגלל שאני האדם המוסמך, כמו שלושה עשר עיקרי אמונה של הרמב"ם. אתה אמור להאמין בעיקרי האמונה האלה בגלל שהרמב"ם הוא הקובע, אוקיי? ולכן יבוא המשיח או לכן זאת התורה לא תהיה מוחלפת. לא, זאת התורה לא תהיה מוחלפת לא בטוח שזה טיעון עובדתי, אבל יבוא המשיח זה טיעון עובדתי. אז. לא רלוונטי בגלל שבטיעון עובדתי או שאני מאמין או שאני לא מאמין. ואם יבוא בעל סמכות ויורה לי להאמין במשהו, זה לא רלוונטי. אם הוא ישכנע אותי אז אני באמת מאמין בזה, אבל אם לא, אני יכול לדקלם מן השפה ולחוץ שאני מאמין, אבל אני לא יכול להאמין בגלל זה. כי אם העובדה היא שאני מאמין אז אני מאמין, ואם לא אז לא. טיעון מכוח סמכות יכול להורות לי לעשות פעולות. למשל הסנהדרין אומרת לי שאסור לברור בשבת. לדעתי ברירה היא לא אחת מל"ט אבות מלאכה, נגיד, כן? אז אומרים לי בסדר, אבל הסנהדרין היא מוסמכת ואתה חייב להקפיד על מה שהיא אומרת ולא לברור בשבת. זאת טענה לגיטימית. זאת טענה שאפשר לטעון אותה. למה? כי אני יכול לא לברור בשבת למרות שאני חושב שאין איסור בזה. אבל אני לא יכול להאמין בביאת המשיח למרות שאני חושב שהוא לא יבוא. אם אני חושב שהוא לא יבוא, אז אני לא מאמין בזה שהוא יבוא. זה אתה לא יכול לדרוש את זה ממני מכוח סמכות. אי אפשר לדרוש ממני מכוח סמכות לחשוב על עובדות כאלה מסוימות שהן נכונות אם האמת היא שאני חושב שהן לא נכונות. במובן הזה הטיעון של פסקל הוא לא בא מכוח סמכות, אבל הוא אומר בגלל שכדאי לך אז תאמין שהעובדה הזאת נכונה. אני לא יכול להאמין שהעובדה הזאת נכונה אם אני חושב שהיא לא. אוקיי, אז זה מאוד דומה להתקפה של דוקינס בעצם. הוא אומר זה מדובר בטענת עובדה. מצד שני פסקל יכול להגיד אוקיי, אבל אתה יכול להגיע למסקנה שאתה תתחיל לקיים מצוות למרות שאתה לא מאמין. לפחות שווה לקיים מצוות. פה כמובן ישנה הנחה שקיום מצוות ללא אמונה יש לו ערך. אני למשל חושב שלא. אני חושב שאין שום ערך לקיום מצוות אם הוא לא בא מתוך אמונה. נפקא מינה לכל אלה שמניחים תפילין לאנשים ברחוב. אם הבן אדם שאותו תפסת ברחוב הוא אדם לא מאמין, אז זה שיניח תפילין הוא לא עשה בזה שום מצווה, זה חסר כל ערך דתי. אז לכן האופציה הזאת של לעקוף את הצורך בדיון באמונה ולהתמקד במחויבות לקיום מצוות במקום זה, אם אני צודק אז הוא לא קיים. כי אי אפשר לקיים מצוות לא מתוך אמונה. זה אחד העם, דיברתי על זה לא פעם, אחד העם שאמר שיותר מששמרו ישראל את השבת שמרה השבת את ישראל ולכן כדאי לנו לשמור שבת כי זה יגביר את הלכידות הלאומית שלנו, כן, ליצור קשר לתרבות, למורשת, לדורות הקודמים וכדומה. כל זה זה מאוד יפה אבל שמירת שבת זה לא. אז לכן האופציה הזאת יורדת. אבל נדמה לי שדוקינס מפספס פה משהו מאוד יסודי. אצל בני אדם כשהם דנים בשאלות, במיוחד כשהם דנים בשאלות מן הסוג הזה, אין מצב בינארי של או שאני מאמין או שאני לא מאמין. יש שיקולים לפה ויש שיקולים לשם ובסופו של דבר הבן אדם צריך למקם את עצמו על הציר עד כמה הוא מאמין או לא מאמין. עד כמה חזקים בעיניו הטיעונים לטובת האמונה או נגד האמונה. דוקינס בעצמו אגב בונה איזשהו סולם של שבע דרגות. מיהו אתאיסט מוחלט, מיהו כמעט מוחלט, מיהו די אתאיסט, מיהו מתלבט חצי חצי, די מאמין, מאוד מאמין ו-100 אחוז מאמין, לגמרי מאמין. משהו כזה, יש איזה שבע דרגות והוא ממקם את עצמו בדרגה שתיים. סולם שלא נדמה לי זה שש, כן? שתיים מהסוף. זאת אומרת הוא לא יכול להגיד שהוא אתאיסט מוחלט כי אין לו ראיות לזה שאין אלוהים. הוא רק טוען שאין שום אינדיקציה לזה שיש. ולכן הוא אומר שהוא לא לוקח ברצינות את האפשרות שיש אלוהים למרות שהוא לא יכול להיות בטוח ב-100 אחוז. אז הוא ממקם את עצמו בסולם שש. אז הוא בעצמו מבין שיש רצף של רמות אמונה באלוהים. אדם לא מאמין באלוהים ב-100 אחוז וכנראה גם לא כופר בו ב-100 אחוז. אתה נמצא איפשהו על הרצף הזה וכל אחד תלוי עד כמה הטיעונים השונים או הכיוונים השונים משכנעים אותו. ופה אם אני באמת מתלבט ברמה מסוימת אם יש אלוהים, שם זה כבר לא לגמרי בטוח שחישובי תוחלת רווח הם לא רלוונטיים וזה סתם פראגמטיזם. אם אני חושב, תראו, יש סיכוי 50-50 שיש או אין אלוהים. נניח. נגיד שזה 50-50. אז יכול לבוא פסקל ולומר, תשמע, אז כדאי לך להתנהג כאילו שאתה מאמין באלוהים כי תוחלת הרווח שלך היא חיובית בכיוון הזה. ואז תשאלו אז האם אלוהים יקבל קיום מצוות כזה? אני חושב שכן. למה לא? הרי בסופו של דבר אני מקיים את זה על הצד שיש אלוהים, אני לא סתם עושה את זה מן השפה ולחוץ. אני לא בטוח כי אף אדם לא יכול להיות בטוח. כל בן אדם יש לו רמת ספק מסוימת. בסוף אתה צריך להחליט על מה אתה הולך. אז אני אז אני הולך על אמונה באלוקים על הצד הזה שיש אלוקים. יש לי חמישים אחוז כאלו, או שבעים אחוז כאלו, או עשרים אחוז כאלו, לא יודע כמה. כל אחד יש לו רמה מסוימת של ספק. הרב לא עושה הבחנה בין מצוות עשה למצוות לא תעשה? לא. כי אם אם בן אדם מקיים מצוות לא תעשה, אז למרות שהוא נגיד הוא לא בטוח שיש אלוקים כן אלוקים, אז בכל אופן עונש הוא לא יקבל על זה. הרי הוא… כן. במובן הזה כן יש הבדל, נכון. אבל שכר אין על הימנעות מלאווים. שכר יש על מצוות עשה. כן, אתה צודק. ובנצרות אני לא חושב שעושים הבחנה כזאת. אין שמה ממש אני חושב מצוות עשה, אין שם מצוות כמעט. אבל נכון, זאת הערה נכונה. בכל מקרה, אז לכן התמונה הדיכוטומית הזאת כאילו שאני או כן מאמין או לא מאמין מחזירה אותנו לדיון שדיברתי עליו בשאלה האם יכולה להיות ודאות באמונה באלוקים. והתשובה שלי היא לא, לא יכולה להיות ודאות בכלום. כאילו בעיקרון הזה עצמו לא יכולה להיות ודאות. גם בעיקרון שאין ודאות בכלום. אז גם באמונה באלוקים לא יכולה להיות ודאות מוחלטת, וכל אחד יש לו רמה מסוימת של ספק והוא צריך להתנהל בכל דבר. בן אדם יש לו ספק על כל דבר ובכל זאת הוא מקבל החלטות ערכיות ואחרות, כלכליות, ולא משנה מה שאתם רוצים. אני מקבל החלטות בתנאי אי ודאות, אז גם לגבי אמונה באלוקים אני אמור לקבל החלטות בתנאי אי ודאות. ובן אדם יכול להחליט את זה מכוח שיקולים פרגמטיים. ולכן אני לא שולל את הכיוון הפסקלי הזה כאשר אני זוכר שאמונה באלוקים זה לא עניין בינארי, אלא זה יש פאזי לוג'יק, כן יש איזה רצף של רמות של אמונה באלוקים בין אפס לאחד. ובן אדם נמצא איפשהו באמצע והוא עושה חישוב של תוחלת הרווח. מה יעשה בן אדם שנמצא בקצה השמאלי של הסקאלה? יש לו רק עשרה אחוז שיש אלוקים, כן כמו דוקינס, הוא נמצא נמוך מאוד בסקאלה הזאת. אז האם עדיין יש לחישוב של פסקל אותה תוצאה? פסקל עצמו מרגיש בזה וטוען שכן. למה? כי השכר על קיום מצוותיו של הקדוש ברוך הוא הוא כל כך גדול ונצחי, הוא אינסופי ממש, כך שגם אם נכפיל אותו בעשרה אחוז או באחוז אחד של סיכויים, עדיין תוחלת הרווח תהיה עצומה, אינסופית אם תרצו. וגם העונש הוא כל כך נורא לצד השני, שזה בכלל לא משנה מה הסיכוי שתקבל עונש, בסוף בסוף תמיד יותר כדאי לקיים מצוות מאשר לא לקיים מצוות. ולכן פסקל בעצם טוען שטיעון ההימור בגלל שהשכר והעונש הם אינסופיים, לא תלוי בסיכוי שיש או אין אלוקים. גם אם היחס הוא תשעים ותשע אחוז לאחד או תשעים ותשע נקודה תשע תשע תשע תשע אחוז לאחד, עדיין החישוב הזה בעינו עומד. כך טוען פסקל, ולכן זה לא קשור לשאלה איפה אתה נמצא על הסולם של דוקינס. גם דוקינס עצמו צריך לקיים מצוות, טוען פסקל. ולכן כל הטיעונים הרגילים כנגד פסקל בעיניי הם לא באמת מחזיקים מים. למה אמרתי שאני לא מסכים לפסקל ושהוא מדבר שטויות? כי יש טיעון אחד שאותו לא ראיתי שמישהו העלה משום מה. אולי העלו, אני לא יודע, אבל לא ראיתי. ובעיניי זה הטיעון המוחץ. והטיעון הזה דווקא תוקף את השיקול הפסקלי במישור הסטטיסטי, ההסתברותי. לא במישורים התיאולוגיים ובכל הטיעונים שדיברתי עד עכשיו, האם זה עובדה או לא עובדה. הוא טועה הסתברותית. וכאן אני רוצה להביא כמה דוגמאות כדי לחדד את העניין. נניח שמישהו מציע לכם הגרלה במטבע. והמטבע הזה הוא מטבע לא הוגנת. בסדר? יש תשעים ותשע אחוז שהיא תיפול על עץ ואחוז אחד שהיא תיפול על פאלי. אומרים לכם את זה מראש, זה לא רמאות. אומרים מראש. ואומרים לכם, תראו, אם היא תיפול על פאלי… סליחה, הפוך. הסיכוי הוא תשעים ותשע נקודה תשע תשע תשע תשע, כן, עד ארבע ספרות אחרי הנקודה שהיא תיפול על עץ והעשר במינוס ארבע שהיא תיפול על פאלי. אוקיי? עכשיו אם זה ייפול על פאלי אתה תרוויח לא יודע מה, עשר בחזקת מאה דולר. בסדר? ואם זה ייפול על עץ לא תרוויח כלום. כמה כסף אתם משקיעים כדי לקנות כרטיס להגרלה הזאת? תוחלת הרווח של ההגרלה הזאת היא עצומה. תעשו את החשבון. זה בסיכוי אחד לא להרוויח כלום, תשעים ותשע נקודה תשע תשע תשע, זה אפס התרומה, פלוס סיכוי של עשר במינוס ארבע להרוויח עשר בחזקת מאה. שזה עשר בחזקת תשעים ושש דולר, זה מספר דולרים שלא היו ולא יהיו לעולם, כלומר זה כמות בדיונית של כסף. אנשים אולי לא מספיק מודעים לאקספוננטים, אבל עשר בחזקת תשעים ותשע זה מספר בדיוני. זה עשר עם תשעים וששה אפסים אחריו. בסדר? של דולרים. זה תוחלת הרווח של ההגרלה. עכשיו אני מציע לכם כרטיס, בכמה אתם קונים אותו? כמעט בכלום. עשרה דולר. אלף דולר הייתם משלמים? תוחלת הרווח היא עצומה, הרבה יותר מאלף דולר. אולי בדולר אחד יכול להיות שהייתם קונים בשביל השעשוע, אולי בכל זאת נרוויח. אבל אם המחיר היה כזה שהייתם, היה כרוך בו הפסד משמעותי, אני מציע לכם מחיר של מיליון דולר. תמכרו את הבית, תראו, אבל יש לכם תוחלת רווח עצומה. אף אחד לא היה עושה את זה, אף אדם שפוי לא היה עושה. למה לא? הרי שיקולי תוחלת מראים לנו שהמחיר פה הוא הרבה יותר ממיליון דולר. למה לא למכור את כל מה שיש לי ולקנות כרטיס להגרלה הזאת? אז בקורסים להשקעות, בקורסים כלכליים, מדגימים את התופעה הזאת שנקראת הבעייתיות של קריטריון התוחלת. הם מדגימים את זה דרך מה שנקרא פרדוקס סנט פטרסבורג. אני מציע לכם עכשיו משהו מאוד דומה. קודם קודם הצעתי לכם הגרלה פשוטה על עץ או פאלי של מטבע. עכשיו אני אציע לכם מה שעושים בפרדוקס סנט פטרסבורג. תראו. אני מציע לכם את המשחק הבא. בואו נטיל מטבע. אם יצא עץ, אתם מקבלים שני שקל והמשחק הסתיים. אם יצא פאלי, מטילים עוד פעם את המטבע. אם יוצא עץ, אתם מקבלים ארבעה שקלים והמשחק הסתיים. אם יוצא פאלי, מטילים עוד פעם, יוצא עץ, אתם מקבלים שמונה שקלים, יוצא פאלי והמשחק הסתיים. יוצא פאלי, מטילים עוד פעם, שש עשרה שקלים, חזקות של שתיים. כן? שתיים, ארבע, שמונה, שש עשרה, שלושים ושתיים וכן הלאה. אוקיי? עכשיו אני מציע לכם את המשחק הזה. בכמה אתם קונים כרטיס? אז עכשיו אנחנו כבר מיומנים, נכון? אז בוא נעשה את החשבון של התוחלת. אז אני אראה לכם את השרטוט שמדגים את העניין הזה. תראו. רואים את השרטוט? אז הנה, פה אני מטיל מטבע. אם יוצא פאלי, אני מרוויח שני שקל והסיכוי הוא אחד לשניים, נכון? סיכוי חצי, או עץ או פאלי. אז בסיכוי חצי אני מרוויח שני שקל. אם יצא עץ, אני עושה עוד פעם הטלת מטבע. אם יוצא פאלי, רווח של ארבעה שקלים, הסיכוי לזה הוא רבע, כי זה הסיכוי שיצא חצי, הסיכוי שיצא עץ בהתחלה זה חצי, הסיכוי שיצא פאלי אחרי זה זה עוד חצי, אז הסיכוי הוא רבע. אוקיי? אם יצא עץ, מטילים עוד פעם. אם יצא פאלי, רווח של שמונה בסיכוי שמינית. אם יצא עץ, מטילים עוד פעם, רווח של פאלי בסיכוי אחד חלקי שש עשרה, עץ וכן הלאה, ממשיכים הלאה. שימו לב מה השורה התחתונה של המשחק. המשחק הזה יכול להסתיים או פה, או פה, או פה, או פה, וכן הלאה כמובן עד אינסוף. אז זה אומר שבסיכוי חצי אני מקבל שני שקל. בסיכוי רבע אני מקבל ארבעה שקל. בסיכוי שמינית אני מקבל שמונה שקל. בסיכוי אחד חלקי שש עשרה מקבל שש עשרה שקל. תסכמו את כל הסיכויים האלה, תקבלו אחד, נכון? חצי ועוד רבע ועוד שמינית ועוד אחד חלקי שש עשרה וכן הלאה עד אינסוף, זה אחד. זה טור אינסופי שמתכנס לאחד. אז זה מציין את כל האפשרויות לסיים את המשחק. מה תוחלת הרווח במשחק הזה? אנחנו כבר יודעים איך עושים את החישוב. חצי כפול שתיים שזה אחד, ועוד רבע כפול ארבע שזה אחד, ועוד שמינית כפול שמונה שזה עוד אחד, ועוד אחד חלקי שש עשרה כפול שש עשרה שזה גם אחד, וכן הלאה. זאת אומרת זה אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד וכן הלאה עד אינסוף. תוחלת הרווח של המשחק הזה היא אינסוף. תוחלת הרווח של המשחק הזה, הרווח הממוצע למי שישחק את המשחק הזה מספיק פעמים, זה אינסוף שקלים. אז אם ככה שווה להשקיע במשחק הזה כל סכום. אם אני מציע לכם כרטיס, מיליון דולר, מאה מיליארד דולר, כמה שיש לכם. שווה להשקיע כי תוחלת הרווח היא אינסופית. כמה הייתם משקיעים? מציע לכם כרטיס למשחק הזה. כמה הייתם נותנים לי? אלף דולר הייתם נותנים? אני לא. בחיים לא. אולי הייתי נותן חמישה דולר, אני לא יודע, עשרה דולר. זה הסדר גודל וגם זה הייתי נותן את זה בלב כבד, עדיף לקנות ארטיק. אז מה הרעיון? הרי קריטריון התוחלת. רק עושים את זה מספיק פעמים. בדיוק. זאת אומרת, אז המה שמדגימים לאנשי השקעות זה ככה, מה זה תוחלת? רווח ממוצע זה תמיד הרווח שמתקבל בממוצע כשאני משחק את המשחק המון פעמים. אם אני משחק את המשחק המון המון המון פעמים, בזה אני ארוויח אחד, בזה אני ארוויח שלוש, בזה אני ארוויח שתיים, בממוצע הרווח יהיה אינסופי. לא המצטבר, בממוצע. שימו לב, לא רימיתי לגמרי. זה לא שברור שאם אני אשחק את זה אינסוף פעמים אני ארוויח אינסוף, זה לא חוכמה. אבל אם אני אשחק את זה אינסוף פעמים, הרווח הממוצע פר משחק יהיה אינסופי. זה הרווח הממוצע. אז זה לא רמאות גמורה. אלא מאי? שהסיכוי שלי במשחק בודד להרוויח את אותו רווח ממוצע הוא אפסי. אם אני עושה את המשחק הזה פעם אחת עד שהוא נעצר, מטיל את המטבע עד שזה נעצר. פעם אחת, יש לי רק ניסיון אחד לעשות. הסיכוי שבניסיון הזה אני אקבל איזשהו רווח, לא יודע מה יותר מארבעה או שמונה שקלים, הוא קטן מאוד. אלף שקל לא תגיעו בחיים. לא תגיעו, הסיכוי לזה קטן. ומתברר שיש תופעה סטטיסטית מעניינת שאומרת שלא תמיד הרווח הממוצע הוא הרווח המצופה. הרווח הצפוי שיקרה, הרווח הסביר שיקרה, זה המקרה השכיח. פה זה אומנם האינסוף הוא הרווח הממוצע, אבל הוא לא הרווח השכיח. השכיחות של הרווח הזה מאוד מאוד קטנה, בעצם אפסית. אז בעצם מציעים לכם הגרלה שנחזור למטבע הבודד שדיברתי עליו בהתחלה, מטבע שעשר במינוס ארבע להרוויח עשר במאה ואחד לא להרוויח כלום. אז נכון שתוחלת הרווח היא עצומה, אבל מה הסיכוי שאני אגיע לרווח הממוצע הזה? אני מטיל את המטבע פעם אחת. או שהוא נופל על עץ או שהוא, הוא לא ייפול על פלי בחיים, אין סיכוי שייפול על פלי. הסיכוי שייפול על פלי זה אחד לעשרת אלפים. זה לא יקרה. אנחנו הולכים לכביש שהסיכוי שלנו להיהרג הוא משהו כזה, נגיד אחד לעשרת אלפים. ואנחנו יוצאים לכביש בלי להניד עפעף, אין לנו שום בעיה, למרות שזה הימור על החיים. כי אחד לעשרת אלפים זה סיכוי שאנחנו לוקחים בקלות, זה לא יקרה. זה אומר שהתוחלת זה קריטריון לא תמיד קריטריון טוב כדי לקבל החלטות. תוחלת הוא קריטריון טוב לקבל החלטות כשהרווח הממוצע נמצא במצבים שכיחים, במצבים שסביר שהם יקרו. אבל לפעמים ישנם מקרים פתולוגיים שבהם הרווח הממוצע אני אגיע אליו במקרים מאוד מאוד נדירים. בגלל שבאותם מקרים אני ארוויח רווח כל כך גדול, אז הרווח הממוצע מושפע על ידי המקרים הנדירים. אבל הם נורא נדירים, זה פשוט לא יקרה. ולכן הימור כזה לא כדאי לקחת. זה מצבים שבהם ההתפלגות של האפשרויות היא מאוד מאוד לא סימטרית, לא גאוסי. אז זה לא יקרה הרווח הממוצע. כלפי מה הדברים אמורים? אני חוזר לפסקל. נגיד שפסקל בא לשכנע אתאיסט לקיים מצוות ולהאמין באלוקים. עכשיו האתאיסט הזה הוא אתאיסט ישר. הוא מבין שאין מאה אחוז פה. אתה לא יכול להיות בטוח שאין אלוקים. אז אומר לו פסקל, טוב, אז אם ככה בוא נעשה את חישוב התוחלת. אז אומר לו האתאיסט, כן, אבל אצלי זה לא חמישים חמישים, אצלי זה אחד לעשרת אלפים מול תשעים ותשע נקודה תשע תשע תשע תשע. אומר לו פסקל מה זה משנה? עדיין הרווח הוא אינסופי, אז לכן תוחלת הרווח היא חיובית עדיין גם בהתפלגות שאתה מחזיק בה כדאי לך לקיים מצוות. אומר לו האתאיסט אתה מדבר שטויות, ואתה בתור אחד מאבות ההסתברות עוד פחות הייתי מצפה שזה יקרה לך. הרי פה זה בדיוק ההסתברות שדיברנו עליה קודם, אני לדבר הזה לא קונה כרטיס. התשלום שאותו אני משלם, הווה אומר לקיים מצוות שזה מציק לי, ההצקה הזאת זה לקנות כרטיס של עשרה דולר למשחק. אני לא משקיע עשרה דולר במשחק שאין לי שום סיכוי להרוויח בו. הסיכוי לרווח עצום הוא סיכוי פצפון. בעיני האתאיסט הוא חושב שהסיכוי לזה שיש אלוקים הוא סיכוי פצפון. אז גם אם הרווח הוא עצום ותוחלת הרווח היא מאוד מאוד גדולה, אבל הסיכוי שאני אגיע לרווח הזה הוא קטנצ'יק. להגרלה כזאת אני לא קונה כרטיס, גם לא באלף דולר. יש פה סיכון גבוה. הסיכון הוא גבוה, בכרטיס בלוטו לא קניתי. אותו דבר, סיכון הגבוה והסיכוי הגבוה שניהם לא רלוונטיים, בגלל שהסיכון הגבוה והסיכוי הגבוה קורים בהסתברות מאוד מאוד קטנה. מבחינת האתאיסט, הסיכוי שיש אלוקים הוא פצפון והסיכוי שאין אלוקים הוא כמעט אחד. אז נכון שעל הצד שיש אלוקים הוא אכל אותה בגדול, אבל הצד הזה הוא בסיכוי מאוד מאוד קטן מבחינתו. אז אין שום סיבה לקנות כרטיס להגרלה כזאת. לא שווה להשקיע אפילו את המאמץ של קיום מצוות בחיים שלך, שהוא לא איזה מאמץ בלתי אפשרי, לא שווה להשקיע את זה בהגרלה שאין לך שום סיכוי להרוויח בה, או הסיכוי שלך להרוויח בה הוא אפסי. מצד שני, אם יש לוטו והתוצאה היא מאה מיליון שקל, כל אחד במדינה יקנה כמה כרטיסים. לכן, לכן הקדמתי ואמרתי, אבל אם יציעו לך להשקיע בזה חצי מיליון דולר? לא. אם אתה משקיע עשרה דולר, אז אתה עושה את זה בשביל הספורט, אולי יקרה הסיכוי הקטן ואני ארוויח. נכון, עדיין תוחלת הרווח היא שלילית, אבל בסדר, אבל יש איזשהו סיכוי שאני אקבל מיליון דולר ועשרה דולר זה לא מחיר מבחינתו. אז עשרה דולר אני אשקיע בזה. אבל לכן אמרתי, אני מדבר על מחיר שאותו אני לא רוצה להשקיע. אבל תוחלת הרווח אומרת לי שבכל זאת כדאי לי. אני אומר כן, אבל אני הרי לא ארוויח במשחק הזה, אז אני אישאר עם ההפסד של מחיר הכרטיס. אלף דולר זה כבר כן מחיר משמעותי מבחינתי. את זה אני לא אשקיע. זאת פונקציית התועלת בעצם. הבנאדם עושה לעצמו חשבון כמה שווה לו אלף דולר. אלף דולר שלי ואלף דולר שלך זה לא אותו דבר. אם אני ביל גייטס, אז אלף דולר שלי זה כמו לא יודע מה, סנט אצל מישהו אחר. הוא לא מרגיש אלף דולר. אז יכול להיות שהוא ישקיע גם אלף דולר במשחק המשעשע הזה. אבל אם אני אציע לו הגרלה שגם מבחינתו תהיה מחיר משמעותי, אז הוא לא ייכנס לזה. אז לכן בוא נדבר על מחיר כרטיס שהוא מבחינתך מחיר משמעותי. לא נדבר במספרים מוחלטים. כל אחד והמשמעותי שלו. למרות שמבחינת תוחלת הרווח גם לביל גייטס כדאי להשקיע מיליון דולר וגם לי כדאי להשקיע את הדולר שלי באותה מידה, כי זה רווח אינסופי. אבל אם המחיר הוא מחיר משמעותי מבחינתנו, לא ניכנס להגרלה הזאת למרות שתוחלת הרווח היא אינסופית. אז שמירת מצוות, כמה זה המחיר? אדם אחד אומר: טוב, אז אני אשמור, זה לא אכפת לי. הבנאדם, הבנאדם האתאיסט אומר שמירת מצוות מבחינתי זה מחיר כבד. להיות שלוש פעמים בבית הכנסת, יום אחד מתוך שבעה לא לנסוע, לא לעשות שום חיים, לא לאכול כשר, לא לאכול לא כשר, כל הדברים שהייתי רגיל אליהם, זה מחיר מספיק משמעותי. אפשר לעמוד בזה. אם מישהו היה אומר לי אתה מת בטוח, אז הייתי עושה את זה. אבל אם מישהו אומר לי: תראה, אתה מת אבל בסיכוי של אחד למיליון, אז עזוב אותי, את הסיכוי הזה אני לוקח. הסיכון הזה אני לוקח, כמו שאני יוצא לכביש לנהוג. יש סיכון מסוים שאני אמות. ואני לא אוהב להמר על החיים שלי, אבל בסיכון של אחד לעשרת אלפים או אחד למאה אלף, אלה סיכונים שאנחנו לוקחים בכל רגע. זה לא ביג דיל. למרות שלא לנסוע ברכב זה לא מחיר כל כך כבד, זה פחות, מחיר פחות כבד מאשר לנהוג באופן מסורתי כל החיים. אז אל תיסע ברכב, תיסע באוטובוס, תלך ברגל, לפחות במקרים שאתה לא חייב. מה הבעיה? אתה מהמר על החיים. ועובדה שכולנו עושים את זה. כולנו עושים את זה כי זה סיכוי מאוד קטן ואנחנו לא מוכנים לשעבד את החיים שלנו לסיכוי קטן. וזאת התנהגות רציונלית. אין פה התנהגות לא רציונלית. זה לא שהצבעתי פה על אספקט לא רציונלי בהתנהגויות שלנו. זאת התנהגות רציונלית. ולכן אני חושב שההימור של פסקל הוא טעות לא בחישוב הסטטיסטי. החישוב של התוחלת הוא אולי חישוב נכון, אלא בקבלת החלטות. וזה פספוס שהיה קיים אצל פסקל. בקבלת החלטות צריך לדעת שהקריטריון של התוחלת הוא לא תמיד קריטריון טוב לקבל באמצעותו החלטות. כאשר התוחלת היא המקרה השכיח, אז זה קריטריון טוב. כשהתוחלת מופיעה במקרים לא שכיחים, בהתפלגות מאוד מאוד לא סימטרית או מאוד מאוד מוטה הצידה, במקרים כאלה אל תלכו על פי קריטריון התוחלת. קריטריון התוחלת הוא קריטריון גרוע מאוד. מישהו אומר לי, יש, אני שמעתי שיש אוצר של מיליארדי מיליארדים של שקלים ויהלומים וזה באיזשהו אי באוקיינוס השקט. בסדר? אז בוא נצייד ספינה, נשכור מלחים, וניסע שנה לשמה, נחפור שמה, ואתה יודע מה? יש סיכוי של אחד למיליארד שזה נכון. והאוצר הוא מיליארד מיליארדים, אז תוחלת הרווח היא מיליארד. נכון? אחד חלקי מיליארד כפול מיליארד מיליארדים זה מיליארד. אז לצייד ספינה כמה יעלה לי? עשרה מיליון? שנה נסיעה? עדיין תוחלת הרווח היא עצומה. הייתם הולכים למסע כזה, להרפתקה כזאת? יש סיכוי של אחד למיליארד. למה? כי הסיכוי מאוד מאוד קטן, אז מה אם תוחלת הרווח היא ענקית? הסיכוי הוא קטן שזה יקרה, סתם השחתתי שנה מהחיים וכסף. הרי ישנם אנשים שעושים את זה. תלוי, אני חושב שאין אנשים שעושים את זה אלא אם כן הם נהנים מהתהליך, אבל יש אנשים שנהנים מלקחת את הסיכון ולצייד ספינה ולעשות את הניסוי. הם לא עושים את זה בשביל הרווח, בשביל הרווח אף אדם רציונלי לא היה עושה את זה. אתה יודע, זה כמו כרטיס הגרלה שתשאל סטטיסטיקאי אם הגיוני לקנות כרטיס פיס, כרטיס הגרלה כלשהו. אז סטטיסטיקאי אחראי יגיד לך: אני לא יכול לענות, זה תלוי בפונקציית התועלת שלך. מה זאת אומרת? הרי תוחלת הרווח היא בוודאי שלילית. אז מה? אלא מאי? ששם גם תוחלת הרווח היא שלילית וגם הסיכוי שהרווח יקרה הוא פצפון, משני השיקולים הם נגד קניית כרטיס. זה לא שאני הצגתי מצב שתוחלת הרווח היא חיובית, רק שיש סיכוי נורא קטן שזה יקרה. בפיס זה עוד הרבה יותר גרוע מההימור של פסקל, כי בפיס גם תוחלת הרווח היא שלילית וגם הסיכוי שזה יקרה הוא מאוד מאוד קטן, אז שם אין שום סיבה בעולם לקנות כרטיס, ועובדה שהרבה אנשים קונים כרטיס. למה? אז אמרתי, א, בגלל שההשקעה היא מאוד מאוד קטנה, אתה קונה את זה בכמה שקלים, לא נורא, הלך הסיכוי הקטן, מה אכפת לי? בסך הכל איבדתי כמה שקלים, זה לא נורא. מעבר לזה, יש אנשים שאוהבים את המתח הזה, הוא אוהב את המתח הזה לחכות לראות האם אני אצא בהגרלה, אני לא אצא בהגרלה, ואולי אני אזכה, הם משלמים בשביל זה, הם לא משלמים בשביל הרווח שבסוף. ויש לפעמים אנשים, תראו למשל אם מחר מגיעים אליי ואומרים לי: תראה, אם לא תשלם מיליון דולר מחר אנחנו באים והורגים את כל המשפחה שלך. עכשיו, אין לי דרך להשיג מיליון דולר חוץ מאשר לקנות כרטיס פיס, שהסיכוי להשיג מיליון דולר הוא פצפון. אבל זאת הדרך היחידה שלי להינצל, אז הייתי קונה כרטיס. כי אין לי מוצא אחר, מה לעשות? אחרת אני מת מחר אם אני לא מביא מיליון דולר. זאת הדרך היחידה שלי, אם יהיה לי מיליון דולר זה רק ככה, אז אני קונה כרטיס בכל מחיר שלא יהיה. מבינים? אבל זה לא אומר שבאמת יש פה תוחלת רווח שאני הולך לפי תוחלת הרווח, אלא הנסיבות שלי הן כאלו שאני חייב את זה, שהאלטרנטיבה היא הפסד יותר גדול, ולכן אני עושה את זה. אבל אם אני עומד במצב שקול וסתם שוקל האם לקנות כרטיס או לא לקנות כרטיס, ברור שלהגרלה כזאת אני לא קונה שום כרטיס. תוחלת הרווח פה היא לא הקריטריון הרלוונטי. וזה בדיוק המצב עם ההימור של פסקל. זאת אומרת, אני חושב שכל הטיעונים הקודמים נגד ההימור של פסקל הם לא טיעונים נכונים, זה כל הטיעונים שקראתי בספרות, כולם צוחקים על ההימור של פסקל, הם צוחקים לא בצדק, הטיעונים האלה הם לא טיעונים שמחזיקים מים. ההימור של פסקל יש בו היגיון מכל הבחינות התאולוגיות והאחרות, חוץ מן הבחינה הסטטיסטית, שזה ממש מעניין, כי כולם אומרים הפוך, כולם אומרים ההימור של פסקל הוא ברור שהוא נכון סטטיסטית, אבל יש בעיות תאולוגיות, מה אני לא יכול להאמין אם אני לא מאמין, מה עוזר לקיים מצוות בלי להאמין, כל הטיעונים האלה הם טיעונים תאולוגיים. אז ההנחה היא שהטיעון הסטטיסטי הוא נהדר, הבעיה היא בתאולוגיה, ואני טוען הפוך. הבעיות התאולוגיות הן לא בעיות, הבעיה היחידה או העיקרית שיש בהימור של פסקל זו הבעיה הסטטיסטית ולא התאולוגית. אוקיי, אז אם ככה מה? מה שנאמר שכל הנושא ההסתברותי זה כמות האינסופית של הפעולות שחוזרות על עצמן וזה מה שאומרים זה ההבדל בין תנאי מעבדה או במציאות. ותרשו לי שנייה, לא, זה לא קשור למעבדה או מציאות, זה תלוי בשאלה כמה פעמים, זה לא תלוי בשאלה של מעבדה או מציאות, זה תלוי בשאלה כמה פעמים יש לך לעשות את הניסוי הזה. נכון, אבל זה ההבדל אם אתה חי אינסוף פעמים, ובכל אחת מהפעמים אתה יכול להמר אם יש או אין אלוקים, לך על ההימור שיש אלוקים, פסקל צודק. לא, אני רוצה רק להסביר במציאות, בדידי הוה עובדא, על ההבדל בין תנאי מעבדה למציאות, שהיינו בקזינו פעם בלאס וגאס, ולפני זה באיזה טיסה היה מישהו שסיפר איך הוא דופק את כל הקזינוס בעולם וכל זה, אמרנו אנחנו הולכים על זה. יש לך בזה אדום או שחור, שתי אפשרויות נניח לבחור, סטטיסטית זה חמישים אחוז, לא? אז אמרנו אנחנו נהמר על אדום. לא הצלחנו, נהמר עוד פעם בסכום כפול, לא הצלחנו, נכפיל עוד פעם את הסכום, בסופו של דבר חייב להגיע אדום, אז אם כל פעם אני מכפיל. מאה אחוז אני זוכה, לא? לא יכול להיות ש… ואני לא מדבר על אינסוף, אני מדבר עשר פעמים תנסה. טיעון ידוע, השיטה ידועה. תיאורטית זה נכון. זה סיפור ידוע. אבל מה? הנה המציאות. אני עושה עוד פעם, מפסידים ועוד פעם מפסידים. אתה מגדיל את הסכום, נכנס לפאניקה, אתה נשבר. והעובדה היא שבסופו של דבר עצרנו כי נבהלנו. אני חושב שזה לא הבדל בין מעבדה לבין מציאות. ברור שהפסיכולוגיה של אנשים נכנסת, אבל במקרה הזה אתה באמת תרוויח בסוף. אם זה באמת סיכוי של חצי חצי בין אדום לשחור, זה מקרה פשוט שבו אתה באמת תרוויח בסוף. זה רק פסיכולוגיה. אבל השאלה אם הסיכוי שם באמת היה חצי חצי בין אדום לשחור, צריך לבדוק את המקרה עצמו. טוב, אבל לענייננו, זה האולי אני אספר עוד מקרה אחד לסיום. נשאר לי עוד כמה דקות אני מקווה, ובזה נסיים את ההימור של פסקל, כי נוריד אותו ממפת האפשרויות להגיע לאמונה. ככה עשיתי את הפגישה הזאת, הורדתי את האפשרות השביעית, נשארו לנו השש שמניתי קודם. סיפור אחרון לסיום, סיפרתי אותו כבר לא פעם, נסענו עם המשפחה פעם כשגרתי בירוחם, נסענו עם המשפחה פעם לאיזה שמחה משפחתית. כן, שישה ילדים, שני הורים, נסענו, היה לנו רכב גדול, נסענו לכפר חב"ד. חזרנו, זה נגמר, חזרנו באחת בלילה דרך גדרה. יוצאת איזה בחורה צעירה מהצד, הבחור שלפניי בולם, אני נכנסתי בו והאוטובוס בא. מדובר באחת בלילה בגדרה כשאני בדרך לירוחם עם כל המשפחה שלי, עם שישה ילדים. אוקיי? בום. אני לא מספיק עוד להבין שהייתה פה תאונה, נעצר לידי רכב גדול, ריק, שמכיל את כולנו, של שכן שלי מירוחם. נכנסנו כולנו לרכב שלו, נסענו, השארנו את המפתח באיזה קיוסק שהיה פתוח שם ליד, נסענו לירוחם שמחים וטובי לב. מה מה אמרתי לחבר'ה בטיש בישיבה אחרי זה? אמרתי להם, נו, אז עכשיו אני אמור להודות ולשבח את הקדוש ברוך הוא על הנס הגדול שהוא עשה לי? הרי זה לא ייאמן. מה הסיכוי שדבר כזה יקרה? תחשבו, אני תקוע בגדרה עם שמונה אנשים אין דה מידל אוף נואוור עם רכב מושבת. איך אני מגיע לירוחם? להזמין שתי מוניות בסכום עתק לירוחם? אני לא יודע איך מזמינים אותם, נדמה לי שעוד לא היה לנו אפילו פלאפון אז. בקיצור, הסיפור הוא סיפור חסר סיכוי. אנחנו נכנסים לרכב של השכן שלנו, מתברר שזה יהודי שהוא פוליטיקאי מקומי בירוחם, והוא רגיל לנסוע על הקו מירוחם לירושלים כל הזמן. יש לו עסקים שמה, הוא מכיר את הדרך הזאת בעל פה. אומר, לא יודע מה קרה הפעם, הסתבכתי, פספסתי את הפנייה שמה בלטרון, והגעתי איכשהו לרמלה, לגדרה. אני לא מכיר את המקומות האלה בכלל. פתאום אשתי אומרת לי, ככה הוא מספר לנו כשנכנסנו לרכב שלו, פתאום אשתי אומרת לי, תראה, הנה משפחת אברהם, תעצור להם, אולי הם צריכים משהו. עכשיו תבינו, זה היה בדיוק ברגע התאונה. זאת אומרת, הוא עוד לא ראה אפילו שהייתה תאונה, גם אנחנו עוד לא הבנו בכלל מה קרה. הוא אומר, טוב, בסדר, משפחת אברהם, אז מה? מי אמר שהם צריכים אותי בכלל? היא אומרת, לא לא, תעצור, יכול להיות שהם צריכים אותך. אז הוא עצר ואכן היינו צריכים אותו. והוא עם רכב גדול, לא רכב קטן, שכל השמונה נכנסנו לתוך הרכב הזה ונסענו לירוחם. לא אשקר לכם שכולנו היינו חגורים, אבל כל הרכב הזה נכנסנו כל השמונה ונסענו לירוחם. מה הסיכוי שדבר כזה יקרה? אפסי, נס גלוי. אמרתי לחבר'ה בישיבה, תראו, אני לא יודע מה הסיכוי שזה יקרה, נגיד שהסיכוי שזה יקרה זה אחד ללא יודע מה עשרת אלפים. סתם בשביל המשחק. לא בדקתי עשרת אלפים מקרים שבהם אנשים נתקעו אין דה מידל אוף נואוור עם שמונה אנשים ואין להם דרך לחזור הביתה. אוקיי? כיוון שכך, אני לא יכול לדעת האם מה שקרה פה חורג מהסטטיסטיקה או לא. הרי מקרה אחד מתוך עשרת אלפים זה אמור לקרות. ומישהו יהיה אותו אחד שלא יקרה המקרה הזה. אז המישהו הזה הוא אני. כל מקרה לא סביר אם הוא קורה מספיק, והרי תאונות ומישהו שנתקע בלילה קורה לא פעם. זה דברים שקרו הרבה פעמים בכל רחבי העולם. עכשיו, לא עשיתי סטטיסטיקה על כל המקרים האלה ולא בדקתי בכמה מהמקרים האלה עצר שכן של הבנאדם עם רכב גדול ואסף אותו. יכול להיות שבאחד מתוך עשרת אלפים המקרים זה קרה והסיכוי שזה יקרה הוא אחד לעשרת אלפים והכול בסדר, אין פה שום נס. אתם יודעים, יש ספר שנקרא בחר מספר של ג'ון ורדון, איזה מותחן, שזה מתחיל ככה. אתה מקבל מעטפה, ובתוך המעטפה הזאת יש מכתב ועוד מעטפה קטנה. במכתב כתוב, תפתח את המעטפה, תנחש מספר בין אחד ל… אלף. תפתח ת'מעטפה הקטנה, אתה תראה בתוך המעטפה הקטנה את המספר שאותו ניחשת, אני יודע אותו מראש. אם אני צודק שבתוך המעטפה הקטנה יש ת'מספר שאותו ניחשת, שלח לי לא יודע מה 1,000 דולר או 10,000 דולר, אני הופך אותך למיליארדר. תראה יש לי כוחות על, אני יכול לדעת מה אתה מנחש, כדאי לך להשקיע בי. טוב, הבן אדם אני פותח ת', אני מנחש ת'מספר 771. בסדר? 770, כמעט. פותח את המעטפה הקטנה, לא ייאמן, כתוב שם 771. מיד אני רץ לשלוח לו 10,000 דולר לכל יכול הזה שיעשה אותי מיליונר אם הוא כזה כל יכול. מה מתברר בסוף הספר? הוא ביקש רק 1,000. מה? הוא ביקש רק 1,000, אל תשלח לו 10,000. לא שומע. הוא ביקש רק 1,000, אל תשלח לו 10,000. לא, הוא ביקש… שלח 10,000 מכתבים כאלה, הבול עולה לו רבע דולר. בדיוק. זאת אומרת הוא שלח 10,000 מכתבים, הוא אומר לכולם לבחור מספר בין אחד לאלף, אז יש לו סיכוי מקרי לקלוע לעשרה, 10 בחירות. 10 הבחירות האלה כל אחד מהם ישלח לו 10,000 דולר, יש לו 100,000 דולר. 10,000 מכתבים לשלוח יעלה לו לא יודע מה 2,000 דולר, הוא הרוויח 100,000 דולר ב-2,000 דולר שהוא השקיע. אני כשקיבלתי ת'מכתב בטוח שהוא כל יכול, אבל לא בדקתי מה קרה לעוד 10,000 איש שקיבלו ת'אותו מכתב ששמה הוא לא שכנע. על זה בנויה רפואה אלטרנטיבית, על זה בנויים כל האורן זריפים וכל השרלטנים שמצליחים לנחש מה המחלה שלך ולרפא אותה, כי יש עוד 10,000 כמוך שלגביהם הם לא הצליחו. רק אף אחד לא עשה ת'סטטיסטיקה, מתפרסמים רק המקרים שהצליחו. אוקיי? אז זה הפלא הסטטיסטי, זאת אומרת קראתי לזה פעם חוק המספרים הקטנים. יש את חוק המספרים הגדולים וזה חוק המספרים הקטנים. במספרים קטנים כל ניבוי יכול לעבוד, זה חוק בסטטיסטיקה. ולכן צריך להיזהר מהסתברות הסטטיסטית כשאתה לא מספיק מכיר את מרחב המדגם הכללי. כמו שמישהו העיר לי בצ'אט, כן? לא כדאי להודות לקדוש ברוך הוא על זה כי הוא גם זה שעשה לי ת'תאונה. כבר דיברתי על השאלה אם כדאי להודות לו על זה בגלל השאלה אם היה פה נס. על הטיעון הזה אני לגמרי מסכים. העובדה שהוא הציל אותי זה נכון, אבל הוא גם הכניס אותי לבוץ, אז מה הועיל מהאי מהאי? טוב, עד כאן. לא שומע. אני טוען שזה לא אלוהים שיצר ת'תאונה. אז אני לא שומע. אני טוען שזה תשובה לאיפכא מסתברא, זה לא אלוהים שיצר ת'תאונה, את התאונה ומי שנהג ברכב עשה ת'תאונה. אוקיי, וגם אלוהים לא שלח את השכן שלי, אלא השכן שלי התבלבל והגיע באותה מידה. זה שאלה אחרת. למה זה לא שאלה אחרת? זאת אותה שאלה. אם אתה מחליט שאלוהים עושה את מה שאנשים עושים, אז הוא עשה את שני הדברים, ואם הוא לא עשה אז הוא לא עשה את שני הדברים. למה להחליט שהראשון הוא לא עשה ואת השני כן? טוב. הרב, הרב, אפשר משהו? השאלה היא עם הדימוי שדמינו את ההסתברות לכסף, לתשואה אינסופית של כסף לעומת הסיכון שבן אדם לוקח ממשהו רוחני, גיהינום, דברים כאלו, שאולי שמה הסיכוי והסיכון היחס הוא שונה. כי הטוב שמדובר שם הוא משהו אינסופי ואותו דבר הרע, לעומת כסף, בסדר, אז יהיה לי את כל הכסף, אז מה אני אעשה עם זה כאילו? לא, אז זה כבר תלוי במה שדיברתי קודם פונקציית התועלת שלך. אבל בוא נגיד אפילו אם פונקציית התועלת שלך מבחינתך זה משהו עם רווח אינסופי, עדיין אם הסיכוי לקבל את זה הוא מאוד קטן, אין שום סיבה לקחת אותו. אם אתה נורא רוצה את זה אז מבחינת פונקציית התועלת שלך יכול להיות שזה יעבוד עליך, אני לא יודע, אבל אין הכרח סטטיסטי לקבל את ההימור של פסקל. יש כמו שאמרתי עם כרטיס הפיס, כרטיס הפיס אין סיבה לקנות אותו כי גם תוחלת הרווח היא שלילית וגם הסיכוי שזה יקרה הוא מאוד מאוד נדיר, זה יותר גרוע מההימור של פסקל אפילו. עובדה שאנשים קונים, למה הם קונים? כי הם אוהבים את הסיכון או כי הם רוצים בכל זאת את האופציה הרחוקה הזאת להרוויח מיליון דולר, אבל הם לא עושים את זה בשביל הרווח, זה מה שקראתי קודם פונקציית תועלת. אז יכול להיות בן אדם שפונקציית התועלת שלו היא כזו ששווה לו לעשות אפילו הימור על סיכוי מאוד מאוד קטן עם רווח רוחני אינסופי או נזק רוחני אינסופי. אבל זה פונקציית התועלת שלך, זה לא עניין אוניברסלי, זה לא משהו שיכול לשכנע כל אדם ברמה ההסתברותית. בסדר. ולפני ירוחם היינו במרכז הכרמל, רחוב הביכורים… מה, לא שומע? אני אומר לפני ירוחם. מה, איפה גרת? זהו, אז אחותי שמה חיה. אוקיי. אז אחיין מספר לי, הוא הכיר את האבא שלך. טוב. אוקיי. עולם קטן, כן. טוב, אז להתראות, שבת שלום. שבת שלום ותודה רבה. גם ממך, שבת שלום.