אמונה – שיעור 12
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- פתיחת הסקירה של מסלולי האמונה ומיון קאנט לראיות
- הראיה האונטולוגית וההיסטוריה שלה
- לגלוג על הטיעון, ראסל, והבחנה בין אונטולוגיות לתוקף
- טיעון לוגי, הנחות, וסבירות לעומת הכרחיות
- רציונליזם מול אמפיריציזם ודקארט
- הקוגיטו כדוגמה לראיה אונטולוגית וההבחנה מ״אני הולך״
- ניסוח פופולרי של טיעון אנסלם ותחושת ה״פישי״
- קריאה מודרכת של פרוסלוגיון: מקור הטקסט והתרגום
- התפילה הפותחת: אמונה קודמת להוכחה והיעד הוא “בינה”
- “כזה כפי שאנו מאמינים”: זהות האל שמוכיחים
- הגדרת אלוקים אצל אנסלם: “דבר שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת”
- הצבת האלטרנטיבה האתאיסטית: “אמר נבל בליבו אין אלוהים”
- האתאיסט מבין את ההגדרה והמושג קיים בשכל
- דוגמת הצייר והבחנה משולשת: קיים, נתפס כקיים, ונתפס כמושג
- כיוון ההמשך ועצירת השיעור
סיכום
סקירה כללית
הטקסט פותח שלב חדש בסקירת הדרכים האפשריות להגיע לאמונה באלוקים ומתמקד בדרך הראשונה אצל קאנט: הראיה האונטולוגית, שנועדה להפיק טענה על קיום אלוקים מתוך ניתוח מושגי בלבד. הדובר מציג את ההיסטוריה של הטיעון מאנסלם דרך דקארט ושפינוזה ועד ביקורת קאנט, מתנגד ללגלוג הרווח עליו, ומאמץ את הערכת ראסל שקל ללעוג אך קשה להצביע במדויק על הכשל. הוא טוען שבסוף הראיה כנראה אינה תקפה כאונטולוגית טהורה משום שהיא נשענת על הנחות כלשהן, אך ייתכן שהיא עדיין טיעון טוב אם הנחותיה סבירות. לאחר מכן הוא מתחיל קריאה מודרכת של פרקים ב’-ד’ מתוך פרוסלוגיון של אנסלם בתרגום יוסף סרמונטה, ומדגיש שכל משפט בטקסט בנוי כחלק ממהלך פילוסופי מדויק שמקדים תשובות לביקורות צפויות.
פתיחת הסקירה של מסלולי האמונה ומיון קאנט לראיות
הדובר עובר מהגדרת האמונה ומהצגת האפשרויות העקרוניות לניתוח שיטתי של כל מסלול. הדובר מאמץ את חלוקת קאנט לשלוש דרכים עיקריות להוכחת קיום אלוקים: ראיות המבוססות על ניתוח מושגי, ראיות המבוססות על עצם זה שקיים משהו (קוסמולוגיות), וראיות המבוססות על תכונות של מה שקיים (פיזיקו-תיאולוגיות). הדובר קובע שאין אפשרות שלישית או רביעית מעבר לשלוש אפשרויות אלה, ומתחיל בראיה האונטולוגית.
הראיה האונטולוגית וההיסטוריה שלה
הדובר מגדיר ראיה אונטולוגית כראיה שאינה נשענת על עובדות אלא על הגדרת מושגים וניתוחם בלבד. הדובר מציין שאנסלם מקנטרברי ניסח ראשון את הטיעון, שהיה ארכיבישוף קנטרברי ונחשב בעיני רבים ממייסדי הסכולסטיקה, ומתאר את הסכולסטיקה כתופעה נוצרית שעברה בהמשך לאסלאם ומשם גם אל היהדות. הדובר מציין שתקופת חייו של אנסלם חופפת כמעט לרש״י (1040–1105 לעומת לידה שבע שנים קודם ופטירה ב-1109), ומציין שהטיעון חזר אצל דקארט ובצורה אחרת אצל שפינוזה וקיבל ביקורת מקאנט ומפילוסופים נוספים.
לגלוג על הטיעון, ראסל, והבחנה בין אונטולוגיות לתוקף
הדובר מתאר לגלוג נפוץ על הטיעון כאילו הוא “הוקוס פוקוס” שמוציא קיום מהגדרה, וקובע שהלגלוגים לרוב לא מוצדקים. הדובר מצטט את ברטראנד ראסל שקשה יותר להצביע על הבעיה המדויקת מאשר ללעוג, ומוסיף שבסופו של דבר הראיה אינה תקפה בעיניו במובן זה שאינה אונטולוגית טהורה. הדובר מבחין בין ערעור על האונטולוגיות של הראיה לבין ערעור על החוזק או התוקף שלה, וטוען שגם טיעון שאינו הכרחי לוגית עשוי להיות סביר וחזק אם הנחותיו מקובלות.
טיעון לוגי, הנחות, וסבירות לעומת הכרחיות
הדובר קובע שכל ראיה נשענת על הנחות, כולל ראיה שמתיימרת שלא להניח הנחות, ולכן מציע לבחון אם ההנחות סבירות ולא להסתפק בטענה שהטיעון אינו הכרחי לוגית. הדובר מתאר נטייה להפריך טיעונים רק באמצעות חשיפת הנחות סמויות, ומדגיש שזה אינו מסיים את הדיון כי טיעון יכול לשכנע אם ההנחות מתקבלות. הדובר מציב יעד מתודולוגי של בדיקת ההנחות והבנת תפקידן במקום דחייה מהירה.
רציונליזם מול אמפיריציזם ודקארט
הדובר מציג את הרציונליזם כתפיסה שלפיה שיקול שכלי *a priori* יכול ללמד על העולם, ומולו את האמפיריציזם כתפיסה המחייבת תצפית כדי לדעת עובדות. הדובר מתאר את עליית האמפיריציזם בתחילת העת החדשה (מאות 15–17) כקשורה להולדת המדע המודרני, ומביא את אמרת מארק טוויין “העולם לא חייב לך כלום, הוא היה כאן לפניך” כהמחשה לכך שהעולם אינו כפוף לצורת החשיבה שלנו. הדובר מציג את דקארט כמי שניסה להגן על הרציונליזם, ולכן נטה לראיות אונטולוגיות ולמהלך שמבקש להפיק עובדות על העולם ממחשבה טהורה.
הקוגיטו כדוגמה לראיה אונטולוגית וההבחנה מ״אני הולך״
הדובר מתאר את “אני חושב משמע אני קיים” כטיעון אונטולוגי משום שהוא מנתח את האמירה “אני חושב” ומפיק ממנה טענה על העולם בלי הנחה תצפיתית. הדובר מסביר ש“אני הולך משמע אני קיים” או “אני יושב משמע אני קיים” נשענים על הנחות עובדתיות ולכן הם טיעונים אמפיריציסטיים ולא רציונליסטיים. הדובר טוען שהייחוד של “אני חושב” הוא שאי אפשר לחשוב את ההיפך בלי לחשוב, ולכן הטענה “אני חושב” נכונה מחמת עצמה כתוצאה של ניתוח לוגי, גם אם נשארת שאלה מהו בדיוק “אני”.
ניסוח פופולרי של טיעון אנסלם ותחושת ה״פישי״
הדובר מציג גרסה מקוצרת של הטיעון: אלוקים מוגדר כ“העצם בעל כל השלמויות”, וקיום הוא שלמות כך שאם אלוקים לא קיים ניתן להעלות על הדעת אלוקים גדול יותר שקיים, ולכן אלוקים חייב להיות קיים. הדובר מציין שזו הגרסה שעליה נוטים לצחוק ושהיא נראית משונה גם לו, אך הוא מבקש להראות בקריאת הטקסט שאנסלם היה מתוחכם בהרבה. הדובר מצהיר שמטרתו היא לבדוק מתוך הטקסט אם זו באמת ראיה אונטולוגית ומה נשאר ממנה “בשורה התחתונה”.
קריאה מודרכת של פרוסלוגיון: מקור הטקסט והתרגום
הדובר מציין שהקטע הנלמד הוא פרקים ב’, ג’, ו-ד’ מתוך פרוסלוגיון. הדובר מוסר שהתרגום הופיע בעיון בתשל״א כשהיה בן 11, והוא תרגומו של יוסף סרמונטה, ומציין קשר אישי לבנו של סרמונטה ולביקור בביתו בירושלים. הדובר מוסר שהתרגום הופיע גם באסופת “סוגיית היש” בעריכת אברהם צבי בראון, והוא משתמש בגרסה משם תוך ציון המקור בכתב העת עיון.
התפילה הפותחת: אמונה קודמת להוכחה והיעד הוא “בינה”
הטקסט של אנסלם נפתח בפנייה: “לפיכך, אתה אלוהיי, הנותן בינה לאמונה, תן לי ככל שתמצאני ראוי לכך להבין שאתה נמצא כפי שאנו מאמינים ושאתה כזה כפי שאנו מאמינים.” הדובר טוען שהתפילה אינה קישוט פיוטי אלא רכיב מתודולוגי שמצהיר על נקודת מוצא של אמונה קהילתית קיימת וחיפוש אחר הצדקה שכלית לה. הדובר דוחה את הביקורת שזה “הנחת המבוקש” ומביא דוגמה מאנדרו ויילס והמשפט האחרון של פרמה כדי להראות שמותר להאמין במסקנה עוד לפני שמוצאים לה הוכחה, ומותר גם להיות מוכן לשנות עמדה אם תימצא הוכחה נגדית. הדובר מדגיש שאנסלם מבקש לא אמונה אלא “בינה לאמונה”, כלומר הפיכת האמונה למסקנה של שיקול הגיוני.
“כזה כפי שאנו מאמינים”: זהות האל שמוכיחים
הדובר מסביר שמילת המפתח “כזה” נועדה להבטיח שההוכחה תהיה על אותו אלוקים שבו הקהילה מאמינה ולא על “אלוקים פילוסופי” זר. הדובר טוען שבהרבה ויכוחים מוכיחים “משהו” אך לא מראים שזה אלוקים שהתגלותו מחייבת מצוות, ולכן אנסלם מדגיש מראש שהוא מבקש להוכיח “שאתה כזה כפי שאנו מאמינים”. הדובר מציג עמדה שלפיה כל הוכחה נשענת על הגדרה מסוימת של מושג האלוקים, ובלי בירור זה אפשר להגיע למסקנה שמוכיחים “כמה אלוהים” שונים, ואז אפשר להפעיל את התער של אוקאם כדי לטעון שמדובר בפנים של אובייקט אחד.
הגדרת אלוקים אצל אנסלם: “דבר שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת”
אנסלם מגדיר: “ואמנם מאמינים אנו כי הנך דבר שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת.” הדובר מפרש “גדול” כ“מושלם בתכונותיו” ולא גדול פיזית, אך מציין שהמונח “גדול/מושלם” אינו טריוויאלי ויהיה מוקד חשוב בהמשך. הדובר מסביר שההגדרה מגיעה מן המסורת המשתמעת מן “כפי שאנו מאמינים”, ומציב עמדה שלפיה לאחר קביעת ההגדרה המהלך הבא הוא לבדוק אם האובייקט המוגדר כך קיים.
הצבת האלטרנטיבה האתאיסטית: “אמר נבל בליבו אין אלוהים”
אנסלם מוסיף: “או שמא אין בנמצא טבע כזה שהרי אמר נבל בליבו אין אלוהים.” הדובר מפרש זאת כהצבת שתי היפותזות מתחרות, קיומו של האובייקט המוגדר מול שלילתו. הדובר מוסיף הערת תרגום ש“נבל” כאן אינו רשע אלא בור, ומבדיל בין מי שיודע ואינו עובד לבין מי שאינו יודע.
האתאיסט מבין את ההגדרה והמושג קיים בשכל
אנסלם טוען: “אך אין ספק שאותו נבל עצמו בשומעו מה שאמרתי… מבין מה שהוא שומע,” ו“ומה שהוא מבין ישנו בשכלו,” אך “אפילו אינו מבין שאותו דבר מה ישנו בממש.” הדובר טוען שהמהלך שולל מראש התחמקות מסוג “המושג אלוהים לא מוגדר” ומחייב את האתאיסט להודות שהוא מבין את ההגדרה, אחרת גם אמירתו “אין אלוהים” חסרת מובן. הדובר מדגיש שאנסלם שומר על יושר בכך שאינו מייחס לאתאיסט אמונה, אלא רק קבלה של מושג במחשבה והבחנה בין קיום מושגי לקיום במציאות.
דוגמת הצייר והבחנה משולשת: קיים, נתפס כקיים, ונתפס כמושג
אנסלם מביא דוגמה: “כשצייר חושב מראש מה הוא עומד ליצור… ישנו בשכלו… אבל עדיין אינו חושב אותו כיש ממש, שהרי טרם יצרו.” הדובר טוען שאנסלם מוסיף הבחנה קריטית שאינה רק בין מושג במחשבה לבין אובייקט במציאות, אלא גם בין תפיסה של דבר כקיים לבין תפיסה של אותו דבר כמושג שאינו קיים. הדובר מציג שלושה מצבים מובחנים: X קיים; אדם תופס את X כקיים; אדם תופס את מושג X בלי לתפוס אותו כקיים, וטוען שזו נקודת מפתח לטיעון שתתברר בהמשך ואף מתיישבת עם הבחנות שמדעי המוח מתארים כיום בין דמיון לתפיסה.
כיוון ההמשך ועצירת השיעור
הדובר עוצר לאחר שלב ההכנות לטיעון ומצהיר שהטיעון עצמו יתחיל בהמשך בפרק ג’. הדובר משיב לשאלה שהמטרה בשלב זה היא להוכיח קיום של הישות המוגדרת כמושלמת בלי לעסוק עדיין בקשר בינה לבין העולם או באל הדתי, ומשיב לשאלה על אינטואיציה שהטיעון ההגיוני אינו מייתר אינטואיציה אלא נשען על הנחות שמקורן באינטואיציה. הדובר מסמן שהבעיה הייחודית אצל אנסלם היא היומרה לא להניח הנחות כלל, ומודיע שדיון זה יתקיים לאחר השלמת הצגת המהלך.
תמלול מלא
עכשיו בשלב הזה אני רוצה להתחיל ולסקור את המסלולים השונים שבהם ניתן להגיע לאמונה באלוקים. זה השלב הבא. עד כאן דיברתי על מה זאת אמונה, על עקרונית איזה דרכים אפשריות. עכשיו אני הולך להיכנס לכל אחת מן הדרכים ולנסות לראות מה בדיוק היא אומרת. אז הדרך הראשונה במיון של קאנט, אמרתי שבמיון של קאנט יש שלוש או ארבע דרכים. בביקורת התבונה הטהורה יש שלוש ויש עוד אחת בספרים על המוסר. הדרך הראשונה של קאנט זה ראיה אונטולוגית. ראיה אונטולוגית זאת ראיה שמבוססת על ניתוח מושגי. זאת אומרת היא לא מניחה שום עובדה, היא לא יוצאת מתוך הנחות עובדתיות אלא מתוך הגדרת מושגים והניתוח של המושג עצמו בלבד. ואמרתי שקאנט בעצם מחלק את הראיות לקיומו של אלוקים לראיות שמבוססות על ניתוח מושגי, ראיות שמבוססות על עצם זה שקיים משהו, ראיה קוסמולוגית, וראיות שמבוססות על טיבו של מה שקיים, על תכונות מסוימות של מה שקיים, שזה הראיה הפיזיקו-תיאולוגית. אין אפשרות שלישית בעצם, אין אפשרות רביעית בעצם. אלה שלוש האפשרויות שישנן. אז הראשונה זה ראיה אונטולוגית והראשון שניסח אותה היה אנסלם מקנטרברי, שהוא היה הארכיבישוף של קנטרברי בסוף ימיו. נחשב על ידי רבים כמייסד הסכולסטיקה. זאת אומרת הוא בעצם ייסד את הטיעון הפילוסופי בתחום התיאולוגיה. סכולסטיקה זאת תופעה נוצרית, אחרי זה עברה לאסלאם ומשם גם אלינו בסוף. אבל בהקשר הזה אני חושב שאנחנו דווקא היינו אחרונים, לא הראשונים. אבל הוא נחשב הראשון שייסד את או מבין המייסדים של התחום הזה. אגב, תקופת החיים שלו היא ממש מקבילה לרש"י. זאת אומרת רש"י נולד ב-1040, הוא נולד שבע שנים קודם. רש"י נפטר ב-1105 והוא ב-1109. שבע שנים לפני נולד, ארבע שנים אחרי נפטר. ממש חופף לרש"י, רק משני עברי תעלת למאנש. בכל אופן הטיעון שלו חזר אחר כך אצל דקארט ובצורה קצת אחרת אצל שפינוזה. הוא קיבל ביקורת מקאנט ומעוד כמה וכמה פילוסופים, כך שלטיעון הזה יש היסטוריה פילוסופית ארוכת שנים. יש לא מעט אנשים שעוסקים באמונה שנוהגים ללגלג על הטיעון הזה, לצחוק עליו, כי על פניו הוא באמת נראה מוזר כזה, זאת אומרת עושה ניתוח מושגי וממנו אתה מוציא את קיומו של אלוקים בלי להניח שום הנחה, מין הוקוס פוקוס כזה. אז רבים מאוד מלגלגים על הטיעון הזה. אבל כמו שאמר ברטראנד ראסל, אכן אחד האתאיסטים הבולטים של המאה ה-20, הוא אמר שהרבה יותר קל ללגלג על הראיה האונטולוגית ולומר שהיא לא נכונה מאשר לשים את האצבע איפה הבעיה. ואני חושב שהלגלוגים האלה הם בדרך כלל מאוד מאוד לא מוצדקים. סוף, אני כבר אקדים את המאוחר או אגיד את השורה התחתונה. בסוף נדמה לי שהראיה הזאת היא לא תקפה, אבל במובן הזה שהיא לא ראיה אונטולוגית. זאת אומרת זה לא נכון שמה שיש פה זה רק ניתוח מושגי. השאלה אם הראיה הזאת משכנעת זאת שאלה אחרת. השאלה אם הראיה הזאת משכנעת, יכול להיות שהיא לא ראיה אונטולוגית, היא כן מבוססת על הנחות עובדתיות או הנחות כלשהן. זה לא רק ניתוח מושגי. עדיין יכול להיות שהטיעון הוא טיעון טוב. לכן יש הבדל בין לערער על האונטולוגיות שלה, האונטולוגיות הכוונה על היותה מבוססת רק על ניתוח מושגי, לבין לערער על התוקף שלה או על החוזק שלה. שני דברים שונים. אז אני אנסה לקרוא את הטקסט של אנסלם ולגזור ממנו. ללמוד אותו ולראות מה בדיוק קורה כאן, האם זאת ראיה אונטולוגית ואם לא אז מה כן ומה בסופו של דבר נשאר בשורה התחתונה. אגב הרבה פעמים זה כלל שכדאי לאמץ אותו במיוחד כשעוסקים בנושאים האלה, כאשר אנשים מציגים ראיה לקיומו של אלוקים, הרבה פעמים הערעורים על הראיה הם רק מראים שהיא לא הכרחית ברמה הלוגית. אבל זה לא ערעור מספיק. בגלל שזה שהראיה היא לא הכרחית ברמה הלוגית, זה לא אומר שהיא לא סבירה או חזקה או היא טובה. הרי בסופו של דבר כל ראיה מבוססת על איזה שהן הנחות, כולל הראיה הזאת שמתיימרת לא להיות מבוססת על הנחות. כן? ועדיין זה שיש הנחות זה לא אומר שאין מה להתייחס לראיה הזאת. אם ההנחות מקובלות עליי, אז הטיעון יכול גם לשכנע אותי במסקנה. לכן הרבה פעמים יש איזה נטייה לאנשים להצביע על זה שיש פה איזה שהם הנחות שלא שמת על השולחן, או שזה מבוסס על הנחות, זה לא הכרחי, אתה יכול להתווכח על ההנחות. נכון אני יכול, אבל בוא נראה האם ההנחות הן סבירות או לא סבירות. אם הן סבירות, אז הטיעון הוא טוב. לכן העובדה שהוא לא הכרחי לוגית לא סותרת את הדיון. אוקיי. עכשיו אולי עוד משפט על ראיות אונטולוגיות, יש כמה טיעונים פילוסופיים לאורך ההיסטוריה שמתיימרים בעצם לעשות את העבודה הזאת. הבולט ביותר והידוע ביותר מביניהם זה הטיעון הקוגיטו של דקארט, אני חושב משמע אני קיים. דקארט אגב בעצמו העלה גרסה אחרת של הראיה האונטולוגית של אנסלם, הוא בכלל חיבב ראיות מושגיות, ראיות אונטולוגיות. ויש איזה סיבה טובה. דקארט במאה, סוף המאה ה-16, תחילת המאה ה-17, בעצם נמצא בשלהי התקופה הרציונליסטית. זאת אומרת בהיסטוריה של הפילוסופיה, אז מאריסטו ועד סוף ימי הביניים, תחילת העת החדשה, הייתה איזה שהיא אמונה שבאמצעות שיקולים הגיוניים, שיקולים שכליים אני יכול ללמוד על העולם. זה מה שנקרא רציונליזם. להשתמש ברציו כדי ללמוד על העולם. ובתחילת העת החדשה, כן המאה ה-15, 16, 17 והלאה, עולה האמפיריציזם. זאת אומרת התפיסה שאומרת אתה לא יכול ללמוד על העולם מתוך הגיגי ליבך. אתה צריך לצפות. וזה מה שבעצם יסד את המדע החדש ומה שבעצם ממשיך עד ימינו. והייתה ביקורת מאוד חזקה על הרציונליזם שבעצם מדובר ביישום של אשליות, אילוזיות, מבנים פנימיים של החשיבה שלנו על המציאות ואין לזה שום הצדקה. בשביל לדעת מה קורה במציאות צריך להסתכל על המציאות. כן? כמו אמרתו החביבה של מארק טוויין, העולם לא חייב לך כלום, הוא היה כאן לפניך. זאת אומרת זה שאתה חושב באופן מסוים זה לא אומר שכך גם העולם מתנהל. בשביל לראות איך העולם מתנהל צריך לצפות בו. זה הדוגמה היסודית ביותר של המדע המודרני והיא התחילה בעצם עם האמפיריציזם של תחילת העת החדשה. לכן שם התחיל המדע המודרני גם. או אולי המדע השפיע על הפילוסופיה, הפילוסופיה על המדע, זה היה כמובן לשני הכיוונים. בכל מקרה, כחלק מהמאבק הדון-קישוטי של הרציונליסטים כנגד הביקורת האמפיריציסטית, זאת אומרת הרציונליסטים שרוצים להראות ששיקול שכלי הגיוני א-פריורי יכול ללמד אותנו משהו על העולם, דקארט היה מאלה. הוא בעצם היה כאילו אחרון הרציונליסטים שניסה איך שהוא להגן על הרציונליזם ולהציג טיעונים רציונליים הגיוניים, שילמדו אותנו משהו על העולם, ובכך להראות לאמפיריציסטים שהם לא צודקים. ניתן לגזור עובדות מתוך מחשבה טהורה בלי תצפית. וכמובן כלי מרכזי בעניין הזה זה טיעונים אונטולוגיים. אז לא בכדי דקארט התמקד ועסק בכמה טיעונים אונטולוגיים, אני חושב משמע אני קיים, עיקרון הקוגיטו של דקארט, גם הוא בעצם טיעון אונטולוגי. זה טיעון שמנתח את האמירה אני חושב ומוציא ממנה את המסקנה אני קיים. ולכן אתה לא מניח שום הנחה עובדתית בשביל לגזור את המסקנה הזאת. וכאן אולי אני אגיד עוד מילה על הנושא הזה, באופן עקרוני אפשר היה גם לגזור את זה שאני קיים מזה שאני הולך. לא רק מזה שאני חושב. אני הולך משמע אני קיים, נכון? אם אני לא קיים, איך יכולתי ללכת? אז אם אני הולך משמע אני קיים, אני יושב משמע אני קיים, אני אוהב משמע אני קיים, וכל מה שאני עושה, אם אני מניח שאני עושה משהו, אז אני מניח שאני קיים. אבל כאן שימו לב, זה טיעון שמתבסס על הנחה עובדתית, שאני חושב, אני אוהב, אני יושב. כל אלה הן הנחות עובדתיות. לגזור את קיומי מהנחות עובדתיות זה לא חוכמה. אני יכול להגיד "אני רואה שאני קיים, לכן אני קיים", זאת אומרת אני פשוט צופה בזה ואני מבחין בזה וזהו, זאת עובדה כי יש לי תצפית. זה טיעון אמפיריציסטי, זה לא טיעון רציונליסטי. זה טיעון אמפיריציסטי כי זה מתחיל מתצפית אמפירית, אני מתחיל מאיזושהי עובדה שאותה ראיתי באמצעים תצפיתיים כלשהם ומזה אני גוזר מסקנה. זה לא יעזור לרציונליסט כמו דקארט. רציונליסט כמו דקארט רוצה לגזור את המסקנה שהוא קיים בלי להניח הנחה עובדתית. אז מה מיוחד ב"אני חושב משמע אני קיים"? במה זה שונה מ"אני הולך משמע אני קיים"? זה מאוד שונה. דווקא "אני חושב" זה בסיס טוב לדקארט, למה? כי האמירה "אני חושב" היא אמירה שהיא מוכרחת מתוך עצמה, היא לא תוצאה של תצפית. למה? בגלל שגם אם אני חושב שאני לא חושב, אז אני חושב. זאת אומרת אי אפשר לחשוב את ההיפך, בגלל שגם אם אני חושב את ההיפך זה נכון. ממה נפשך זה נכון, ולכן הטענה "אני חושב" לא תלויה בשום תצפית, היא תוצאה של שיקול לוגי בלבד. וזה הייחוד של ההנחה "אני חושב" לעומת "אני הולך", "אני אוהב" או "אני יושב". ה"אני חושב" זה טענה שהיא נכונה מחמת עצמה, תוצאה של ניתוח מושגי בלבד, ואם אני גוזר ממנה את זה שאני קיים, אז בעצם הוצאתי משפט על העולם, זה שאני קיים, מתוך ניתוח מושגי. ובזה הטענה הזאת שונה מ"אני הולך משמע אני קיים" או "אני אוהב משמע אני קיים". לכן דקארט ניסח את הטענה הזאת. אני באתר הקדשתי לזה איזה טור או שניים פעם, אני כבר לא זוכר, כדי להראות למה הוא לא הצליח, אבל זה מה שהוא בעצם ניסה לעשות. הוא ניסה לייצר משפט עובדה מתוך ניתוח הגיוני מושגי בלבד, בלי להניח שום הנחה עובדתית תצפיתית. ויש משהו טמון שם, שזה שאני, זה נכון, מה זה "אני"? הוא לא מגדיר מה זה "אני". זאת אומרת, משהו קיים, אבל מה זה "אני"? אבל זה גם אם הוא מגיע למסקנה שמשהו קיים זה כבר טענת עובדה שהוא השיג מניתוח מושגי. אז לעניין השאלה הרציונליסטית מול אמפיריציסטית, לא אכפת לי אם הוא לא הוכיח את קיומו של ה"אני", מספיק שהוא הוכיח משהו שקיים בעולם, זה כבר טענה על העולם. אז לענייננו זה מספיק. אפשר לדון בזה, אבל הטיעון שעליו אני מדבר כאן, הטיעון של אנסלם, שעוד פעם, היה לו גרסה אחרת אצל דקארט ובשפינוזה ועוד, אבל הניסוח הראשון היה ניסוח של אנסלם. ואני אגיד אותו קודם כל בקצרה, זאת הגרסה הפופולרית שכולם צוחקים עליה, ועד כדי שתראו על מה מדובר. בעצם הוא אומר כך: אני רוצה להגדיר את אלוקים בתור העצם בעל כל השלמויות. העצם המושלם, אוקיי? זאת הגדרה, מותר לי להגדיר מה שאני רוצה. אני מגדיר מושג כזה, אני עוד לא יודע אם הוא קיים או לא קיים, אני מגדיר את המושג "אלוקים", אני אומר זה העצם עם כל השלמויות. הוא אומר: אם אני אניח שהוא לא קיים, אז אלוקים שקיים הוא גדול יותר מהאלוקים הזה, כי זה לא קיים ומה שקיים יותר גדול ממה שלא קיים. אז זה אומר שזה לא העצם עם כל השלמויות, כי יש עצם עם שלמות יותר ממנו. לכן לא ייתכן שהוא לא קיים, מסקנה שהוא קיים. זהו, זאת התוצאה. אז יוצא שהתחלנו עם הגדרה והגענו לתוצאה שהיא טענה עובדתית: אלוקים, שהוא מוגדר באופן הזה, קיים, זאת אומרת טענה על העולם. טוב, אז על זה הרבה מאוד הרבו לצחוק, ובאמת כשמסתכלים על הדבר הזה, משהו פה נראה פישי, כן? זאת אומרת אפילו לא כל כך קשה לשים את האצבע מה. אבל על פניו נראה משונה מאוד. עכשיו, זה התמונה שבדרך כלל רגילים להציג על הראיה האונטולוגית. עכשיו אני רוצה לקרוא איתכם את הטקסט של אנסלם ולהראות לכם שאנסלם היה הרבה יותר מתוחכם. ומה שהוא אמר זה טיעון שבהחלט בעיניי זה אחד מהטקסטים הפילוסופיים המופתיים בהיסטוריה של הפילוסופיה. באמת מרשים. ומדויק, בנוי בצורה מושלמת. האיש לדעתי היה באמת כוכב אמיתי. אז אני רוצה לקרוא את הטקסט הזה יחד איתכם ואני אקרא משפט משפט ואסביר מה הוא עושה במהלך ומה עניינו ותראו איך שכל משפט בעצם זה משפט שיש מאחוריו מחשבה, הוא בנה את הטקסט הזה בצורה מדהימה. אז זה קטע מתוך פרוסלוגיון, כך נקרא הספר שלו. והתרגום הופיע בעיון בתשל"א כשהייתי בן 11 בכתב עת פילוסופי ותרגומו של יוסף סרמונטה, פרופסור יוסף סרמונטה שהבן שלו היה איתי במדרשייה לכן אני מציין את זה, אני עוד הייתי אצלו בבית בתור ילד בירושלים. אז הוא תרגם את זה, אחרי זה זה יצא גם הופיע באסופת תרגומים שנקראת סוגיית היש בעריכתו של אברהם צבי בראון, אז זה מופיע גם שם, אני לקחתי את זה משם אבל המקור זה בעצם בכתב עת עיון, כתב עת פילוסופי שיוצא באוניברסיטה העברית. אוקיי, הוא היה פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית סרמונטה וזה עובד ככה, בואו נתחיל לקרוא. מדובר על פרק ב', ג', ו-ד' של פרוסלוגיון. אז פרק ב' מתחיל ככה. לפיכך, אתה אלוהיי, הנותן בינה לאמונה, תן לי ככל שתמצאני ראוי לכך להבין שאתה נמצא כפי שאנו מאמינים ושאתה כזה כפי שאנו מאמינים. אוקיי, עד כאן זה הפתיח. אני אקרא משפט משפט ואסביר כי כל משפט יש לו תפקיד פה. זה נראה כשקוראים את זה על פניו זה נראה כאיזה טקסט פיוטי, אבל זה לא, זה טקסט פילוסופי מדויק לחלוטין שכל משפט יש לו פה תפקיד. אז שתי השורות הראשונות האלה אפשר לקרוא לזה התפילה הפותחת. הוא בעצם פותח את הטקסט שהוא מוכיח את קיומו של אלוקים בתפילה לאלוקים. מה הוא מבקש ממנו? שייתן לו את היכולת להוכיח את האמונה שלו, להוכיח שאלוקים קיים. על זה כמובן הרבה מאוד צחקו עליו, זה אולי המשפט שעליו צוחקים הכי הרבה בפרוסלוגיון של אנסלם, בעצם אתה פונה בתפילה לאלוקים כשעוד לא הוכחת שהוא קיים בכלל, זאת אומרת אתה בעצם מניח את המבוקש. אתה בעצם מניח שהוא קיים עוד לפני ההוכחה, אז עזוב אותי מההוכחות שלך, אתה מוכר לי לוקשים, האמונה שלך לא תלויה בהוכחות, היא הייתה קיימת עוד קודם. עכשיו הביקורת הזאת, כמה שאנשים נורא מרגישים נחת כשהם מעלים אותה ונורא מתוחכמים, זאת ביקורת מטופשת לחלוטין. אתן לכם דוגמה. אנדרו ויילס, שהוכיח את המשפט האחרון של פרמה לפני לא כל כך הרבה שנים. הוא ישב לא זוכר כמה שנים, שש שנים או אפילו יותר על ההוכחה של המשפט הזה. עכשיו אתם יכולים להבין, פעם נפסיק את השיירינג כדי לראות אתכם, אתם יכולים להבין שמי שיושב כל כך הרבה שנים על הוכחה של משפט ובמיוחד שעוד אין לו קביעות והגורל שלו האקדמי עדיין לא בידיו ואין לו זמן לבזבז, יש לו אמון מלא שמה שהוא מוכיח כנראה נכון, עכשיו רק שאלה איך מוצאים את ההוכחה. זאת אומרת שבעצם אנדרו ויילס האמין במשפט האחרון של פרמה עוד לפני שהוא הוכיח אותו ועכשיו הוא ניגש להוכיח אותו. האם יש פה איזושהי הנחת המבוקש? האם יש פה איזשהו משהו בעייתי ברמה מתודולוגית? ממש לא. יש פה בעצם מישהו שמאמין באלוקים נגיד אינטואיטיבית או מסיבות כלשהן, מסורת או מה שלא יהיה ועכשיו הוא מחפש דרך האם ישנה דרך להוכיח את קיומו. אין בזה שום בעיה. אני יכול להאמין בזה שסכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות אבל אין לי הוכחה. עכשיו אני מתחיל לחפש בכלים של גיאומטריה, מתמטיקה, מחפש הוכחה למשפט הזה שסכום הזוויות במשולש הוא 180 מעלות. עד שלא הייתה לי הוכחה גם האמנתי בו, אבל האמנתי בו מאינטואיציה, מסיבות אחרות, ועכשיו אני רוצה למצוא הוכחה. אין בזה שום בעיה עקרונית ולכן אני מחפש הוכחה לדבר שאני מאמין בקיומו עוד קודם, זה נכון בכל הקשר של המציאות ואין שום סיבה שאי אפשר יהיה לעשות את זה בהקשר של האמונה. אותו דבר. הרב, ואם הוא ימצא הוכחה שאין? לא שומע. השאלה תהיה אם הוא ימצא הוכחה שאין, אז מה? אז הוא יצטרך לוותר על האינטואיציה שלו. אבל נקודת המוצא שלו לחיפוש, זה לא בוא נבדוק. מה, אם אנדרו ויילס היה מוכיח שהמשפט האחרון של פרמה הוא לא נכון, מה הוא היה עושה? לא לא מוצא הוכחה, אלא מוכיח שהוא לא נכון, מוצא דוגמה נגדית. מה הוא היה עושה? הוא היה מוותר על מה שהוא חשב קודם. בסדר גמור. מה הבעיה בזה? אני מניח ככה כי זאת האינטואיציה שלי, מחפש הוכחה. או שאני מוצא הוכחה, או שאני לא מוצא הוכחה, או שאני מוצא הוכחה שלא. אם אני ישר אינטלקטואלי, אז לפי מה שיצא לי, אני צריך להיות פתוח לשנות את העמדה הראשונית שלי. זה בסדר גמור, אין בזה שום בעיה. זה לא אומר שלא אמורה להיות לי או לא צריכה להיות לי עמדה ראשונית. מותר שתהיה לי עמדה ראשונית. אבל שתי הערות, ראשון הוא אומר כמו שאנחנו, הוא לא מתייחס לאני כשאני מאמין, הוא מתייחס לציבור שמאמין, כאילו, כן, ודבר שני הוא אומר וכשאתה כזה שאנחנו מאמינים, מה זה כזה? הוא לא מתאר מה זה כזה. עוד רגע, עוד רגע, לזה יש תפקיד מאוד חשוב למילה כזה. עוד רגע, אבל ההערה הראשונה שלך, להיפך, זה בדיוק הנקודה. אתה כפי שאנחנו מאמינים, זאת אומרת קיבלנו מסורת. ואני מאמין במסורת הזאת יחד עם הקהילה שלי, זאת אומרת כולנו מאמינים. ועכשיו אני יוצא לדרך כדי לחפש הוכחה שתאשר את אותה מסורת שאני מאמין כבר קודם, מכוח המסורת. וזה בסדר גמור. גם אם לא הייתה לי הוכחה ואני לא אמצא הוכחה, אני אשאר מאמין. אם אני אמצא הוכחה נגדית, אולי אני אוותר על זה. אבל אין בזה שום בעיה עקרונית, גם אם זה לא אמונה אישית שלו אלא אמונה של קהילה. מה הבעיה? למה לא? להיפך, האמונה, גם האמונה האישית שלו כנראה מבוססת על המסורת הקהילתית, לא רק על איזו אינטואיציה אישית שלו. כך זה בדרך כלל אני חושב עם אמונה דתית, ואני לא רואה בזה שום בעיה, זה בסדר גמור. לגבי ההערה השנייה שלך, זה ממש עוד רגע אני אגיע אליה, כי זה הוביל אותי למשפט הבא. אבל עוד שימו לב רק לעוד נקודה אחת, הוא אומר לתת בינה, לפיכך אתה אלוהיי, הנותן בינה לאמונה. אתם רואים? הנותן בינה לאמונה, זה בעצם אומר אני רוצה להפוך את האמונה שלי, שזה משהו אינטואיטיבי, לתוצאה של בינה, לתוצאה של שיקול הגיוני. לכן הוא מודע לדבר הזה שהאמונה שלו קיימת עוד לפני שהוא מצא את השיקול ההגיוני. כל מה שהוא מבקש מהקדוש ברוך הוא, זה לא לתת לו אמונה. את האמונה יש לו עוד קודם, אלא לתת לו, לעזור לו למצוא את הדרך להפוך את האמונה למשהו שיש בו בינה. זאת אומרת למצוא את ההוכחה ההגיונית לאמונה. כך שהוא מודע לכל הביקורות של החכמולוגים שבאו אחריו, והוא שם פה את מילות המפתח כדי להסביר למה הם לא צודקים או מה בעצם המטרה שלו. התפילה הזאת, תראו, אנסלם, אנסלם באותו בוקר כשהוא כתב את הפרוסלוגיון, אני מניח שהוא גם צחצח שיניים לאחר ארוחת בוקר. הוא לא מתאר את זה בתחילת הפרוסלוגיון. הוא לא מתאר את כל מה שהוא עשה באותו בוקר בתחילת הפרוסלוגיון. למה את התפילה הוא כן מכניס? גם את התפילה של הבוקר אני מניח שלא את כולה הוא הכניס. למה הוא מכניס לתוך הקטע הזה את התפילה שלו? אני חושב שהוא מכניס את זה כי הוא רואה בתפילה מרכיב בטיעון. הוא בא להסביר שהוא יוצא מנקודת מוצא של אמונה, זה לא שהאמונה נולדה אצלו אחרי ההוכחה. הוא יוצא מנקודת מוצא של אמונה. לכן הוא מתאר את זה ספרותית באופן שהוא פותח בתפילה, ואחרי זה הוא יוצא לחפש ראיה. ומה הרעיון, למה זה חשוב כדי להבין את ההוכחה עצמה? זה מאוד חשוב. זה חשוב בעיקר לביקורות אגב המודרניות של המאה ה-20, אבל גם לביקורות שהיו לאורך ההיסטוריה. למה? כי זה הוא בעצם מנטרל את רוב הביקורות שעלו עליו בעצם קיומה של התפילה בתחילת הספר. למה? כי הרבה מהביקורות אלה ביקורות שבעצם אומרות לו תשמע, אתה מניח את המבוקש. אתה בעצם מניח שיש אלוקים, אז זה לא חוכמה שהטיעון שלך מוכיח שיש אלוקים. אתה הנחת את זה, אתה הנחת את המבוקש. אומר להם אנסלם, אני מניח את המבוקש גאה. הנה אני שם לכם את זה על השולחן. אני מתפלל לאלוקים לפני שאני יוצא לדרך להוכיח את קיומו. ומה הרעיון מאחורי זה? כל מה שאנסלם מחפש זה טיעון. טיעון לוגי. טיעון לוגי שמוכיח את קיומו של אלוקים. טיעון לוגי שעל זה כבר דיברתי באחת הפעמים הקודמות, טיעון לוגי בהגדרה מניח את המבוקש. אם הוא מצא טיעון לוגי תקף ויאשימו אותו: "תשמע, אבל הטיעון הזה מניח את המבוקש", ההאשמה הזאת זה חוסר הבנה. כל טיעון לוגי מניח את המבוקש. זה מה שאנסלם רוצה לומר. אני מניח את המבוקש, אני מניח שאלוקים קיים, ועכשיו אני אראה לכם את זה בדרך של טיעון לוגי. עכשיו תגידו לי "אבל הטיעון הלוגי הזה מניח את המבוקש", נכון, כל טיעון לוגי תקף מניח את המבוקש. הדוגמה הכי טובה לעניין הזה זה הבדיחה הישיבתית על ההוכחה שכל יהודי צריך ללכת עם כובע. מה ההוכחה? הרי כתוב "וילך אברהם", שם שם. יהודי כמוהו ודאי לא הלך בלי כובע, זה ברור. עכשיו אם אברהם הלך עם כובע, אז אנחנו צאצאיו הנאמנים שהולכים בדרכיו גם צריכים ללכת עם כובע. מה שהיה להוכיח. אז הוכחנו שכל יהודי צריך לשים כובע. מה הבעיה בטיעון הזה? הבעיה בטיעון הזה זה שהוא מניח את המבוקש. מה זאת אומרת? כשאני אומר שכשכתוב שאברהם הלך לא ייתכן שיהודי כמוהו הלך בלי כובע, אני בעצם מניח במובלע שכל יהודי צריך ללכת עם כובע, נכון? אחרת איך עברתי מזה שאברהם הלך לזה שהיה לו כובע? הנחתי שיהודי לא הולך בלי כובע, שכל יהודי צריך. נו, אז המסקנה שאותה הוכחתי בעצם הייתה הנחה סמויה בהנחות של הטיעון. הנחתי את המבוקש. זאת הסיבה למה הטיעון הזה הוא בדיחה. אבל אם תחשבו על זה עוד פעם אז תראו שאין פה שום בדיחה. כל טיעון לוגי מניח את המבוקש. בואו ניקח את הטיעון הלוגי שכבר יוצא לנו עשן מהאוזניים כששומעים אותו, הדוגמה הקנונית לטיעון לוגי: כל בני האדם הם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, מסקנה סוקרטס הוא בן תמותה. זה טיעון לוגי, נכון? הטיעון הזה לא מניח את המבוקש? ברור שהוא מניח את המבוקש. תחשבו על מישהו שאני מנסה לשכנע אותו שסוקרטס הוא בן תמותה, אז אני אומר לו ככה: תראה, הרי כל בני האדם הם בני תמותה. אומר לי נכון. ואני אומר לו וסוקרטס הוא בן אדם. אומר נכון. נו, אז סוקרטס הוא בן תמותה. הנה ההוכחה, מה שהיה להוכיח. עכשיו למה הוא חייב לקבל את המסקנה? מה יש בהנחות שמאלץ אותו לקבל את המסקנה? התשובה לזה מאוד פשוטה, כי המסקנה נמצאת בתוך ההנחות. אם קיבלת את ההנחות כבר במובלע קיבלת גם את המסקנה. איפה היא נמצאת? תחשבו על המשפט "כל בני האדם הם בני תמותה". בואו נפרק אותו למרכיבים. כל בני האדם הם בני תמותה פירושו: משה הוא בן תמותה, אחמד הוא בן תמותה, סוקרטס הוא בן תמותה, יאנקלה הוא בן תמותה, וביסמרק הוא בן תמותה. אוקיי? בין היתר ובקצרה אנחנו אומרים את זה "כל בני האדם הם בני תמותה". אתם מבינים שאחד מהמשפטים האטומיים שיוצרים את ה"כל" הזה זה "סוקרטס הוא בן תמותה". או במילים אחרות הטיעון הזה בעצם הניח את המסקנה, הוא החביא את ההנחה הזאת. אבל הוא הניח את זה, כי אם הוא לא היה מניח את זה אז אי אפשר היה להוכיח את המסקנה שסוקרטס הוא בן תמותה. הוכחה זה תמיד להראות לך שהמסקנה נמצאת באיזשהו אופן בתוך ההנחות. זה מה שנקרא הוכחה. לכן אם אתה מקבל את ההנחות ואני מראה לך שהמסקנה בצורה כלשהי, לפעמים מאוד מתוחכמת, נמצאת בתוכן, אז אני מצליח לשכנע אותך במסקנה. אבל תבינו שלשכנע… מה זה נקרא לשכנע אותך? זה דיברתי גם בסדרה הזאת. מה זה נקרא לשכנע אותך? לשכנע אותך פירושו להראות לך שאתה כבר מסכים לה מראש. כי כשקיבלת את ההנחות אתה כבר הסכמת במובלע גם למסקנה. ההוכחה רק מראה לך את זה. זאת אומרת כל הוכחה או כל טיעון לוגי תקף מניח את המבוקש. אם אתה מקבל את ההנחות אני מראה לך שבתוך זה בעצם קיבלת את המסקנה. אז זה אומר שכל טיעון לוגי מניח את המבוקש. עכשיו תבינו שכל ויכוח, לא רק על קיומו של אלוקים, אבל הרבה פעמים זה גם על קיומו של אלוקים. מישהו מעלה טיעון ומוכיח את המסקנה איקס. עכשיו השני שעומד מולו לא מקבל את המסקנה איקס. איך יראה הוויכוח? ברור שהשני יצטרך להראות לו לאיזה מההנחות הוא לא מסכים, נכון? כי אם הוא מסכים להנחות הוא חייב לקבל גם את המסקנה. אבל הוא תמיד ימצא הנחה שהוא לא מסכים לה. למה? אבל אם הוא לא מסכים למסקנה, הרי המסקנה היא מרכיב שנמצא בתוך לפחות אחת מן ההנחות. לכן אם הוא לא מסכים למסקנה, אז ברור שהוא ימצא הנחה שהוא לא מסכים לה, ולכן אף פעם ויכוח לא יוכרע עם טיעון לוגי. ויכוח אמיתי לא יכול להיות מוכרע עם טיעון לוגי. טיעון לוגי צריך להיות בנוי על הנחות שאתה מסכים להם, ואני אראה לך שמההנחות האלה יוצאת מסקנה. ככה אני יכול לשכנע אותך. אבל אם אתה לא מסכים להנחות, אז אין שום ערך לטיעון הלוגי שאני מציג לך. אתה לא מקבל את ההנחות, אז אתה לא תצטרך לקבל גם את המסקנה. אבל אם המסקנה תמיד נמצאת בתוך ההנחות, אז מי שמתכווח איתי על המסקנה תמיד גם מתווכח איתי על ההנחות. אז מה הטעם להציג לו טיעון לוגי? זה מה שאנסלם רוצה לומר פה. אנסלם אומר, תראו, אני מציג לכם טיעון לוגי לקיומו של אלוקים. אני יודע שאתם החכמולוגים אלף שנה אחריי תגידו לי כן כן, אתה הנחת את המבוקש. אתה הנחת שיש אלוקים, אז לא חוכמה שהוכחת את קיומו. אומר אנסלם, הנה אני מתפלל אליו עכשיו בהתחלה, אני שם על השולחן את זה שאני מניח שיש אלוקים. כיוון שכל טיעון לוגי מניח את המבוקש, כל טיעון לוגי מניח את מה שאתה רוצה להוכיח. אז תשאלו אז מה הערך בלהציג טיעונים לוגיים? אז מה הטעם? אז מי שמשוכנע… אתה משכנע רק את המשוכנעים. מי שלא משוכנע אתה גם לא תצליח לשכנע אותו ככה. והתשובה היא שזה לא נכון. למה? כי יש הרבה פעמים מצב שבן אדם לא שם לב שמתוך הנחות שהוא מקבל יוצאת מסקנה שאיתה הוא לא מסכים. יש בתוכו חוסר עקביות. לפעמים אם החוסר עקביות הזה הוא פשוט כמו אברהם והכובע, אז זה באמת בדיחה. אבל אם אנדרו ויילס הוכיח את המשפט האחרון של פרמה מתוך אקסיומות מסוימות שאותן כולנו מקבלים. כשאני אציג לכם את האקסיומות האלה אני מניח שכולנו נסכים להם. אני מכיר את כולם, לא קראתי את ההוכחה שלו, אבל אני מניח שנסכים… לכו עד הסוף אחורה עם האקסיומות עצמן, תסרקו את האקסיומות אנחנו כולנו מסכימים להם. אוקיי, ואז מה? אף אחד מאיתנו לא העלה בדעתו שמהאקסיומות האלה אפשר להוציא את המסקנה של פרמה, ובטח איך להוציא את המסקנה של פרמה. ולכן יכול לבוא מישהו ולומר "אני לא מאמין שפרמה צודק", והוא מקבל את כל האקסיומות האלה. עכשיו יבוא אנדרו ויילס במהלך מאוד מאוד ארוך ומורכב, הוא יראה לו תשמע, אם אתה מקבל את ההנחות האלה דע לך שאתה לא קונסיסטנטי. כי מתוך ההנחות האלה אני יכול להוציא את המשפט האחרון של פרמה. זו המשמעות היחידה של הוכחה. הוכחה יכולה רק להראות לך שאתה לא קונסיסטנטי. אם יש הנחות שאותן אתה מקבל, אני יכול להראות לך שהמסקנה שיש אלוקים יוצאת מהם. אתה תמיד יכול להגיד "תראה, אני לא מקבל את ההנחות ולכן גם לא אקבל את המסקנה", אבל אז אתה תהיה לא ישר, כי האמת היא שאתה כן מקבל את ההנחות. אתה רק לא מודה בזה כי אתה לא רוצה להיות לא קונסיסטנטי ואתה לא רוצה להיות מאמין, אתה רוצה להישאר אתאיסט. אבל אם אתה אדם ישר ואתה מוכן להודות בטעות, אז בוא נדבר רגע על ההנחות. את ההנחות אתה מקבל? על פניו כן, בינתיים עוד לא הראיתי לו לאן זה מוביל, אז קל לו לקבל, כן? אז הוא מקבל את ההנחות. עכשיו אני אראה לו בטיעון לוגי שזה מוביל לקיומו של אלוקים. עכשיו הוא כמובן יכול להיות לא ישר ולהגיד "אתה יודע מה? אני חוזר בי, אני לא מסכים להנחות". אבל מי שישר צריך להגיד "אוקיי, אתה צודק, אז הראית לי שההנחה שלי שאין אלוקים או העמדה שלי שאין אלוקים היא לא קונסיסטנטית. אני צריך לחזור בתשובה, לקבל את המסקנה שיש אלוקים". זה הדבר היחיד שהוכחה יכולה לעשות. היא יכולה להראות לבן אדם שהוא לא קונסיסטנטי. ומה שאנסלם בעצם אומר לקורא, דע לך אני מוכיח לך בהוכחה לוגית שיש אלוקים. עכשיו אל תצפה לתקוף אותי במתקפה שזאת הנחת המבוקש. אני אראה לך שאתה לא קונסיסטנטי, כי את ההנחות שאני מציג פה אתה הרי מקבל. אחרי שאני מגיע למסקנה שיש אלוקים פתאום אתה אומר רגע רגע רגע רגע, אז לא לא אני לא מקבל את ההנחות. אתה לא ישר. אבל אם אני מראה לך, אני מניח מראש את ההנחה הזאת, ובוא תלך איתי עד הסוף ותישאר ישר. אתה תגיע למסקנה שיש אלוקים. ולכן אני חושב שיש ערך מתודולוגי מאוד מאוד חשוב לשים את התפילה בתחילת הקטע הזה. כי הוא אומר אני מניח את המבוקש על השולחן, כיוון שאני רוצה להביא לכם טיעון לוגי, טיעון לוגי תקף. טיעון לוגי תקף תמיד מניח את המבוקש. הלאה, אני ממשיך למשפט הבא, וכאן נכנס המילה הכזה שדניאל העיר עליה קודם. מה זה הכזה? אז תן לי ככל שתמצא ראוי לכך להבין שאתה נמצא כפי שאנו מאמינים. ומשאתה כזה כפי שאנו מאמינים. מה זאת אומרת? מה זה הקטע האחרון הזה? אני רוצה להוכיח שאתה נמצא כפי שאנחנו מאמינים, אבל לא רק שאתה נמצא, אלא שאתה זה שאני אוכיח עכשיו את קיומו זה אותו אחד שבו אנחנו מאמינים. וזאת גם נקודה חשובה. למה? כי הרבה פעמים הוכחות לקיומו של אלוקים הם הוכחות לקיומו של משהו, אבל מי אמר שזה האלוקים שעליו התווכחנו? הרי בכל ויכוח בין דתיים לחילוניים אתם יכולים להגיד "אני מביא טיעון…", אתם יכולים לשמוע "אני מביא טיעון שיש אלוקים". בסדר, אבל מי אמר שזה האלוקים שהתגלה בסיני ואמר לי להניח תפילין? זה איזה אלוקים פילוסופי כזה או אחר. זאת אומרת אתה צריך לטעון, אתה צריך להראות שהאלוקים שאת קיומו אתה מוכיח זה אותו אלוקים שעליו התווכחנו. לא מספיק להוכיח את קיומו של אלוקים באיזושהי הגדרה כלשהי, וזאת נקודה מאוד מאוד חשובה מתודולוגית. למה? כי כמו שנראה גם בהוכחות הבאות, כל הוכחה לקיומו של אלוקים יוצאת מהגדרה מסוימת של מושג האלוקים. וזאת הגדרה אחרת. כל הוכחה מניחה איזושהי הגדרה למושג האלוקים וההגדרות הן שונות. כל הוכחה יש לה הגדרה משלה. ודיברתי על זה, אמרתי שבהחלט יכול להיות שאני בעצם מוכיח את קיומם של כמה וכמה אלוהים. כל טיעון כזה מוכיח את קיומו של אובייקט אחר. אחרי זה אמרתי שהתער של אוקאם, עוד אחד מהסכולסטיקנים הנוצרים, כן, התער של אוקאם בעצם אומר שסביר להניח שכל האלוהים האלה זה פנים שונות של אובייקט אחד. בסדר. אבל באופן עקרוני מה שאנסלם אומר לנו כאן: "אני הרי צריך קודם כל להסביר לכם מי זה האלוקים שאותו אני בא להוכיח". אז לכן אומר אנסלם "אני רוצה להוכיח שאתה כזה כפי שאנו מאמינים, שאתה אותו אלוקים שבו אני מאמין". זה לא שהוכחתי את קיומו של אובייקט אחר. אני מוכיח את קיומו של אובייקט שבו אני, אנסלם, ואנחנו אולי הקהילה שלי, מאמינים. מאוד חשוב. וזה טעות מאוד נפוצה בוויכוחים על קיומו של אלוקים, כשאנחנו מתווכחים על קיומו של אלוקים ואז מישהו מעלה טיעון שהוא מוכיח את קיומו אבל בעצם הוא מוכיח את קיומו של איזשהו אובייקט שמי אמר שזה האלוקים שעליו אנחנו מתווכחים. אוקיי, אז עכשיו על הנקודה הזאת אני עוד אחזור גם בהמשך כמה פעמים. אבל תראו כמה נקודות עדינות יש במשפט הראשון שאנסלם שם פה. עכשיו תראו את המעבר לקטע הבא, ועוד פעם זה נעוץ במילה "כזה". המילה "כזה" יש לה פה תפקיד מפתח. שמת את האצבע על מילת המפתח דניאל. אז הוא אומר שאתה כזה כפי שאנו מאמינים, ועכשיו מה המשפט הבא? המשפט הבא זה להסביר מי זה האלוקים שבו אנחנו מאמינים, מי זה ה"כזה". אתם רואים, זה הכל בנוי לתלפיות. זאת אומרת אני רוצה להוכיח, לתת בינה לאמונה, להוכיח את קיומו של אלוקים. אני מתפלל אליו כי אני מאמין בקיומו, זאת הנחת המבוקש. את מי אני רוצה להוכיח? את קיומו של מי? את קיומו של אותו אלוקים שבו אני מאמין. תראו, כל קטע במשפט הזה תורם משהו במתודולוגיה של הטיעון. המשפט הבא קשור ישירות למשפט הקודם: "ואמנם מאמינים אנו כי הנך דבר שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת". זה המשפט הבא. מה המשפט הזה אומר? מה תפקידו בקטע? המשפט הזה בא להגדיר את אלוקים, את האובייקט שאותו אני רוצה, את קיומו אני רוצה להוכיח. וזה נקודה מאוד חשובה. הרבה מאוד אנשים מוכיחים את קיומו של אלוקים בלי להגדיר מי זה האלוקים שאתה רוצה להוכיח את קיומו. אומר אנסלם לא, אני אגדיר לכם מי זה האלוקים כי אני רוצה להראות לכם שאני מוכיח את קיומו של אותו אלוקים שבו אני מאמין. אז בוא נראה מי זה האלוקים שבו אני מאמין? זה דבר מה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת. זו ההגדרה. ההגדרה של אלוקים זה האובייקט המושלם, האובייקט שמשהו יותר מושלם או יותר גדול ממנו אי אפשר להעלות על הדעת. זאת ההגדרה. מה זה גדול? מה שומע? מה זה גדול? טוב, זה שאלה, שאלה שהיא מוקש פה. אני אחזור אליה בהמשך. כרגע אנסלם מניח שהגדול או מושלמות זה דברים שאנחנו מבינים. אחרת אתם יודעים אם כל משפט עם כל מילה במשפט צריך להגדיר אתם לא תגמרו אף פעם. אני אגדיר לכם את המילה גדול, גם במשפט ההוא יש מילים, אז גם את המילים האלה אני אצטרך להגדיר. אבל אתה צודק שהמילה גדול היא לא טריוויאלית, ולכן כן הייתי מצפה לאיזושהי הערה על מה זה בדיוק נקרא גדול או מושלם. אבל לזה עוד נגיע בהמשך כי זאת נקודה חשובה בדיון על הטענה. זה לא סתם לא טריוויאלי, זה חשוב. כי המונח גדול נחשב בעברית. גדול בממדיו ואתה אומר שגדול זה, לא לא לא, הוא לא מדבר על גדול בממדיו, הוא מדבר על מושלם, מושלם בתכונותיו. גדול פה זה התרגום הוא בעצם מושלם בתכונותיו. אוקיי, זה התרגום היותר נכון. גדול במובן מטפורי, לא גדול פיזי. עדיין זה לא הגדרה ממצה, נדבר על זה. בכל אופן, אז תשימו לב. קודם כל הוא אומר אני רוצה להוכיח את קיומו של האלוקים שבו אני מאמין. הצעד הראשון, זה הצעד הראשון. הצעד השני, עכשיו אני אסביר לכם מי זה האלוקים שבו אני מאמין. וזאת נקודה חשובה כי אתם יכולים לשאול מאיפה הוא לקח את ההגדרה הזאת. הגדרה סתם הוא הגדיר הגדרה. אז מתמטיקאים יגידו לכם לא לוקחים הגדרה משום מקום. הגדרה זה משהו שאתה יכול לעשות כרצונך. כל עוד זה קונסיסטנטי וכל עוד זה פורה, זאת אומרת אפשר להוכיח על המושג הזה כל מיני טענות מעניינות, אז מבחינתי זו הגדרה בסדר. אבל במישור התיאולוגי זה לא ככה. כי אני לא מחפש פוריות, אני מחפש טענות על העולם. עכשיו אם אני מוכיח את קיומו של אלוקים, אני מוכיח את קיומו של אלוקים שמוגדר באופן מסוים. והשאלה אם אני עכשיו בדרך להוכיח את קיומו, שאלה טובה זה לשאול מאיפה לקחת את ההגדרה הזאת. והתשובה, מאותו מקור שבא התפילה שלי. אתה נמצא כפי שאנו מאמינים ושאתה כזה כפי שאנו מאמינים. המסורת העבירה אליי הגדרה של המושג אלוקים, אומר אנסלם. המקור שלי להגדרה זה מהמסורת. הכזה כפי שאנו מאמינים. ומה המסורת אומרת? שאלוקים זה העצם המושלם. זה הגדרה של אלוקים. בסדר? עכשיו זה הטענה שלו ועכשיו אני אוכיח לכם שאלוקים שזאת הגדרתו גם קיים. זה בעצם מה שאומר אנסלם. עכשיו תשימו לב אפשר להתווכח על ההגדרה הזאת, אבל כאן אני כבר כן אהיה מתמטיקאי. אי אפשר להתווכח על הגדרות. אני מגדיר את ההגדרה הזאת, נכון היא באה אליי מהמסורת אבל זה לא משנה, כרגע זאת ההגדרה. עכשיו אני רוצה להוכיח לכם שהאובייקט שמוגדר באופן הזה באמת קיים. זה הכל. אם הצלחתי להוכיח לכם עשיתי את העבודה. יכולים אחרי זה להגיד אוקיי אז שכנעת אותנו שהאובייקט שהגדרתו הזאת קיים אבל זה לא אלוהים שעליו אנחנו מדברים. בסדר גמור, זה יהיה השלב הבא. אבל קודם כל בוא נראה אם אני מצליח לשכנע אתכם שהאובייקט כפי שאני מגדיר אותו באמת קיים. אז זה המשפט השני. משפט שלישי, או שמא אין בנמצא טבע כזה שהרי אמר נבל בליבו אין אלוהים. מה תפקידו של המשפט הזה? תפקידו של המשפט הזה זה להציג את האלטרנטיבה. כמו בסטטיסטיקה, יש אייץ' אחת ואייץ' שתיים היפותזה אחת והיפותזה שתיים, או אייץ' אפס ואייץ' אחת, ואתה צריך לבדוק איזה מההיפותזות יותר נכונה. אז השלב הבא שאנסלם הולך בו זה להציב את שתי האלטרנטיבות על הלוח. אני טוען שהאובייקט שהגדרתי במשפט הקודם קיים. או שמא אלטרנטיבה שמולה אני מתמודד זה האלטרנטיבה של הנבל, אמר נבל בליבו אין אלוהים. זו האלטרנטיבה השנייה שהאובייקט הזה לא קיים. זה אייץ' אפס ואייץ' אחת. עכשיו אני רוצה להעלות טיעון לטובת אייץ' אפס ונגד אייץ' אחת. אוקיי? זה בעצם, תשימו לב כל משפט פה במקום. אגב הערה על התרגום זה כבר צבי מונה העיר על זה נדמה לי, שהמושג נבל פה זה לא נבל במובן של רשע, אלא נבל במובן של בור. אמר נבל בליבו אין אלוקים הכוונה הוא בור, הוא לא יודע שיש אלוקים. זה לא רשע. רשע זה מישהו שיודע את אלוקים ולא עובד אותו. מישהו שלא יודע את אלוקים הוא אנוס, הוא לא רשע. הוא אולי טועה אבל זה לא רשע. אצלנו בעברית שלנו היום נבל או מנוול זה מישהו רשע. מנוול זה בו' ונבל זה בב'. אבל בתרגום פה הכוונה בור. בקיצור מה שהוא אומר, אני המאמין מאמין שהאובייקט שהגדרתי קודם קיים. הנבל הבור שעומד מולי מציב מולי את התזה אלוקים בהגדרה הזאת לא קיים. אלה שתי התזות. הלאה, אך אין ספק שאותו נבל עצמו בשומעו מה שאמרתי, הווה אומר דבר מה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת, מבין מה שהוא שומע. זה המשפט הבא. מה תפקידו של המשפט הזה? נקודה מאוד חשובה. הרבה מאוד דיו נשפך על כל משפט פה בלי קשר לאנסלם, הוא מטרים דיונים שקרו אחריו. הרי הרבה פעמים בוויכוחים על קיומו של אלוהים בעצם האתאיסט אומר: תשמע, המושג אלוהים לא מוגדר, אני בכלל לא מבין על מה אתה מדבר. אני לפני שאני מתווכח אם הוא קיים או לא קיים תסביר לי את המושג. המושג בעיניי לא מוגדר, אתה משתמש במושגים שאין להם תוכן ומשחק איתם במשחקים. אומר אנסלם: תראו, אני הגדרתי את המושג היטב. הנבל עכשיו אין לו אופציה להגיד שהמושג לא מוגדר. מה הוא יכול להגיד? או שהמושג שמוגדר כך מתממש במציאות, הוא קיים, האובייקט הזה קיים, או להגיד שהוא לא קיים. אין לו את האופציה להגיד אני לא מבין את המושג הזה כי הגדרתי. זאת אומרת, או במילים אחרות, כשהנבל אומר: תראה, אני אתאיסט, לא מאמין בקיומו של אלוהים, דבר אחד הוא צריך להודות, שהמושג אלוהים יש לו הגדרה שגם הוא עצמו מבין אותה. כי אחרת גם המשפט שלו חסר מובן. כשהוא אומר "אין אלוהים", הוא אומר משפט חסר מובן כמו אני כשאני אומר "יש אלוהים". אם אתה מתווכח איתי ואתה אומר שאין אלוהים כי אתה אתאיסט, אתה נבל, כן? אמר נבל בליבו אין אלוהים, או אין אלוהים, אז אתה בעצם מבין את המושג הזה, אתה מקבל את ההגדרה שלו. לא יהיה לנו ויכוח על ההגדרה. אם יש לנו ויכוח על ההגדרה זה מרוקן מתוכן את האפשרות לדבר. לכן אנסלם שם פה את המתנגד שלו מולו בצורה הכי מחודדת שאפשר. הוא אומר לו: תשמע, אני עכשיו מתווכח מול אדם שמכריז על עצמו כאתאיסט. עזבו אותי מכל הבלבלני מוח האחרים, לא מבינים את ההגדרה, דיאגנוסט אגנוסטיקן או כל מיני דברים מן הסוג הזה. אני מתווכח עם האתאיסט. מי זה האתאיסט? האתאיסט זה אותו אחד שאומר: אותו מושג שאתה הגדרת אני מבין אותו היטב ואני טוען שהוא לא קיים. זה האתאיסט. אומר אנסלם: אני מתווכח איתו, אל תביאו לי עכשיו דמויות קש אחרות, מישהו שלא מבין את המושג, מישהו שאין לו עמדה ברורה, אני בא להוכיח לאתאיסט שהוא טועה. אז מי שעומד מולי זה האתאיסט. זה האייץ' אחת שלי. אייץ' אפס זה המאמין, אייץ' אחת זה האתאיסט. יש אולי גם אייץ' שתיים ואייץ' שלוש, זה האגנוסטיקן או מי שלא מבין את המושג או כל מיני דברים מן הסוג הזה. אני לא מתווכח איתם, אני מתווכח עם אייץ' אחת. אוקיי? וכל משפט פה חוסך ספרים של דיונים שקרו לאורך ההיסטוריה. כי כל טענה שאני הראיתי פה שאנסלם שולל אותה, זאת טענה שעולה בכל אתר של אתאיסטים, בכל ויכוח על אמונה באלוהים, אין מקום שזה לא עולה. זה מדהים עד כמה אנסלם היה מדויק בטקסט הזה. עד כמה כל משפט נמצא בדיוק במקום ועושה תפקיד שאי אפשר בלעדיו. וכל מי שמדלג על אחד המשפטים האלה דן את עצמו לוויכוחים אינסופיים שלא ייגמרו אף פעם. לא שמי שמאמץ את כל המשפטים האלה פטור מזה, כן? זה דיון אחר, זה אינסוף יותר קטן מהאינסוף ההוא. טוב, אז זה המשפט הבא. עכשיו הלאה: ומה שהוא מבין, קורא עכשיו פה, ומה שהוא מבין ישנו בשכלו. הרב? כן. שהוא כותב "מבין מה שהוא שומע", אני מבין שהרב הסביר למה הוא מבין כשהוא שומע, אבל אנסלם בעצמו לא הסביר את זה, נכון? למה? הוא הסביר: דבר מה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת, זו ההגדרה של אלוהים. נכון, לא, אבל הוא לא הסביר אם מי ששומע מבין או לא. הרב הסביר בגלל שהוא אומר "אין אלוהים" אז הוא מבין שאין אלוהים, הוא מבין שיש אלוהים, אחרת מה זה "אין אלוהים"? לא, הוא לא מבין שיש אלוהים. הוא מבין את ההגדרה של המושג אלוהים אף על פי שהוא חושב שהוא איננו. לא, לא, האתאיסט מאמין שאין אלוהים, אבל את המושג אלוהים עצמו, קרי ההגדרה: דבר מה שגדול ממנו אין להעלותו על הדעת, את ההגדרה הזאת גם הוא מסכים לה. זאת ההגדרה של האובייקט עליו אנחנו מתווכחים. אם אתה מתווכח על זה סימן שאתה מבין את ההגדרה. אנחנו מדברים על אותו אובייקט, אחרת זה לא ויכוח. בסדר? הוא לא מכניס דברים לפיו של האתאיסט, הוא שומר על יושר אינטלקטואלי. האתאיסט אבל צריך להסכים להגדרה ולהבין אותה. ועכשיו נתחיל להתווכח. עכשיו הוא אומר: ומה שהוא מבין ישנו בשכלו. כשאתה מבין משהו אז המושג הזה כמושג, לא אובייקט, המושג הזה נמצא בשכל. שלך. נוכח בשכל שלך. אפילו אינו מבין שאותו דבר מה ישנו בממש. כן, עוד פעם, שימו לב, הוא נזהר מאוד לשמור על יושר. הוא לא יכניס לאתאיסט מילים לפה. הוא לא יראה לאתאיסט שהוא מאמין באלוקים סתם בצורה גסה. לא, לא. אני מבין, אתה אתאיסט, לא מאמין באלוקים. אבל מושג האלוקים נמצא אצלך בראש, נכון? זה ברור. כי אתה מבין את המושג הזה. וכשאתה מבין מושג מסוים, אז אלוקים כמושג קיים אצלך בראש. אתה רק טוען שזה מושג, הוא לא מתממש בתור אובייקט במציאות, נכון? אז הוא עושה פה אבחנה בין מושג שקיים אצלי בראש כמושג, אני תופס אותו כמושג, לבין אובייקט שקיים במציאות. הוויכוח שלנו הוא לא על מה שקורה בראש. הוא אלא על מה שקורה במציאות. בראש שלנו קורה אותו דבר. אני מחזיק את ההגדרה של אלוקים, ואתה מחזיק את ההגדרה של אלוקים. יש לנו ויכוח מה קורה במציאות, האם ההגדרה של המושג הזה מתממשת ויש אובייקט במציאות שמממש אותה או לא. שכן, עניין אחד הוא שדבר ישנו בשכל, ועניין אחר להבין שהדבר ישנו. אתם רואים, זה בדיוק הוא מסביר עכשיו את מה שאני הסברתי. זאת אומרת, הוא אומר: שים לב אתאיסט, אתה מחזיק בשכל את המושג אלוהים. אתה מבין אותו, זה מושג שנמצא אצלך בשכל. אתה רק טוען שהוא לא ישנו במציאות, שהוא לא מתממש. אוקיי, אבל המושג קיים. האידיאה הזאת אם תרצו, קיימת. ולכן, אתה גם כאתאיסט צריך להודות, זה כבר שימו לב, פה כבר מתחיל הטיעון עצמו. אתה כאתאיסט צריך להודות שהמושג אלוקים קיים אצלך בראש כמושג. לא קשור הוא לא הוא לא ישנו במציאות, אבל הוא קיים בראש. ובאמת, זה נקודה מאוד חשובה, לכן הוא הוא מחדד אותה יותר כדי שלא יהיה ויכוח עליה. עוד מעט תראו שזה ה- או לא עוד מעט, אנחנו כבר קצת מאחרים, אבל מהנקודה הזאת בעצם יוצא השלב הבא, השלב המוחץ של הטיעון. ובאמת, כשצייר חושב מראש מה הוא עומד ליצור, אותו דבר ישנו בשכלו. כן, הצייר מתכנן ציור. אז הציור בעצם עוד לא קיים במציאות, אבל בראש של הצייר קיים כבר המושג של הציור. הוא אפילו אולי רואה אותו ויזואלית. הוא לא רואה ציור שקיים במציאות, אבל הרעיון של הציור, המושג של הציור, קיים בשכלו. אבל עדיין אינו חושב אותו כיש ממש, שהרי טרם יצרו. כן, הוא עוד לא יצר אותו, אז הוא ודאי הוא לא חושב אותו כיש ממש. ושימו לב, זה משפט מאוד חשוב. נדמה לנו שזאת חזרה, זאת לא חזרה. נכנס פה שחקן חדש לזירה. למה? כי אנסלם פה עושה אבחנה בין השאלה האם הדבר קיים לבין השאלה האם אני תופס אותו כקיים. במילים אחרות, יש שלוש שלוש טענות ולא שתיים. טענה אחת, האובייקט X קיים. טענה שנייה, אני מבין או תופס את האובייקט X כאובייקט קיים. טענה שלישית, אני תופס את האובייקט X, המושג של האובייקט X, לא כקיים. אלה שלוש טענות שונות. וזה אולי המוקד, הטורף של הטיעון של אנסלם, שאותו כולם פספסו. אפשר לחזור על זה? אפשר לחזור על השלושה? לא שומע. אפשר לחזור על השלושה? אני לא שומע אותך. אפשר לחזור על השלושה? נקטע, אני אני לא מצליח לשמוע. אפשר לחזור על השלושה? בואו אני אני תנו לי רגע להמשיך כי אנחנו עוד מעט גומרים, אני אחרי זה אפשר שאלות מי שירצה אני אשאר לשאלות. תראו, הנקודה היא שאנסלם בעצם עכשיו עושה פה אבחנה שהיא אולטרה-מודרנית. במדעי המוח היום אנחנו יודעים שאפשר לדמיין מולי את סבתא פרידה ואני יכול לראות מולי את סבתא פרידה. זה מאוד שני המצבים האלה מעוררים אצלי את אותם נוירונים בראש. ועדיין ישנה תפיסה שלי שאומרת פה אני רואה את סבתא פרידה ופה אני מדמיין את סבתא פרידה, למרות שאותה תמונה נמצאת מולי בראש. מה ההבדל? זה אותם נוירונים מתעוררים בשני המצבים, אבל יש איזשהו חלק, איזשהו נקרא לו נוירון תחושה, שמסמן לי: התמונה הזאת זה תמונה שקיימת במציאות שמחוצה לך. כאשר אני מדמיין, הנוירון הזה לא פועל. הנוירונים שיוצרים את התמונה קיימים. אבל התפיסה שזה תמונה מהמציאות שמחוץ לי זה לא קיים שם. אנסלם מדבר על ההבדל בין שני אלה, וזה נקודת מפתח לטיעון שלו. מאוד חשוב לשים לב. הוא אומר ככה: יש שלושה מצבים. מצב אחד: x קיים, ושם אני חותר להגיע, כן? אלוקים קיים. טענה שנייה: אני תופס את אלוקים כיש קיים. זאת טענה עליי, לא על העולם, אבל על התפיסה שלי את אלוקים כקיים. ויש טענה שלישית, שזה התפיסה שלי את מושג האלוקים, בלי לדמיין אותו, בלי להגיד שהוא קיים. זה דבר שלישי. אומר אנסלם ככה: כשהצייר מדמיין את הציור לפני שהוא יצר אותו, אז הציור קיים אצלו בראש כמושג. כאשר הצייר צייר את הציור, אני יכול להגיד שני דברים. א: הציור קיים כי הוא צייר אותו כבר. ב: כשהצייר מסתכל על הציור, התמונה אצל הצייר בהכרה היא תמונה של ציור קיים. בניגוד לתמונה של הציור שהיתה לפני שהציור נוצר, ששם זו היתה תמונה של הציור לא כקיים אלא הציור כאובייקט מופשט, כמושג. כאשר הציור קיים אני עדיין מדבר על הכרה בתוכי פנימה, אבל זאת הכרה של אובייקט קיים, לא הכרה של אובייקט הכרתי, אלא כאובייקט אונטי, אובייקט במציאות עצמה. אוקיי? זה כמו בפרקי אבות שחביב אדם שנברא בצלם, חביבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם. אה… מעניין. אני צריך לחשוב על זה. יכול להיות. טוב, בכל אופן אני צריך לעצור פה. אנחנו נמשיך את אנסלם בפעם הבאה. אני אסכם את הדברים שהגענו אליהם עד כאן בתחילת הפעם הבאה כדי שאפשר יהיה להמשיך. אני אשתדל לעשות את זה בקצרה, כי עכשיו מגיע הטיעון שלו. עד כאן זה ההכנות. אוקיי, אם מישהו רוצה להעיר, לשאול, אז בבקשה. הוא לא מדבר על הקשר בין אלוקים לבין העולם. יכול להיות שיש אלוקים אבל כמו היוונים ש… רק שנייה אחת. הוא מוכיח את קיומו של האלוקים שאותו הוא הגדיר. האלוקים שהוא הגדיר זה הישות המושלמת. זהו. הוא יוכיח את קיומו שלו. אחרי זה לאלוקים הדתי או אלוקים עם תכונות כאלה או אחרות, זה סיפור אחר. לא בזה הוא עוסק כאן. מה קורה? שומעים? כן. אני אומר שאני לא כל כך מבין את המהלך של אנסלם לאור השיעורים עד היום. הרי אנחנו הגענו בסופו של דבר, אתה הגעת בהדרכה שלך בשיעורים, למסקנה שהאמונה באלוקים היא תוצאה של אינטואיציה, מושג של הכרה חשיבתית. והכל תוך כדי שאנחנו מנתחים לאורך כל השיעורים למה אי אפשר להגיע למסקנה הזו בדרכים אחרות. והאינטואיציה… מה? את זה תצטרך לשאול אחרי שנגמור את הראיה של אנסלם. בינתיים רק עשיתי הכנות. לא, אבל איך אפשר… איך אפשר להגיע מתוך המסקנה שקיומו של אלוקים זה אינטואיציה? אתה אפילו התבטאת בזה שאמרת וכשיבואו וישאלו אותך יש אלוהים אתה תגיד ככה, כי זאת האינטואיציה. עכשיו זאת ההגדרה של האמונה, של האינטואיציה. ועכשיו פתאום אנחנו לוקחים את ההגדרה הזו שיש בה כחלק בלתי נפרד ממנה שהיא שלא מנתחים את זה לא בצורה של היגיון ולא בצורה של דברים אחרים… לא, אם אתה מנתח בצורה של היגיון זה לא מייתר את האינטואיציה. זה רק מבהיר לך מהן האינטואיציות שלך. הטיעון… הבעיה בטיעון הזה זה שהוא לא מניח הנחות בכלל. ועל זה אנחנו נדבר אחרי שנגמור לתאר אותו. אבל אם הוא מניח הנחות, אז זה שאתה עושה טיעון זה לא מייתר את האינטואיציה. איך אתה יודע את ההנחות? הנחות יוצאות מהאינטואיציה והטיעון מוכיח מתוך ההנחות את קיומו של אלוקים. הבעיה עם אנסלם זה שלפחות לטענתו הוא לא מניח הנחות בכלל. זה באמת סותר את מה שאמרתי קודם, אבל אל זה נגיע אחרי שנתאר את מה שהוא עושה, את הטיעון שלו. אוקיי. בעצם הוא במשפט הראשון, במשפט של התפילה, מתפלל שהקב"ה יוציא אותו במישור של האמונה. סיעתא דשמיא! הוא מבקש סיעתא דשמיא לגלות את ההוכחה. גם אנדרו ויילס יכול היה לבקש סיעתא דשמיא לגלות הוכחה לטענה נכונה. הרב? כן. העניין של אם הוא יכול להבין את המושג בשכל או לא יכול להבין את המושג בשכל, האם זה מקביל לרעיון של אפשרי המציאות ונמנע המציאות? כאילו אחד מהם זה נמנע המציאות ואחד מהם אפשרי המציאות? לא, לא, אנחנו נגיע לזה בפרק ג' של פרוסלוגיון, שמה הוא נכנס לעניין הזה. בינתיים אני לא מדבר על שום דבר הכרחי, יכול להיות שהוא לא קיים בהכרח. אני רק רוצה להראות שהוא קיים. השאלה אם הוא קיים בהכרח זה דיון נוסף. לא, הכוונה שלי לרעיון אם אתה יכול לתפוס את הרעיון בשכל או אתה לא יכול לתפוס את הרעיון בשכל, החלוקה הזאתי. לא, אני יכול לתפוס בשכל רעיונות שהם לא הכרחיים. נמנע המציאות אתה לא יכול לתפוס בשכל, אפשרי המציאות אתה יכול לתפוס בשכל? לא, אני יכול לתפוס בשכל רעיונות שהם לא הכרחיים. אני יכול לתפוס בשכל את הרעיון שהטלפון הזה קיים, זה לא הכרחי, הוא יכול היה להיות לא קיים. הוא לא הכרח המציאות, ועדיין אני יכול לתפוס אותו בשכל. דברים שהם נמנעי המציאות אפשר לתפוס אותם כמושג בשכל? לא, אבל אנחנו לא מדברים על נמנע המציאות. לא, סתם שואל. אם אלוקים היה נמנע המציאות אז הוא לא היה קיים, זה נכון. הבנתי. עוד מישהו? אוקיי. אז אנחנו נעצור פה, ניפגש, להתראות.