במבט שלישי – שמרנות וחידוש – הרב מיכאל אברהם – הנתיב השלישי

[הרב מיכאל אברהם] ערב טוב לכולם. אני שמח לבקר פה במעוז המקומי. האמת שהנושא שקבענו היה שמרנות וחידוש, והבנתי מאברהם שהיו פה קצת קולות בעיר שהתנגדו לפרסום של הערב הזה, או הערב הזה, כי אנחנו רפורמים. נאו-רפורמים, לא יודע, לא משנה מה. אז האמת שהנושא משתלב היטב בהקשר הזה. בגלל שבניגוד להרגלים מגונים של כל מיני אנשים לקבוע סיסמאות על סמך איזה שהן התרשמויות כלליות, אחד העקרונות שאנחנו מנסים לפחות לחזק בנתיב השלישי זה התייחסות עניינית. וכשאני רוצה לדעת אם מישהו רפורמי או לא רפורמי, וגם אם רפורמי זה רע, עוד שאלה, אז אני רוצה לבדוק את זה בצורה עניינית ולא דרך התרשמות כללית כזו או אחרת. ומה שאני ארצה לעשות הערב זה פשוט לעשות יחד איתכם את הבדיקה. אני אנסה להגדיר את המושגים שבהם משתמשים ואז נוכל, כל אחד יוכל להחליט בעצמו מה זה רפורמי, האם אנחנו רפורמים, האם רפורמי זה רע, את כל השאלות אפשר יהיה אחר כך לנסות ולחשוב עליהן. אבל אני מדגיש את זה כי בעיניי השיטה או הגישה הבסיסית לא פחות חשובה מהתוכן. את הגישה הבסיסית שאומרת שאני לא מתייג אנשים כי ככה נראה לי, אלא אני מנסה לבדוק, אני רוצה לראות, בוא נראה מה זה רפורמי, בוא נגדיר, ואז אני יכול לראות מי רפורמי, מי לא רפורמי, מה יש לי בעד זה, מה יש לי נגד זה. ואנשים שלא עושים את הבחינה הזאת הרבה פעמים לוקים בלשון הרע, לוקים בהרבה דברים אחרים וסתם לוקים בטעויות. פשוט זה לא נכון. אז לכן זה קודם כל, עוד לפני הלשון הרע והכל. זאת אומרת שיש המון אנשים שהם נורא יראי שמיים אבל קצת פחות מקפידים בענייני לשון הרע. בכל אופן, אז באמת אולי עוד הערה לפני שאני מתחיל, חלק מהרתיעה לעסוק בנושאים האלה זה בגלל הרפורמים. זאת אומרת בגלל שב-200 שנים האחרונות, 200 שנה אחרונות או משהו כזה, התנועה הרפורמית התחושה היא שהיא פגעה מאוד קשה בשמירת המצוות בעם ישראל. ולכן אנשים חוששים לגעת בשאלה הזאת של שינוי מול שמרנות או רפורמה או מה זה רפורמי, כי לך תדע בסוף אנחנו נתבלבל ונהיה רפורמים ואז הכל ייחרב. יש איזושהי דחייה אינסטינקטיבית מלגעת בנושא הזה. אבל למרבה האבסורד, בעיניי הדרך הנכונה למנוע את ההידרדרות לכיוונים הלא רצויים ההם זה דווקא לגעת בנושא הזה ולנסות לבדוק מה כן ומה לא. כי ברגע שאני אומר על הכל לא ואנשים מבינים שלגבי חלק מהדברים זה לא נכון, אומרים "טוב, אז שום דבר לא נכון". מכירים את המדרש שרש"י מביא על הנחש וחוה אמנו, שחוה אמרה לנחש שהקדוש ברוך הוא אמר לא לגעת בעץ, שהקדוש ברוך הוא אמר לא לאכול, לא לא לגעת. אבל היא אמרה לנחש כי היא עשתה סייג. היא אמרה לנחש שהקדוש ברוך הוא אמר גם לא לגעת בעץ. ואז הוא דחף אותה לעץ, היא נגעה בעץ, אמר "נו, את רואה לא קרה לך כלום". ומה קרה אחרי זה? היא אכלה. מה זאת אומרת? זה מה שנקרא אצל משפטנים הרחבת חזית. לפעמים כשאנחנו נהיים יותר מדי דוסים, כן, יותר מדי משמרים בצורה יותר מדי קפדנית את המצוות, אנחנו בסופו של דבר מפסידים את שמירת המצוות באמת. כיוון שברגע שאנשים מבינים שחלק מהדברים לא באמת מחזיקים מים, זה לא נכון, אומרים "טוב, אז כל הסיפור הזה לא נכון", ואז הם עוזבים הכל. לעומת זאת אם אתה אומר "אוקיי, בוא ניכנס לגוף העניין, ננסה לעשות ניתוח ונבדוק מה זה רפורמי, מה לא רפורמי, איזה שינויים אפשר, איזה שינויים אי אפשר, מה רצוי, מה לא רצוי, ננסה להגדיר את המושגים, ננסה להגדיר את העקרונות", אז אתה יכול להגיד "אוקיי, זה לא נראה לי, זה לא סביר בעיניי, אבל זה כן". ברגע שאתה תגיד על הכל שלא סביר ואנשים פתאום יגידו "רגע רגע, אבל זה בעצם נשמע לי נורא הגיוני, למה אתה אומר זה לא סביר?", אז הם לא יקבלו שום דבר ממה שאתה אומר. ואז בסוף לא יקבלו גם את הדברים שהם באמת לא סבירים. ואני חושב שזה מעשים שבכל יום. חלק מהמחירים הגדולים של הגישות השמרניות שכנגדן הוקם הנתיב השלישי, המחירים הם שהשמרנות הזאת שבאה לשמר. הרבה פעמים היא פוגעת. הרבה פעמים היא פוגעת. אתה מנסה לשמר, אתה לא נוגע בשום דבר. באיזשהו שלב אנשים אומרים: רגע, אתה לא נוגע בשום דבר ועל חלק גדול מהסיפור הזה לא נשמע לנו הגיוני. אנחנו כן חושבים שצריך פה לעשות איזה שהן התאמות. נשמע מילה קצת מרתיעה כשמדברים על דברי תורה. מה?

[Speaker B] זה לא בדרך כלל שוליים של חברה שאומרים שזה לא מתאים לנו?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני לא חושב. אני פוגש הרבה מאוד אנשים שלדעתי הם ממש לא שוליים.

[Speaker B] לא, לא שוליים, כלומר, אם אני אקח נגיד את הציבור החרדי ואגיד שמונים אחוז זה לא משנה, יגידו להם ראש בקיר אסור ראש בקיר, ועשרים אחוז לא ילכו עם הראש בקיר.

[הרב מיכאל אברהם] גם האנשים שעושים ראש בקיר, חלק מהם עדיין מרגישים תחושות אי נוחות. ובסוף בסוף זה יכול לפרוץ. לא עשיתי סטטיסטיקות כמה אנשים מרגישים מה. אבל בסוף זה פורץ ואני אישית פוגש המוני אנשים, חרדים ולא חרדים, שבאים אליי עם שאלות מכאן ועד להודעה חדשה על הדברים הכי בסיסיים. חלקם בכלל לא קשים בעיניי, חלק אחר בהחלט כן קשים. והם לא מקבלים מענה כי את השאלות האלו אסור להעלות. ואם אסור להעלות, אז אתה נשאר להתבשל עם השאלות בתוכך ובסוף זה פורץ ואתה עוזב הכול. אנחנו יודעים שהיום בחברה החרדית יש אלפי נושרים כל שנה. זאת שאלה שהיא לא, לא שמים אותה על השולחן כי לא נעים לטפל בה. יש אלפי נושרים כל שנה. מדברים תמיד על הנשירה בציבור הציוני דתי או הדתי לאומי. פחות מדברים על הנשירה בציבור החרדי. ויש נשירה מאוד גדולה שם. וחלק גדול אגב מהנשירה הזאת נעשה מבפנים. זאת אומרת אתה נשאר במעטפת חרדית, קוראים לזה היום אנוסים לתופעה הזאת, אבל בפנים נשרת. אז זה כן נשר, לא נשר, אפשר להתווכח על זה. אבל אני אומר, לשמרנות יש מחירים כבדים. ולכן זה לא נכון להגיד שאוטומטית השמרנות זה ללכת על בטוח. אם אתה רוצה לעשות שינויים, בוא נבדוק. אולי כן, אולי לא. אבל הנטייה, נקודת המוצא היא שללא. לא נכון, לשמרנות יש מחירים כבדים לא פחות מאשר לחדשנות, ולפעמים אפילו יותר. בעבר היו לי ויכוחים עם, כן, הייתי לא מעט שנים בבני ברק, היו לי הרבה מאוד ויכוחים עם אנשים שם. ואמרו לי: תראה לאיפה מוביל חינוך ציוני דתי, נגיד שיש הרבה חילון וכל מיני דברים מהסוג הזה, שזה נכון. אמרתי: יש לא מעט חילון. אבל מצד שני אמרתי להם: תראו מאיפה אתם חושבים שהגיע כל החילון? מאיפה הגיע המצב שבו, לא יודע מה, שבעים אחוז מעם ישראל לא מחויבים לתורה ומצוות, לא יודע בדיוק כמה, משהו כזה. מאיפה זה הגיע? זה הגיע מתפיסה חרדית. מאותה תפיסה חרדית שלא הייתה מוכנה להתמודד עם השאלות שעלו בתקופת ההשכלה, עם השאלות שעלו מכל מיני אנשים צעירים בעיקר, אבל לא רק, שבאמת תהו ולא קיבלו מענה. ואם הם לא קיבלו מענה אז הם עזבו הכול. וכך נוצר מצב שבו רוב עם ישראל חילוני. וזה לא נוצר מהדתיות הלאומית שנולדה במאה, סוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20, המאה ה-20 אני חושב אפילו אולי יותר. זה לא בא משם. זה בא מעולם חרדי, מגישה חרדית, לא עולם חרדי. מגישה חרדית, גישה שלא מוכנה להיכנס לבעיות ולנסות לטפל בהן ולדון בהן לגופן. ומה שקורה בתקופת ההשכלה, מה שקרה בתקופת ההשכלה זה שבעצם העמידו בפני החבר'ה הצעירים ברירה בלתי אפשרית. אמרו לבן אדם: תראה, או שתהיה חכם ורשע, או שתהיה צדיק וטיפש. עכשיו תחליט. אם אתה רוצה להיות חכם, לחשוב באמת, לראות מה כן מה לא ולהחליט, להיות חכם, אז אתה אפיקורס. אסור. אסור לחשוב, אסור להתעסק עם השאלות ולנסות לענות עליהן. אם אתה לא מתעסק עם זה תהיה צדיק, אבל תהיה טיפש. עכשיו הברירה הזאת שמעמידים בפני האנשים, האם להיות חכם ורשע או צדיק וטיפש, לצערי הובילה הרבה מאוד אנשים לבחור בלהיות חכם ורשע. כי אני לא מוכן להיות טיפש. ולכן האלטרנטיבה שאנחנו לפחות מנסים להציע זה אלטרנטיבה של להיות צדיק וחכם.

[Speaker C] אין סתירה. כן. סליחה, במה שאתה אומר כאילו בהסתגרות החרדית שלא מקבלת תפיסות. האם בעצם החסידות, כמו השם משמואל שלומדים אותה בהחלט בעולם החרדי, היא כן עשתה שינוי מסוים, כן עשתה רפורמה מסוימת לעומת הליטאיות?

[הרב מיכאל אברהם] היא עשתה רפורמה והיא לא באמת, היא לא באמת נתנה מענה לשאלות האמיתיות שנסרו שם. היא נתנה מענה למצוקות, זה כן. היו אנשים במצוקות שהחסידות בהחלט נתנה להם מענה, וזאת פעולה חשובה שהיא עשתה. אבל היא לא נתנה מענה לשאלות. להפך, חלק גדול מהחסידות, נגיד אצל רבי נחמן מברסלב זה ידוע אבל יש עוד, שבכלל אסרו באופן קטגורי לעסוק בכלל בדברים האלה. אמונת תמימה וכל התפיסה הזאת שיש לה מחירים כבדים, יש לה מחירים כבדים כי כשאנשים מתלבטים, אתה לא יכול להגיד להם אתה חייב להאמין אמונת תמימה, אין לי כבר אמונת תמימה, איבדתי את זה, מה עכשיו? אם לא תעזור לי למצוא מענה. אז אני אסיק את המסקנות, וזה מה שקרה. ובסופו של דבר כך הגענו היום למה שאנחנו נמצאים. אנחנו היום נמצאים בתוצאה של אותה דילמה בלתי אפשרית, הצומת הבלתי אפשרית שאנשים היו צריכים לבחור באותה תקופה.

[Speaker D] בזרם אחד בחרו בעולם החרדי, זה לא כל העולם החרדי. מה זאת אומרת? לא כל העולם החרדי מאמין שבאמונת תמימות ככה אמרו לי וככה זה, יש גם חוקרים, יש את התניא, יש מלא.

[הרב מיכאל אברהם] התניא לא חוקר, ואף אחד כמעט בעולם החרדי לא דוגל בתפיסה כזאת. הוא חוקר בענייני הנפש או משהו כזה, הוא לא מתעסק בשאלות פילוסופיות, הוא לא מתעסק בשאלות שהטרידו את האנשים שם. אני מדבר על מענה לשאלות האלה. אני לא מדבר על הפעלת השכל, הפעלת השכל יש בכל מקום. בישיבות ודאי שהפעילו את השכל, זה לא שהם היו טיפשים או שלא הפעילו שכל, אבל הם לא עסקו במענה לשאלות שהטרידו את האנשים באותה תקופה. זו הטענה.

[Speaker E] שאלות הלכתיות או שאלות שהן של אמונה?

[הרב מיכאל אברהם] גם וגם. גם וגם. חלק מהשאלות היו הרלוונטיות או האקטואליות של ההלכה, שזה כבר שאלות הלכתיות. איך ליישם את ההלכה בתקופה שהיא שונה ממה שהיה בזמן חז"ל. האם אני אמור לשנות? לא אמור לשנות? אולי לא? אבל בוא ננסה להיכנס ולראות מה כן ומה לא, ואיך דנים בעניין הזה. כשאתה משאיר את הבנאדם לחשוב לבד, ילד בן 15, 20, לא יודע כמה, אין לו את הכלים באמת. האנשים החכמים לא מוכנים לעזור לו ולהיכנס איתו לדיון הזה, וזה מה שיוצא. ובסופו של דבר הוא מסיק את המסקנות לבד. עכשיו, למרבה האבסורד, אנחנו היום חוזרים על אותה טעות. הרבה מאוד חברות או הרבה מאוד מקומות, חברות וכולי, מציבות בפני החניכים שלהן את אותה צומת. אומרים להם: אל תעסוק בשאלות, אסור לעסוק בשאלות האלה. אתה לא יכול לעסוק בשאלות האלה עם הרב שלך. אתה יכול למצוא מישהו כזה או מישהו אחר לדבר איתו, אבל אתה לא, הרבה פעמים, לא כולם, אבל הרבה פעמים, אתה לא יכול לעסוק בשאלות האלה עם הרב שלך. אם אתה בא לרב שלך, אתה כופר. ואז מה שקורה בעצם עוד פעם, האנשים הצעירים עומדים באותה צומת, האם להיות צדיק וטיפש או רשע וחכם. ולצערי אנחנו עוד פעם חווים את התופעה הזאת של החילון, גם בעולם החרדי כמו שאמרתי קודם וגם בעולם הציוני דתי. ואני חושב שחלק מהעניין זה באמת להסיק את המסקנות ממה שהיה שם ולהבין יש פה אנשים שבאמת מוטרדים משאלות, זה לא רק יצרים. זה חיים קלים לעשות לעצמנו כשאנחנו אומרים "לא לא, הם רוצים להתיר לעצמם עריות, זה רק יצרים", זה חיים קלים. יש שאלות רציניות. אני פוגש את האנשים האלה, אני שומע את השאלות. יש שם שאלות רציניות. הרבה פעמים התיוגים האלה אגב באים מאנשים שאין להם תשובות לשאלות האלה. אם אין להם תשובות לשאלות האלה אז מה עושים? אומרים: אתה כופר. ברגע שאתה כופר אני פטור מלענות לך, נכון? אין לי תשובה. אני לא יכול לענות לך. אני פגשתי המון מקרים כאלה ואני יודע כי אני גם דיברתי עם הרבנים, לא רק עם השואלים. אין להם תשובות לשאלות האלה, לא לכולם,

[Speaker E] אני אומר יש הרבה שאין להם תשובות לשאלות האלה והדרך הפשוטה לענות: טוב אתה כופר, את זה אסור לשאול או בזה אסור לעסוק. אז מה אתה רוצה שיעשה עכשיו הבנאדם? יהיה צדיק וטיפש או רשע וחכם? אותה צומת כמו שדיברתי קודם. אבל יש חילוק בין הגישה החרדית או הציונית, גם בציונות הדתית, זאת אומרת זה די אותה גישה בהרבה מקרים.

[הרב מיכאל אברהם] לא, יש, תראה, קודם כל יש הבדל של מינונים. זאת אומרת יש רמות סגירות שונות גם בתוך העולם החרדי, גם בתוך העולם הציוני דתי. דבר שני, השאלה למה מתוך הציונות הדתית אתה מדבר. אם אתה מדבר על החרדיות הלאומית, מה שנקרא היום חרד"ל או משהו כזה, אולי זה באמת די דומה. גם שם אני לא חושב שזה לגמרי דומה. אבל במקומות אחרים זה לא ככה. מה זאת אומרת? בהחלט דנים עם אנשים על שאלות. אני עוד פעם, לא לכולם יש את התשובות. אני אמרתי פעם בשיחה עם מורים ורבנים, אז אמרתי להם פעם: תראו, אתם יושבים בכיתה, יש לכם 30 תלמידים, פחות או יותר. מה הסיכוי שאתם האדם החכם ביותר בחדר? בהכרח לא, כמעט. נכון? לא לא, למה שתהיו הכי חכמים? יש מולכם 30 אנשים. אנשים בני 15, 16 זה כבר אנשים שקוראים חומרים, משוטטים באינטרנט, רואים שאלות, מנתחים, מבינים במדע יותר טוב מהרב שלהם. הוא לא יכול להתמודד איתו. הוא לא יכול להתמודד איתו, אפילו אם הוא ירצה. ולכן הדרך היחידה שלו להגיד: טוב, אתה אפיקורוס. או לפעמים אני יושב בישיבות עם רבנים: עזוב, השאלות שלהם הן תשובות, תנו להם חום ואהבה. הרבה חום ואהבה והכול יהיה מצוין. לפעמים זה עובד אבל הרבה פעמים זה לא עובד. אנחנו רואים את התוצאות.

[Speaker E] יש איזושהי דוגמה של שאלה שהיא לא מקבלת מענה?

[הרב מיכאל אברהם] הרבה מאוד שאלות. מה זאת אומרת? שאלות, החל משאלות מוסריות, שאלות של מעמד האישה, שאלות של קיומו של אלוקים באופן כללי מול אבולוציה נגיד, יש אלוקים, אין אלוקים, המפץ הגדול, בריאת העולם, גיל העולם, חסרות שאלות? ביקורת המקרא. המון שאלות. העולם מלא שאלות. ואי אפשר להתעלם מזה. האנשים כולם חשופים. אז מה הרווחת? ולכן אני אומר הרבה פעמים אנשים שלא מספקים את הצד השני כי הם לא יודעים לספק את הצד השני. אז הפתרון הנוח מבחינתם זה תיוגים. אני מניח שכל המתייגים האלה שהזכרתי בהתחלה, אם היו מנסים לבוא אלי ולהסביר לי במה אני רפורמי, אני מניח שהיו מוצאים את עצמם ללא תשובה מהר מאוד. אבל הם לא באים לשאול, הם לא באמת מוכנים לעסוק בדבר הזה.

[Speaker E] אבל רפורמה אפשר להגדיר, זה נושא שאמרת שנדון בו, אבל הרפורמה זה משהו שהוא שונה מהסטטוס קוו. אם הסטטוס קוו הוא לא לגעת בנושאים מסוימים, וברגע שאתה כן מחליט לגעת.

[הרב מיכאל אברהם] אם זאת ההגדרה שלך לרפורמה, אז נדמה לי שלא תגיע רחוק. אני לא חושב שיש יהודי אחד שהוא לא רפורמי. הרמב"ם היה אולטרה רפורמי כמובן, אבי אבות הרפורמה. רבי יהודה הנשיא בכלל אפיקורוס גמור. עת לעשות להשם הפרו תורתך, הוא כותב נגד איסור גמור, דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם, גמרא בגיטין בדף ס', והוא כותב את התורה שבעל פה עת לעשות להשם. מה זאת הרפורמיות הזאת?

[Speaker E] אני יודע שרפורמה זה משהו שהוא כלי להשתמש בו כשאתה רוצה להתנגח. אוקיי, אני לא משתמש בזה. אבל בסוף רפורמה כשמגדירים רפורמה זה שינוי, זה שינוי ממשהו שלא היה קודם. באמת?

[הרב מיכאל אברהם] אם אתה מגדיר את זה ככה, אז כולם יוצאים רפורמים. בסדר. אבל אתה מבין שההגדרה הזאת ריקה מתוכן. כי הגדרה שמוציאה את כולם רפורמים זאת לא הגדרה שתצליח להבחין בין מי שרפורמי ובין מי שלא רפורמי. אנחנו מחפשים הגדרות מבחינות. אתה יכול להגדיר, חכה, אנחנו מחפשים,

[Speaker E] אנחנו

[הרב מיכאל אברהם] לא מחפשים הגדרה של המילה, הגדרה של המילה זה לא עוזר לי בשדה המעשי כי היא לא עושה הבחנות. אם כל מי שעושה שינויים הוא רפורמי, אז כולם רפורמים. אין מי שלא עושה שינויים. אז עכשיו לכן אני רוצה באמת להיכנס לעובי הקורה, כל זה זה הקדמה כללית למה אני חושב שזה גם מייצג איזו תפיסה יותר כללית מאשר שאלת השינוי והשמרנות. אבל עכשיו אני רוצה להיכנס לשאלה הזאת עצמה. רק תזכרו שכל זה זה בסך הכל דוגמה לאיזושהי גישה כללית יותר. אבל עכשיו בואו נלך על הדוגמה, בואו נטפל בזה. אני רוצה להתחיל קודם כל עם הקדמה כללית על המושג שמרנות, הקדמה מושגית על השמרנות, ואני רוצה לטעון את הטענה הבאה. לכאורה מילולית שמרנות זה באמת לשמר את המצב הקיים. ושינוי זה, או רפורמה זה שינוי, זה התרגום המילולי, זה לשנות את המצב הקיים. אוקיי, זה הפירוש המילולי. בסדר? עכשיו כשאני אומר על מישהו שהוא רפורמי או לא רפורמי, בעצם מה שאני עושה, אני דן בטענה שלו או בטיעון שלו דרך תיוג. נכון? אני אומר הטיעון שלך לא נכון כי אתה רפורמי. בסדר? בעצם אני משתמש בתיוג במקום בטיעון. או להפך, אני אומר הטיעון שלך כן נכון כי אתה שמרני. גם זה תיוג. התיוג לא חייב להיות שלילי. אבל התיוג מבטא. תכף נראה, אני רוצה לדעת מה הוא מבטא. אז אני אומר התיוג זה תחליף בעצם לטיעון ענייני. במקום לטעון כלפיו לגופו של עניין, אתה בעצם מתייג אותו. אוקיי? אבל אני באופן כללי חושב שאסור בכלל לדון בטיעונים דרך תיוגים. למשל היה לי פעם, הייתי פעם באיזה פאנל שעסק בהלכה בישיבה בגוש עציון. היו שמה כמה ראשי ישיבה והיה פאנל כזה בינינו, ולא זוכר כבר באיזה הקשר עלה שמה עניין של פוסק שמחמיר, פוסק שמקל, פוסק פתוח יותר, פוסק יותר שמרן וכדומה. ואמרתי להם שאני בכלל לא בודק פוסקים או פסיקות במונחים האלה. פוסק לא אמור לקבל החלטה לפי השיקול האם הוא ייצא שמרן או ייצא משנה או פתוח או ליברלי, לא יודע איך שתקראו לזה. הוא צריך להחליט מה שהוא חושב. אחרי זה יבוא החוקר שלו מהאקדמיה, לא יודע מאיפה, והוא יחליט לאיזו תווית לשייך אותו. האם הוא שמרן, האם הוא פתוח, מקורי,

[Speaker E] לא מקורי, מה שלא יהיה.

[הרב מיכאל אברהם] זה לא אמור להיות שיקול שאותו אמור לעשות הפוסק עצמו. הפוסק עצמו צריך להיכנס לסוגיה ולהחליט מה שהוא חושב לפי מה שהוא חושב. בהחלט יכול להיות שיש פוסקים עם נטייה לפה ויש פוסקים עם נטייה לשם, זה בסדר גמור. יש כאלה כנראה. אבל זה תפקידו של החוקר. הפוסק גם נגיד שהוא פוסק שמרן לא אמור להגיד אני אוסר פה כי אני שמרן. להפך. הוא אמור לאסור כי הוא חושב שזה אסור. אם הוא עושה את זה מספיק פעמים, אז יבוא החוקר ויגיד שהוא שמרן. זאת אומרת, היותך שמרן זאת תוצאה, היותך שמרן זאת לא הסיבה לפסיקה. אחרי שאתה עושה הרבה פסיקות, אפשר לבוא ולהגיד, אוקיי, יש לו אופי מסוים לפוסק הזה, הוא שמרן. או מישהו אחר לא שמרן. לכן כל הדיון הזה בפסיקת הלכה, האם זה שמרני או לא שמרני, האם זה ליברלי, פתוח, סגור, לא יודע מה, כל הדיונים האלה הם לא רלוונטיים. אותי מעניינת שאלה אחת, האם זה נכון או לא. זה הכל. אחרי זה תחליטו אם זה רפורמי, לא רפורמי. אני רוצה לראות את הטענות, רוצה לראות את המקורות, רוצה לראות את הראיות, ובוא נראה אם זה נכון או לא נכון. או ספק, לא תמיד אני אצליח להגיע למסקנה. גם ספק זה מצב בהלכה. הלכה יודעת לטפל גם במצבי ספק. אז השאלה אם זה רפורמי או לא רפורמי? עוד לא הגעתי, אתם ממהרים. לאט לאט, אני אגיע. זה הנושא שלנו. אז זה קודם כל. לכן, אני לא רוצה למיין או להתייחס לטיעונים דרך המיונים האלה. ועדיין, כמו שאני אראה לכם כאן, חשוב לי כן להגדיר את המושגים האלה. לא כי אני אשתמש בהם אחרי זה כדי לתקוף מישהו, אלא כדי לאפיין סוגי טיעונים שונים ואז אפשר יהיה לגבש עמדה לגביהם. אז בינתיים אני אפילו לא, אני רק מתאר. אני לא עושה שיפוט. אני אפילו לא מניח כרגע שרפורמי זה רע ושמרן זה טוב. אני קודם כל רוצה להבין מה זה רפורמי. המושגים עצמם אבל כן מאפיינים את עצמם. מה? המושגים עצמם כן. הרב הרפורמי מגדיר את עצמו כרב רפורמי, כרב הרפורמי. זה לא במנותק. אולי הוא לא אמור לעשות את זה, אבל לא לא, הוא אמור לעשות. אבל מה שאמרת על שמרן זה לא, אבל רב רפורמי כן מגדיר את עצמו רב רפורמי ורב חרדי שמרן, הוא כן מגדיר את עצמו ככזה. הוא אמור לעשות את זה, לא שהוא לא אמור לעשות את זה, כתוצאה. אחרי שגישתו היא כזאת וכזאת, הוא יכול להגיד אוקיי, אני מוצא את עצמי בחברה הרפורמית, או אני מוצא את עצמי בחברה החרדית או לא משנה איזו. אבל זאת תוצאה. אני לא אגיד אני פוסק כך כי אני רפורמי, או אני פוסק כך כי אני לא רפורמי. אני פוסק כך כי זה מה שאני חושב. הפסיקה שנגיד רפורמית, היא אמורה להיות אולי תוצאה, אבל הם עושים את זה לא כתוצאה. כן, הם עושים את זה כתוצאה. עכשיו זה שברור שכן. אם הם לא עושים את זה כתוצאה, אז גם הם לא ישרים. לא חשוב לי, אבל זה לא נכון. בדרך כלל זאת תוצאה. הוא באמת חושב שזאת דרך הפסיקה הנכונה מבחינתו. עכשיו אתה תבוא מהצד ותגיד מה זאת הדרך הזאת? זאת דרך רפורמית. טוב, אז הוא רפורמי. אבל הוא לא אומר אה, בגלל שאני רפורמי לכן אני אפסוק כך. זה לא נימוק. הוא אומר מה שהוא חושב בפסק ההלכה שלו. עד כמה שזה רפורמי או משפיע על ההלכה, בשאלה בפני עצמה. אין כל כך הלכה שם, קונסרבטיבים יש יותר, עוד רגע אני אדבר על זה. תראו. אז בואו נתחיל עם דוגמה כדי להבהיר את המושגים. דוגמה שכתבתי אותה כבר בכמה מקומות. יש קבוצת אנשים שהולכת עם בגדי ים במדבר. בסדר? דורות כבר זה ככה. אבותיהם הלכו עם בגדי ים, כולם, אבותיהם ואבות אבותיהם, הולכים דורות עם בגדי ים במדבר. משל, כן? זה. עכשיו, באיזשהו שלב הם מגיעים לאזור קר יותר. מתחיל להתקרר. קבוצה אחת מתוך האנשים האלה, מתוך הקבוצה, תת קבוצה אחת, אומרת טוב, קר, אני שם מעיל. קבוצה שנייה אומרת, מה פתאום? מסורת אבותינו בידינו, אנחנו ממשיכים עם בגד ים למרות שקר. משלמים מחירים בשביל לשמר את המסורת, אנחנו מוכנים לשלם מחירים. אם הייתי שואל אתכם בין שתי הקבוצות האלה, מי הקבוצה השמרנית ומי הקבוצה הרפורמית? מה אתם אומרים? תשובה פשוטה, נכון? התשובה הראשונה זה הרפורמים, והתשובה הקבוצה השנייה זה השמרנים. אוקיי? עכשיו תגידו לי מה דעתכם על קבוצה שלישית? מתברר שיש עוד קבוצה. והקבוצה היא אומרת אנחנו נחליף או נשים מעיל. למה? בגלל שאנחנו שמרנים. אבותינו הלכו עם בגד שמתאים למזג האוויר. כשהיינו במקום חם, אז הם לבשו בגד ים כי זה מה שהתאים למזג האוויר. עכשיו אנחנו שומרים את מסורת אבותינו בידינו, ולכן עכשיו שאנחנו מגיעים לאזור קר, אנחנו חייבים לשים מעיל. כי זה מה שמסורת אבותינו אומרת. ומי שהולך עם בגד ים הוא עבריין. מי שממשיך ללכת עם בגד ים. הוא עבריין סובל, לכן הרבה פעמים כשמישהו סובל אנחנו בטוחים שהוא צדיק. נכון? אבל לא. הוא עבריין סובל. הוא משלם מחיר על עבריינותו. אוקיי? אז בעצם הקבוצה, הקבוצה השלישית מאיפה היא הגיעה? בהמשך של הדור שהיה, לא לא, יש שלוש קבוצות, התפצלו. העם הזה שהלך שם במדבר לאורך הדורות, הולכים כל היום, כן, התפצל לשלוש קבוצות. קבוצה אחת אומרת אנחנו שמים מעיל כי קר. לא מעניין אותנו מסורת אבותינו בידינו. קבוצה שנייה אומרת אנחנו ממשיכים עם בגד ים כי מסורת אבותינו בידינו ואנחנו משלמים מחיר, יהיה לנו קר, לא נורא. שווה. בסדר? הקבוצה השלישית אומרת. לא אנחנו שמים מעיל כי מסורת אבותינו בידינו. שמים מעיל כי מסורת אבותינו בידינו. מה זאת אומרת? אנחנו טוענים שהמסורת אבותינו זה לא ללכת עם בגד ים. מסורת אבותינו זה ללכת עם בגד שמתאים למזג האוויר. אבותינו שהיו באזור חם, הלכו עם בגד ים כי זה היה הבגד שהתאים למזג האוויר. אנחנו נמצאים באזור קר, אז הבגד שמתאים למזג האוויר באזור כזה זה מעיל. אז אנחנו שמים מעיל לא כי אנחנו רפורמים. אנחנו שמים מעיל כי אנחנו שמרנים. בשמרנות מורה לנו לשים מעיל. אין קשר בכלל, אין קשר בין ההגדרות לבין הפעולות. לא הבנתי. אין קשר בין הפעולות להגדרות. ההגדרה, זה שאני עכשיו במקום קר, אז אני קר, אז אני מתלבש חם, זה העניין. אבל זה שמרנות, לא שמרנות, זה לא שייך למקום. למה? אני עכשיו אומר לך שאני משמר את העיקרון של אבותיי שצריך ללכת עם בגד שמתאים למזג האוויר, זה העיקרון שאותו אני משמר. זה לשמר, זה לקיים מציאות אנושית או של כל חי ככל אורגניזם חי, זה לא שייך לאבותינו. זה שייך לאבות אחרים, קבוצות אחרות שמשמרות… רגע, אני אבהיר משהו שאולי אולי אני צריך להבהיר קודם. אתה משתמש במילה… לא לא לא, אני משתמש במילה הזאת במדויק. אני אסביר. לא דווקא יש קשר ביניהם. אני אסביר. זה נכון וזה נכון, אבל אין קשר ביניהם. אני אסביר. הטענה היא, אני מדבר פה על משל. זה משל. המשל אומר, העקרונות שאותם אני משמר זה לא עקרונות ההלכה במשל. הנמשל אולי זה ההלכה. במשל העיקרון הוא לעשות את מה שעשו אבותינו. זה העיקרון הדתי של אותה קבוצה, בסדר? ככה הם חושבים. זה העיקרון הדתי שלהם. משל, מותר לעשות איזה משל שאנחנו רוצים, נכון? עכשיו במשל הזה אפשר להגדיר רפורמי, אפשר להגדיר שמרני במשל, אחרי זה נבוא לנמשל. עכשיו בתוך המשל הזה, מה שאני טוען זה שיש רפורמים, אבל יש שני סוגי שמרנים, לא אחד. ולמרבה הפלא, אחד מסוגי השמרנים מתנהג בדיוק כמו רפורמי מבחינת מה שהוא עושה בפועל. הוא שם דובון כמו שהרפורמי שם דובון, ובכל זאת אני טוען שהם לא אותו דבר. יש כאלה ששמים דובון והם רפורמים, ויש כאלה ששמים דובון והם שמרנים. תלוי מה בהנמקה שלהם. אם ההנמקה שלך ששמת את הדובון זה בגלל שקר, אז אתה רפורמי. אם ההנמקה שלך היא בגלל שאתה חושב שהעיקרון שאותו צריך לשמר זה לא העיקרון שחייב ללכת עם בגדי ים, אלא העיקרון שמחייב ללכת עם בגד שמתאים למזג האוויר, אז אתה יכול להיות שמר… לא יכול להיות, אתה חייב להיות, לשים מעיל אם אתה שמרן, כיוון שזה מה שהעיקרון שאותו אתה משמר מורה לך, אומר לך אתה חייב ללכת עם בגד שמתאים למזג האוויר. מה ההנמקה של הרפורמי במקרה הזה? אין הנמקה, לא בא להם לשמור את מסורת אבותינו, קר לנו. קר לנו. אוקיי? אני אגיע עוד מעט לנמשל, אבל המשל הזה הוא אחד לאחד. אז הטענה שהמשל הזה רוצה להבהיר זה שאי אפשר לקבוע אם מישהו הוא רפורמי או לא רפורמי לפי מה שהוא עושה. שימו לב, זאת טענה מחודשת. בזה אני מסכים, כל המשל הזה היה, כל ההקדמה לא, כי יש לנו גם מצב שהייתה גזירה אז תיקנו תקנה. עכשיו אתה עובר לנמשל. חכה, אני במשל, עוד לא עברתי לנמשל. אבל יש גם אותה מציאות פעמיים ומשתנים בהתנהגות… אני אגיע לזה ואז נראה אם זה נכון או לא, אבל אני אגיע לזה עוד הרבה זמן. אני כרגע במשל, זה הכל. אז במשל, אחרי זה נעבור לנמשל. אז במשל הזה, מה שאני בעצם רוצה להגיד זה שא', יש שני סוגי שמרנים. ב', יש הבדל בין השאלה מה אתה עושה לבין התגית שלך, התגית שמתאימה לך האם אתה שמרן או לא. מה שאתה עושה זאת לא אינדיקציה חד משמעית כדי לקבוע אם אתה שמרן או רפורמי. זה נקודה חשובה, כי אתם בעצם רואים פה בן אדם שלכאורה הייתם אומרים במבט ראשון, לפני שנתתי את הדוגמה, מיד הייתם אומרים שמי ששם דובון הוא הרפורמי, נכון? מי ששם מעיל הוא הרפורמי. אבל פתאום אני אומר לכם לא לא, תראו הוא שם מעיל, נכון כמו הרפורמים, אבל הוא לא רפורמי. למה לא? כי ההנמקה שהוא נותן למה שהוא שם את המעיל היא הנמקה אחרת מההנמקה של הרפורמים. הרפורמים אומרים מסורת אבותינו לא מעניינת אותנו, קר לי אני שם מעיל. הלכתי עם הבגד ים כי היה לי נוח, לא כי מסורת אבותיי בידי. עכשיו לא נוח אני שם מעיל. אני לא מחויב למסורת אבותיי, זה רפורמי. אבל אם אתה אומר לא, אני מאוד מחויב למסורת אבותיי, רק שמסורת אבותיי לא אומרת ללכת עם בגד ים אלא ללכת עם בגד שמתאים למזג האוויר, אז אני שמרן לגמרי. המסקנות שלי שונות מהשמרן הראשון, אבל אני שמרן. שמרן כמוהו. אני אגיד לכם יותר מזה, הרפורמי לא יראה את שני האחרים בתור פושעים. נכון, הם לא פשעו בכלום, הוא לא מחויב למסורת, אין מסורת, לא מחייבת מבחינתו. אבל השמרן השני רואה את השמרן הראשון כפושע. אם אתה ממשיך ללכת עם בגד ים באזור קר, אתה עבריין, אתה עובר עבירה. אתה לא מקיים את מסורת אבותינו, כי מסורת אבותינו אומרת ללכת עם בגד שמתאים למזג האוויר. עכשיו, למה אני אומר את זה? כי הרבה פעמים התחושה הראשונית, אם הייתי שואל אתכם קודם מי השמרן ומי לא, ברור שהייתם אומרים שמי שהולך עם בגד ים הוא השמרן. כי הוא מוכן לשלם מחירים, נכון? ברור שהוא עושה את זה לא בגלל הנוחיות, אלא כי הוא באמת מחויב למסורת אבותיו. נכון? האבות שלהם הלכו גם בקור וגם בקיץ. לא לא לא, לא היה חורף, היה רק קיץ במשל שלנו. במשל שלנו יש רק קיץ. כן, זה מעניין. לא צריך לקחת את המשל רחוק מדי. אני הולך עם המשל. אז הנקודה, אתה יודע, רבי מאיר היה אומר שלוש מאות משלי שועלים. משלי שועלים. המשל זה טוב, כי במשל אין עוד את המטענים שיש במציאות. אז בוא נעסוק במשל, אחרי זה נעביר את זה לקרקע המציאות. אז הטענה בסופו של דבר שמה שקובע אם אתה רפורמי או לא הוא לא התנהגות שלך, אלא הנמקות שלך. כמו שאם אישה תגיד קדיש בבית כנסת רפורמי, יכול להיות שהיא רפורמית. אבל אם אישה בבית כנסת אורתודוקסי תגיד קדיש, יכול להיות שמצאו נימוק הלכתי למה מותר לה להגיד. בדיוק, לא רק שיכול להיות אלא ברור שמותר לה. נכון. בכל אופן, אז הטענה היא שאנחנו כשאנחנו רוצים לבדוק אם מישהו או טיעון כלשהו הוא רפורמי או לא רפורמי, אנחנו צריכים לבדוק את הנמקות ולא את המעשים. יכולים שני אנשים לעשות את אותו מעשה, אחד יהיה רפורמי ואחד יהיה שמרן. והשמרן הזה הוא שמרן ברצינות. זאת אומרת, הוא מאמין שהעיקרון שעליו הוא שומר זה ללכת עם בגד שמתאים למזג האוויר. אז מי שילך עם בגד ים מבחינתו עבר על דאורייתא. לאו של ללכת עם בגד שמתאים למזג האוויר. אה, הוא משלם מחירים, זה לא נוח, נכון, הוא עבריין, אז הוא כליל החסרונות. הוא גם עושה משהו לא נוח והוא גם עבריין. אז אין לזה שום טעם לעשות את זה. אבל עדיין עבריין. אתם יודעים, יש איזושהי הנחה כזאת שאומרת באנגלית איטס טו גוד טו בי קושר. זה יותר מדי טוב בשביל להיות כשר. משהו טעים לא יכול להיות כשר. אתה צריך לסבול בשביל להיות יהודי טוב, נכון? אתה לא יכול ליהנות או לעשות משהו נעים ולהיחשב יהודי כשר. אז לא, אני חולק על זה. אפשר. לא תמיד. אם צריך, אז צריך גם לסבול. אבל אין חובה לסבול. זאת אומרת, אם אפשר לעשות משהו נעים וזה בסדר, למה לא? ריש לקיש לפני מותו הוא בכה על צפיחית אחת שלא הספיק לאכול. נכון? למה? כי הוא אומר, מה, לא נהניתי מהצפיחית הזאת ואני מת מהעולם ומשאיר אותה אחריי. מה עם מה שנאמר בקהלת? הוא התבכיין… כן, בדיוק. אז הטענה היא בקיצור שהאבחון הזה בין שמרן לבין רפורמי הוא אבחון יותר מורכב. לא המעשים קובעים את זה אלא הנמקות. אוקיי? עכשיו אני רוצה ללכת צעד אחד הלאה. אולי אני אקרא לזה בשמות כדי שזה ילווה אותנו הלאה. אז יש לנו את הרפורמי, ויש לנו שני סוגי שמרנים. בוא נקרא להם שמרן פשטני ושמרן מדרשי. השמרן הפשטני זה אומר, הם הלכו עם בגד ים, אני עם הפשט הולך, גם אני הולך עם בגד ים. זה מה שצריך לעשות. זה השמרן הפשטני. השמרן המדרשי הוא עושה מדרש למה שעשו אבותינו. אבותינו הלכו עם בגד ים, אני שואל את עצמי, עושה מדרש, אני שואל את עצמי למה הם הלכו עם בגד ים? כנראה כי היה שם עיקרון שצריך ללכת עם בגד שמתאים למזג האוויר. ועל המדרש הזה אני שומר. אוקיי? לכן אני קורא לזה שמרן מדרשי ולא שמרן פשטני. אוקיי? עכשיו, זה אומר בעצם שאם אני רוצה להבחין בין רפורמי לבין שמרן מדרשי, הרבה פעמים יהיה קשה לעשות את ההבחנה הזאת. כי הם יכולים להתנהג אותו דבר, נכון? אבל בפועל, או לא בפועל אלא מושגית, הם לא שייכים לאותה קבוצה. כי הטיעונים שבבסיס ההתנהגות שלהם שונים. אוקיי? טוב, אני אתן לכם דוגמה שקצת קופצת לסוף קצת כדי שהדברים יהיו יותר מחודדים. אני עובר לנמשל. עכשיו אפשר להתחיל להתווכח. אני עובר לנמשל. אז אני אומר ככה: נגיד שבא מישהו ואומר שצריך היום להכשיר נשים לעדות. ההלכה פוסלת נשים לעדות. אוקיי? גמרא במסכת שבועות, ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני ה', אנשים ולא נשים. אוקיי? עכשיו הוא רוצה להכשיר נשים לעדות. למה? כי לא מתאים, שוויון האישה… ומה עם המשכנתא? בבנק שהיא חותמת לקבל את הכסף, זה לא עדות במובן ההלכתי של. אוקיי? בוא נשאיר את זה לשיעור אחר, זה משהו אחר. יש עדות לבירור ויש עדות לקיום, זה משהו אחר. עדות לבירור זה משהו אחר. בכל אופן, אז נשים פסולות לעדות. עכשיו בא מישהו ואומר "תראה, צריך להכשיר נשים לעדות. בכל זאת רוח הזמן, שוויון האישה, מה פתאום לעשות אפליה בין גברים לבין נשים וכולי". אוקיי? מי שיגיד דבר כזה בדרך כלל מיד יצמידו אליו את התגית המכובדת של "רפורמי", נכון? עכשיו אם יבוא מישהו ויגיד "תראו, אני טוען שנשים נפסלו לעדות בזמן חז"ל בגלל שהן לא היו משכילות, לא היו מעורבות בחיי המסחר, בשוק. הן היו בבית, כבודה בת מלך פנימה. היום זה לא המצב. אתה יכול לאהוב את זה או לא לאהוב את זה, אבל זה לא המצב. ברוב הקבוצות לפחות זה לא המצב. אני חושב שכמעט בכולן". אוקיי? אם זה ככה, יכול להיות שמה שחז"ל פסלו נשים לעדות, זה מדרשה, זה אולי דאורייתא, אבל זה דרשה של חז"ל. בעצם לא רלוונטי לנשים של היום, כי הנשים של היום הן בעלות מאפיינים שונים מהנשים שהיו אז. זאת הטענה. יפה, נשים של היום חשובות, פעם לא. יש איזה הלכה כזאת. הסבה? כן, נשים חשובות כן. כן, בהסבה זה משהו קצת שונה, אבל בסדר, נכון, אפשר להגיד גם את זה, הסבה. בכל אופן, אז הטענה השנייה היא לא טענה רפורמית. היא טענה של שמרנות מדרשית. אני בעצם אומר תחשבו על בגדי ים אני בעצם אומר אני נאמן למה שחז"ל פסלו. את מי חז"ל פסלו? חז"ל פסלו את אותה קבוצה שסגורה בבית, לא מעורבת בחיי המסחר, אין לה את ההשכלה הרלוונטית, אז היא לא מבינה כל כך את הדברים שקורים, היא לא מבינה את הניואנסים איך מתנהלים דברים במסחר או בדברים כאלה, ולכן היא נפסלת לעדות. אוקיי? ואז הייתי אומר שאם חז"ל רצו לפסול אותן רק מהסיבה הזאת, אז היו פוסלים גם גברים שהם לא… רגע, זה כבר טענה נגד, שנייה, אני אגיע לזה עוד רגע. בסדר? אז זה, זאת הטענה. הטענה הזאת כשלעצמה היא טענה שמרנית. היא לא טענה רפורמית, כיוון שאני לא טוען שדברי חז"ל לא מעניינים אותי כי היום יש שוויון האישה. זה לא מה שאני אומר. אם הייתי אומר את זה, זה כמו להגיד "אני שם מעיל כי קר לי". זה רפורמיות. למה? כי אתה שם מעיל בלי להביא הנמקה, בלי לעשות מדרש למה שעשו אבותינו, אתה פשוט לא מחויב למה שעשו אבותינו. מי שיטען "אני צריך להכשיר נשים לעדות" בלי להביא מדרש שמבסס את זה או שמתאים את זה למה שכתוב בגמרא, הוא רפורמי. אבל מי שיגיד את אותו דבר עצמו, הוא יכשיר נשים לעדות בטענה שאמרתי קודם, הוא לא רפורמי. הוא לא רפורמי למה? כיוון שהוא מעלה נימוק שמסביר שמה שהוא עושה מתיישב עם הגמרא, עם ההלכה. עכשיו זה לא אומר שהוא צודק, וזה לא אומר שאי אפשר להתווכח איתו שזאת הדעה היחידה האפשרית. כל מה שאני אומר זה שזאת לא רפורמיות. זאת טענה. עכשיו מישהו אחר לא מסכים? סדר גמור. יש הרבה ויכוחים בהלכה. אז גם בעניין הזה אפשר להתווכח. כל מה שאני טוען זה לא שהטענה הזאת נכונה, אלא שיש פה טענה לגיטימית. זאת טענה שנמצאת בשדה ההלכתי וצריך לדון בה. אבל זה מרחיק לכת מהסיבה כשאתה טוען טענה, גם רפורמי יכול לטעון טענה שהיא… אם הוא יטען את זה אז הוא לא יהיה רפורמי. כל טענה שהיא לא תהיה רפורמית. נכון. אני אגיד יותר מזה, תראו, אולי אני אוסיף עוד תוספת לדיון. כשאני עושה פה הבחנות בין רפורמי לשמרן מדרשי ושמרן פשטי, זה לא הבחנה בין אנשים. זה הבחנה בין טיעונים. ואתה יכול להיות בן אדם שבמקום אחד יעלה טענה רפורמית, מקום אחר יעלה טענה של שמרנות מדרשית, מקום אחר טענה שמרנות פשטית. ויש כאלה דברים, אני אביא לכם דוגמאות לכל הסוגים. ולכן לקבוע מי הבן אדם זה הרבה יותר קשה ואין לי עניין לעשות את זה. אני רוצה לקבוע מהו הטיעון, לא מי הבן אדם. מישהו מעלה מולי טיעון, אני רוצה לבדוק לאיזה קטגוריה לשייך אותו. עזוב ת'בן אדם. עכשיו אם הוא מעלה טיעון שיש מאחוריו מדרש, כלומר הסבר הלכתי, אז הוא שמרן. זה לא טיעון רפורמי. גם אם הבן אדם הוא רב רפורמי, זה לא מעניין אותי. הטיעון שהוא מעלה הוא לא טיעון רפורמי. וצריך לדון בטיעון הזה לגופו. אולי אני אסכים, אולי אני לא אסכים, אבל אני לא אגיד כנגד הטיעון הזה "זה טיעון רפורמי, הוא רב רפורמי". אז מה אם הוא רב רפורמי? יכול להיות שרב רפורמי יעלה טיעון נכון. צריך לבדוק אותו. אני לא אקבל את זה בגלל שהוא אמר, אני גם לא אדחה את זה בגלל שהוא אמר. אני אבדוק את הטיעון ואני אחליט האם אני מסכים איתו או לא מסכים איתו. אז בעצם אתה אומר שאפשר שצריך לפתוח את הכל, גם את הטענות הרפורמיות, לפתוח אותם לדיון? בדיוק. נכון. להעלות את כולם. בדיוק. זה מה שאני טוען. במקום שיש טענה. אלה שאומרים תראה אני שם מיל כי לא בא לי, אז אין טענה. אין מה לפתוח את זה לדיון. אבל רפורמים בטח בא, יש לזה איזשהו ביסוס מסוים במחשבה שלהם, אחרת למה זה, מה ההבדל בין חילוני לרפורמי? הרי חילוני אומר אני לא חושב מההלכה, לא מעניינת אותי מההלכה, מאמין לא מאמין, אני עושה מה שאני עושה. אז הנה עוד, הנה עוד דוגמה למה שאמרתי בהתחלה, כשאנחנו שופטים תופעה או קבוצה או בני אדם כדאי להכיר את העובדות. עכשיו אם אתה מכיר טיעונים של רפורמים, ואני כתבתי על זה בצורה מאוד שיטתית כשפיתחתי את כל המפה הזאת שאני מציג לפניכם, הראיתי שטיעונים של הרבה טיעונים, לא כולם אגב, חלק מהטיעונים שלהם הם באמת לא טיעונים רפורמיים, למרות שהרב הוא רפורמי. אבל חלק מהטיעונים, חלק גדול מהטיעונים שלו, הם טיעונים מהסוג של "אני שם מיל". פשוט תבדוק ותראה. אז מה ההבדל בין חילוני לרפורמי? ההבדל הוא בסך הכל באווירה, תרבות, אין הבדל עמוק. אבל השאלה היא, סליחה, האם בעצם כאילו אפשר לומר שהוא יורד בעצם לשורשים שלפיהם חז"ל פסקו שאישה לא תעיד? האם באמת כאילו כשחז"ל הציבו את הדברים, האם בעצם הם הציבו את הנימוק שלהם, את הקו הרעיוני? לא, אין שם נימוק. יופי, אם הם לא אמרו, אז בעצם הוא מנסה להחיל את המחשבה שלו, את הקו ראייה שלו וכדומה עליהם, על… אז אני אגיע לטענה הזאת, טענה טובה. רוצה להגיד כי היה דברים כאלה להבדיל, אבל היה דברים דומים עם הפרשנות המשפטית וכדומה, שהחילו קו תפיסה כאילו המחוקק התכוון א' ב' ג' ד' כשהוא חוקק את חוק כבוד האדם וחירותו וכדומה. טוב, בפרשנות משפטית בכלל זה סיפור מסובך כי אנחנו לא דנים מה כוונת המחוקק בכלל. בפרשנות המשפטית אנחנו מפרשים את החוק, לא מעניינת כוונת המחוקק. כן, אבל העניין הוא כאילו… כיוון שהם לא יכולים להתגונן, לא יכולים לומר אחרת, כי עברו כבר כל כך הרבה שנים, אז איך בעצם היית פה, יכול להגיד… בסדר, זה יכול להיות שיש לך בירור, כל אחד יכול להגיד, אבל אתה צריך לדון בטיעון. אם אתה לא מסכים עם הטיעון תגיד שאתה לא מסכים. אבל אם מישהו מעלה טיעון, אתה לא יכול להגיד לו זה רפורמי. הוא מעלה טיעון. תגיד שאתה מסכים או שלא מסכים. אפשר לא להסכים גם. יש הבדל בין להגיד אני לא מסכים לבין להגיד זה רפורמי אני לא מתייחס. אם מישהו מעלה טיעון אתה צריך להתייחס. אם מישהו לא מעלה טיעון, אומר סתם אני לא מחויב, אין לי למה להתייחס. הוא יכול לטעון שאת מה שהוא מנסה, הוא מנסה בעצם להצדיק את ההתנהגות שלו על ידי סובייקטים… בסדר, מה אכפת לי מה הוא מנסה להצדיק? אני שואל אם הטיעון הוא נכון. אני לא שופט אותו. אם הוא צודק, אז מה אכפת לי שהמוטיבציות שלו הם בעייתיות? אם הוא צודק אז המסקנה שלו נכונה. זה שהוא עושה זה ממוטיבציות בעייתיות, בעיה שלו, אני לא שופט אותו. הרי כשהתורה אמרה אנשים ואז הבנו אנשים ולא נשים, היה עוד תוספת של טיעון מסוים, כי חלשה היא, היא בהריון, היא יולדת, היא פה היא שם, נכון? אם היה טיעון אחד מילא, עכשיו שלא סיפקתם לי, הרי אין טיעונים, אין הסברים, אנשים ולא נשים… בסדר, הצטרפת למה שהוא אמר קודם, אני אגיע לזה עוד רגע. טוב, רציתי לחדד אולי את השאלה לגבי חילוני ורפורמי. חילוני זה בן אדם שלא מכיר את הנושא ההלכתי, הוא לא העמיק בכלל בנושא הזה, לא שאל את עצמו שאלות אמוניות, עכשיו רפורמי… רפורמי בדרך כלל לא מכיר יותר. מה? רפורמי בדרך כלל לא מכיר יותר. קשה לי עם האמירה שרפורמי וחילוני זה כמעט אותו דבר. זה אותו דבר. באופן מהותי זה אותו דבר. בעולם הרפורמי אין הלכה, יש פולקלור. פולקלור. אין עבירות ומצוות ודברים מחייבים, זה פולקלור. אבל אני חושב שחילוני כשהוא הולך לבית כנסת הוא ילך למסורת אבא שלו, לבית סבא או משהו כזה, הוא מתחבר עדיין למסורת ה… זה הכל פסיכולוגיה. מבחינת הטיעונים אין הבדל מהותי ביניהם. הפסיכולוגיה וודאי קיימת, אבל אני מסתכל על השאלה המהותית, לא על הפסיכולוגיה. אבל סתם שאלה, אם עכשיו בן אדם נניח הוא בא אומר סבבה, אני בא מולך מציג מולך טענה וזה, ולצורך העניין גם יש גם משהו שהוא כביכול יכול להגיד לך אני צודק בוודאות. אז מה ההבדל בינו לבין שבתי צבי? שבתי צבי הוא בא יכול היה לבוא להגיד לך טה טה טה טה טה להוכיח שהוא צודק. אם הוא היה מעלה טיעון אז באמת אין הבדל, צריך לבדוק את הטיעון. אבל הוא הטעה מלא יהודים וזה משהו טוב? לא הבנתי. מי אמר שזה משהו טוב? לא אמרתי שזה טוב. אני לא דן בשאלה מה טוב ומה לא טוב, כמו שאמרתי קודם אני אפילו לא דן בשאלה מה נכון ומה לא נכון. אני דן בסך הכל בשאלה מה לגיטימי ומה לא לגיטימי. ובשמאי ובית הלל התווכחו ביניהם, אחד מהם צדק השני טעה, אבל שניהם היו לגיטימיים. נכון? לעומת זאת בהקשר הרפורמי נגיד, אתה בדרך כלל לא מתייחס לטענה הרפורמית כטענה לגיטימית. אתה לא רואה את זה כוויכוח בתוך ההלכה שאנחנו פוסקים הלכה אחרת, לא. אתה אומר לא, הוא בכלל לא מעלה טענות הלכתיות. לכן אני לא עוסק בשאלה מה נכון ומה לא נכון ומה מועיל ומה לא מועיל, אני… עוסק בשאלה מה לגיטימי, מה נמצא בשדה ההלכתי ומה לא. אוקיי, מה בתוך השדה ההלכתי. בתוך השדה ההלכתי אפשר להתווכח מי צודק ומי לא, יש דעות שונות. רגע. עכשיו מה שאני רוצה להגיד זה הטענה הבאה. אני רוצה להגיד את הטענה הבאה. כל עוד הבנאדם אומר, מעלה טיעון לטובת הטענה שלו, הוא בשדה הלגיטימי. לא אכפת לי איזה טיעון. מצידי טיעון מונפץ, טיעון מפה, טיעון משם. לכל היותר אני אגיד, לכל היותר אני אגיד, למה אתה לא עושה דברים סתם? רגע רגע, בסדר, לא, אבל אלה שעושים, שמים דובון לא מעלים טיעון הלכתי. אומרים קר לי. הטיעון שלהם זה לא מעניין אותי. בדיוק, אז זה לא טיעון. אתה יכול לקרוא לזה טיעון, זה לא מעניין, סמנטיקה. אני מדבר על השאלה אם אתה מחויב להלכה. עכשיו מי שמעלה מדרש זה טיעון הלכתי. למה ההלכה אומרת ללכת ככה. למה זה לא רלוונטי שזה טיעון הלכתי? לא. למה? כי זה לא רלוונטי. אתה לא מקבל את ההלכה, מה זאת אומרת טיעון הלכתי? אם אני סנדלר, אני מתמטיקאי? לא, אני עוסק בסנדלרות לא במתמטיקה. אבל זה מגדיר טיעון הלכתי. אם רק היית הלכתי בא עמוס והעמידן על אחת. אין בעיה. נכון. אז בשם ההלכה אני אבטל את כל ההלכה? זה טיעון הלכתי. נכון, נכון, זה טיעון הלכתי. ועכשיו צריך להתמודד עם זה, או שזה נכון או שזה לא נכון. לא אמרתי שזה נכון, אבל זה טיעון שצריך להתמודד איתו. אגב עמוס העמיד על אחת. כן, והוא אומר את הטיעון הזה בשם ה'. עמוס לא היה רפורמי. כן כן. בדיוק, זהו, והכל, אז אני הולך עם הדוגמה שלך. בחבקוק העמיד על אחת, בחבקוק, לא משנה, חבקוק העמיד על אחת. כולם שמה ירדו הרבה עד שהגיעו לחבקוק. דוד המלך… כן, בכל אופן, לא משנה, אבל בסופו של דבר כן, זה מה שהם עשו. או שהם הסבירו שזה לא באמת שהעמידו על אחת, כן? לא, הם הורידו שם, יש דברים שאי אפשר להסביר אחרת. הם הורידו שם את האל הגדול הגיבור והנורא מהתפילה. לא, אבל הוא לא באמת העמיד על אחת את המצווה האחת. לא, לא משנה, אני אומר, פרשנויות יכולות להיות כל מיני, אבל ברור לגמרי שאנשים משנים דברים. כולם משנים דברים. יש אנשים שחיים בתוך איזו תחושה שהם לא משנים, הם משמרים את מסורת אבותיהם. דוד שלי, שהוא חסיד בעלז פחות או יותר, הוא אומר, אביי ורבא בטוח למדו ביידיש. למה? ידעו ללמוד אביי ורבא, נכון? הם למדו ביידיש, מי שיודע ללמוד לומד ביידיש. זאת אומרת מי שלא לומד ביידיש לא יודע ללמוד. נכון, אביי ורבא למדו ביידיש. עכשיו הוא עצמו לא מאמין בזה, שבבבל של המאה החמישית או הרביעית למדו ביידיש, אבל האתוס כן נכון. באתוס הוא כן מאמין, לא בעובדה. אלא הוא חושב שהוא בעצם עושה בדיוק את מה שעשה משה רבנו. לא קרה שום הבדל, לא קרה שום שינוי מאז ועד היום. אשליה כמובן. טוב, בכל אופן אני חוזר אליהם. אז מה שבעצם הדבר הזה אומר זה ככה: מי שמעלה טיעון, צריך לבדוק אותו, את הטיעון. אם הטיעון הזה מחזיק מים אני מסכים, אם הטיעון הזה לא מחזיק מים אני חולק. רפורמי זה מי שלא מעלה טיעון הלכתי. הוא יכול להעלות טיעון, אבל לא טיעון הלכתי. נגיד אם יעשו טיעון כמו של קורח, בית מלא ספרי תורה. הטיעון של קורח הוא טיעון הלכתי ואפשר להתווכח עליו ואפשר לא להתווכח עליו, בהחלט. נכון? אפשר להסכים או לא להסכים, אלה שני דברים שונים, האם הוא צודק והשאלה אם זה טיעון הלכתי, אלה שני דברים שונים. הטענה שלי היא שטיעון רפורמי זה טיעון שבכלל לא מעלה טיעון הלכתי לטובת העמדה שלך. אתה אומר אני מכשיר נשים לעדות כי לא יכול להיות שאנחנו נפלה נשים. זה לא טיעון הלכתי. אתה לוקח איזשהו ערך חיצוני או משהו כזה או אחר, ואתה אומר אני משנה את ההלכה כי קר לי, כן? במשל של הבגדי עבודה. זה לא טיעון הלכתי. אבל אם מישהו אומר תראה, כשחז"ל פסלו נשים לעדות הם פסלו נשים מסוג מסוים, אבל הנשים של היום הן נראות אחרת, אז עליהן הפסול הזה לא חל. זה טיעון הלכתי. אתה יכול להסכים אתה יכול שלא להסכים, יש טענות לפה ולשם, אבל זה טיעון הלכתי. אביא לכם דוגמה, המאירי, נכון? המאירי על הגויים בדיוק. המאירי על הגויים הוא דוגמה מצוינת לעניין הזה. המאירי על הגויים באופן סיסטמטי בעשרות רבות של מקומות לכל אורך כתביו, בכל מקום שההלכה עושה הבדל בין יהודים לבין גויים, המאירי מוסיף, לגויים של ימינו אין שום הבדל, זה כמו יהודים בדיוק. כולל עבירות דאורייתא של חילול שבת, להציל חיים של גוי אומר המאירי צריך לחלל שבת כדי להציל חיים של גוי. כן, ודאי. נגד דינא דגמרא ודינא דמשנה ודינא דהכל. למה? הטיעון הוא פשוט. כי הגויים של ימינו גדורים בנימוסי האומות, אומר המאירי. מה זאת אומרת? הגויים שחז"ל אמרו שאותם לא מצילים וכל הסנקציות שמטילים על גויים וכל ההפליות שעושים בין גויים לבין יהודים, כמו מה שהשיבו להם אבידות וכולי, זה הכל בגויים של פעם, שלא התנהגו בצורה מוסרית, התנהגו כמו בהמות. אבל הגויים של ימינו הם גדורים בנימוסי אומות, הם בני אדם נורמליים, הם מתנהגים פחות או יותר סביר. יש פחות, יש יותר, רואים שחלק מהם הם לא נורמליים. אני לא רואה את זה, אני רואה שיש לך עיניים חדות יותר משלי כנראה. זו דוגמה ללא נורמלי. תסתכל על הבורג'ס, תראה איך יהודים מתנהגים. מה אתה לוקח לי דוגמה, מה זה קשור לגרמניה הנאצית? אתה מביא לי דוגמאות קצה. יש לך דוגמאות קצה גם אצל יהודים, אז היהודים זה הבורג'ס? מה, איזה מן צורת מחשבה זו? תסתכל על גויים רגילים בפרבר אמריקאי, מאיזה שהוא מקום, הם אנשים נורמליים. יש יותר טובים, יש פחות, כמו בכל מקום. אני אגיד לך תסתכל על גויים רגילים בקניה. בסדר, ולכן אז אולי בקניה המאירי לא היה אומר לך את מה שהוא אמר. זה לא חשוב. הטענה העקרונית היא הטענה הזאת. הוא הסתכל סביבו על הגויים בפרובנס במאה ה-14 והוא ראה סביבו גויים שמתנהגים כמו בני אדם נורמליים. עוד פעם, היו גם רוצחים וגנבים שם בין הגויים, אין ספק, גם בין היהודים היו. אוקיי? אז בסדר, היו כאלה והיו כאלה, ההתנהגות הייתה התנהגות סבירה, אז אומר המאירי, כל ההלכות, שימו לב, הוא שינה עשרות רבות של הלכות דאורייתא ודרבנן, פשוט ביטל אותן. ביטל אותן לחלוטין. את מה הוא ביטל? את ההלכות שנוגעות לגויים. הוא התיר לחלל שבת, איסור סקילה, בשביל להציל חיים של גוי על סמך הטיעון שלו. זה לא שלו, זה של ההלכה. מה זה לא שלו? הוא הבין ככה את ההלכה. פה אנחנו מגיעים לנקודה הרפורמית, שים לב. לא, הוא טען את הטיעון הזה כטיעון הלכתי. ועכשיו אני אגיד יותר מזה, אני כבר מתחיל להתקרב לסוף אז אני אקצר קצת טווחים. אנחנו לא ממהרים על הבוקר. אוקיי. יש, כאשר אני מחפש טיעון הלכתי, למשל נחזור רגע להכשרת נשים לעדות. יבוא מישהו ויגיד, כל אחד יכול להגיד שהנשים פעם היו כאלה והיום הן כאלה וההלכה לא רלוונטית להיום. יש לך איזה שהוא בסיס שממנו אתה יכול להוכיח את הטענה הזאת? אחרת איזה מן טענה? סתם סברא בעלמא. בסיס הלכתי יש? לא לגמרי, לא פשוט. אולי משהו אבל הוא די קלוש. יש, אני אגיד לכם רק את ההיתכנות של הטענה הזאת. אנחנו יודעים, מי שלמד בישיבה יודע, כשאנחנו דנים בפסולי עדות, למשל בסנהדרין יש סוגיות על פסולי עדות, רשע פסול לעדות. אז כל הראשונים והאחרונים, יש כאלה שאומרים שזה כבר מתחיל בגמרא, קצת אומרים שזו מחלוקת אביי ורבא, שדנים בשאלה האם פסול רשע זה חשש שקר או שזה פסול הגוף. האם פסול של רשע זה חשש שקר, שאני חושש שהוא משקר ולכן אני לא מקבל אותו לעדות, או לא, זה פסול הגוף בלי חשש שקר, עצם זה שהוא רשע פוסל אותו לעדות. מחלוקות, יש מחלוקות על הדבר הזה. איפה הנפקא מינה? מה קורה אם יש לי רשע שאני יודע שהוא לא משקר, מאיזו שהיא, יש לי אינדיקציות כלשהן שהוא לא משקר. למשל הגמרא בגיטין בדף י', הגמרא אומרת "ערכאות לא מרעי אנפשייהו". שופטים גויים, למרות שהם גויים, הם נאמנים. למה הם נאמנים? כי הם לא ירצו שיפגעו באמינות שלהם. שופטים יש להם תפקיד שדורש כבוד. זאת אומרת אם ימצאו שהם שיקרו, אז לא יכבדו אותם יותר, הם לא יכולים להמשיך כשופטים. במצב כזה אנחנו מקבלים אותם, הם נאמנים למרות שהם גויים. אז הנה למשל דוגמה לראיה שאפשר אולי להביא, אפשר לדון על זה, אבל אפשר אולי להביא לזה שפסול של גוי או בהקשר אחר פסול של רשע הוא לא פסול הגוף אלא הוא חשש שקר. למשל, סוג הראיות שמביאים בהקשר ההוא. זאת אומרת שיכול להיות מצב שאני יכול להביא ראיות מהגמרא לשאלה הזאת, האם זה פסול הגוף או חשש שקר. עכשיו את אותה שאלה אני יכול לשאול על אישה. מה שההלכה פסלה את האישה, זה בגלל שאני חושש לא לשקר אלא לחוסר הבנה, שפשוט העדות שלה לא שווה הרבה כי היא לא מבינה איך מתנהל שוק, היא לא מפרשת נכון את מה שמתרחש לה מול העיניים, או שזה פסול הגוף, מעצם זה שהיא אישה היא נפסלה. בלי קשר לשאלה האם היא תגיד את העדות נכון או לא נכון. בזה החקירות האלה הלמדניות עולות בהרבה מאוד הקשרים. אז גם לגבי אישה אפשר לעשות את החקירה הזאת. עכשיו אתם מבינים שאחד הצדדים בחקירה הזאת זה שאישה פסולה בגלל החשש שהעדות שלה לא אמינה. אם זה ככה, כשאני אגיע למסקנה שהנשים של היום באופן כללי לפחות הן כן אמינות, אז אין שום סיבה לא להכשיר אותן לעדות. לעומת זאת אם אני אגיד שזה פסול הגוף, אישה זה פסול הגוף, אז לא. בדיוק כמו שעושים עם רשע. כשאנחנו נגיד דבר כזה לגבי אישה, אנחנו נהיה רפורמים. כשאנחנו נגיד דבר כזה לגבי רשע, בסדר, הפוסקים דנים בזה, כל הזמן דנים בזה. אפילו דנים אגב לגבי רשעים של היום, אפילו לגבי קידושין יש פוסקים שרוצים לטעון שהעדים חילונים יהיו כשרים לקידושין, למרות שעד שמחלל שבת בפרהסיא הוא פסול לעדות. ובקידושין זה עדות לקיום הדבר, זה לא רק לברר את האמינות של העניין. ואפילו שם יש פוסקים שרוצים אולי לטעון שיש הבדל היום, כי הם טוענים שפסול רשע זה רק חשש שקר. פסול אמיתי, לא פסול הגוף. ואם זה ככה, אז במקום שאין חשש שהוא משקר. הפסוק אומר את זה: "אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס". נכון, אבל מה זה הסבר? לא כמו אצל נשים. נשים ולא נשים? להיות עד חמס. חמס, רשע דחמס זה סוג של רשע. אבל אין שם הסבר למה הוא פסול. לא כתוב שזה בגלל שהוא משקר. כתוב שאל תלך איתו. עם רשע להיות עד חמס. להיות עד חמס. להיות עד שקר? לא, עד חמס זה לא עד שקר. עד חמס זה עד שחומס. אביי ורבא חולקים שמה אם רשע דחמס או כל רשע, וזה בגלל זה. לא, לא, לא. עד חמס הכוונה עד רשע. אל תשים עד רשע, אל תשת רשע עד. חז"ל דורשים. אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס אל תשת רשע עד. שמשבשים את הפסוק ודורשים אותו. ומה עם דעתן של נשים קלות? זה לא מובא בהקשר הזה של פסול נשים לעדות. זה מובא בהקשרים אחרים. ואם משם זה יבוא לחומרא או לקולא? לא הבנתי. אם עכשיו ניתן להם את כל מצוות עשה שהזמן גרמה, כבר לא בטוח שהן כל כך קלות. אולי, לא יודע. צריך לבדוק. תבינו עכשיו, מה אני רוצה לומר. נגיד שלא מצאתי ראיה. לי ראיה באמת. בסדר? אין לי ראיות אם אישה זה פסול הגוף או חשד לאמינות של העדות, חשש לאמינות של העדות. מה אני עושה במצב כזה? אז במצב כזה הנטייה הפשוטה שלנו אומרת: אם אין לך ראיה, אז אנחנו משאירים את המצב כפי שהוא. נכון? אתה אומר אישה פסולה. אתה צריך להביא ראיה שהפסול של האישה הוא לא מהותי, ואז אפשר אולי לשנות אותו. אם אין לך ראיה, אז אין. אני מזכיר לכם את המאירי. המאירי לא הביא שום ראיה לדבריו, בשום מקום. עברתי על כל המקומות. הוא לא הביא שום ראיה לדבריו, בעשרות רבות של מקומות הוא חוזר על זה. למה לא? אני אסביר לכם למה לא. נגיד שיש לי עכשיו פסול של אישה לעדות. יש לי שתי אפשרויות לפרש אותו. נכון? או שהוא פסול בגלל שנשים באמת היה חשש לאמינות של העדות שלהן, או שזה פסול הגוף. שתי אפשרויות. האפשרות הראשונה מציעה הסבר הגיוני. נכון? שיש חשש לאמינות של העדות. האפשרות השנייה אומרת שזה פסול הגוף. אולי זה נכון, אבל אין פה שום הסבר הגיוני. כן, אבל אולי ההסבר ההגיוני שלך לא נכון? אוקיי, זה בעצם מה שאתה אומר. אם ככה לדעתי נטל הראיה הוא על מי שאומר את זה. כי אם אני מציע לך הסבר הגיוני, ואתה אומר "כן, אבל אולי ההסבר ההגיוני שלך לא נכון", תביא ראיות שהוא לא נכון. למה שאני לא אלך עם ההיגיון שלי? אם תביא לי ראיות, אין בעיה, אני מקבל שמה שאני אומר הוא לא בטוח נכון. אבל אם אתה לא מביא לי ראיות, למה שאני לא אאמץ את האופציה ההגיונית? האופציה ההגיונית זו איזושהי אינטואיציה אישית? כן, אינטואיציה שלי, סברא מה שנקרא. למה לי קרא סברא הוא? חז"ל אומרים בגמרא. נכון? סברא זה טוב כמו פסוק. הגמרא אומרת: למה לי קרא סברא הוא? הרב, אינטואיציה והגיוני, הגיוני זה אומר שכאילו יותר נוח לי… לא, יותר הגיוני, לא יותר נוח לי. לא בכלל לא קשור… דחף פסיכולוגי? אדם בונה סברא. כן, סברא. לא נוח. זה לא נוחיות. לא, באמת נוחיות, כלומר היום אם ניקח את העניין של הגויים, זה קשה לו לחלל שבת על גוי. כלומר, משהו במצפון לא מאפשר לו… לא, לא, זה נוחיות. אם אתה אומר: אני חושב שחייבים לחלל שבת על גוי מאיזושהי סיבה סבראתית זה סברא. אם אתה אומר: קשה לך קח כדור. מה זה קשה לך? זה קושי, זה נוחיות. אני מדבר על טיעון הלכתי. זו נקודה חשובה. לא, אבל גם לא… שיש שני דברים. כלומר, המוטיבציה שלי מתחילה בזה ש… מוטיבציות לא מעניין. שיהיו איזה שאתה רוצה. תן לי את הטיעון. אם יש לך טיעון, הכל בסדר. אז זה ברור. הכל בסדר הכוונה שזה לגיטימי. עכשיו צריך לדון אם אתה צודק או לא. לא, אבל מה שהרב אומר שאתה צריך להביא לי ראיה, זה בגלל שיש לי… נוח לי… לא נוח לי! בגלל שהסברא שלי אומרת ככה. אני יכול להגיד שהתורה אמרה דברים שאני לא מבין את ההיגיון שלהם? ברור. אז זה גם ראיה… הרבה דברים שאני לא מבין. לא, אז אם אתה אומר לי אני מבין את הסברא של הפסוק שפוסל נשים, מהיגיון… לא פסוק, זה דרשה… מהדרשה, מהדרשה שלך שזה מהיגיון שנשים בזמנן וכו' וכו'. ואני אומר: תשמע, אני חושב שהדרשה של חז"ל היא גזירת הכתוב ושלום על ישראל. ולא מצאנו ראיה לשני הכיוונים. אני שואל מי עדיף? לא יודע מי עדיף. אני מביא לך… כשאני נמצא איתך בישיבה, בסדר? ואני יושב איתך בחברותא בסוגיה, ואני מציע לך הסבר הגיוני לדין שאנחנו לומדים. ואתה אומר… רגע. ואתה אומר לי: אולי אתה לא צודק? אין ספק מוציא מידי ודאי. אבל אם אנחנו מתווכחים על משהו שהוא דבר שאני יכול שיהיה לו הסבר… אם אני לומד סוגיה… הכל יכול להיות שאין לו הסבר. יש גזירות הכתוב בעולם. לא, תלוי על מה מתווכחים. אם אני מתווכח על סדר… לא משנה על מה. אם יש לי הסבר הגיוני… אם אני מתווכח על ציווי מקראי כלשהו, דרשת חז"ל היא באמת לפעמים אין הסבר. למה? מי אמר שאין הסבר? למה חז"ל דרשו? מה זה אין הסבר? לכל דרשה יש הסבר. להפך, לכן הדגשתי לך: זה בדרשה זאת הרבה יותר… בדרשה זאת הרבה יותר חזק, כי הדרשה חז"ל עשו אותה. אז מה הם עשו אותה מגזירת הכתוב? מאיפה הגיעה אליהם גזירת הכתוב, בנבואה? הם הבינו שככה צריך לעשות. בדרשה זאת הרבה יותר חזק ממה שאני אומר. לא ברורה הנקודה של ההיגיון, לא ברורה הנקודה של ההיגיון. מה הדוגמה? הגמרא בברכות בדף ל"ה, הגמרא דנה מאיפה אנחנו לומדים את ברכת הנהנין. מאיפה מברכים על המזון לפניו. והגמרא מביאה כמה אפשרויות ובסוף היא דוחה את זה והיא אומרת שזו סברא. מה זה סברא? אסור לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו מעל. נכון? זה סברא. הנה סברא, דוגמה. איך זו סברא? אסור לך ליהנות מן העולם הזה בלי שבירכת לקדוש ברוך הוא. למה? למה? מה, יש פסוק על זה? לא. אני מבין שככה ראוי. זה סברא. ושם זה גם סברא? מה, כן? הסברא אומרת שאם פוסלים מישהו לעדות, למה סתם לפסול לעדות? כנראה שיש איזושהי סיבה. עכשיו, אני רואה שיש סיבה, האישה באמת לא הייתה מעורבת בחיי הכלכלה. סברא הגיונית. היא לא הכרחית, יכול להיות שאני טועה. הוא אומר, אם אתה לא תביא לי ראיות שאני טועה, אז מה שאני אומר יותר הגיוני. אף פעם, אף אחד לא יכול להגיד לי, תראה, אולי מה שאמרת זה הגיוני, כן, אבל אולי אתה לא צודק. זאת לא טענה. זה מה שההיגיון, אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. זה הסברא שלי. אם יש לך ראיות, אני אסוג ממנה. או שזה יש בפסול, אין בעיה, תביא לי ראיה לזה ואני אקבל את זה. לא, איזה מין ראיה? מאיפה הסברא? אם יש לו סברא בזה, זה בסדר. אבל אם הוא אומר סתם, יש באיזשהו פסול, זה מילים. מה אתה מבין למה? התורה אומרת שהיא לא מחויבת בהרבה דברים. לא קשור. אז מה? היא לא מחויבת בהרבה דברים, גם בזה אני יכול להוציא סיבות. אפילו אבודרהם הציע סיבות למה היא לא מחויבת במצוות עשה שהזמן גרמא. גם לזה אני יכול למצוא סיבות. זה לא חז"ל. לא חז"ל. רגע, בוא שניה נחזור. זה סברא, כאילו מרן, למה אני לא אומר להשם הארץ ומלואה, אני לא צריך סברא בכלל. זה של הקדוש ברוך הוא, לא לוקחים. אבל להשם הארץ ומלואה זה פסוק בתהילים. נכון, ויש פסוק אחר כך, השמים שמים להשם והארץ נתן לבני אדם. בסדר, אתה מבין שהפלפול הזה כנראה לא היה מספיק חזק מבחינתם. ואיך יכול להיות, סליחה, שזה סוגיה אחרת, פשוט נגיד את העניין של יין נסך. נגיד אם גוי נגע ביין וזה נפסל כולו וכדומה. גם אם נראה את השורשים שבהם נקבעה ההלכה הזאת, נגיד על פי היגיון, אפשר לומר שבעבר חששו שיעריצו עבודה זרה או שיהיו עובדי כוכבים והיום כבר אין עובדי כוכבים שמאמינים בסוף באל אחד. מי בפרקטיקה יכול לשנות את זה? אני מקווה שאני אגיע לזה עוד מעט. אני עוד אנסה להספיק גם את זה לפני שאני גומר, אני רק רוצה לסיים עוד את הנקודה הזאת. כשהוא אמר סברא, הוא מתכוון שהוא מבין שזה מה שהפסוק התכוון? כן, כן, ברור. פה ולא נוכריות. למה לקרוא לזה סברא? כמו שהגמרא אומרת בכמה מקומות, הפה שאסר הוא הפה שהתיר. מאיפה זה בא? סברא. נכון? אבל במקרה של עדות של נשים, המאירי אומר שהוא מבין שזה מה שהפסוק התכוון להגיד, שנשים לא כשרות. שחז"ל כשהם דרשו הבינו, קשרו את זה לפסוק אולי. הפסוק עצמו לא אומר את זה, הפסוק בפשט אמר משהו אחר. מה שהם מבינים מהפסוק עצמו? בדרשה, לא בפסוק, כי בדרשה, זה לא כתוב בפסוק. שהם מבינים ששני אנשים זה זכרים ולא נקבות. זה בעלי דין בכלל, זה לא עדים. כשהם דרשו את הפסוק ככה. כן, כן. עכשיו תראו, אני רוצה להגיד לכם משהו. המאירי לא הביא שום ראיה. ומה שאמרתי קודם, אני מבין למה הוא לא הביא ראיה. כי אם היה לו הסבר הגיוני, עכשיו, יכול להיות שהוא לא צודק. אבל אם מישהו יטען שההסבר ההגיוני לא נכון, יש איזשהו משהו מיסטי אני לא יודע אחר שהוא עומד בבסיס העניין הזה, אז נטל הראיה הוא על השני. אני לא צריך להביא ראיות. לי יש הסבר הגיוני. אין ספק מוציא מידי ודאי. זה כלל בהלכה אגב. אין ספק מוציא מידי ודאי. אם יש לי משהו שאני חושב שהוא נכון, זה שאתה אומר לי אולי הוא לא נכון, אז מה? זה כמו שהרב קוק ב'עין איה', הוא אומר שם, יש הסבר שם מפורסם בגמרא בשבת בדף ל', הגמרא אומרת שמה, בא מישהו לרבי ואומר לו אמך אשתי ואתה בני. אתה ממזר בקיצור. באתי על אמא שלך ואתה ממזר. אז אומר לו רבי רצונך שתשתה כוס יין? שתה ופקע. שתה כוס יין ונפנף אותו, חבט אותו, לא משנה איך שיפרשו שם. ואותו דבר אחרי זה עם רבי חייא, אותו סיפור. מה, אז הרב קוק מסביר, מה זאת אומרת? אני יודע שאני הבן של ההורים שלי. עכשיו יש ממזרים בעולם. זה לא דבר שלא קורה, נכון? פה ושם זה קורה. בטח בעידן שעוד לא היו אמצעי מניעה וכולי. אז עכשיו, איך הוא יכול לשלול את זה על הסף? הוא אומר לך תשמע, אתה הבן שלי, אתה ממזר. אני אומר אין ספק מוציא מידי ודאי. אני מוחזק להיות הבן של ההורים שלי. אתה אומר אבל אולי לא, אולי לא, אז מה אני אעשה עם האולי לא הזה? זה כמו שהראשונים מביאים ראיה מישהו מהראשונים מביא ראיה נגד למה אנחנו לא מחללים שבת על גויים? לא, כתוב בגמרא. אנחנו פוסקים הלכה כמו המאירי. תלוי מי פוסק. אתה יודע, זה ראשונים. אז מי אתה, מי אתה רוצה שיפסוק? הרב קוק אמר שהלכה כמו המאירי למשל. הרב קוק אמר שהלכה כמו המאירי. במקרה הזה. אבל זה לא אומר כלום, כמו שאני אומר שהלכה כמו המאירי. אני שואל אם יש איזה נזק אם אתה לא תציל אותו, עובר יותר גדול. עכשיו תראו, אני רוצה באמת להעיר, לפני שאני מגיע לשאלת הסמכות, אני רוצה להעיר הערה אחת חשובה. אנשים חושבים שלהיות שמרן פשטן, להשאיר נשים פסולות, להשאיר את היחס לגויים כפי שהיה, זה ללכת על בטוח. ונטל הראיה הוא על מי שרוצה לשנות, נכון? כמו חזקת מרא קמא כזה או חזקה דמעיקרא. אוקיי, זה לא כל כך פשוט, כי תחשבו כשאנחנו, כשאנחנו למשל פוסלים נשים לעדות, אתם יודעים יש את הבן אדם שרוצה לרצוח אישה נגיד. אין לו שום בעיה. הוא יכול להיכנס למקווה לעיני כל ישראל לרצוח אותה וכל הנשים, יש רק מקווה, רק נשים במקווה, נכון? אף אחד לא יכול להעיד על שום דבר. הוא יכול לצאת החוצה, לשרוק זמר עליז וללכת חזרה לביתו. בן אדם לווה כסף ולא מחזיר אותו. היחידות שיודעות מזה זה שתי נשים. עכשיו אנחנו פוסלים נשים לעדות. אנחנו נשאיר את הכסף הגזול בידיו של הגזלן. אתם מבינים שלשמרנות יש מחירים כבדים לא פחות מאשר לחדשנות. אבל המחיר הזה גם היה ידוע בעבר. זה לא משהו חדש. ברור. אבל במקום שנשים באמת פסולות לעדות, אז מה זה קשור למחירים? הן באמת פסולות. ואני אומר לך שהיום יכול להיות שהן לא פסולות. טוב, אז מה נעשה עכשיו? יכול להיות שכן פסולות יכול להיות שלא. מה נעשה? נלך על הצד שהוא לחומרא. אין צד שהוא לחומרא. שני הצדדים הם לחומרא או לקולא איך שלא תקרא לזה. אותה טענה, אותה נקודת מוצא של התורה ככה היא קבעה. מי אמר שהיא קבעה את זה או לא? אותה טענה אתה יכול לטעון גם בעבר. אותה אישה שרצחו אותה במקווה וחברתה ראתה אותה היא הייתה אז פסולה. אבל היא באמת הייתה פסולה. אבל היא באמת הייתה פסולה וזה כל הטענה. לא, עוד פעם, לא. אם הייתי טוען את הטענה היא אז הייתי רפורמי. למה? כי הטענה הזאת לא טענה הלכתית. התורה בעצמה אומרת לך שלמרות שאתה תשאיר את הכסף אצל הגזלן, עדיין אישה אל תקבל עדות ממנה. זה מה שהתורה אומרת. אז אני לא יכול ללכת נגד התורה. אני לא רפורמי. תודיעו לאנשים שצריך. אני לא רפורמי. אבל אם אני אומר לא, אנשים של אז באמת היו פסולות, אני מסכים לגמרי. מאיזה סיבה אתה יכול להגיד שהיו פסולות? אמרתי, משום שהם לא היו משכילות, לא הבינו בהשכלה. ראתה אותו רוצח… עוד פעם, שנייה. אני מדבר על האמירה הכללית. ברור שיש מצבים, יש גם כמו שאתה שאלת או שמישהו שאל קודם מה עם גברים טיפשים או שנמצאים בבית? בסדר, אנחנו, כמו שהרמב"ם אומר, ההלכה מדברת על עיקרון כללי, תמיד יש יוצאי דופן. הרמב"ם אומר עיקרון כללי. כשאתה אומר שהעיקרון הכללי זה הגברים כשרים ונשים פסולות. למה? כי באופן כללי נשים אז היו כאלה וגברים אז היו כאלה. אז לכן ברור שיש יוצאי דופן. יוצאי דופן זה אותה טענה. תמיד השאלה היא האם העיקרון ככלל הוא עיקרון נכון? ומה שאני טוען כאן זה לא המחיר. מה שאני טוען כאן הטיעון ההלכתי שלי זה לא המחיר שאני אשאיר כסף ביד הגזלן. הטענה שלי היא שהתורה שפסלה נשים, היא פסלה את הנשים של אז ולא את הנשים של היום. ועכשיו אני אומר, שנייה אחת, עכשיו יש לי שתי אפשרויות. או שהיא פסלה את הנשים של היום או שהיא לא פסלה את הנשים של היום. שזה פסול הגוף או לא פסול הגוף, נכון? שתי אפשרויות. לא יודע מה לעשות. טוב, בוא נלך לחומרא. עכשיו אני שואל, מה זה לחומרא? לחומרא זה להשאיר את הכסף אצל הגזלן? זה נקרא לחומרא? זה נקרא לקולא. או לחומרא זה להכשיר אישה? אולי יכול להיות שהיא פסולה, אולי זה קולא? אי אפשר לדעת. לכן זה בכלל לא ברור שיש פה צד שהוא צד החומרא. אז הטיעון ההלכתי שלי הוא לא הטיעון הזה של המחירים. הטיעון שלי הוא שהנשים של היום שונות מהנשים של אז, כמו המאירי שאמר שהגויים של זמנו שונים מהגויים של חז"ל. אבל מה הבסיס להגיד את הטיעון הזה? הטיעון של המאירי הוא אותו בסיס. אותו דבר. התורה כשהיא אמרה היא נתנה פתח לחשוב שיש הלכות שונות? כשהתורה אמרה, כשהתורה אמרה שאפשר לגזול גוי, שלא מחללים שבת על הצלת חייו, היא השאירה איזה פתח? לא. והמאירי בכל זאת אומר מסברה שבגויים של זמנו זה לא קיים. הגמרא, הגמרא אומרת, המשנה, גם הם עושים את זה, הם גם משנים דברים מהתורה, הם גם עושים את זה. ברור, אבל המאירי הוא דוגמה מאוד בוטה. כן, נכון, שיש שינויים כל הזמן. סתם, קחו שינוי ואז אני אגיע לשאלת הסמכות. קחו שינוי. קחו שינוי לדוגמה. בגמרא יש מחלוקת אביי ורבא בעבודה זרה לגבי לא תתגודדו, שלא תעשו שני בתי מדרש בעיר אחת, בתי כנסת בעיר אחת. אוקיי? אתם מכירים עיר שאין בה שני בתי כנסת? הרמב"ם פוסק כמו אביי אגב. מחלוקת אביי ורבא, הרמב"ם פוסק כמו אביי למרות שזה לא הלכתא כרבא. השאלה מה ההגדרה של עיר של פעם ושל עיר של היום. עיר של פעם ראית את הגמל הזה, ראית גם את הגמל הזה, זה לא כזה רחוק, זה. כשיש לך שני בתי כנסת אחד ליד השני, זה לא קשור לאותה שכונה. הרמב"ם גר במצרים, באלכסנדריה. למה? למה זה קרה? אתם יודעים למה זה קרה? אני אגיד לכם למה זה קרה. בגלל שהטריטוריה שהייתה פעם הגיאוגרפיה שהייתה פעם משמעותית, היום היא לא משמעותית. היום אנשים עוברים ממקום למקום. פעם מנהג היה מנהג המקום. היום מנהג הוא מנהג אבות. למה? המקום קובע לא האבות. מה אכפת לי שאבותיי באו מהונגריה או מקזבלנקה? השאלה היא איפה אני גר? כמו שהרב עובדיה תמיד אמר זה אתרא דמרא, נכון? פה מנהג המקום זה ללכת עם המחבר, עם השולחן ערוך. מה אכפת שבאת מאשכנז? אבל לא, כולם עושים את מנהג האבות, לא את מנהג המקום. למה? זה נגד הגמרא. הגמרא אומרת שמנהג המקום, מקום שנהגו, בפסחים. התשובה היא כי העולם שלנו הפך דינמי. המציאות השתנתה. העולם הוא דינמי. היום מקום זה אתר באינטרנט, זה מקום. אוקיי? אני טוען שאי אפשר אפילו לעשות מניין באתר באינטרנט, בזום, פגישת זום. אבל אני אומר המושג המקום השתנה לחלוטין המשמעות שלו. ולכן היום המנהג בכלל לא הולך עם המקום, היום אתה פה מחר אתה שם. תוך עשר שעות אתה באוסטרליה בכלל, עם מטוס. פעם מי היה מגיע לאוסטרליה בכלל? היית נוסע חודשים, אם בכלל. אז לכן כל מושג המקום עבר שינוי. ולכן גם במנהגים זה עבר שינוי וגם בלא תתגודדו זה עבר שינוי. והיום זה כבר לא עובד בכלל. אז באמת שני בתי כנסת נגיד אשכנזים באותו מקום, יכול להיות שיש בזה בעיה הלכתית. אבל בתי כנסת עם מנהגים שונים באותו מקום, אז מה קרה? אנחנו הולכים עם מנהג האבות לא עם מנהג המקום. אז זה לא נקרא באותה עיר. זה באותה עיר מבחינה גיאוגרפית, אבל זאת לא אותה עיר. זה בית כנסת לתימנים וזה בית כנסת לאשכנזים או למרוקאים. לתימנים יש עשר מניינים באותה שכונה. גם לאשכנזים יש. נכון שלתימנים יש יותר. אז אני אומר זאת דוגמה למשל ממציאות שמשתנה וכל גדולי השמרנים הכי גדולים עלי אדמות, עושים פשוט נגד דין דאורייתא זה דין דהגמרא. אף אחד לא מצפצף על זה בכלל. זה נפסק להלכה? ברור, ברמב"ם, מה זאת אומרת? כל הפוסקים. וזה דין דאורייתא, לא תתגודדו. המדרשה המוקדמת הגיעה מירושלים, הם ניסו להילחם בזה. האולטרה-שמרנים כן דבקים בזה דווקא. דבקים במה? שישמרו את המנהג שלהם אבל לא בלא תתגודדו. שני בתי כנסת יש גם אצלם. השאלה אם אפשר להקיש מזה לזה. אני חושב שאפשר אבל אפשר להתווכח על זה. אני רק מביא את זה כדוגמה, זה פחות חשוב. אבל אני מראה לכם ההיסטוריה שלנו מלאה בשינויים. חלקם שינויים דרמטיים. הרמ"א התיר חדש בחוץ לארץ נגד הלכה למשה מסיני. והרבה פוסקים הלכו אחריו עם הדבר הזה. תבואה מן החדש. הרמ"א התיר את זה? אין מישהו מהראשונים שמתיר את החדש? אני לא זוכר מי היה הראשון אבל זה לא היה הרבה לפניו לדעתי. בכלל ההלכה תולדות ההלכה מלאות שינויים. המיתוס הזה שבתוכו אנחנו גדלים כאילו שהשמרנות זה איש כל מי שמשנה משהו הוא רפורמי, פשוט לא עומד במבחן העובדות. אז איך אתה מגדיר את השמרנות היום? אם אתה אומר מצד אחד רק שאלה של מינונים. שאלה כמה שינויים אתה מוכן לעשות. אין הבדל קטגורי, אין קו חתוך. אבל בכל מקרה אין שמרנות באמת. אז זה אומר זה רק עניין של זמן עד שאנחנו נשנה גם את זה. אולי, בכלל זה עניין של מינון בעיקר. ולכן אני אומר מה ההצעה שלך בנושא של המינון? אין לי כלל, אני מבחינתי כל שאלה לגופה. אני לא סופר כמה שינויים עשיתי. כל שאלה לגופה, אם נראה לי נראה לי, לא נראה לי לא נראה לי. ומה הבעיה עם מי הרשאי לעשות שינויים? עכשיו אני מגיע לשאלה הזאת. אני לא יכול להסתפק רק במי הרשאי כי שינויים עושים באמת. יש גם שינויים שלא עושים, אבל כאן אני מגיע, אני אעשה את זה בקצרה, לשאלת הסמכות כי היא באמת נמצאת פה ברקע ועל זה צריך שיעור נפרד אבל אני אעשה את זה ממש ממש בקצרה. אז קודם כל אני אגיד את זה ככה. מושגי הסמכות אני ממש בקצרה אבל שימו לב, אני אעשה איזה ניתוח מושגי קצר. מושגי הסמכות מחולקים לשניים. יש סמכות מהותית וסמכות פורמלית. סמכות פורמלית זה סמכות נגיד כמו של הכנסת או של בית משפט או של בית דין או סנהדרין או משהו כזה. מה זאת אומרת? זו סמכות שנובעת מעצם היותם. הם, זה סמכות מוסדית. זה לא כי הם חכמים דווקא. תלמידי חכמים גם, אבל זה לא בגלל החוכמה שלהם. הסמכות של הסנהדרין או של הגמרא או של בית משפט להבדיל, או של הכנסת היא בגלל שזאת הכנסת, לא בגלל שהם חכמים יותר גדולים. זה סמכות מוסדית. כי זאת השיטה שלנו, שהכנסת זה בית המחוקקים. יש סמכות שהיא סמכות מהותית. סמכות מהותית הכוונה מישהו שחכם, מבין יותר ממני, אם הוא אומר הוא כנראה צודק. רופא למשל. אין לו סמכות פורמלית. אם הרופא אומר לי "קח את התרופה הזאת", אני לא חייב לקחת אותה. מישהו מחייב אותי לקחת? אבל ברור שהגיוני לקחת. אני לא מבין ברפואה, הוא מבין בזה. אם הוא רושם לי תרופה, אני מניח שזה כנראה נכון לקחת. זה מה שאני קורא סמכות מהותית. סמכות פורמלית, הפסוקים של "לא תסור", שהם המקור למושגי הסמכות ההלכתית, עוסקים בסמכות פורמלית. סמכות מהותית אין פסוקים. מי שמומחה להלכה יש לו סמכות מהותית כי הוא מומחה להלכה, אבל אין לו סמכות פורמלית. סמכות פורמלית יש רק למוסדות. זאת אומרת סנהדרין. וגם לגמרא מסיבות שאני לא אכנס אליהן כאן. אבל זהו. אין יותר סמכות פורמלית. שאלתם על הדיין, הוא לא סמכות, גם אם הוא לא בבית דין כרגע? לא, הדיין אין לו שום סמכות בכלום. כשהוא יושב בבית דין, וודאי, יש להם סמכות על בעלי הדין שלפניהם, שהם חייבים לקיים את הפסיקה. אני מדבר כרגע על סמכות הלכתית במובן של לשנות הלכות או לקבוע הלכות, לא במובן של פסיקת דין בין שני בעלי דין. אבל אם עכשיו נגיד לצורך העניין זוג מתגרש, והאישה אומרת שהיא מכירה את הדברים ונחשפה לדברים האלו, עכשיו האישה אומרת בוודאות לדיין של הבית דין "בגדתי בבעלי" לצורך העניין, והיא לא צריכה לקבל שום דבר, עכשיו היא הולכת מפה, לא משנה מה הבית דין קבע, היא הולכת עכשיו לבית המשפט, ובית המשפט אומר לה "זה לא מעניין אותי מה הדת, את חייבת לקבל חצי חצי". אז האם, האם זה שכאילו אמרת שלגבי הבית דין, אם עכשיו היא מדברת… לא אמרתי שלבית משפט יש סמכות פורמלית בהלכה. אני רק מביא דוגמאות. סמכות פורמלית בהלכה יש רק לבית דין או לסנהדרין. לבית משפט אין סמכות פורמלית בהלכה. לבית משפט יש סמכות פורמלית בחוק. אני רק מביא דוגמאות לסמכות פורמלית. אז בחוק זה בית משפט או הכנסת. בהלכה זה סנהדרין או הגמרא או בית דין. עכשיו, מה שאני בעצם רוצה לומר זה ככה. מאז שהגמרא נחתמה, כך כתוב אגב בתשובת הרא"ש שמופיעה להלכה בחושן משפט בסימן כ"ה, אין יותר סמכויות פורמליות. אין. אף אחד לא יכול לקבוע הלכה חדשה. אף אחד לא יכול לפרש פירוש שמחייב אותי רק כי הוא פירש. אין סמכויות יותר כאלה. יש כן סמכות מהותית. מי שתלמיד חכם גדול, אם הוא אומר משהו הוא כנראה צודק, אז כדאי לעשות את מה שהוא אומר, כמו רופא. אבל זה לא שיש עליי איסור לחלוק עליו. אין "לא תסור". ולכן השאלה למי יש סמכות לשנות תלויה את מה אתה בא לשנות. אם אתה בא לשנות דבר שנקבע בסנהדרין או בגמרא, אין היום מישהו שיכול לעשות את זה. בגדול. השאלה אם זה עבר פרשנות אצל הראשונים, זה כבר מתחיל יותר להסתבך. קטניות בערב פסח. קטניות זאת דוגמה מצוינת. אי אפשר לאסור את זה. קטניות היה חשש בכלל, אבל זה דיון בפני עצמו. הטענה שאני רוצה לומר היא שזה תלוי את מה אתה בא לשנות. אם אתה בא לשנות משהו שקבעה סנהדרין או הגמרא, הגמרא אומרת "דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו". דבר שנקבע בסנהדרין צריך סנהדרין כדי להתיר אותו. אם אין סנהדרין אתה לא יכול להתיר. אבל לפרש אותו למשל אתה כן יכול. לכן כשאתה עושה פרשנות כמו עם בגדי הים, אתה לא משנה. אתה עושה פרשנות. אתה לא סותר את מה שקבע הבית דין הקדום. אתה אומר שמה שקבע הבית דין הקדום לא סותר את מה שאני עושה, זה מתאים. יש לי פרשנות. אז לא באתי לחלוק עליהם. לזה לא צריך סמכות. כמו שבית משפט אומר על חוקים, המחוקק כתב איקס, אני מפרש את מה שהמחוקק קבע בתור וואי. בסדר, לא, אין בעיה. זה דומה, אבל זה בתחום ההלכה וזה בתחום המשפט. לכן אני אומר ששאלת הסמכות פה מאוד תלויה כלפי מה אתה מפנה אותה. אם זה דבר שנקבע במוסד סמכותי, צריך מוסד סמכותי כדי לשנות. אבל לא צריך מוסד סמכותי כדי לפרש. כי לפרש כולנו מפרשים. מה, ראשונים ואחרונים לא מפרשים את דברי הגמרא? לפעמים מוציאים אותם מפשוטם. או לא מפרשים תקנות שנקבעו בסנהדרין? פרשנויות שנקבעו בסנהדרין וודאי שכן. ראשונים ואחרונים כל הזמן עושים את זה. כי לפרשנות לא צריך סמכות. צריך סמכות כדי לקבוע הלכה, לא כדי לפרש. לפרש כולנו מפרשים, זה מה שאנחנו עושים כל הזמן. כל אחד יכול לפרש? כל אחד יכול לפרש, רק צריך להיות אחראי, עד שאנשים ילכו אחריו. אז מה, אתה צריך להיות אחראי. כל אחד יכול גם לפתור בעיות בפיזיקה, רק יצא שטויות. אם הוא לא מבין בזה, אז יצא שטויות. מי שרוצה להיות עבריין שיהיה עבריין, מה. אין קאנון. כנראה בסוף על פי כמות אנשים שנוהרים אחריו. אין קאנון, אין. אם הם נוהרים שינהרו, אני אנהר למקום אחר. אין סמכות, אחרי הסנהדרין והגמרא אין יותר סמכויות. זה בעצם הרב אומר אני לא מחפש הסכמה רחבה. אני אומר, הרבה פעמים כשאני ארצה לעשות שינוי, אני ביוזמתי ארצה הסכמה רחבה, כי אני גם חושב שצריך בכל זאת איזה שהם עוד עיניים שיראו את זה, עוד דעות. הרבה פעמים פוסקים אומרים, אם יצטרפו איתי עוד כך וכך רבנים אני אהיה מוכן להתיר משהו. זה בסדר גמור. במקום שבו אתה מרגיש שאתה עושה צעד מאוד משמעותי, בהחלט יכול להיות שמישהו ירצה, אני רוצה הסכמה של עוד אנשים, אבל זה וולונטרי. ואתה רוצה הסכמה של עוד אנשים, בסדר, כי אתה לא מספיק בטוח. אבל אתה גם יכול שלא. אין דרישה הלכתית לצרף עוד הסכמות. אם אתה רוצה, בסדר גמור, זה מעשים שבכל יום שרבנים עושים את זה, זה בסדר. ואז בסוף יהיו הרבה הרבה התפצלויות. גם היום קורה, היום הרבה התפצלויות. לא תצליח למנוע את ההתפצלויות בכל מקרה. תמיד מאיימים בחרב דמוקלס הזאת, שאם תעשה את זה יהיו המון התפצלויות ונתת תורת כל איש בידו. גם היום תורת כל איש בידו. לא ממש, לא בדיוק. זה יהיה אחרת לגמרי, זאת אומרת ברגע שתתיר את זה. זה לא יהיה אחרת לגמרי, כיוון שבסופו של דבר האנשים שלא רוצים לשמור את ההלכה לא ישמרו. מי שרוצה לשמור את ההלכה, אם אתה לא מבין בזה, אתה לא תפסוק לעצמך. היום יש הרבה רבנים שצצו מלפני יומיים וחצי שהם רבנים ומוסרים שיעורים כבר. אל תשמע להם. אבל איך אני אדע למי להאזין ואיך אני. עכשיו הנה, אתה יודע מה, אני משנה את כל השיעור. בסדר? אין, יש סמכות מוחלטת, אסור לאף אחד לעשות שום דבר. השתנה משהו? הרבנים הם עכשיו נרתעו כי אני אמרתי אחרת? המציאו פה חוק כזה, אז מה זה משנה? זה לא יפתח לשום דבר. אף אחד לא צריך אותי בשביל זה. מי שעושה את זה עושה את זה גם ככה. מי שיחליט להתיר לשאת אישה נוספת על אשתו הקיימת. זה עניין של חרם דרבינו גרשום, זה משהו אחר. בסדר, אני אומר וגם אם זה כן יתפרץ זה לא תלוי בי, זאת האמת. אם אתה חושש מפרצות אז תעשה תקנות כדי לעצור את זה, אבל האמת היא שאין סמכות, אין מושגי סמכות בהקשרים האלה. רק על דבר שבעצמו נקבע במוסד סמכותי. אלה הכללים ההלכתיים, זאת אומרת אלה העובדות ההלכתיות. זאת אומרת היום רב שאומר שצריך לנהוג כך או כך או כך, אתה אומר בעצם אין לו סמכות להגיד את זה. נכון, הוא מחווה דעה. ואם הוא תלמיד חכם גדול, נכון, הוא מחווה דעה ואני מכבד את זה כי הוא כנראה מבין, אבל זה לא סמכות. זאת אומרת אם אני חושב אחרת אני אעשה אחרת. אבל שולחן ערוך זה לא סמכות? אומר לך עכשיו שולחן ערוך רשום לך פה פסק. גם בשולחן ערוך לדעתי אין לו סמכות פורמלית. מה זה אין לו סמכות? תעשה משהו נגד שולחן ערוך? נושאי כלים של שולחן ערוך חולקים עליו. אז אני אומר, לא תרצח, תרצח, אתה מבין, אני אגיד לא, הוא התכוון לא. אם אתה חושב באמת ככה אז תרצח, מה אתה רוצה ממני? מה אתה רוצה שאני אגיד לך שאסור? אבל ככה אתה קורא. סמכות זה עניין מחייב. ברור שסמכות זה עניין מחייב, אבל השאלה למי יש סמכות. אם הדברים יהיו נכונים, שולחן ערוך דבר מחייב? לא. נושאי כלים של שולחן ערוך חולקים עליו. אז מה דבר מחייב? נושאי כלים שלו חולקים עליו. לא, נגיד שהשולחן ערוך זה גם הרמ"א לצורך הדיון. נושאי כלים חולקים עליו, מה זאת אומרת? נגיד הרב הראשי לישראל כמו הרב עובדיה יוסף, הוא מעבר לסמכות המהותית שלו כפוסק וכדומה, הוא גם סמכות דתית. שום סמכות. הרבנות הראשית לישראל, הרבנות הראשית לישראל זה פקידים עלובים של המדינה, שום דבר חוץ מזה. אבל מישהו בסוף המליך אותם, נתנו להם את הכותרת, את הטייטל הזה. פוליטיקאים המליכו אותם, אז מה זה אומר? כל אחד יכול להיות אלא אם כן הוא חכם מדי. מי שחכם מדי לא יצליח להיות רב ראשי. זאת אומרת הוא אובר-קוואליפייד. בלי קשר לדעתי על הרבנות הראשית שהיה צריך לסגור אותה אתמול, אבל אני אומר ברמה העקרונית ברור שאין לה שום סמכות ברמה ההלכתית. מאיזה סמכות יש לה? מכוח מה? יכולים להקים סנהדרין ואז להגיד מעכשיו אנחנו סנהדרין. אם, אתה אומר, הרמב"ם למשל טוען שאפשר לחדש את הסמיכה בהסכמת כל חכמי ארץ ישראל. בסדר, אז הרמב"ם חושב, ראשונים אחרים חולקים עליו. שאלה לא פשוטה, כן, היא היפותטית. נגיד עכשיו הרב עובדיה יוסף אמר לצורך העניין משהו, עכשיו הוא פוסק הלכה. נגיד הוא אומר עכשיו אסור משהו כזה. אני יכול להגיד לו לא אכפת לי מה אתה אומר. אם יש לך טיעון נגדי, אם יש לך טיעון אחר ואתה תלמיד חכם, בסדר גמור, תעשה אחרת. מה כולם קיבלו את הרב עובדיה? כל מי שלא בדרמתו קיבל את מה שהוא אמר? מה פתאום? לא, זה הכל. אתה חושב אחרת, אתה בר הכי, לא סתם מישהו שמדבר שטויות. ואם אתה בר הכי ואתה חושב אחרת, תעשה אחרת. מה, אין סמכות פורמלית. בר הכי זה אחד שלמד סוגיה לעומק והוא מגיע, מה הקריטריונים לבר הכי הזה אני צריך, זה שיעור בנושא סמכות. זה שיעור אחר. פה רק הערתי על עניין הסמכות כי הוא מטריד בהקשר הזה של השינויים ושל השמרנות. בסדר, אבל יש הלכות שהן התקבלו אפילו שהן לא פורמליות בכלל, כמו שהאחרונים לא חולקים על ראשונים ברוב המוחלט של הפעמים. ברוב מוחלט חוץ מהפעמים שכן חולקים. כן, אבל זה מקרים… אז אתה רואה בעצמך שזה לא כלל בל יעבור. מי שעושה את זה הוא מחפש איזה גמרא מפורשת, איזה ראשון שחלק… מחפש פה ומחפש שם ובסוף חולק, אז גם אני אחפש. השאלה אם אתה יכול לחלוק. העובדה שזה לא כלל בל יעבור. תמיד כל כלל יש לו יוצא מן הכלל, כן זה… לא, על הגמרא אף אחד לא חולק. אין יוצא מן הכלל. על הגמרא אף אחד לא חולק. יש מקומות יחידים שרואים שהגמרא… על הגמרא עצמה לא. יש סבוראים שמוריד חתיכות ואומר זה… לא, זה משהו אחר. אתה יכול להגיד שהוא מפרש אחרת או שהוא טוען שזו תוספת סבוראית או משהו כזה. הסבוראים גם חלקו על הגמרא כי היא לא נחתמה בזמנם, וממילא ברטרוספקטיבה כשאתה מסתכל, נגיד כשכבר היה ברור שהגמרא חתומה, אף אחד לא חלק על הגמרא. יש שם מי שמגמגמים גמרות וכל המקבילות, מעקמים את זה או אולי הוא סבר ככה או הוא סבר ככה. העובדה שתמיד מעקמים. למה מעקמים? אתה חושב שזה מעקמים? לא משנה, כי מחויבים לגמרא. אף אחד לא חולק על הגמרא. אתה צריך איכשהו להסתדר איתה בכל מקרה. על הגמרא אף אחד לא חולק. והקראים לא חלקו עליה? מה? הקראים לא חלקו עליה? לא, הקראים הם לא במשחק ההלכתי שלנו. הם לא שייכים. גם חילונים חולקים עליה. אנחנו מדברים מי שבמשחק, כן? לא מי שבחוץ. אתה אומר זה הסמכות היחידה שהיא פורמלית שהיא נחתמה. נכון, סמכות פורמלית אחרונה. הראש אומר את זה וגם בשולחן ערוך אגב זה מופיע. אם לשולחן ערוך יש סמכות פורמלית הוא עצמו כותב את זה, הוא מביא את הראש הזה. טוב. אתה אומר אבל סליחה, שאתה אומר בעצם הסמכות היא נתונה… אני סיימתי על זה, מי שרוצה אנחנו עכשיו מדברים. לא, לא. הסמכות היא נתונה כאילו לי. אני מחליט על מי אני נסמך למעשה. זה תמיד נכון. עשה לך רב. מה זאת אומרת? אה, אז זהו, פתרת את הכל. אז לא משנה עכשיו הטיעונים לפי מה שאתה אומר כאילו… לא, אבל אם אתה נסמך על מישהו אז בסדר. אני אומר אתה יכול גם להחליט לעצמך לא רק להיסמך על מישהו, אם אתה תלמיד חכם ואתה בר הכי אז כן. אבל גם כשאני נסמך על רב אני לא לא בהכרח תמיד חכם, כחלק מקהילה לא תמיד אני יודע גם את באמת את הנימוקים. אם אתה חלק מקהילה אז בהתנהלות של הקהילה יש לרב סמכות. איך שהקהילה מתנהגת, לא מה אני עושה בבית, כן? כן, אבל השינויים נגיד לכאורה חיצוניים שהוא נגיד מכניס כשהוא מפרש, הוא הולך לשורש ואומר אני מביא את איי בי סי די, כן? אני כחבר הקהילה לא יודע בעצם ממה נבע השינוי שלו, אני מקבל אותו כסמכות ואני סומך עליו. נכון, לרב קהילה יש סמכות על קהילתו. אני לא קושר את זה לסמכויות הפורמליות כי זו סמכות מלמטה ולא מלמעלה. הסמכות הפורמלית הרי היא מלמעלה. משה נסמך על ידי הקדוש ברוך הוא וסמך את יהושע, ואחרי זה סמוך מפי סמוך כל הזמן, הסמוך נסמך מלמעלה. זה לא קבלה של הציבור. זה לא העם קיבל אותו, הוא בא אלינו מלמעלה. סמכות של רב בקהילתו זה סמכות מלמטה, הקהילה קבעה איתו שהוא יהיה לו סמכות לנהל את הקהילה ולכן יש לו סמכות. זה לא סמכות שהוא בא איתה והוא כופה על הקהילה. הקהילה נותנת לו את הסמכות הזאת. לכן למשל הקהילה גם יכולה להגביל את הסמכות שלו. ההלכה לא קובעת על מה יש לו סמכות ועל מה לא. הקהילה קובעת על מה יש לו סמכות כי לעניין מה שקיבלנו אותך לזה יש לך סמכות, מה שלא קיבלנו אז אין לך סמכות כי הסמכות היא מאיתנו. אבל אם עכשיו לצורך העניין קהילה הסמיכה בן אדם, סבבה. האם עכשיו הסמכתי בן אדם לצורך העניין אז כל מה שהוא אומר לי עכשיו הוא מוצא תירוצים לכל דבר שאני רוצה וזה וזה מותר לעשות לפי ההלכה לפי מה שזה נכון? מותר לך לעשות לפי ההלכה? אם עכשיו הוא אומר יש לי נימוקים הלכתיים הכל, אז מותר לי? באיך שהקהילה מתנהגת? כן, הוא קובע. מה זה מותר? מותר הלכתית עכשיו עכשיו הוא אומר לי עכשיו מה ההלכה, הוא עכשיו אומר כמו שבתאי צבי, אומר לפי ככה וככה וככה והוא אומר לך ככה וככה וככה. אולי הוא שבתאי צבי. מה זה כמו שבתאי צבי? אם הוא שבתאי צבי אז תזרקו אותו. סתם, אתה מקבל רב אז הרב מנהל את הקהילה, זה תפקידו של הרב. זה לא אומר שבבית אני אעשה מה שהוא קובע. לא, זה לעניין זה הוא לא מונה. ואם בא רב מישהו מאוד תורני אבל מאוד רשע והוא משתמש בתורניות להגיד לך… שהקהילה שלו לא תקבל אותו, מה זה? עניין קהילה אז מה אכפת לי מה שהוא ביוטיוב… הוא יש לו טיעונים טובים אבל אדם רשע. איך אני אמור לדעת? הוא כזה מפלצת, הטיעונים שלו טובים אז הכל בסדר, מה הבעיה? הוא לוקח אותך עם הטיעונים האלה ל… אתה לא סומך עליו עשה לך רב מישהו אחר. אז אתה לא סומך עליו תשאל מישהו אחר, או שאתה בר הכי אז תבדוק בעצמך את הטיעונים. אם אתה לא בר הכי תשאל מישהו אחר. ברור שלא הייתי סומך עליו אם הוא רשע רק על זה שהוא אמר. אבל אם אני בר הכי לבדוק את הטיעונים שלו מה אכפת לי שהוא רשע? כן, אחר, יעני רבי מאיר למד אצל אחר, תוכו אכל קליפתו זרק. שלום עליכם. שאלה פילוסופית, בוא נגיד שיש חלק מהרבנים פוסקים שהולכים לפי מה שאתה אומר בעצם, למה בעצם אנחנו לא רואים לכאורה נגיד שינויים נגיד בדברים שאנחנו רואים בהתאמות הטכנולוגיות של שבת בהלכה, שמישהו חושב לשנות את זה לפי השכל היום? למשל, לא יודע, תגיד לו לא לנגן בגיטרה כי שמא תתקן אותה, אבל אני לא מתקן אותה. השכל אומר שאני לא אתקן אותה, אבל כי זה הכלל שלי אז אני מקבל את זה אז אני לא רוצה לתקן את זה. קודם כל, יש פוסקים שבהחלט כן עושים צעדים כאלה. למשל לגבי שימוש בתרופות בשבת, שהיום אין חשש שמא תשחק סממנים, כי היום אנחנו לא מכינים את התרופות לבד, אז שמה באמת הרבה פוסקים מקלים בשימוש בתרופות בשבת. בטח במקרים שבהם יש ספק אז מצרפים את זה. כן, בהחלט כן, עושים שיקולים כאלה. אז למה זה כל כך מוגבל לדעתי? מוגבל כי חוששים, הרפורמים נושפים בעורפנו. אבל אני חושב שבאמת הרבה פעמים השמרנות באמת מוגזמת, והרפורמים במובן מסוים מנצחים, כי אם אנחנו נרתעים מלעשות שינויים שכן מתבקשים וכן אפשריים רק בגלל שאנחנו חוששים מרפורמיות, בסוף הכל יתפרק לנו. אנשים עוזבים את כל המערכת בגלל שהיא באמת מתאבנת מדי. אז מה הרווחנו מזה שנלחמנו נגד הרפורמים? אני אומר עוד פעם, אם השינוי הוא באמת מתבקש ואפשרי, רק אנשים לא עושים את זה כי זה נראה רפורמי. עוד פעם אני חוזר להקדמה שלי. אבל במצב של היום, נגיד שעכשיו לצורך העניין אני יכול עכשיו, אז אם נגיד אני סתם נותן טיעונים אפילו אם אני לא מכיר את ההלכה, אני נותן טיעונים הגיוניים, אנשים יכולים להסכים איתי. לא עם טיעונים הגיוניים. צריך להכיר את ההלכה. סתם טיעונים הגיוניים? אני מכוח טיעונים הגיוניים אסביר לך שתורת הקוונטים לא נכונה. אבל אני לא יודע תורת הקוונטים, אז מה אני יכול להסביר עד מחר שהיא לא הגיונית? אז אף אחד אני אומר לך זה אף אחד מתוכנו לא הרבה אנשים יכולים לטעון טיעונים אם אין להם ידע מעמיק בזה. נכון, צריך ידע בזה. אני מדבר על מי שבר הכי, מי שיש לו ידע הלכתי, יש לו מיומנות, כן ברור. אז אשאל שאלה סטטיסטית טיפה, בקטע של תורת הרב. מה הסיכוי בהנחה שכבוד הרב לוקח עשרים שלושים משפטנים ברמה פה בארץ ומקים את המכון הגבוה לפרשנות החוק? אוקיי. מה הסיכוי שזה ירגיע את בג"ץ והם יפסיקו לפסוק כי כל חוק שמישהו רוצה לפרש אותו יש את המכון הגדול? אפס. אני אנסה בדרכי שלום להגיד אפס. אין סיכוי שדבר כזה יקרה. למה ש… כל כך הרבה משפטנים יש בארץ, אני לא משפטן בכלל. לא, אני אומר שיש לי מחשבה אישית, לא שהרב יקים. לא, יש הרבה משפטנים ומחווים את דעתם. אני לא רואה איך מקימים משהו שבית המשפט העליון ירגיש כפוף אליו. יש את חוק הלאום, שזה בדיוק מה שאמרנו שמה פתאום שיפרש לי חוק שאני כולם מבינים את החוק? למה אני צריך פרשנות? כי תפקידו של בית המשפט לפרש את החוק. אז מי יפרש את החוק אם לא בית המשפט? לא לפרש, רגע לא, לנהוג על פי החוק. איפה שסליחה, תסלח לי, איפה שצריך פרשנות תחזור למי שחוקק הוא יסביר מה הוא התכוון. אתה לא מבין דבר מאוד יסודי בעולם המשפטי. תפקידו של בית המשפט בדיוק כמו אגב תפקידם של חכמים הוא כפול. זאת אומרת הוא גם ליישם את החוק וגם לפרש את החוק. חכמים למשל קיבלו סמכות לקבוע חוקים שזה דיני דרבנן ולפרש את החוקים. שזה דיני דאורייתא, נשמע נהדר. אבל מה אני עושה כמו שאנחנו רואים היום את הקיצוניות של הבג"ץ הופך דברים? הבג"ץ הופך דברים, כל מיני בתי משפט הופכים דברים. הפרשנות שלו היא פוליטית, אז אתה יש לך ביקורת עליהם. מה לעשות? אבל זה תפקידם, תפקידם הוא לפרש. אני אראה שלגיד ליישם כן, אבל לפרש? מי קבע שזה לפרש? אין דרך אחרת בשום מקום בעולם. אם אתה חושב שעל כל פסיקה בבית המשפט כשצריך פרשנות הם יחזרו למחוקק, לא תהיה פסיקה אחת במדינת ישראל אחת לעשר שנים. אני דווקא חושב הפוך. יהיה חוק שהוא עצמו צריך להיות כל כך ברור שאין לקונות. אבל אין! יש לקונות, יש חוסרים. אתה חייב לפרש. אין פסק דין אחד שיכול לקחת את החוק וליישם אותו כפי שהוא. אין אחד. מקרה אחד בכל תולדות בתי המשפט במדינת ישראל לדעתי לא תמצא. אז כנראה שהחוקים צריכים לעבור רפורמה. בסדר. חוק בכל העולם שתמצא דרך לחוקק חוקים באופן כזה שהם לא יצטרכו פרשנות אלא אפשר יהיה ליישם אותם, תקבל פרס נובל למשפטים בגרמניה. גרמניה אגב, למה אני אומר גרמניה? כי השיטה המשפטית בגרמניה זה באמת שהחוק אמור להתנהג באופן הזה, שהבית המשפט אמור רק ליישם אותו, זה נקרא פוזיטיביזם. אבל אפילו בגרמניה כבר התייאשו מזה. אין לנו דרך לנסח חוקים בצורה כל כך מדויקת ומפורטת. אין ברירה, בית המשפט חייב לפרש. ועם כל הביקורות והמחלוקות אין מה לעשות. זאת אומרת אין מישהו אחר שיעשה את זה. יש ביקורת גם על המחוקקים. ייתכן שיום אחד המחשב יעשה את זה? מה זה יתווכחו איזה איי איי, הוויכוחים לא ייגמרו עם האיי איי. מה אני עושה אם אני חושב שהיום השני של ראש השנה הוא מאוד מיותר ואני, נהיה יותר קשה לי לשמור אותו? תעשה מה שאני עושה, גם אני חושב את זה. אתה יודע מה? תמשיך לשמור אותו בינתיים. למה? שאלה טובה, כי זה נקבע במניין. יש הרבה דוגמאות כאלה. נכון, וזה נקבע במניין, דבר שבמניין צריך מניין אחר להתירו. זה שאלה של סמכות, אתה לגמרי צודק, זה מיותר לגמרי, אין ספק שלא צריך לשמור היום את היום השני. אבל אני יודע, אני יודע שבין השמשות. אבל מדרש. אני יודע שבין השמשות. אין שום דבר. אין שום… זה סתם. סמכות, ולכן נכנסים פה שמעבר, זה מה שהוא שאל קודם ולכן נזקקתי לזה בסוף. חוץ מהשיקול לגופו של עניין האם ראוי לשנות, כאן אני לגמרי איתך. אבל חוץ מזה אתה צריך לבדוק עוד אספקט, וזה אספקט הסמכות. יש דברים מסוימים שלמרות שראוי לשנות לא כל אחד יכול לעשות את זה, כי הם נקבעו בסנהדרין. ודבר שנקבע בסנהדרין רק סנהדרין יכולה לבטל. למה לי לקיים משהו דפוק רק בגלל שמישהו אמר? אולי האדם של עכשיו צריך, עזוב, זה כבר עניין אחר לגמרי. אני יכול להגיד לך מה ההלכה אומרת. מה הקדוש ברוך הוא רוצה זה אתה צריך לשאול אותו. אבל ההלכה, יש כללים בהלכה. כתוב על זה מדרש, חכמים חשבו ככה, אמרו את זה בזמנו. אם תקיים מדרש יכול להיות. אגב, רבנו אפרים תלמיד הרי"ף באמת אמר, וזה כבר תקופת הראשונים, רבנו אפרים תלמיד הרי"ף אמר שצריך לשמור יום אחד של ראש השנה. מי? מי אמר יום אחד? תלמיד הרי"ף, רבנו אפרים. למרות שבגמרא כתוב יומיים. הוא היה בארץ ישראל או בחוץ לארץ? בארץ ישראל. בזה לא, זה לא, זה לא, לא, בטח ש… אבל כן, אבל זה שיטת יחיד. אוקיי, תודה לכם. תודה רבה.