ברכת התורה

[הרב מיכאל אברהם] היא גם מצווה עצמית, זאת לא מצווה שכלולה בתוך המצווה של ללמוד תורה או לקרוא בתורה. החינוך בקטע הבא מצווה ת"ל, המצווה היא ברכת התורה, אולי לפני כן לפני החינוך קודם כל ברמב"ן. הרמב"ן מביא את הגמרא בברכות כדי להוכיח שברכת התורה היא דאורייתא. איך הוא הוכיח את זה מעבר ללשון של המקרא? הוא הוכיח את זה מזה שמשתמשים בזה במסגרת הקל וחומר יחד עם ברכת המזון שלאחריו. קל וחומר מברכת המזון. בסדר. אז הרמב"ן בעצם אומר מכוח זה שאנחנו עושים קל וחומר מברכת התורה ומברכת המזון, ברכת התורה ומברכת המזון, אז כנראה שצריך להיות להם איזשהו מכנה משותף. המכנה המשותף שהרמב"ן מדבר עליו זה ששניהם דאורייתא. אבל למעשה אם נחשוב על זה יש פה עוד נקודה שעולה.

[Speaker C] זה נראה לי שלא כך מה שהרמב"ן לומד בגלל שרוצים ללמוד על ברכת המזון לפניה שהיא תהיה מהתורה, אז אם אתה רוצה להוכיח מברכת התורה זה חייב שגם היא תהיה מהתורה. למה רוצים ללמוד ברכת המזון לפניה שתהיה מן התורה

[הרב מיכאל אברהם] קל וחומר מזה.

[Speaker C] אז אם אתה רוצה ללמוד שברכת המזון לפניה היא מהתורה, אז מה שמלמד את זה חייב גם להיות מהתורה.

[Speaker B] מה ההבדל ממה שאני אומר?

[Speaker C] אתה אמרת לגבי הברכה שאחרי שהיא מהתורה.

[הרב מיכאל אברהם] שהברכה שאחרי במזון והברכה שלפני בתורה ביחד מלמדים בקל וחומר על הברכה שלפני במזון. עכשיו אם הם מלמדים ביחד הם צריכים לעמוד על אותה רמה, אי אפשר ללמוד משני דברים שכל כך שונים אלא אם כן זה מה שהגמרא אומרת, משני כתובים. אבל קל וחומר אמור, אתה משווה בין שני דברים, הם צריכים לעמוד על אותו מישור. אתה לא יכול להשוות בין שני דברים שלא עומדים על אותו מישור. אז זה פן אחר להסתכל על זה, לכן גם הגמרא אומרת שהברכה שלפניה היא דאורייתא. אבל אני אומר שאם זה כך אז יש עוד משהו שיוצא מהגמרא פה, שברכת התורה וברכת המזון יש להם כנראה גם אותו אופי, אותו מעמד. אחרת מה הקשר בכלל? מה מקום להשוות בין החובה לברך על המזון לבין החובה לברך על התורה? אם החובה למשל לברך על התורה היא ברכת המצוות והחובה לברך על המזון זה ברכת הנהנין, אין שום מקום לקל וחומר הזה, איזה קל וחומר זה. קל וחומר הזה אמור לעבוד בתוך אותה סביבה, הכל אמור להיות מאותו סוג. ועכשיו כיוון שיש לי שני נתונים כאלה אני בונה עליהם נתון שלישי, אם שני הנתונים האלה לא דומים אי אפשר לבנות את הנתון השלישי. עכשיו אם הם דומים זה אומר שהם דומים, במה הם דומים? אז הרמב"ן אומר שהם דומים במעמד ששניהם דאורייתא, אבל למעשה כשחושבים על זה עוד צעד אחד, אז למעשה הם כנראה צריכים להיות דומים באופי. אחרת מה הקשר? אתה אומר לי שתורה יותר חמור ממזון כי עובדה שבתורה מברכים לפניה, סליחה, מזון יותר חמור מתורה בגלל שבמזון מברכים אחריו ובתורה לא. מה שבתורה לא מברכים אחריו זה בכלל לא ברכת הנהנין זה ברכת המצוות, מה שבמזון מברכים אחריו זה ברכת הנהנין, אז מה מקום ליצור קולא וחומרא בין מזון לבין תורה? אלא אם כן זה באמת אותו סוג של ברכה. זאת אומרת אותו שיקול שמוביל את הרמב"ן לראות ששתי הברכות הן בעלות אותו מעמד הלכתי ששתיהן דאורייתא, למעשה אם נמשיך אותו עוד צעד אחד הלאה, גם אומר לנו ששתי הברכות האלה הן כנראה בעלות איזשהו אופי משותף, איזשהו תוכן משותף.

[Speaker B] זה לא קשור לרמב"ן זה

[הרב מיכאל אברהם] מהגמרא, אני רק משתמש בשיקול שעושה הרמב"ן על הגמרא, אתה צודק, מה שהגמרא עצמה זאת אומרת. אבל מעניין שהרמב"ן באמת הדגיש את המכנה המשותף היותר רחב. מה זאת אומרת? זה שמן התורה. הוא לא הזכיר את זה כי זה באמת אולי אם אני אחרי החינוך אני אחזור חזרה לרמב"ן ואז נראה כי הוא מדבר פה בשני קולות. אז נעבור לחינוך ואחרי זה אני אחזור לרמב"ן. תסתכלו בחינוך בפסקה הבאה, החינוך קודם כל איפה זה נמצא, באיזה הקשר מופיע ברכת התורה. החינוך לא מונה אותה כמצווה עצמית בניגוד לרמב"ן. אבל החינוך כן אומר שזאת מצווה דאורייתא וזה בדיוק מה שחידדנו קודם ברמב"ן, שהרמב"ן כשהוא רוצה לנמק לנו למה הוא מונה אותה כמצווה הוא צריך לנמק לנו שני עניינים: א' למה זה דאורייתא, וב' למה זה לא נכלל במצווה אחרת. החינוך מקבל את הנתון הראשון שזה דאורייתא, אבל הוא לא מסכים למנות את זה כמצווה עצמית, זה נכלל במצווה אחרת. כנראה בגלל שזה נכלל במצווה אחרת הוא לא מסביר, אבל כנראה שבגלל זה. גם את זה לא הבנתי למה זה אמור לסתור, מה זה יכול להיות דאורייתא. זה יכול להיות דאורייתא ויכול להיות נכלל במצווה. נכון, מה סותר? שום דבר. הוא מקבל את העיקרון הראשון של הרמב"ן וחולק על העיקרון השני. אין שום סתירה. אז עכשיו הוא לא מסביר למה באמת זה נכלל במצווה אחרת או באיזו מצווה אחרת זה נכלל. אין הסבר הזה בחינוך, אבל מתוך המיקום של הברכה, איפה הוא דן בברכת התורה, הוא דן בברכת התורה בתוך המצווה שהוא מונה את ברכת המזון. אז מראה שאצלו ברכת התורה לא נמנית כמצווה עצמאית כיוון שהיא כלולה בברכת המזון. וזאת לכאורה המסקנה שבאמת עולה מהגמרא, מה שאמרתי קודם. כי אם לא היה להם אופי משותף, אם לא שתיהן היו ביטוי לעיקרון משותף, אי אפשר היה לעשות יחסי קולא וחומרא בין המזון לתורה. אז באמת בגלל זה אולי החינוך מכניס את הדיון שלו על ברכת התורה במסגרת ברכת המזון. למרות שזה נראה מוזר, אם בכלל הייתי צריך להכניס את ברכת התורה לתוך איזושהי מצווה מנויה אחרת, איפה הייתי מכניס אותה? תלמוד תורה, נכון? הרמב"ן בשתי השורות האחרונות שלו הרי כשהוא בא להתמודד נגד אלה שלא מסכימים איתו וטוענים שזה נכלל במצווה אחרת ולכן לא צריך למנות את זה כמצווה עצמאית, אז מה תהיה העמדה שהוא מתמודד איתה? למה זה לא נכלל במצוות הקריאה בתלמוד תורה, למה מצוות ברכת המזון? נכון? מסביר שזה לא נכלל במצוות תלמוד תורה.

[Speaker C] עכשיו, כשהוא מונה מצווה שהיא מדאורייתא ולדעתו היא כלולה במצווה אחרת, בדרך כלל הוא אומר באיזו מצווה היא כלולה. האם החינוך?

[הרב מיכאל אברהם] לא חושב, אני לא זוכר בדיוק איך הוא, הוא לא מונה, אז את רוב הדברים האלו הוא בכלל לא הזכיר אותם. כשהוא לא מונה אותם הוא מזכיר את המצוות שהוא מונה. פה זה מקרה, יש פה ושם מקרים כאלו אפילו תשעה באב בתוך יום כיפור, הוא דן בתשעה באב, לא דאורייתא מצווה, אבל זה מתקשר אצלו איכשהו לפרשייה של יום כיפור, אז הוא מקדיש קטע מהמצווה של יום כיפור לתשעה באב. פה יש מצווה דאורייתא שהיא לא נמנית מאיזושהי סיבה, החינוך לא מסביר למה, אנחנו יודעים קצת מהשורשים של הרמב"ם, החינוך הולך עוקב אחרי הרמב"ם כמעט בכול חוץ ממצווה אחת, אז אנחנו יודעים מהשורשים של הרמב"ם למה כנראה למה יכול להיות שזה לא יימנה למרות שזה דאורייתא, שכנראה זה כלול במצווה אחרת. עכשיו אני מסתכל בחינוך איפה זה מופיע, בתוך ברכת המזון. אז כנראה אני מסיק מכאן שהסיבה שהחינוך לא מנה את זה כי מבחינתו זה פרט מפרטי המצווה של ברכת המזון. והסיבה לזה, למרות שזה מאוד מוזר במבט ראשון, היא כנראה אותה גמרא שדיברנו עליה קודם. כי אם הגמרא קושרת באותו קל וחומר מברכת התורה לברכת המזון ביחד, היא כנראה רואה בשניהם איזשהו גוף אחד, לברך על דברים, מזון, תורה וכולי. היי, זה ברכת המצוות, זה ברכת הנהנין, מה הקשר? אנחנו כבר ראינו שזה לא בדיוק ברור אם זה ברכת המצוות ברכת התורה. אז הנה עטפנו עוד רמז לעניין הזה. נראה את זה בהמשך. בכל אופן אז ככה החינוך אומר וכל שאר הברכות כולן הן מדרבנן, ככה הוא גומר את ברכת המזון. כל שאר הברכות כולן הן מדרבנן חוץ מאחת שהיא מן התורה, וכן הוא מפורש בגמרא בברכות וזו ברכת התורה לפניה. איפה זה מפורש בגמרא? עוד פעם במימרא הראשונה שמופיעה אצלכם בדף וגם בקל וחומר שעושים. גם הרמב"ן ז"ל יחשוב אותה מצוות עשה בפני עצמה. אתם שמים לב הוא מזכיר את הרמב"ן, הוא לא מסכים איתו כי זה לא נמנה כמצוות עשה בפני עצמה, אבל הוא רק מביא ראיה מהרמב"ן שגם הרמב"ן הבין שזה דאורייתא. נכון יש לו איזה ויכוח איתו לגבי כללי מניית המצוות אבל בזה הוא לא עוסק. החינוך בזה לא עוסק בכללים של אילו מצוות מונים ואלו לא, הוא סומך כנראה על הרמב"ם. הרמב"ם פירט הכול הוא עוקב אחריו. והעניין הזה שחייבנו הקל ברוך הוא ברכה בקריאת התורה לפניה ובמזון לאחריה, מן הדומה שהטעם לפי שהוא ברוך הוא לא ישאל מן החומר לעובדו ולהודות בטובו רק אחר שיקבל פרס ממנו. כי החלק הבהמי לא תכיר בטובה רק אחר ההרגש. אבל קריאת התורה שהיא חלק השכל, והשכל יודע ומכיר זה קודם קבלת התועלת יבינהו ותורו, על כן יחייבנו הקל להודות לפניו קודם קריאת התורה. והמודה על האמת ימצא טעם בדברי. מה הוא אומר? יש לזה קושיה סמויה. אומר למה על המזון מברכים דווקא אחריו ועל התורה מברכים דווקא לפניה? מה הקושיה הזאת? ברכת התורה זה ברכת המצוות, ברכת המזון זה ברכת הנהנין, מה השייכות בכלל אחד לשני? עוד פעם אנחנו רואים לפי שיטתו זה לא שני דברים. ברכת התורה וברכת המזון זה אותו דין. ואז הוא אומר אם ככה אני לא מבין למה באמת בתורה מברכים לפניה ובמזון אחריה. ואז יש לו הסבר. ועוד פעם ההסבר לא נעוץ באופי השונה של הברכות, זאת אותה ברכה עצמה לפי החינוך, אותו אופי. רק מה? יש עניין טכני. כשאתה מברך על דברים גשמיים אז צריך קודם להרגיש אותם בגוף לפני שאתה מברך. לפני זה אתה לא מודה לקדוש ברוך הוא על טובות כל עוד לא הרגשת אותן. אבל דברים שקשורים. לברך על דברים רוחניים, השכל יכול להבין דברים שהם טובים עוד לפני שהוא טעם אותם. אז לכן אפשר לברך על התורה עוד לפני שאנחנו קוראים בה, לפני שאנחנו לומדים בה. אז תשימו לב, זאת אומרת הברכה היא ברכה על התורה. זה אומר מפורש, הרי ההודאה היא הודאה על התורה, אבל הסעיף שבתוכו היא כלולה במניין המצוות זה דווקא ברכת המזון. ויש הבדל, זה חומר וזה רוח, ולכן זה מברכים לפני וזה מברכים אחרי. אבל באופן עקרוני זאת אותה ברכה. רק שזה לפני וזה אחרי בגלל סיבות טכניות. זאת אומרת החינוך ממשיך לשיטתו שברכת התורה זה איזשהו סעיף של ברכת המזון.

[Speaker C] וזה יכול להיות גם מאיזה ברכת הנהנין, שהתורה זה ברכת הנהנין.

[הרב מיכאל אברהם] כן, כן, זה מעין זה, סוג של ברכת הנהנין לכאורה, ככה יוצא, תכף אני אגדיר את זה בהמשך. ואז הוא ממשיך באמת ואומר, ולכן כל שקרא בתורה בשחרית קודם שיברך הברכות המתוקנות בתורה או ברכת אהבת עולם, ביטל מצוות דאורייתא. זאת אומרת לא מי שלא בירך, מי שלא בירך ודאי ביטל מצוות דאורייתא. הוא אומר יותר מזה, מי שלמד לפני שבירך, זאת אומרת עוד לא בירך על הלימוד שלו, אז הוא ביטל מצוות עשה דאורייתא גם אם הוא יברך אחר כך. ולפיכך מי ששכח אם בירך ברכת התורה בשחרית, אם לא בירך חוזר ומברך. ומי שעבר ולא בירך כל שאר הברכות שבעולם לבד אלו שזכרנו, ביטל מצוות חכמים לבד. ובקשר למי ששכח, מה?

[Speaker C] אם הוא יברך אחר כך? הלשון שלו משמע קצת… ולפיכך מי ששכח אם בירך

[הרב מיכאל אברהם] צריך לברך, אבל עדיין עשית בלי ברכה ביטלת עשה.

[Speaker B] כיוון שהוא לא בטוח אם הוא בירך או לא.

[הרב מיכאל אברהם] לא, גם מי שלא בירך במזיד אני מניח שהוא מתכוון לומר שצריך לברך אחר כך, אבל זה לא משנה ביטלת עשה ותדאג לזה לא לבטל עוד עשה, כי ללמוד בלי ברכה זה ביטול עשה.

[Speaker C] וזה לא בהקשר לקודם מה שאמר שבעיקרון אפשר לברך גם קודם כי זה דברים של השכל?

[הרב מיכאל אברהם] איך אפשר? הוא אומר מי שלא בירך קודם ביטל עשה. בוא נראה שוב. ביטל מצוות דאורייתא.

[Speaker C] במידה והוא לא יברך בכלל? לא.

[הרב מיכאל אברהם] אז למה הוא אומר שחרית? מי שקרא בתורה בשחרית הכוונה מוקדם, עוד לפני שהוא בירך.

[Speaker C] ואז מה זה לפיכך?

[הרב מיכאל אברהם] זאת אומרת לפיכך זה לא בגלל השורה הקודמת, בגלל שזה דאורייתא. אז ספק ברכות להקל, אבל לא למה… לפיכך הוא לא בגלל השורה הקודמת, בגלל שזה דאורייתא. פה אני ציטטתי רק קטע, זה הרי קטע מתוך משהו רחב יותר. כיוון שזה דאורייתא אז לכן צריך לחזור. לא מדובר פה בספק, הוא יודע בוודאות שהוא לא בירך.

[Speaker B] לא, כתוב פה ולפיכך מי ששכח אם בירך.

[הרב מיכאל אברהם] אם לא בירך, סליחה, לא, אתה צודק, נכון, זה לא ספק. ולפיכך מי ששכח אם בירך ברכת התורה בשחרית, אם לא בירך חוזר ומברך. למה?

[Speaker C] פסיק, אם לא בירך חוזר ומברך.

[הרב מיכאל אברהם] למה? בגלל שהחובה היא לא לברך, החובה היא לא ללמוד בלי לברך. זאת אומרת לברך על הלימוד. אז ממילא שני דברים: א. אם למדת בלי שבירכת ביטלת מצוות עשה. ב. עכשיו אתה הולך להמשיך ללמוד, אז את ההמשך של הלימוד אתה תבטל עוד עשה אם לא תברך לפניו. אז לכן אתה חייב לברך עכשיו. זה לא שאבוד לך אחרי שלמדת כבר בלי ברכה. ואם הוא לא ממשיך ללמוד? אם הוא לא ממשיך ללמוד אי הכי נמי שבאמת לא יברך. וודאי שלא. על זה אומרים הפוסקים למה לך לברך אם אתה לא הולך ללמוד אחרי הברכה.

[Speaker C] וזה דבר שכלי זה מסביר למה הוא יכול לברך לפני,

[הרב מיכאל אברהם] אבל אחרי

[Speaker C] שהוא יכול הוא גם חייב. וזה לא פוטר אותו מלברך אחרי שנהנית. זה לא פחות מאוכל.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אתה לומד אותו ולפיכך מי ששכח אם בירך ברכת התורה בשחרית אם לא בירך חוזר ומברך בכל מקרה מצד ברכה אחרונה.

[Speaker C] לא פחות מאוכל.

[הרב מיכאל אברהם] זה נראה לי רחוק. נהנית כבר. אולי, לא יודע. אבל זה החוק. אני אומר כמסיח לפי תומו, אתה רואה שהטעם דקרא שלו קושר את זה לברכת המזון. לכן אני למדתי שזה אותו עניין כמו ברכת המזון. אבל ללמוד מזה ממש הלכות הייתי נזהר. רעיון מעניין, לא חשבתי עליו. זאת אומרת שאתה מברך אחרי כי נכון שלכתחילה צריך לברך לפני כי דבר שכלי אפשר לתפוס לפני, לא עשית את זה, אז תברך אחרי כמו המזון. טוב, מעניין, לא חשבתי על זה. טוב. בכל אופן ככה אומר החינוך ואז באמת יוצא בחינוך לכל אורך הדרך שהחינוך תופס את זה כאיזשהו סוג של ברכת המזון, כמו ברכת הנהנין, אז יש הנאה ממזון ויש הנאה מתורה ואנחנו מברכים על שניהם. איזושהי ברכת הנאה, ברכת הודאה וכולי. אם אני חוזר עכשיו לרמב"ן, אז תשימו לב ברמב"ן הוא מדבר בשני קולות. כשהוא מתחיל אז דייקתי בלשונו שזו ברכת ההודאה והוא אומר כאשר נצטוונו בברכה. אז הוא משווה את זה לברכת המזון. בסוף הדברים שלו, כשהוא מתמודד עם אלה שמונים שלא מונים את המצווה הזאת למרות שזה דאורייתא, הוא לא מתמודד עם העמדה שזה נכלל בברכת המזון, הוא מתמודד עם עמדה שזה נכלל בברכת קריאת התורה. אז קצת לא ברור מה בדיוק הרמב"ן מתכוון לומר פה. הוא כנראה מתכוון לומר שזה איזשהו סוג של ברכה כמו ברכת המזון, אבל עדיין אם בכלל הוא היה צריך לכלול את זה במשהו אחר, הוא לא כולל, אבל אם בכלל הוא היה צריך לכלול את זה במשהו אחר הוא היה כולל את זה בקריאת התורה, ולא בברכת המזון. במובן הזה זה לא כמו החינוך. כי החינוך נראה שהוא מכניס את זה תוך ברכת המזון.

[Speaker C] רק מה המיקום?

[הרב מיכאל אברהם] כן, מה המיקום, ומתוך ההשוואות גם שהוא עושה מבפנים.

[Speaker C] לא, השוואות אנחנו רואים שלא כי גם הרמב"ן משווה. כן, בסדר, ולא הגיע לעמדה הזאת.

[הרב מיכאל אברהם] כן נכון, אבל עדיין החינוך מעלה פה אפילו קושיה, למה פה מברכים לפני פה מברכים אחרי, אם קושיה, קושיה הלכתית כזאת. הרמב"ן מה אומר? מן השורה הרעיון, כמו ברכת המזון, אז זה לא יותר חזק בחינוך. זה שבחינוך רואים את זה באופן די ברור, אז מעבר למיקום אתם מבינים? אני חושב שכן, כן, כיוון שהקושיה למה פה מברכים לפני פה מברכים אחרי. עוד מעט נראה הרשב"א למשל אומר מה זאת אומרת, כי זה ברכת המצוות אז מברכים לפני, מין שאלה כזאת.

[Speaker B] זהו, הוא

[Speaker C] מעלה את זה כביכול את המצווה הזאת של קריאת התורה לפניה ובמזון לאחריה. מה? הוא מצרף את שניהם? הוא ממש מצרף.

[הרב מיכאל אברהם] החינוך פה בסוגריים מדבר, שורה שלישית בחינוך.

[Speaker C] כן כן ברור,

[הרב מיכאל אברהם] קריאת התורה לפניה

[Speaker C] ובמזון לאחריה, ובמזון לאחריה.

[הרב מיכאל אברהם] הוא כל הזמן הולך עם זה ביחד, אז זה נראה שיש פה מעבר

[Speaker B] למיקום את אותו רעיון, אותו רעיון, זה כמו שתי ברכות, ברכת הודיה, אחת במזון אתה צריך לברך הודיה אחר כך כי הגוף צריך ליהנות, והשני זה ברכת

[Speaker C] הודיה כי

[הרב מיכאל אברהם] המחשבה צריכה להודות, אז

[Speaker B] זה

[Speaker C] ברכה שאתה מודה.

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו, אז בעצם יוצא מכאן שמה שהרמב"ן והחינוך תופסים את המהות של הברכה הזאת באופן קצת שונה. אחד משייך את זה לברכת המזון, אחד היה משייך את זה לתורה, אבל בפועל גם את זה הוא לא עושה, הרמב"ן. הוא בסופו של דבר גם מונה את זה בנפרד. אבל אם בכלל צריך לכלול את זה במשהו, אז כוללים את זה במצוות תלמוד תורה. הרמב"ם לא מונה את המצווה הזאת.

[Speaker C] השיעור שהוא אולי היה משייך את זה ללימוד תורה זה לא מחזיק באותו אופן, כי גם וידוי ביכורים והבאת ביכורים וקריאת שמע ותפילה הם מצוות שונות. זה נראה לי שיקול שונה.

[הרב מיכאל אברהם] לא, מצוות ברור ש…

[Speaker C] נניח קריאת שמע ותפילה אלה מצוות שכל אחת בנפרד, אבל

[הרב מיכאל אברהם] לאחריה ולפניה זה נתפס כאותו דבר. אתה כבר אז מנקודת הנחה כיוון שאנחנו מונים את זה כשתי מצוות, אתה כבר מניח מראש שאלה שתי מצוות שונות. אבל לא, זה גופא מה שהוא אומר לך שזה לא. למרות שזה בעצם שני חלקים, אבל עדיין כמו ששם מונים את זה כשתי מצוות, כאן גם פה אני אמנה את זה כמצווה נפרדת, כשתי מצוות. הקשר בין זה לבין קריאת התורה הוא אותו קשר כמו בין וידוי דברים והבאת ביכורים, ויש קשר. אבל למרות שיש קשר זה נמנה לחוד. הרמב"ם פה קצת שונה. עדיין השאלה מה זה אומר בכלל, אבל זה קצת הארה כזאת בסוגריים. הרמב"ם לא מונה את המצווה הזאת וגם לא מזכיר את זה בשום מקום אחר, אז אין לנו שום רמז מה דעתו בעניין. למעשה ברמב"ם יש המון אפשרויות פתוחות. אפשרות אחת, המנחת חינוך למשל כותב, המנחת חינוך פה על דף ל' על החינוך הזה, כותב שהרמב"ם סובר שזה דרבנן ולכן הוא לא מנה את זה, שהרי הגאטרי גם לומד כך בכ"ד כ"ה, כ"ד כ"ה, זה אצלו דבר פשוט שזה דרבנן. לא שאני מבין למה, מהגמרא מוכח שזה דאורייתא. החינוך כבר מראה לך שלמרות שלא מונים את זה זה עוד לא אומר שזה לא דאורייתא, יכול להיות שזה נכלל במצווה אחרת. הרמב"ן שמתמודד עם העמדה שלא מונה את זה לא מעלה בדעתו שזה דרבנן. הוא רק אומר שמה שלא מונים את זה כי זה נכלל בקריאת התורה.

[Speaker C] ברמת העיקרון יכול להיות שהרמב"ם מנה את זה בשני מקומות, גם בברכת המזון שזה מנוי… לא מנה אלא שזה מנוי ועומד גם בברכת המזון. אולי. יכול להיות שזה מנוי ועומד בלימוד תורה.

[הרב מיכאל אברהם] אז כבר השאלה למה לא שניהם ביחד? הרמב"ם כולל את זה בלימוד תורה, יכול להיות. ואולי בברכת המזון גם. ברמב"ם למעשה שלוש אפשרויות, נגיד את זה כך. אפשרות אחת שזה דרבנן, כך משום מה מניחים הרבה אחרונים, אין לי מושג למה. אפשרות שנייה כמו החינוך, החינוך בסך הכל הרי עוקב אחרי הרמב"ם בדרך כלל, אז למה לא להגיד שהרמב"ם לא מנה את זה כי זה נכלל בברכת המזון? אפשרות שלישית וכנראה כך הרמב"ן למד את הרמב"ם, כי הרמב"ן הרי כשהוא מוסיף מצוות הוא מוסיף את זה על המניין של הרמב"ם, וכשהוא מתמודד עם מי שלא מנה את המצווה הזאת בפשטות הוא מתמודד עם הרמב"ם, ועל זה הוא אומר שלא ראוי לכלול את זה במצווה. תלמוד תורה. אז כנראה שהרמב"ן הבין את הרמב"ם שהוא לא מנה את זה כי זה כלול במצוות תלמוד תורה, אז אפשרות שלישית. אז יש לנו שלוש אפשרויות להבין למה הרמב"ם לא מנה את זה. טוב,

[Speaker C] הוא מזכיר בשום מקום את ברכת התורה, הרמב"ם? בספר אהבה הוא מזכיר, אבל לא במניין המצוות שלו.

[הרב מיכאל אברהם] עכשיו יש מחלוקת מפורסמת האם ברכת התורה היא ברכת המצוות או ברכת הנהנין. לכאורה, עוד מעט אני אגיד את הדעות השונות, אבל רק אני קושר את זה לפרק שגמרנו עכשיו. לכאורה, כל הדיון התיאורטי שעשינו עכשיו בעצם זאת משמעותו. אם באמת אני לא מונה את ברכת התורה בגלל שהיא נבלעת במצוות תלמוד תורה, אז יש מקום לתפוס אותה יותר כברכת המצוות. אם אני לא מונה אותה בגלל שהיא נבלעת בברכת המזון, אז היא ברכת הנהנין או ברכת השבח, יש פה שבחא דמילתא. שאלה אם זו ברכת השבח או ברכת הנהנין, אבל זה משהו מהמשפחה הזאת, הודאה, שבח, נהנין וכולי. ולא ברכת המצוות, כי ברכת המזון היא בוודאי לא ברכת המצוות. ומי שבולע את ברכת התורה בתוך ברכת המזון כנראה תופס שזה לא ברכת המצוות. אז למעשה כל המחלוקת הזאת שהאחרונים מפלפלים בה והראשונים מעירים עליה, היא מתחילה כבר בתפיסות הראשונות של מוני המצוות. זאת אומרת, מי שתופס שזה ברכת המצוות ולא מונה את זה למרות שזה דאורייתא, אולי איך שהרמב"ן למד את הרמב"ם, אז כנראה שזה בגלל שהוא בולע את זה במצוות תלמוד תורה וזה ברכת המצוות, וממילא זו ברכת המצוות. והחינוך כנראה באמת שזה חלק מברכות השבח או הנהנין או הודאה ולכן הוא בעצם אומר שזה סעיף של ברכת המזון. איפה רואים את הדיון הזה? תוספות בברכות בדף י"א עמוד ב'. ותוספות מקשים למה ברכת התורה שונה משאר ברכות המצוות. קודם כל יש להם כבר הנחה ראשונית שברכת התורה היא ברכת המצוות. ותוספות שואלים כך, ואם תאמר מאי שנא מסוכה שצריך לברך על כל סעודה וסעודה לישב בסוכה, כל פעם שאנחנו סועדים צריכים לברך לישב בסוכה, וברכת התורה מברכים פעם ביום בבוקר, לא כל פעם שלומדים מברכים לפני כן ברכת התורה, מה ההבדל? אז כבר בקושיא הזאת רואים איך שהתוספות למדו, תוספות ממש שזו ברכת המצוות, נכון? אחרת יותר קשה לדמות אותה. ויש לומר דשאני תורה שאינו מייאש דעתו דכל שעה אדם מחויב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה. אז בסוכה אתה חייב רק מתי שאתה רוצה לאכול או לישון, יש שימוש של דיור שאתה צריך לעשות אותו בסוכה, אבל בתורה אתה מחויב בה כל הזמן, אתה לא מסיח את דעתך מזה אף פעם, כיוון שכך מברכים את זה רק פעם אחת ולא כל פעם שבאים ללמוד בניגוד לישיבה בסוכה. אז עוד פעם, גם בתירוץ רואים שגם בתירוץ תוספות לא אומר להבחין שזה ברכת המצוות וזה ברכה מסוג אחר, זאת אומרת הוא נשאר באופן עקבי לשיטתו שזה ברכת המצוות. הבית יוסף בסימן מ"ז באורח חיים מביא מתשובת הרשב"א. הוא שואל למה לא מברכים ברכת התורה אחריה, בעצם השאלה שראינו ב… אה כן, החינוך כמובן, הגמרא בברכות דף מ"ח עמוד

[Speaker C] ב' והלאה.

[הרב מיכאל אברהם] למה לא מברכים ברכת התורה לאחריה? עוד פעם יש פה איזושהי הנחה שמה? כנראה שהיא ברכת הנהנין. מה טעם לשאול על ברכת התורה למה לא מברכים אחריה אם היא ברכת המצוות, תמיד מברכים לפני המצווה? מה המקום לשאול את זה בכלל, נכון? לכאורה יש לו איזו הוה אמינא שזה כמו מזון, שזה ברכה כמו ברכת המזון, ברכת הנהנין. אז ככה הוא נשאל הרשב"א. ועל כך הרשב"א אומר שיש לא מברכים על מצוות אחריהן. וזה גופא מה שהחינוך לא עונה. מה זאת אומרת? זו ברכת המצוות ועל מצוות לא מברכים אחריהם, על מזון כן. השואל חשב כמו החינוך, הרשב"א עונה לו כמו הרמב"ן. הבית יוסף אומר שזה מפני שאין לך שעה שאינו חייב בתורה, לכן לא יכול לברך אחריה. מתי זה אחריה? אתה כל הזמן חייב. אין דבר כזה פה אחריה. באכילה מתי שגמרת לאכול אתה אחריה, אבל בברכת התורה אין לך בכלל אחריה. אבל יש לפניה. אז זהו, עכשיו עולה השאלה, אבל מה עם לפניה בבוקר? אז הוא אומר אין ברירה, כנראה היו צריכים מתישהו לקבוע את העניין הזה וקבעו את זה בבוקר.

[Speaker C] אבל גם כשאתה הולך לישון, כשאתה הולך

[Speaker B] לישון

[הרב מיכאל אברהם] אתה לא לומד, אתה לא באותו רגע מחויב. אז יש לך פה הבדל שזה שאתה לא

[Speaker C] לומד אז זה כבר אחריה.

[הרב מיכאל אברהם] הרב מרגליות מקשה על זה בשו"ת מן השמיים, עוד מעט הבאתי את זה בהמשך בהערות שלו למטה, אז הוא מקשה על זה, שהאור זרוע כותב שאם יש מצוות שאין להן הפסק בזמן ואיזשהו זמן שפטורים עליהם אז לא מברכים עליהם. כמו צדקה הוא אומר שמה, מה זה דוגמה נוספת, ביקור חולים, שיש מצווה שאין איזה זמן שבו אתה פטור אלא היא נמשכת כל הזמן, אז לא מברכים עליה.

[Speaker C] מה עם ארבעת המינים? מה, הלילות? נו, בסדר, אז מברכים.

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם, אם יש מצווה שאין לך זמן שבו אתה פטור מהמצווה הזאת אז לא מברכים.

[Speaker C] אז אתה לא מברך. אז קשיא על לימוד תורה.

[הרב מיכאל אברהם] זה בעצם מקביל להגיד אין לפני ואין אחרי, אין מתי לברך, אתה כל הזמן חייב, נכון? אז כך הוא שואל, גם הוא מביא זה מגן אברהם תמה על זה, אז הוא אומר אם כך גם לפני לא היה צריך לברך לפי אותו רעיון שהבית יוסף כותב, לא היה צריך לברך גם לפני. מה התשובה? שבלימוד תורה אנחנו מכירים יש פרק אחד בבוקר פרק אחד בערב. יש לזה משמעות. בלימוד תורה יש משמעות ליום, יש פרק אחד בבוקר פרק אחד בערב. לא

[Speaker C] לא,

[הרב מיכאל אברהם] זה משהו אחר עונה על זה, עוד רגע נראה, יש קריאת שמע בוקר וערב, אני אגיע לזה. אבל כרגע ההנחה שחייבים כל הזמן זה מחלוקת ראשונים וכרגע אנחנו מניחים את זה. איך סובר הבית יוסף? זה ברכת הנהנין או ברכת המצוות? אני מזכיר לכם עוד פעם מה היה שם.

[Speaker C] שאלו שם, והשאלה היא לפי ברכת הנהנין.

[הרב מיכאל אברהם] הרשב"א שהוא מובא שמה עונה לו מה פתאום זה ברכת המצוות. הבית יוסף מביא תירוץ אלטרנטיבי לרשב"א, הוא לא מקבל את התירוץ של הרשב"א. אז התירוץ השני של הבית יוסף איך הוא הולך? כמו השאלה, שזו ברכת הנהנין. הוא מסרב לעשות את החילוק שעשה הרשב"א. זאת אומרת הוא נשאר עם הראש של השאלה שזו ברכת הנהנין. מה אתה רוצה מהאור זרוע? הוא שואל מהאור זרוע, האור זרוע מורה ברכת המצווה, כשיש לך זמן שאתה אין לך זמן שאתה פטור לא מברכים. אבל זה חובה לברך ברכת הנהנין ולא ברכת המצווה. הרי ברכת הנהנין מתי צריך לברך? רק מה, אם אין לך מתי זה מוגדר להיות לפניה או אחריה, אז אתה קובע מתישהו זמן ואתה מברך על זה. אבל זה לא דומה לברכת המצווה.

[Speaker B] אבל לפי זה חזרה השאלה למה אני לא מברך כל פעם שאני מתחיל?

[הרב מיכאל אברהם] כביכול אומר הבית יוסף, הבית יוסף אומר בגלל שרגע, לא, השאלה למה לא מברכים עליה כל פעם היא לא שאלה בכלל, כי זה דמיון מסוים שזו ברכת המצווה והבית יוסף אומר שזה ברכת הנהנין.

[Speaker B] אבל בברכת הנהנין כל פעם שאנחנו נהנים. אבל בברכת הנהנין.

[הרב מיכאל אברהם] אבל אם אני כל הזמן באותה הנאה? לא כל הזמן. החיוב הוא ההנאה. תכף אני עוד אגיע. ההנאה היא לא הלימוד, ההנאה היא החיוב בלימוד. זה עוד עוד מעט, ההנאה שעליה מברכים, זה מה שמישהו נהנה זה עניין אחר, ההנאה שעליה מברכים זאת ההנאה הזאת. מה בעצם באמת הנקודה? הרי שיש באמת הבדל בין ברכת המצוות לבין ברכת הנהנין. זה עניין לשיעור אחר, אבל בברכת המצוות יש כמה רמזים לזה, שברכת המצוות זה לא איזשהו סוג של הודאה וגם לא סוג של שבח, אלא ברכת המצוות זה איזשהו סוג של התכווננות לקראת ביצוע המצווה. יש כאלה שקושרים את זה אפילו לדין מצוות צריכות כוונה, את החובה לברך ברכת המצווה. כיוון שמצוות צריכות כוונה, איך אני משיג את הכוונה? אני מברך על קיום המצווה, עכשיו אני מכוון אל המצווה, עכשיו אני יכול לבצע אותה. אז כאן ברור שצריך לברך לפניה, מה שייך לברך אחריה? לכן אומר הרשב"א ברכת המצווה יש לברך רק לפניה. אבל ברכת הנהנין זה להגיד תודה לקדוש ברוך הוא על משהו. להגיד תודה אפשר תמיד. אז נכון שבברכת המזון מברכים אחריה. אם אין זמן פטור אפשר גם לפניה. כל דבר לגופו, תלוי אבל להגיד תודה אין מגבלה. אם כל הרעיון של הברכה זה מכוונות לקיום המצווה מה שייך לברך אחריה? לא שייך בכלל. טוב, אז אני לא בטוח שזה לגמרי מוסכם הרעיון הזה של ברכת המצוות אבל זה ודאי. אבל אם זו ברכת הנהנין היה צריך להיות גם פעם בשנה, אתה תחליט או לפניה או אחריה. נכון, אבל התורה קבעה. ובעצם מה זה משנה אם זה נהנין? אפשר גם לפניה מאותו רעיון בדיוק.

[Speaker C] או שיש ברכת הנהנין שכן התורה אומרת שנברך על זה לפניה?

[הרב מיכאל אברהם] אין בכלל ברכת הנהנין מהתורה חוץ מברכת המזון.

[Speaker C] רק

[הרב מיכאל אברהם] ברכת הנהנין שלפניה זה דרבנן לכאורה. אפשר להראות שזה לא בדיוק דרבנן

[Speaker C] רוצים, אולי רבנן חייבו אותה.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, דרבנן יכול להיות שזה גופא הרעיון שלהם, שלמהנין אפשר לברך תמיד, למה לא? רצית לברך גם לפני. הנה, החינוך אומר שעל הנאה גופנית אתה מברך רק אחרי אחרי שטעמת אותה, אבל רבנן חייבו אותנו לברך גם לפני. כי כנראה אפשר להודות על דבר גם בלי שטעמת אותו גופנית. הפרי מגדים בפתיחה להלכות ברכות, הוא מביא את הירושלמי בברכות, שאומר שברכת התורה היא דאורייתא, ולא רק זה, גם ברכות המצוות הם דאורייתא. יש היקש התורה והמצווה כתוב. התורה והמצווה זה היקש בין ברכות המצוות לבין ברכת התורה, וכיוון שכך אז שניהם דאורייתא. מעבר לשאלה אם זה דאורייתא או לא הפרי מגדים אומר זה אסמכתא, שלא מצאנו בשום מקום שברכת המצווה היא דאורייתא. יש על זה איזשהו ויכוח, המנחת חינוך טוען שכן, הם כן דאורייתא, הנוסח הטופס הוא דרבנן, אבל עצם החובה לברך על מצוות היא דאורייתא וזה מאוד מסתדר עם מה שאמרתי קודם, שבעצם זה מדין מצוות צריכות כוונה, ומצוות צריכות כוונה זה דין דאורייתא ולא דין דרבנן. אז לא צריך בדיוק בשם ומלכות ובטופס שקבעו חכמים, אבל צריך לעשות משהו מעין זה מדאורייתא. הטופס זה כבר חכמים קבעו. כך אומר המנחת חינוך. הפרי מגדים אומר זה אסמכתא לא מצאנו בכלל דרבנן. אבל עדיין הפרי מגדים מה הוא אומר? הוא אומר בפירוש זה ברכת המצוות, זה די ברור. אז נמצא ברכת המצוות מדרבנן זה עוד יותר קל. אם זה מדרבנן אז בכלל ברור שזה ברכת המצוות. אז זה ממש כמו כל ברכות המצוות האחרות, רק מצאו לזה איזה רמז באסמכתא בפסוק בפרשה שלנו. טוב, אז למעשה השורש של המחלוקת הזאת האם זה ברכת המצוות או ברכת הנהנין, כמו שאמרתי קודם, נעוץ בעצם בתפיסות של מונה המצוות. מונה המצוות השאלה אם זה בלוע בברכת המזון או שזה בלוע בתלמוד תורה. אבל הדברים האלה לא כל כך פשוטים. אף אחד מהכיוונים האלה לא יוצא חלק. למה? האפשרות שבולעת את זה בברכת המזון אומרת שזה ברכת הנהנין. מה פתאום ברכת הנהנין? מצוות לאו ליהנות ניתנו. איפה מצאנו, איך מצאנו דבר כזה שמברכים ברכת הנהנין על מצווה? איזה מין דבר זה? איך שייך לתפוס את זה בכלל כברכת הנהנין כמו ברכת המזון? דבר דבר מאוד מאוד מוזר. ברכת הנהנין זה בדרך כלל הנאות גופניות, מה שהקדוש ברוך הוא נותן לנו להנאה אנחנו מברכים על זה. אבל איך מצאנו שמברכים ברכת הנהנין על מצווה? דבר משונה. מצוות לאו ליהנות ניתנו. אני לא יודע אם זה ממש קושיה, זאת שאלה אבל מה שייך להגיד דבר כזה. זה מהכיוון של ברכת הנהנין כמו שזה ברכת המזון. ולמה הכיוון של ברכת המצוות זה דבר בעייתי? למה? בגלל שברכת א', ברכת המצוות פה היא דאורייתא ולא דרבנן. בירושלמי עשו לה היקש, אבל הירושלמי עדיין יש פה איזה חריגה. אבל מעבר לחריגה הזאת, הרי מאיפה זה יצא כל העניין? מזה שרצינו לכלול את מצוות ברכת התורה בתוך מצוות תלמוד תורה. איך שהרמב"ם לומד לפי הרמב"ן, נכון? אם זה היה ברכת המצוות, מה שייך לכלול את זה במצווה של תלמוד תורה? יש מצווה לברך על מצוות תלמוד תורה. למה למה זה חלק ממצוות תלמוד תורה? מה כשאני אומר ברכת התורה אז אני לומד תורה?

[Speaker B] כך הרמב"ן, מה שאתה אומר זה מה שהרמב"ן אומר.

[הרב מיכאל אברהם] מה שהרמב"ן טוען נגד, בסדר. אוקיי, אז יכול להיות, אבל הוא לא מפרט אז אני לא יודע. אין הכי נמי. אז עכשיו השאלה מה עונה על זה אם באמת הרמב"ם למד כך, מה עונה על זה הרמב"ם? זאת אומרת למה באמת איך אפשר לכלול את ברכת התורה בתוך מצוות לימוד תורה אם באמת תופסים אותה כברכת המצוות? ברכת המצוות יכולה להיות דבר חיצוני. יש מצוות תלמוד תורה ויש חובה לברך.

[Speaker C] אבל אם כמו שהצעתם שזה לשם ייחוד, להתרכז במצווה. מה?

[הרב מיכאל אברהם] אם כמו שציינתם שזה דין דרבנן של ברכת המצווה.

[Speaker C] יכול להיות שגם

[הרב מיכאל אברהם] בדאורייתא, זאת אומרת בוא נראה, במדרש שם זה הכיוון פחות או יותר של המצוות לברכות דרבנן. ובאמת הדוגמאות שהרמב"ן הביא, שהרמב"ן שולל את העניין הזה, מה הרמב"ן אומר? הרי זה בעצם כמו וידוי ביכורים. וכמו סיפור יציאת מצרים. וכמו ששם אנחנו מונים כל אחד בנפרד, לכן גם פה צריך למנות כל אחד בנפרד. זאת אומרת הוא תופס את זה כמשהו שדומה לוידוי ביכורים ולסיפור יציאת מצרים. אז באיזה מובן זה ברכת המצוות? זאת אומרת, מה…

[Speaker B] אבל אולי זה לא ברכת המצוות, זה חלק מהמצווה. אם אני לא מברך, אז אני לא מקיים מצווה של תלמוד תורה, כי אני אולי לא לומד.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, זה דומה מאוד למה שנאמר פה קודם, אני חושב שזה הכיוון שאני הולך אליו. לתפוס את זה כברכת המצוות כפשוטה וברכת הנהנין כפשוטה, שניהם זה בעייתי. זאת אומרת יש פה איזשהו יצור כלאיים שלא בדיוק נכנס לאף אחת משתי הקטגוריות הללו. לפי השאגת אריה, שאומר שהמצווה הזאת היא מצווה דרבנן. למה הוא לומד שהיא מצווה דרבנן? על פניו, כנראה כי הוא לא מוכן לבלוע אותה לא בברכת המזון ולא בברכת התורה, נכון? כי אחרת מה הכרח לומר שזה דרבנן? זה דאורייתא ומה שהרמב"ם לא מונה זה בגלל שזה בלוע או פה או שם. אלא מאי, הוא כנראה תופס את זה גם כן כאיזה יצור שלישי. אם זה בלוע הרמב"ם לא צריך לציין? לא לא. הוא מביא את זה בתור לפעמים דוגמאות בתוך שורשים, לא זכור לי שהוא הביא את הדוגמה הזאת בברכת התורה. פשוט הוא לא הביא. אבל אין לו באופן סיסטמטי בתוך מניין המצוות הוא לא מזכיר את זה.

[Speaker B] למה מפריע לשאגת אריה למנות אותה?

[הרב מיכאל אברהם] הוא נסמך על הרמב"ם.

[Speaker B] מה? למה מפריע לו?

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, זה נמצא. לא, השאגת אריה לא מפריע לו. הוא אומר הרמב"ם לא מונה אותה. זה נתון, קודם כל. עכשיו הוא עובד כפרשן לא כפוסק. הוא אומר עכשיו אני רוצה להבין למה הרמב"ם לא מונה אותה. יש לי שלוש אפשרויות כמו שאמרנו קודם. או לבלוע את זה בברכת המזון, או לבלוע את זה בתלמוד תורה. את שתי האפשרויות הללו הוא דוחה על הסף למרות ששתיהן מופיעות בראשונים על הרמב"ם, גם בב"ח וגם בחינוך. והוא בכלל לא מונה אותם. זאת אומרת זה ודאי דרבנן לפי הרמבם, בזה הוא לא מתלבט. זאת אומרת זה ברור. כל ההתלבטות שלו זה איך זה מסתדר עם הגמרא, שבגמרא כתוב שזה דאורייתא. עוד יותר חזק. יש לך אפילו ראיה מהגמרא שזה דאורייתא ויש לך שתי אופציות לסדר את הרמב"ם עם הגמרא ואתה עדיין לא בוחר. למה? כי הוא מסרב לקבל את זה הן כברכת המצוות והן כברכת הנהנין. הוא אומר זה לא זה ולא זה, זה משהו אחר. אולי ביניים, אולי בכלל אחר, אני לא יודע. אבל זה לא אף אחד משניהם. ולכן גם אלו שאומרים שזה דרבנן יש להם איזושהי אמירה על מה האופי של הברכה הזאת.

[Speaker C] מה האופי שלה? מה?

[הרב מיכאל אברהם] נגיע לזה לאט לאט. דרך פילם קקאו.

[Speaker C] מה השאגת אריה עושה עם הגמרא?

[הרב מיכאל אברהם] אז הוא מנסה להוכיח שמה שזה מפולפל כדרכו של השאגת אריה, צריך לראות שמה. הוא מנסה להוכיח מתוך הגמרא שהגמרא חזרה בה בסוף והוא נשאר בצריך עיון על הרמב"ם. נשאר בצריך עיון על הרמב"ם ועדיין, ועדיין הוא לא בוחר בפתרונות של החינוך או הרמב"ן. זאת אומרת זה מאוד חזק הדיוק הזה כי הוא במצוקה והוא לא עושה את זה. עכשיו בתשובות מן השמים, תסתכלו בדף הבא שמה. מי שלא מכיר זה רבי יעקב ממרויש, תוספות… אחד מבעלי התוספות ששאל כל מיני שאלות בחלום וענו לו מן השמים. קצת מזכיר דברים דלפיים או דלפיות משום מה… לא אבל רגע, אבל לא מסתמכים

[Speaker B] על

[הרב מיכאל אברהם] טענה כזאת.

[Speaker C] גם המגיד מישרים.

[הרב מיכאל אברהם] המגיד מישרים כן. בלועות שם גם הלכות אבל שמה זה… גם שם יש בעיות.

[Speaker C] אבל הדברים מתקבלים לפי התוכן שלהם, לא משנה מאיפה מילה… לא משנה לנו מי לחש לו באוזן.

[הרב מיכאל אברהם] כן, הוא שאל את זה, הוא לא גילה את זה מדעתו. הוא שאל שאלות למעלה ואמרו לו כך וכך, או שהוכיחו לו. זה מה שאומרים על תשבי יתרץ קושיות ובעיות, כן? היה לו בשמים אבל המהות ההלכתית היא כזאת. אליהו הנביא יבוא בתור חכם לא בתור נביא. הוא יראה לי שזה הפתרון ויסביר לי למה זה הפתרון. אבל כאן זה לא עבד כך, כאן זה עבד כמו אורקל דלפי. ובאמת ראובן מרגליות שם בהקדמה מאריך בדברים האלה וכדאי לקרוא את זה שמה. בכל מקרה לענייננו אומר כך: ועוד שאלתי על ברכת התורה אם צריך לברך בכל פעם ופעם שישב ללמוד כמו שנאמר בציצית שמברך כל זמן שמתעטף או אם אינו צריך לברך אלא ברכות שמברך בשחרית פוטר בהן כל היום. והשיבו: כבוד אלקים הסתר דבר. זה מין איזה אמירה סתומה כזאת ממש מזכיר את מה שאמרתי קודם. ונסתפקתי בזה. פה נגמר העניין אורקל דלפי כי הוא מסתפק בתשובה הזאת ושניתי לשאול כבראשונה. לא הבנתי, אני מבקש תענו לי בבקשה תשובה יותר ברורה. אני לא מוכן לקבל כל מיני דברים עמומים כאלה. והשיבו… פה הדיבור כמו בני אדם. אינו דומה ברכת התורה לברכת שאר המצוות. כי שימו לב, אינו דומה. מה זאת אומרת אינו דומה? שזה ברכת המצוות רק יש הבדל או שזה בכלל לא ברכת המצוות? כן. כי בעבור שהגיית התורה חיי האדם כל היום, שזה כל הזמן כמו שהבית יוסף אמר, תקנו עליה שלוש ברכות. אגב, שלושת הברכות, המנחת חינוך עושה את חלק מברכת התורה, רבנו תם למשל אומר שיש רק שתיים: לעסוק בדברי תורה, והערב נא זה הסיום של לעסוק בדברי תורה, החתימה של לעסוק בדברי תורה, ברכה ארוכה כזאת. בכל אופן הרמב"ם אומר שיש שלוש ברכות: לעסוק, והערב נא, ואשר בחר בנו. וברכת לעסוק היא במקום ברכת המצוות. והערב היא שמתפללים לפני המקום שנזכה ללמוד וללמד, ואשר בחר בנו ברכת הודאה שחייבים ישראל להודות להשם אשר בחר בנו מכל אומה ולשון ונתן להם את התורה. זאת אומרת הדברים די ברורים, יש שלוש ברכות והוא פותר את הבעיה בצורה מאוד אלגנטית: כל התשובות נכונות. כל התשובות נכונות, כל ברכה היא משהו אחר. הברכה הראשונה היא ברכת המצוות, הברכה השנייה היא איזה שהיא תפילה, והברכה השלישית היא ברכת הודאה. כמו שתיקנו, ועוד תיקנו שתי ברכות שלפני קריאת שמע שחרית וערבית, שעיקרן על הגיית התורה כפי שהגמרא אומרת שאהבה רבה זה כמו ברכת התורה. אבל ברכת שאר המצוות מטבע קצר, מברכים עליהם כל זמן שמפסיקים ביניהם. טוב, אז זה מספיק לענייננו. מה ההגדרה שלו בעצם? אז הוא בעצם אומר שיש שלוש ברכות וכל אחת מהן מתאימה בעצם לאחד הדפוסים שאמרנו קודם. יש מקום קצת להתלבט, דומה לברכת המצוות, אני לא יודע עד כמה זה ממש ברכת המצוות. מה שתקנו, הלשון תיקנו היא גם קצת בעייתית. דאורייתא או שתיקנו? לא בטוח שדרבנן, לא ברור לי הלשון הזאת היא קצת בעייתית. תיקנו זה תמיד דרבנן, לא? מה? כן, ככה זה בדרך כלל, אבל אני חושב שפה יכול להיות שמתוך ההקשר היה בו משהו דאורייתא, הכוונה מהשמיים תיקנו. לא בטוח, אני לא בטוח בזה. למה?

[Speaker B] אבל מצוות ציצית היא מדאורייתא, אבל חכמים תיקנו לה את הברכה. בסדר, אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] אבל אז באמת יוצא שהדאורייתא הוא באמת משהו מעורבב, זאת אומרת אתה צודק. הדאורייתא הוא משהו מעורבב, וחכמים פירטו את זה באופן כזה שהם קבעו לזה שלושה דפוסים שכל אחד מכסה אספקט אחד.

[Speaker C] אבל אם הוא מדבר על השמיים, אז למה תיקנו? מה, השמיים… השמיים הסבירו לו מה חכמים תיקנו.

[הרב מיכאל אברהם] השמיים הסבירו לו מה חכמים תיקנו,

[Speaker C] והוא הרי למד לפניהם, אנחנו מדברים על חז"ל. בסדר, אז הוא הסתכל בזה, והוא הסתכל ולא הבין, ולכן הוא שאל.

[הרב מיכאל אברהם] וכשהוא שאל היה לו שאלה שמה, תפילין של רש"י ורבנו תם. מה ששם הוא גם כן הסבירו לו מה רש"י ומה רבנו תם ומי צודק. אומרים לו שזה לא חז"ל, זה ראשונים. הסבירו לו מי צודק, הסבירו לו שאף אחד לא צודק כי לא משגיחים בבת קול. טוב, אז בעצם פה יכול להיות באמת איזה שהוא ערבוב של אספקטים שכל אחד מתלבש על אחת משלושת הברכות. אני אביא עכשיו כמה אחרונים רק כדי להראות שבאמת יש פה משהו שהוא לא לגמרי ברכת הנהנין ולא לגמרי ברכת המצוות, אלא איזה שהוא משהו באמצע, ואז אני אנסה בשעה לדבר על המשמעות העיקרית. המנחת חינוך מביא מה שהשולחן ערוך כותב שנשים חייבות בברכת התורה. השאלה שכמה אחרונים שואלים זה למה נשים חייבות? הן לא חייבות במצוות תלמוד תורה. הן לא חייבות במצוות תלמוד תורה, למה הן חייבות בברכת התורה? ההנחה של השאלה עוד פעם, שזה ברכת המצוות. נכון? שזה תלוי בזה? כן, אם זה ברכת המצוות, השאלה אם זה כלול או לא. אם זה ברכת המצוות, אז מי שלא היה חייב במצווה מה שייך שיברך? מצד שני היא גופא, אם נשים חייבות לברך אז כנראה שזה לא ברכת המצוות, כי הרי הן לא חייבות בברכה. אה, נשים חייבות ללמוד את מה שנוגע אליהם, כמו שכתבו כבר על הנקודה הזאת. אמרו שהן חייבות לברך ברכת התורה בגלל שהן חייבות ללמוד את ההלכות שנוגעות אליהם, אבל זה לא מצוות תלמוד תורה כמובן, רק הכשר מצווה. הכשר מצווה שלדעת מה לעשות. מצוות תלמוד תורה זה כשהלימוד הוא המטרה. אגב, כל דבר שהוא הכשר מצווה בכלל לא מברכים עליו, אבל אפילו התירוץ הזה לא אומר שזה ברכת המצוות, כי ברכת המצוות לא מברכים אף פעם על הכשר מצווה, גמרא במנחות. בכל אופן ככה האחרונים שואלים. המנחת חינוך אומר איזה שהוא נוסח שאחר כך הרב מבריסק, לא מכיר אותו, אבל הוא אומר בעצם אותו עניין בחידושי… חידושים על הרמב"ם, והוא בעצם אומר שברכת ה… ונשים לא מופקעות מללמוד תורה, הן לא מחויבות במצוות תלמוד תורה, אבל כשהן לומדות תורה זה נקרא תלמוד תורה, יש להן קיום, למרות שאין להן את החיוב. וזה חוזר אצל הבריסקער רב בכמה מקומות. יש קטן, קטן שהגדיל בין שני פסחים, וכמה מצוות חייב על זה. הוא מונה בכמה מקומות שיש לאנשים קיום למרות שהם לא מחויבים במצווה. אז גם כאן הוא בעצם אומר שנשים שלומדות זו פעולה של תלמוד תורה, ופעולה של תלמוד תורה עליה צריך לברך ברכת התורה. והוא מביא את הפסוק שכתוב "כי שם השם אקרא הבו גודל לאלוהינו". מתי שאני עוסק בתורה צריך להביא גודל לאלוהינו. זו לא ברכת המצוות באותו מובן שאנחנו מברכים על מצוות אחרות, אלא זו ברכה על עצם הפעולה של לימוד תורה. יש כאלו שלומדים מכאן שנשים שלמדו תורה בלי לברך עברו איסור. הן בכלל לא חייבות במצוות תלמוד תורה. אבל אם הן למדו תורה בלי לברך ברכת התורה קודם, עברו איסור, כיוון שללמוד תורה צריך לעשות כשקודם כל בירכתי ברכת התורה. אבל זה לא ברכת המצוות, כי אם אני עושה מצווה בלי לברך לא עברתי איסור. מה?

[Speaker B] זה לא ברכת המצוות, כי אם אני עושה מצווה בלי לברך לא עברתי איסור.

[הרב מיכאל אברהם] לא, ברור שלא, זה לא ברכת המצוות, זה הרב מבריסק אומר כל הזמן, כי הרי זה לא על מצווה בכלל. זו בדיוק הנקודה, הרי למה נשים בכלל חייבות? הן לא חייבות בכלל במצוות תלמוד תורה. אלא זו ברכה שהיא בעצם פותחת את הפעולה של לימוד תורה. עכשיו אנחנו מאוד מבינים למה זה מובלע בברכת התורה, כי זה לא באמת ברכת המצוות במובן הרגיל, אלא זו פעולה שפותחת את הפעולה של לימוד התורה. כך לומדים תורה, זה הדפוס שאנחנו צריכים ללמוד תורה, אם אנחנו לא לומדים כך, אז אנחנו ביטלנו את זה.

[Speaker B] ברכת הנאה? ברכת הנהנין? זה לכם את החפצא.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, זה בעצם מין ברכת ביניים כזאת, אתה יכול בהחלט להגיד אולי שבח, אולי הנאה, מין משהו הודאה, מין משהו כזה שאתה מודה לקדוש ברוך הוא, הבו גודל לאלוהינו. צריך להביא גודל לאלוהינו, איך שלא תסביר את זה, הנאה, שבח, הודאה, משהו כזה. אבל זה כמו ברכת המצוות אבל זה לא על המצווה אלא על עצם הפעולה. אז זה מין מושג ביניים בין ברכת המצוות לבין ברכת הנהנין.

[Speaker C] ויש פה עוד כמה ברכות של לימוד… ברכות ברכות? ברכות ברכות?

[הרב מיכאל אברהם] טוב, יש לזה כל מיני הרבה נפקא מינות לעניין הזה שזה לא ברכת המצוות. עכשיו, התלמיד של רש"י מופיע בחידושי הרשב"א בברכות דף י"א, התלמיד של רש"י בשם רבי שמעיה, מתאר שרש"י כשהוא היה קם לעסוק בתורה בבוקר הוא היה מברך ברכת התורה. כשהוא היה מגיע לבית הכנסת הוא היה מברך עוד פעם ברכת התורה. שאלו אותו למה? אז הוא אומר שזה לא ברכה לבטלה, כמו שמי שעולה לתורה מברך הרי על התורה למרות שהוא בירך ברכת התורה בבוקר. אז הרשב"א עצמו כבר מעיר שזה נראה כנראה שזה… או בעל התוספות בעצם הרי"ד מעיר על זה, שנראה כנראה שרש"י תפס שזה לא שיש פה איזשהו הפסק, אחרת היה לו תירוץ פשוט, היה פה איזשהו הפסק ולכן הוא מברך עוד פעם. לא, אין הפסק ובכל זאת זה לא ברכה לבטלה. למה? אז העמק ברכה, יש לו בסימן א', העמק ברכה מסביר גם כן את היסוד הזה של הרב מבריסק, עם כל מיני השלכות, ובעצם הוא אומר שהפסקם שייכים לגבי החיובים. אני חייב עכשיו, עשיתי את זה, הפסקתי, חזרתי חזרה לחיוב שלי, היה הפסק אני צריך לברך עוד פעם. אבל אם הברכה היא על פעולת לימוד התורה, אז כל פעם שאני עוסק בפעולה של לימוד תורה אני יכול לברך וזה לא ברכה לבטלה. תשימו לב, זה קצת הפוך לבית יוסף שראינו. זאת אומרת, בעצם הטענה היא שנכון, דווקא להיפך, יותר מאשר סוכה אפילו. כל פעם שאני עוסק בלימוד תורה אני יכול לברך וזה לא יהיה ברכה לבטלה למרות שלא היה פה הפסק. בסוכה הרי צריך איזשהו הפסק כדי לברך עוד פעם.

[Speaker B] הכיוון הפוך, אז מה פוטר אותך מלברך עוד פעם? מה? למה אני לא צריך לברך, למה אם אני רוצה…

[הרב מיכאל אברהם] זו שאלה גדולה, רש"י אומר זה לא ברכה לבטלה, אבל אני לא יודע אם הוא אומר לך באמת שכל פעם אתה צריך עוד פעם לברך. אולי, אני לא יודע.

[Speaker B] זה לא ברכה לבטלה,

[הרב מיכאל אברהם] זה לא אומר שצריך לברך?

[Speaker C] לא

[הרב מיכאל אברהם] ראיתי את הרש"י הזה מבפנים, רק את התיאור של מה שרש"י אמר.

[Speaker C] אבל אם אתה עושה הפסק אז אין בעיה. אבל אז אולי תצטרך עוד פעם לברך מי שלומד דף אחרי דף…

[הרב מיכאל אברהם] לא, אם אתה לומד רצוף אני מניח שזה לא… ודאי שלא. אם הפסקת לרגע זה לא נקרא הפסק מבחינת דיני ברכות, ועדיין אתה צריך לברך עוד פעם כשאתה עוסק פתאום בלימוד אחר, אתה הולך לקרוא בתורה בבית כנסת.

[Speaker B] פה הוא דיבר על הפסק כזה שהוא בירך בבית ואחר כך הלך לבית המדרש,

[הרב מיכאל אברהם] היה לו הפסק של הדרך. כן, אבל זה לא הפסק בדיני ברכות מבחינתו כנראה, למה זה כבר קשור אולי למה שנדבר עוד מעט,

[Speaker C] למה למה שיעשה את זה פעם ביום? אם הוא הלך הביתה וחזר בחזרה לבית המדרש עוד פעם הוא בירך? לא, לא יודע, אני משער.

[הרב מיכאל אברהם] אני יודע שפעמיים הוא עשה את זה. לא יודע כמה פעמים יותר מזה, אני לא יודע. נראה לי משם שזה עיקרון כללי, שזה לא הפסק. ככה ב'עמק ברכה' שם. טוב, לענייננו, אני רוצה שנסכם כי אנחנו קרבים לסיום. מה שאנחנו רואים כאן למעשה שיש פה הרבה דעות מהאחרונים, כמה וכמה אחרונים מדברים על זה וכולם באותו סגנון. ה'אבן האזל' יש לו במכתב ל'דבר אברהם' בסימן ט"ז, אומר אותו דבר כמו ה'גליא מסכת' והמקורות האחרים. ה'עמק ברכה', הרב מבריסק, אבא שלו ר' חיים, כולם אומרים אותו דבר, שזאת ברכה על הפעולה של לימוד תורה, לא ברכת המצוות, אולי אפילו ברכת ההודיה על זה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה. מה זה בעצם אומר? זה בעצם אומר שבתורה, בלימוד תורה, יש איזה שהוא מימד מעבר למימד של מצווה. למה דווקא בלימוד תורה הגדירו ברכה מהטיפוס הזה? ברכה שהיא על פעולת הלימוד ולא על מצוות הלימוד? כי כנראה במצוות תלמוד תורה ישנם שני רבדים. יש את המצווה הרגילה, שזאת מצווה. מעבר לזה יש עניין בעצם לימוד התורה גם אם זה לא היה מצווה. בניגוד למצוות אחרות שאולי אותם אם לא היינו מצווים לא היינו עושים, וגם לא היה עניין אולי לעשות, אבל בתלמוד תורה יש איזה שהוא עניין מיוחד מעבר למה שאנחנו מצווים. אני אראה לכם, תראו בגמרא במנחות, אמרתי את הוורט הזה בשיחה שנתתי פה בבית הכנסת פעם. הגמרא במנחות אומרת ככה, גמרא מעניינת שממנה אולי רואים את זה בצורה יפה. תניא רבי יוסי אומר, טוב זה חצי ציטוט מהמשנה. אמר רבי אמי, מדבריו של רבי יוסי נלמוד, אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, קיים מצוות 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך'. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי, אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, קיים 'לא ימוש'. ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ. ורבא אמר, מצווה לאומרו בפני עמי הארץ. אז בפשטות אפשר להסביר אסור ומצווה, אסור בגלל שהם יסתפקו בקריאת שמע בוקר וערב. מצווה זה כדי לנחם אותם אם בכל זאת היום היו קריאת שמע בוקר וערב אז תדעו שגם יצאתם ידי חובה, בסך הכל זה מספיק, קיימתם 'לא ימוש'. יכול להיות שיש פה משהו מעבר לזה. מצווה לאומרו בפני עמי הארץ, כי המחלוקת פה היא בשאלה האם באמת כשאני אומר דבר כזה על תלמוד תורה שקריאת שמע בוקר וערב יוצאים ידי חובה, זאת אמירה שמפחיתה מערכו של תלמוד תורה או מעלה את ערכו של תלמוד תורה? זאת אמירה שממריצה את האנשים ללמוד או להיפך, מונעת מהם ללמוד? אפשר לתפוס את זה כמשהו של להיפך, לא ממריץ, בסדר מספיק קריאת שמע בוקר וערב, לא נצטרך ללמוד. אפשר להגיד לא, למה באמת לא הצטווינו מעבר לקריאת שמע בוקר וערב? בגלל שהקדוש ברוך הוא מצפה שנעשה את זה בלי שנהיה מצווים. זאת מצווה כל כך יסודית, יש שני סוגים בכלל, זה כלל גדול בהרבה מקומות, יש שני סוגים של עניינים דאורייתא, של דברים שהתורה מצפה שנעשה למרות שאנחנו לא מצווים. סוג אחד זה הדברים הפחות חשובים, הם לא מספיק חשובים כדי לקבוע עליהם מצווה. אז אומרים לך 'תשמע יש עניין, מי שיעשה את זה יבורך, לא חייבים'. סוג אחר הוא בדיוק הפוך. זה כל כך יסודי שהתורה לא רצתה לצוות עלינו כדי שנעשה את זה כמי שמצווה ועושה. כיוון שבדברים האלה גדול מי שאינו מצווה ועושה, כמו שהסברא הפשוטה אומרת תמיד שגדול מי שאינו מצווה ועושה. אז יש דברים שבהם עדיין גדול מי שאינו מצווה ועושה והתורה בכוונה לא רוצה לצוות עלינו. בגלל שדברים שאנחנו לבד אמורים להבין שהם כל כך יסודיים שאותם עושים לא בגלל שהצטווינו. אותם עושים בגלל שזה ברור, בלי זה כי הם חיינו ואורך ימינו, בלי זה אין יהודי, לא יכול להיות עובד השם בלי זה. לא שייך לצוות על זה. אם יצוו על זה אז זה יפריע. כי אם יצוו על זה אז בסופו של דבר גורמים לי לעשות את זה בעצם כמצווה ועושה, מנטרלים את המימד ההתנדבותי, הוולונטרי בעניין הזה. דוגמה היא קריאת שמע… יש הרבה דברים. טוב, לימוד תורה הוא דוגמה בולטת, אבל יש מצוות תשובה לדוגמה.

[Speaker C] לימוד תורה, או קריאת שמע…

[הרב מיכאל אברהם] לא, רק קריאת שמע בוקר וערב. אז איך מסביר מה זה ביטול תורה? ביטול תורה זה עוון גדול, עומד בראש כולם, שלא למדתי איזה כמה דקות שיכולתי ללמוד. למה? קריאת שמע בוקר וערב עשיתי, קיימתי 'לא ימוש', מה הבעיה? איפה יצא עניין של ביטול תורה? ביטול תורה נוגע לא למצוות תלמוד תורה. ביטול תורה זה לא ביטול מצוות תלמוד תורה. ביטול תורה זה ביטול לימוד תורה, החפצא של לימוד תורה, לא המצווה של לימוד תורה. זה מה שאמרנו קודם, אז מברכים בה, ברכת התורה, מברכים על החפצא של לימוד תורה, לא על מצוות תלמוד תורה. יש עוד עניין בתלמוד תורה, הלימוד עצמו, לא המצווה ללמוד. וזה המושג ביטול תורה. ביטול תורה שייך רק למישור הזה, לא שייך למישור ההלכתי, למישור של המחויבות, שביטלת מצוות עשה. אתה לא ביטלת שום מצוות עשה, אתה ביטלת משהו שיותר חשוב ממצוות עשה. היית צריך להבין לבד שזה מה שצריך לעשות גם בלי שאתה מצווה.

[Speaker C] ודאי הדבר הזה נמצא שפחות

[הרב מיכאל אברהם] חשוב שבגללו כל הדברים שהם לפנים משורת הדין. לא הצטווינו בגלל שזה כנראה לא עובר את הסף ההכרחי. אבל מי שיעשה את זה מבורך. לא יודע, לאכול יותר מדי, הרמב"ן נכלל בקדושים תהיו. נכון? למה לא? למה לא הצטווינו שאסור לאכול סתם להפריז? כי בסדר, זה לא בסדר, אבל זה לא ברמה כזאת שהתורה דורשת את זה. זה לא עבירה פורמלית. כל מיני דברים, יש אלפי דוגמאות לזה. כל הדברים שהם איכשהו לפנים משורת הדין שהם לא לגמרי חשובים ולא נכנסים לתוך ההלכה. אמרתי מצוות תשובה היא דוגמה טובה לזה. זה הפשר הסתירה ברמב"ם. הרמב"ם ביד החזקה מונה את מצוות תשובה וגם את הוידוי, ובספר המצוות הוא מונה רק את הוידוי. אז עשינו פשר לזה, ואני חושב שהסיבה היא נורא פשוטה. ביד החזקה הוא מדבר על מה שחייבים לעשות. מה שחייבים לעשות ודאי שחייבים גם לעשות תשובה. בספר המצוות הוא מדבר על מה שהתורה מצווה לעשות. התורה לא מצווה לעשות תשובה. אבל חייבים לעשות את זה בלי שהתורה מצווה. טוב, אז נמשיך את הגמרא. והגמרא אומרת ככה: תראו עכשיו דבר מעניין. שאל בן דמא בן אחותו של רבי ישמעאל את רבי ישמעאל: כגון אני שלמדתי כל התורה כולה, מהו ללמוד חוכמת יוונית? קרא עליו את המקרא הזה: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה, צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חוכמת יוונית. אז כאן יש שאלה, שאלה מעניינת. שאל אותי פעם איזה תלמיד בירוחם את השאלה הזאת. אמר לי מה זאת אומרת, אם בן דמא ידע את כל התורה כולה, איך הוא לא ידע את התשובה לשאלה הזאת? וגם זה הרי חלק מהתורה, לא? ומה שגמרת את כל התורה, אין מה לעשות יותר. הנה, עכשיו אתה שואל שאלה שאתה לא יודע עוד משהו. מה אתה אומר לי שלמדת את כל התורה? אז אולי עכשיו נשלים בדיוק את הנקודה האחרונה שחסרה לו. אז יש פשט הפשוט, הוא לא כזה. זה המשך למה שאמרנו קודם. הפשט הוא, הוא יודע את כל מה שכתוב בתורה. מה שכתוב בתורה זה קריאת שמע בוקר וערב. השאלה אם יש עניין לעשות מעבר למה שכתוב בתורה, ללמוד תורה בשביל ללמוד תורה לא בשביל לקיים מצוות תלמוד תורה, מעבר, ועד כמה יש עניין כזה. האם שמה אני כבר יכול ללמוד חוכמת יוונית, לא יכול ללמוד חוכמת יוונית? אומר לו רבי ישמעאל: יש עניין כזה.

[Speaker C] אבל מה זה כגון אני?

[הרב מיכאל אברהם] מה? כגון אני שלמדתי כל התורה כולה. מה הכוונה? לא נשאר לי ללמוד, אז מה למה שאני אמשיך? השאלה עד איפה הולך… גם הוא יודע שיש מחויבות מעבר לקריאת שמע בוקר וערב, יש גם מצוות ידיעת התורה, לא ניכנס לזה. אבל עדיין הוא שואל עד כמה? מותר לי כבר עכשיו אחרי שגמרתי הכל, זה רק הרי עניין, זה לא המצווה, מותר לי ללמוד חוכמת יוונית? אמר לו לא, אסור לך. עכשיו בא ופליג רב נחמן בר שמואל… שמה הוא אומר? אמר רב נחמן בר יצחק, דאמר רב נחמן בר יצחק, אמר רב שמואל בר נחמני, אמר רבי יונתן: פסוק זה אינו לא חובה ולא מצווה אלא ברכה. זאת אומרת לא חובה ולא מצווה אלא ברכה. אומר זה לא מצווה וזה גם לא חובה. אל תלמד מכאן גם את העניין דאורייתא, החובה. זו רק ברכה. הקדוש ברוך הוא ידע שחביב עליו יהושע ובירך אותו שלא ימוש מפיך. עכשיו תראו את ההמשך. תנא דבי רבי ישמעאל: דברי תורה לא יהיו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהם. מה זאת אומרת? לא יהיו עליך חובה, ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהם? אז הוא אומר חובה, זה לא חובה. קריאת שמע בוקר וערב זה מספיק. אבל בכל זאת אי אתה רשאי לפטור את עצמך מהם. משום שיש את התלמוד תורה ולא מצוות תלמוד תורה. לכן זה מה שגם רבי ישמעאל, זה אותו רבי ישמעאל. רבי ישמעאל אומר לבן דמא: דע לך שאתה צריך להמשיך ללמוד גם מעבר לזה. שאתה לא רשאי לפטור את עצמך מהם למרות שזה לא חובה, למרות שזה מעבר לקריאת שמע בוקר וערב. ובזה גם מיושב הרי הגמרא, כל הראשונים שואלים, הגמרא בברכות מביאה מחלוקת רבי ישמעאל ורבי שמעון בר יוחאי שהולכים מקצה לקצה הפוך. הגמרא, לא צילמתי לכם את זה בדף, הגמרא אומרת שם ואספת דגנך, מה תלמוד לומר? כן, הנהג בהם מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל. בכל פנים ככתבם, שאנחנו נלמד לא ימוש ספר התורה הזה מפיך כל הזמן, אז מתי נעשה עבודה? אז הוא אומר הנהג בהם מנהג דרך ארץ, רבי ישמעאל הוא ליברלי. רבי שמעון בן יוחאי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע. ומי חולק עליו? רבי ישמעאל. שרבי ישמעאל אמר שמה שאתה לא יכול לפטור את עצמך ממנה רגע. אומר אין בעיה, אבל תתנהג מנהג דרך ארץ, תעבוד, תעשה מה שאתה רוצה. הם הופכים פשוט מן הקצה אל הקצה את העמדות. למה? כי הם למעשה לא באמת חולקים. המצווה זה קריאת שמע בוקר וערב. החובה זה קריאת שמע בוקר וערב. מעבר לזה יש מצווה, זאת אומרת עניין דאורייתא, לעשות את זה כל היום, אתה לא רשאי לפרוש ממנה. כמובן אם יש אתה צריך לעבוד, צריך להתפרנס, עניין אחר, אבל עקרונית אתה לא רשאי לפרוש ממנה אף רגע. לא בגלל מצוות תלמוד תורה, אלא בגלל מה שלימוד תורה אומר, מה כל העניין של לימוד תורה. זה הנקודה החשובה, ועל זה מברכים ברכת התורה. ברכת התורה לא מברכים על מצוות תלמוד תורה. ולמה מצוות תלמוד תורה היא חריגה מכל המצוות? בגלל זה. כי במצוות תלמוד תורה העניין היסודי הוא בכלל לא החיוב. החיוב הוא רק סתם איזה מינימום כדי שבכלל לא יישאר פה מישהו בלי כלום. אבל זה בכלל לא העניין. מי שלומד תורה בשביל החיוב זה לא זה, בכלל לא זה. אתה צריך ללמוד תורה בגלל שללמוד תורה זה החיים של יהודי, אין בלי זה. וכיוון שכך גם ברכת התורה היא לא ברכת המצוות. היא לא מברכים על המצווה בכלל, מברכים על העניין. ואז מה מצווה ואז מה הברכה? זה לא יכול להיות ברכת המצוות כי אין מצווה. אלא מה כן? אומרים תודה להקדוש ברוך הוא שנתן לנו דבר כזה שאנחנו מבינים לבד כמה הוא גדול ולכן אנחנו לומדים אותו גם בלי מצווה. בדיוק בגלל המודעות הזאת כמה זה דבר חשוב יש כאילו ברכת הנהנין. איפה מצאנו ברכת הנהנין על מצווה? שאלנו. זה לא על מצווה, זה על הלימוד. על הלימוד אפשר ליהנות. זה לא מצוות לאו ליהנות ניתנו ולכן כתוב והערב נא השם אלוקינו את דברי תורתך בפינו. למה והערב נא? השל"ה בהקדמה כידוע הוא אומר מה זה והערב נא, זה לימוד שלא לשמה שאנחנו לומדים רק בשביל הכיף, לא בגלל המצווה, לא כעבדים. אז כך שאלו אותו. אז הוא אומר זה טעות גדולה. למה? כי כתוב בכל בוקר אנחנו אומרים והערב נא השם אלוקינו. מה זאת אומרת אוקיי סוף סוף מה אתה עונה להם אבל? זה הרי שלא לשמה? אז לא. קריאת שמע בוקר וערב אתה עושה כעבד ולכן זה קבלת עול מלכות שמיים כי קריאת שמע בוקר וערב זה עול. את זה חייבים לעשות, אין פחות מזה. אבל תלמוד תורה זה בכלל לא זה. תלמוד תורה זה לא מצוות תלמוד תורה בכלל, זה לנשים, זה לכולם. כל מי שמבין מה זה תורה צריך ללמוד תורה. ומי שמבין מה זה תורה לא יכול ללמוד תורה בלי להגיד תודה להקדוש ברוך הוא קודם על זה שהוא קיבל את התורה. זה מה שמראה שאתה מבין מה זה תורה. זה מה שמראה שכשאתה לומד מעבר לקריאת שמע בוקר וערב אתה מבין מה אתה לומד. אז לכן אי אפשר ללמוד תורה בלי לברך לפניה ברכת התורה. ברכת התורה זה ברכת הודאה שהיא כאילו ברכת המצוות אבל היא על דבר שהוא לא מצווה ובזה הופכת אותה לברכת ההודאה. לכן זה כל הזמן

[Speaker B] מתערבב

[הרב מיכאל אברהם] לנו בין

[Speaker B] ברכת הנהנין לברכת התורה ולמעשה כמעט כל הראשונים אפשר להכניס אותם תחת הגג, תחת הכותרת הזאת. שיהיה שבת שלום.