גמרא פרק שמיני יומא – שיעור 6
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- כבי/כוי והשלכותיו כיצור בין בהמה לחיה
- חלב, כיסוי הדם, ודרשת “כל חלב” לשני ריבויים
- היחס בין “כל חלב” לבין סברת “חזי לאיצטרופי” והרחבה לכל התורה
- כלל “פסוק מלמד את ההיפך”, בניין אב, ושלושה מצבים של סברה
- שיטת הפלתי: כוי כחצי שיעור איכותי
- חולין פ’ ע”א: הגדרות תנאיות ואמוראיות לכוי
- “בריה בפני עצמה”: ספק בדין מול ספק במציאות, ומבנה האפשרויות
- הרמב”ם ותוספות: מוצא הכוי, סימניו, והאם זה ספק או “גם וגם”
- סוגיית רבי יוחנן וריש לקיש: “כוי וחצי שיעור”, אסמכתא, ובריה
- תוספות על “ספק מהותי” מול “ספק מקרי” והטעם לקושיית הגמרא
- רב אלחנן וסרמן והר”ן: ספק לקולא כאיסור תודעתי
סיכום
סקירה כללית
הטקסט פותח בבירור המושג כבי/כוי והשלכותיו ההלכתיות כיצור שקשור לשאלת הסיווג בין בהמה לחיה, ומעמיד את הדיון בהקשר של דרשת הפסוק “כל חלב” שממנה הגמרא מרבה גם חצי שיעור וגם כוי. בהמשך מוצעת הבחנה עקרונית בין ריבוי שנשען על סברה שמאפשרת להרחיבו לכל התורה לבין ריבוי חסר סברה שנשאר חידוש מקומי, ומול זה מובאת שיטת הפלתי שכוי עצמו מתפרש כמעין חצי שיעור איכותי. לאחר מכן נלמדות שיטות התנאים והאמוראים בחולין פ’ ע”א אם כוי הוא איל הבר, כלאים מתיש וצבייה, “בריה בפני עצמה”, או בהמה, ונידונות השלכות ההגדרה אם מדובר בספק מציאות, ספק דין, או מציאות כפולה של “גם חיה וגם בהמה”. לבסוף נבחנת סוגיית רבי יוחנן וריש לקיש על “כוי וחצי שיעור” והקושי כיצד ריש לקיש מגדיר את הפסוק כאסמכתא כשכוי נתפס כספק, והדיון מתרחב למושגי אסמכתא, ספיקא דאורייתא, ולהצעה של רב אלחנן וסרמן על איסורים שבהם התורה חידשה שספקם לקולא כאיסורים תודעתיים.
כבי/כוי והשלכותיו כיצור בין בהמה לחיה
הכבי/כוי מוצג בפשטות כספק בהמה ספק חיה ולכן בכל מקום שיש חילוק דינים בין בהמה לחיה נוצר ספק גם לגביו. הטקסט מציין שגם במקום שהדינים שווים, כגון איסור אכילת דם שנאמר גם בבהמה וגם בחיה, עדיין עולה שאלה אם הכוי נכלל בגדרי הריבוי, משום שאפשר להבין שהאיסור חל רק על מה שנתרבה במפורש בפסוקים לגבי בהמה ולגבי חיה. הטקסט מחדד שקושי זה שייך בעיקר אם הכוי אינו “ספק כפשוטו” אלא סוג שלישי בעל סימני בהמה וסימני חיה, שאז ניתן לטעון שלא נתרבה לגבי איסור דם אף שהדין שווה.
חלב, כיסוי הדם, ודרשת “כל חלב” לשני ריבויים
הטקסט מביא שאצל הגמרא הדוגמה המרכזית היא איסור חלב, משום שיש בו הבדל בין בהמה לחיה ולכן לגבי כוי מתעורר ספק אם חל איסור חלב. הטקסט קובע שהגמרא לומדת מן הפסוק “כל חלב” שני ריבויים, ריבוי אחד לחצי שיעור וריבוי שני לכוי. הטקסט מציע ביאור שלפיו אין כאן שני ריבויים נפרדים אלא עיקרון אחד של “כל דהוא חלב” שמרחיב את האיסור לכל מי שיש בו צד של חלב, והרחבה זו מתאימה גם לחצי שיעור וגם לכוי.
היחס בין “כל חלב” לבין סברת “חזי לאיצטרופי” והרחבה לכל התורה
הטקסט מקשה שאיסור חצי שיעור נאמר בכל התורה ולא רק בחלב, ואם כן היה מתבקש שגם רעיון של ריבוי כוי יתפשט לכל התורה ויחייב החמרה בספקות בכל האיסורים, אך הטקסט מציין שלא נמצא מי שאומר כן. הטקסט מציג מודל שבו הדרשה “כל חלב” מחייבת ריבוי אך הסברה “חזי לאיצטרופי” קובעת מה לרבות, ולכן הפסוק והסברה מצטרפים ולא מתפקדים כמקורות חלופיים. הטקסט טוען שהבדל ההשלכה נובע מכך שבחצי שיעור יש סברה שמאפשרת בניין אב לכל התורה, בעוד בריבוי כוי אין סברה מספקת ולכן הוא נשאר חידוש מקומי בחלב.
כלל “פסוק מלמד את ההיפך”, בניין אב, ושלושה מצבים של סברה
הטקסט מציג מתח בין תפיסה ישיבתית שלפיה פסוק שמחדש דין מרמז שבדרך כלל הדין הפוך ולכן צריך חידוש נקודתי, לבין עיקרון בניין אב שלפיו פסוק מלמד עיקרון כללי לשאר התורה. הטקסט מציע שההבחנה תלויה בעוצמת הסברה: כשאין סברה מדובר בחידוש מקומי שאין ללמוד ממנו, כשיש סברה חלשה הפסוק נותן לה תוקף ולכן היא מתרחבת לכל התורה, וכשיש סברה חזקה הפסוק יכול לשמש למיעוט ולהגביל את הסברה דווקא למקום שנאמר בו. הטקסט מיישם זאת על “כל חלב” ומסביר שכך ניתן להבין מדוע חצי שיעור מתרחב לכל התורה בעוד כוי נשאר תלוי בהקשר של חלב.
שיטת הפלתי: כוי כחצי שיעור איכותי
הטקסט מביא שהפלתי מציע שכוי הוא דוגמה לחצי שיעור ולא ריבוי נפרד, מפני שכוי הוא תיש הבא על צבייה או צבי הבא על תיישה ונמצא כחצי שיעור איכותי של חלב חיה וחלב בהמה. הטקסט מסביר שלפי הפלתי “כוי וחצי שיעור” שניהם אותו עיקרון, אלא שאחד כמותי ואחד איכותי, ומכאן יש מקור להרחבת רעיון חצי שיעור איכותי לתחומים נוספים בהלכה. הטקסט מציין שקשה לעגן את ההגדרה שכוי הוא חצי שיעור בלשון הש”ס, אך ניתן לומר שכוי נשאר מוגדר כספק/תערובת של חיה ובהמה ורק דיני חצי שיעור מרחיבים את האיסור אליו.
חולין פ’ ע”א: הגדרות תנאיות ואמוראיות לכוי
הטקסט מצטט את הגמרא בחולין פ’ ע”א: “אמר רב יהודה, כוי בריה בפני עצמה ולא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה היא אם מין חיה היא”, ואת רב נחמן שאומר “כוי זה איל הבר”. הטקסט מביא את הברייתא: “כוי זה איל הבר”, “ויש אומרים זה הבא מן התיש ומן הצביה”, “רבי יוסי אומר כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה”, ו“רבן שמעון בן גמליאל אומר מין בהמה היא, ושל בית דוסאי היו מגדלין מהם עדרים עדרים”. הטקסט מפרש ש”היו מגדלין מהם עדרים עדרים” משמש חיזוק לכך שמדובר בבהמה משום שמגדלים אותה כבהמות בית, ומעלה אפשרות שקטגוריות בהמה/חיה קשורות גם לביות.
“בריה בפני עצמה”: ספק בדין מול ספק במציאות, ומבנה האפשרויות
הטקסט מסביר שלפי רבי יוסי “בריה בפני עצמה” יכול להתפרש כסוג שלישי שאינו ספק במציאות אלא ספק בדין כיצד להצמידו לדיני חיה או בהמה. הטקסט מציע שלוש אפשרויות להבין את הספק: ספק מחמת המוצא (נולד מחיה ובהמה), ספק מחמת הסימנים (יש בו סימני חיה וסימני בהמה), או מצב של “בריה בפני עצמה” שבו אין ספק מציאותי אלא חוסר הכרעה הלכתית. הטקסט מוסיף אפשרות שהכוי הוא “גם חיה וגם בהמה” כמו אנדרוגינוס או בין השמשות לפי שיטות מסוימות, ומדגיש שנפקא מינה היא במיוחד בדיני דרבנן שבהם “ספק דרבנן לקולא” לעומת החלת דין ודאי מכוח היותו “גם וגם”.
הרמב”ם ותוספות: מוצא הכוי, סימניו, והאם זה ספק או “גם וגם”
הטקסט מצטט את הרמב”ם בהלכות מאכלות אסורות פרק א’: “כלאים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה, הוא הנקרא כוי. חלבו אסור, ואין לוקין עליו, ומכסין את דמו”, ומבין שהרמב”ם מכריע שכוי הוא כלאים מתיש וצבייה. הטקסט טוען שלשון הרמב”ם יכולה להשתמע כראיית הכוי כמציאות של “גם חיה וגם בהמה” ולא בהכרח כספק, ומביא מפירוש המשנה בביכורים: “ומין שצורתו בין העיזים והצבאים, וכך אמרו כוי בריה בפני עצמה הוא, ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא או מין בהמה”. הטקסט מדגיש שתוספות מפרש שכוי הוא ספק מציאותי ומקשה “נבדוק בקרניה”, ומתרץ שאפשר לטעות בהכרעת הסימנים כגון “והיינו ספיקא דעיזא דכרכוס”, ומתוך כך עולה שתוספות תולה את הספק באי-חד-משמעיות הסימנים ולא במוצא.
סוגיית רבי יוחנן וריש לקיש: “כוי וחצי שיעור”, אסמכתא, ובריה
הטקסט מביא את הברייתא: “אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה. כוי וחצי שיעור, הואיל ואינו בעונש, יכול אינו באזהרה? תלמוד לומר כל חלב”, ואת תשובת ריש לקיש שזו דרבנן ו“קרא אסמכתא בעלמא הוא”. הטקסט מצטט את סברת הגמרא: “אי סלקא דעתך דאורייתא, כוי ספיקא הוא, אי צריך קרא לאתויי ספיקא?”, ומעמיד קושי שלפיו אם כוי הוא ספק אז לכאורה “ספקא דאורייתא לחומרא” מייתר פסוק, ולכן ריש לקיש נראה “מוזר” בהסברו. הטקסט מביא את דחיית הגמרא: “כוי בריה בפני עצמה היא… אלא בריה שאני, הכא נמי בריה שאני”, ומסיק שלפי רבי יוחנן כוי אינו ספק אלא בריה בפני עצמה ולכן נצרך ריבוי מדאורייתא לאיסור חלבו, ושואל כיצד ריש לקיש מסתדר עם ייחוס הכוי לספק.
תוספות על “ספק מהותי” מול “ספק מקרי” והטעם לקושיית הגמרא
הטקסט מצטט מתוספות שמקשה למה בכלל קשה “איצטריך קרא לאתויי ספיקא” הרי יש מקראות שמתייחסים לספק כמו “עשירי ודאי ולא עשירי ספק” וספק בהרת, ומתרץ שכאן מדובר בספק מהותי “דקמי שמיא גליא” שהיה אפשר לתורה להכריע בו פעם אחת לכל המין. הטקסט מבאר שלפי תוספות בספק מהותי התורה הייתה אמורה לגלות מהו הכוי ולא ליצור ריבוי נקודתי, ומכאן שריש לקיש מפרש את הפסוק כאסמכתא. הטקסט מוסיף שהמהלך נשאר קשה משום שהש”ס מכיר גם ספקות מקומיים כמו “ממזר ודאי… ולא ממזר ספק”, והטקסט מצביע על כך שהסבר תוספות אינו לגמרי חלק ביחס לטיב הספקות.
רב אלחנן וסרמן והר”ן: ספק לקולא כאיסור תודעתי
הטקסט מציג את דברי רב אלחנן וסרמן המבוססים על הר”ן בסוף פרק ראשון של קידושין על ספק ערלה בחוץ לארץ שמותר אף שערלה בחוץ לארץ אסורה בהלכה למשה מסיני. הטקסט מביא את חידוש הר”ן שאם מאכילים אדם פרי שהוא ודאי ערלה בלי ידיעתו “לא קרה שום דבר” כי מבחינתו זה ספק ומותר לו לאכול, ומכאן שלא הוכשל באיסור. הטקסט מסביר שרב אלחנן וסרמן מנסח עיקרון שלפיו במקומות שבהם התורה חידשה שספקם לקולא מדובר באיסור תודעתי ולא איסור חפצא, כך שהידיעה מגדירה את עצם האיסור ולא רק פוטרת משוגג, ומעלה מכאן השלכות מרעישות לגבי יכולת “להכשיל” לכאורה בספקות שבהם הדין לקולא.
תמלול מלא
אני רוצה לגעת היום בעניין הקבי או הקוי. ראיתי שיש בזה חילוקי ביטויים בין ספרדים לאשכנזים. אשכנזים קוראים לזה קבי והספרדים קוראים לזה קוי. יש על זה כל מיני דיונים בין חוקרים לשוניים למיניהם. טוב, בכל אופן דיברנו על חצי שיעור, דיברנו שבועיים על חצי שיעור, ואני רוצה עכשיו לגעת בקטע בסוגיה שעוסק בספק הזה של קבי, בעצם תוספות, כמעט כל התוספות בסוגיה פה עוסק בנקודה הזאת. יש המושג הזה של קבי או קוי זה בפשטות ספק בהמה ספק חיה. ולכן יש לגביו דינים שונים בכל מקום שבו יש הבדל בדין בין בהמה לבין חיה. כי אם יש הבדל בדין בין בהמה לבין חיה אז קבי שהוא ספק בהמה ספק חיה יש לגביו ספק בדין הזה. אבל יש מקומות שבהם קבי יכול להיות חריג אפילו כשהדינים שווים לבהמה ולחיה. למשל הגמרא מדברת על איסור אכילת דם. איסור אכילת דם נאסר גם בבהמה וגם בחיה. אבל בכל זאת כיוון שהקבי הוא לא בהמה ולא חיה, אז השאלה האם או ספק בהמה ספק חיה, השאלה האם איסור אכילת דם נאמר נאמר לגביו. נאמר את זה ככה אם השאלה אם אנחנו מבינים שאיסור אכילת דם נאמר על כל בעלי החיים שחיה ובהמה זה דוגמאות או שאיסור אכילת דם נאמר על כל דבר שיתרבה בפסוק. אז יש ריבוי בפסוק לגבי בהמה, יש ריבוי בפסוק לגבי חיה, אבל קבי הוא משהו שהוא לא בהכרח בהמה ולא בהכרח חיה ולכן יכול להיות שלגביו זה לא יתרבה. נכון שאם הקבי הוא ספק בהמה ספק חיה אז קצת קשה להגיד דבר כזה, כי הרי אם הוא ספק בהמה ספק חיה אז על הצד שהוא בהמה זה יתרבה ועל הצד שהוא חיה זה יתרבה. רק אם אני אומר שבגלל שיש בו סימני בהמה וסימני חיה אז אולי הוא משהו אחר, הוא סוג שלישי, והביטוי ספק פה הוא אולי לא ביטוי מדויק. במצב כזה אפשר להגיד שהאיסור על אכילת דם לא התחדש לגביו. אם באמת הוא היה ספק בהמה ספק חיה כפשוטו אז לגבי אכילת דם לא ברור למה שלא יהיה בו האיסור ממה נפשך, על הצד שהוא חיה ועל הצד שהוא בהמה. לענייננו, אז איסור חלב זה הדוגמה שבעצם מובאת אצלנו בגמרא, כי איסור חלב נאמר על חיה ועל עוף, אבל לא על בהמה. ואם קבי הוא ספק בהמה ספק חיה, אז יש ספק האם איסור חלב נאמר לגביו. או איסור כיסוי הדם שנאמר רק על חיה ועל עוף ולא על בהמה. אז גם לגבי איסור חלב יש ספק לגבי קבי. אם הוא בהמה אז יש איסור, אם הוא חיה אז אין איסור. הגמרא אומרת שהאיסור שלו יתרבה מכל חלב. כמו חצי שיעור. אני אזכיר את מה שכבר ראינו, שבפסוק כל חלב הגמרא לומדת ממנו שני ריבויים. ריבוי אחד זה חצי שיעור, והריבוי השני זה קבי. עכשיו שאלתי איך אפשר ללמוד שני ריבויים מאותו מקור. והבאתי את זה אני הצעתי על זה תשובה אחת בשיעור הראשון נדמה לי, אבל אחרי זה ראינו את הפלייתי שהציע תשובה קצת שונה. התשובה שאני הצעתי הייתה שכתוב כל חלב, כל דהוא חלב, מה הכוונה, כל שיש בו איזשהו צד של חלב, אז הוא נאסר. עכשיו אם באמת מדובר פה באיזשהו עיקרון כללי, כל מי שיש בו איזשהו צד של חלב נאסר, העיקרון הכללי הזה הוא גם מתאים לחצי שיעור וגם מתאים לקבי, שבכל אחד מהם יש צד של חלב. אז לכן זה לא שני ריבויים שונים מאותו פסוק, אלא זה איזושהי הרחבה. של איסור חלב, ריבוי כללי של כל מה שנוגע באיזושהי צורה באיסור חלב שגם הוא יהיה אסור. ויש לזה הרבה דוגמאות או הרבה השלכות, אבל בעצם זה ריבוי אחד, זה לא הרבה ריבויים. מה שקשה בכיוון הזה שזה הרי אנחנו יודעים שאיסור חצי שיעור נאמר בכל ההלכה, לא רק בחלב. האם גם בכל שאר ההלכה נאמר הריבוי השני שכל דהו חזיר יהיה אסור מצד חזיר, כל דהו לא יודע מה ממזר יהיה ממזר, כל בעצם כל איסור שהוא? אם אנחנו מרחיבים את מה שנלמד מכל חלב לכל שאר ההלכה, אז הייתי אמור להרחיב לא רק את איסור חצי שיעור אלא גם את הרעיון של כוי. ואז היה יוצא שבעצם אני צריך להחמיר בספקות בכל ההלכה, אולי זה אפילו מקור לדין שספיקא דאורייתא לחומרא בכל התורה, אבל לא ראיתי מישהו שרוצה לומר דבר כזה. בפשטות הריבוי של כוי הוא ריבוי ספציפי לגבי חלב ואנחנו עוד נראה בסוגיה שלנו באמת למה צריך אותו וכולי, אבל זה ריבוי ספציפי לגבי חלב. אז למה? אם חצי שיעור זה איסור כללי בכל ההלכה, אז למה כוי זה נאמר רק לגבי חלב? ממה נפשך, או שתגיד שחצי שיעור גם הוא התחדש רק לגבי חלב, או שתגיד שגם הריבוי של ספקות כמו כוי התחדש בכל ההלכה. אז יכול להיות שזה, הזכרתי את זה כבר, שזו המשמעות של הסברה של חזי לאיצטרופי. הרי דיברנו על זה שיש ריבוי של כל חלב ויש גם את הסברה של חזי לאיצטרופי. מה היחס בין שניהם? אז בפשטות נראה גם מהגמרא וגם מהראשונים שזה לא שני מקורות אלטרנטיביים, או שיש פה איזושהי מחלוקת או שתי אפשרויות, אלא הם מצטרפים. אז שאלתי למה צריך שהם יצטרפו? אם כל חלב מרבה חצי שיעור, אז לא צריך את סברת חזי לאיצטרופי, ולהפך. אז אפשר היה לומר, שדיברתי על זה כן, שהריבוי של כל חלב אומר שצריך לרבות. עכשיו אתה שואל את עצמך את מה לרבות? ואז אתה צריך להתחיל להפעיל את הסברה. ואמרתי שכל הדברים שנלמדים מדרשה הם בעצם מערבים סברות. אתה צריך הסברה, הדרשה אומרת לך לרבות, עכשיו אתה צריך להפעיל את הסברה כדי לדעת את מה לרבות. כי הרי אתה יכול לרבות כל חלב לרבות חלונות. אתה צריך משהו שיהיה בו איזושהי סברה שאומרת את זה לרבות. אז למה הסברה לבד לא מספיקה? אז אמרתי לפעמים הסברה לבד לא מספיק חזקה כדי לבנות עליה את הדין, ולכן אתה צריך את הפסוק. הסברה באה ואומרת אחרי שיש פסוק את מה לעניין מה אני מרבה מהפסוק. רגע חברים, רק אני מזכיר בואו תנסו להפעיל מצלמה. בסדר? אלעד, אהרון, תפעילו מצלמה. אני לצערי לא יכול, אני עם הבת שלי פה וזה קצת קשוח. אוקיי. אהרון מה איתך? אין תגובה. אוקיי. אז הטענה היא שבעצם איסור חצי שיעור יוצא מהריבוי של כל חלב שהחזי לאיצטרופי זאת הסברה שאומרת לי את מה לרבות, נכון ככה אמרתי. אם זה כך, אז יכול להיות שיש הסבר למה דין חצי שיעור מתרחב לכל ההלכה והדין של הספקות כמו הכוי נשאר רק בחלב. הסברה של חזי לאיצטרופי מלמדת שכל חלב בא לרבות חצי שיעור, למה? כי יש את סברת חזי לאיצטרופי. אבל אחרי שלמדתי מהפסוק שסברת חזי לאיצטרופי אכן מחזיקה מים, זאת אומרת שחצי שיעור באמת ראוי לאסור אותו, עכשיו אני מיישם את זה על כל ההלכה. בריבוי של כוי אין לי סברה למה בכל ספק אני צריך להחמיר. אחרי שאתה מרבה כל דהו חלב, אתה אומר כל מה שיש בו מימד של חלב צריך להתייחס אליו כאילו שהוא אסור. כאילו שהוא… זאת אומרת אתה הולך רטרואקטיבית? מה? אתה בעצם, אתה בעצם כל מה שעד עכשיו… אז אמרתי לא ידענו אז מעכשיו אנחנו מחילים את זה על כל הדברים כאילו עד עכשיו גם? בדרך כלל זה ככה, יש לך מקור מסוים, אתה לומד ממנו למקורות אחרים, זה נקרא בנין אב. אבל אז השאלה למה אנחנו עושים הבדל בין כוי לחצי שיעור? זאת היתה השאלה שלי. אין לי בעיה עם זה שמרחיבים את זה לשאר ההלכה כי הרבה פעמים יש לנו מקור אחד וממנו אנחנו לומדים עיקרון שהוא נכון לכל ההלכה. אני רק שאלתי ממה נפשך, אם אתה עושה את זה על חצי שיעור למה לא תעשה את זה על כוי ולהיפך? מה שאני רוצה לטעון זה שהריבוי של כל חלב בהקשר של כוי לא מצטרפת אליו עוד סברא. כל מה שקשור לחלב צריך להחמיר לגביו. בסדר, אז זה דין מיוחד בחלב כי אין שם איזושהי סברא, אז כנראה זה התחדש בקשר לחלב. אבל הריבוי של חצי שיעור יש לגביו סברא שחזי לאצטרופי. אז אם ככה הריבוי הזה מלמד שהסברא נכונה. ברגע שאני יודע שהסברא נכונה אני מיישם אותה גם על שאר ההלכה כי סך הכל יש פה סברא, אני רק צריך חיזוק מהפסוק כדי לומר שהסברא הזאת יש בה ממש, שאפשר לבנות עליה דין, שהיא מספיק חזקה. אז יש לי חיזוק מהפסוק ולכן אני אומר את הסברא. זה מזכיר לי שהרבה פעמים יוצא לי להתלבט, כי בישיבות מקובל לחשוב שכל פסוק מלמד את ההיפך ממה שכתוב בו. למה? כי אתה אומר, זו הדוגמא, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, בעל ואישה מתווכחים אז האישה אומרת לבעל שמע אתה צריך לשמוע בקולי, מה שכתוב בתורה כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה. אז אם הבעל הוא ישיבה-בוחר אז הוא אומר לה מה פתאום, הרי ברור מכאן יוצא שלא צריך לשמוע בקול האישה, לכן היה צריך חידוש לגבי שרה שדווקא שם אתה כן צריך לשמוע בקולה. זאת אומרת לפי הרעיון הזה יוצא שכל דין שאתה לומד מפסוק בעצם מלמד את ההיפך. הוא מלמד שבאופן עקרוני זה לא נכון ולכן היה צריך לחדש שפה הדין הזה קיים. וככה בישיבות רגילים לחשוב, שבכל מקום שיש איזשהו דין, פסוק שמלמד דין, זה בעצם יוצא מכאן העיקרון ההפוך כי זה סימן שבדרך כלל זה לא נכון ולכן הפסוק היה צריך פה לחדש שכן. והאמת שיש מקומות בש"ס שזה באמת בנוי כך. מזה שהיה צריך לרבות משמע שלולא הריבוי זה לא היה כך ולכן העיקרון הכללי זה שזה לא. מצד שני יש את העיקרון של בנין אב. כשאנחנו לומדים משהו מפסוק ההנחה היא שהוא קיים בכל ההלכה, אנחנו לומדים מהמקור הזה לכל שאר ההלכה בבנין אב. אז מתי עושים את זה ומתי עושים את זה? מתי כשיש לך מקור שמלמד משהו אתה מניח שהמשהו הזה הוא עיקרון כללי, ומתי אתה מניח שזה חידוש מיוחד לפה אבל העיקרון הכללי הוא הפוך? לפעמים זה כך ולפעמים זה כך. יש לזה דוגמאות בחז"ל לשני הכיוונים ובראשונים. נדמה לי שההבדל נעוץ בשאלה אם יש לך סברא. אם היסוד שאותו למדת יש בו סברא, אז אתה מיישם אותו לכל ההלכה. אם היסוד שאותו למדת אין בו סברא, אז אתה מבין שהוא כנראה נאמר ספציפית למקרה הזה, אין לך בו אלא חידושו. יש פה חידוש, החידוש נאמר פה, אין לך בו אלא חידושו. אתה לא יכול ללמוד אותו על שאר ההלכה. יש מקום אולי לחלק בין כשהסברא היא חזקה לבין כשהסברא היא בסדר אבל לא מספיקה לבדה כדי לחדש את הדין. למה? כי אם הסברא היא חזקה, אז אני הייתי בעצם אומר אותה גם בלי הפסוק בכל התורה, למה לי קרא סברא היא? אז אם יש פה פסוק, הפסוק אולי בא למעט מהסברא ולהגיד שאני צריך ליישם את הסברא דווקא כאן. אבל אם הסברא היא סברא לא מספיק חזקה, היא לבדה לא היתה יכולה להכיל את הדין, אז פה אם יש פסוק שמתווסף, הפסוק בא רק לומר שאני יכול לסמוך על הסברא, זאת אומרת שהיא מספיק חזקה. אז ממילא עכשיו אני יכול ליישם את זה, אין שאלה למה צריך פה את הפסוק. צריך פה את הפסוק כדי להגיד לי שהסברא מספיק חזקה. אז ממילא אין סיבה לומר שהפסוק בא לחדש דין ספציפי לפה שלא יהיה נכון לכל התורה, להיפך הוא בא להגיד שהסברא הזאת נכונה וממילא אפשר ליישם אותה בכל התורה. ואז יוצאים בעצם שלושה מצבים. יש מצב שבו יש חידוש בפסוק ואין לי סברא. אז אם זה ככה אני הייתי אומר שזה נאמר רק בפסוק הזה. בכל שאר ההלכה זה לא נכון, אבל זה לא נכון לא כי למדתי מהפסוק הזה שזה לא נכון, אלא זה לא נכון כי זה נשאר לא נכון, אין לי סברא, אין לי סיבה לשנות. כל מה שהפסוק הזה אומר. אומר שזה שבמקרה המסוים הזה צריך לשנות. אז נגיד, אם לא הייתה סברא בכלל בדין חצי שיעור, אז כשהפסוק היה מחדש חצי שיעור בחלב, אני הייתי אומר שבחלב התחדש שיש איסור חצי שיעור, ובכל שאר ההלכה אין איסור חצי שיעור. אבל למה אין? לא כי למדתי מכל חלב את ההיפך, אלא בגלל שאין לי סברא, אין לי סיבה ליישם את זה בכל שאר ההלכה, והפסוק של כל חלב נאמר רק על חלב. זה הכל, לא צריך את הפסוק כדי ללמד את שאר ההלכה שלא. שאר ההלכה נשאר לו כמו שהייתי מבין גם ככה. הפסוק מחדש שבחלב כן. זה כשאין סברא. מה קורה כשיש סברא חלשה? כשיש סברא חלשה, הכוונה שהיא לבד לא מספיקה כדי להחיל את הדין, צריך חיזוק מהפסוק. אז נגיד שיש לי סברת חזי לאצטרופי, ונגיד שהיא חלשה, היא לא מספיק חזקה כדי ליישם אותה בלי פסוק. עכשיו בא הפסוק של כל חלב. אני שואל את עצמי, אז מה עושה הפסוק? הפסוק בא לומר שהסברא הזאת היא כן חזקה, אפשר ללכת על פיה. אם זה כך, אז בעצם הפסוק הזה הוא בניין אב. הוא בעצם מלמד אותי שבכל ההלכה, בכל מקום ששייכת הסברא הזאת, צריך ליישם אותה. זה המקרה של בניין אב. המקרה השלישי זה כשהסברא היא חזקה. כשהסברא היא חזקה, אז אני בעצם לא צריך את הפסוק בכלל. אני הייתי אומר את היסוד הזה בכל ההלכה גם בלי הפסוק. ואז עכשיו פתאום יש לי פסוק בחלב. שואל את עצמי למה צריך את הפסוק, הרי הסברא מספיקה. יכול להיות שפה נאמר הכלל הזה שהפסוק בא ללמד את ההיפך ממה שכתוב בו. הפסוק בא לומר שאותה סברא שהיית מיישם בכל ההלכה, אל תיישם אותה אלא רק בחלב. ואז הפסוק מלמד שבכל שאר ההלכה חצי שיעור יהיה מותר. באפשרות הראשונה שהעליתי, לא הפסוק מלמד שבכל שאר ההלכה יהיה מותר, אלא העדר הסברא מלמד את זה. הפסוק מחדש רק על חלב, אבל העדר הסברא מלמד שבכל ההלכה זה לא רלוונטי. פה הפסוק מחדש שבכל שאר ההלכה אין איסור חצי שיעור לפי ההבנה הזאת. בסדר? אז אם אני חוזר לכאן, אז הריבוי של כוי והריבוי של חצי שיעור הם שניהם התרבו מכל חלב. אבל האופי של הריבוי הוא שונה. למה? אמרתי הרי לכאורה זה צריך להיות אותו דבר. למה אופי הריבוי הוא שונה? כי בחצי שיעור יש סברא. ברגע שיש סברא, אז התרבה חצי שיעור בחלב, אני מיישם את זה על כל ההלכה. ולכן דין חצי שיעור נאמר על כל ההלכה. לפחות לפי רבי יוחנן. ריש לקיש לא מקבל את זה, אבל לפי רבי יוחנן. בכוי אין סברא. ברגע שאין סברא, אז כשזה התרבה לגבי חלב, אני משאיר את זה רק על חלב. למה להניח אחרת? ולכן בשאר ההלכה לא יהיה החובה להחמיר בספקות. או לפחות לא מפה. יהיה דין ספיקא דאורייתא לחומרא אבל זה לא ילמד מכאן. יכול להיות שפה זה דין להחמיר בוודאי ולא להחמיר מדיני ספקות, על זה עוד נדבר. הרב, כל הדיון עם זה על ספקות הוא לא לפי מסקנת הגמרא, לפי מסקנת הגמרא כוי הוא בריה בפני עצמה, הוא לא ספק. נכון, אבל כרגע אני מניח, אני עוד לא נכנסתי אפילו לגמרא, ההנחה בש"ס באופן כללי זה שכוי הוא ספק. וברגע שהוא ספק, אז אני שואל את עצמי, אז מה הריבוי הזה של כל חלב אמור לעשות לגביו. אז אלה האופציות שתיארתי כאן, עוד מעט נראה את הגמרא ואז נראה שזה באמת לא כל כך פשוט. זה אפשרות אחת להסביר למה צריך, למה איך יוצאים שני ריבויים מאותו פסוק, גם את הכוי וגם את החצי שיעור, למרות שיש להם תכולה שונה. בדיני הספקות אנחנו משאירים רק על חלב, ואת החצי שיעור אנחנו מיישמים על כל ההלכה. זה מה שהסברתי כאן. הפליתי רצה לטעון שכוי הוא בעצם דוגמה לחצי שיעור. זה לא שני ריבויים שונים, זה שניהם חצי שיעור. למה? כי הכוי זה תיש שבא על צבייה. או להיפך, צבי שבא על תיישה. אז יש פה בעצם כלאיים של חיה עם בהמה. והוולד נקרא כוי. יש בזה דעות בראשונים ובגמרא, אבל ככה הפליתי מניח. עכשיו, אם זה ככה, אז בחלב של הכוי בעצם יש מימד של חלב חיה ויש מימד של חלב בהמה. אז כיוון שכך, בעצם זה חצי שיעור איכותי, נכון? יש פה איכות קלושה של חלב חיה. דיברנו על זה כשדיברתי על ההקשר של חצי שיעור איכותי בשיעור הקודם. אז כיוון שכך מדין חצי שיעור זה צריך להיאסר. אז הוא טוען שהריבוי של כווי והריבוי של חצי שיעור הם לא שני ריבויים, כווי זה חצי שיעור. זה רק חצי שיעור איכותי וזה חצי שיעור כמותי. אבל זה בעצם אותו ריבוי עצמו. ואז באמת יוצא שהשאלה איך נוצר הבדל בין הכווי לבין החצי שיעור מתעוררת חזרה. כי לפי הפלתי עכשיו אני אשאל, אוקיי, אז חצי שיעור אבל זה עיקרון שאני מרחיב אותו לכל ההלכה. למה את העיקרון של כווי לא? התשובה, כן, אני גם אותו מרחיב לכל ההלכה. חצי שיעור באיכות באמת ראינו הרבה מקורות בשיעור הקודם שיש חצי שיעור באיכות גם בתחומים אחרים בהלכה. עד למקומות מאוד מאוד מופרזים. וזה בדיוק הנקודה שאמרתי קודם כי לפי הפלתי אי אפשר להגיד את מה שאמרתי קודם שיש הבדל בין שני הריבויים, שזה מתרחב כי יש לו סברה וההוא לא מתרחב כי אין בו סברה. פה שניהם זה הריבוי של חצי שיעור. אז לכן שניהם באמת מתרחבים ולפי זה מכאן יש מקור לחצי שיעור איכותי, מה שכל האחרונים מביאים בהקשר אחר בהחלט אפשר ללמוד את זה מכאן. זה יכול להיות מקור לעניין הזה. אפשר היה אולי בדוחק להגיד שנכון ששניהם חצי שיעור אבל זה חצי שיעור בכמות וזה חצי שיעור באיכות. ויכול להיות שבחצי שיעור בכמות יש את סברת חזי לאיצטרופי כשבחצי שיעור באיכות אין את סברת חזי לאיצטרופי. טוב לא יודע, זה תלוי איך מגדירים את סברת חזי לאיצטרופי כי אפשר להבין אותה גם על חצי שיעור באיכות. אבל הסברה הזאת שכווי הוא חצי שיעור, אין שום עוגן בש"ס. לא זכור לי שהגמרא באיזושהי סוגיה מתייחסת לכווי כאל חצי שיעור. מתייחסת אליו או כספק או כבריאה בפני עצמה, אבל לא כחצי שיעור. לא, אבל זה לא התייחסות שונה. הכווי הוא בעצם ספק של חיה ובהמה. בסדר, יש בו מימד של חיה ומימד של בהמה. עכשיו הדין של חצי שיעור הוא דין שמרבה כל מה שיש בו איזשהו מימד של חלב, כמותי או איכותי. אז כיוון שכך, אז כווי מתרבה מדין חצי שיעור. לא בגלל שכווי הוא חצי שיעור. כווי הוא באמת מה שאומרים בש"ס – יש בו מימד של בהמה ומימד של חיה. רק מדין חצי שיעור אנחנו לומדים שמי שיש בו מימד של חיה ומימד של בהמה צריך להיאסר מדין חצי שיעור. אז אתה לא צריך שבכל הש"ס יביאו את כווי כדוגמה לחצי שיעור. מה שמביאים אותו זה כדוגמה לספק. במקום שבו אנחנו עוסקים באיסור חצי שיעור כווי גם הוא דוגמה לעניין הזה. אבל זה לא שההגדרה של כווי זה שהוא חצי שיעור. לא. ההגדרה של כווי זה שהוא חצי חיה חצי בהמה. בסדר? אוקיי, עכשיו בגמרא בואו נחזור באמת אחורה, אני רוצה קצת לדבר באמת על המשמעות של הספק הזה של כווי. גמרא בחולין בדף פ עמוד א. אמר רב יהודה, כווי בריה בפני עצמה ולא הכריעו בה חכמים אם מין בהמה היא אם מין חיה היא. זה רב יהודה, לא רבי יהודה, זה אמורא. רב נחמן אמר כווי זה איל הבר. כן, זה דיון שמה בגמרא למטה יותר. וזה איל הבר. זה המושג של כווי. עוד פעם השאלה אם הוא חיה או בהמה. אומרת הגמרא כתנאי. כן, זה מחלוקת תנאים בעצם. כווי זה איל הבר, ויש אומרים זה הבא מן התיש ומן הצביה. רבי יוסי אומר כווי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה אם מין בהמה. רבן שמעון בן גמליאל אומר מין בהמה היא ושל בית דושאי היו מגדלין מהם עדרים עדרים. מה זה מוכיח שהיו מגדלין עדרים עדרים? בהמה הרי זה חיות בית. זה חיות שמגדלים בבית כמו פרה ושור וכבשה, תיש וכדומה. אז אם בית דושאי היו מגדלים מהם עדרים עדרים, זה בעצם אומר שזה בהמה ולא חיה. נכון? כי מגדלים את זה, לוקחים את זה למרעה, מגדלים את זה בבית כמו בהמות. בכל אופן אז אנחנו רואים פה בגמרא. זה לא חייב שזה יהיה ככה. זאת אומרת, זה שהם היו מגדלים אותה, אם אנחנו אומרים שזה חצי בהמה חצי חיה, על פניו הגידול זה אומר. שהם הצליחו לגדל ממנה, אבל לא בהכרח כולם מצליחים לגדל ממנה. הם הביאו דוגמה, מה שאמרנו זה דוגמה יחידנית של מישהו שהצליח. אז למה הגמרא מביאה את זה פה? לאחת הדעות עכשיו קראתי במקביל, קראתי מה זה כוי וכו'. יש שטוענים שכוי הוא כמו קאו, בעצם פרה, שבאותה תקופה היה חצי מבוית כאילו בגרמניה. אם כן, אז אומר רשב"ג שבעצם בהמה וחיה זה לא בהכרח הצורה של החיה, אלא הביות שלה כמו שאמרת. בדיוק, על זה אני מדבר. על כן יכול להיות שהוא מביא את זה כדוגמה יחידנית כחיזוק ולא כמחלוקת. הפוך, זו דוגמה כחיזוק, גם אני אומר. הטענה היא פה שהוא אומר שכוי הוא בהמה, והראיה שלו… הוא מביא את זה כחילוק, לא הוכרע אם זה בהמה או חיה. אז למה? רבן שמעון בן גמליאל אומר מין בהמה היא, ושל בית דושאי היו מגדלים מהם עדרים עדרים. אז זה שהיו מגדלים עדרים עדרים זה מובא בהמשך לדעתו של רשב"ג. אז הוא אומר זה מין בהמה היא והראיה שגידלו את זה כמו בהמה. ואני לא יכול לראות את זה כחיזוק בעצם? זה חיזוק. לא, אני אומר את כל הדעה של רבן שמעון בן גמליאל בראיה כאילו מחוץ לכל הסוגיה כשלעצמה, לא עכשיו לחלק את זה לחלקים קטנים. אני לא יכול לראות את זה כ… אם מפרשנים את זה עכשיו כדוגמה לטובת חצי בהמה חצי חיה? למה זה מובא פה? אני לא יודע, אבל הוא מביא דוגמה יחידנית, הוא לא מביא דוגמה ש… לא, דוגמה יחידנית הכוונה שאם אנשים מגדלים את זה עדרים, כנראה שזאת בהמה. מה זה אנשים? זה איש אחד. לא משנה. ההנחה היא כנראה שאי אפשר לגדל את זה אם זה לא היה בהמה. אם הם מגדלים את זה כנראה זה בהמה. עוד במבנה הגמרא נראה די ברור שזה חיזוק לרשב"ג. מין בהמה היא והראיה שבית דושאי היו מגדלים מהם. טוב, ככה נראה לי, לא משנה זה פחות חשוב לענייננו. בכל אופן במקומות אחרים בש"ס אם אני לא טועה, אז כשאומרים בריה בפני עצמה היא הכוונה שזה לא בהמה ולא חיה, נכון? נכון, תוספות… או שזה לא ככה. פה הוא אומר שזה בריה בפני עצמה ולא הכריעו חכמים. זאת אומרת זה משהו… לא, לא הכריעו חכמים לאן לשייך אותה. זה לא סותר. בריה בפני עצמה. אבל אם זה לא בהמה ולא חיה, אז זה לא זה ולא זה, אז מה זה לא הכריעו חכמים? אבל יש דינים בש"ס שמחולקים בין חיה לבין בהמה. עכשיו מה תעשה עם סוג שלישי? יש סוג שלישי, הוא אחר. הוא לא גם בהמה וגם חיה, הוא משהו שלישי. אבל יש מקומות בש… יש דינים בש"ס שיש הבדל בחיה, נגיד כיסוי דם. אז כיסוי דם נוהג על חיה, אבל לא על בהמה. אוקיי? עכשיו אני שואל אוקיי, יש לי כוי, זה סוג שלישי. מה עושים איתו? אז אומר לא הכריעו חכמים האם להצמיד אותו לחיה או להצמיד אותו לבהמה. לא שלא הכריעו מה האופי שלו, האם הוא חיה או בהמה, אלא איזה דינים ליישם עליו. אוקיי, זה בדיוק ההבדל. זאת אומרת לפי רבי יוסי נראה שהספק הוא לא… אין פה ספק במהות של הכוי האם הוא חיה או בהמה. זה לא ספק בכלל. זה פשוט סוג שלישי. רק שבדיני התורה בדרך כלל אנחנו רגילים להבחין בין חיה לבין בהמה. ואז הספק שלי הוא לא ספק במציאות אלא הוא ספק בדין. מה קורה בדיני התורה השונים לגבי כוי? האם ליישם עליו את הדינים של חיה או את הדינים של בהמה? למרות שהוא עצמו לא זה ולא זה. הוא משהו שלישי שאין לגביו שום ספק, הספק הוא לא במציאות אלא הספק הוא ספק בדין. ויכולה להיות לזה השלכה. יש הבדלים בין ספק במציאות לספק בדין. אוקיי? למשל לעניין ספק ספיקא, יש כאלה שרוצים לטענה שבספק בדין לא הולכים להקל ובספק במציאות כן הולכים להקל. אז יש לזה השלכות האם זה ספק במציאות או ספק בדין, ולכאורה מדברי רבי יוסי עולה שהספק פה הוא ספק בדין ולא ספק במציאות. לעומת זאת במקורות הקודמים שקראתי, נגיד זה שבא מן התייש ומן הצבייה, אז הטענה היא שבעצם יש פה איזשהו ספק. הוא נראה קצת כמו חיה, קצת כמו בהמה, ולכן אני לא יודע, יש לי ספק במציאות. אני לא יודע איך להתייחס אליו האם הוא חיה או בהמה. אבל כאן אני רוצה להביא עוד אפשרות להגדיר את הספק, אפשרות שלישית וזה שיכול להיות שיש בו… סימני חיה וסימני בהמה. הוא בא מתיש ומצביה, אז הגנטיקה בעצם נותנת לו סימנים מסוימים מהתיש וסימנים אחרים מהצביה. אז עכשיו יש לי ספק איך לסווג אותו, האם הוא חיה או בהמה, לא בגלל המוצא שלו שהוא בא מתיש ומצביה, אלא בגלל מה שהוא, יש סימנים לחיות וסימנים לבהמות, אצלו יש סימנים מעורבבים. אז מה לעשות עם אחד כזה? הוא גם, האם אני מתייחס לסימני החיה, או שאני מתייחס לסימני הבהמה, או איך, יש לי ספק שנובע, נגיד שלא הייתי יודע שהוא בא מהתיש והצביה, אני עדיין הייתי מסתפק, כי אני רואה בו סימני חיה, אני רואה בו סימני בהמה, לא יודע מה לעשות איתו. ואפשר היה להבין שלא, אין בו סימני חיה או בהמה, הבעיה היא לא הסימנים, הבעיה היא המוצא. בגלל שהוא נולד לחיה ולבהמה, אז עכשיו השאלה, יש בו כמו שהפלתי אמר, יש בו ממדים של חיה וממדים של בהמה, עכשיו אני שואל את עצמי, אוקיי, הבן של חיה הוא בוודאי חיה, אפילו אם לא היו בו סימנים, הבן של בהמה הוא בוודאי בהמה, גם אם לא היו בו סימנים. עכשיו הוא גם בן של חיה וגם בן של בהמה, ואין בו סימנים לצורך הדיון, אני עדיין מסופק האם להגדיר אותו כחיה או כבהמה. אז יש לנו בעצם נדמה לי שלוש אפשרויות להגדיר את המעמד של הכוי. אם הוא בהמה אז זה לא אופציה, הרשב"א, אז הוא פשוט בהמה, אבל אם לא אז יש לנו בעצם שלוש אפשרויות. אפשרות אחת זה בריה בפני עצמה, ואז לכאורה זה רק ספק איזה דינים ליישם לגביו, זה ספק בדין, לא ספק במציאות. יש עוד שתי אפשרויות של ספק במציאות. או ספק מחמת המוצא, הוא בן של חיה ובן של בהמה, אתה לא יודע אם הוא חיה או בהמה, או ספק מחמת הסימנים, ויש לו סימני חיה וסימני בהמה שהוא קיבל אותם מהגנטיקה שלו, אבל זה לא מעניין, עכשיו מה שמעניין אותי זה מה הסימנים שלו, ויש לו סימנים של חיה וסימנים של בהמה, אז אני מסופק. זה בעצם דומה מאוד לאנדרוגינוס, נכון? אנדרוגינוס בעצם יש לו סימני זכר וסימני נקבה, והשאלה האם לאן לשייך אותו. במובנים מסוימים ברגע שיש לו גם סימני חיה וגם סימני בהמה, אז יש אופציה אולי הייתי קורא לה אופציה רביעית, והיא שהוא יהיה גם חיה וגם בהמה. הרי יש לו סימני חיה, יש לו סימני בהמה, או שהוא בא מחיה בא מבהמה, שתי האופציות האחרונות אני יכול להגדיר אותם כך. התוצאה היא לא שאני בספק, אלא שהוא גם חיה וגם בהמה. יכול להיות דבר כזה? יצור שהוא גם חיה וגם בהמה? למה לא? למה לא? אלא אם יש חפיפה בין חיה לבהמה, הנה אתה רואה שיש. יכול להיות יצור שהוא גם זכר וגם נקבה, אנדרוגינוס הוא גם זכר וגם נקבה. בין השמשות יכול להיות גם יום וגם לילה, או ספק יום ספק לילה, מחלוקת תנאים המשולשת. זאת אומרת הרבה מאוד דיכוטומיות שאנחנו רגילים אליהן הן לא ממש דיכוטומיות, יכול להיות שיש קטגוריות ביניים שאולי שייכות לשתיהן אבל לא מספק, אלא מוודאי, זה באמת שתיהן. למשל הערוגת הבושם טוען, הוא טוען שבין השמשות זה גם יום וגם לילה. יש מחלוקת תנאים לגבי בין השמשות. יש תנא שאומר זה גם יום וגם לילה, יש תנא שאומר זה לא יום ולא לילה, ויש תנא שאומר שזה ספק. אוקיי, מה ההבדל? נגיד שיש דין מסוים שחל רק ביום. האם הוא יחול בבין השמשות? אז הוא אומר זה תלוי. אם הדין הזה חל ביום כי הלילה התמעט, בסדר? זאת אומרת שבלילה אסור לעשות אותו, אז אי אפשר לעשות אותו בבין השמשות כי בין השמשות הוא גם לילה. אבל אם הדין הזה צריך יום כי צריך יום, לא כי אסור לילה, בין השמשות הוא יום גם, אז אפשר לעשות אותו גם בבין השמשות. זה על הצד שבין השמשות הוא גם יום וגם לילה. על הצד שבין השמשות הוא ספק אז אתה בספק, על הצד שהוא לא יום ולא לילה שוב פעם זה נפקא מינות רק הפוכות. אוקיי, זאת אומרת בכל המקומות שבהם זה מה שנקרא בגמרא בדומה מאוד למה שנקרא בגמרא זה וזה גורם, שיש שני דברים שיצרו את היצור שבפנינו שהם הטביעו בו חותם, שהם נטלו חלק ביצירתו, כמו החיה והבהמה אצלנו, ואז יכול להיות שאני רואה בו את טביעות האצבע, כן, את טביעות האצבע של שני היוצרים שלו ואז אפשר לדון האם אני בספק האם. והנפקא מינות כמו שאמרתי קודם מהרוגאצ'ובר. אוקיי, אז זה האפשרויות להגדיר את הספק של בין השמשות. תראו למשל את לשון הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות, בהלכות מאכלות אסורות פרק א': כלאיים הבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי. חלבו אסור ואין לוקין עליו ומכסין את דמו. זאת אומרת, הוא אומר שזה כלאיים שבא מבהמה טהורה עם חיה טהורה. קודם כל אז הוא הכריע כמו הדעה בגמרא שכוי זה לא בריה בפני עצמה אלא זה תיש שבא על צבייה. דבר שני, הוא מביא את ההלכות פה, לכאורה נראה שזה לא מדיני ספק. נכון? הוא בא מבהמה טהורה עם חיה טהורה הוא הנקרא כוי. חלבו אסור. למה הוא אסור? שאפשר להגיד מספק. אבל אפשר להגיד לא, חלבו אסור כי הוא חיה. הוא גם חיה וגם בהמה. אין לוקין עליו ומכסין את דמו. ומכסין את הדם שלו עוד פעם בגלל שהוא חיה. אז האמירה של הרמב"ם יכולה בהחלט, א', נראה שהספק הוא באמת לא בגלל הסימנים שאנחנו רואים בכוי עצמו, אלא בגלל המוצא שלו שהוא בא מבהמה וחיה. זה א'. ב', התוצאה של ההגדרה הזאת של הרמב"ם היא שיכול, לפחות יכול להיות שהרמב"ם בכלל לא רואה את זה כדיני ספקות, אלא הוא גם חיה וגם בהמה וחלים עליו הדינים של חיה ובהמה. בפירוש המשנה בביכורים הוא אומר: והוא מין שצורתו בין העיזים והצבאים, וכך אמרו כוי בריה בפני עצמו הוא, ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא או מין בהמה. אז פה כן נראה שיש איזשהו ספק לחכמים שלא הכריעו בו. אבל אני לא בטוח שהוא מתכוון לספק. לא הכריעו בו חכמים, הכוונה חכמים לא נתנו לו סטטוס אחיד. אלא מה? הוא גם חיה וגם בהמה. הם לא הכריעו שאנחנו נתייחס אליו כמו אחד משניהם. אלא מה כן? לא ספק. אנחנו נתייחס אליו כשניהם. הוא גם חיה וגם בהמה. מה תהיה ההשלכה? שבמקום שיש דין בחיה זה יחול עליו, במקום שיש דין בבהמה זה גם יחול עליו. בוודאי, לא מספק. הוא גם חיה וגם בהמה. כמו חציה שפחה חציה בת חורין. חציה שפחה חציה בת חורין זה לא ספק. היא גם שפחה וגם בת חורין. יש לה דיני שפחה ויש לה דיני בת חורין. לפעמים הדינים האלה סותרים ואז צריך להחליט מה לעשות. ולכן במצבים כאלה לפעמים אפשר לראות ביטויים כאילו שהמצבים האלה הם מצבי ספק. אבל זה לא באמת מצבי ספק. ניתן לכם דוגמה, נגיד שיהיה איזשהו דין דרבנן, בסדר? נגיד שיש דין דרבנן והוא קיים רק בחיה ולא בבהמה. ועכשיו אני אשאל את עצמי האם הדין הזה חל על כוי. אם זה ספק, ספק דרבנן לקולא, נכון? אז זה לא יחול על כוי. אבל אם כוי הוא גם חיה וגם בהמה, אז מה אכפת לי שזה דין דרבנן? אני מחיל את זה על הכוי לא בגלל דיני ספקות, אני מחיל את זה על הכוי בגלל שהוא חיה. הוא גם בהמה, אבל הוא גם חיה. אז זה בוודאי, זה לא מספק. במצב כזה גם דין דרבנן יחול עליו. בדאורייתא לא יהיה הבדל, לכן הרבה פעמים קוראים למצב כזה ספק. יש עוד מקומות בש"ס שקוראים למצב כזה ספק, כי מדאורייתא אין הבדל. בדאורייתא גם בדיני ספקות מחמירים וגם בדיני הוודאות זה תמיד יוצא לחומרא. הדין הרלוונטי תמיד יחול מהצד של החיה או מהצד של הבהמה שזה כמו ללכת לחומרא. אבל הנפקא מינה תהיה בדיני דרבנן, שבדיני דרבנן אנחנו עדיין נלך לחומרא אם זה לא ספק. הרי אם זה ספק אנחנו נלך לקולא. בעצם אני חושב שההגדרה היותר נכונה זה לא שהולכים לחומרא, אלא שמה שקובע זה הדין הפוזיטיבי ולא הדין הנגטיבי. מה זאת אומרת? שנגיד יש דין כיסוי הדם בחיה. בבהמה, זה לא שיש דין לא לכסות, אלא אין את הדין של לכסות. נכון? בחיה יש דין לכסות. ובבהמה אין את הדין לכסות. אז במצב כזה משהו שהוא גם חיה וגם בהמה אנחנו נכסה את הדם שלו, למה? כי מצד החיה שבו יש פה דין לכסות את הדם. אם מצד הבהמה היה איסור לכסות את הדם, אז לא היינו מכסים את הדם שלו. כי יש איסור, והרי מצד הבהמה שבו, כי איסור זה דין פוזיטיבי. העדר דין זה דין נגטיבי. לכן במצב של מציאות כפולה מה שיחול זה הדין הפוזיטיבי ולא הדין הנגטיבי. בדאורייתא זה בדרך כלל חופף להליכה לחומרא, אבל בדרבנן לא. לכן הרבה פעמים אנשים נוטים לראות את האמירות האלה שלא הכריעו חכמים או משהו כזה כאמירות שמבטאות ספק, ואני בכלל לא בטוח שמדובר בספק לפי הרמב"ם. אם זוכרים גם מסקנת הסוגיה אצלנו שזה בריה בפני עצמה וזה לכאורה לא ספק. יש גם רמב"ם ביבמות שכותב את זה. אני חושב שבהחלט סביר שגם ברמב"ם אפשר ללמוד ככה את הסוגיה. בתוספות אצלנו בסוגיה כותב ככה, כוי ספק הוא, תימא אמאי לא הכריעו בו חכמים אי חיה אי בהמה? נבדוק בקרניה שבזה ניכר אי חיה אי בהמה כדאיתא באלו טרפות, כן, יש שמה בחולין נ"ט יש סימנים מה זאת חיה ומה זאת בהמה. אז בוא נבדוק בסימנים של הכוי ונראה אם הוא חיה או בהמה, מה יש פה להסתפק? נראה, יש לנו סימנים. אז הסימנים האלה יכולים להוות אינדיקציה. אז אומר תוספות, ויש לומר שמא היו טועין בסימן דחרוקות בעינן והוא דמיבלע חרקייהו והיינו ספקא דעז דכרכוז, לא משנה כל הפרטים בסוגיה שם, צריך שיהיה חריצים ופגמים בקרניים של החיות ואז זה חיה. אבל צריך שהם יהיו איכשהו משולבים זה בזה, לא חריצים נפרדים אלא הם כולם מעורבים אחד בשני, ודי קשה לפעמים להכריע האם זה זה או זה, כמו שהגמרא מביאה שם לגבי עז דכרכוז וכולי. אז הוא אומר, גם אם יש סימנים בהחלט יכול להיות שיש עדיין מקום לספק. מה רואים בתוספות? תוספות מבין שהספק לגבי כוי הוא לא בגלל המוצא כמו שהרמב"ם מבין, שהוא בא מבהמה ומחיה, לא אכפת לי מאיפה הוא בא. הספק הוא כשאני מסתכל עליו כשלעצמו אפילו אם לא הייתי יודע מה המוצא שלו, כי הסימנים לא חד משמעיים אצלו, אז אתה לא יודע אם הוא חיה או בהמה. וכאן מאוד ברור שדין הכוי צריך להיות דין מספק ולא דין מודאי. ברמב"ם אמרתי שבפשטות נראה שיש פה ודאי, לא ספק. הוא בא מבהמה ובא מחיה, ולכן יש פה ודאי לא בריה בפני עצמה של רבי יוסי. אני מדבר בשיטה הראשונה של יש אומרים, שהוא בא מתיש שבא על צבייה, אבל כיוון שהמוצא שלו מעורב בין חיה לבהמה, אז לגביו הוא גם חיה וגם בהמה. אז הוא לא ספק, הוא גם זה וגם זה. אבל אם אתה אומר שזה שהוא בא מחיה ומבהמה אולי כן אולי לא, אבל לא זאת הסיבה שבגללה יש לו מעמד ביניים. יש לו מעמד ביניים פשוט בגלל שהסימנים כמו שתוספות אומר, בגלל שהסימנים שלו לא חד משמעיים. אם הסימנים שלו לא חד משמעיים אז ברור שהסטטוס שלו זה סטטוס של ספק, לא סטטוס של גם וגם. זה החידוש בתוספות, רואים שהספק הוא לא בגלל המוצא אלא בגלל הסימנים העכשוויים וההשלכה היא שבאמת צריך להתייחס אליו כספק ולא כגם זה וגם זה כמו שהרמב"ם, כמו שמשתמע מהרמב"ם. אוקיי? טוב, בואו נצא להפסקה של חמש דקות ונחזור אחר כך. אוקיי, חוזרים. עכשיו, זה ה- זה בעצם הרקע. זה בעצם הרקע. בוא נראה עכשיו את הסוגיה שלנו ונראה שיש שלוש צורות לקרוא אותה לאור מה שתיארתי עד כאן. כן, מובאת פה מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש. ואז איתיבי, כן פה. איתיבי רבי יוחנן לריש לקיש: אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה. כוי וחצי שיעור, הואיל ואינו בעונש, יכול אינו באזהרה? תלמוד לומר: כל חלב. אז רואים שכוי וחצי שיעור הם לא בעונש, אבל בכל זאת יש עליהם אזהרה שכתוב כל חלב. על זה עונה ריש לקיש שזה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. בסדר? יש איסור דרבנן. על זה אומרת הגמרא הכי נמי מסתברא, כך גם מסתבר כמו שריש לקיש אומר: אי סלקא דעתך דאורייתא, כוי ספקא הוא, איצטריך קרא לאיתויי ספקא? ואומרת הגמרא הרי אתה לא יכול להגיד שיש פה דאורייתא, למה? כי אם זה היה דאורייתא ולא דרבנן, הרי כוי מדאורייתא הוא ספקא. האם צריך פסוק לאיתויי ספקא? לכן ברור שזה בעצם רק אסמכתא בעלמא, זה לא באמת מקור מפסוק. במאמר מוסגר, אז לפי ריש לקיש מה הדין של כוי? ספק. ספק. וחצי שיעור אסור מדרבנן. אבל כוי? הרמב"ם מדבר רק לפי רבי יוחנן? מה? הרמב"ם שאמר שזה לא ספק, זה רק לשיטת רבי יוחנן? רגע, נגיע עוד לרמב"ם ההוא. קודם כל אני קורא את הסוגיה כאן. הלכה כרבי יוחנן, כך שזה לא מפתיע. אנחנו פוסקים הלכה כרבי יוחנן פה. אבל מעבר לזה, אני אומר, עזוב רגע את הרמב"ם. בסוגיה פה ריש לקיש אומר אם כוי הוא ספק, ספקא דאורייתא לחומרא, נכון? אז בעצם ריש לקיש צריך להסכים שהדין של כוי זה שהחלב שלו אסור מדאורייתא. אז מה זאת אומרת מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא? מה אסמכתא בעלמא? חצי שיעור זה אסמכתא בעלמא, וכוי? יוצא שזה רק דרבנן. כוי גם כן רק דרבנן? הוא אומר: אם יעלה על דעתך להגיד שזה דאורייתא, מה זה זה? החצי שיעור. הדיון שלנו הוא על חצי שיעור. מכל חלב אנחנו מרבים כוי וחצי שיעור. אז אומר ריש לקיש לא, דין חצי שיעור זה איסור דרבנן. ובוא אני אוכיח לך את זה. כיוון שאם זה היה דאורייתא, אז בעצם יש פה ריבוי על כוי שהוא ספק. נו אז מה? אז מה אם יש ריבוי על כוי שהוא ספק? אז לכאורה הכוונה שמספק הייתי מחמיר גם ככה, אני לא צריך את הריבוי. ספקא דאורייתא לחומרא. לכן ברור שזה דין דרבנן. נו ועכשיו אתה ריש לקיש אומר שזה דין דרבנן, מה אתה אומר לגבי כוי? לא לגבי חצי שיעור. חצי שיעור זה איסור דרבנן. אבל מה אתה ריש לקיש אומר על כוי? שזה ספק? ספק דאורייתא. אם הוא ספק אז ספק דאורייתא. אז מה זה הריבוי הזה של כל חלב? אסמכתא. מה זה נקרא אסמכתא? אסמכתא לדין לדין דרבנן? אבל אין פה דין דרבנן, זה דין דאורייתא שספקא דאורייתא לחומרא. חצי שיעור. מה? זה אסמכתא לחצי שיעור. ובכוי? לא צריך אסמכתא. בכלל לא. אז יש פה דבר מאוד מוזר. זאת אומרת הוא אומר ככה, הכל חלב בעצם לומדים מזה רק חצי שיעור לא כוי. וגם את החצי שיעור זה רק אסמכתא. נכון? כי זה דין דרבנן. אז מה עם כוי? זה אפילו אסמכתא לא צריך. נו, אבל הברייתא מביאה גם את כוי מכל חלב. משהו פה לא הגיוני. אז מה תגיד לי? לפי הרמב"ם למשל, הרמב"ם הרי סובר שספקא דאורייתא לקולא. מדאורייתא. החובה להחמיר בספקות היא רק חובה דרבנן, נכון? זאת אומרת בעצם מדאורייתא ספקא דאורייתא לקולא. לפי הרמב"ם כן אפשר לקרוא את זה, שלפי הרמב"ם הדבר הזה הוא אסמכתא לחובה להחמיר בספקות, כי החובה להחמיר בספקות היא מדרבנן וכל חלב הוא אסמכתא. אוקיי, ואז יוצא שזה אסמכתא לשני הכיוונים. אבל לפי רוב הראשונים שלומדים לא כמו הרמב"ם, שספיקא דאורייתא לחומרא מדאורייתא, אז לא ברור איך לקרוא את הגמרא הזאת. בוא נמשיך רגע. הגמרא דוחה, אי הכי אי משום הא לא איריא. כסברי כווי בריה בפני עצמה היא. ואי לא תימא הכי, הא דאמר רבי אידי בר אבין אף כל לריבויי כווי. כווי ספיקא הוא. כי אצטריך קרא לריבויי ספיקא? אלא בריה שאני, הכא נמי בריה שאני. מה אומרים? שזה לא ראיה, נכון? יכול להיות שכווי הוא בריה בפני עצמו ולא ספק, וצריך את הפסוק כדי לרבות את איסור חלב בכווי ולכן זה כן דין דאורייתא, זה לא אסמכתא. זה רבי יוחנן מדבר פה, כן? רבי יוחנן אומר אתה הבאת לי ראיה מהברייתא הזאת שזה רק אסמכתא? לא נכון, אפשר לפרש את הברייתא הזאת שזה לימוד גמור. אם אנחנו נגיד שכווי הוא לא ספק אלא בריה בפני עצמה, אז הלימוד הגמור הזה אומר שיש איסור חלב גם בכווי למרות שהוא בריה בפני עצמו, ולגבי חצי שיעור זה באמת לימוד גמור שחצי שיעור אסור מן התורה ולא אסמכתא. נדמה לי שלפי ריש לקיש גם צריך לומר שזה בריה בפני עצמה, כמו שאמרתי קודם. אחרת לא ברור לפי ריש לקיש איך הוא קורא את הברייתא. תגיד שהוא מפרש אותה שזה אסמכתא. אם הוא מפרש אותה שזה אסמכתא, אז לגבי חצי שיעור אני מבין, זה אסמכתא לדין חצי שיעור שהוא אסור מדרבנן. אבל לגבי הכווי, אסמכתא למה זו? אם זה ספק רגיל, אז ספיקא דאורייתא לחומרא, היינו אוסרים חלב מדאורייתא. מה תגיד שזה אסמכתא לעצם החובה להחמיר בספקות? אז פה השאלה אם החובה להחמיר בספקות היא דרבנן או דאורייתא. לפי הרמב"ם זה דרבנן וניחא, אבל לפי רוב הראשונים, הר"ן והרשב"א ועוד, זה דאורייתא. אז מה זאת אומרת זה אסמכתא לחובה להחמיר בספקות? אז האמת שיש מקומות שבהם רואים שיש כזה דבר מושג של אסמכתא לדאורייתא. יש דין דאורייתא שבא במסורת, הוא לא יוצא מפסוק, ומביאים פסוק בתור אסמכתא לדין הזה. זה אסמכתא לדין דאורייתא לא לדין דרבנן. החובה להחמיר בספקות מאיפה היא יוצאת? לא יודע, ממסורת, מה שלא יהיה, ממקור אחר. פה מכל חלב מביאים אסמכתא לחובה להחמיר בספקות, אסמכתא לדין דאורייתא. אבל זה מוזר כל הסיפור הזה. יותר בפשטות נראה שריש לקיש בעצמו גם מבין שכווי זה בריה בפני עצמה. ואם זה בריה בפני עצמה, אז יכול להיות שיש פה באמת דין דרבנן לאסור את החלב של הכווי למרות שהוא בריה בפני עצמה, הוא לא חיה ולא בהמה, אבל זה רק אסור מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. אבל גם זה לא פשוט. מה הנקודה האחרונה? אני אומר יכול להיות שריש לקיש גם מסכים שכווי זה בריה בפני עצמה והאיסור לאכול חלב של כווי הוא איסור דרבנן והפסוק הוא אסמכתא בעלמא. אבל הוא אומר כווי ספיקא הוא. בדיוק. וגם זה יכול היה להסביר את דעת ריש לקיש. אבל בלשון הגמרא, איך שהגמרא מנסחת את הנימוקים של ריש לקיש, נראה שהוא לומד שזה ספיקא. הרי זה מה שהוא שואל את רבי יוחנן, הרי כווי ספיקא הוא. הוא לא אומר לשיטתך זה ספיקא, הוא עצמו מניח שזה ספיקא. נו אז אם זה ספיקא הוא שואל את רבי יוחנן, אז מה שייך לחדש על זה להגיד על זה שזה איסור דאורייתא של חלב של ספק? יש ספיקא דאורייתא לחומרא. זאת אומרת שריש לקיש מבין שכווי הוא ספק. אז זה יכול להיות תלוי באפשרויות השונות שהעליתי קודם איך להבין את שני הריבויים האלה מהפסוק. למשל לפי הפלייתי, אז הוא בעצם רוצה לומר שכבי גם הוא חצי שיעור. נכון? הוא חצי חלב של חיה. חצי איכותי. אוקיי? אז לשיטתו בעצם מה שתגיד על חצי שיעור תגיד על כבי. ואם חצי שיעור אסור מדרבנן לפי ריש לקיש, גם כבי יהיה אסור מדרבנן. נכון? ואז באמת אפשר להגיד פה כבי הרי הוא ספיקא. ואם הוא ספיקא, אז לכאורה לא שייך לגביו ריבוי של לאסור את החלב מדאורייתא. אז מה ריש לקיש עצמו מציע? לא, כבי הוא בעצם בא מחיה ומבהמה. וכיוון שכך הוא בעצם חצי שיעור, הוא גם זה וגם זה, הוא לא ספק. אז יש בו חצי שיעור איכותי כמו חצי שיעור עצמו. ואם חצי שיעור זה דין דרבנן, אז גם כבי זה דין דרבנן. ולדין הזה "כל חלב" הוא אסמכתא. אז לפי הפלייתי אפשר להבין את זה. איך להסביר את המילים כבי ספיקא הוא לפי הפלייתי? לזה קוראים ספיקא. הרי הוא עצמו אומר את זה, הרי הגמרא עצמה אומרת שזה תייש בא מן הצבייה, ועל זה היא אומרת שזה ספיקא. אז הסברתי את זה קודם ואמרתי לפי הרמב"ם למשל, אמרתי שהמונח ספיקא פה זה לא באמת שאנחנו מסופקים, אלא שהוא גם זה וגם זה, יש לו סטטוס ביניים, לא הכריעו בו חכמים או משהו כזה. הרבה פעמים בכמה וכמה מקומות אנחנו מוצאים שלמצב כזה קוראים ספיקא. אוקיי? עכשיו רש"י פה במקום וגם תוספות מסבירים את קושיית הגמרא אחרת. אומרים כבי ספיקא הוא, וספיקא כן ריש לקיש אומר ולגבי ספיקא לא שייך שיהיה ריבוי "כל חלב". אז תוספות אומר, רואים פה, איצטריך קרא לריבויי ספיקא. זה התוספות. אף על גב דאמר בפרק ט' דבכורות עשירי ודאי ולא עשירי ספק, וכן בשילהי מסכת נזיר דאמרינן ספק בהרת קדמה ספק שיער לבן קודם טהור, ויליף לה מקרא דכתיב לטהרו או לטמאו פתח הכתוב בטהרה תחילה, ולא פרכינן איצטריך קרא למעוטי ספקא. באמת יש מקומות שבהם ישנם פסוקים מפורשים שמדברים על מצבי ספק. כן? כמו בעשירי ודאי ולא עשירי ספק ובתקפו כהן שם בהתחלה בבבא מציעא ועוד. אז מה? ושם הגמרא לא מוטרדת מזה שיש ריבוי של פסוק בתורה על מצב של ספק. אז למה פה כן? כך שואל התוספות. יש לומר דהכא פריך שפיר, איצטריך קרא לאיתויי ספקא, דמשמיא גליא שהוא שווה כל שעה דהוה מצי למימר לן אי חיה אי בהמה. ואי חד מינייהו חיה, כולו חיות. ואי חד מינייהו בהמה, כולו בהמות. אומר התוספות פה זה ספק מיוחד. זה לא כמו עשירי ודאי ולא עשירי ספק. למה? עשירי ודאי ולא עשירי ספק הכוונה למשל אני מונה הרי את מעשר בהמה, אני מונה את הבהמות, אחת הבהמות שמניתי קפצה חזרה לתוך העדר, אני לא מזהה מי היא. אז עכשיו כל אחת שיוצאת היא עשירי ספק ולא עשירי ודאי. כאן התורה לא יכלה להגיד לי מי זאת הבהמה הזאת כי זה תלוי בסיטואציה. לפעמים הבהמה הזאת היא העשירית, לפעמים היא לא העשירית. אבל בכבי זה ספק מהותי, זה ספק בטבע. הקדוש ברוך הוא לא נמצא בספק. אז אם הוא היה רוצה הוא היה פשוט אומר לי שכבי זה חיה או כבי זה בהמה. הקדוש ברוך הוא לא נמצא בספק. אז אם התורה רוצה לפתור לי את בעיית הספק מה שהיא הייתה צריכה לומר לי זה פשוט לגלות לי מה זה כבי. היא יודעת. זה לא אותו ספק כמו ספק של עשירי ודאי ולא עשירי ספק. עשירי ודאי ולא עשירי ספק זה ספק מקומי. לפעמים זה יהיה עשירי, לפעמים זה יהיה תשיעי. הקדוש ברוך הוא לא יכול להגיד לי תמיד כשיש לך ספק עשירי דע לך זה תשיעי. לא נכון, לפעמים זה באמת עשירי. אבל בכוי אם אחד מהם הוא חיה כולם חיה. זה המין. זה פשוט השאלה מי זה המין הזה. אז אם הקדוש ברוך הוא רוצה להגיד לי מה שיגיד לי. אלא מה ברור שהפסוק לא יכול לדבר על הספק הזה. אם הפסוק היה מדבר על הספק הזה אז הוא פשוט היה אומר לי מה זה כוי, הוא לא היה אוסר עלי חלב. הוא פשוט היה מתיר לי את הספק הזה ופוטר לי את כל הבעיה. לכן אומר התוספות שהקושיא של הגמרא זה לא שאי אפשר לרבות דין על מצב של ספק, כמו שקראנו בפשט הגמרא. הקושיא של הגמרא היא שאם יש מצב של ספק מהותי, אז התורה הייתה צריכה להגיד לי מה זה כוי במקום לחדש לי כל מיני דינים כאלה ואחרים. וזה הכל. לכן אומר ריש לקיש לא סביר שהתורה פה דיברה באמת על הדין של הכוי. אז מה כן? אז הוא מציע זה אסמכתא בעלמא. ואז מה? אז חצי שיעור זה אסמכתא בעלמא כי זה דין דרבנן, והכוי מה זה? הרי עכשיו התוספות מניח, כך גם רש"י זה אותו פירוש, שניהם מניחים שבאמת יש פה ספק. נכון? והקדוש ברוך הוא יודע האם כוי זה חיה או כוי זה בהמה. רק אנחנו לא יודעים. אבל לא יכול להיות שהפסוק בא ללמד אותי על כוי כי אז הוא היה פשוט אומר לי מה זה כוי, הוא לא היה מחדש לי את הדין של חלב של כוי. נכון? הוא פשוט מגלה לי מה זה כוי. לכן מה? לכן ברור שבעצם הפסוק הזה הוא רק אסמכתא בעלמא לאסור את החלב של הכוי. נו אבל מה זה כוי? אין, הפסוק לא מתייחס לכוי. אבל אם זה ככה אני חוזר עוד פעם למה שהערתי קודם, אז אני עדיין נמצא בספק אם כוי זה חיה או כוי זה בהמה. נו אז אם אני בספק אז יש כלל שספק דאורייתא לחומרא. למה צריך את הפסוק שיאסור עלי מדרבנן חלב של כוי? שאסור מדין ספק דאורייתא לחומרא. לרוב הדעות זה מדאורייתא, לרמב"ם דרבנן. בכל מקרה זה אסור. מה נגיד? לפי הרמבם זה איסור דרבנן של דיני ספקות והאסמכתא היא אסמכתא לזה, שמדרבנן צריך להחמיר בספק דאורייתא ו"כל חלב" הוא אסמכתא לעיקרון הזה של החובה להחמיר בספק דאורייתא שהיא חובה דרבננית. אוקיי? כל זה מאוד מוזר, כל הקריאה הזאת של הגמרא. בקיצור ריש לקיש יוצא ממש מוזר. איך שלא נפרש את זה ריש לקיש יוצא ממש מוזר. אחרי זה בא רבי יוחנן ואומר מה אתה רוצה ריש לקיש? זה לא ספק, זה בריה בפני עצמה. אז מה? אז לא חלים עליה דיני ספקות. אז אני לא יודע מה לעשות עליה, לא הכריעו לגביה חכמים, נכון? ועל זה בא הפסוק ואומר "כל חלב" החלב אסור כמו חלב של חיה. אבל אם זה אני אומר עוד פעם, גם בריש לקיש לכאורה היינו צריכים להגיד את זה. רק אני אומר בלשון הגמרא לא נראה, כי ריש לקיש אומר כוי ספיקא הוא. אבל מבחינה עניינית כשאני מסתכל על איך ריש לקיש קורא פה את הברייתא הזאת נראה שגם הוא מבין שזה בריה בפני עצמה. אני באמת לא יודע, אין לי הסבר טוב לאיך ריש לקיש קורא פה את הגמרא. אבל נראה שהסוגיה כאן לפחות ברבי יוחנן ואולי גם בריש לקיש מניחה שכוי זה בריה בפני עצמה וזה לא ספק. יש כל מיני מקומות בש"ס שיש פסוקים שמחדשים דין על ספקות, אבל הם ספקות לא מהסוג של תוספות. ספקות מקומיים כמו ספק ממזר למשל. "ממזר ודאי" אמר רחמנא ולא "ממזר ספק", גמרא בקידושין. עכשיו הספק של ממזר הוא דומה לספק של מעשר, "עשירי ודאי" ולא "עשירי ספק", לא לספק של כוי. נכון? כי ספק ממזר יש לי ספק לגבי מישהו האם הוא ממזר או לא. ברור שזה לא הכרעה כללית לגבי כל ספקות הממזר. כל בן אדם לפי מה שהוא, יכול להיות שהבן אדם הזה הוא ממזר, הבן אדם האחר שבספק אז באמת הוא לא ממזר. אי אפשר שהתורה תגיד לי פה מה איך להתייחס לספק ממזר באופן כללי, אלא תכריע את הספק המציאותי. ובכל זאת, הגמרא מביאה פה ממזר ודאי אמר רחמנא ולא ממזר ספק. זאת אומרת יש יילפותא שעוסקת בספק גם מהטיפוס של הספק המקרי, לא מהטיפוס של הספק המהותי כמו של קבי. לכן המהלך של תוספות הוא באמת מהלך לא לגמרי ברור. כי תוספות מניח שעל דבר כזה אין מה להקשות שהתורה, זאת אומרת, לא יכול להיות שהתורה תתייחס לספק, רגע. לא, סליחה. לא לא, זה בסדר. זאת אומרת, יכול להיות שהתורה תתייחס לספק שהוא ספק מקרי, כמו בממזר, כמו במעשר. בספק מהותי כמו בקבי, שם לא יכול להיות שהתורה תתייחס, כי אז התורה היתה צריכה פשוט לפשוט לי את הספק ולא להתייחס אליו. לא, זה בסדר. ויש מאמר של ר' אלחנן וסרמן, שהוא כותב, הרי יש סדרה שלמה של הלכות שבהם ספיקא דאורייתא לקולא. למשל ספק ממזר. למשל ספק טומאה ברשות הרבים. למשל ספק עורלה בחוץ לארץ. ספק אבל, אם אנחנו מבינים שזה גם על דאורייתא ביום הראשון, אז ספק אבל זה גם לקולא. עשירי ודאי ולא עשירי ספק. כל מיני דברים מן הסוג הזה. ר' אלחנן וסרמן רוצה לטעון, זה הר"ן בעצם בסוף פרק ראשון של קידושין, הוא מביא את הר"ן הזה אבל הוא מרחיב אותו לעיקרון כללי. והוא רוצה לטעון שבכל המקומות שבהם התורה אומרת שצריך להקל במצבי ספק, כוונתה בעצם לומר, אני אגיד קודם את הר"ן. הר"ן אומר שספק עורלה בחוץ לארץ מותר. למרות שיש הלכה למשה מסיני שעורלה בחוץ לארץ אסורה, אבל ספק עורלה בחוץ לארץ מותר. לא נוהגים פה בדיני ספיקא דאורייתא לחומרא. אומר הר"ן שם בקידושין: אם יש פרי שהוא ודאי עורלה, ואני לוקח ומאכיל אותו מישהו, הוא לא יודע שזה פרי עורלה, אני מאכיל אותו את זה. לא קרה שום דבר. למה? כיוון שההוא שאכל את הפרי לא ידע שהוא עורלה. אז מבחינתו זה ספק עורלה, ולכן היה מותר לו לאכול, אז לא הכשלתי אותו באיסור. למרות שאני יודע לא שזה ספק עורלה, אני יודע שזה ודאי עורלה. זה חידוש עצום! על כל אכילה שאני אוכל, אתה יכול לייצר מזה ספק? לא שומע? כל אכילה שאני אוכל, אתה יכול לייצר מזה ספק. למה? אכלתי שומן, אני לא יודע, אתה תגיד אולי זה ספק חלב ספק שומן. אם אתה בספק אז זה ספק. אם אתה לא בספק אז לא. מה זאת אומרת? גם פה, נתן לי מישהו לאכול, אני לא יודע. הר"ן הופך אותי למסופק? אני נותן לו לאכול והוא אוכל כי אין לו סיבה להסתפק. מה הבעיה? אז מותר לו לאכול. אני יודע שזה ודאי עורלה. אז אומר הר"ן: אני הכשלתי אותו לכאורה בעורלה בחוץ לארץ שהיא אסורה, בודאי עורלה בחוץ לארץ. אומר הר"ן לא: אני הכשלתי אותו בספק עורלה בחוץ לארץ. למה? כי הוא הרי לא ידע שזה עורלה. כיוון שהוא לא ידע שזה עורלה, אז הוא לא עבר איסור כשהוא אכל את זה. בדרך כלל כשאנחנו לא יודעים שמשהו הוא אסור עברנו איסור, אלא עברנו אותו בשוגג או באונס. אבל פה הוא אומר אין איסור בכלל. למה? כי ספק פה לקולא. מסביר ר' אלחנן וסרמן מה הכוונה: כל הספקות שבהם נאמר ספיקא דאורייתא לקולא, היסוד הוא שהאיסור הוא איסור תודעתי ולא איסור עובדתי. האיסור לאכול עורלה בחוץ לארץ זה לא איסור על החפצא שהוא עורלה בחוץ לארץ. זה איסור לעבור את החוויה של אכילת משהו שהוא עורלה בחוץ לארץ. זה איסור תודעתי. זה לא תלוי במציאות, אלא האיסור בעצמו תלוי בידיעה שלי. בדרך כלל האיסור תלוי במציאות, והידיעה שלי זה רק סיבה לפטור, אם לא ידעתי אז אני אנוס. פה הוא אומר לא: הידיעה שלי מגדירה את האיסור, היא לא סיבה לפטור. אם אני לא יודע אין איסור. הטענה שלו זה שספק לקולא זה לא כלל בדיני ספקות, אלא הספק לקולא במקומות האלה, החידוש הוא שבכל המקומות האלה גדרו של האיסור זה שזה איסור תודעתי. ברגע שאתה… התודעה שלך אתה לא יודע שהאיסור הזה הוא ערלה, אז לא עברת איסור, לא שאתה עברת רק אתה לא אשם, לא עברת איסור כי לא זה לא עבר את סף התודעה שלך. זה הטענה שלו, למשל לפי זה יוצא, אני יכול לקחת ממזר ודאי לחתן אותו עם אישה ישראלית כשרה, לא להגיד לה שהוא ממזר והכל בסדר ולרקוד אצלהם בחתונה. כי בממזר גם כן יש מיעוט שספיקו לקולא, רק מעלה עשו ביוחסין מדרבנן, אבל מדאורייתא ספק ממזר מותר, ספק ממזר הוא לא ממזר. אז כל הדינים מדאורייתא, אני בעצם יכול להכשיל אותך לכתחילה בדין ודאי, כי אתה כשאתה לא יודע, אז מבחינתך אין פה איסור. זה חידוש מרעיש. זה נכון לגבי כל איסור דרבנן לפי אלחנן? לא, זה נכון רק לגבי אותם איסורים שהתורה חידשה שספיקם לקולא למרות שהם דאורייתא. אבל למה, למה לא נגיד אותו דבר לגבי איסור דרבנן? שמה? שגם אותו דבר שהאיסור, סתם איסור דרבנן שספיקו לקולא, אז אני יכול להאכיל מישהו. הכי נמי, יכול להיות שכן. לא, אבל אוקיי, זה נראה לי חידוש עוד יותר גדול, אתה אומר שאני יכול להכשיל את השני בכוונה. לא, דווקא בדרבנן זה יותר קל, כי בדרבנן התפיסה המקובלת היא שזה איסור גברא ולא איסור חפצא. נכון, לא, זה ודאי שזה התפיסה המקובלת, אבל אין תפיסה מקובלת שמותר להכשיל את השני בכוונה. למה? לפי זה אז כל העניין של מערכות כשרות למשל, נו מה העניין שהם יספרו לי שיש, שאין, באמת לפי זה אין עניין. יש את הנתיבות, הנתיבות הרי אומר שמי שעבר בשוגג על איסור דרבנן לא צריך לעשות תשובה. זה לא אותו דבר, אני מכיר את הטענה הזאת, זה לא ממש אותו דבר כמו הטענה שמותר למישהו להכשיל, אותו דבר אבל זה סברא דומה. למה, למה לא לעשות תשובה? כי תודעתית הוא לא עבר איסור. נו, אז גם אם אני מכשיל אותו, תודעתית הוא לא עבר איסור. נכון, אבל אני חושב שהעניין של תודעתית לא עבר איסור זה עדיין לא פוטר אותו מלנסות לברר את הספק, זאת אומרת למשל כשאדם קונה משהו עם הכשר בעצם הוא אומר אני ניסיתי לברר את הספק ואני סומך עליך, ואחרי זה אם טעית אז לא עברתי איסור. יכול להגיד שבמקום שהוא יכול לברר ולא.