גמרא פרק שמיני יומא – שיעור 5

[הרב מיכאל אברהם] אתמול בשיעור התחלתי עם הסוגיה בתחילת הפרק שלוקחת את מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש לגבי חצי שיעור, מגיעה למסקנה שלפי ריש לקיש חצי שיעור גם יש איסור אבל הוא איסור דרבנן ולא דאורייתא. ועל זה היא מקשה שאם כך לשיטתו שבועה צריכה שלא לחול, ובגמרא במסכת שבועות הגמרא מניחה שם ששבועה אמורה אמורה לחול באופן עקרוני, כי הגמרא שמה שואלת הרי למה לפי חכמים מדובר שמה מי שנשבע לאכול לא לאכול סליחה נבלות וטרפות ואכל, אז לפי חכמים דרבי שמעון הוא חייב. שואלת הגמרא למה הרי מושבע ועומד מהר סיני? זאת אומרת ההנחה היא ששבועה לא חלה. ועל זה מובאים שני הסברים, לפי רב ושמואל ורבי יוחנן מדובר בכולל ולכן זה חל אבל עקרונית זו לא אמור לחול, ולפי ריש לקיש מדובר בחצי שיעור. זאת אומרת שלפי ריש לקיש על חצי שיעור שבועה שבועה כן חלה. ושואלת פה הגמרא אם באמת לפי ריש לקיש על חצי שיעור יש איסור דרבנן אז למה לשיטתו השבועה השבועה חלה? הרי יש ואמרתי שהמפרשים מסבירים שבאיסור דרבנן יש עדיין את לא תסור ולכן עקרונית שבועה לא אמורה לחול על זה כי זה מושבע ועומד מהר סיני. אז הגמרא עונה שלמסקנה ששבועה בעצם כן חלה על איסור דרבנן, ומה שקורה בשבועת העדות זה פרשייה אחרת, שם שבועה לא חלה כי שם זה תלוי במציאות ובמציאות גם אם הוא פסול מדרבנן הוא לא אמור לבוא ולהעיד ולכן זה שהוא נשבע לי שהוא לא יודע לי עדות לא הפסיד שום דבר הוא גם ככה לא יכול היה להעיד. שם זה תלוי במציאות. אבל לגבי שבועת ביטוי כיוון שהאיסור הוא רק איסור דרבנן שבועת ביטוי כן חלה עליו. זאת זה תירוץ הגמרא אצלנו. אז מה שיוצא בעצם למסקנה זה ככה אני אסכם את המסקנה שעולה מהסוגיה שלנו. שבועה לא חלה על דבר מצווה, בין לבטל את דבר המצווה ובין לקיים את דבר המצווה, כשאני אומר דבר מצווה זה עשה או לאו לא משנה כי זה לא נכלל בלהרע או להיטיב. זה ההנחה הראשונית. מה קורה בשבועה על דבר מצווה שאין עליו אזהרה מפורשת אבל עדיין אסור מדאורייתא, הווה אומר חצי שיעור לפי רבי יוחנן. בגמרא אצלנו נראה ששבועה לא חלה על זה, נכון? כי הגמרא הרי מקשה רק על ריש לקיש. זאת אומרת לרבי יוחנן אין בעיה למה שבועה לא חלה כי שבועה לא חלה בגלל שזה איסור דאורייתא. רואים שגם איסור דאורייתא שאין עליו אזהרה ואין עליו עונש שבועה לא חלה עליו. אז אז זה לגבי איסורי דאורייתא. מה קורה לגבי איסורי דרבנן? לגבי איסורי דרבנן אז בריש לקיש המסקנה היא ששבועה כן חלה. נכון? ריש לקיש הרי אומר שאם האיסור הוא איסור דרבנן השבועה כן חלה עליו כי מדאורייתא זה לא אסור. מה קורה אני הערתי לפי רבי יוחנן באיסור דרבנן, לא חצי שיעור, חצי שיעור אסור מדאורייתא לפי רבי יוחנן, מה קורה לפי רבי יוחנן באיסור דרבנן אם מישהו נשבע לא לאכול עוף בחלב האם השבועה חלה או לא. בפשטות בגמרא נראה ששבועה חלה אלא שהגמרא אומרת את זה לדעת ריש לקיש. יכול להיות ש… למה לעשות מחלוקת בין רבי יוחנן לריש לקיש בנושא שאנחנו לא מצאנו שהם חולקים אחד על השני. אז ברמה העקרונית אפושי מחלוקת לא מפשינן. זאת אומרת אנחנו מוצאים ביניהם מחלוקת על חצי שיעור. אם למסקנה לפי ריש לקיש שבועה חלה על איסור דרבנן אין סיבה לעשות בזה מחלוקת מול רבי יוחנן. גם רבי יוחנן כנראה מסכים לזה. כל מה שהם חולקים זה מה הסטטוס של איסור חצי שיעור. אני חושב ממהלך הגמרא יש בהחלט מקום לומר שלא, כי הרי רבי יוחנן תוקף את… או הגמרא תוקפת את ריש לקיש, אתה לשיטתך שיש איסור דרבנן לחצי שיעור אז איך שבועה חלה? מה הגמרא מניחה כרגע? שגם האיסור דרבנן שבועה לא חלה. ריש לקיש כדי לצאת מהפלונטר הוא מחדש שהאיסור דרבנן שבועה כן חלה אבל זה יכול להיות שזה נאמר רק לריש לקיש כי אין לו מוצא אחר איך הוא יסביר את דעת חכמים ששבועה חלה על איסור דרבנן. אבל רבי יוחנן ילך עם ההנחה הפשוטה של הגמרא שבאיסור דרבנן גם שבועה לא חלה. ולכן אמרתי שיש בהחלט מקום לומר שלהלכה שבועה לא חלה גם על איסור דרבנן. כי להלכה אנחנו פוסקים כרבי יוחנן, לא כריש לקיש. אז פה יש אני אומר מקום להתלבט, האם שבועה חלה על איסור דרבנן לשיטת רבי יוחנן זאת אומרת להלכה. אוקיי. זה סיכום העולה מפשט הסוגיה שלנו. עכשיו אני ממשיך. הרמב"ם פוסק את זה להלכה בהלכות שבועות בפרק ה הלכה ז. אני אשתף רגע את המסך. שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטרפות ואכל פחות מכזית, כן, הוא פוסק כמו חכמים של רבי עקיבא, אז כדי שהדבר הזה יהיה אסור עליו הוא צריך להישבע במפורש על כל שהוא, כי אם הוא נשבע בעלמא אז הכל שהוא לא חלה עליו השבועה. אז זה לפי חכמים, כן, שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטרפות ואכל פחות מכזית, חייב בשבועה שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מהר סיני. מה הוא פוסק? ששבועה חלה על חצי שיעור, פוסק כמו רבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה, וזה כמובן אמרתי כבר. עכשיו פה הוא פוסק שיש ששבועה חלה על חצי שיעור, כי על חצי שיעור הוא לא מושבע ועומד מהר סיני. בהלכה ח הוא כותב,

[Speaker B] איך זה מסתדר עם רבי יוחנן? איך זה מסתדר עם רבי יוחנן? אה? איך זה מסתדר עם רבי יוחנן? חצי שיעור דאורייתא לפי רבי יוחנן.

[הרב מיכאל אברהם] שאלה טובה, זאת השאלה בדיוק. רק אני אקדים לזה, בהלכה ח הוא כותב שבועה שאוכל פחות מכזית נבלה וטרפה, פה, חייב בשבועת ביטוי. מה ההבדל בין זה להלכה ז? בהלכה ז זה שבועה שלא אוכל איסור. בהלכה ח זה שבועה שכן אוכל איסור פחות מכזית. וכבר אמרתי שגם שבועה לקיים את התורה וגם שבועה לבטל את התורה זה לא דבר שיש בו להרע או להטיב ולכן השבועה לא חלה. אז הרמב"ם באופן עקבי ממשיך גם בהלכה ח את שיטתו ששבועה חלה על חצי שיעור בין לבטל את האיסור ובין לקיים את האיסור. שבועה חלה על חצי שיעור. כך זה גם בשולחן ערוך רל"ח, אמר שבועה שלא אוכל נבלות וטרפות ואכל, אינו חייב משום שבועה שהרי מושבע ועומד מהר סיני הוא, ואם אמר שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבלות וטרפות ואכל פחות מכזית, חייב על השבועה שהרי אינו מושבע מהר סיני על חצי שיעור, וכן אם אמר שבועה שאוכל פחות מכזית נבלה וטרפה, חייב על השבועה, כן, זה גם הלכה ז וגם הלכה ח של הרמב"ם. אז הרדב"ז שם בפירוש שלו על הרמב"ם מקשה על הרמב"ם כך, וקשיא לי כיוון שהוא אסור מן התורה הרי הוא מושבע עליו דכתיב "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת", ויש לומר דנהי דחצי שיעור אסור מן התורה. אגב זה הרמב"ם במאמר מוסגר, הערתי כבר שהאמירה של חז"ל מושבע ועומד מהר סיני נראית מוזרה, אין מקור שמלמד אותנו שבהר סיני אנחנו נשבענו. בהר סיני היה לא יודע מה, נעשה ונשמע, כפה עליהם הר כגיגית, היה חוזה, הייתה ברית, אבל מושג השבועה לא מוזכר שם. הרדב"ז מרגיש בזה ולכן הוא אמר אז איפה אנחנו מושבעים? במקום שכתוב ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת. ארור זה מדין שבועה, אבל זה כמובן נאמר אחרי, לא שבועה בהר סיני. טוב, יש לדון על העניין הזה. בכל מקרה אבל הוא מושבע ועומד מהר סיני ולכן לפי רבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה שואל הרדב"ז איך אומר הרמב"ם ששבועה חלה עליו? עונה, ויש לומר דנהי דחצי שיעור אסור מן התורה משום דחזי לאיצטרופי אבל אין מפורש בתורה איסורו, והשבועה לא הייתה אלא על הדברים המפורשים בתורה. תידע שהרי כתיב בתורה "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך" ואפילו הכי חלה שבועה האיסורין דרבנן. קודם כל הוא מניח ששבועה חלה על איסורין דרבנן. אני אמרתי שבסוגיה שלנו זה נשאר פתוח, ריש לקיש אומר שזה חל, אבל רבי יוחנן לא בטוח שהוא מסכים. עכשיו נכון שהראיה שלו יכולה לבוא לפחות מצד ריש לקיש. כי גם ריש לקיש מסכים ששבועה לא חלה על דבר איסור. אז אם ריש לקיש אומר ששבועה חלה על איסורי דרבנן, נראה שלמרות שיש לא תסור, כיוון שהאיסור דרבנן לא מפורש בתורה אלא רק מצווה בעקיפין דרך לא תסור, אז שבועה חלה עליו. אומר הרדב"ז, אז אם זה כך, גם על איסורים אחרים, אפילו איסורי דאורייתא, לא איסורי דרבנן, שלא מוזכרים במפורש בתורה אלא נלמדים מדרשה או בעקיפין, אז שבועה חלה עליהם למרות שהם דאורייתא. וזה הפירוש שלו לשיטת הרמב"ם בחצי שיעור לרבי יוחנן. חצי שיעור לרבי יוחנן באמת אסור מן התורה. כיוון שאיסורו לא מפורש בתורה, שבועה חלה עליו. אוקיי, זה הטענה שלו. וכך בעצם אנחנו מוצאים במפורש בר"ן בנדרים בדף ח'. זה מה שדיברתי עליו בשיעור שנתתי הפרונטלי יום חמישי בכולל, בבית המדרש. מי שהיה שם, אז הבאתי את הר"ן הזה. הגמרא שמה מביאה כמה מימרות של רב גידל אמר רב. כתוב שם כך: מניין שנשבעים לקיים את המצווה? שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך. כן, אני נשבע לשבת בסוכה. זה חל או לא חל? יש פה שבועה או אין פה שבועה? אם לא ישבתי בסוכה, עברתי גם על שבועה או רק ביטלתי עשה של סוכה? אז אומרת הגמרא כן, נשבעים לקיים את המצווה, עברתי גם על שבועה. והלוא מושבע ועומד מהר סיני הוא? אומרת הגמרא אלא הא קמשמע לן דשרי ליה לאיניש לזרוזי נפשיה. כן, מותר להישבע שבועת זירוזין. בן אדם שרוצה לזרז את עצמו לשבת בסוכה והוא יוצר את הזירוז הזה על ידי שבועה, כך אם אני לא אשב בסוכה אני גם עובר על שבועה ולא רק על ביטול עשה של סוכה, אז השבועה חלה. ואמר רב גידל אמר רב, האומר אשכים ואשנה פרק זה, מסכתא זו, נדר גדול נדר לאלוקי ישראל. והלוא מושבע ועומד הוא? ואין שבועה חלה על שבועה. עוד פעם אותה שאלה. אומרת הגמרא מאי קמשמע לן? דאפילו זירוזי בעלמא? היינו דרב גידל קמייתא! שזה כבר למדנו מהמימרא הקודמת של רב גידל אמר רב. אז לא זה החידוש במימרא הזאת. הא קמשמע לן, עונה הגמרא, כיוון דאי בעי פטר נפשיה בקריאת שמע שחרית וערבית, משום הכי חייל שבועה עליה. כיוון שקריאת שמע בוקר וערב הוא פוטר את עצמו, יוצא ידי חובת מצוות תלמוד תורה, כל מה שמעבר לזה זה קיומית, מעשה וולונטרי, על זה דיברתי בשיעור אני לא אכנס לזה כאן, בכל מקרה זה נקרא דבר הרשות. לכן שבועה חלה על זה. זה מה שאומרת הגמרא. אז הר"ן שם במקום, אתם יודעים שבנדרים מודפס שם על הדף חידושי הר"ן. לא הר"ן על הרי"ף. אז הוא אומר ככה: הא קמשמע לן דכיוון דאי בעי פטר נפשיה וכולי. מסתברא לי דלאו דווקא דבהכי מיפטר. זה לא שבאמת אדם נפטר ממצוות תלמוד תורה אם הוא קורא קריאת שמע בוקר וערב. למה? שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כוחו. ואמרינן בפרק קמא דקידושין, תנו רבנן, ושיננתם, שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך, שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו וכולי. צריך ללמוד עד שדברי תורה יהיו שגורים על פיו. וקריאת שמע שחרית וערבית לא סגי להכי. אם אני אגיד קריאת שמע בדבקות כל בוקר שחרית וערבית, מזה לא יוצא שאני אדע את כל התורה, שדברי התורה יהיו מחודדין בפי. אוקיי? לכן ברור שצריך ללמוד כל הזמן. אז מה כתוב בגמרא שבקריאת שמע בוקר וערב אני יוצא ידי חובת תלמוד תורה? אומר הר"ן, אלא מכאן נראה לי ראיה למה שכתבתי בפרק שבועות שתיים בתרא, על הסוגיה בשבועות כ"ג שאנחנו לומדים אותה עכשיו, דכל מידי דאתי מדרשה, אף על פי שהוא מן התורה, כיוון דליתיה מפורש בקרא בהדיא, שבועה חלה עליו. מה הוא אומר? הדין של ללמוד תורה מעבר לקריאת שמע בוקר וערב הוא לא כתוב בתורה, זה לא והגית בו יומם ולילה. הוא נלמד מדרשה משיננתם, שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך וכולי. זה נלמד מדרשה, זה לא כתוב מפורש בתורה. אז אמנם חיובו דאורייתא, כך משמע בר"ן, אבל שבועה חלה עליו. זה מה שאומר, מי שנשבע אשנה פרק זה או מסכתא זו, נדר גדול, נדר הכוונה פה שבועה כמובן, נדר גדול נדר לאלוקי ישראל, זאת אומרת השבועה חלה. למה? הרי מושבע ועומד מהר סיני לא? כיוון שזה רק יוצא מדרשה, לא, זה לא נקרא שאנחנו מושבעים על זה. אנחנו מושבעים רק על דברים שכתובים במפורש בתורה ולא על דברים שיוצאים מדרשה. וזה הפירוש בגמרא בנדרים, לכן השבועה חלה. כשמישהו אומר נשבע שהוא ישנה פרק זה או מסכת זו. ואכי הכי קאמרינן, אומר הר"ן, כיוון דאי בעי פטר נפשיה במאי דכתיב בקרא בהדיא, דהיינו בשוכבך ובקומך בקריאת שמע שחרית וערבית. מה כתוב בתורה בפירוש? בשוכבך ובקומך. את זה אני יוצא ידי חובה בקריאת שמע שחרית וערבית. נכון שיש עוד דין ללמוד תורה גם שאר היום ואת כל שאר התורה, אבל זה יוצא מדרשה, זה לא כתוב במפורש בתורה. משום הכי חלה השבועה עליה לגמרי אפילו לקורבן. והיינו דקאמר נדר גדול, כלומר לכל דיניו כדבר הרשות. וכבר כתבתי זה שם בראיות גמורות בסיעתא דשמיא, שם הכוונה בשבועות כ"ג בסוגיה שלנו. אוקיי, אז בעצם הר"ן בנדרים כותב שדבר שיוצא מדרשה, למרות שהוא איסור דאורייתא, שבועה חלה עליו. וזה בדיוק הרעיון של הרדב"ז שראינו. ככה הרדב"ז מסביר את הרמב"ם והשולחן ערוך שפוסקים שלמרות שאנחנו פוסקים כמו רבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה, בכל זאת מי שנשבע על חצי שיעור השבועה חלה. למה השבועה חלה? הרי זה איסור דאורייתא. בגלל שזה לא כתוב בפירוש בתורה, זה יוצא מדרשה, כל חלב כל דם כל חלב, הסברא או מה שלא יהיה, אבל זה לא כתוב מפורש בתורה. לכן שבועה חלה על זה. זה בעצם שיטת הרדב"ז ומצטרף אליו הר"ן, וככה מסבירים את הרמב"ם ואת השולחן ערוך. הכסף משנה שם על הרמב"ם גם כותב דבר דומה, אומר שם כ"ג עמוד ב', הא דתנן שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות חייב, אמאי? מושבע ועומד מהר סיני הוא. ומוקי לה ריש לקיש במפרש חצי שיעור. פירוש רש"י, במפרש שלא אוכל חצי שיעור, שאינו מושבע עליו מהר סיני, הלכך מחייב משום שבועה. ואם תאמר, והא קיימא לן כרבי יוחנן דאמר בפרק בתרא דיומא דחצי שיעור אסור מן התורה, וצריך לומר שאף על פי שהוא אסור מן התורה, אינו מושבע עליו. זה הכסף משנה, ואין פלא שהשולחן ערוך שלו גם פוסק כמו הרמב"ם, שחצי שיעור למרות שהוא אסור מן התורה זה לא מפורש בתורה ולכן שבועה חלה עליו. מה בעצם הרעיון פה של כל הפוסקים האלה? הם בעצם טוענים ככה, הזכרתי גם בשיעור ביום חמישי, העניין הזה של אין איסור חל על איסור בדרך כלל נתפס כמשהו שלא שייך לאסור דבר אם הוא כבר אסור. אם הוא כבר אסור אז האיסור השני אין לו משמעות, הוא לא מוסיף שום דבר. אם ככה אנחנו מבינים את הדין של אין איסור חל על איסור, מה הדין באין שבועה חלה על שבועה? מי שנשבע על דבר שהוא מושבע ועומד עליו, בעצם זה יוצא מדין אין שבועה חלה על שבועה. האם זה מקרה פרטי של דין אין איסור חל על איסור או שזה דין מיוחד בשבועות? בפשטות בגמרא נראה שזה דין מיוחד בשבועות. זה דין מיוחד בשבועות כי בשבועה כתוב להרע או להיטיב. אתה יכול להישבע על משהו שאתה יכול להרע או להיטיב לגביו, ובדבר שהתורה אוסרת או מצווה שם אין לך את שתי האופציות. על דבר כזה אי אפשר להישבע. זה דין בהלכות שבועות. זה לא קשור לאין איסור חל על איסור, אבל מתברר שרוב הראשונים מבינים שאין שבועה חלה על שבועה ואין איסור חל על איסור זה אותו עיקרון. ולפי זה באמת יוצא שגם אין שבועה חלה על שבועה, היסוד שלו זה אין איסור חל על איסור, זאת אומרת אם הדבר הראשוני הוא אסור דאורייתא, שבועה לא תחול עליו. הר"ן והמפרשים כאן נראה שהולכים בכיוון אחר. הם טוענים שאין שבועה חלה על שבועה פירושו שהאיסור הראשון שעליו השבועה לא חלה הוא איסור שיסודו בשבועה שנשבעתי בהר סיני. ויש כלל בהלכות שבועות שאין שבועה חלה על שבועה. ולכן הדין של אין איסור חל על איסור הוא תוצאה של אין שבועה חלה על שבועה, לא שאין שבועה חלה על שבועה הוא תוצאה של אין איסור חל על איסור. זה עובד הפוך. הכלל שאין איסור חל על איסור יסודו בזה שהחיוב שלי באיסורים יסודו בזה שנשבעתי ואין שבועה חלה על שבועה, לכן גם אין איסור חל על איסור. עכשיו צריך לבדוק על מה נשבעתי. אז לא מספיק להגיע למסקנה שהאיסור הראשון הוא דאורייתא בשביל לומר שבועה לא חלה עליו. זו התפיסה הראשונה, אבל לפי התפיסה שאני מתאר עכשיו. לא הנקודה מה עוצמתו של האיסור הראשון, אלא השאלה אם אני מושבע עליו. גם אם הוא דאורייתא, אבל אם אני לא מושבע עליו, אז השבועה השנייה יכולה לחול על זה. ואז אומרים הר"ן והמפרשים שהולכים בעקבותיו כאן, שדבר שלא מופיע בתורה בפירוש מה כתוב? 'ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת'. מי זאת התורה הזאת? התורה שניתנה לנו בהר סיני, תורה שבכתב. על זה נשבענו. תורה שבעל פה זה דברים שנוצרים לאורך הדורות, גם אם תוקפם הוא מדאורייתא, אבל הם לא היו שם בזמן שניתנה תורה. וכיוון שכך אנחנו לא מושבעים עליהם, כי אנחנו נשבענו על מה שקיבלנו, על מה שהיה שם. אז דבר שלא מופיע בתורה אין עליו את הכלל שהוא מושבע ועומד מהר סיני, וכיוון שכך שבועה יכולה לחול עליו. ושימו לב, הר"ן לא מתכוון לומר שזה איסור לא דאורייתא, שזה איסור דאורייתא דבר שיוצא מדרשה. זה הרמב"ם בשורש השני. הר"ן פה לא משתמע שלזה הוא מתכוון, הוא מתכוון לומר שזה דאורייתא, אבל למרות שזה דאורייתא, כיוון שזה

[Speaker J] לא כתוב בתורה,

[הרב מיכאל אברהם] אז שבועה, אני לא מושבע על זה, אז שבועה תחול על הדבר הזה, אני לא מושבע ועומד על הדבר הזה. הרמב"ם הולך צעד אחד הלאה בשורש השני וטוען שאם הדבר הזה לא כתוב בתורה אז הוא גם לא דאורייתא. הרמב"ם לוקח את המילה דאורייתא כלשונה, דאורייתא פירושו מן התורה, זאת אומרת מה שכתוב בתורה זה נקרא דאורייתא. הוא מזהה את שאלת המקור עם שאלת התוקף. אם המקור זה משהו שכתוב בתורה, אז התוקף שלו הוא דאורייתא. אם משהו לא כתוב בתורה גם אם הוא יוצא מדרשה, אז התוקף שלו הוא לא דאורייתא. מבחינת הרמב"ם אין הבדל בין שאלת המקור לשאלת התוקף. אבל כל הראשונים חולקים על הרמב"ם בעניין הזה וגם הר"ן, אין סיבה להניח שהוא לא חולק על הרמב"ם. הר"ן טוען מבחינת התוקף דבר שיוצא מדרשה הוא דאורייתא, אבל עדיין מבחינת המקור הוא לא כתוב בתורה ולכן אם אני אשבע עליו שבועה חלה כי אני לא מושבע ועומד על הדבר הזה. זה החידוש בעצם שכתוב בכיוון הזה של הר"ן. הרב, האם זה מתיישב עם הסוגיה שלנו ביומא? עוד לא, תכף נראה. בינתיים אני רק מדבר על הסוגיה בשבועות. עוד הערה לפני שאני עובר לסוגיה שלנו, במשנה למלך שם, כי הבאתי את הכסף משנה הבאתי את הרדב"ז, המשנה למלך שם תוקף, לא תוקף אלא מהרהר על הדבר שמבחינת הרדב"ז היה נראה מובן מאליו, שהרי אינו מושבע על חצי שיעור. אמר המשנה למלך: 'אמר הכותב, עיין מה שכתב הרב המחבר לעיל ובתשובת מהרש"ח חלק א' תפס בפשיטות דשבועה חלה על איסור מדברי סופרים וכתב שם הרב המחבר וזה לשונו' וכולי. 'הר"ן כתב בתשובה דמי שנשבע לעבור על דברי סופרים בקום עשה אין מחייבין אותו לפרוע, שחכמים העמידו דבריהם כשל תורה בשב ואל תעשה' עד כאן. ועיין בדברי הרב המגיד בפרק ד' הלכות מלווה ולווה. אז הוא אומר לא נכון מה שהרדב"ז מניח כדבר פשוט ששבועה חלה על איסורי דרבנן. הרדב"ז הרי הביא ראיה לזה שלמרות שאיסור הוא דאורייתא אם הוא לא מפורש בתורה שבועה חלה עליו. מה הייתה הראיה שלו? מזה ששבועה חלה על איסורי דרבנן, זאת אומרת הוא מניח כדבר פשוט ששבועה חלה על איסורי דרבנן. כנראה מקורו מהסוגיה שלנו, מה שריש לקיש אומר שעל איסור דרבנן שבועה חלה. אומר המשנה למלך זה מחלוקת ראשונים, פוסקים ראשונים. לא כולם מסכימים ששבועה חלה על איסור דרבנן. מה הם עושים עם הסוגיה שלנו? מה שאמרתי קודם. שנכון שריש לקיש אומר ששבועה חלה על איסור דרבנן אבל רבי יוחנן לא בהכרח מסכים לזה. להיפך, ממהלך הסוגיה משתמע שרבי יוחנן חולק על זה. הרי לכן הוא תוקף את ריש לקיש. ריש לקיש בתור תירוץ עונה 'מה אתה רוצה, על איסור דרבנן שבועה כן חלה'. אבל רבי יוחנן ברגע שהוא שמע שלפי ריש לקיש יש איסור דרבנן הוא מיד תוקף אותו 'אז איך שבועה חלה על זה?'. זאת אומרת הוא מניח ששבועה לא חלה גם על איסור דרבנן. ואם אנחנו פוסקים להלכה כרבי יוחנן, אז להלכה שבועה לא חלה על איסורי דרבנן. אז הוויכוח שמביא המשנה למלך הוא לכאורה וויכוח בשאלה איך לפרש את מסקנת הסוגיה שלנו בדעת רבי יוחנן. האם רבי יוחנן מסכים לתירוצו של ריש לקיש שעל איסור דרבנן שבועה חלה, או שרבי יוחנן נשאר בשלו וריש לקיש תירץ כי הוא נכנס לפינה, דחקו אותו לפינה. אבל רבי יוחנן נשאר בהנחה הפשוטה שגם על איסור. על איסור דרבנן שבועה לא חלה. ואם כך אז להלכה שאנחנו פוסקים כרבי יוחנן, אז זאת ההלכה ששבועה לא חלה על איסור דרבנן. הרדב"ז למד כך, המשנה למלך מביא בשם הר"ן שלא. ושימו לב, זה אותו ר"ן שאומר שעל דבר שלא כתוב בתורה שבועה כן חלה, והר"ן אומר שעל דרבנן שבועה לא חלה. זה אותו ר"ן, הוא מביא ר"ן, המשנה למלך. וזה בכלל מוזר, כי הרדב"ז הרי משם חילו, כן, משם חילו, משם הוא מביא את הראיה. הר"ן עצמו שאמר את היסוד שאותו אתה מנסה לבסס, הוא אומר שבאיסורי דרבנן שבועה לא חלה. מבחינת הר"ן כשכתוב "לא תסור" זה דבר שנחשב מפורש בתורה, ודברים שיוצאים מדרשה הם לא מפורשים בתורה. בכל אופן, אין הוכחה מהסוגיה שלנו שעל דבר שנלמד מדרשה שבועה חלה, זה אנחנו לא רואים מהסוגיה שלנו, זה אי אפשר להוכיח מהסוגיה שלנו. להפך, הסוגיה שלנו מדברת רק על דרבנן, לא מדברת על דבר שיוצא מדרשה. הסוגיה שלנו נראית להפך, עוד רגע נראה, אמרתי, אני עוד לא הגעתי לסוגיה שלנו, הגעתי רק להערה במסקנת הסוגיה שלנו לגבי איסורי דרבנן, עוד לא דיברתי על חצי שיעור דאורייתא, תכף נגיע, זה השלב הבא. אוקיי, אבל מבחינת האיסורי דרבנן אמרתי שלפי ריש לקיש שבועה חלה על איסורי דרבנן, לפי רבי יוחנן זאת שאלה פתוחה, להפך, אני הייתי אומר אם היו שואלים אותי שפשט הגמרא היא שלפי רבי יוחנן שבועה לא חלה על איסור דרבנן, לכן הוא תוקף את ריש לקיש, אין שום סיבה להניח שרבי יוחנן חזר בו ממה שהוא חשב במתקפה. ריש לקיש צריך לתרץ תירוצים כי הוא במצוקה, תקפו אותו, אבל רבי יוחנן זה מה שהוא הניח ואין שום סיבה לומר שהוא חזר בו, למה שיחזור בו? הוא תקף את ריש לקיש. אוקיי? אז לכן, אבל אני אומר מעבר למה שקורה בסוגיה שלנו, בסוגיה שלנו אפשר להסתדר, אפשר להגיד שאחרי שריש לקיש תירץ רבי יוחנן גם הוא הסכים, אבל בר"ן עצמו לכאורה ישנה סתירה, כי הרדב"ז מביא ראיה מזה ששבועה חלה על איסור דרבנן ליסוד שלו ששבועה חלה על דברים שלא מפורשים בתורה אפילו אם הם דאורייתא, אבל אבי היסוד הזה זה הר"ן והר"ן עצמו לגבי איסורי דרבנן המשנה למלך מביא שהוא טוען ששבועה לא חלה על איסורי דרבנן. כנראה שהר"ן מבין, וכאן הרדב"ז כנראה לא מסכים, אבל הר"ן מבין שאיסורי דרבנן נחשבים איסורים שכתובים מפורש בתורה כי כתוב "לא תסור". אז מה עם איסורים שכתובים בדרשה, יוצאים מדרשה? זה דבר מאוד מעניין, אני אקדים פה קצת את המאוחר, יש מנחת חינוך, מנחת חינוך רוצה לטעון, מנחת חינוך רוצה לטעון שאם יש חולה שצריך לתת לו לאכול מאכלות אסורות, עדיף לתת לו איסור שכתוב במפורש בתורה מאשר איסור שיוצא מדרשה. למה? כי איסור שיוצא מדרשה יש גם "לא תסור" וגם את האיסור עצמו, אז הוא יותר חמור מאיסור שכתוב במפורש בתורה, כך הוא רוצה לטעון ובעיניי זה מופרך, כי אני חושב שהוא מבין לא נכון את המושג "לא תסור". המושג "לא תסור" כשהוא נסוב, או אני אקדים עוד משהו, הרמב"ם והרמב"ן כידוע חלוקים בשורש הראשון של הרמב"ם ובהשגות של הרמב"ן שם והרמב"ם גם בתחילת הלכות ממרים. הרמב"ם אומר שהתוקף של איסורי דרבנן יסודו בפסוק "לא תסור", בגלל שהתורה מצווה "לא תסור" אז לכן אנחנו מצווים לציית לחכמים ולא לאכול עוף בחלב וכדומה לדיני דרבנן. הרמב"ן תוקף את הרמב"ם כי לפי הרמבמ יוצא שכל איסור דרבנן הוא בעצם איסור דאורייתא, כי ברגע שאכלת עוף בחלב עברת על "לא תסור" שזה לאו דאורייתא, אז לכן אומר הרמב"ן לא יכול להיות שאיסורי דרבנן מבוססים או תוקפם מבוסס על הלאו של "לא תסור". אז מה כתוב בלאו של "לא תסור"? זאת שאלה אחת ומאיפה יוצאת המחויבות לאיסורי דרבנן? זאת שאלה אחרת לפי הרמב"ן. לגבי הלאו של "לא תסור" הרמב"ן עצמו אומר, לשאלה השנייה הוא לא עונה, אבל לשאלה הראשונה הוא אומר "לא תסור" מדבר על סמכותם של חכמים לדרוש ולפרש, לא לחוקק. מה ההבדל בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא? אנשים חושבים שההבדל בין איסור דרבנן לאיסור דאורייתא הוא הבדל כרונולוגי, שאיסור דרבנן… דרבנן זה איסור שנוצר מאוחר יותר בהיסטוריה, איסור דאורייתא זה משהו שניתן בסיני, והעניין הוא כרונולוגי. וזאת טעות גדולה כמובן. יש איסורי דאורייתא שנוצרו מאוחר יותר בהיסטוריה והם דאורייתא לכל דבר לכל הדעות. ויש איסורי דרבנן שנוצרו כבר בהר סיני, יש איסורי דרבנן שמיוחסים למשה רבנו. מצוות דרבנן, איסורי דרבנן. הכרונולוגיה לא קובעת. מה ההבדל? ההבדל הוא בשאלה איך חכמים פועלים. אם חכמים פועלים כמחוקקים זה איסור דרבנן. אם חכמים פועלים כפרשנים זה איסור דאורייתא. כשחכמים קובעים שזה הפירוש הנכון לפסוק או שזה הפירוש המחייב לפסוק, למרות שהם קבעו את זה, יכול להיות שזה לא נכון, יכול להיות שהפסוק לא אומר את זה, אולי אני חולק עליהם, אבל "לא תסור" אומר לי שאני חייב לקבל את הפירוש שלהם. עכשיו כשקיבלתי את הפירוש שלהם, אז מבחינתי זה מה שכתוב בפסוק. למה אני מקיים את זה? אני מקיים את זה בגלל הציווי של הפסוק, לא בגלל שחכמים אמרו. חכמים הם רק אלה שגילו לי שזה מה שהפסוק אומר. זאת אומרת, חכמים פה פועלים כפרשנים, לא כמחוקקים. בסופו של דבר את הציווי אני מקיים כי זה מה שהפסוק מצווה. גם אם אני לא מסכים, אבל חכמים קובעים שזה מה שהפסוק מצווה. לעומת זאת כשחכמים מחוקקים, למשל איסור עוף בחלב, אז זאת חקיקה של חכמים, הם לא פירשו את זה בפסוק, הם קבעו איסור מחודש שהם חידשו אותו. זאת סמכות. לפי זה הכרונולוגיה כן קובעת. מה זאת אומרת? כי בסופו של דבר כל מקרה שהם פרשנים אז בעצם האיסור היה קיים תמיד, רק אולי לא ידענו עליו. בסדר אבל זה בעקיפין. לא, זה סימן טוב. זה מכסה מאה אחוז מהמקרים. יש לך איסור שהתחיל מאוחר והוא דאורייתא? לא. אז זה קטגוריה ריקה. אוקיי. הכרונולוגיה פה היא סתם אינדיקציה, היא מילה ריקה. הקריטריון הוא לא הכרונולוגיה. נכון שאת התורה קיבלנו בסיני, אבל הכרונולוגיה היא קריטריון לא מועיל, קריטריון ריק. בסופו של דבר אתה צריך להחליט אם זה דאורייתא או דרבנן לפי אופן הפעולה של חכמים לא לפי הכרונולוגיה. התוצאה היא התוצאה הכרונולוגית. אחרי שאני מבין שחכמים עבדו כפרשנים אתה יכול להגיד לי "טוב אז הם גילו לי שכבר בהר סיני האיסור הזה היה קיים", אבל זאת תוצאה, זה קריטריון שלא מועיל לי. למה לא להגיד את זה? זה כן מועיל. אני חושב שזה כן מועיל כי לפעמים למשל אם חכמים יגידו משהו שהוא איסור מחודש אני כבר לא צריך לחפש שום דבר, ברור לי שזה איסור דרבנן. אני לא צריך לדעת אם הם פעלו פה כפרשנים. לא צריך לדעת כי הם לא פעלו כך. אם הם פעלו כמחוקקים ולא כפרשנים הם אמרו לך שהאיסור הוא מחודש. לא לא, הם לא צריכים להגיד שהם חידשו אותו. אם זה לא היה אסור ועכשיו זה כן אסור אני יודע שזה דרבנן. זאת אומרת שבתרגום לעברית זה נקרא "אנחנו חידשנו את זה", מה זאת אומרת? לא נכון. לא? כן. לא. יכול להיות שהוא התחדש לבד. מה זה התחדש לבד? עד עכשיו הוא לא היה אסור ועכשיו הוא אסור כי אנחנו הסכמנו על זה. בסדר זה לא אומר שאנחנו… טוב. בוודאי שכן, זה סתם מילים. יותר מזה הרמב"ם הרי אומר במפורש שחכמים חייבים להגיד את זה אחרת זה "בל תוסיף". בסדר אבל הפוך הרי בוודאי שיש, יש איסורים שהיו קיימים פעם ונגמרו, כן? לשעה ככה כתוב. בסדר אלו לא איסורים שנכנסים להלכה בכלל. בסדר אבל הם קיימים. הם איסורי דאורייתא רק שהם זמניים. באותה מידה לכאורה היה יכול להיות הפוך. הרמב"ם בשורש השלושה עשר אומר הם לא איסורי דאורייתא. הם דברים שהקדוש ברוך הוא עשה כמו שהוא עשה אמר למשה לשים מן בצנצנת. או נתן הוראה מסוימת למישהו מקומי. זה לא נכנס להגדרות ההלכתיות בכלל של דאורייתא או לא דאורייתא. זה משהו אחר לגמרי. מה האיסור לגעת בהר סיני זה לא איסור דאורייתא? לא. לא. ככה הרמב"ם אומר בשורש השלושה עשר, תראה שם. הוא מתכוון שזה לא נמנה במניין המצוות. כי זה לא דאורייתא. מבחינת הרמב"ם כן? כן. אז זה לא נקרא… מה זאת אומרת לא דאורייתא? מי שעבר על זה חייב מיתה וזה גם כתוב במפורש בתורה מה יש לך יותר מזה? הו, אבל כיוון שהוא לא נאמר לדורות הוא לא דאורייתא, הוא לא נכנס להגדרה ההלכתית בכלל. לא מתייחסים אליו בקטגוריה הלכתית. טוב אבל זה בוא נעזוב את זה, לא ניכנס לפינה הזאת. בכל מקרה לענייננו, מה שאני רוצה לומר זה שהרמב"ם והרמב"ן חלוקים בשאלה מה לומדים מלא תסור. לפי הרמב"ם "לא תסור" מלמד אותי הן את סמכותם של חכמים לחוקק והן את סמכותם לפרש. לפרש ולדרוש מבחינתי כרגע זה אותו דבר. מבחינת הרמב"ן "לא תסור" מלמד אותי רק את סמכותם לפרש. ולדרוש, לא את סמכותם לחוקק. כי אם הוא היה מלמד אותי את סמכותם לחוקק, אז כל דין דרבנן היה הופך לדין דאורייתא. דברים שיוצאים מדרשות הם באמת דאורייתא, אז אין שם את הבעיה. שם אני יכול לתלות את זה בלא תסור. יוצא כך, יוצא שלכל הדעות הסמכות לפרש יוצאת מלא תסור. יש ויכוח לגבי הסמכות לחוקק שברמב"ם זה יוצא מלא תסור ולפי הרמב"ן לא. אז אם זה כך, אז מה כתוב פה? הרי איך יכול הר"ן לומר שדבר, איסור דרבנן הוא כתוב מפורש בתורה כי כתוב לא תסור, אבל איסור שיוצא מדרשה הוא לא כתוב מפורש בתורה? מה זאת אומרת? הלא הוא יוצא מלא תסור. הרי זה מוסכם על כולם שדבר שיוצא מדרשה הוא מלא תסור. כל הוויכוח של הרמב"ן נגד הרמב"ם זה רק על הלכות דרבנן. על הלכות שיוצאות מדרשות לכל הדעות הן יוצאות מלא תסור. אז איך אפשר להבין את הר"ן הזה? התשובה, בגלל שהמנחת חינוך שהבאתי קודם הוא טועה. כי גם הרמב"ם וגם הרמב"ן שלומדים את הסמכות לפרש ולדרוש את התורה מלא תסור, הלא תסור לא מתפקד באותה צורה כמו שהוא מתפקד לגבי איסורי דרבנן. לגבי איסורי דרבנן, נסביר כרגע באופן פשטני, אחרי זה אני גם אסייג את זה, אם אני אכלתי עוף בחלב עברתי על לאו דאורייתא של לא תסור. לכן לאכול עוף בחלב זה איסור שמפורש בתורה. כך לפחות אומרים מי שאומרים את זה, יש חולקים על זה אבל נדבר על זה עוד, וככה יגיד נגיד הר"ן למשל. לכן הוא אומר שבועה לא חלה על זה. מה קורה בהלכות שיוצאות מדרשות? בהלכות שיוצאות מדרשות, אחרי שחכמים דרשו, ומכוח לא תסור קיבלתי את דרשתם למרות שאולי אני עצמי לא מסכים לה. אז עכשיו אני יודע שבעצם יש איסור מסוים שנלמד מדרשה. עכשיו כשאני שואל את עצמי מה מקורו של האיסור הזה? על מה אני עובר אם עברתי את האיסור הזה? התשובה היא לא על לא תסור. אני עובר על האיסור עצמו. הלא תסור זה רק הסמכות שניתנה לחכמים לפרש את התורה. אחרי שהם פירשו את התורה, האיסור הוא מכוח הפסוק, לא מכוח לא תסור. חכמים ריבו את הקרומיות, או מה שלא יהיה כן, מה שהרמב"ם הביא במאכלות אסורות. אוקיי, אז אתה אומר לי בסדר, אז חכמים דרשו את הקרומיות ובגלל לא תסור אני חייב לקבל את מה שהם אומרים שבפסוק כתוב גם הקרומיות. כדרש, אוקיי. עכשיו כשאני אוכל את הקרומיות האלה של בהמה טמאה, על מה עברתי? על לא תסור? לא. אני עברתי על לא תסור רק במקום שאני לא מקבל עקרונית את סמכותם של חכמים לפרש. אבל אם אני מקבל את סמכותם, אבל עברתי עבירה, כמו כל עבירה שכתובה אפילו מפורש בתורה, שם עברתי על איסור קרומיות, לא על איסור לא תסור. ולכן לא צודק המנחת חינוך שאומר שעדיף לתת לחולה איסור מפורש בתורה על פני איסור שלא מפורש בתורה. בעיניי זאת שטות. איסור שלא מפורש בתורה אם אתה עברת עליו לא עברת על לא תסור, עברת על האיסור הלא מפורש בתורה בעצמו, והוא יותר קל מאיסור מפורש בתורה או שווה או יותר קל, אבל בטח לא יותר חמור. הלא תסור זה לא תוספת של איסור, הלא תסור זה גילוי שאומר לי שאם חכמים דרשו או פירשו כך את התורה מבחינתי זה מה שכתוב בה, ולכן אני חייב לציית. אבל אני מציית כי זה כתוב בפסוק, לא כי חכמים אמרו, הלא תסור רק גילוי פה. במצוות דרבנן הלא תסור הוא המקור. במצוות שיוצאות מדרשה הלא תסור הוא גילוי, אבל האיסור הוא איסור בגלל שזה כתוב בתורה, לא בגלל שיש איסור לא תסור. נפקא מינה למשל מי שאומר שזה שלא תסור הוא איסור גברא, כמו הנתיבות, אולי נגיע אליו בהמשך, כאן זה יהיה איסור חפצא, איסור שכתוב בתורה. חכמים רק גילו לי שזה כתוב בתורה. אז אחרי שהם גילו לי זה כתוב בתורה. אז לכן המנחת חינוך לא צודק וזה, והר"ן הזה הוא ראיה נהדרת לעניין. כי הר"ן מה הוא אומר לי? שכאשר דבר נלמד מדרשה אז הוא לא כתוב במפורש בתורה ושבועה חלה עליו. אותו ר"ן עצמו אומר שהלכה דרבנן היא שבועה לא חלה עליה, היא נחשבת כמה שכן כתוב במפורש בתורה. למה? מה זה יותר טוב מדרשה? שניהם יוצאים מלא תסור? לא, כי הלכה דרבנן כתובה במפורש בתורה בלא תסור. אם אני אכלתי עוף בחלב לא עברתי על איסור עוף בחלב לפי הר"ן הזה, עברתי על, אין דבר כזה איסור עוף בחלב, יש איסור לא תסור. עברתי על לא תסור, איסור לא תסור כתוב במפורש בתורה. תחשבו למשל אם אני נדרתי לא לאכול לחם ואכלתי לחם, עברתי על איסור שמפורש בתורה? בוודאי שכן, לא יחל דברו, אבל לא כתוב שם לחם, כתוב מה שאתה נודר. אתה נודר על לחם, אתה נודר על לא להשתמש בכיסאות, אתה נודר על לא יודע מה, לעמוד על רגל אחת, מה שאתה רוצה, זה שבועה, לא משנה, כן, אתה נודר אכילה מבשר, מה שלא יהיה. לא כתוב במפורש בתורה לחם וגם לא צריך להיות כתוב. כתוב שכל מה שאתה נודר לא יחל דברו. מה שנדרת במקרה זה זה לחם. אכלת את הלחם? עברת על לא יחל דברו, לא עברת על איסור אכילת לחם. נכון? לא תסור עובד באותה צורה. לא תסור אומר מה שחכמים יאסרו, אסור עליך. חכמים יכולים לנדור במקומך, לנדור עליך. אז חכמים אומרים זה אסור. ברגע שהם אסרו את זה, כשאני אכלתי עוף בחלב, אין דבר כזה איסור עוף בחלב, האיסור שעליו עברתי זה איסור לא תסור, כמו לא יחל דברו. כך תופס הר"ן. ולכן, שבועה לא חלה על זה, זה איסור דאורייתא, כמו ששבועה לא חלה על נדר, על איסור נדר. עכשיו, שבועה על נדר זה מוקש אחר בעצם, זה חפצא וגברא אולי, זה בנדרים בדף ט"ו יש על זה דיון שלם. אבל עקרונית, זה הכל במצוות דרבנן. מצוות דאורייתא, אם הם יוצאות מדרשה, אז שם האיסור הוא לא, הוא לא מפורש בתורה. כי האיסור הוא לא לא תסור, לא תסור זה רק הגילוי שיש לחכמים סמכות לפרש. אחרי שהם פירשו, אז אני מבין שיש איסור קרומיות שיוצא מהתורה, לא שכתוב בתורה. האיסור הזה לא מפורש בתורה, אבל מקורו הוא הדרשה הזאת שעשו חכמים. זה לא, כשאני עברתי על האיסור, עברתי על איסור קרומיות, לא על איסור לא תסור. ואיסור זה לא מפורש בתורה, ולכן אומר הר"ן שבועה חלה עליו. ממילא אין ראיה למה שאומר הרדב"ז. הרדב"ז רוצה להביא ראיה לפירושו ברמב"ם ששבועה חלה על חצי שיעור, כי חצי שיעור לא מפורש בתורה. והראיה כי שבועה חלה גם על איסורי דרבנן. קודם כל, לא בטוח ששבועה חלה על איסורי דרבנן. בסדר? ב', אפילו הר"ן שאומר כמוך ששבועה חלה על דבר שלא מפורש בתורה, אומר שעל איסורי דרבנן שבועה לא חלה. ממקום שבאת, כן? הר"ן עצמו. עכשיו הרדב"ז כנראה הבין, א', שעובדתית הלכתית שבועה כן חלה על איסורי דרבנן, זה ברור. ב', הוא כנראה גם הבין ששבועה חלה על איסורי דרבנן כי הם לא מפורשים בתורה. ובזה הוא כמובן לא מתאים למה שאומר הר"ן. איך הוא למד? הוא כנראה הבין שיש איסור עוף בחלב. כשאני אוכל עוף בחלב, עברתי לא על לא תסור, עברתי על איסור עוף בחלב. והאיסור הזה לא כתוב במפורש בתורה. מה שכתוב בתורה, לא תסור, זה רק גילוי. הרדב"ז אומר גם באיסורי דרבנן, כמו שאמרתי קודם לגבי הדרשות, גם באיסורי דרבנן הלא תסור הוא רק גילוי. הוא מגלה לנו שחכמים יכולים לייצר איסורים נוספים, כמו איסור עוף בחלב. אבל אחרי שהם יצרו את זה, יש איסור עוף בחלב, והאיסור הזה לא מפורש בתורה ולכן שבועה חלה עליו. זאת אומרת המחלוקת שלו עם הר"ן זה לא רק בשאלה על מה שבועה חלה, אלא איך מבינים את איסורי דרבנן ויחסם ללא תסור. לפי הר"ן, כשאני אוכל עוף בחלב, עברתי על איסור לא תסור, וזה איסור מפורש בתורה, כנראה דאורייתא אפילו. לפי הרדב"ז, כשאני אכלתי עוף בחלב, עברתי על איסור עוף בחלב. נכון שהוא מבוסס על לא תסור, אבל לא תסור רק נתן סמכות לחכמים לייצר את איסור עוף בחלב. לא תסור הוא רק גילוי. עברתי על איסור עוף בחלב, לא שעברתי על לא תסור. עברתי על איסור עוף בחלב וזה איסור שלא כתוב במפורש בתורה ולכן שבועה חלה עליו, כך למד הרדב"ז. טוב, אנחנו נצא להפסקה חמש דקות, נתרענן קצת ונחזור. הוא מסביר את הקשר בין השמש ללבנה, בין העולם הזה לעולם הבא. התורה היא זו שמחברת ביניהם. המהר"ל מפראג בספרו תפארת ישראל בפרק כ"ה מסביר את הסוד של מחזור תשע עשרה שנה. הוא אומר שיש שבע שנים מעוברות. כל חודש עיבור הוא בן שלושים יום. שבע כפול שלושים זה מאתיים ועשרה. וההפרש בין שנת החמה לשנת הלבנה במשך תשע עשרה שנה הוא מאתיים ותשעה ימים. ההפרש הזה של יום אחד, מסביר המהר"ל, הוא הנקודה שמחברת את העולם הזה עם העולם הבא. התורה היא הכוח שמאחד את הניגודים האלו. המצווה של ספירת העומר היא לא רק ספירה של ימים, אלא הארה של הנפש. המילה ספירה מלשון ספיר, אבן יקרה ומאירה. אנחנו יוצאים ממצרים עם קרבן העומר שהוא מן השעורים. חז"ל אומרים ששעורה היא מאכל בהמה. האדם יוצא מהשעבוד כשהוא עדיין שקוע בעולם החומרי, בעולם של היצרים. במשך שבעה שבועות, שבע שבתות תמימות, אנחנו מזככים את שבע המידות של הנפש. חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. כל שבוע מוקדש למידה אחרת, וכל יום בתוך השבוע לפרט בתוך המידה. ארבעים ותשעה ימים של עבודה עצמית. בשבועות הקרבן הוא משתי הלחם, והוא בא מן החיטים. חיטה היא מאכל אדם. זהו המעבר מהבהמיות לאנושיות ולקדושה. החיטה היא בגימטריה עשרים ושתיים, כנגד עשרים ושתיים אותיות התורה. רק אחרי הזיכוך הזה אנחנו ראויים לקבל את התורה ביום החמישים. אוקיי, בואו נחזור. עד כאן ראינו את מה שפוסקים הרמב"ם והשולחן ערוך והר"ן ואת ההסברים להבחנה בין איסורי דרבנן לבין איסורים שנלמדים מדרשה, שהעיקרון הוא שדבר שלא כתוב במפורש בתורה, גם אם הוא דאורייתא, שבועה חלה עליו. וכך הם מסבירים את פסק הרמב"ם והשולחן ערוך, וכך נראה מפשט הסוגיה בשבועות בדף כ"ג. אלא מאי? ולגבי דרבנן אמרתי שיש שתי אפשרויות בסוגיה שלנו איך ללמוד את המסקנה לפחות לפי רבי יוחנן. הבעיה הגדולה היא שזה סותר חזיתית את מה שמופיע בסוגיה שלנו לגבי שיטת רבי יוחנן בחצי שיעור. הרי בסוגיה שלנו רבי יוחנן סובר שחצי שיעור אסור מן התורה, מה שדורון שאל קודם. חצי שיעור אסור מן התורה, והוא תוקף את ריש לקיש בטענה "רגע, אם אתה סובר שיש איסור דרבנן אז איך שבועה חלה על זה לשיטתך?". ואז ריש לקיש עונה "כן, כי זה איסור דרבנן ובאיסור דרבנן שבועה חלה". לרבי יוחנן עצמו אין שאלה, למה? כי לפי רבי יוחנן לא עולה השאלה, ברור שחצי שיעור אסור דאורייתא ולכן השבועה לא יכולה לחול עליו. אז מה אומרים חכמים במשנת שבועות שמה שהשבועה חלה? זה בכולל. נכון, לכן רבי יוחנן עונה על זה כמו רב ושמואל, לא כמו ריש לקיש. והוא מסביר את זה בכולל כי חצי שיעור זה לא אופציה מבחינתו. חצי שיעור זה איסור דאורייתא ולא יעזור להעמיד את זה בחצי שיעור, על איסור דאורייתא שבועה לא חלה. להיפך, הוא תוקף את ריש לקיש אפילו על הצד שחצי שיעור דרבנן. אז הוא לשיטתו שחצי שיעור זה דאורייתא, וודאי וודאי שהשבועה לא חלה. כך עולה מהגמרא שלנו. אז אם כך פסקי הרמב"ם והשולחן ערוך וכל הפוסקים האלה נסתרים חזיתית מהסוגיה שלנו, כי הרי להלכה פוסקים כמו רבי יוחנן שחצי שיעור אסור מן התורה, הסוגיה שלנו אומרת ששבועה לא אמורה לחול על חצי שיעור, אבל הרמב"ם והשולחן ערוך פוסקים שעל חצי שיעור שבועה חלה. אז מסבירים לי כי זה לא מפורש בתורה, כן, לא אכפת לי כרגע, את הסברות אני יכול להבין, אבל מה עושים עם הסוגיה שלנו? בסוגיה שלנו כתוב במפורש ששבועה לא חלה על חצי שיעור לרבי יוחנן, אפילו לריש לקיש עד התירוץ שלו שאומר שכיוון שזה דרבנן אז שבועה חלה, בשלב שאם זה היה דאורייתא אז אין מה לדבר בכלל, אפילו על דרבנן רבי יוחנן כנראה יחלוק עליו. איך להבין דבר כזה? יש לכם הצעה? טוב, ברמה העקרונית, עכשיו דיברנו על ההבחנה שעושה הר"ן. שהיא לכאורה נגד ההיגיון, נגד הסברה שבהלכות דרבנן שבועה לא חלה ובהלכה שיוצאת מדרשה היא כן חלה כי זה לא מפורש בתורה. עכשיו אם מכניסים את זה לשיטת רבי יוחנן, אז בואו נקרא את הסוגיה שלנו ככה במשקפיים של הר"ן. רבי יוחנן תוקף את ריש לקיש ואומר ככה: אני לשיטתי שבועה חלה על חצי שיעור. למה? נכון שחצי שיעור אסור מן התורה, אבל זה איסור שהוא לא מפורש בתורה, על זה שבועה חלה, אין מה לדבר. אני תוקף אותך ריש לקיש. אתה הרי טוען שאיסור חצי שיעור הוא איסור דרבנן, אבל איסורי דרבנן הם איסורים שכן מפורשים בתורה. לשיטתך זה לא היה אמור לחול. לא בגלל שלשיטתי ברור שזה לא חל, לא, להפך, לשיטתי ברור שזה חל, רק אתה לשיטתך שאתה אומר שחצי שיעור זה איסור דרבנן, לא איסור שלא מפורש בתורה דאורייתא, זה איסור דרבנן, הרי איסורי דרבנן הם כן מפורשים בתורה. אז איך שבועה חלה עליו? אז למה רבי יוחנן מתרץ כמו רב ושמואל? שיתרץ כמו ריש לקיש! או, זאת הערה טובה. השאלה שעולה כאן, ושוב זה יותר במישור של הגמרא בשבועות, אבל נכון, השאלה היא אז למה רבי יוחנן בעצמו לא מתרץ שמדובר פה בחצי שיעור? כי הרי לשיטתו אם מדובר בחצי שיעור אז מה הבעיה? אז שבועה חלה. אז לא צריך להגיע לשבועה בכולל. אבל אתם מבינים שזה כבר שאלה צדדית. זאת אומרת, במהלך הסוגיה עצם העובדה שרבי יוחנן תוקף את ריש לקיש היא כשלעצמה לא מהווה ראיה. נכון שיש פה הערה שאם אני צודק בהסבר הזה לא ברור למה רבי יוחנן בוחר לתרץ את חכמים דבי רבי שמעון דחוק בשיטת ריש לקיש. הוא היה יכול להגיד גם כמו ריש לקיש שמדובר בחצי שיעור. להפך, ריש לקיש לא יכול להגיד את זה, אבל אני רבי יוחנן הייתי יכול להגיד את זה. ומה שיוצא זה בדיוק הפוך, ריש לקיש אומר את זה ורבי יוחנן בורח להסבר אחר של כולל. אז זאת באמת הערה, נראה עוד מעט. הר"ן שם בסוגיה בשבועות מרגיש בזה. זה אגב אותו ר"ן שהר"ן בנדרים מפנה אליו, זה הר"ן הזה. וכיוון שהכרענו דאפילו לרבי יוחנן בחצי שיעור בעינן, כל שכן דמשכחת לה בלאו. מעתה אין אנו צריכים להידחק באותם תירוצים שהזכרנו למעלה, כי זה אני נכנסתי באמצע כי זה ארוך. דודאי רבי יוחנן אי לאו משום טעמא דמוקמי לה כדברי הכל, מצי מוקמי לה בחצי שיעור כריש לקיש. רואים מה הוא אומר? שרבי יוחנן כל מה שהוא העמיד את זה כרב ושמואל בכולל זה כי הוא רצה להעמיד את זה כדברי הכל. עוד מעט אני אסביר את זה קצת יותר. לולי זה, הוא היה יכול לבחור את התירוץ שבחר ריש לקיש, להעמיד את זה בחצי שיעור. ומשכחת לה בין בלאו בין בעשה וכמו שכתבתי, בין אם נשבע לאכול שרצים ובין אם נשבע לא לאכול שרצים. לא הבנתי עוד פעם מה הסיבה שהוא העמיד את זה כרב ושמואל? בגלל שהוא רצה להעמיד את המשנה של שבועות כדברי הכל. ואם אתה מעמיד את זה כריש לקיש בחצי שיעור זה יהיה תלוי ברבי עקיבא ורבנן. האם כשאתה נשבע סתם זה חל על חצי שיעור או לא. צריך להעמיד לפי רבנן במפרש ולפי רבי עקיבא בסתם. סליחה, לפי רבנן במפרש ולפי רבי עקיבא בסתם. נכון כך עושה ריש לקיש עצמו? עכשיו רבי יוחנן לא רוצה להיכנס לדוחק כזה, הוא לא רוצה להסביר לפי כל אחד מהתנאים את המשנה באופן אחר, אז הוא רוצה להעמיד אותה כדברי הכל, לא להיכנס לוויכוחים בין רבי עקיבא לבין רבנן, אז הוא מעמיד את זה בכולל כמו רב ושמואל. אבל ברמה העקרונית הוא גם היה יכול להעמיד את זה בחצי שיעור לפי רבנן במפרש ולפי רבי עקיבא בסתם. כך לפחות אני מבין את כוונת הר"ן שהכדברי הכל הזה הכוונה כדברי רבי עקיבא ורבנן כדי לא להיכנס למחלוקת הזאת של רבי עקיבא ורבנן בתחילת הפרק. והאי דאמר ביומא לריש לקיש, ממשיך לקרוא, וכיוון דאית ליה היתר מן התורה מיחייב ליה קרבן שבועה דמשמע דאית ליה היתר מן התורה לא מיחייב ששבועה לא חלה, לרווחא דמילתא נקטה משום דלריש לקיש אית ליה. אבל אי הכי נמי דכל דלית ביה עשה או לא תעשה מפורש, אף על פי שהוא אסור מן התורה בחצי שיעור לרבי יוחנן, מחייב עליה קורבן שבועה. וכן מצאתי לרמב"ם ז"ל, אצל הרמב"ם בפרק ה' מהלכות שבועות מה שקראנו עכשיו כדבריי, שכתב שאוכל פחות מכזית נבלה וטרפה חייב בשבועה. ככה הר"ן גם מסביר את הרמב"ם, אז תראו איך הכל משתלב פה. הר"ן הולך פה לשיטתו. זאת אומרת, רבי יוחנן תוקף את ריש לקיש: אתה ריש לקיש הרי לשיטתך חצי שיעור לא אסור בכלל, חצי שיעור אסור מדרבנן, נכון? אז אם זה ככה השבועה לא אמורה לחול. אני גם מסכים ששבועה לא חלה על דבר שלא כתוב מפורש בתורה, אבל אתה, אני מוסיף עכשיו את מה שאמרתי קודם, אבל אתה הרי סובר שזה איסור דרבנן ואיסור דרבנן נחשב כמה שכן מפורש בתורה, אז אתה היית צריך לא להעמיד בחצי שיעור, כי בחצי שיעור שבועה לא אמורה לחול. אוקיי? זה המתקפה של רבי יוחנן. אבל אי הכי נמי הוא עצמו כן היה יכול להעמיד בחצי שיעור. אז אני מכניס את הר"ן שהביא המשנה למלך שראינו למעלה בתוך הר"ן הזה. הר"ן הזה כשהוא מסביר את המתקפה של רבי יוחנן על ריש לקיש בעצם אומר כך: אני רבי יוחנן סובר שחצי שיעור אסור מן התורה, אבל זה דבר שלא כתוב מפורש בתורה ולכן אין לי בעיה עם האמירה ששבועה חלה על חצי שיעור. אני רק לא רוצה להעמיד את רבנן במשנת שבועות בחצי שיעור כי זה הכניס אותי למחלוקת רבי עקיבא ורבנן ואני רוצה להעמיד כדברי הכל, אז העמדתי את זה בכולל. אבל אתה ריש לקיש הרי העמדת את זה בחצי שיעור. אבל לשיטתך הרי בחצי שיעור יש איסור דרבנן. אם יש איסור דרבנן אז חצי שיעור, אז השבועה סליחה אמורה לחול על זה. כי שבועה אמורה לא לחול על זה. כן, כי הרי איסור דרבנן נחשב כמפורש בתורה. אז מה אתה עושה עם זה? עונה לו ריש לקיש: לא נכון, דבר שלא אסור מן התורה שבועה כן חלה עליו. זאת אומרת במילים אחרות מה שהוא אומר זה שכיוון שהדבר הזה לא אסור מן התורה אלא רק מדרבנן, אני תופס את איסורי דרבנן כמו שאתה רבי יוחנן תופס את האיסורי דאורייתא. פה הם חלוקים במחלוקת שראינו למעלה בין הר"ן לבין הרדב"ז, אוקיי? שהשאלה היא האם איסורי דרבנן כשאתה אוכל עוף בחלב עברת על לא תסור, או שכשאתה אוכל עוף בחלב עברת על איסור עוף בחלב? אז ריש לקיש אומר: אני עברתי על איסור עוף בחלב, וכיוון שזה רק איסור דרבנן וזה איסור שלא כתוב בתורה שבועה חלה עליו. ריש לקיש טוען: לא, איסורי דרבנן נחשבים כתובים מפורש בתורה, זה מכוח לא תסור. אני עובר על לא תסור, לא על עוף בחלב. לכן אם זה היה איסור דרבנן אני הייתי סובר ששבועה לא חלה על זה. אבל אצלי זה איסור דאורייתא שלא כתוב מפורש בתורה ועל זה שבועה חלה. עכשיו תראו את ההשלכה של מה שראינו גם בר"ן בנדרים. הר"ן האלה משתלבים היטב אחד עם השני. מה שהסברתי בר"ן בנדרים זה שהעוצמה של האיסור או התוקף של האיסור זה לא הקריטריון הקובע. חצי שיעור דאורייתא זה יותר חמור מאשר חצי שיעור דרבנן, ועדיין חצי שיעור דרבנן נחשב כאיסור שכתוב במפורש בתורה וחצי שיעור דאורייתא נחשב כאיסור שלא כתוב במפורש בתורה. אז מה? ולעניין החומרה איסור דאורייתא יותר חמור מאיסור דרבנן. נכון, אבל לעניין תחולה של שבועה על איסור אחר או על שבועה קודמת, על איסור אחר, שם מה שקובע זה לא החומרה, זה כל החידוש של הר"ן בנדרים. מה שקובע זה לא החומרה אלא המקור. לא התוקף אלא המקור. אם זה כתוב בתורה אז אנחנו מושבעים על זה, מה לעשות? לא כי זה יותר חמור אלא פשוט כי על זה אנחנו נשבענו. על איסור דרבנן נשבענו. על איסור דאורייתא שלא כתוב בתורה לא נשבענו. לא בגלל שהוא יותר חמור אבל עליו לא נשבענו. הגדר של המחויבות שלנו בו הוא לא גדר של שבועה אלא גדר אחר. לא פחות חמור, יותר חמור, אבל הוא לא שבועה. ושבועה לא חלה רק על משהו שאסור מכוח שבועה, לא על משהו שאסור מכוח איסור אחר. וזה לא איסור מכוח שבועה, זה איסור אחר שהוא יותר חמור מאיסורי דרבנן אבל הוא אחר. סוג האיסור קובע ולא תוקף האיסור. בסדר? זה בעצם מה שרואים פה. המאירי שראינו בשיעור הקודם. כותב ככה: חצי שיעור אסור מן התורה אלא שאין בו מלקות. ואחר שאסור מן התורה, אם נשבע שלא יאכל חצי זית חלב, ייראה מסוגיא זו שאין שבועה חלה עליו, שהרי מושבע ועומד הוא, אף על פי שאין בה מלקות. ומכל מקום אנו פסקנו בשבועות כ"א עמוד ב', גם שם יש מקבילה לסוגיא שלנו, כ"ג וכ"א, שהשבועה חלה עליו. המאירי אומר: גם אני פוסק כמו הרמב"ם, השולחן ערוך וכולם, ששבועה חלה על חצי שיעור. והר"ן, למה? ופירשנו הטעם שאף רבי יוחנן לא אמר אסור מן התורה אלא כיוון דחזי להצטרופי, והרי זה התחלת אכילת איסור. אבל כשנשבע על חצי שיעור, הרי הוא מגלה דעתו שאינו מכוון לצירוף, ואף רבי יוחנן מודה שהוא מדברי סופרים. וכבר ביארנו שם שכל שהוא מדברי סופרים שבועה חלה עליו. המאירי הולך באותו כיוון אבל לא מטעמנו. הוא גם אומר שלפי רבי יוחנן שבועה חלה על חצי שיעור. אבל למה? בגלל שספציפית בשבועה כשהוא נשבע לא לאכול חצי שיעור, ברור שהשבועה הזאת בעצם מכוונת לחצי שיעור עצמו. אין פה עניין שאתה חושש שיבוא וישלים את זה לשיעור שלם, ראינו את המאירי הזה כשדיברנו על המהות של איסור חצי שיעור. אז כאן גם רבי יוחנן מודה שאיסור חצי שיעור הוא רק אסור מדרבנן, ולכן שבועה חלה עליו. בשני דברים המאירי שונה מהר"ן שהסברתי קודם. דבר אחד, המאירי טוען ששבועה חלה על איסורי דרבנן, נגד הר"ן, כמו הרדב"ז. נכון? ממש שבועה חלה על איסור דרבנן. ב' הוא אומר: אם חצי שיעור אסור מן התורה שבועה לא חלה עליו. רק כשאתה נשבע לאכול חצי שיעור, אין חשש שתצרף עוד חצי שיעור ולכן אין את סברת חזי להצטרופי. במקום כזה איסור חצי שיעור לא אסור מן התורה. במקום שהוא היה אסור מן התורה, שבועה לא הייתה חלה עליו, וזה הוא לא כמו הרמב"ם והר"ן. רק שפה ספציפית זה אסור מדרבנן ושיטתו היא שמדרבנן, יש דבר שאסור מדרבנן, שבועה כן חלה עליו. אז הוא חולק הן בעניין הזה אם שבועה חלה על איסורי דרבנן, הוא טוען שכן, להלכה, לפי רבי יוחנן הוא טוען שכן, כמו השיטות שחלוקות במשנה למלך שראינו, ונגד הר"ן וסיעתו. וחוץ מזה הוא גם טוען שאם משהו אסור מן התורה בלי שום קשר לשאלה אם הוא כתוב מפורש בתורה או לא כתוב מפורש בתורה, שבועה לא תחול עליו. זאת אומרת הוא גם חולק בגדרי אין איסור חל על איסור. הוא טוען שהנקודה היא חומרת האיסור ולא מקורו, בניגוד לר"ן. אלא ולכן אם יש איסור חצי שיעור גם אם מקורו לא מפורש בתורה, אבל כיוון שתוקפו של האיסור הוא דאורייתא, שבועה לא תחול עליו, כי זה תלוי בתוקף האיסור, לא במקורו. גם בעניין הזה הוא לא כמו הר"ן. אז מצד אחד גם הוא מסכים ששבועה חלה על חצי שיעור, הוא פוסק כמו הרמב"ם והשולחן ערוך, אבל במובן המהותי הוא בעצם, עוד פעם, צריך להבין איך מפרשים את הרמב"ם והשולחן ערוך, אבל יכול להיות שמפרשים אותם כמו המאירי ולא כמו הר"ן, אבל לפחות נגיד, נגד הר"ן הוא ודאי כותב נגד הר"ן, כי הר"ן תולה את זה בשאלה אם זה כתוב מפורש בתורה או לא, והוא תולה את זה בשאלה מה תוקף האיסור. לא אכפת לו אם זה מפורש בתורה או לא, כל עוד זה דאורייתא שבועה לא תחול על זה. רק כשאתה נשבע לא לאכול חצי שיעור, אין פה איסור דאורייתא כי זה לא חזי להצטרופי. אבל המאירי ממשיך, כותב ככה, בהמשך אותו דיבור: ומכל מקום סוגיא זו מעידה כדעת ראשון. והוא שהקשה לריש לקיש דאמר חצי שיעור מותר, מאי איכא למימר? ותרץ שאף לריש לקיש אסור הוא מדרבנן. והקשה אי הכי לא ניחול עליה קורבן שבועה, שהרי אף איסורי סופרים מושבע ועומד הוא בהם, וכדתנן בשבועות ל' ובשבועת העדות שאינה נוהגת בפסולים וכולי. ממשיך לצטט את הגמרא. אלמא כל שכן הוא, אני עובר לסוף הפסקה הראשונה. אלמא כל שכן הוא לרבי יוחנן שהוא באיסור תורה שאין שבועה חלה עליו. ממהלך הסוגיה שלנו נראה: א', שבאופן עקרוני שבועה לא חלה גם על איסור דרבנן, וכל שכן ששבועה לא תחול על חצי שיעור אם איסורו מדאורייתא. אבל כאן אם איסורו מדרבנן, לפי רבי יוחנן. רק ריש לקיש בגלל שהוא נדחק, אז הוא מתרץ ששבועה כן חלה על איסורי דרבנן. ורבי יוחנן בסופו של דבר נשאר עם זה כנראה, ששבועה לא חלה על איסורי דרבנן כמו שהדייקתי בסוגיה קודם. צריך אבל לעשות כמה בדיקות קודם, לא? לא שומע. לא שמעתי את השאלה. אורוגרפי משהו? מישהו מדבר איתי? שאלה מיועדת למישהו אחר כך. בסדר, פלאי הזום. אוקיי. אז המאירי, המאירי מאיר שממהלך הסוגיה לא משמע כמותו. ומכל מקום אומר המאירי אנו מפרשים כן. אי הכי, עכשיו הוא מפרש את הגמרא. אי הכי לא ניחול עליה שבועה וכולי? דלרבי יוחנן הא לא קשיא לי דדילמא אף אנא אמינא אליביה דלא, ולא קשיא לי מתניתין דשבועות שאמרו שהשבועה חלה על הנבלות, שהרי הוא פירשה דווקא בכולל. אלא לריש לקיש דמוקי מתניתין דשבועות בחצי שיעור קשיא. אתם אומרים שבועה לא חלה על חצי שיעור לרבי יוחנן. ולשיטתו המשנה לא קשה כי הוא מעמיד את זה בכולל כמו רב ושמואל. את ריש לקיש שבוחר תירוץ אחר הוא מעמיד את זה בחצי שיעור, תוקף רבי יוחנן איך זה יכול להיות ששבועה חלה. קשיא לריש לקיש דמוקי מתניתין דשבועות בחצי שיעור קשיא. מכל מקום אין זה אלא דרך סוגיה, ולדידן אף לרבי יוחנן חיילא. אלא דניחא ליה במתניתין דשבועות לאוקמה באכילה גמורה, וכדברי הכל כמו שראינו בר"ן, אלא באכילה גמורה ולא בחצי שיעור ובכולל. ודינים אלו של שבועת איסורים בכולל או בחצי שיעור עניין שבועת העדות מה שאמרו וכולי זה עניין אחר. אוקיי, אז הוא מפרש גם את מהלך המשנה לשיטתו. בואו נראה עכשיו חלקים מהשו"ת של אבני מילואים, כמה שנספיק בזמן שנשאר. בסך הכל אני חושב שהדברים כבר הובהרו במה שאמרתי קודם, אבל אבני מילואים באמת עושה פה איזשהו סיכום מקיף. שאלה: הא דקיימא לן נשבע שלא יאכל נבלות דנוכל אלא על ידי כולל, אבל נבלות לחודיה לא חייל. אם נשבע שלא יאכל נבלה חצי שיעור, ניחייל או לא? שאלה ראשונה. ותו, הא דעל ידי כולל מיהא חייל, אם דווקא כשהשבועה לקיים את המצווה, אבל לעבור על המצווה לא חייל, או על ידי כולל חייל נמי לבטל המצווה? תשובה: כן התשובות של אבני מילואים זה שו"ת שנמצא בסוף הספר שלו. בסוף הספר שלו יש חלק שהוא שו"ת. בפרויקט השו"ת זה נדפס בנפרד בתור שו"ת אבני מילואים. תשובה: גרסינן בשבועות פרק ג' שבועה שלא אוכל בו הגוף הקשה, אמרת שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה וכולי. לא קשיא רישא בסתם סיפא מפרש. ומביאים את כל הציטוט של הסוגיה שם. כן עד פה הסוגיה של שבועות, פה זה נגמר. ובתוספות שם דמוקי לה כדברי הכל הקשו דנימא דמשום הכי רבי יוחנן לא אמר כריש לקיש משום דרבי יוחנן סבירא ליה חצי שיעור אסור מן התורה. והעלו מזה דחצי שיעור דליכא אפילו עשה אלא איסור בעלמא לא חשיב מושבע ועומד והשבועה חלה עליו. כמו שהרמב"ם ושאר הפוסקים. והרשב"א בחידושיו שם כתב דלרבי יוחנן אין שבועה חלה על חצי שיעור כיוון דאסור מן התורה. זה בעצם הראשון הראשון שאנחנו פוגשים שאומר להלכה שלפי רבי יוחנן שבועה לא חלה על חצי שיעור. הכי קרוב אליו היה המאירי אבל המאירי גם אמר שלהלכה זה כן חל. ברמה העקרונית זה לא היה אמור לחול, אבל כשאתה נשבע על חצי שיעור אין חשש שתשלים את זה לשיעור שלם ולכן אין כאן את סברת חזי לאיצטרופי ולכן האיסור איסור דרבנן והשבועה חלה. אבל ברמה העקרונית גם המאירי מסכים, שלו היה מצב שאתה נשבע על חצי שיעור שיש בו את סברת חזי לאיצטרופי, שהוא אסור מן התורה, במקום כזה השבועה באמת לא תחול. במובן הזה הוא כמו הרשב"א, מבחינתו זאת אמירה היפותטית כי אין מקום כזה. הרשב"א אומר את זה להלכה. אז התוספות מצטרף לרמב"ם, שולחן ערוך, מאירי, ר"ן, כולם. הרשב"א עומד נגד כולם כשעקרונית המאירי כמוהו, אבל הרשב"א אומר את זה גם בפועל, המאירי אומר את זה רק היפותטית. אוקיי, אז הרשב"א אומר ששבועה כן חלה על… שבועה לא חלה על חצי שיעור לפי רבי יוחנן כי הוא אסור מן התורה. ועוד פעם מה היסוד? היסוד הוא שמבחינת הרשב"א השאלה אם שבועה חלה או לא חלה תלויה בתוקף של האיסור ולא במקור שלו. האם זה איסור דאורייתא, לא אכפת לי אם יש אזהרה או אין אזהרה מפורשת בתורה לא מפורשת בתורה, אם זה איסור דאורייתא שבועה לא חלה עליו, זה תלוי בתוקף. והוכיח, הנה הרשב"א מוכיח את שיטתו והוכיח מהא דאמרו פרק יום הכיפורים לריש לקיש דסבירא ליה חצי שיעור אסור מדרבנן, היכי אמר התם במפרש חצי שיעור דאי הכי לא ליחייב עליה קורבן? ומשני, כיוון דמותר מן התורה שבועה חיילא עליה. משמע דרבי יוחנן דאסור מן התורה פשיטא דאין חל. אז רואים שלפי רבי יוחנן שבועה לא חלה על חצי שיעור. והא דמשני הכא דמוקי לה כדברי הכל, היינו לרב ושמואל דלא שמיע להו דסבירא להו חצי שיעור אסור מן התורה. ועיין בספר כפות תמרים ריש פרק יום הכיפורים שהקשה גם כן דמוכח דלרבי יוחנן אין שבועה חלה על חצי שיעור וכבר קדמו הרשב"א ז"ל. ולעניות דעתי לא קשיא מידי, אומר האבני מילואים. לדעתי לא קשה מה שהרשב"א הקשה, מה שהקשו על הרשב"א מהסוגיה שלנו. מה שסליחה, מה שהרשב"א הקשה מהסוגיה שלנו על הדעות החולקות, נקרא להם עכשיו בשם הר"ן או התוספות שמובא כאן. דטעמא דתוספות דשבועה חיילא על חצי שיעור לרבי יוחנן היינו משום שאינו מפורש בתורה, כמו שכתב הר"ן פרק ג' דשבועות גבי נשבע להרע לעצמו. והתם ריש פרק יום הכיפורים דפריך אדרייש לקיש דמודה דחצי שיעור אסור מדרבנן אי הכי לא ליחייב עליה קורבן, פירוש, כיוון דאסור מדרבנן אם כן הווי בכלל לא תסור, ואם כן לריש לקיש דהווי מדרבנן הווי בכלל לא תסור, והרי הוא מפורש בתורה, שימו לב, מפורש בתורה בניגוד לחצי שיעור שהוא איסור דאורייתא שהוא לא מפורש בתורה, ממש מה שדייקנו בר"ן. בר"ן עצמו זה מדויק מיניה וביה, אבני מילואים אומר את זה מסברת עצמו. ומה שאין כן לרבי יוחנן, דלא הווי בכלל לא תסור דהא אינו מדבריהם, ומן התורה אף על גב דאיכא איסורא כיוון דאינו מפורש שפיר חיילא עליה שבועה. זה בסדר גמור. ולכן רבי יוחנן כשהוא מקשה על ריש לקיש הוא מקשה עליו לשיטתו, לא קל וחומר, הוא לא אומר אני לשיטתי ברור ששבועה לא חלה, אבל אתה איך אתה תסביר את זה? לא, אלא אני לשיטתי שבועה כן חלה, אתה למה אתה מסביר את זה בחצי שיעור הרי על חצי שיעור שבועה לא חלה? זאת השאלה שלו. ולכן הסוגיה כאן לא קשיא הקושיה של הרשב"א. עכשיו הקשיתי כבר קודם, הקדמתי הכל אז אני רק מזכיר לכם, הרי הקשיתי קודם שלפי גם לפי הרמב"ן וגם לפי הרמב"ם בשורש הראשון הרי לא תסור הוא הבסיס לאיסורים שנלמדים מדרשות, איך הוא יכול להגיד שאיסורי דרבנן יש בהם לא תסור ואיסור כמו כל חלב כל דם כל חלב הוא לא קשור ללא תסור? זה להיפך, זה מוסכם לכולי עלמא שיש פה איסור לא תסור. אז אמרתי, הסברתי את זה קודם, אני רק מזכיר כאן, הוא אפילו לא מתייחס לזה אבל לכאורה קשה עליו, אתה לא יכול להגיד את זה. טענה שלי שזה לא נכון, כי נכון שמקור תוקף הסמכות של חכמים לפרש ולדרוש הוא בלא תסור, אבל זה לא שאם אכלתי חצי שיעור עברתי על לא תסור. עברתי על איסור חצי שיעור לא על איסור לא תסור, נגד המנחת חינוך. המנחת חינוך אומר שעברתי גם על לא תסור ולכן זה יותר חמור. אני אומר מה פתאום? הלא תסור הוא גילוי, אני עברתי על איסור חצי שיעור. וזה שלא כמו באיסורי דרבנן ששם, לפחות כמו הר"ן לא כמו שהרדב"ז ראינו, כמו הר"ן שבאיסורי דרבנן אני עובר על לא תסור עצמו ולא על איסור. ולכן רבי יוחנן תוקף את ריש לקיש אם זה איסור דרבנן אז השבועה לא אמורה לחול עליו. ולמה לא אמרו רב ושמואל ורבי יוחנן לא אמרו כריש לקיש? משום דרב ושמואל אפשר דסבירא להו חצי שיעור אסור מדרבנן, והלא שמעינן מיניהו היכא דסבירא להו בחצי שיעור כמה שכתב הרשב"א. בסדר, אז לכן בסדר, זה כבר דיון אחר, למה רב ורבי יוחנן לא מסבירים, למה רב ושמואל לא מסבירים את זה ככה. אבל זה כבר דיון שנוגע יותר לשבועות מאשר אלינו. והנה דעת הרמב"ם בספר המצוות שורש א', אני עובר לפסקה השנייה: כל דבר שהוא מדרבנן כבר ציווה משה רבנו עליו השלום בסיני שיצווננו לעשותו והוא אמרו על פי התורה אשר יורוך ויזהירנו יתברך מעבור דבר. ובזוהר הרקיע כתב שיש לתמוה מסברת הרב שאומר שסובר דהעובר על מצוות דרבנן עובר על לאו דלא תסור, שזהו הפוך ממה שהעלו פרק ג' משבועות וביומא פרק בתרא, ששם אמרו מי שנשבע שלא לאכול נבלות וטריפות חייב, והקשו והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא? פירוש, ואין שבועה חלה על שבועה. והשיבו בחצי שיעור שעל זה אינו מושבע מהר סיני. וכך היא המסקנה בגמרא, שמאחר שחצי שיעור אינו אלא מדרבנן לאו מושבע ועומד מהר סיני הוא וחיילא עליה שבועה. זאת אומרת כך המסקנה בגמרא, רק ריש לקיש הרי איפכא, ההלכה כרבי יוחנן. לא, המסקנה בגמרא היא שעל איסורי דרבנן שבועה לא חלה, שבועה חלה, סליחה. רבי יוחנן לא חולק על זה. רבי יוחנן רק טוען שחצי שיעור הוא לא איסור דרבנן. כמובן כך למד הזוהר הרקיע. מה אנחנו מה אנחנו יכולים לענות לקושיא של זוהר הרקיע? לא נכון! רבי יוחנן חולק גם על זה. הוא טוען ששבועה לא חלה על איסור דרבנן. רק ריש לקיש נדחק לפינה הזאת כי הוא היה תחת קושיא. אבל זה לא אומר, רבי יוחנן כמו שהוא הניח בקושיא ששבועה לא אמורה לחול על איסור דרבנן הוא נשאר עם זה גם למסקנה. כן, ואם כן איך יאמר הרב שמצוות דרבנן בכלל לא תסור והלא יהיה מושבע ועומד גם על מצוותיהם? שהרי מושבעים על כל מה שבתורה ופסק הכתוב לא תסור. אז על זה כבר ענינו. ובשלישי משבועות ובשני מנדרים מוכח שהמדפיס מאיסור תורה אינו נדר ובאיסור, בסדר זה כבר באמת פחות חשוב לענייננו לגבי הדפסה. ושבועה על איסורים בחצי שיעור דעת תוספות דלעיל דשבועה חיילא לא הוה חשיב מושבע ועומד, כן? זה לא מושבע ועומד ושבועה חלה. אבל דעת הרשב"א בחידושיו דאין שבועה חלה על חצי שיעור כיוון דאסור מן התורה הוה מושבע ועומד. וכן כתב עוד בתשובה סימן תרנ"ו. ובטור יורה דעה כתב שבועה שלא אוכל כיכר זו חייב על כל כזית וכזית שיאכל ממנה ואסור אפילו בכלשהו. שבועה שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל כולה אבל אסור אפילו בכלשהו. וכתב או שבועה שלא אוכלנה ואחר כך אמר שבועה שלא אוכל כיכר זו וכולי. בקיצור מדייק מהטור ששבועה חלה על חצי שיעור. כן, אלא וודאי סבירא ליה להטור דשבועה חיילא על חצי שיעור. וראיתי במשנה למלך פרק ד' משבועות שכתב שאפילו לדעת הר"ן לגבי שבועה שלא אוכל אסור מן התורה בכלשהו היינו דווקא באומר סתם אכילה ולא פירש, אף דסתם אכילה בכזית מכל מקום דאיכא נמי מכל מקום כלשהו אמרינן כלשהו נמי אסור משום דחזי לאיצטרופי. אבל במפרש אין לנו אלא מה שאמר. זה בעצם סברת המאירי שראינו. יש פה עוד, אה הנה: והנה נראה עוד הערה אחת שבזה אני רק מסיים, והנה נראה מדברי הש"ך ובעל משנה למלך הא דאסור בכלשהו באומר שבועה שלא אוכל היינו משום דדעת הנשבע כן היה לאסר בכלשהו ושלא ליענש אלא בכשיעור. זאת אומרת פה מתחיל דיון מה קורה אם הוא נשבע לא לאכול בכלשהו. בסדר? עכשיו הוא אכל חלק, האם יש על זה איסור חצי שיעור? לא מדובר על איסורים, סתם נשבע לא לאכול לחם והוא אכל חצי זית לחם. האם יש איסור חצי שיעור בשבועה? באופן כללי זה דיון חדש, האם יש איסור חצי שיעור בשבועה? אז הוא אומר שהש"ך והמשנה למלך כותבים שהוא אסור גם בכלשהו אבל איך הם מנמקים את זה? בגלל שזאת היתה דעתו של הנשבע. הוא התכוון לאסור עצמו בכלשהו אבל ליענש רק בכזית. אגב מעניין לפי זה יוצא שאם הוא מתכוון ליענש בחצי זית… וזה חידש הש"ך ואומר בפירוש שבועה שלא יאכל כזית, דמותר מן התורה בכל שהוא. אם הוא אומר בפירוש בשבועה שלו אני אוכל כזית, אני לא אוכל כזית והוא אכל חצי, אז אין איסור חצי שיעור. למה? כי לדעת הש"ך באיסורי שבועה אין איסור חצי שיעור בכלל. אלא מה? אם הוא לא מפרש שהוא מתכוון להישבע על כזית, אז הוא עצמו פשוט מתכוון לאסור על עצמו גם חצי זית. אבל אם ברור שהוא לא התכוון לאסור על עצמו חצי זית, אז לא יהיה איסור חצי שיעור באיסור שבועה. וזה חידוש מאוד מעניין. יוצא שבדיני שבועה לא התחדש איסור חצי שיעור בכלל, אלא רק בגלל שזאת דעתו של הנשבע, ולא בגלל איסור חצי שיעור. יש לזה יכולות להיות איזה הרבה השלכות גם לסוגיה שלנו, כי ברגע שאני נשבע על דבר איסור ואני אוכל חצי זית. אז מצד האיסור עברתי על איסור חצי שיעור של נבילה, מצד השבועה עברתי על חצי שיעור של שבועה. אבל אם החצי שיעור של שבועה הוא איסור שבועה, אז זה תלוי בשאלה האם שבועה חלה אז או לא חלה אז. אבל אם החצי שיעור של שבועה הוא איסור חצי שיעור, אז זה לא מעניין אותי שאין שבועה על חצי כזית. איסור חצי שיעור מתעורר גם אם איסור שבועה הוא על כזית, והוא כבר נכנס לשאלה של אין איסור חל על איסור, לא אין שבועה חלה על שבועה. כי האיסור חצי שיעור של שבועה הוא לא איסור שבועה, הוא איסור חצי שיעור. אז זה מכניס אותנו כבר לכל ההבנות של חצי שיעור שדיברנו עליהם, אבל כאן אני אסתפק רק בקיצור הזה. אוקיי, אני אעצור כאן, אם תרצו תוכלו לראות את המשך האבני מילואים, את החצי הראשון שלו הבאתי ממש בסיכום פה והדברים בסך הכל מסכמים את מה שאמרתי קודם עם תוספות פה ושם. מישהו רוצה להעיר, לשאול? יישר כוח. אני אשמח לשאול אם אפשר. כן. אני חושב שכל הדיון פה האם הרעיון של שבועה חלה, ההבדל בין התוקף לבין המיקום בעצם נוגע גם בדיון שהיה לך עם בנימין בתחילת השיעור, שאני חושב שזה בעצם אומר שכלומר, האם מהרגע שחכמים פירשו פסוק מסוים ועכשיו אנחנו יודעים שזה מה שהפסוק אומר, האם הדין של הפסוק הזה חל מלכתחילה או שהוא חל רק מהשתא ואילך? ואז אם הוא חל מלכתחילה, אז אפשר לומר שנשבענו עליו עוד בהר סיני, ואם הוא חל רק מהשתא ואילך אז מובן שבהר סיני לא יכולנו להישבע על מה שחל רק עכשיו. אני חושב שגם אני, כולנו מסכימים נדמה לי, שאחרי שחכמים פירשו את זה מבחינתנו איגלאי מילתא למפרע שהוא היה אסור. כמובן אנחנו לא נעניש את מי שעבר קודם כי הוא היה אנוס, הוא לא ידע את זה. אבל עקרונית הוא עבר איסור, לא חושב שעל זה יש ויכוח. כן, אז אם ככה, אז מובן שנשבענו עליו בהר סיני, אז אני לא רואה בכלל את הצורך להגיד שמה שלא מפורש בתורה לא נשבענו עליו. למה? למה? זה עדיין לא מפורש בתורה. גם כשזה היה בהר סיני זה לא היה מפורש בתורה, אלא זה הסתעף מהתורה. אבל זה לא משנה, אם זה עדיין היה חלק מהתורה עדיין נשבענו עליו. לא, אנחנו נשבענו רק על מה שכתוב בתורה, לא על מה שהסתעף, כי מה שהסתעף תלוי בשאלה מתי ואם חכמים יוציאו אותו. זה לא כתוב בתורה עצמה, אנחנו מושבעים רק על הטקסט שקיבלנו מהקדוש ברוך הוא, אפילו לא על תורה שבעל פה, תורה שבעל פה גם ניתנה בסיני, לא משנה, צריך לדון על מה, אבל אנחנו לא מושבעים עליה, אנחנו מושבעים רק על תורה שבכתב, מה שמופיע בתורה. אוקיי, כלומר למרות שהדין היה חל מלכתחילה לא יכולנו להישבע על הדברים האלה כי הם לא נאמרו במפורש. כן, השבועה הייתה על התורה שקיבלנו מהקדוש ברוך הוא, על מה שכתוב בתורה. אוקיי, הבנתי. תודה רבה. אוקיי, להתראות. ביום חמישי אנחנו אמורים להמשיך.