מוסר

הרוב אינו קובע את הטוב והרע, משום שערכי המוסר הם נתונים אובייקטיביים ולא המצאה או קביעה של בני אדם. אם תוקפו של המוסר היה נובע מהסכמה חברתית או מהחלטת הרוב, הרי שבחברה שבה הרוב מחליט שלרצוח זה טוב (כמו בגרמניה הנאצית), הרצח היה הופך למוסרי בהגדרה, ולא הייתה לנו כל אפשרות לטעון שהם חוקקו חוק לא מוסרי. העובדה שאנו שופטים ומגנים חברה כזו כבלתי מוסרית, מוכיחה בהכרח שישנו קנה מידה חיצוני ואובייקטיבי לטוב ולרע שאינו תלוי בהסכמות הרוב.

יש להבחין בין כינון האמת לבין חשיפתה. בניגוד לנימוסים וקונבנציות חברתיות (מה שהרמב"ם מכנה "מפורסמות") שבהם העמדה הציבורית היא זו שמכוננת את הראוי והמגונה, המוסר עוסק בשאלות של אמת ושקר. העובדה שרוב האנשים סוברים שרצח ואונס הם רעים מהווה אינדיקציה טובה לכך שזו אכן האמת המוסרית, בדיוק כפי שהסכמה רחבה בקרב מדענים היא אינדיקציה לחוק טבע – אך בשני המקרים הרוב רק מסייע לחשוף את האמת, ולא מייצר אותה. לכן, קביעת הרוב אינה יכולה להעניק למוסר את תוקפו המחייב.