דרכה של הלכה – בין דאורייתא ודרבנן – שיעור 10

כמה ספרים שבעצם לא התמקדו בשאלה של סמכות חכמים עצמה אלא דרכה לבדוק איזה סוגי ורמות ציווי או מחויבות יש לנו בהלכה. שיטת הרמב"ם לגבי לאו של לא תסור. הרמב"ם כותב כך, בית הדין הגדול שבירושלים, תחילת הלכות ממרים. בית הדין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמוד ההוראה ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל ועליהם הבטיחה תורה, הבטיחה הכוונה עומדת בביטחון, כן התורה בטוחה עליהם, נצבת עליהם, נשענת עליהם. שנאמר על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, זו מצות עשה. וכל המאמין במשה רבנו ותורתו חייב לסמוך מעשה הדת עליהם ולהישען עליהם. כל מי שאינו עושה בהוראתם עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך. ואין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין. לא לוקים על הלאו של לא תסור בגלל שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין. למה, איפה הוא ניתן לאזהרת מיתת בית דין? בזקן ממרא, נכון. שכל חכם שמורה על דבריהם מיתתו בחנק שנאמר והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע וכולי. זקן ממרא גם הוא עובר על לאו דלא תסור וכיוון שהוא חייב מיתה אז גם אחרים שעוברים על לאו שלא תסור זה נקרא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין ולכן לא לוקים עליו. איך עכשיו אומר הרמב"ם כך: אחד דברים שלמדו אותם מפי שמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדו אותם מפי דעתם באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שהדין בדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשו אותם סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והם הגזרות והתקנות והמנהגים, בכל אחד ואחד משלושה דברים אלו מצות עשה לשמוע להן והעובר על כל אחת מהן עובר בלא תעשה. הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו הגזרות והתקנות והמנהגים שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה זו דרשה על הפסוק, אשר יאמרו לך תעשה אלו דברים שלמדו אותם מן הדין באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן. מן הדין באחת המידות שהתורה נדרשת בהן זה מעניין זה שיטת הרמב"ם בכמה מקומות, הביטוי מן הדין בדרך כלל מתייחס לקל וחומר. נכון? והלוא דין הוא? דין בלשון חכמים זה קל וחומר. נכון? אצל הרמב"ם דין זה כל שלוש עשרה מידות כולל הכלל שאין עונשין מן הדין אבל עונשין מן הדין מכל שלוש עשרה מידות. אחד דברים שלמדו אותם מן הדין באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן. מכל הדבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקיבלו איש מפי איש זה כנראה מה שנקרא הלכה למשה מסיני. ככה זה גם בשורש הראשון וגם בעוד מקומות בהקדמה לפירוש המשנה וכולי. שיטת הרמב"ם היא שבעצם יש לאו שלא תסור שמצווה אותנו לציית לחכמים בכל סוגי האמירות שלהם הן מסורות שמעבירים אלינו בעל פה הלכה למשה מסיני הן תקנות גזירות ומנהגים הן דברים שהם לומדים באחת י"ג מידות פירושים לתורה וכולי. כידוע הרמב"ן חולק עליו בהשגות לשורש הראשון ועוד יש גם על התורה והרמב"ן טוען שזה רק זה לא יכול להיות שגם תקנות גזירות ומנהגים נכללות בלא תסור כיוון שאם זה היה כך אז כל איסור דרבנן היה בו איסור דאורייתא לאו דאורייתא שלא תסור וכל היה צריך להיות לחומרא וכל הנפקא מינות שיש הבדלים בין דאורייתא לדרבנן בעצם נעלמות. לכן הוא אומר שאיסור לא תסור לא יכול לחול על דיני דרבנן הגזרות תקנות ומנהגים. טוב כדי לנסות ולהבין ולפרוט קצת יותר את המחלוקת הזאת אז אני אקדים כמה הקדמות. הקדמה ראשונה. חכמים עוסקים בשני סוגי עיסוק, הם מפרשים ומחוקקים. בדרך כלל, נגיד בהגות המדינית המודרנית, יש הפרדת רשויות. יש רשות מחוקקת ויש רשות שופטת. הרשות השופטת היא גם זו שמפרשת את החוקים. בהלכה אין חיה כזאת. זאת אומרת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת זאת אותה רשות, הסנהדרין. וכלפי הסנהדרין נאמר עליו לא תסור, כמו שהרמב"ם כותב כאן. וזה נאמר, לפי הרמב"ם, בין על הפעילות שלהם כפרשנים ובין על הפעילות שלהם כמחוקקים. על שני סוגי הפעילות נאמר הלאו של לא תסור. מה ההבדל בין תפקוד כפרשנים לתפקוד כמחוקקים? כאשר חכמים משמשים כפרשנים, ההלכה שיוצאת מהשיקול הזה היא הלכה דאורייתא, נכון? הם מפרשים את התורה ובסופו של דבר אחרי שהם מפרשים את התורה, אז מבחינתנו זה מה שכתוב בתורה, לכן זאת בעצם הלכה דאורייתא. כאשר חכמים מחוקקים, התוצר של החקיקה הוא הלכה דרבנן, נכון? זה בעצם ההגדרה לפחות המקובלת של הלכה דרבנן מול הלכה דאורייתא. הלכה דרבנן זאת חקיקה והלכה דאורייתא זאת פרשנות. אז בעצם חכמים מפרשים ומחוקקים, זה מה שנקרא הלכות דאורייתא והלכות דרבנן. הרמב"ם אומר שלא תסור נותן להם סמכות בשני סוגי הפעילות הללו. בעצם כשאנחנו חושבים על השאלה מה סמכות חכמים, זאת בעצם השאלה שעליה מתנהל הדיון. מאיפה חכמים יונקים את הסמכות שלהם? אז את השאלה הזאת בעצם היה אפשר לחפש לה תשובה באחד משני כיוונים. כיוון אחד זה לחפש את התשובה בתוך התורה, זאת אומרת לחפש מקור בתורה, פסוק בתורה שהוא זה שנותן סמכות לחכמים. אפשרות שנייה זה לחפש מקור מחוץ לתורה שנותן סמכות לחכמים, סברה או לא יודע מה, משהו אחר, לא בתורה עצמה. אלה שתי האפשרויות. הרמב"ם בחר באפשרות הראשונה. זאת אומרת הרמב"ם אומר שסמכות חכמים יונקת מפסוק, לא תסור מכל אשר יורוך. זה פתרון שהוא בעצם פשוט יותר בגלל שהוא מסדר בצורה מאוד מובנית, היררכית, את סמכות חכמים. לתורה יש סמכות מכוח הקדוש ברוך הוא, כיוון שיש לתורה סמכות היא עצמה יכולה להאציל סמכות לחכמים. אחרי שהתורה עושה את זה אז יש סמכות גם לחכמים. העסק מסודר ומובנה כמו שצריך. אלא שעל הכיוון הזה, כמו שכבר הזכרתי קודם, הרמב"ן אומר שזה באמת היה יכול להיות נהדר אם זה היה כך, אבל זה בעצם מוחק את ההבדל בין הלכות דרבנן לבין הלכות דאורייתא, כיוון שכל אחד שעובר על איסור דרבנן בעצם עובר על לא תסור. אז כל איסור דרבנן יש בו או מצוות דרבנן יש בו לאו של לא תסור ובעצם הוא הופך להיות דין דאורייתא. יש לזה כל מיני נפקא מינות שתולים בעניין הזה שלא תסור מבסס את ההלכות דרבנן, לדוגמה יש מחלוקת רש"י ותוספות לגבי מצוות עשה דרבנן שהזמן גרמן. תוספות אומר ש… רש"י אומר שמצוות עשה דרבנן נשים חייבות, ותוספות אומר שנשים פטורות. והוא מביא לזה ראיה בשני מקומות נדמה לי, פסחים וראש השנה אולי, לא זוכר עוד מקום אחד, כי הגמרא אומרת הרי שנשים חייבות בארבע כוסות או בקריאת מגילה בגלל שאף הן היו באותו הנס. למה צריך נימוק אף הן היו באותו הנס? משמע שבלי זה הן היו פטורות. נימוק מיוחד שאף הן היו באותו הנס, משמע שבלי זה הן היו פטורות. למה הן היו פטורות? כי כנראה… זאת מצווה שהזמן גרמה. זה אומר שגם מצווה דרבנן שהזמן גרמה נשים פטורות. וכאן מקשים על רש"י, יש בספר בהר צבי של הרב צבי פסח פרנק, יש שמה תירוץ על העניין הזה, תירוץ מעניין על העניין הזה. בכל אופן, אחד ה- למה באמת לפי רש"י נשים לא פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמה דרבנן? יש כאלה שמסבירים בגלל שהוא הולך כמו הרמב"ם, שכל מצוות עשה דרבנן בעצם מעוגנת בלאו של לא תסור דאורייתא, ובלאווין, אפילו אם הם תלויים בזמן, נשים חייבות. בסדר? זאת למשל השלכה אפשרית, כל מיני השלכות. מאיפה אנחנו יודעים שבאמת צודקים הפרשנים של הרמב"ם שאומרים שלפי הרמב"ם יוצא, או הרמב"ן, שתוקף את הרמב"ם, שלפי הרמב"ם יוצא שבכל איסור דרבנן שאני עושה בעצם כרוך כצל לאו דאורייתא? אז זה בעצם כתוב ברמב"ם עצמו בפירוש. הרמב"ם כותב, כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה, שנאמר לא תסור, והוא ממשיך, ואין לוקין על לאו זה מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין. משמע שלולא אם הוא לא היה ניתן לאזהרת מיתת בית דין, מדובר פה על מלקות. זאת אומרת מי שיעבור על איסור דרבנן, מי שעובר על הוראת דרבנן, היה בעצם צריך ללקות ארבעים מלקות. רק שיש פה איזה כלל שלאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לא לוקין עליו. זאת אומרת הרמב"ם מתכוון כפשוטו, שכל אחד שעובר עבירה דרבנן בעצם עבר על לאו דאורייתא וצריך ללקות באופן עקרוני, לולא הכלל הזה. זו הראיה שהרמב"ן עצמו מזכיר את זה כמדומני. טוב, אז זה באמת כיוון בעייתי, הכיוון של הרמב"ם נראה. אולי מאוד מסודר מבחינה שיטתית, הוא מאוד יציב, מאוד ברור, סמכות חכמים מאוד ברורה, אבל מצד שני יש בו את הבעיה שהוא לא כל כך מתאים לנו למה שאנחנו מכירים, להבחנה בין דרבנן לבין דאורייתא. אז הרמב"ן באמת כתוצאה מזה אומר, שלא יכול להיות שהתקנות, גזרות ומנהגים, זאת אומרת החקיקה, מה שקראנו קודם, של חכמים, זה יכול להיות תקנות, גזרות, מנהגים, סייגים, כל אלה לא יכול להיות שהם מעוגנים בלאו של לא תסור. ובזה הוא פותר את הבעיה של ההבחנה בין דרבנן לבין דאורייתא. רק שאז כמובן חוזרת ועולה השאלה, אז למה בכל זאת צריך לשמוע להם? לפי הרמב"ן. אז אם זה לא פסוק של לא תסור, אז מה כן? את זה הרמב"ן לא כותב בשום מקום, למה כן. מקום אחד הוא כותב שיש לזה אסמכתא בלא תסור. זה נסמך על הפסוק לא תסור, גמרא בברכות בדף י"ט, וככה אומר הרמב"ן במקום אחד בתוך ההשגות שלו לשורש הראשון. כן, זה כמובן נראה מאוד מוזר. אסמכתא בלא תסור זה הבסיס לסמכות חכמים. אסמכתא זה דין דרבנן. זאת אומרת שיש דין דרבנן שצריך לשמוע לחכמים ויש לו אסמכתא בפסוק של לא תסור. איך זה בכל זאת מתחיל? יש שאלות מקבילות בכלל, הרי כל דיברנו על זה כבר פעם באחת הפעמים הקודמות, כל מערכת נורמטיבית שאנחנו שואלים את עצמנו מה הבסיס לשמוע לה? מה הבסיס לציית לה? מה תוקף הסמכות שלה? אז צריך להיות איזה שהוא עיקרון שבגללו אנחנו שומעים לה, שהוא גורם למחויבות שלנו אליה. העיקרון הזה עוד פעם יכול להיות או בתוכה או מחוץ לה. אין אפשרות אחרת, נכון? אם הוא בתוכה, זה לא יכול להיות. כי לא יכול להיות חוק שאומר לנו תשמרו את החוקים. ארחא ארחא צריך למה אני אציית לחוק הזה עצמו? זאת אומרת, לכם ברור שזה לא יכול לנבוע מכוח חוק. אז זה לא יכול להיות בתוך המערכת. אלא מה? העיקרון שגורם למחויבות שלי למערכת צריך להיות מחוץ למערכת. בסדר? משהו מחוץ למערכת אמור לגרום לי לציית למערכת הזאת, מערכת החוקים, מערכת ההלכות, לא משנה כל המערכת שתדונו לגביה. אז איך זה ביחס ל- איך זה עובד ביחס לקיום מצוות? זה הפעם הראשונה נדמה לי דיברנו על זה בפגישה הראשונה. אבל אם נחזור לענייננו, אז ביחס למערכת של דיני דרבנן, אז אני מבין את הרמב"ם כשהרמב"ם אומר שיש פסוק בתורה שהוא נותן את העוגן לסמכות חכמים. כי לא יכול להיות דין דרבנן שנותן עוגן לסמכות חכמים, צריך משהו מחוץ למערכת הנידונה. אז יש לנו פסוק לא תסור. אבל לפי הרמב"ן שהפסוק לא תסור לא עושה את העבודה, אז מה האסמכתא מלא תסור, זאת אומרת מה זה בעצם דין דרבנן לשמוע לחכמים? יש חוק לציית לחוקים. איך זה עובד העניין הזה? ר' אלחנן וסרמן בקונטרס דברי סופרים מחדד עוד יותר את השאלה הזאת. הוא בעצם אומר כך, בואו ננסה לחשוב מאיפה בכלל יכול להיות מקור שהרמב"ן יוכל לגייס אותו כדי לבסס את סמכות חכמים? מאיפה בכלל יכול להיות מקור כזה? אז נגיד שזה לא מהפסוק לא תסור אלא פסוק אחר, אולי? יכול להיות. מה אתם אומרים? ברור שלא, נכון? כי אחרת הוא עצמו יהיה חשוף לאותה מתקפה שהוא תוקף את הרמב"ם. הוא תוקף את הרמב"ם מזה שהוא מביא את הפסוק לא תסור שכל דין דרבנן הפך להיות דין דאורייתא, אז ברור שהרמב"ן לא יכול להציע אלטרנטיבה במקום לא תסור פסוק אחר. גם הפסוק ההוא היה הופך את כל דיני דרבנן לדיני דאורייתא. אז לא יכול להיות בכלל פסוק, זאת אומרת פסוקים ירדו מהפרק. אז שימו לב, לא רק הלכה דרבנן ירדה מהפרק, שזה הלולאתיות שדיברתי עליה קודם, לא יכול להיות דין דרבנן לשמוע לחכמים. כל הפסוקים גם ירדו מהפרק. מה נשאר? טוב, אולי סברא. אבל סברא גם היא דין תורה, סברא דאורייתא. איך אנחנו יודעים את זה? מהרבה מקומות. נכון. הגמרא אומרת למה לי קרא סברא היא, נכון? זאת אומרת בגמרא ברור שאם יש סברא לא צריך פסוק. למה לא? אם סברא זה דין דרבנן ופסוק זה דין דאורייתא, אז מה זאת אומרת למה לי קרא סברא היא? זאת סברא יפה מאוד, אבל צריך קרא כדי ללמד אותי שזה דין תורה. אם אומרים לי למה לי קרא סברא היא, אז מתכוונים לומר כנראה, או מניחים, לא מתכוונים לומר אלא מניחים פה שסברא בעצם יש לה תוקף של דין דאורייתא. כמו שכולם יודעים יש… כן? הגמרא אומרת את זה בדינים מחודשים? זאת אומרת היא אומרת נגיד יש איזה דין לשפוך ככה את הפרה, איזה מקרה ספציפי, אז זאת שאלה אם זה לימוד או שזה סברא. אבל להגיד סברא על דין מחודש ספציפי והוא יהיה תוקף דאורייתא? מאיפה זה בא? יש פה, פה יש קצת מקום לדון. שאלה למשל איך תתייחס להפה שאסר הוא הפה שהתיר. דין מחודש? מה זה בדיוק? על זה הגמרא אומרת את זה למשל, אי בעית אימא קרא אי בעית אימא סברא. המוציא מחברו עליו הראיה. לא לגמרי ברור. אז האמת שיש בזה מחלוקת אחרונים כנראה, אם כבר אתה מעורר את זה אני אזכיר את זה בקצרה. הגמרא בברכות בדף ל"ה הרי מביאה, דנה בברכת המזון לפניה, ברכת הנהנין כמו שאנחנו קוראים. בסדר? והגמרא דנה מאיפה אנחנו יודעים שצריך לברך ברכת הנהנין. למסקנת הגמרא זאת סברא, שמה? שכל מי שנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו מעל. אז שואל הפני יהושע על המקום, אם זאת סברא אז למה ספק ברכות להקל? סברא זה דאורייתא. אז ברכת הנהנין צריכה להיות דין תורה. אז אמנם הצל"ח שם במקום אומר לא, מה פתאום, סברא זה לא דין דאורייתא. מה הוא מתכוון? אז איך הצל"ח יסביר את למה לי קרא סברא היא? הגמרא אומרת שסברא זה דין דאורייתא, לא? איך הצל"ח מסביר את ההתייחסויות האלה של הגמרא? כנראה שהצל"ח יאמר את מה שאתה אמרת קודם, שלמה לי קרא סברא היא נאמר רק במקום שאני צריך לפרש דין נתון. הדין כתוב בפסוק, אני עכשיו צריך לפרש אותו. אז אם יש לי סברא שזאת… שזה הפירוש, אז אני לא צריך פסוק שיגלה לי שזה הפירוש. אבל אם יש לי סברא שמחדשת דין מחודש, יש מאין, כמו ברכה על המזון לפניה, כאן לא אומרים שסברא היא דאורייתא, כך אומר הצל"ח. טוב, אבל אז כמובן זה משאיר אותנו גם כן בבעיה, אז סברא היא לא דאורייתא אלא מה היא כן? לגבי ברכת הנהנין זה דין דרבנן. אז מה? אז יש דין דרבנן לשמוע לחכמים אם זו סברא. גם זה לא הולך, נכון? למה זה בתוך המערכת? כי זו סברא שלהם, הסברא לא שלי. זהו. אם אני עכשיו אחשוב על סברא למה לשמוע… ואם לא תחשוב? בסדר. אבל השאלה אתה חייב אבל לשמוע. אם אתה תחשוב על סברא אז אתה בכל מקרה תשמע. אנחנו שואלים למה אני מחייב מישהו לשמוע כנראה גם אפילו שלא תהיה לו סברא. אלא מה? כי יש לחכמים סברא. סברות של חכמים, אז מה זה? זה דין דרבנן לכל היותר לא, לפי הצל"ח? אז לפי הצל"ח שזה דין דרבנן זו לולאתיות. לפי הפני יהושע שזה דין דאורייתא, אז חזרנו לבעיה שהרמב"ן מקשה על הרמב"ם. אז אז אם ככה גם סברא ירדה מן הפרק. בגמרא בשבת כתוב במפורש שחנוכה לומדים מלא תסור, ככל אשר יורוך. כתוב במפורש. למה לא לומדים את זה במפורש? על חנוכה הגמרא אומרת למה אנחנו מברכים על חנוכה, לא למה אנחנו מקיימים את חנוכה. איך אנחנו אומרים בברכה "וציוונו"? אבל הגמרא לא דנה בשאלה מאיפה מקור הסמכות של חכמים. שאלה קצת שונה. אבל למה סברא לא סמכות שמימית? כלומר אותה סברא שעושה דאורייתא סברא גם, וגם אם אני חושב על סברא למה לברך ולא לברך במפורש. ואם אין לי את הסברא הזאת? מן הסתם אתה יכול לחלוק על חכמים. בסדר, אבל יש טענה אליי? יש טענה אליי? אם יבוא חכם ויגיד שהסברא הזאת היא לא סברא טובה, בוודאי שהוא אי אפשר לפסוק כמוהו? ברור שלא. מה זאת אומרת? ככה אני לפחות ההנחה המקובלת, לא יודע. מה שאתה בעצם אומר זה שאין סמכות לחכמים. מה זאת אומרת אין סמכות לחכמים? מי שמסכים איתם מסכים איתם, ומי שלא לא. בגדר של בשום גדר! אם אתה לא מסכים איתם אז לא, ואם אתה כן מסכים איתם מסכים. אין סמכות פירושו משהו שלא נתון לשיקול דעתך. זה נקרא סמכות. זאת אומרת זה לא שאם אתה מחליט שזה נכון אז בסדר, ואם אתה מחליט שזה לא נכון אז לא. אבל אם יבוא חכם ויאמר הסברא הזאת לא סברא היא או שהסברא הזאת מאיזשהו אני לא מדבר על הסברא עכשיו למה לברך לפניה, אני מדבר על הסברא לשמוע לחכמים. לא, אין סברא לשמוע לחכמים. זה רק סברא אם נו, אז בשביל מה לשמוע להם? כל דבר שחכמים מיוסד על סברא יש לחלוק עליו. אז אין סמכות חכמים בעצם, זה מה שאתה אומר. אין הכי נמי, אין הכי נמי. עוד רגע. טוב, אז באמת אז בעצם יוצא כך. הרמב"ם בונה מגדל שבנוי לתלפיות, מסתדר מצוין ברמה הלוגית, הוא רק לא מסתדר עם העובדות, כי ההבדל בין דרבנן לדאורייתא זה אחת העובדות ההלכתיות שאנחנו אמורים להסתדר איתן. כי עניין שרבנן תיקנו לעצמם דין שיהיה להם רק סמכות דרבנן? רגע רגע, תיכף נראה תיכף נראה. זו אחת האפשרויות לענות על הכיוון של הרמב"ם. אז זה הרמב"ם. הרמב"ן לעומת זאת פותר את הבעיה של ההתאמה למציאות. יש הבדל בין דרבנן לבין דאורייתא כי אין פסוק שמלמד אותנו על סמכות חכמים. אבל לא ברור בעצם איך הוא עונה על השאלה הבסיסית: אז למה באמת לחכמים יש סמכות? הברכת אברהם רוצה לומר שמה בקונטרס דברי סופרים שראינו שהסכימה דעת המקום לדעתם, ולכן ולכן בעצם ברור שאנחנו אמורים לציית להם. ושוב פעם לא כל כך מבין מה הוא רוצה לומר בזה. ממה נפשך? או שזאת סברא או שזה פסוק. זאת אומרת איפה איפה זה יכול ליפול אם לא או בסברא או בפסוק? אז לא לגמרי ברור לי מה הוא מתכוון לומר שם. אפשרות אחת זה באמת לומר מה שאבי אמר קודם. מי אמר שלחכמים יש סמכות? אין להם. למה צריך לשמוע להם? כי הם צודקים. זה הכל. זה לא עניין של סמכות. סמכות זה תמיד משהו שאני צריך לציית לו בלי קשר לשאלה מסכים, לא מסכים, כן צודק, לא צודק. יש לו סמכות, כמו חוק. החוק מחייב אותי לא בגלל שהוא צודק, בגלל שהוא מועיל, בגלל שהוא חכם, אלא בגלל שהוא חוק. דיברנו על זה גם כן אז. סמכות, זה פירוש המושג סמכות. כשאני אומר שבעצם לחכמים אין סמכות, מה שאני או יש סמכות, זה בעצם לומר שאני אמור לציית להם מעצם זה שזו הוראה שיצאה מחכמים. לא משנה כרגע מה דעתי אם זה צודק אם זה לא צודק. אבל אולי באמת לפי הרמב"ן זה לא ככה. אין סמכות במובן הזה לחכמים. מה שיש זה פשוט כיוון שהם צודקים אז הם צודקים. מי שחושב שהם לא צודקים, בסדר, הוא לוקח סיכון מסוים. אולי הוא יגיע לבית דין של מעלה ויתברר שהוא צדק, אין הכי נמי, לא יקרה כלום, אבל אם יתברר שהוא לא צדק אז שייקח בחשבון שיכול להיות שתהיינה בעיות. אבל זה ואם הוא טעה מה? אם הוא סמך על החכמים והחכמים טעו מה? אם הוא סמך על החכמים והחכמים טעו? אין הכי נמי, אין הכי נמי ולכן באמת השאלה מה כאילו על מה אתה מהמר, כי באמת פה השאלה היא מי צודק לא השאלה למי יש סמכות. זה באמת מעתיק לגמרי את הדיון. רק כדי לחדד את העניין יש נתיבות בסימן רל"ד, שהוא אומר שמה שמי שעובר על איסורי הנאה דרבנן בשוגג… לא צריך לעשות תשובה. על עבירה דאורייתא בשוגג צריך לעשות תשובה. לא רק על מזיד, גם על שוגג צריך לעשות תשובה. על עבירה דרבנן במזיד צריך לעשות תשובה, בשוגג לא. למה לא? יש לו ראיה מהגמרא בעירובין שמה, שכשהוא רואה את רבו טועה, אז אם הוא טועה בדאורייתא אז הוא צריך להעיר לו לפני שרבו עושה את המעשה. אם הוא טועה בדרבנן אז שיתן לו לעשות את המעשה ואחרי זה שישאל אותו. שואל מה, מה זאת אומרת, מה ייתן לו לעשות עבירה? איזה מין דבר זה? אלא מוכח שאם רבו שוגג, כל עוד הוא לא בירר את זה ואז רבו כנראה שוגג, לכל היותר אם באמת התלמיד צודק והרב טועה, אז לכל היותר הרב עשה איסור דרבנן בשוגג. לא קרה שום דבר. איסור דרבנן בשוגג זה שום דבר. למה, מה הרעיון? בשפה פשוטה, הרעיון הוא שבעצם כל היסוד של סמכות חכמים להבדיל מדין תורה זה החובה לציית להם. כתוב "לא תסור", בעצם כמו הרמב"ם. אז כשאני אוכל עוף בחלב, אז לא עשיתי משהו בעייתי מצד עצמו, אחרת התורה הייתה אוסרת את זה. בשר בחלב זה משהו שהוא בעייתי, לכן התורה אסרה את זה, ולכן מי שאוכל בשר בחלב גם עשה משהו בעייתי וגם לא ציית למה שכתוב בתורה. שתי בעיות. דיברנו על זה כבר, שזה "גדול המצווה ועושה", זה בגלל זה. כי המצווה מקיים שני דברים, הוא גם מציית למה שכתוב בתורה וגם עושה משהו מועיל. ומי שאינו מצווה ועושה, אז הוא עושה משהו מועיל אבל הוא לא ציית למה שכתוב בתורה. אז גם בעבירות זה כך. אז זה בעבירות דאורייתא. בעבירות דרבנן, המעשה מצד עצמו הוא לא בעייתי. מה יש שם? לכל היותר זה סייג. אל תאכל עוף בחלב שמא תבוא לאכול בשר בחלב. אז אם אכלתי עוף בחלב אבל לא הגעתי לאכול בשר בחלב, אז לא קרה שום דבר בעייתי. נכון? המעשה מצד עצמו הוא לא בעייתי. מה כן קרה? שהמרתי את פי חכמים. לא צייתתי לחכמים. בסדר? אומר הנתיבות, זאת אומרת כל הבעיה פה זה רק המרד. יש מרד נגד סמכות חכמים. המעשה מצד עצמו הוא לא בעייתי. בייסור תורה יש שתי בעיות: המרד נגד ציווי התורה והבעייתיות במעשה עצמו. בעבירה דרבנן יש רק את היבט המרד נגד סמכות חכמים, אבל אין את הבעייתיות של המעשה עצמו. עכשיו, אם אני עושה את זה בשוגג, אז אין פה גם את המרד, נכון? לא ידעתי שהם אסרו את זה, אני שוגג. אז אין פה לא את המרד, לא את הדבר הבעייתי, לא קרה כלום. בעבירה דאורייתא אם עשיתי בשוגג, אז את היבט המרד אומנם אין, אבל סוף סוף עשיתי מעשה בעייתי, על זה אני צריך לעשות תשובה. כך אומר הנתיבות. רק בשביל לחדד אני מביא את הנתיבות, כי מה שאנחנו אומרים עכשיו זה 180 מעלות הפוך. הנתיבות בעצם אומר שמה שמייחד את ההלכות דרבנן זה שבניגוד להלכות דאורייתא, בהלכות דרבנן יש רק ציווי ואין מהות. המעשה מצד עצמו אין בו בעיה מהותית, יש רק חובה לציית, נכון? מה שאנחנו אומרים עכשיו בעצם זה שבעבירות דרבנן אין ציווי יש רק מהות. לא שיש ציווי ואין מהות, אלא אין ציווי ויש מהות. מה זאת אומרת? למה צריך לציית לחכמים? כי הדבר שהם אומרים הוא דבר בעייתי. זאת אומרת הוא דבר נכון, לכן צריך לציית. ציווי באמת אין. אם אנחנו אומרים שאין סמכות אז אין ציווי. זה 180 מעלות הפוך לנתיבות. טוב, זה לא פלא כי הנתיבות הולך בשיטת הרמב"ם. הוא מתבסס על "לא תסור". מאיפה הוא הוציא את זה שיש חובה לציית לחכמים? האיסור למרוד נגד חכמים מ"לא תסור". יש חובה לציית לחכמים, אז הוא הולך בשיטת הרמב"ם. אבל הרמב"ן בעצם יוצא כאן 180 מעלות הפוך למה שיוצא מהרמב"ם. למה זה? אין שום עניין לסייגים? אם אני יודע, מכיר את הסייג, אין שום סיבה שאני אעשה סייג מבחינתי. לא הבנתי. כי אם אני לא, למה אני לא אוכל עוף בחלב? אין שום בעיה. ואני יכול לעשות את זה כי אין לי שום סמכות. אני יודע שאני איזהר לא להגיע לבשר בחלב. בסדר. הכי נמי. אבל יש היגיון, המעשה מצד עצמו, זה נקודה שאני לא אכנס אליה יותר מדי אבל רק בהערה. יש היגיון בתקנות חכמים. אף אחד לא אומר שאין היגיון בתקנות חכמים. רק המעשה מצד עצמו הוא לא בעייתי, לא קרה פה קלקול אם עשית את זה. אבל היגיון ודאי שיש. ההיגיון אומר שאם תאכל עוף בחלב יכול להיות שתגיע לאכול בשר בחלב. ומי שאוכל עוף בחלב בעצם עשה מעשה שהוא בעייתי לא בעצמותו אבל יש היגיון לא לעשות אותו, אתה מבין? ולכן שיקול הדעת שלך יכול להיות שיקול דעת פגום גם אם לא נכשלת בסוף באכילת בשר בחלב. מה שראינו אצל רבי ישמעאל, נכון? "אני אקרא ולא אטה" בשבת שמה, שהוא קרא לאור הנר. "אני אקרא ולא אטה", ואז הוא אומר "כמה גדולים דברי חכמים". למה? כי הוא… הוא חשב להטות, נכון? מה כתוב שם בעצם אם כבר אנחנו מדברים על הסוגיה שם? הוא לא שמע חכמים. כתוב שם שבעצם לא צריך לציית לחכמים, נכון? זה בעצם מה שכתוב שם. לא, אבל אדם חשוב שאני. אדם חשוב שאני אומרים לו את זה. אדם חשוב? לא, לא, לא, זה לגבי מדורה, זה משהו אחר. לא על זה נאמר. זה אומר אחד מהאחרונים שאדם חשוב שאני בעניין הזה, אבל מה שכתוב שם למעשה, מה שכתוב שם למעשה זה באמת שלא צריך לציית לחכמים. רבי ישמעאל בעצם אומר: אני חשבתי שאני אקרא ולא אטה ולכן קראתי. זאת אומרת, מה התפיסה שלנו אומרת? אז מה אם אני לא אטה? יש תקנת דרבנן לא לקרוא לאור הנר, אסור לקרוא לאור הנר. מה זה? כל אחד צריך לעשות את החשבון אם יש חשש שהוא יטה או לא יטה? זאת אומרת, ההנחה הפשוטה שלו הייתה שאין סמכות לחכמים. כל מה שצריך זה רק לעשות את מה שנכון. אז אין בעיה, אם מבחינתי אין חשש, אז אני לא צריך, אני יכול לקרוא לאור הנר. וממה הוא חזר בו אחרי זה? רק מהערכת המציאות, לא מהתפיסה. נכון? מה הוא אמר בעצם? הוא ראה שלמעשה הוא כמעט הטה. זאת אומרת, הערכתי לא נכון את המציאות. חשבתי שאני לא אגיע להטיה וטעיתי. הנה, גם אני הגעתי להטיה. אבל לו יצויר שיש מישהו שהוא בוודאות לא יגיע להטיה, לכאורה מהגמרא הזאת יוצא שהוא לא צריך, יכול לקרוא לאור הנר. אבל זה לא אומר שאין סמכות לתקנות חכמים. זה יכול לומר שמלכתחילה התקנה מתייחסת למקרים שבהם היא רלוונטית. כלומר, יכול לומר שלו יצויר שהיה איזה אדם שהיה בוודאי… בסדר, אבל זה כבר… אתה צודק, אבל זה כבר מצמצם מאוד את המשמעות של הסמכות. כי אם אתה בעצם אומר שהסמכות קיימת רק באותו מקום שהייתי עושה את זה גם ככה, זה כמו המלך של הנסיך הקטן. לא, כי זה באותם מקומות שיש איזה הוה אמינא שהייתי צריך לעשות את זה. הרי זה בדיוק מה שרבי ישמעאל אומר שם. מה אני רואה מכאן? הוא לא חזר בו מהערכת המציאות הספציפית לגבי הנר. הוא חזר בו מהערכת המציאות הכללית לגבי עצם הרעיון שאנחנו יכולים לבקר את חז"ל. הוא אומר כמה גדולים דברי חכמים. כן, מי אמר שהוא אומר את זה על כל תקנות חכמים? כמה גדולים דברי חכמים שבאמת פה ההערכה שלהם הייתה נכונה. לא יודע בדיוק אם הוא אמר את זה על הכל, לא יודע. אולי יש לזה כוונה כאילו כמה גדולים דברי חכמים בכלל, לא רק דברי חכמים הספציפיים. אבל בסופו של דבר זה לא חשוב. מבחינה מהותית עדיין, אז מה אתה בעצם אומר? שהערכת המציאות שלהם היא נכונה, לכן צריך לציית להם. גם אם אתה חושב שהערכת המציאות שלהם לא נכונה, אתה טועה. זה עוד פעם לא שאלה של סמכות. סמכות פירושה גם אם אני טועה אתה צריך לשמוע בקולי. זה נקרא שיש סמכות. שיש סמכות עד שהתקנה מלכתחילה מן הסתם אם לא יתקנו אותה… אז זה מה שאני אומר שאתה בעצם מצמצם את הסמכות הזאת להיות כמו ריק לגמרי מתוכן. כי אתה בעצם אומר שהסמכות הזאת קיימת רק במקום שזה הגיוני. זה בדיוק מה שלא נקרא סמכות. לא, אבל אולי… הסמכות זה להגיד שיש לי סמכות בלי קשר לשאלה אם אני הגיוני או לא. אם אתה אומר שזה רק במקום שאני הגיוני, אז נכון שאתה אומר אני מראש ציוויתי רק במקום שזה הגיוני, זה כמו המלך של הנסיך הקטן, שהוא מצווה על כל הכוכבים לזוז בדיוק לאיפה שהם זזים. טוב, אז זה מה שיכול להיות שיוצא מדברי הרמב"ן. האמת שלא, כן. אם אין לחכמים סמכות, למה הורגים את הזקן ממרא? על דאורייתא הורגים את הזקן ממרא, לא על דרבנן. מדובר על סמכות לחוקק. סמכות לפרש בוודאי שיש. גם הרמב"ן אומר מ'לא תסור'. בסדר? זה גם הרמב"ן מסכים. יותר מזה, הרי יש שם דבר אבסורדי לחלוטין. בעל החינוך כותב שאם יש חולה וצריך להאכיל אותו שני איסורים, איסור אחד זה דבר שיוצא מדרשה ואיסור שני כתוב במפורש בתורה, מה כדאי יותר להאכיל אותו? דרשה? לא הייתי שואל אם זה היה ככה, נכון? יותר צריך להאכיל הקל הקל תחילה. צריך להאכיל אותו מה שכתוב במפורש בתורה. למה? כי על מה שיוצא מדרשה יש גם 'לא תסור' וגם האיסור עצמו. הרי זה גם הרמב"ן מסכים, שעל פרשנות יש 'לא תסור'. אז אם חכמים דורשים דרשה, אז בעצם יש פה גם את האיסור שהם דרשו, ואם אתה לא שומע לזה אתה גם עובר על 'לא תסור'. זה איסור כפול. אז כיוון שכך עדיף לתת לו דבר שכתוב מפורש בתורה. לא שייך בכלל כמובן, תמחקו את זה מהמטריצה הזאת. פשוט לא השתקע הדבר ולא ייאמר, פשוט לא מתחיל ולא נגמר. אבל ככה הוא אומר. טוב. לא, צריך למחוק את זה דה פקטו, הוא אומר את זה, אבל זה פשוט לא נכון. טוב. תזכירו לי אני אסביר עוד מעט למה זה לא נכון, זה לא ממש משנה לי כרגע, אני אגיד עוד מעט. עכשיו, ברמב"ן עצמו קשה להכניס את זה. סתם כי לא קודם כל, לא יודע, נראה קשה להגיד שלחכמים אין סמכות. ב', הרמב"ן באמת אומר שיש אסמכתא מלא תסור. מה זה אסמכתא מלא תסור? הוא כן מתכוון למשהו, איזה שהוא סוג של סמכות, הוא לא מתכוון רק תשמע להם כי הם צודקים. מדבר על איזה שהוא סוג של סמכות, רק הוא מתבטא בלשון של אסמכתא ולא בלשון של ציווי ממש. אז בואו נעזוב רגע את הרמב"ן ונעבור לרמב"ם. אז מה באמת קורה עם הרמב"ם? אז הרמב"ן עצמו מציע את התירוץ שעלה פה קודם, הרמב"ן עצמו מעלה את האפשרות הזאת. הרי מה קשה על הרמב"ם? שאם הכל יוצא מלא תסור אז, אז כל איסור דרבנן או מצווה דרבנן בעצם כרוכה בה גם לאו דאורייתא. וספקו צריך להיות לחומרא, צריך להוציא את כל ממונו כדי לא לעבור על זה כי זה לאו דאורייתא, כבוד הבריות לא נדחה בפני זה, כל ההבדלים בין דרבנן לדאורייתא נמחקים. זה הקושי. אז אומר הרמב"ן, אפשרות אחת זה באמת לומר שהם אמרו והם אמרו. מה זאת אומרת? חכמים קיבלו סמכות מדאורייתא של לא תסור, לחוקק, לחוקק אני מתכוון תקנות גזרות ומנהגים, לא פרשנות. וכיוון שיש להם את הסמכות, הם יכלו לחוקק ויכלו שלא לחוקק, אז הם גם יכלו לומר שזה בעל תוקף נמוך יותר. הרי הם יכלו לא לחוקק בכלל, אז וודאי שהם גם יכולים לומר אתם יודעים מה, אנחנו כן מחוקקים את זה, אבל התוקף ההלכתי של זה הוא תוקף נמוך יותר, ספקו יהיה לקולא. כן, זה מה שהרמב"ן שואל, למה ספקו יהיה לקולא? הרי זה ספק בלא תסור, ספק בלאו דאורייתא צריך להיות לחומרא. אז אומר הרמב"ן, אולי אפשרות להציע ברמב"ם שאולי חכמים קיבלו את הסמכות לחוקק, חכמים מחוקקים והם עצמם גם קובעים שספקו יהיה לקולא. במסגרת התקנה שהם מתקנים, הם יכלו לא לתקן בכלל, וודאי שיש להם את הכוח גם לתקן בסייג, לתקן באופן כזה שספקו יהיה לקולא. אבל אומר זה לא יכול להיות, לא נראה לו והוא עובר הלאה, ולכן הוא דוחה את הרמב"ם. אבל אחרונים נשארים בזה. למה לא נראה לו? זה שמעתתא על זה, שמעתתא כותב מה קורה בספק בספיקא דרבבתא. מה זאת אומרת? יש מחלוקת אמוראים, ראשונים, פוסקים, לא משנה, מחלוקת פוסקים. אם זה בדין דרבנן אז ספק צריך להיות לקולא, למעט איזה שיטות יחידאיות. באופן פשוט ספקו ספק לקולא גם בספיקא דדינא גם בספיקא דרבבתא. עכשיו בואו נראה, הצד שאוסר אוסר בוודאי, החכם שאוסר אוסר בוודאי, החכם שמתיר מתיר בוודאי. נכון? החכם שאוסר לא מתיר לך לעבור על דבריו. אז איך יכול להיות שבספק תלך פה לקולא? הרי אם הכלל ללכת בספק לקולא נובע מהעיקרון של הם אמרו והם אמרו, אז חכמים תיקנו את התקנה באופן כזה שאם יש לך בה ספק אז אתה יכול ללכת לקולא, כך הם תיקנו. אבל כאן אומר לך היהודי הזה זאת תקנה וודאית, אין בה שום ספק, אתה חייב לעשות אותה. השני אומר אין תקנה כזאת בכלל, יש ויכוח. אז אותו אחד שאומר שיש תקנה אומר לך מותר לך להקל בתקנה הזאת? זה הרי לא יכול להיות, כי הוא בעצם אומר אה, בגלל שיש מי שחולק עליי אז לעולם אל תשמע לי. זה בעצם מה שהוא אומר. אבל הוא הרי אומר שיש תקנה כזאת. אני יכול לתקן ספיקא דרבבתא לקולא. מה? יכול להיות שתיקנו ספיקא דרבבתא לקולא? מחלוקת. מה זאת אומרת? מה התקנה מיוחדת על ספיקא דרבבתא? כן, זה תקנה שונה מאשר ספק דרבנן רגיל לקולא, זה מקור אחר, תקנה אחרת. וזה תקנה. יש פה באמת שתי אפשרויות, שתי אפשרויות להבין את ה"הם אמרו והם אמרו". הרמב"ן כנראה נקט בתור אפשרות אחת, שכל תקנה דרבנן מלווה בסייג שאם אתה תהיה בספק אתה פטור מזה. וזה אומר, אולי לפי ההסבר השמייצה זה באמת לא סביר. אבל כמו שאתם מעלים עכשיו יש אפשרות אחרת גם. יש אפשרות לומר שחכמים קבעו תקנה כללית שבכל דיני דרבנן אם תהיה בספק אז תלך לקולא. במיוחד לפי שיטת הרמב"ם, שהרי גם ספיקא דאורייתא לחומרא זה רק דין דרבנן, אז מה הבעיה שלגבי ספקות דרבנן הם לא תיקנו שצריך ללכת לחומרא? גם כן "הם אמרו והם אמרו". נכון. אז לשיטת הרמב"ם זה ודאי אפשר להיאמר. טוב, זה כיוון אחד שעולה באחרונים. דווקא ברמב"ם לא חסר כאילו הרמב"ם, מה שמסבירים ברמב"ם שספיקא דאורייתא לחומרא זה רק מדרבנן, וזה בגלל שהוא סובר שכל ספק הוא לקולא ולכן בדרבנן השאירו את השאירו את זה. זה מה שאני אומר. זה מה שאני אומר. ספק בדרבנן, ספק לקולא זה עוד כלל שהוא חיצוני בכלל לכל דיני דרבנן. ברור. זה מה שאמרתי. זה מה שאני אומר. זה מה שאני אומר. יוצא ברמב"ם ראינו עד עכשיו שספיקא דאורייתא לחומרא זה דין דרבנן, ומה שאנחנו רואים עכשיו זה שספיקא דרבנן לקולא זה דין דאורייתא. נכון? כי כל הספקות הם לקולא מדאורייתא. החכמים תיקנו בספיקות דאורייתא שתלך לחומרא, בספק דרבנן הם השאירו את זה על כנו וזה נשאר לקולא מדאורייתא. כן. יוצא שספיקא דאורייתא לחומרא זה דין דרבנן וספיקא דרבנן לקולא זה דין דאורייתא. יפה. וכן ספק ספיקא מותר, כי זה מדרבנן. לא, אז זה יש כאלה שמסבירים סתם ברמב"ם בלי קשר למה שאני אומר עכשיו, כיוון שהרמב"ם אומר שספיקא דאורייתא זה רק דין דרבנן אז כך מסבירים את הדין של ספק ספיקא, ואז לא צריך כל המהפכים וכל העניינים האלה, כל הבלאגנים של הספק ספיקא. יש לזה הרבה השלכות ולכן זה כנראה לא נכון, אבל נעזוב את זה עכשיו. טוב. יש כמה אחרונים שמסבירים את הרמב"ם אחרת, וזה כנראה נדמה לי שזה הפשט ברמב"ם. הרוגאטשובר למשל ממש בתחילת הספר, צפנת פענח על הרמב"ם, ממש בהתחלה, לא פה על הלכות ממרים. ועוד תראו בפרנקל פה על הלכות ממרים, תראו שמה כמה וכמה כאלה. מה שהרמב"ם אומר זה שמרד נגד סמכות חכמים זאת עבירה על "לא תסור". זאת אומרת, אם מישהו עובר עבירה, אוכל עוף בחלב, בגלל שהוא לא מכיר באופן עקרוני בסמכותן של חכמים, אז הוא עבר על "לא תסור", כי התורה אומרת שלחכמים יש סמכות. אבל אם הוא אוכל עוף בחלב סתם כי יש לו יצר הרע, לא בשוגג, במזיד, יש לו יצר הרע כמו שהוא עובר על דאורייתא, מה, על דאורייתא לא עוברים? לתיאבון. לתיאבון, לא משנה, להכעיס, לא משנה למה, לתיאבון או גם להכעיס, הוא מכיר בסמכות חכמים באופן עקרוני, רק יש לו יצר. אז הוא לא עובר על "לא תסור", אז הוא עובר על איסור דרבנן. כל מה שהרמב"ם אומר שזה יוצא מ"לא תסור" זה רק מתי שאתה מורד נגד הסמכות העקרונית של חכמים. אבל זה לא אומר שכל מי שעובר על דרבנן עבר על דין דאורייתא. אם אתה עובר על איסור דרבנן בלי מרד נגד עצם הסמכות של חכמים אז הדין דרבנן רגיל. פתרון גאוני, אבל גם כן לא מסתדר. למה? בדיוק. כל השאלה שלנו הייתה מה מקור הסמכות של חכמים, למה לחכמים יש סמכות? כן? מה אתה אומר לי בעצם? שאם אני עובר על העבירה דרבנן בגלל שאני לא מכיר בסמכות חכמים באופן עקרוני, אז עברתי על "לא תסור". אבל אם אני סתם אוכל עוף בחלב כי בא לי לאכול עוף בחלב, בסדר, אז לא עברתי על "לא תסור", נו אז למה באמת אסור? אז אין סמכות. אז זאת אומרת אין סמכות. מה? אז זאת אומרת אין סמכות. אז אפילו לפי הרמב"ם כבר אין סמכות, לא רק לפי הרמב"ן? אנחנו מדברים בשיטת הרמב"ם עכשיו. וזה נראה מוזר מאוד. נו, למה לא לומר שהציווי לא תסור מחייב אותנו לקבוע אצלנו מכאן ולהבא מעמד של סמכות לחכמים? נו, אז קבענו, ועכשיו כל מי שעובר, אז הוא עובר על לא תסור. לא, אם מתוך המעמד הזה נוצרת סמכות… נו, אבל אז יוצא שמי שעובר, מי שאוכל עוף בחלב, עבר על לא תסור. לא, זה יוצר סמכות מסוג חדש. שמה? הסמכות הזאת מכוננת על ידי הפסוק לא תסור. אז אם אתה עובר על הסמכות הזאת, עברת על לא תסור? או שלא עברת, תחליט. אם לא עברת, אז אולי הפסוק לא מעגן את העבירות האלה. לא, כי זה כמו נגיד המצווה, איזה משהו ש"ארור האיש אשר לא יקים את דברי התורה הזאת" או משהו כזה. ואז מסבירים מי זה? זה מי שהוא, אולי בדקדוק שם מסבירים, נראה לי שזה מישהו שמורד בתורה ומחליט לא לעשות את אחת המצוות, אפילו שהוא יודע שהיא אסורה, או משהו כזה, וזה לא מתוך יצר חד-פעמי. נו, אז כנ"ל, אז אני יכול לומר כאילו… אבל "ארור" זה לא לאו, בסדר, אז הוא ארור. אני מתכוון, כאילו יכול להיות שהציווי הזה יטבע אותנו, יכונן איזושהי מערכת חדשה, איזשהו מערכת קטגוריאלית חדשה של חיובים שהיא לא בגדר חיובי תורה. אבל אם הפסוק הזה מכונן אותה, אז אם עברת עליה, עברת על הפסוק. לא, לא עברת על הפסוק, עברת על הסמכות שהפסוק יצר. נו, אז אם עברתי על פרט, אם כשאני עובר על פרט אני לא עובר עליו, אז למה אני צריך לא לעבור על הפרט הזה? כי הוא מחייב אותך. אז אם הוא מחייב אותי ועשיתי את זה, סימן שעברתי עליו. לא, כי הפסוק הזה הוא יצר את המערכת הזאת. מה, הוא בנה אותה עם אזמל? מה זאת אומרת יצר אותה? הוא מצווה עליה. הוא מצווה עליה, אז אם אתה לא מקיים את זה, עברת על הפסוק. למה? למה לא? כי הפסוק יצר את המחויבות העקרונית שלך למערכת הזאת, עכשיו הפסוק יצר את המחויבות העקרונית שלך למערכת הזאת, עכשיו אתה חייב לשמוע לדברי דרבנן. אוקיי. ואם עכשיו… לא, נכון, אני חייב לשמוע לדברי חכמים, אני חייב רק לא למרוד עקרונית בסמכות חכמים. אבל אני יכול לאכול עוף בחלב. סתם לאכול עוף בחלב? עוף בחלב לא מתוך חוסר הכרה בסמכות חכמים, אלא סתם כי בא לי, אני אוהב את זה פשוט. אז זה לא… אז אתה לא עובר על הפסוק? לא עברתי על הפסוק. אז למה… עשיתי איסור? לא עברת על הפסוק, אבל עשית איסור. איזה איסור? שהמערכת שהפסוק יצר… מי זה המערכת הזאת? זה הפסוק, לא? הפסוק עשה את המערכת. הפסוק בנה אותה, אבל הוא לא מוכרח להיות בתוכה. מה זאת אומרת? ברור שהוא לא מוכן, כי הוא לא מבין אותה. עכשיו היא עומדת לעצמה בלי הפסוק. מה זה "שגר ושכח"? לא, מה זאת אומרת יצר אותה ואחרי זה הלך? מה זאת אומרת? הוא יצר אותה הכוונה שהוא מעגן אותה כל הזמן. מה זה יצר אותה והלך? אם אני אומר לך "תשמע לראובן", כן. עכשיו, למרוד בראובן זה אומר אתה אומר "אני לא מוכן לשמוע לראובן". זה מרידה בך. נכון. אבל אם אני מוכן לשמוע לראובן ועכשיו לא עשיתי משהו שהוא אמר… אז זה גם כן, או שתחליט, או שזה מרידה בך או שזה לא לשמוע לראובן, אחת משתיים. אתה לא יכול להגיד לי "אני צריך לשמוע לראובן אבל זה לא יהיה מרידה בך". למה אני צריך לשמוע לו? כי אתה ציווית. נו, אז אם אתה ציווית ולא שמעתי, אז זה מרידה בך. סתם מעבר לזה, אז מה יש שני דברים שנלמדים מהפסוק "לא תסור"? שדבר אחד זה איסור למרוד נגד חכמים, וחוץ מזה יש גם את המערכת הזאת שבה אין את ה"לא תסור" אלא רק את האיסור דרבנן? אז הפסוק הזה בעצם מסתעף לשני ענפים שונים במקביל, מלמד שני דברים שונים. כמו מה? כמו חביב מול ה… לא לא, אבל כתוב "לא תסור". לא לא, עוף בחלב זה בגמרא. ברגע שאתה אומר שאתה מורד במערכת הזאת, אז מכלל הן אתה לומד שיש פה איסור. נדמה לי שזה ההסבר הפשוט. יש בספר של פו הדב, יש שמה על הבית של חזרזיר, יש שמה שלט "העבריינים ייענשו". נדמה לי אפילו בלי ע', "העבריינים ייענשו" או משהו כזה בתרגום, הרי זה באנגלית. "העבריינים ייענשו". לא כתוב מי העבריינים, מה העונש, מי יעניש, "העבריינים ייענשו". פשוט העבריינים ייענשו. יכול להיות, תגידו לי, יכול להיות ציווי שכל התוכן שלו זה רק לשמוע לציווי? אין לו שום תוכן אחר לציווי הזה עצמו. הוא לא מצווה שום דבר קונקרטי חוץ מאשר לציית לו עצמו. אני מצווה עליכם בכל תוקף, תשמעו לציווי הזה שאני אומר עכשיו. לשמוע לציווי הזה שאני אומר עכשיו. זה הציווי. יכול להיות ציווי כזה? כל התורה כולה, הרי אנחנו מפרשים אותה ככה, אבל היא אומרת תשמעו. מה פתאום? מה זה אנחנו מפרשים אותה? לא הבנתי. התורה אומרת לנו ציוויים, אבל אנחנו מבצעים אותם כמו שאנחנו מבינים אותם. לא, זה משהו אחר. אני מדבר כרגע שאין לציווי בכלל שום תוכן חוץ מאשר שאתה חייב לציית לו עצמו. כתוב, נכנסים לספרייה, יש שם שלט בספרייה: נא לא לקרוא שום דבר בחדר זה. מכירים את הפרדוקסים האלה? זה בערך אותו דבר. אם לא קוראים שום דבר בחדר זה, אז גם את השלט לא קוראים, נכון? זאת אומרת, זה לא הולך. מה זה אומר? אני חושב שהרמב"ן והרמב"ם לא מתווכחים בכלל. שניהם אומרים אותו דבר. שניהם אומרים אותו דבר כי אי אפשר להגיד משהו אחר. כתוב "לא תסור", ו"לא תסור" מלמד אותך שיש סמכות לחכמים. אבל לא ייתכן שכל התוכן של סמכות חכמים זה אך ורק לשמוע לסמכותם. מה? יכול להיות מישהו שכל הסמכות שלו זה רק שהוא יהיה בעל סמכות, ולא שום דבר קונקרטי שהוא אומר? כמו הנסיך… כן, כמו המלך של הנסיך הקטן, שהיית אומר הנסיך. לא יכול להיות דבר כזה. זאת אומרת, ברור שאם התורה אומרת יש לחכמים סמכות, אז היא בעצם מניחה מאחורי הדברים שצריך להיות גם תוקף לציוויים של חכמים, הקונקרטיים של חכמים. כי אם לא היה תוכן קונקרטי לסמכות הזאת, לא הייתה גם משמעות למרידה נגדה. נגיד אם אני הייתי אוכל עכשיו בשר בחלב, עוף בחלב, מתוך מרד עקרוני בסמכות חכמים, הייתי עובר על איסור? מה פתאום? כי הרי על העוף בחלב אין להם סמכות לצוות אותי, אלא רק על הסמכות יש להם סמכות. לא על העוף בחלב. נו, מה הבעיה? אני במה מרדתי בסמכותם? אני רק אכלתי עוף בחלב מתוך אי-הכרה בסמכותם לצוות אותי לאכול עוף בחלב. אז מה הבעיה? אז גם בזה לא עברתי איסור. אז רוקנו את זה לגמרי מתוכן. זה כמובן אבסורד. מה אני מתכוון לומר? שיש ציווי "העבריינים ייענשו", אז הוא בעצם מחביא מאחוריו איזושהי אמירה: דעו לכם שיש פה הוראות ויש עבריינים, ומי שעבריין יכול להיות שייענש, נכון? למרות שלא מפורטות פה שום הוראות ושום עבריינות ושום תכנים קונקרטיים. כשהתורה אומרת לנו תשמעו בקול חכמים, "לא תסור" מסמכותם, ברור שברגע שנותנים למישהו סמכות, לסמכות הזאת צריך להיות איזהשהו תוכן. זאת אומרת, כשהוא יצווה אותי במשהו, אז הציווי הזה, זה מה שהתורה דיברה כשאמרה יש לו סמכות. אבל תשימו לב, זה לא אותו דבר מה ששלומי אמר קודם. נדמה לי שלא. כי מה שאני אומר עכשיו זה בעצם, אם אני אוכל באמת עוף בחלב לא מתוך הכרה בסמכות חכמים, אז באמת לא עברתי על "לא תסור". למה? כי "לא תסור" לא מצווה אותי לא לאכול עוף בחלב. "לא תסור" מצווה אותי רק לא לחרוג מסמכות חכמים, לא למרוד בסמכות חכמים. רק מכללה אני מבין שאם ציוו עליי, או נתנו סמכות לחכמים, ברור שהתורה מניחה כמובן מאליו שישנה איזושהי מערכת של מצוות דרבנן שיש להם סמכות לקבוע אותם. שמי שעובר אותם, על מה הוא עבר? אין לי מושג. לא יודע. על משהו אחר. קוראים לזה מצוות דרבנן. זה לא כתוב ב"לא תסור". זאת הנחה שבלעדיה ל"לא תסור" לא היה שום תוכן. זאת אומרת שמי שאכל עוף בחלב לא מתוך מרד בסמכות חכמים, לא עבר על "לא תסור", כי "לא תסור" לא מצווה על זה. הוא עבר על מה שמשתמע כהנחה שמובלעת בתוך "לא תסור". התורה לא מצווה על זה. התורה מניחה את זה כשהיא מצווה "לא תסור". אז כשאני אוכל עוף בחלב, אז בעצם אני עברתי על מה שנקרא אצלנו עכשיו איסור דרבנן. מאיפה אני יודע שיש איסורי דרבנן? כיוון שאם לא היו כאלו, לא הייתה גם משמעות למצווה "לא תסור". לא בגלל ש"לא תסור" מצווה על זה. הוא לא מצווה על זה. "לא תסור" רק אוסר עליי למרוד. מי מצווה על זה? אנחנו למדים מתוך הפסוק, משם יודעים, משם יודעים שזה רצון השם. שזה רצון השם, כי עובדה שהוא ציווה "לא תסור". אז כנראה הוא מניח במובלע שיש איזושהי מערכת של ציוויים שממנה אפשר לסור ולא לסור, כי אם לא הייתה מערכת כזאת, איך היינו מגדירים את המושג לסור מדברי חכמים? מתי מישהו סר מדברי חכמים? אם הוא אוכל עוף בחלב? למה? הרי לאכול עוף בחלב זה בסדר, אין להם סמכות על זה, יש להם רק סמכות להיות בעלי סמכות. לא יכול להיות, נכון? זאת אומרת, חייב להיות שישנה איזושהי מערכת ציוויים שיש לחכמים סמכות לגביה. אבל תשימו לב, אני רוקד על שתי החתונות. זאת אומרת כשאכלתי עוף בחלב לא עברתי על לא תסור, כי לא תסור לא מצווה עלי לא לאכול עוף בחלב. הוא אומר לי תשמע לחכמים יש סמכות. נכון, אני מסכים שלחכמים יש סמכות. אז מה הבעיה בזה שאכלתי עוף בחלב? שעברתי על רצון השם שאני יכול ללמוד אותו מתוך הנחת המוצא של הציווי לא תסור. בסדר? אז זה לא שתי מערכות שונות. זה לא שיש ציווי אחד שזה לא למרוד נגד סמכות חכמים ויש ענף אחר שזה לא לאכול עוף בחלב בלי קשר למרידה נגד סמכות חכמים. אחד יוצא מהשני. אין את הראשון בלי שיש את השני. אם לא היה השני גם הראשון לא היה. זה ציווי אחד, זה לא שניים. רק שיש פה איזשהו לימוד עקיף מתוך זה שהתורה נותנת סמכות לחכמים.