דרש ומידות הדרש – שיעור 1
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- דרש ופשט והכרעה בהלכה
- דרש הלכה לעומת דרש אגדה
- פלפול ודרוש
- הפני יהושע ונדר שלא לעסוק באגדות
- תורה, יהדות, הלכה ומוסר
- ביקורת על קריאת ערכים מן המקרא ודוגמאות מעבדות, שואה ופוליטיקה
- פרד״ס כמערכות קריאה מקבילות
- מישורי הסבר מקבילים: תיאולוגיה ופיזיקה, רגש וטבע, פילוסופיה ופסיכולוגיה
- הגדרת ״הסבר״ כתנאי מספיק והקשיים בשני הסברים עצמאיים
- התאמה לוקאלית והתאמה גלובלית בין מערכות כללים
- שבירת ההתאמה: נס וגזירת הכתוב
- הערה על לייבניץ
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מגדיר את דרש ההלכה כמערכת קריאה מקבילה לפשט, שלרוב מוסיפה על הפשט אך לעיתים נדירות סותרת אותו, ובמצבי סתירה ההלכה נפסקת כדרש אף ש״אין מקרא יוצא מידי פשוטו״ ולכן נשארת שאלת ניסוח התורה. הטקסט מבחין בחדות בין דרש הלכה לדרש אגדה, מתאר יחס חשדני כלפי עולם האגדה וה״וורטים״ שאינם עומדים במבחני היסק, וטוען שיהדות ותורה במובנן המחייב הן הלכה בלבד ולא ״ערכים יהודיים״ או ״מוסר יהודי״. הטקסט מציע שמישורי הקריאה השונים בפרד״ס פועלים כמערכות מקבילות עם התאמה כללית, אך בנקודות מסוימות ההתאמה נשברת, בדומה לנס בטבע ול״גזירת הכתוב״ בתורה.
דרש ופשט והכרעה בהלכה
הטקסט מניח ש״שבעים פנים לתורה״ מאפשר ריבוי פירושים לאותו פסוק בלי סתירה, אך קובע שלפעמים דרש ופשט מתנגשים. הטקסט מציג את ״את ה׳ אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים״ כמקרה שבו הדרש מוסיף חיוב נוסף ואינו סותר את הפשט. הטקסט מציג את ״עין תחת עין ממון״ כמקרה שבו הדרש סותר את הפשט, ובמקרים נדירים כאלה פוסקים כדרש ולא כמשמעות הפשוטה. הטקסט מדגיש שאף לאחר פסיקה כדרש נשארת דרישת הפשט מכוח ״אין מקרא יוצא מידי פשוטו״ ולכן מתחדדת השאלה למה התורה לא כתבה ישירות את הדין הדרשני.
דרש הלכה לעומת דרש אגדה
הטקסט קובע שדרש במובן של משל או אלגוריה אינו דרש ההלכה, וש״מדרש אגדה״ הוא עולם אחר. הטקסט מצהיר שהקורס עוסק רק בדרש הלכה ומביע חשד שדרש אגדה קרוב ל״דרוש״ שבו התוצאה נכונה אך ההיסק אינו מחזיק מים. הטקסט מציין שקיימות ל״ב מידות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי״ ושחלק מן המפרשים מייחסים אותן לדרש אגדה, ושגם במדרשי אגדה מופיעים כלים כמו גזירה שווה ומידות מדרש ההלכה, אך השימוש בהם נראה שונה.
פלפול ודרוש
הטקסט מציע הגדרה ביקורתית של ההבדל בין פלפול לדרוש באמצעות שני קריטריונים: איכות ההיסק ונכונות המסקנה. הטקסט מגדיר פלפול כהיסק שנראה בנוי היטב אך מוליד מסקנה לא נכונה, ומדגים זאת בקל וחומר שמנסה לחייב ציצית במשקוף או מזוזה בבגד של ארבע כנפות. הטקסט מגדיר דרוש כהיסק לא תקף שמוביל למסקנה נכונה ובנאלית, ומתאר כיצד הציבור מוחא כפיים משום שהמסקנה מקובלת אף שהדרך אליה ״שטויות״.
הפני יהושע ונדר שלא לעסוק באגדות
הטקסט מביא מהקדמת הפני יהושע סיפור על רעידת אדמה שבה אשתו ובתו נהרגו והוא חולץ לאחר ימים תחת הריסות. הטקסט מציין שהפני יהושע קיבל על עצמו נדר שלא לעסוק באגדות כדי להינצל, ומסביר שבפירושו הוא מחשבן בקפדנות את הסוגיות ההלכתיות ומדלג על אגדות. הטקסט מסביר זאת בטענה שבאגדות אנשים אינם מקפידים על מבחני דיוק והוכחה כמו בהלכה ולכן עדיף להימנע מהן.
תורה, יהדות, הלכה ומוסר
הטקסט טוען שיהדות ותורה הן הלכה בלבד ושמעבר לכך אין ״יהדות״ במובן מחייב. הטקסט מביא את דברי רבי יצחק ברש״י הראשון, ״למה התורה לא התחילה מהחודש הזה לכם״, ומפרש שהשאלה מניחה שתורה היא בראש ובראשונה ציוויים הלכתיים וכל השאר טעון הצדקה. הטקסט טוען שאין ״מוסר יהודי״ אלא מוסר נכון המחייב את כל בני האדם, בעוד שההלכה מחייבת את היהודים בלבד, ולכן ״ערכים יהודיים״ כקטגוריה עצמאית אינם דבר ממשי.
ביקורת על קריאת ערכים מן המקרא ודוגמאות מעבדות, שואה ופוליטיקה
הטקסט טוען שמפרשי מקרא כמעט תמיד מגיעים למסקנות שהקורא היה מגיע אליהן מראש, והחידוש הוא בעיקר בדרך לשבץ אותן בפסוקים. הטקסט משתמש בעבדות כדוגמה וטוען שהתורה מסדירה עבדות כחלק מהחיים ואינה רומזת שעבדות פסולה, בעוד שבתורה שבעל פה אולי יש כיוונים כמו ״אוזן ששמעה בהר סיני״. הטקסט טוען שכאשר מוסר מודרני דוחה עבדות או מעשים מסוימים, האדם לא ישנה את עמדתו בגלל פסוק אלא יפרש את הפסוקים כך שלא יסתרו את עמדתו. הטקסט משווה זאת לכך שכל צד לומד מן השואה או מן ההיסטוריה את מה שחשב מראש, ומרחיב שגם בפוליטיקה כל צד רותם את ״היהדות״ להצדקת עמדתו, ולכן השימוש ביהדות להצדקת דעות הוא מיותר.
פרד״ס כמערכות קריאה מקבילות
הטקסט מונה פשט, רמז, דרש וסוד כמישורי התייחסות מקבילים לתורה, ומעיר שלנוטריקון ״פרד״ס״ אין מקור בחז״ל והוא המצאה מאוחרת אף שהגישה קיימת. הטקסט טוען שאפשר לקרוא את התורה בכל פריזמה באופן בלתי תלוי ולקבל תוצאות שונות, ולפעמים אף סותרות. הטקסט קובע ברמה העקרונית שכל אחד מן הפירושים הללו יכול להיות אמת, וש״שבעים פנים לתורה״ פירושו ריבוי פירושים נכונים שהם כולם ״פנים של התורה״.
מישורי הסבר מקבילים: תיאולוגיה ופיזיקה, רגש וטבע, פילוסופיה ופסיכולוגיה
הטקסט מדגים אפשרות לשני מישורי הסבר דרך מיתוס ניוטון והתפוח, ומציג הסבר תיאולוגי של עונש מול הסבר פיזיקלי של גרביטציה כשני מישורים. הטקסט מביא את בקיעת ים סוף כהסבר תיאולוגי להצלה לצד הסבר פיזיקלי של ״רוח קדים עזה״. הטקסט מביא מאוסקר ויילד, ״הנסיך המאושר״, את שבירת לב העופרת של הפסל הן כהסבר רגשי של צער והן כהסבר טבעי של קור וחומר. הטקסט מתאר שחזרה בתשובה ויציאה בשאלה מוסברות אצל צד אחד במונחים פילוסופיים ואצל צד אחר במונחים פסיכולוגיים, וטוען ששני המישורים יכולים להיות נכונים אך אנשים בוחרים במישור שנוח להם כדי להימנע מעימות אינטלקטואלי.
הגדרת ״הסבר״ כתנאי מספיק והקשיים בשני הסברים עצמאיים
הטקסט מגדיר הסבר כמציאת תנאי מספיק למוסבר ומבחין בין תנאי הכרחי, תנאי מספיק, ותנאי הכרחי ומספיק. הטקסט טוען שאם גרביטציה היא תנאי מספיק לנפילת התפוח, אז חטאיו של ניוטון אינם רלוונטיים לנפילה, ואם ההסבר התיאולוגי הוא תנאי מספיק אז הנפילה אינה תלויה בחוקי הטבע, ולכן שני הסברים בלתי תלויים אינם יכולים להיות שניהם הסברים מלאים. הטקסט מציע אפשרות שה״הסבר״ הוא צירוף של פסיכולוגיה ופילוסופיה יחד, כך שאף אחד מהם לבדו אינו תנאי מספיק, והצירוף הוא התנאי המספיק.
התאמה לוקאלית והתאמה גלובלית בין מערכות כללים
הטקסט מציג התאמה לוקאלית באמצעות תיאור נקודה במערכת צירים קרטזית מול פולרית, שבה יש כללי מעבר ברורים וכל עיקרון מתורגם לעיקרון שקול. הטקסט מציג התאמה גלובלית באמצעות הדוגמה של הופשטטר ב״גדל אשר באך״, שבה אפשר לתרגם כללי יצירת מילים בשפה טיפוגרפית לכללים אריתמטיים, ומעלה אפשרות ששתי מערכות כללים שונות לגמרי יפיקו אותו סט תוצאות בלי מיפוי ישיר בין חוק לחוק. הטקסט מציע שבאופן תיאורטי גם תיאולוגיה ופיזיקה יכולות להיות שתי מערכות שונות שמולידות אותו סט אירועים ״חוקיים״, בלי תרגום לוקאלי בין חוקי פיזיקה לשיקולים תיאולוגיים.
שבירת ההתאמה: נס וגזירת הכתוב
הטקסט טוען שההתאמה הגלובלית כמעט תמיד תישבר בנקודות מסוימות, בדומה לשבירה במעבר בין קרטזי לפולרי בראשית הצירים שבה הזווית אינה מוגדרת. הטקסט מגדיר נס כמקום שבו אין הסבר פיזיקלי לתופעה אך יש הסבר תיאולוגי, כי הטבע אינו יכול לבצע את מה שהשיקול התיאולוגי דורש ולכן יש התערבות. הטקסט מגדיר ״גזירת הכתוב״ כמקום שבו אין הסבר פשטי לדין אך יש לו הסבר במישור אחר כגון סוד, ומקביל זאת לשבירת מתאם בין מישורי הקריאה. הטקסט מסיים בקביעה שהיחס בין מישורי הפרד״ס הוא התאמה גלובלית עם נקודות שבירה נדירות, ומוסיף שנס מצביע על חוסר יכולת לייצר מערכת דטרמיניסטית שתספיק לכל הצרכים, אך חוסר היכולת הוא לוגי כמו אי-אפשרות של ״משולש עגול״.
הערה על לייבניץ
הטקסט מתייחס בקצרה לעיקרון זהות הבלתי נבדלים של לייבניץ כאנלוגיה אפשרית לכך שזהות מוחלטת בתופעות מרמזת על זהות במהות, אך קובע שלדעת הדובר לייבניץ טועה.
תמלול מלא
אנחנו בעצם עוסקים במידות הדרש ואני רוצה אולי להתחיל עם ההגדרה של מה זה דרש. ואחרי שנדבר על מה זה דרש ניכנס יותר למידות ולמשמעות שלהם. אז אני אתחיל אולי לדבר טיפה על היחס בין דרש לבין פשט. בדרך כלל כשאנחנו מדברים על דרש ופשט ההנחה שלנו זה שיש שבעים פנים לתורה. זאת אומרת אפשר לפרש את התורה על דרך הדרש, אפשר לפרש אותה על דרך הפשט, ואין סתירה. זאת אומרת אתה יכול להעמיס כמה פרשנויות על אותו פסוק. אבל לפעמים ישנה סתירה בין עולם הדרש לעולם הפשט. נגיד את ה' אלוקיך תירא לרבות תלמידי חכמים. ההנחה היא שאת בא לרבות, אבל הלימוד מהדרשה לא סותר את הפשט של הפסוק. את ה' אלוקיך תירא זו חובה של יראת ה', מצווה של יראת ה', ולרבות תלמידי חכמים זו מצווה לירא מתלמידי חכמים ולכן זה מוסיף על הפשט אבל לא סותר אותו. אבל מה קורה עם עין תחת עין ממון? עין תחת עין, אין הרבה דוגמאות לכן לא קשה לחשוב על זה, מעט מאוד דוגמאות הדרש סותר את הפשט. אבל יש מקומות כאלה, למשל עין תחת עין ממון, הדרש שאומר שזה ממון סותר את הפשט כי בפשט כתוב שזה להוציא עין. ולכן שם אנחנו רואים שישנה סתירה בין הדרש לבין הפשט. במצבים של סתירה, יש עוד מקומות כאלה אבל לא הרבה, ברוב המקרים הדרש מוסיף הלכות על הפשט ולא סותר את הפשט. במקומות שבהם יש סתירה בין הדרש לבין הפשט אנחנו פוסקים כמו הדרש. נגיד בעין תחת עין, תראו בכל הפוסקים הפסק הוא ממון, לא שמוציאים את העין עצמה. זאת אומרת נראה שהדרש הוא בעצם הפירוש היותר, לא יודע נקרא לו האמיתי, או זה שהתקבל להלכה, זה שמכוון למטרה שהפסוק בעצם רצה באמת להגיד לי. אבל מצד שני הגמרא אומרת שאין מקרא יוצא מידי פשוטו. זאת אומרת אחרי שאנחנו לומדים דרשה עדיין הגמרא יכולה לשאול, אבל למה התורה כתבה עין תחת עין, שתכתוב ממון תחת עין. אם היא כתבה עין תחת עין פירוש הדבר שיש משהו שנשאר גם בפשט למרות שאנחנו מפרשים כמו הדרש, פוסקים כמו הדרש. לכן אנחנו לא פתרנו את הבעיה בזה שאנחנו פוסקים כמו הדרש, להפך, העצמנו את הבעיה כי אם פוסקים כמו הדרש אז עולה השאלה אז למה התורה לא כתבה ישר את הדרש, למה היא כתבה את זה בצורה כזאת. אפשר שאלה? סתם לגבי דרש, דרש זה גם נגיד כמו משל, אלגוריה? זה נכלל בדרש? לא, ממש לא. מה שנקרא מדרש נגיד בהקשרים של מדרש הגדה זה עולם אחר לגמרי, משהו אחר לחלוטין. אני אדבר על זה קצת אולי. בכל אופן הנקודה היא שהדרש הוא איזשהו מישור התייחסות מקביל לפסוקים, במקביל לפשט, ועדיין כיוון שלפעמים יכולות להיות סתירות אנחנו צריכים להבין מה היחס בין שני הדברים האלה. מי מהם אמיתי? לא סביר ששניהם אמיתיים כי הרי לפעמים יש סתירות. ואם רק הדרש הוא האמיתי אז למה התורה לא כתבה ישר אותו, למה היא כותבת לי פשט ואני צריך איכשהו להוציא מסקנות מוזרות בדרך הדרש? יש עוד המון שאלות מקבילות כמו איך בכלל אפשר לסמוך על עולם הדרש? הוא נראה מין כזה משחק שאנחנו לא בדיוק מבינים איך הוא עובד. נראה שכמעט אין פה כללים, בעצם אנשים עושים מה שהם רוצים. אז פה אני רוצה אולי לדבר קודם כל על התפיסה המהותית של היחס בין דרש לבין פשט, אבל לפני זה אני אקדים עוד הקדמה וזה נוגע למה שאתה שאלת קודם עם הדרוש או הגדה. יש דרש הלכה ודרש הגדה. אני עוסק פה בקורס הזה, בסדרת השיעורים האלה אנחנו נדבר על דרש הלכה בלבד. דרש הגדה זאת פרשייה אחרת, אני חושד שאחרת לחלוטין. אבל מה שכן, פעם פעם כתבתי מה ההבדל בין פלפול לבין דרוש. אז אמרתי שפירוש, אמרתי את זה פעם, לפני שכתבתי אמרתי את זה והיה מישהו שנפגע, כי הוא דיבר לפני ועשה שם דרושים ואז אני קצת… בכל אופן, לא אמרתי את זה בחיוך, אמרתי את זה בביקורת והוא נפגע בצדק, רב די מפורסם. טוב בכל אופן, אז הטענה שלי הייתה שההבדל, כשאתה מוציא מסקנה פרשנית מתוך פסוקים, מתוך הגמרא, מתוך מה שלא יהיה, היא אמורה לעמוד בשני סטנדרטים, שני סוגי קריטריון. ההיסק צריך להחזיק מים, זאת אומרת הטיעון שמוביל אל המסקנה צריך להיות טיעון טוב, והמסקנה צריכה להיות נכונה. וזה לא תמיד הולך ביחד. מתי זה לא הולך ביחד? פעם אחת בדרוש, פעם אחת בפלפול. זאת אומרת פלפול זה כשההיסק בנוי נכון והמסקנה לא נכונה. ודרוש זה כשהמסקנה נכונה וההיסק לא נכון. זה ההבדל בין פלפול לבין דרוש. אתן לכם דוגמה: בעלי הכללים מביאים, מדגימים קל וחומר, אז הם אומרים, בוא נלמד מקל וחומר שצריך לשים ציצית בכל משקוף. ומה בגד של ארבע כנפות שפטור ממזוזה חייב בציצית, משקוף שחייב במזוזה אינו דין שיהיה חייב בציצית? או לחילופין הפוך, כן, בוא נחייב בגד של ארבע כנפות במזוזה. ומה משקוף שפטור מציצית חייב במזוזה, בגד של ארבע כנפות שחייב בציצית אינו דין שיהיה חייב במזוזה? אוקיי, עכשיו המסקנה פה לחייב משקוף בציצית או בגד של ארבע כנפות במזוזה ברור לנו שהיא לא נכונה, אבל לשים את האצבע מה בעייתי בקל וחומר זה לא טריוויאלי. זאת אומרת הקל וחומר לכאורה מחזיק מים, למרות שהמסקנה ברור שהיא לא נכונה. זה פלפול. זאת אומרת פלפול זה מישהו שמצליח להביא לך היסק שנראה משכנע אבל התוצאה היא אבסורדית. אוקיי, זה בעצם הפלפול. ולכן פלפול זה איזשהו סוג של אתגר, אתגר אינטלקטואלי אפשר לומר. כיוון שאנחנו יודעים שהמסקנה לא נכונה, בוא ננסה לשים את האצבע איפה בטיעון הבעיה, כי הרי אם הטיעון הוא נכון, אז איך יכול להיות שהמסקנה לא נכונה? אוקיי, אז אם המסקנה לא נכונה בוא נלך אחורה ונראה איפה הטיעון, למרות שהוא על פניו נראה משכנע, איפה, מה לא בסדר בטיעון. זה כמו פרדוקס, כן, פרדוקס תמיד אתה מגיע למסקנה שהיא בעייתית והחוכמה זה לשים את האצבע איפה בהיסק נמצאת הבעיה. כן, הפרדוקסים של אכילס והצב או כל מיני פרדוקסים כאלה מביאים אותך למסקנה שברור לך שהיא לא יכולה להיות נכונה, היא אבסורדית, אבל ההיסק שמוביל לשם נראה משכנע לגמרי. ולכן פרדוקס זה איזשהו סוג של חידה, אתגר אינטלקטואלי. גם פלפול הוא כזה, פלפול הוא סוג של פרדוקס. דרוש לעומת זאת זה סתם זבל רעיוני. זאת אומרת דרוש זה היסק שלא מחזיק מים שמוביל למסקנה נכונה. כן, אתה לוקח את הלא יודע מה פרשה כזאת או אחרת בתורה, מסביר פלפולים שאין להם שום קשר לפרשה עצמה ומגיע למסקנה שחייבים להיות צדיקים וענוותנים ולהקפיד במצוות וכל מיני דברים מן הסוג הזה. והמסקנה היא כמובן נכונה ולכן הרבה פעמים… לא תקום על אויביך יצר הרע זה? אולי, לא יודע, יכול להיות. אבל אני אומר במקום זה מדרש אגדה של חז"ל, רגע אני אגיע לזה. קודם אני מדבר על וורטים שאתה שומע, לא יודע מה בשבע ברכות בבית כנסת, כל מיני בדרך כלל הכל שטויות. אלא מה, במסקנה שם מגיעים לתוצאות שאף אחד לא יתווכח איתם. זאת אומרת ענוותן, צריך לקיים מצוות, הכל בסדר, הכל נכון, אסור להיות גאוותן, צריך לעשות צדקה לתת צדקה לעזור לזולת אחדות ישראל לא יודע מה כל מיני דברים בנאליים מהסוג הזה. אז ברגע שהמסקנה היא נכונה אז כולם מוחאים כפיים שכוייח שכוייח ונזכה לראות בנים. זאת אומרת, אתה לא אף אחד לא טורח להגיד רגע רגע אבל הדרשות שעשית בדרך אל המסקנה הפשוטה הזאת לא מחזיקות מים, מה אתה מבלבל את המוח? זה שטויות. אנשים שמגיעים למסקנות שהן נראות מקובלות על הציבור או נכונות מרשים לעצמם לדבר שטויות. יש הפני יהושע בהקדמה לפירוש שלו מספר סיפור די מזעזע. אותו רב מפורסם פעם דיברנו גם על הפני יהושע בפאנל אחר שהיה לנו. הפני יהושע מספר שמה שהיה רעידת אדמה. בעיר שלו ומשפחתו נקברה תחת ההריסות. הוא עצמו ישב שמה יומיים-שלושה מתחת להריסות עד שחילצו אותו, והוא איבד את אשתו ובתו שם. נהרגו ברעידת האדמה הזאת, ותוך כדי שהוא היה כלוא מתחת להריסות הוא קיבל על עצמו לא לעסוק באגדות. כדי שהקדוש ברוך הוא יעזור לו להינצל, אז הוא הבטיח לקדוש ברוך הוא, הוא נדר לא לעסוק באגדות. ואם תראו את הפני יהושע אז תראו, הוא עובר שורה אחרי שורה בלי לוותר. הוא נדיר בעניין הזה. כל הוה אמינא, כל מסקנה, כל רש"י, כל תוספות, מה הוה אמינא, מה המסקנה, הכל הוא מחשבן עד הסוף. לפעמים זה ממש מייגע עד כמה שהוא לא מוותר. על אגדות אין מילה. הוא לא נוגע באגדות, רק בחלקים ההלכתיים של הסוגיה. זה תוצאה של הנדר הזה, הוא מביא את זה בהקדמה כדי שנבין למה הוא מדלג על זה ולמה זה ככה. בגלל שהוא אומר שבאגדות אנשים אומרים וורטים. אנשים לא באמת מקפידים על הדיוק של העסק, על זה שזה יחזיק מים, על להגדיר טוב טוב את האפשרויות, להוכיח כמו אפשרות אחת ולא אפשרות שנייה. זה לא עומד באותם מבחנים שאנחנו מנסים להעמיד בהם את ההלכה או את העסק ההלכתי. ולכן הוא אומר, כיוון שאנשים, וגם אני עצמי הוא אומר, לא מקפידים על האמת פה, אז עדיף לא לעסוק בזה. ובמובן הזה זה בדיוק המשמעות של הדרוש. דרוש זה איזשהו סוג של דבר שאתה בוחן אותו לפי התוצאה שלו. אם התוצאה נכונה אז שקויח, הכל בסדר, הכל נהדר. אבל אתה לא בודק את ההיסקים שמובילים אליו. והתחושה שלי, והיא חזקה הייתי אומר למרות שהיא קצת אנשים קצת כועסים כשאני אומר את זה, אבל התחושה שלי שהרבה פעמים מדרש אגדה הוא דרוש. בסוף בסוף אתה מגיע למסקנה הנכונה והכל בסדר. מה זה משנה אם אתה תולה פילא בקופא דמחטא, שאתה עושה מזה, עושה את זה בכל מיני צורות שבאמת לא משכנעות, לא נראה שזה באמת מחזיק מים. אבל התוצאה היא תוצאה נכונה, אז מה הבעיה? אז הכל בסדר. לכן אני נמנע מלעסוק באגדות ובדרושים באופן כללי. ולכן גם מידות הדרשה האגדיות יש לי חשד כבד שזה בעצם איזשהם כלים שבאים להצדיק אד-הוק מסקנות שאני בעצם רציתי להגיד אותן גם בלי קשר. אז אני משתמש בדרוש אגדה כזה או אחר, אבל בעצם זאת לא הוכחה אמיתית. יש מידות דרש בכלל דרוש לאגדה? כן, נגיע לזה. ל"ב מידות של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי. אז לפי חלק מהמפרשים לפחות זה מידות שמה שייחד אותן זה שהן מידות בדרש אגדה. וגם רואים, במדרשי אגדה רואים לפעמים שימוש במידות, גזירה שווה, כל המידות שאנחנו מכירים ממדרש ההלכה הן מופיעות גם במדרש האגדה. אבל אני חושב שהשימוש שם במידות האלה הוא שימוש אחר. לפחות ככה הוא נראה, אולי אני מפספס כי אני לא יודע איך הם עשו את זה. אבל על פניו זה נראה, אני רואה היום מה כל מיני מגידים, רבנים, דרשנים מרשים לעצמם להגיד בעולם האגדה ואתה מבין שזה הכל שטויות. אז אני לא רואה, אז מתי זה התחיל? במאה השמונה עשרה? גם במאה השמונה עשרה זה נראה ככה. גם במאה השש עשרה זה נראה ככה. גם במאה האחת עשרה זה נראה ככה. אז יש לי חשד שגם בגמרא זה היה ככה. שדרש אגדה בגמרא הוא דרש שבא להגיד לאנשים רעיונות, לא באמת משהו. לכן אני קצת מפקפק עד כמה שווה להשקיע בזה את המאמצים לדייק מה הייתה ההוה אמינא, מה המסקנה בחלקים האגדיים של הסוגיות. ועד כמה, עזוב, זה כמו לדייק בוורטים שאתה שומע בשבע ברכות, לא יודע. אולי אני צודק אולי אני טועה. בכל מקרה אני מדבר רק על דרש הלכה. אולי כתוספת לעניין הזה אני אוסיף שאנשים בעיניי טועים בהגדרה של מה זאת תורה או מה זאת יהדות. אני חושב שיהדות ותורה זה רק הלכה, שום דבר חוץ מזה לא. יש רש"י, רש"י הראשון על התורה הרי מביא, רבי יצחק שאל למה התורה לא התחילה מהחודש הזה לכם. כולם דנים שמה בתשובה שלו, כח מעשיו הגיד לעמו וכולי, והשאלה שלו יותר מעניינת מהתשובה. התשובה אמת לא מי יודע מה משכנעת, אבל השאלה היא שאלה מעניינת. למה שהתורה תתחיל מהחודש הזה לכם? מעיקרא מה השאלה, מה הקושי? מה יש יותר טוב בקודש הזה לכם מאשר בבראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ? ההנחה שלו זה שתורה זה רק הלכה. של רש"י? של רבי יצחק, כן, של רש"י שמביא את זה. זאת אומרת, לכן אנחנו בעצם היינו אמורים להתחיל מהציווי ההלכתי הראשון, שזה החודש הזה לכם. כל השאר צריך הסברים למה זה מופיע שם. בשורש של התורה זה הוראה והוראה זה הלכה. אוקיי? אז לכן ההנחה של רבי יצחק היא הנחה שצריך לשבת עליה, ושהוא בעצם מניח שתורה זה הלכה. כל מה שמעבר לזה צריך הסברים למה זה מופיע שם. וכשאתם תסתכלו למשל את מפרשי המקרא, אני אומר לכם אני לא עוסק במפרשי המקרא. מפרשי המקרא אתם תראו שמה, אני לא יודע, לא שמעתי שם אף פעם משהו חדש במפרשי המקרא. זה תמיד מגיע למסקנות שהייתי מבין אותם גם לבד. אם בכלל יש שם חידוש זה בשאלה איך מכניסים את זה לפסוקים. לפעמים יכולות להיות אפילו הברקות. לא היית חושב שזה בעצם מה שמתכוון הפסוק לומר, אבל מעודי לא ראיתי מישהו שמוציא מסקנה מחודשת מפסוק ואומר וואלה, לא הייתי חושב ככה, אבל הפסוק אמר את זה אז כנראה שזה נכון ועכשיו אני משנה את עמדתי. מה, שהפסוק טוען משהו חדשני? כן, שנגד מה שהייתי חושב בלי הפסוק. נגיד בתחום הערכים. מישהו אי פעם הסיק מתוך פסוק בתורה איזשהו ערך שבמקור הוא לא היה אומר את זה? נגיד בכל מה שקשור לעבדות, אז העולם העתיק שהיה ממש העבדות הייתה אבן יסוד בו, הרומאים, היוונים, כתבו נגד היהודים המטורפים שמקלים על העבדים ופודים אותם, משחררים אותם. מה הם אומרים על זה פרשני המקרא או עד ימינו? אין לי מושג. סתם אני אומר באופן כללי שזה משהו שהוא חדשני. דוגמה נהדרת. מה הם אומרים על זה פרשני המקרא עד ימינו? מה הם אומרים? שהדבר הזה רק נאמר לשעתו אבל האמת היא שעבדות זה דבר פסול. זאת אומרת, אם אתה חושב שעבדות היא דבר פסול, פרשיות שלמות בתורה שמוקדשות לדבר הזה לא ישנו את זה. אתה תסביר, אז יש לך קושיה איך התורה מתייחסת לזה? אז לזמנם או זה, זה לא מצווה, זה רק הסדרה של מוסד שהיה קיים אז. אבל בעצם היום, או כי תצא למלחמה, אותו דבר. אף אחד לא אומר יש מצווה לקחת שבויות. כי זה מה שכתוב? לא. כי אם המוסר שלי אומר שזה אסור, שזה פגום מבחינה מוסרית, אז ברור שגם מהתורה אני לא אוציא אחרת, רק אני אסביר הסברים איך זה מיישב את התורה. אבל בשביל מה? אם אני יודע מראש את המסקנה בשביל מה אני צריך להתעסק עם זה? אני כבר יודע שזה פגום. הרב, התכוונתי שדווקא בעולם העתיק העבדות הייתה דבר טריוויאלי וזה היה דבר והתורה היא אפשר היא מניחה איזושהי תוכנית שלאט לאט גומלת את העולם מעבדות. לא, לא עושה שום דבר כזה. בתורה שבעל פה אולי יש דבר כזה, אוזן ששמעה בהר סיני כי תרצע וכל דברים כאלה. בתורה להפך, מתייחסים לעבדות כחלק מהחיים, מסדירים את זה. כל פרשת משפטים, לא כל, אבל הרבה מפרשת משפטים עוסק בעבדים. אין שם רמז לזה שיש שם משהו פגום. למה שצריך נגיד לדאוג להם? בסדר, לדאוג להם הכל טוב, אבל לא אומר שהעבדות היא דבר פגום. שצריך לשחרר אותם חלקם אם עבריים. אני אומר, זה לא אומר שהעבדות היא דבר פגום, זה רק אומר שיש הסדרה של מושג העבדות. בסדר, יש בתורה מגמה יותר מוסרית ממה שהיה באותו זמן, אבל אתה לא תמצא בתורה, אני לפחות לא מכיר, אמירה שעבדות היא דבר פסול. היום אחרי שהערכים הוטמעו בנו ואולי באו מבחוץ שעבדות זה דבר פגום, אז היום יש לנו כבר בעיה של תורה ומוסר ואנחנו מוצאים הסברים, דיברנו על זה בסמסטר הקודם. אנחנו מוצאים הסברים איך בכל זאת זה לא סותר את המוסר, אבל אנחנו לא נשנה את המוסר בגלל מה שמצאנו בתורה. אנחנו תמיד מוצאים בתורה את מה שאנחנו חושבים. זה כמו זה כמו כן אלה שלומדים מהשואה. אז הציונים לומדים מהשואה שאסור היה להיות גלותיים ולהתנגד לציונות כי עובדה תראו מה קרה שמה לאלה שנשארו שם. מה החרדים אומרים? הנה תראו מה קרה בגלל הציונות. נכון, כולם לומדים מההיסטוריה, מה הם לומדים? מה שהם חשבו קודם. הפוך בה והפוך בה… בדיוק ולכן אין טעם להפוך בה. אני אומר אבל אם הכל בה אז אין טעם להפוך בה, בשביל מה להפוך בה? אם אני יודע מראש את המסקנה בשביל מה כל הסיפור? ולכן אני טוען שכל העיסוק באגדות, לא הכל אבל רובו המוחלט של העיסוק באגדות הוא עיסוק מיותר, חסר כל ערך. כי בסוף בסוף אתה תצא עם אותה מסקנה שאתה חפץ בעיקרה מראש. אתה רק תסביר באותות ובמופתים איך זה נכנס לתורה ואיך התורה לא סותרת את זה. בסדר, אבל בסוף המסקנה לענייננו משהו שידעת קודם, בשביל מה להתעסק עם זה? זה מיותר. הרב רק שאלה לגבי מה שאמרנו קודם, הרב בעצם גם הרב מכיר בזה שלתורה יש מגמה. זאת אומרת שגם אם היא לא אומרת משהו במפורש היא מציעה את הדברים באופן כזה שבסוף אתה תבין שהדבר הזה פסול, נגיד שנגיד לשאת שתי נשים זה זה אמנם מותר על פי התורה אבל… איפה אתה רואה שזה פסול? לא, התורה לא אומרת שזה פסול אבל היא מציגה את זה שזה פסול. איפה היא מציגה? בכל פעם שיש משפחה עם כמה נשים תמיד זה לא זה לא מסתדר טוב. תמיד בכל פעם שיש משפחה עם כמה ילדים זה לא מסתדר טוב ולכן גם כמה ילדים זה לא טוב. למה? מה? כן, יעקב ועשו, קין והבל, לא פחות מאשר אצל צמדי נשים. אז זה מסקנה חלשה מאוד. המסקנה הזאת אגב, היא עוד דוגמה למה שאני אומר. שמה? שאתה חי בעידן שבו ברור שמשפחה מונוגמית זה המשפחה הנכונה. כולנו חושבים ככה היום, או לא יודע, כמעט כולם. אוקיי? ועכשיו פתאום כשאנחנו קוראים את התורה אנחנו מבינים שזה מה שהתורה אומרת, היא לא אומרת את זה. שמה? שמונוגמיה זה, שמונוגמיה עדיפה. האנושי הראשון, אדם וחווה. כן, והנה יעקב עשה את זה, אחרי שהוא למד על אדם וחווה והכול והכול, יעקב נשא שתי נשים. ארבע בעצם. נכון, הבחיר שבאבות, כולנו צריכים ללכת בדרכיו. ספרן של ישרים. מה, בוא נגיד, אם היינו חיים בסביבה שבה המונוגמיה הייתה המודל הפחות טוב, והביגמיה או המולטיגמיה הייתה המודל היותר טוב, אז היינו לומדים מהתורה שמולטיגמיה זה נהדר. זה עוד דוגמה למה שאני אומר. נגיד יש את בחזון הצמחונות של הרב קוק, אז בעצם שהוא מדבר על כל הטעמים שהתורה מביאה היא בעצם מדרגות. עוד דוגמה לאונס ברוטלי של התורה, איך אנחנו מצליחים לארגן אותה באופן שיתאים לערכים שלנו. בסדר. לא, אני לא אומר את זה מביקורת, כולם עושים את זה. אבל אני אומר, אז בשביל מה? אז מה הטעם? כמו שהיום אתה שומע בוויכוחים שיש היום, אפילו סביב הפוליטיקה שיש היום, כן? היהדות מחייבת ככה, והוא אומר שהיהדות מחייבת את ההיפך. מה פירוש? היהדות שלי זה ליברליזם והומניזם ואני לא יודע מה, והיהדות שלו זה פשיזם ולא יודע מה ושלטון מוחלט שלנו בארץ. מאיפה זה בא? מזה שאתה חושב ככה והוא חושב אחרת, אז עכשיו גם היהדות אומרת את מה שאתה חושב. כל אחד רותם אותה. קפיטליסטים אומרים שהיהדות זה קפיטליזם, והסוציאליסטים אומרים שהיהדות זה סוציאליזם. כי היהדות היא לא זה ולא זה. היהדות אומרת לך תעשה את מה שנכון. ועכשיו כל אחד יחליט מה שנכון בעיניו. אז עזוב את היהדות, תעשה מה שנכון בעיניך וזהו. בשביל מה להשתמש בה כקרדום לחפור בו? זה מיותר. טוב, אבל זה באמת רק סוגריים. הטענה בעצם שאני רוצה אבל לטעון זה שיש איזשהו סוג של מרכזיות, אני חושב, או מהותיות בהלכה. זאת אומרת, נדמה לי שכל מה שמעבר להלכה אי אפשר לקרוא לו יהדות. כל מה שמעבר להלכה. אין דבר כזה יהדות חוץ מאשר הלכה. אין דבר כזה ערכים יהודיים, אין דבר כזה מוסר יהודי, דיברנו על זה בסמסטר הקודם. אין דבר כזה מוסר יהודי. יש מוסר, נכון ולא נכון. תורה מצפה מאיתנו להתנהג מוסרית, ועשית הישר והטוב. אבל אין מוסר של התורה ומוסר אחר. יש מוסר נכון, הוא מחייב את כל באי עולם, לא רק את היהודים. המוסר. ההלכה לא. ההלכה מחייבת רק את היהודים ולא את באי עולם. לכן מה שמוגדר כיהדות זה רק ההיבטים ההלכתיים בעיניי. ולכן אני אומר, כל זה אני אומר רק כדי להסביר למה אני אתמקד פה בדרשה ההלכה. אני עוסק בהלכה. אני לא עוסק בדברים אחרים מהרבה סיבות, חלקן מניתי כאן. טוב, בדרשה ההלכה אנחנו יודעים שיש כמה צורות להתייחס לפסוקים. דרשה הלכה זה בעצם אופן מסוים לקרוא את הפסוקים. אופן של מדרש. יש עוד אופנים לקרוא את הפסוקים. יש פשט, יש סוד, יש רמז. דיון אם זה גם צורת קריאה של הפסוקים. פרד"ס, כן? שיש אגב לנוטריקון הזה פרד"ס אין מקור בחז"ל, זה המצאה מאוחרת. אבל לא משנה, אבל ככה הגישה ודאי קיימת, שיש כמה צורות התייחסות מקבילות לפסוקים, פשט, רמז, דרש וסוד, כשבתוך כל אחד מהם יש גם כמה צורות התייחסות. מה היחס בין צורות ההתייחסות האלה? אז התחלתי עם זה שיש מקבילות בין הדרש לבין הפשט, אבל לפעמים יש גם סתירות, כמו בעין תחת עין. איך להבין את היחס בין המישורים האלה? אז הטענה שאני רוצה לטעון זה שבעצם מדובר במערכת מקבילה ובלתי תלויה, ואפשר לקרוא את התורה בכל אחת מהפריזמות הללו באופן בלתי תלוי. אפשר לקרוא את התורה במישור של הפשט ואז התוצאה תהיה אחת. במישור של הדרש התוצאה תהיה אחרת, לפעמים סותרת, לפעמים לא. רמז, סוד, כל הדברים האלה. אפשר לקרוא את התורה בכל אחד מהמישורים האלה במקביל, וכל אחד מהפירושים האלה הוא אמת. מה עושים כשיש סתירות? אז צריך להחליט. אבל ברמה העקרונית כל אחד מהפירושים האלה הוא אמת. פירושים נכונים שונים לאותו פסוק. זו הטענה שלי. כשאומרים שבעים פנים לתורה מתכוונים לזה. שבעים פנים שכולם פנים של התורה, כולם פירושים נכונים. אבל יש דרשים נגיד שלא היינו מקבלים. הרב בעצמו אמר שיש דרשים שהם… אתה מדבר על דרש הלכה, לא דרש אגדה. עזוב אותי מאגדה. אני מדבר על הלכה. לא, איך אני יודע להבחין? בוא נעסוק בהלכה. נגיד סתם… מדרש שאומר שאברהם היה בכבשן האש, אני לא יודע מה, זה מדרש אגדה. זה לא נוגע להלכה. לא, גם נגיד עין תחת עין ממון. זה דרש הלכה. כן, אבל זאת אומרת, למה? מה למה? למה? לא הבנתי את השאלה. מה זאת אומרת למה? למה זה שונה מאברהם בכבשן האש? כלומר, זה משהו שהוא לא מעוגן בפסוקים. לא, זה כן מעוגן. יש תחת תחת, גזירה שווה, ומזה לומדים שעין תחת עין זה ממון. חבר'ה מביאים איזה גזירה שווה, מידת דרש. זאת אומרת, שימוש במידות הדרש ההלכתיות מהפסוק… מביא אותך למסקנה אחרת ממה שכתוב בפשט הפסוק. עכשיו השאלה, הם סותרים, אז מה לעשות? נדבר, אבל זה שימוש בארגז כלים שונה, והוא מוביל אותי למסקנות כמו שארגז הכלים הפשטני מוביל אותי למסקנות. אוקיי? עכשיו אני רוצה להבהיר קצת יותר למה אני מתכוון כשאני מדבר על מקביליות בין מישורי הסבר ומישורי התייחסות. תראו, יש בהקשר הזה עולות אצלי כמה דוגמאות שיכולות להבהיר את העניין. נגיד המיתוס הידוע על ניוטון, כן, שיושב תחת העץ ונופל לו תפוח על הראש. ואז, כן, האאוריקה של ניוטון, הוא מצא את הגרביטציה. זאת אומרת, הוא הגיע למסקנה שכדור הארץ מושך אליו את התפוח ולכן התפוח נפל. השאלה שעולה בהקשר הזה זה מה היה רע לניוטון בהסבר שבעצם זה עונש מהקדוש ברוך הוא על איזה חטא שהוא עשה? היה נוצרי אדוק, ניוטון. כן, אז זה בעצם זה עונש שהוא קיבל על החטא שהוא עשה. למה הוא היה צריך להגיע להסבר פיזיקלי, כוח הגרביטציה וכל מיני דברים כאלה? מה רע בהסבר התיאולוגי? אז הטענה שנראית על פניה, שניוטון כנוצרי מאמין כנראה קיבל את ההסבר התיאולוגי, לא שהוא אמר שהוא לא נכון. אבל במקביל הוא שואל מה ההסבר הפיזיקלי? יש הסבר במישור התיאולוגי ויש הסבר במישור הפיזיקלי. במישור התיאולוגי התפוח נפל לי על הראש, אתמול לא הגשתי את הלחי השנייה. מגיע לי עונש, אז נפל לי תפוח על הראש. זה ההסבר התיאולוגי. חוץ מזה, הוא אומר, וזה לא מוציא מזה, שצריך גם הסבר פיזיקלי, איך זה קרה? זה קרה על ידי כוח הגרביטציה. זה שני הסברים מקבילים, אחד במישור התיאולוגי, אחד במישור הפיזיקלי. אנחנו רואים שלכאורה יש פה שני הסברים שונים, אבל זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לקבל את שניהם במקביל. הם קיימים במישורים שונים, בספרות שונות של עיסוק, אנחנו יכולים להגיע להסבר שונה. יש הסבר פיזיקלי ויש הסבר תיאולוגי. אוקיי? כך לגבי ניסים, כן, כשאנחנו מדברים על ניסים. אנחנו אומרים הקדוש ברוך הוא עשה נס כי לא יודע, בקע את הים. בסדר, אז הוא היה צריך לבקוע את הים כדי להציל את עם ישראל מהמצרים. זה ההסבר התיאולוגי. אבל אפשר עדיין לשאול איך הוא עשה את זה? אז הוא הביא רוח קדים עזה שבקעה את הים וכולי. זה ההסבר הפיזיקלי, איך הדבר הזה קרה. יש לנו הסבר פיזיקלי ויש לנו הסבר תיאולוגי במקביל. למרות שזה שני הסברים שונים, אנחנו מוכנים לקבל את שניהם. יש דוגמה ספרותית יפה לעניין הזה. מכירים את הסיפור של אוסקר ויילד על הנסיך המאושר? סיפור ילדים ידוע, כולם מכירים. הנסיך הקטן או הנסיך המאושר? הנסיך המאושר. הנסיך הקטן זה לא אוסקר ויילד, זה סנט-אכזופרי. הנסיך המאושר זה אוסקר ויילד, כן, עם סיפורים קורעי לב שלו. על פסל של נסיך שכולו עשוי מזהב ואבנים טובות על כן גבוה בתוך הארמון, זה נסיך שהיה חי פעם בארמון, והוא מת ואז עשו פסל לזכרו. וכשהוא היה חי בתוך הארמון אז החומות הסתירו ממנו את כל הסבל שיש בעיר מסביב. וכשהוא עמד על הכן הגבוה מעל החומות אז הוא ראה את כל האומללים שמה מסביב, הוא רצה לעזור להם וכולי. הוא לא יכול כי הוא פסל, הוא לא יכול לזוז. סיפור ילדים. בשלב כלשהו מגיעה סנונית. זה לא פשוט סיפור ילדים. זה סיפור ילדים, כן, אבל אפשר למצוא לו פשרים ומשמעויות. אבל זה סיפור ילדים. בטח לא לגיל הרך. הוא מנוקד, כן. אז יש. הגיעה איזושהי סנונית שחברותיה כבר עפו למצרים. זה היה חורף באירופה הקרה. אוסקר ויילד הוא בריטי, כן? אז זה היה חורף וחברותיה טסו למצרים, עפו למצרים, והיא אחרה, והיא נתקעה באירופה והיא לנה בפסל של הנסיך. ואז, אני מנחש שהוא אמר לה כל הזמן לקחת אבן ולהביא לעני? ברור. אז נפלו הדמעות של הנסיך, הוא בכה על כל הסבל שהוא פתאום ראה. כשהוא היה בחיים הוא לא ראה את זה, כן? זה כמובן משל לאריסטוקרטים שלא רואים את כל הסבל שמסביב, ופתאום מתגלה להם, ואז הוא מתחיל לשלוח את הסנונית בשליחויות. עלי הזהב שלי, את העיניים שלי, את החרב, הנדן של החרב שעשוי מכל מיני אבנים טובות וכולי. והיא מחלקת את זה לכל אומללי העיר שמה. ובאיזשהו שלב החורף מתגבר כמובן, יום אחרי יום, ובאיזשהו שלב הסנונית כבר מבינה, לא בכדי הסנוניות נודדות למצרים, הן לא יכולות לשרוד באירופה בחורף. והיא מרגישה שהיא עומדת למות. ויש שם סצנה קורעת לב ככה לקראת סוף הספר, שהיא נפרדת מהנסיך. היא נפרדת והיא הולכת למות, לא כי היא עפה, היא כבר לא יכולה לעוף. אין לה כוח כבר אפילו לחלק את הכסף לאומללים שמסביב, ואז היא מתה. ואז הוא כותב שמה, ואז נשמע קול נפץ עמום מתוך בטנו של הנסיך, לב העופרת שלו נבקע לשניים. הו כמה נורא היה הקור. זאת אומרת, למה לב העופרת נבקע? בגלל שהוא הצטער על מותה של הסנונית מצער, או בגלל שהחומר לא החזיק מעמד בחילופי הטמפרטורה? הקור בקע את העופרת לשניים. אז זה ההסבר הפיזיקלי וזה ההסבר לא יודע מה, רגשי, אמוציונלי. וזה כמובן ספר, אבל מה שהוא בא לומר זה שגם כאשר לב העופרת נבקע מצער על הסנונית, יש איזשהו מנגנון פיזיקלי טבעי שמסביר איך הדבר הזה קורה במישור הפיזיקלי. והדוגמה הנוספת לכפילות המישורים הזאת, זה בן אדם חוזר, בן אדם יוצא בשאלה. אוקיי? אז החברה החילונית אליה הוא מגיע אומרת נו, סוף סוף הוא הבין את השטויות וגילה את האמת. הם אומרים הוא עשה החלטה פילוסופית נכונה, עזב את השטויות שלו ועבר ל… מה אומרים הדתיים? רצה להתיר לעצמו את העריות, לכן הוא עזב. זאת אומרת החילונים הם פילוסופים והדתיים הם פסיכולוגים. נכון? הוא רצה להתיר לעצמו את העריות. מה קורה עם חוזר בתשובה? ההיפך. החילונים הם פסיכולוגים כמובן, איזה משבר קרה לו, למה הוא עשה את זה? הם פסיכולוגים. והדתיים הם פילוסופים, זאת אומרת נו סוף סוף הוא גילה את האמת. נכון? מי צודק? שניהם צודקים. אם אתה מסתכל במישור הפילוסופי, אז ההצדקות לצעד שהוא עשה הן הצדקות, יכול להסכים יכול לא להסכים, אבל יש לו איזה שהן הצדקות לצעד שהוא עשה. אם אתה מסתכל במישור הפסיכולוגי, על שפת הפסיכולוג לא מעניינות הצדקות, על שפת הפסיכולוג השאלה היא מה גרם לו לעשות את זה, ושמה אתה תמצא הסברים פסיכולוגים. כשיש הסבר פסיכולוגי זה אומר שאין הסבר פילוסופי או להיפך? לא. במישור הפילוסופי ישנו הסבר שנתלה בשאלות פילוסופיות או טיעונים פילוסופיים, ובמישור הפסיכולוגי יש הסברים פסיכולוגיים. כולנו בני אדם וכולנו מונעים גם משיקולים פילוסופיים וגם משיקולים פסיכולוגיים. נכון? לכן זה לגמרי מובן מאליו שאנחנו בעצם בוחרים את המישור שנוח לנו. שני המישורים נכונים. אבל אם אני דתי, אז מי שהצטרף אלי הוא כמובן פילוסוף כי הוא גילה את האמת, הוא חושב שזאת האמת. ומי שעוזב אותי אז שמה אני פסיכולוג. למה? כי נוח לי יותר להתייחס לזה במישור הפסיכולוגי. אם אני אבחן את הטיעונים הפילוסופיים, זה יעמיד אותי במצוקה. טיעונים פילוסופיים מחייבים גם אותי לבחון את דרכי. וכנל אצל החילונים. זאת אומרת אנחנו בעצם בוחרים את מישור ההתייחסות שנוח לנו. כשהאמת, אם אנחנו רוצים באמת להתייחס לזה ברצינות, אז ברור ששני המישורים נכונים. במישור הפסיכולוגי זה עניינו האישי וזה לא עסק שלי, ובמישור הפילוסופי צריך לבדוק את הטיעונים שלו ולראות מה אני עונה להם או לא עונה להם באופן ישיר, ולא להתחמק למישור הפסיכולוגי ולהגיד אוקיי זה פסיכולוגיה, הוא עבר משבר לכן הוא עשה את זה. זה נוח לי מאוד כמובן אבל זה לא ישר אינטלקטואלית. אוקיי? זאת אומרת יש פה שני מישורי הסבר והאמת היא ששניהם קיימים, שניהם נכונים ואחד לא מוציא מהשני. אוקיי? אז זה אוסף דוגמאות שמראות לכם שהרבה פעמים יש לנו איזה שהם ויכוחים מהו ההסבר הנכון כאשר ההנחה שלנו. הוויכוחים האלה, שאם הסבר אחד נכון אז הסבר השני לא נכון ולהיפך. אבל בהרבה מאוד מישורים בחיים כשאנחנו נבדוק את זה אנחנו נראה ששני הסברים יכולים להיות נכונים. אבל זה לא טריוויאלי. היה לי עכשיו בדיוק שאלה על זה וככה נחבר את זה לעניין שלנו. אז השאלה שלי האם קיבלנו את המסקנות של הדרש והמסקנות של הפשט באותו זמן? אני חושב שלא. ואז זה מעלה את השאלה הבאה. כשאני ניגש לפשט ואני רואה עין תחת עין, יש לי איזשהו מטען נוסף שדוחף אותי לחפש איזשהו פירוש דרשני שמונע ממני מלקיים את הציווי כמו שהוא. למה למה זה קשור לציר הזמן? ואם זה היה קורה ביחד אז מה? המטען גרם לזה ביחד עם הפשט, גרם לדרש. לא, כי אז יכול להיות שלא. יכול להיות שקיבלתי כל מיני ציוויים שאני יודע שנגיד יש לזה זאת אומרת צריך לקיים את זה בצורה מסוימת ובנוסף יש לזה גם הקשר אחר. לא מבין. ציר הזמן לא נראה לי רלוונטי פה. למה? השאלה היא יכול להיות שיש לי מטענים שונים שגורמים לי להגיע לפירוש המדרשי. אבל זה יכול להיות בו זמנית יחד עם הפירוש הפשטני. אני לא רואה למה ציר הזמן חשוב. לא, האם הדרש הוא בעצם איזושהי איזשהו ניסיון לבוא ולקיים את הפשט בצורה יותר שנראית יותר מתאימה לנו. לא, זה לא לקיים את הפשט, זה להוציא מהפשט, זה פירוש אחר מהפשט. כן, אבל זה לא זר לזה לגמרי. כלומר יש איזושהי הגבלה רעיונית הרבה פעמים. מה זה רעיונית? עין תחת עין, להוציא עין או להוציא ממון זה פירושים סותרים. השאלה אם להוציא עין או להוציא את הממון. כן, אבל בוא נגיד בשניהם לצורך העניין אתה. בשניהם זה תמורה על מה שאתה עשית לו. בסדר, נכון, אז מה? זהו, זאת אומרת יש ביניהם דמיון גדול. בסדר, וודאי. מאיפה יוצא ההבדל ביניהם? נגיד סתם ככה, אם מישהו בא ואומר לי תוציא לו את העין, אוקיי? הוא הוציא לך את העין תוציא לו את העין. אני גם יכול לא לקבל את זה. ואז התורה מצווה אותי משהו מסוים. ועכשיו השאלה האם אני. חוזרים לשאלה בלי קשר למוטיבציות. חוזרים לשאלה מי מהפירושים אמיתי. האם יכול להיות ששניהם אמיתיים במקביל? הרי כל המשלים שאני מביא פה מטרתם בסופו של דבר לומר שבמישור של הדרש והפשט, או הסוד אם תרצו גם כן, כל אחד מהם יכול להיות נכון ולא בהכרח צריך לבחור איזה מהם נכון ואיזה לא. לפעמים במישורי התייחסות שונים אנחנו מגיעים להסברים שונים ויכול להיות שכולם נכונים. לא צריך לבחור מי כן ומי לא. עוד מעט נראה מה עם סתירות. אבל ברמה העקרונית קודם כל. זה בדיוק לשם אני חותר. אוקיי? כן, אבל אם אחד הוא סיבתו של השני. לא סיבתו של השני, זה שני מישורים מקבילים. זהו, אז האם קיבלנו אותם באותו זמן בדיוק? למה לא? מה ציר הזמן חשוב פה? אולי כן אולי לא, אבל למה זה חשוב? יש לי שני ארגזי כלים. ארגז הכלים הפשטני הביא אותי למסקנה אחת, ארגז הכלים המדרשי מביא אותי למסקנה אחרת. אם אני עושה את זה בו זמנית או רגע אחרי מה זה משנה? זה שני ארגזי כלים שמביאים אותי למסקנות שונות. זה כן חשוב. למה? בגלל שאם אני מקבל איזשהו ציווי מסוים והוא נראה לי שגוי או מוזר, ולכן אני עיושיו עושה מאמץ ובעזרת המטען הכללי שלי שגרם לדחייה של הציווי הראשוני בתורה. לא דחייה. אני טוען ששניהם נכונים. אני לא דוחה את הראשון. שני הפירושים נכונים. כן, אבל בפועל נגיד. אז מה אם יש סתירות? עין תחת עין בפועל זה לא נכון. אמרתי שיש סתירות זה מקרה מיוחד מאוד ונדיר מאוד ואמרתי אנחנו נגיע אליו. בסדר? שיש סתירות. בינתיים אני מדבר על התפיסה העקרונית. אז עכשיו אני רוצה לטעון שהתמונה שאותה תיארתי פסטורלית מדי. נוח לנו איתה, אבל זה לא ממש מחזיק מים. בואו נחזור חזרה רגע לניוטון. אוקיי? עם התפוח שנופל לנו על הראש. הרי אם באמת ההסבר המדעי היה נכון, אז ההסבר התאולוגי לא נכון. אי אפשר לחיות עם שניהם. זאת אשליה. למה? עם ההסבר המדעי. כאילו שהגרביטציה הורידה לי את התפוח על הראש. אז זה לא שייך לחטאים שלי. הגרביטציה הורידה לי את התפוח על הראש. למה? כי פה זאת נקודה חשובה. כשאני מדבר על הסבר, איך להגדיר מושגית מה זה הסבר. אז מקובל אצל פילוסופים לומר שהסבר פירושו מציאת תנאי מספיק למוסבר. מציאת תנאי מספיק למוסבר. זאת אומרת תאוריה מסוימת יכולה להוות הסבר לתופעה כלשהי אם התאוריה נותנת לי תנאי מספיק להתרחשותה של התופעה. לא תנאי הכרחי, תנאי מספיק. אתם יודעים יש תנאי הכרחי, יש תנאי מספיק, יש תנאי הכרחי ומספיק. מה בדיוק ההבדל? תנאי מספיק. שתנאי שאם נגיד איי הוא תנאי מספיק לבי, אם התרחשותו של איי מספיקה כדי לומר שגם התרחש בי. אבל לא הכרחי. יכול גם סי בלי איי לגרום להתרחשותו של בי. לא חייב להיות שהיה איי. אבל אם היה איי יהיה בי. זה מספיק שיהיה איי בשביל שיקרה בי. זה נקרא תנאי מספיק. תנאי הכרחי זה תנאי שלא יכול להיות שהיה בי אם לא קודם לא היה איי. זה לא אומר שאיי הוא מספיק, כי אם היה איי זה עוד לא אומר שיהיה בי, יכול להיות שצריך עוד משהו. אבל לא יכול להיות שאם היה בי בטוח שגם היה איי ברקע. למרות שאיי לבדו לא יכול להספיק. זה נקרא תנאי מספיק, מספיק אבל לא הכרחי. תנאי הכרחי ומספיק זה תנאי שמקיים את שני הדברים. זאת אומרת שאם איי קרה בטוח היה בי, ואם בי היה בטוח שקודם היה איי. בסדר? איי גוררת בי בלוגיקה אם אתם מכירים, אז איי הוא תנאי מספיק, סליחה הוא תנאי הכרחי. לא מספיק. הגרירה אימפליקציה מטריאלית. אם איי גורר בי זה הכרחי? זה הכרחי כן. זאת הכוונה לא יכול להיות, לא יכול להיות בי ללא איי. סליחה, זה תנאי מספיק. לא יכול להיות בי ללא איי. אבל יכול להיות איי, רגע, לא, לא יכול להיות איי בלי בי. זאת אומרת אם היה איי אז בהכרח יהיה בי. כשאיי גורר בי אז לא היה יכול להיות, הרי בטבלת אמת, מכירים טבלת אמת קצת? אז איי גורר בי, טבלת האמת היא שהכל אחד חוץ מאשר כשאיי אחד ובי אפס. נכון? אוקיי, בפשר המטריאלי של גרירה, אימפליקציה מטריאלית. עכשיו הגענו לאוקיי. אוקיי אז לא משנה, זה בפילוסופיה, לא משנה. אז הטענה היא שלא יכול להיות איי בלי בי. זו מספיקות, זה לא הכרחיות. היחס בין בי לאיי אגב זה הכרחיות. היחס בין איי לבי זה מספיקות. לא משנה. בכל אופן לענייננו אז זה תנאי הכרחי ותנאי מספיק. עכשיו יש ויכוח בין פילוסופים כאשר אני מדבר על איי שהוא סיבתו של בי. למה אני מתכוון? אני מתכוון שאיי הוא תנאי מספיק לבי או שאיי הוא תנאי הכרחי ומספיק לבי. אבל אין תפיסה פילוסופית שאיי הוא תנאי הכרחי לבי. זה לא סיבה. סיבה חייבת להיות מספיקה, או הכרחית ומספיקה או מספיקה. אבל תנאי הכרחי בלבד שאינו מספיק הוא לא יכול להיות סיבה לפי שום שיטה. כמו נגיד אם יש אש אז לא מספיק שיש חומר בעירה צריך גם ניצוץ. נגיד אם יש אש אז כבר הניצוץ היה, אז היה ניצוץ כבר. לא יכול להיות אש בלי… אוקיי. אני אומר נגיד, נגיד אם יש עננים אז לא בהכרח יהיה גשם. נכון? יש עננים בלי גשם. אז העננים הם לא תנאי מספיק לגשם. אבל הם תנאי הכרחי. זאת אומרת בלי עננים לא יהיה גשם. או במילים אחרות אם אני רואה גשם ברור שיש עננים ברקע. אם לא היו עננים לא היה גשם. אז העננים הם תנאי הכרחי לגשם אבל לא מספיק. אבל הגשם הוא תנאי מספיק לעננים גם אם לא הכרחי. כי אם היה גשם אז ברור שהיו עננים. אבל אם היו עננים לא בהכרח. כן, אם היה גשם אז ברור אבל אם היו עננים לא בהכרח היה גשם. עננים הם תנאי מספיק לגשם? עננים הם תנאי הכרחי לגשם. וגשם הוא תנאי מספיק לעננים. יכולים להיות עננים בלי גשם. ואם היה גשם ברור שיש עננים. בסדר? עכשיו הוויכוח בין פילוסופים, אבל לענייננו הסיבה חייבת להיות לפחות תנאי מספיק או הכרחי ומספיק. זה ויכוח בין פילוסופים. אוקיי. עכשיו נדבר על זה הרבה אבל לא ניכנס לזה כאן. זה תנאי מספיק. עכשיו מה זה אומר שזה תנאי מספיק? שבהינתן הסיבה חייב להתרחש המסובב. מספיק שתגיד לי שהייתה הסיבה בשביל להגיד שבהכרח גם קרה המסובב. נכון? עכשיו בוא נגיד שניוטון ישב מתחת לעץ והיה סביבו מעליו תפוח שהמשקל של התפוח הוא כזה שמבחינת הגרביטציה הענף לא יכול להחזיק אותו. זאת אומרת המשיכה תתלוש את התפוח מהעץ. אז התפוח הזה ייפול לניוטון גם אם ניוטון חטא וגם אם ניוטון לא חטא כי זה חוקי הפיזיקה. זאת אומרת אם אני מניח שההסבר הפיזיקלי הוא נכון הוא הסבר, זה אומר שהגרביטציה נותנת לי תנאי מספיק בשביל להסביר את המתרחש. נכון? אבל אם הוא תנאי מספיק אז זה אומר שברגע שניוטון ישב שם לא משנה מה מידת החטאים שלו התפוח ייפול לו על הראש. ואותו דבר אם אני טוען שההסבר התיאולוגי הוא מספיק, מה זה אומר? שאם הוא חטא חייב להיות לו תפוח. ליפול לו התפוח על הראש, לא משנה כרגע אם הגרביטציה מספיק חזקה או לא, כי אחרת זה לא תנאי מספיק. כן, אבל בשביל זה זה לא חייב לקרות עכשיו. לא משנה, אז זה לא תנאי מספיק, ההסבר התאולוגי. אם זה תנאי מספיק, פירוש הדבר שאם חוטא יושב מתחת לעץ הזה, תפוח צריך ליפול לו על הראש. בסדר? עכשיו אם אני מאמין בהסבר המדעי, בגרביטציה, אז הוא לא ייפול לו על הראש אם הגרביטציה לא מכתיבה את זה. אז זה אומר שלא יכול להיות שיש שני הסברים לאותה תופעה, כיוון שהמושג הסבר דורש שההסבר יהיה תנאי מספיק לתוצאה. ולא יכולים להיות שני תנאים מספיקים. אוקיי? איך להסביר את זה? אז איך בכל זאת להסביר את זה? אז אפשר היה להגיד, בוא אני אסביר את זה דווקא על הדוגמה השלישית, על החוזר בתשובה. אמרנו שם שמי שמשנה השקפת עולם, חוזר בתשובה או יוצא בשאלה, אז אפשר לפרש את זה במישור הפסיכולוגי ואפשר לפרש את זה במישור הפילוסופי. נכון? מה היחס בין שני ההסברים? גם שם הרי יש את אותה בעיה. למה? כי אם ההסבר הפילוסופי הוא מספיק, אז זה אומר שיש לו הצדקה פילוסופית לשינוי ההשקפה שלו. הסבר, הצדקה, פירוש הדבר שמספיק הטיעון הפילוסופי כדי להסביר את שינוי ההשקפה. נכון? אז מה קורה אם הוא היה מגיע למסקנה הפילוסופית הזאת והוא לא עבר משבר פסיכולוגי? הוא עדיין היה משנה את השקפתו. אחרת ההסבר הפילוסופי הוא לא הסבר. נכון? זה צריך להיות מספיק. ואותו דבר ההסבר הפסיכולוגי. אם אתה אומר שהפסיכולוגיה היא הסבר, זה אומר שהנסיבות הפסיכולוגיות הן מספיקות כדי להסביר את הצעד שלו. זה אומר שאם הוא עבר משבר עם החברה שלו, הוא יחזור בשאלה, ייצא בשאלה, כי זה נקרא הסבר. אם אתה אומר לי שזה לא בהכרח, אז זה אומר שהפסיכולוגיה היא לא הסבר. אז אתה לא יכול לחיות עם הסבר פילוסופי ופסיכולוגי במקביל. ואנחנו כן חיים בזה, זה כן נכון. אנחנו הרי כן מבינים שאפשר להסביר את זה במישור הפסיכולוגי ובמישור הפילוסופי. זה הפרדוקס, כן? הפרדוקס תמיד אומר, תמצא את השגיאה בעסק. אם התוצאה לא יכולה להיות נכונה, אפשר להגיד שאחד מוביל לשני? או שהם קשורים? מה פתאום? הפילוסופיה אמורה להיות נכונה או לא נכונה בלי קשר למשברים שאני… זה נכון, אבל מה שיוביל אותי לחיפוש פילוסופי יכול… או, אתה בעצם אומר שאף אחד משני הדברים האלה הוא לא הסבר. ההסבר הוא הצירוף של שניהם. והתנאי המספיק שיסביר את התוצאה במלואה זה הפסיכולוגיה פלוס הפילוסופיה. אף אחד משניהם לא מציע הסבר במובן שהגדרתי קודם, שהוא מהווה תנאי מספיק. רק הצירוף של שניהם מהווה תנאי מספיק. המשבר נגיד יגרום לו לחפש את דרכו, לבחון את דרכו, והבחינה תעלה את התוצאות הפילוסופיות שהיא מעלה. אוקיי? אבל אתה צריך את שני המרכיבים ביחד כדי ליצור הסבר. הסבר באותו מובן שהגדרתי קודם, זאת אומרת שזה תנאי מספיק למוסבר. אוקיי? וכל אחד משניהם לחוד הוא לא הסבר. כי לא יכול להיות שכל אחד משניהם לחוד הוא הסבר. אין שני הסברים מקבילים ששניהם נכונים ובלתי תלויים. לא יכול להיות. אחרת, אחרת זה לא הסברים. אוקיי? ולכן כשאנחנו חיים במצב שבו יש לנו שני הסברים מקבילים בשני מישורים מקבילים ואני מקבל את שניהם, זה לא יכול להיות נכון. או ששניהם לא הסברים, או שהצירוף של שניהם זה ההסבר, אבל זה לא יכול להיות שכל אחד מהם לחוד עומד לעצמו. ובמישור הפילוסופי-פסיכולוגי אנחנו מבינים את זה היטב. הפסיכולוגיה גורמת לבן אדם לשקול, לחפש, לשקול את דרכו, ואז הוא מפעיל את הכלים הפילוסופיים שלו והוא מגיע למסקנות שלו. כן, אבל גם ההפך, בן אדם שהבין שהפילוסופיה שלו לא נכונה יכול להיכנס למשבר. כן, יכול להיות. לא משנה, אבל אני אומר, אני משתמש פה כמובן באופן נורא סכמטי. האדם הוא יצור יותר מורכב ממה שאני מתאר כאן, אבל באופן סכמטי אני יכול להבין איך שני הדברים האלה משתלבים ויוצרים ביחד הסבר. אוקיי? מה קורה לגבי ניוטון והתפוח? שם זה כבר יותר מסובך, נכון? כי שם, מה זאת אומרת שניהם? אני צריך שגם התאולוגיה וגם הפיזיקה ביחד יסבירו את נפילתו של התפוח על הראש של ניוטון? זאת אומרת כל אחד מהם לחוד לא מספיק? האם אתה טוען שאם ניוטון ישב מתחת לעץ והגרביטציה הייתה אמורה להפיל את התפוח, אבל לא מגיע לו שייפול לו תפוח על הראש מבחינת השיקולים התאולוגיים, אז הקדוש ברוך הוא יעצור את התפוח? לא ייתן לפיזיקה לפעול? לא נשמע לי סביר. יעצור אותו מלשבת תחת… זה לא… כן, אבל זה לא יעזור גם כן, כי ההליכה שלו אל העץ גם היא תהליך פיזיקלי. זה לא… התוצאה של זרמים במוח או מה שלא יהיה, וגם שם אתה יכול לשאול את אותה שאלה, ללכת צעד אחורה ולשאול אז למה קרו הזרמים האלה? אז זה לא יפתור את הבעיה, זה רק יסיג אותה, יסיג בסמ"ך, צעד אחד אחורה. אוקיי, ולכן הבעיה פה היא בעיה קשה. זאת אומרת, איך יכול להיות שאני מקבל שני הסברים כאלה, וכאן הם לא מצטרפים? כאן אני מאמין בשניהם, בכל אחד משניהם לחוד, כהסבר ממצה, כהסבר מלא, כתנאי מספיק. איך זה יכול להיות? זה יכול להיות רק במצב אחד. זה יכול להיות רק במצב שבו ישנה התאמה מלאה בין התוצאות של ההסבר התיאולוגי לתוצאות של ההסבר הפיזיקלי. איכשהו זה יוצא שתמיד התיאולוגיה מקבילה לפיזיקה ולהיפך. זאת אומרת, זה תמיד יוביל אותי לאותם תוצאות. מאיזושהי סיבה מוזרה, אבל ככה זה יוצא, למרות שזה שני הסברים שונים. אתן לכם אולי קצת דוגמאות כדי שתראו למה זה לא כל כך מוזר כמו שזה נשמע במבט ראשון. אתם מכירים קצת מערכות צירים במתמטיקה, נגיד יש כשיש מערכת צירים איקס וואי, אוקיי? יש לי נקודה. הנקודה הזאת אפשר לתאר אותה במערכת צירים קרטזית, מה רכיב האיקס שלה ומה רכיב הוואי שלה. אפשר לתאר אותה במערכת צירים פולרית. מה הזווית שלה ביחס לציר האיקס ומה המרחק שלה מהראשית. שתי צורות תיאור שקולות. עכשיו אני יכול לתאר את הנקודה הזאת בשתי השפות האלה ושני התיאורים נכונים. כל אחד כשלעצמו נכון. נכון? אין מניעה. למרות שהם משתמשים בשפה אחרת לגמרי, התיאורים ייראו אחרת לגמרי כשתתאר בשפה הפולרית ובשפה הקרטזית, אבל הם שקולים. ואני יכול להסביר כך ואני יכול להסביר כך. מה זה בעצם אומר? זה בעצם אומר שישנו איזשהו מתאם, התאמה בין שני ההסברים האלו, שני צורות ההתייחסות האלו, ולכן בעצם כל מה שאני אגיד בשפה הזאת יכול להיות מתורגם לשפה אחרת, זה רק תרגום בין שפות. עכשיו, אם אני מבין שהפיזיקה והתיאולוגיה זה בסך הכל תרגומים לשתי שפות שונות אחד של השני, אז יכול להיות שההסבר התיאולוגי וההסבר הפיזיקלי כל אחד מהם לחוד יכול להיות הסבר. בלי שהם מצטרפים ביחד, אלא כל אחד לחוד. למה? כי זה לא באמת שני הסברים, זה אותו הסבר רק מנוסח בשפות שונות, כמו שאני מסביר את הפיזיקה בעברית ומסביר אותה באנגלית. אף אחד לא יתפלא שהכל בסדר, אפשר לתאר את הפיזיקה בעברית ואפשר באנגלית ושני התיאורים הם נכונים. למה? כי זה אותו תיאור, זה רק תרגום לשפה שונה של אותו תיאור. עכשיו, אם אני רואה את התיאולוגיה ואת הפיזיקה כתרגומים לשפות שונות של אותו הסבר, אז יכול להיות שכל אחד מהם הוא הסבר ממצה. ואז אני לא צריך להניח שזה צירוף של שניהם שנותן לי את ההסבר, אלא כל אחד מהם זה הסבר, רק שזה לא הסברים שונים, זה אותו הסבר. אבל זה שימו לב, גם זה מורכב. גם זה יכול להופיע באחת משתי צורות. אני קורא לזה התאמה גלובלית והתאמה לוקאלית. מה זאת אומרת? התאמה לוקאלית זה כמו מה שתיארתי קודם במערכות הצירים. אני יכול להראות לכם כל תיאור קרטזי איך מתרגמים אותו לפולרי ולהיפך, זה מילון. אני יכול להראות לכם כל עיקרון קרטזי איך הוא מופיע בשפה הפולרית ולהיפך. איקס בריבוע ועוד וואי בריבוע שורש זה המרחק מהראשית. טנגנס של וואי חלקי איקס, ארק טנגנס של וואי חלקי איקס זאת הזווית. ולהיפך, יש כללי מעבר שמעבירים אותי מהדקדוק של השפה הזאת לדקדוק של השפה הזאת, אז יש תרגום ברור. ולכן ברור שמה שאני מתאר בשפה הזאת יהיה נכון גם בשפה הזאת. אוקיי? זו התאמה לוקאלית, שכל עיקרון בשפה הזאת אפשר לתרגם אותו לשפה הזאת. אבל זה אני קורא התאמה לוקאלית שזה קל להבין, זה כמו תרגום מעברית לאנגלית. זה לא מאוד משמעותי. אבל, בבקשה. עוד שאלה, הרב יש לי שאלה, סתם לגבי המישור התיאולוגי והמישור הפיזיקלי. כן. המישור התיאולוגי הוא מניח אישיות שעושה כרצונה ושופטת את העולם כרצונה, רצון. ומאידך המישור הפיזיקלי, מה שאני יודע, זה מערכת דטרמיניסטית שחוקיה קבועים. זהו, אין פה מקום לאישיות. אז זאת אומרת, יש לנו קושי. הנה, עוד רגע אני מגיע בדיוק לנקודה הזאת. אתה אבל ברמה העקרונית, עוד שנייה, ברמה העקרונית, אין מניעה. מה שאתה טענת שלא יכול להיות פה מתאם ותכף אני ותכף אני אגיע לזה. יכול להיות סוג אחר של מתאם. אתן לכם דוגמה. מכירים את הספר גדל אשר באך של הופשטטר? ספר שזכה בפרס פוליצר, הוא פיזיקאי. נכון. עוד שבח. ספר נהדר. אפילו תורגם לעברית. את הספר הזה קראתי כשהוא היה באנגלית, שברתי את השיניים, אני לא כל כך טוב באנגלית, אבל ספר שווה, ספר מאוד יפה. גדל אשר באך. לא על פיזיקה, לוגיקה, משפטי גדל והאנלוגיה למוזיקה ולציור. גדל אשר באך, זאת האנלוגיה בין שלושתם. גדל זה מתמטיקאי, אשר זה צייר, ובאך, כן, קומפוזיטור. שמעתי על זה משהו שזה גם היחסים, משהו עם היחסים, נכון? זה אותם יחסים? הוא טוען שהלוגיקה מופיעה באותה צורה והפרדוקסים מופיעים באותה צורה ותורת המספרים הוא מדגים דרך כל הדברים האלה. זה בעצם מבוא מסוים לחישוביות, מדעי המחשב, תורת המספרים ודברים כאלה, אבל לציבור הרחב. כתוב בצורה משעשעת גם, ספר נהדר. של מי זה? הופשטטר. דוגלאס הופשטטר. בכל אופן אז שמה הוא מביא חידה. תסתכלו על מערכת שיש בה שלוש אותיות, אם, אי ויו. בסדר? שפה שיש בה שלוש אותיות. עכשיו אני רוצה להגדיר אוסף של מילים בשפה הזאת, המילון של השפה הזאת. אני אומר המילים מוגדרות על ידי סט של כללים. למשל אלה כללי הדקדוק. אוקיי? למשל כללי הרכבת המילים, זה לא בדיוק דקדוק אבל אפשר לקרוא לזה סוג של דקדוק, דקדוק גנרטיבי. גנרטיבי זה יוצר. אתה לוקח נגיד אתה מתחיל במילה ראשונית, אם אי זה מילה חוקית. בסדר? עכשיו אני אומר מילה שמסתיימת באי אתה יכול להכפיל אותה למשל. זה כלל גנרטיבי אפשרי. ואז גם אם אי אם אי זה מילה חוקית, ועכשיו גם אם אי אם אי כפול שתיים גם הוא מילה חוקית וכן הלאה. זה יוצר הרבה מילים. עכשיו אתה יכול להגיד בכל מקום שיש שני אי-ים רצופים אפשר למחוק אותם. כשיש שלושה אי-ים רצופים תחליף אותם ביו. לא משנה כל מיני דברים כאלה. אז אתה מגדיר כללים איך לייצר מילים ולכן זה נקרא דקדוק גנרטיבי. גנרטיבי זה יוצר. אתה מייצר את המילים מתוך האותיות. אתה מקבל סט של מילים, אפילו אינסוף מילים, לא משנה כרגע, יש לך אוסף, הוא מביא שם נדמה לי ארבעה כללים. ואז הוא שואל חידה, האם המילה אם יו היא חוקית בשפה? אם אי היא חוקית, יש לך ארבעה כללים דקדוקיים, תוכח או תפריך את הטענה שאם יו זה מילה חוקית בשפה. אוקיי? שאלה קשה. לא פשוטה בכלל. לא ברור איך אפשר באופן סיסטמטי להוכיח דבר כזה. עכשיו הוא מה שהוא עושה, הוא אומר בוא עכשיו נעשה המרה וניקח נגיד שאם זה שלוש, אי זה אחד ויו זה אפס. תרגם את זה לספרות, זה לא משנה אלה אותיות. אוקיי? עכשיו בעצם אם אי אנחנו מתחילים במילה הראשונית אם אי. אם אי זה שלושים ואחת. שלוש ואחרי זה אחת. שלושים ואחת. עכשיו כל כלל גנרטיבי עכשיו אפשר לתרגם אותו למתמטיקה. למשל כל מילה שמסתיימת באי אפשר להכפיל אותה. מה זה אומר? אתה לוקח את שלושים ואחת תכפיל אותו במאה ותוסיף שלושים ואחת. תקבלו שלושים ואחת שלושים ואחת. שלושת אלפים מאה שלושים ואחת. נכון? אז אפשר לתרגם את כל כללי הדקדוק הגנרטיביים לכללים אריתמטיים. אוקיי? לא בעיה. ועכשיו אם אתה משתמש בכללים האריתמטיים אפשר להוכיח בקלות שאם יו היא לא מילה חוקית בשפה. היא לא מילה חוקית. היא לא מילה חוקית. במתמטיקה, בכלים מתמטיים. והתחלתי עם חידה שהיא טיפוגרפית כזאת, זאת אומרת איך אתה, איך מטפלים בזה? איך אתה יכול להוכיח שאם יו זה לא מילה או כן מילה בשפה? זה צריך להיות יצירתי. כשאתה מעביר את זה למתמטיקה אפשר להראות שאפשר להוכיח שאם יו, מבחינה בכלים מתמטיים אפשר להוכיח שאם יו, אם יו זה כמובן המספר שלושים. אתה יוצא משלושים ואחת, שלושים לא ייצא בשפה. אוקיי? עכשיו בוא ניקח את הדוגמה הזאת רגע ונסתכל על השפה שהוא ברא כאן. ברא איזה שהוא סוג של שפה. לשפה הזאת יש אוסף מילים. הוא הגדיר את אוסף המילים האלה דרך אם אי וארבעה כללים. האם זה מופרך שתהיה שפה אחרת, שפה שמתחילה באם אי יו יו, סתם, עם חמישה עשר כללים אחרים שהם לא ארבעת הכללים האלה, אבל התוצאות יהיו בדיוק אותן תוצאות? אותו סט של מילים שחוקי בשפה הזאת יהיה באופן עקרוני אין סיבה שזה לא יקרה. זה יכול לקרות, נכון? מערכת הכללים מביאה אותי לאוסף של מילים, אבל יכולה להיות מערכת כללים אחרת שמביאה אותי לאותו אוסף מילים בדיוק. נכון, עקרונית זה יכול להיות, אין סיבה שלא. אבל צריך להיות קשר בין הכללים? לא, לא חייב להיות. זה הכי נוח אם אני אוכיח קשר בין המילים. מתמטיקאים ירצו להראות קשר בין הכללים כי ככה הם יוכיחו שהשפות הן שפות שקולות. אבל ברמה העקרונית זה לא חייב להיות, זה רק מקל על ההוכחה. זה לא חייב להיות. יכול להיות שבמקרה יוצא שזה בדיוק אותו סט של מילים. אוקיי? מה זה אומר בעצם? בהנחה שאין מתאם בין הכללים, שום מתאם, לא תצליחו למפות את הכללים אחד על השני כמו שעשיתי במערכת הצירים הקרטזית והפולרית, כן? אין מיפוי בין הכללים, אבל עדיין יש התאמה בין השפות. זה מה שאני קורא התאמה גלובלית. או לענייננו, אם הקדוש ברוך הוא מצליח לייצר מצב שבו מערכת הכללים הפיזיקלית מייצרת אוסף של אירועים חוקיים ולא חוקיים. לא יכול להיות עצם שעומד באוויר, נכון? כי זה סותר את חוק הגרביטציה, עצם בעל מסה. אוקיי? זאת אומרת, יש אירועים שהם חוקיים ואירועים שהם לא חוקיים. תתייחסו לזה כמילים, המילים החוקיות בשפה והלא חוקיות בשפה. יכולה להיות מערכת כללים אחרת לגמרי, לא מערכת החוקים שלנו, שתייצר את אותו אוסף של מילים, כן, של אירועים חוקיים ולא חוקיים. אגב בפיזיקה אפילו מכירים מערכות כאלה. יש מערכות תכליתיות ולא סיבתיות שנותנות את אותה פיזיקה. יש לזה הוכחות. אז הטענה היא שאם זה ככה יכול להיות שמערכת החוקים התיאולוגית גם היא תייצר את כל האירועים החוקיים, כן, אלה שיקרו ואלה שלא יקרו. לפי האינטרסים של הקדוש ברוך הוא. את מי להעניש, את מי לא להעניש, את מי להציל, את מי לא, לא משנה, כל מיני שיקולים שלו. ויכול להיות שזה ייתן בדיוק את אותו סט של תופעות כמו המערכת הפיזיקלית. תיאורטית, למרות שזה מערכת שאין מיפוי, שלא חוק פיזיקלי מתאים לאג'נדה תיאולוגית מסוימת והחוק הפיזיקלי השני מתאים לאג'נדה תיאולוגית נוספת. אין מיפוי כזה בין הכללים. אבל יכולים להיות שני סטים של כללים שהם בלתי תלויים שבמקרה כל הסיטואציות החוקיות והלא חוקיות הן זהות לפי שתי מערכות הכללים האלה. זה מה שאני קורא מתאם גלובלי, לא לוקאלי. המתאם לא נוצר לוקאלית בין חוק לחוק אבל גלובלית יש מתאם. זה יכול אולי להסביר שתי מערכות של הסבר שהן בלתי תלויות, אין תרגום, הן לא תרגומים אחד של השני כמו עברית ואנגלית, אבל עדיין את כל מה שקורה בעולם אפשר להסביר עם זאת ועם זאת במקביל. תיאורטית זה יכול לקרות. אבל בפועל זה כמעט אף פעם לא יקרה. או אני חושב שאף פעם. לא יודע אם אף פעם, אבל זה כמעט לא יכול לקרות. למה? תחשבו למשל על מה שאתה שאלת קודם. תחשבו למשל בן אדם שהרי לבן אדם יש בחירה חופשית. נניח את זה לפחות, ככה אני חושב. לבן אדם יש בחירה חופשית. עכשיו ברור שהחוקים הפיזיקליים הם דטרמיניסטיים. מה שלא יהיו, הם דטרמיניסטיים. אוקיי? עכשיו אם ככה אז לא ייתכן שיש מתאם בין המערכת ההיא לבין מה שיקרה פה. כי מה שיקרה פה תלוי בבחירתי. אני אחליט אם יקרה ככה או יקרה ככה. עכשיו התיאולוגיה של הקדוש ברוך הוא זה פונקציה שאמורה להתאים לחוקי הטבע, אז היא לא יכולה להתאים לכל מה שאני עושה. לא יכול להיות שיש מתאם כזה, כמעט לא יכול להיות שיש מתאם כזה. תחשבו אגב למשל על ההתאמה במערכת הקרטזית והפולרית, גם היא נשברת. יודעים איפה היא נשברת? בראשית הצירים. נכון, בראשית הצירים. למה? כי בראשית הצירים במערכת איקס וואי, מערכת הקרטזית, זה נקודה אחת, איקס שווה אפס, וואי שווה אפס. במערכת הפולרית זה קו שלם. קו שלם? כן, זה אר שווה אפס עם כל תטא. נכון? כשהרדיוס הוא אפסי אז לא משנה מה הזווית. זאת אומרת כל הזוויות שלא יהיו עם רדיוס אפס זה ראשית הצירים. זאת אומרת מה שמנקודה קרטזית מתמפה לקו שלם במישור אר תטא. הקו הוא אר שווה אפס וכל התטות. כל ציר התטא בעצם מתמפה לראשית הצירים במערכת איקס וואי. אגב זה יוצר כל מיני דפקטים טופולוגיים ותופעות מתמטיות מעניינות שעסקתי בהם פעם. נניח שהבנו. לא, אפשר להבין את זה בקלות. עזבו את המינוח המתמטי, אבל אתה מבין שבאיקס שווה אפס וואי שווה אפס תטא לא מוגדרת. נכון? זה לא משנה מה הזווית. אר שווה אפס, המרחק מהראשית הוא אפס. לא משנה מה הזווית. זאת אומרת אינסוף זוויות כל עוד האר שווה לאפס כולם מתמפים לנקודה איקס שווה אפס וואי שווה אפס. זה מה שנקרא דפקטים טופולוגיים במתמטיקה אבל לא משנה. מה זה אומר לענייננו? למשל אני טוען שההתאמה הגלובלית בדרך כלל תישבר בנקודות מסוימות שבהן מערכת החוקים הזאת לא מצליחה להתאים למערכת החוקים הזאת. אם המתאם היה לוקאלי זה לא יכול לקרות, כי כל מה שקורה פה זה תרגום לאנלוגי יקרה גם שם, זה לא… אבל אם אין התאמה בין מערכות החוקים בדרך כלל יהיו נקודות שבהן ההתאמה תישבר. לנקודות האלה קוראים בהקשר מסוים גזירת הכתוב ובהקשר אחר נס. כשאנחנו מסתכלים על המתאם בין הפיזיקה לתיאולוגיה במקומות שנשבר המתאם זה מה שנקרא נס. מה זה נס? נס זה אירוע שאין לו הסבר במישור המדעי הפיזיקלי אבל הוא נעשה משיקולים תיאולוגיים. הקדוש ברוך הוא עושה אותו כי יש לו את השיקולים שלו למה הוא עושה אותו. מה זה אומר? זה מקומות מסוימים שבהם הטבע לא יכול להוציא אל הפועל מה שהקדוש ברוך הוא משיקוליו רוצה שייצא אל הפועל, אז הוא חייב להתערב. אז הוא מקפיא את הטבע ועושה נס ואין לזה הסבר טבעי, אין לזה הסבר על פי חוקי הטבע. זה בדיוק פה נשבר המתאם בין המערכת התיאולוגית למערכת הפיזיקלית. המערכת הפיזיקלית לא יכולה לתת הסבר למה שהמערכת או לבצע את מה שהמערכת התיאולוגית הייתה רוצה שיתבצע. אז פה זה נשבר, יש לזה הסבר תיאולוגי אין לזה הסבר בפיזיקה. בסדר? יש לזה הסבר רק באחת משתי המערכות. זה גזירת הכתוב גם. מה זה גזירת הכתוב? כשאני חוזר ל… הטענה שלי הרי שההתייחסות של הפרדס פשט רמז דרש וסוד זה בעצם מישורים שונים שהיחס ביניהם הוא יחס של התאמה גלובלית. התאמה גלובלית, גלובלית. זאת אומרת כל הסבר פשטי יכול להסביר את כל התורה, הסבר מדרשי יכול להסביר את כל התורה בצורה אחרת, הסבר בסוד קבלה נגיד כן יכול להסביר את כל התורה. כיוון שההתאמה היא גלובלית אני מצפה שיהיו מקומות שבהם יהיה שבר. המקומות האלה קוראים להם בדרך כלל גזירת הכתוב. מה זה גזירת הכתוב? גזירת הכתוב זה מקום שבו אין לנו הסבר על דרך הפשט בדרך הפשטית. אז למה הדין הוא כזה? כנראה מסיבות של סוד. נכון? הדין צריך להיות כזה אבל הפשט לא יכול להסביר למה הדין הוא כזה. אז למה בכל זאת עושים את הדין כך? כי יש לקדוש ברוך הוא שיקולים שהדין צריך להיות כך, גזירת הכתוב נקרא לזה שיקולים של סוד. אבל השיקולים האלה אין תרגום לשיקולים של הפשט לכן אין לנו הסבר על דרך הפשט לדין הזה, זה מה שנקרא גזירת הכתוב. אבל זה לא בדיוק ההפך? מה? זה לא שקודם אנחנו דיברנו על אותם מסקנות שאנחנו מגיעים אליהם ממישורים שונים? אמרתי, חוץ מאותם נקודות שבהן ההתאמה נשברת, זה בדיוק הנקודה. בגלל שהמתאם שקיים בדרך כלל הוא מתאם גלובלי אז אני מצפה שיהיו נקודות מסוימות שבהן הוא לא יצליח להתקיים, הוא יישבר. כן אבל זה לא קורה בכל דבר במישורים האלה? נגיד פשט ודרש… לא, כמו זה קורה רק בראשית הצירים כמו שהבאתי לכם, זה קורה בנקודות מסוימות. ובאותם נקודות הם נקראות גזירת הכתוב או ניסים בהקשר של ההתאמה לחוקי הטבע. נגיד אם ניקח את את השם אלוקיך תירא אז את לרבות תלמידי חכמים, זה שני דברים שונים. לא, אבל אתה יכול באופן עקרוני גם על דרך הפשט אתה יכול להסביר שצריך לירוא מתלמידי חכמים. גם על דרך הפשט? כן, רק שזה לא ייצא מהפסוק הזה זה ייצא מסברא או מפסוק אחר או לא יודע מה. הדרש מוציא אותו מפה אבל יש התאמה גלובלית ביניהם. בסוף בסוף הדין הזה לא סותר את הפשט. האי התאמה נוצרת באותם מקומות שיש סתירה, כמו עין תחת עין. שם זה נשבר, אין לי הסבר על דרך הפשט אבל שם הדרש מתערב ואומר בכל זאת זה הדין. יש שיקולים אחרים ואין מתאם, זה נשבר. ומושג גזירת הכתוב זה חוסר מתאם בין פשט לבין סוד. הנקודות האלה זה מתאם בין פשט לבין דרש, חוסר מתאם. מה שנקרא גזירת הכתוב זה חוסר מתאם בין הפשט לבין הסוד. בדרך כלל כל מה שאתה מסביר בפשט אפשר להסביר בסוד ולהיפך. יש נקודות מסוימות שבהן יש לך הסבר בסוד לא יכול להיות הסבר בפשט. זה נקרא גזירת הכתוב. ומה שאני בעצם רוצה לטעון, כאן אני מסיים את המבוא הכללי הזה, מה שאני בעצם רוצה לטעון זה שהיחס בין מישורי ההסבר לתורה, הפרדס, הוא יחס של התאמה גלובלית. ולכן יש מקומות שבהם ההתאמה הזאת נשברת, היא לא יכולה להתקיים. אגב, יש כאלה שחושבים שנס מראה את כוחו של הקדוש ברוך הוא, אבל נס מראה את חולשתו כמובן לא את כוחו. כשהנס מראה… שהוא לא הצליח לייצר מערכת חוקים דטרמיניסטית שתעשה את כל מה שהוא רוצה שיעשה. הוא חייב להתערב במערכת שהוא עצמו יצר ולהקפיא אותה רגע כדי שיתבצע מה שבאמת צריך להתבצע. זה בעצם מצביע על חוסר ביכולת, זה לא מצביע על עודף ביכולת. עכשיו, זה לא חוסר ביכולת, כי זה בלתי אפשרי לעשות את זה, אז זה לא משנה, אבל זה רק מראה לכם את ההשלכה האפשרית של ההסתכלות הזאת. אוקיי? אז הטענה שלי, ובזה אני מסיים את המבוא הזה, זה שהיחס בין פשט לבין דרש זה בעצם יחס של התאמה, וסוד גם והכול, זה יחס של התאמה גלובלית. זה מערכות התייחסות מקבילות שיכולות להיות נכונות כולן במקביל ובאופן בלתי תלוי. אין מתאם פשוט בין זה לבין זה, ולכן לפעמים באמת תהיה שבירה, במקרים נדירים. רק בראשית הצירים, כמו בדוגמה שהבאתי קודם. בנקודות מסוימות, בדרך כלל זה איכשהו מסתדר. בנקודות מסוימות תהיה שבירה. לא יודע אם זה קשור, אבל פתאום קפצה לי הדיסקרפציה הזאת בין דברים של לייבניץ, שזה שני דברים שהם לא יכולים, שכל המאפיינים שלהם זהים, זה אותו דבר עצמו. למה זה קשור לפה? אני חושב שהוא לא צודק, אבל למה זה קשור לפה? זה קשור לפה במובן שאם הם, שני הדברים האלה היו ממש אותו דבר, היה להם אותו דבר בדיוק, הם היו אותו דבר. אותם מאפיינים. היו להם אותם מאפיינים, אז הם היו דבר אחד ולא שניים. לא, במובן גם של עצם, נקרא לזה עצם קיים ותופעותיו. אני אומר, עיקרון זהות הבלתי נבדלים אומר שאם ישנה זהות במישור התופעות, אז ישנה זהות גם באונטולוגיה. שזה אותו דבר עצמו, זה אותו עצם עצמו, לא רק שהם שני עצמים זהים. הוא אומר אין דבר כזה שני עצמים זהים. שני עצמים זהים לגמרי זה עצם אחד, זה לא שניים. אז במובן שאם יש איזשהו שוני מסוים כלשהו, חייב להיות גם איזשהו שוני בתופעות. לא יכולה להיות זהות מוחלטת. סתם, זו אנלוגיה שעלתה לי. זה סוג של אנלוגיה, אבל שם אני חושב שהוא לא צודק פשוט, הוא טועה. אוקיי. אבל כאנלוגיה אפשר לקבל את זה. טוב, אנחנו נעצור כאן. הסוגיה כמובן עולה למה באמת היה צריך, למה נוצרה ההתאמה הגלובלית במקום למצוא רק נניח שהפשט היה נותן לנו את הזה. אי אפשר. מה שאני אומר, זה כאילו מצביע על חולשתו של הקדוש ברוך הוא. הטענה שלי שזו לא חולשה. יש משימות שהן בלתי אפשריות, אז הוא גם לא יכול לעשות משולש עגול. משולש הוא לא עגול ועיגול הוא לא משולש. אז זו לא חולשה. דבר בלתי אפשרי. אי אפשר לייצר מערכת קשיחה דטרמיניסטית שתתאים למערכות חופשיות. זה פשוט לא יכול לתת את אותן תוצאות בדיוק. איפה בפילוסופיה, למה היה ההכרח מבחינת… אני אומר, ההכרח הזה הוא לוגי. כמו עין תחת עין, כמו שאמרתי בהתחלה, למה לא לכתוב… לא, שם אני אסביר, לא, את זה אני אסביר. אני מבין שזה לא היחיד שיש, זאת אומרת… אני אסביר את זה שמה, כן. כל אחד צריך להסביר למה אי אפשר היה לעשות את זה בשום דרך אחרת אלא רק בדרך פשט ודרש. נכון. דווקא ביחס לפשט ולדרש יש הסברים טובים יותר מאשר ביחס בין הפשט לבין הסוד. היחס בין הפשט לבין הסוד זה כאילו אומר שהשיקולים של הסוד לא מקבילים לשיקולים של הפשט. אין דרך לבטא אותם בצורה פשטית. אבל הדרש והפשט, שם אני יכול להציע הסברים גם. כן, אנחנו נגיע לזה. טוב, נעצור כאן. תודה רבה. תודה רבה. ולגבי בחירה חופשית הרב? כן.