הלכה ומציאות – שיעור 8

[Speaker A] אוקיי, בואו נתחיל.

[הרב מיכאל אברהם] בעצם אנחנו מסיימים היום את הסדרה הזאת על הלכה ומציאות ומה שאני רוצה לעשות היום זה לעסוק בשני היבטים שקשורים אחד לשני וזה דוגמאות מעשיות, דוגמאות קונקרטיות לפסיקת הלכה תלויית מציאות כולל השלכות של חלק מהדברים שדיברנו עליהם. אני אתחיל אולי עם שאלה שנראית פשוטה, לא הרת גורל ולא מאוד עמוקה, אבל אני חושב שהיא מאוד מייצגת. יש, קיבלנו איזשהו מאמר, אני חבר במערכת של כתב העת דרישה, זה של המדרשה בבר אילן, כתב עת תורני לנשים בעיקר, וקיבלנו איזשהו מאמר על ברכת שהחיינו והטוב והמטיב על לידת בת. שאלה אם מברכים או לא מברכים. והמאמר הזה, כמו הרבה מאמרים שמגיעים לשם, והרבה מאמרים בכל מיני מקומות, רק ששם אני במערכת אז זה מצליח להרגיז אותי באופן ישיר, מה שקורה זה שהמאמרים מביאים מקורות כדי לבסס טענות עובדה. ונגיד כשדנים פה בשאלה הזאת של האם נברך הטוב והמטיב על לידת בת או שהחיינו על לידת בת, אז השאלה בעצם האם זה גורם שמחה ולמי, לידת הבת. עכשיו מנסים להוכיח כן לברך או לא לברך, אז מביאים כל מיני מקורות. יש מקורות שאומרים שכן וזה כן שמחה וזה לא שמחה וזה משמח את ההוא ולא משמח את זה. ומזה גוזרים את המסקנה, או מנסים לגזור את המסקנה, האם לברך או לא לברך. והשאלה למה בעצם צריך את המקורות האלה? מה הם מוסיפים לדיון? אולי כאילוסטרציה אני מוכן לקבל את זה, אבל לא שהדיון יושתת על המקורות האלה. כי בעצם השאלה היא האם זה גורם שמחה. פוק חזי ותיראה אם זה גורם שמחה או לא. מה אתה צריך לדעת מה דעתו של פוסק פלוני או פוסק אלמוני אם זה גרם לו שמחה שנולדה לו בת? יכול להיות שהוא בכה בדמעות שליש על זה שנולדה לו בת. בסדר, ואם אני שמח אז אני אברך. למה אני צריך את השו"ת שלו או את הפסיקה שלו כבסיס להכרעה האם לברך או לא לברך? מדובר פה על בירור של עניין עובדתי. עכשיו כמובן זה לא לגמרי כך. וכאן בכל משפט שאני אומר כאן נכנסים המון דברים שדיברנו עליהם בפעמים הקודמות. כי כמה שמחה זה שמחה מספיקה כדי לברך? לא יודע מה, קיבלתי סוכריית טופי, אז אני מברך על זה גם שהחיינו חוץ מאשר שהכל? כי זה משמח אותי. אני אוכל סוכריית טופי. יש כנראה איזושהי רמת שמחה מינימלית שמצדיקה ברכה. וכאן זאת שאלה נכבדה איך קובעים את הרמה הזאת. זאת אומרת בסדר, אני יכול לחשוב האם אני שמח או לא שמח, אבל זה לא מספיק. השאלה עד כמה שמח. זוכרים את העברת הקו? כן? יש גרף של סיכון כפונקציה של המהירות בנסיעה בכביש. השאלה אבל אם להתיר נסיעה במהירות כזאת או לא לא יכולה להיקבע רק על סמך הגרף. אנחנו צריכים להעביר קו שאומר לנו כמה מסוכן צריך דבר להיות כדי להיחשב כמסוכן כדי שנאסור לנסוע במהירות הזאת. וכך ראינו הרבה מאוד דוגמאות לעניין הזה שהרבה פעם המושגים הם מושגים שהם לא נבחנים בשחור-לבן, ב-yes, no questions, אלא זה מושגים שנמצאים על רצף. ואתה צריך לקבוע איזשהו רף שממנו והלאה התנאי מתקיים. אז למשל גם מושג השמחה שהוא הבסיס לברכת שהחיינו ולברכת הטוב והמטיב, גם אם אני מגיע למסקנה שאני שמח זה עוד לא בהכרח פותר לי את הבעיה כי אני צריך לדעת כמה צריך להיות שמח כדי לברך. ולזה אולי יש מקום להיעזר בפוסקים. דיברתי בסוף סדרת השיעור ההיא או הסדרה הזאת או בסוף התת סדרה שעסקתי בגרפים האלה ובהעברת הקווים, אז דיברתי על השאלה מהי מומחיות הלכתית, מה מומחיותו של הפוסק והבאתי שמה כמה מישורים. וזה אולי יש מקום להיעזר בפוסקים. דיברתי בסוף סדרת השיעורי או סדרה הזאת, או בסוף התת סדרה שעסקתי בגרפים האלה ובהעברת הקווים, אז דיברתי על השאלה מהי מומחיות הלכתית, מה מומחיותו של הפוסק? והבאתי שמה כמה מישורים של מומחיות או של מיומנות שפוסק צריך להיות מצויד בהם. אחד מהם זה יכולת להעביר קווים. זאת אומרת, יכולת להבין מה זה סיכון שהוא כבר בלתי סביר. איזה מאיזה רמת סיכון ומעלה זה כבר בלתי סביר? שאלה לא כל כך מוגדרת. ואמרתי שמה שאפשר להבין שלפוסק אין מיומנות לעשות את זה, יש לו את הסמכות לעשות את זה. פשוט הוא זה שצריך לקבוע את ההלכה, אז הוא אומר, הוא מעביר את הקו איפה שבא לו, או איפה שנראה לו, אבל זה לא בגלל שהוא באמת יותר מיומן ממני בהעברת הקו, אלא כי זאת סמכותו, הוא זה שצריך לקבוע מה יהיה ההלכה. אבל הצעתי שם אפשרות אחרת והבאתי כמה טיעונים לטובתה, שמדובר פה לא על סמכות אלא על מיומנות. זאת אומרת, יש איזושהי יכולת טובה יותר להעביר קווים, יכולת טובה יותר להבחין בין הסביר ללא סביר. אוקיי? למרות שזה שאלה קצת לא שלא מוגדרת באופן חד. אבל עדיין כמו שאמרתי, הרי אמרתי שמה שנגיד לנסוע 200 קמ"ש בכביש חיפה תל אביב כולם מסכימים שזה מעבר לסף המסוכן. לנסוע 20, כולם מסכימים שזה נמוך מדי. לא נכון להתיר מהירויות רק עד 20. נכון? עכשיו איפה הגבול? אז יש כאלה שיגידו 60, 80, 120, איפשהו בטווח הזה מתפלגות הדעות. מה זה אומר? זה אומר שכנראה יש נכון ולא נכון גם בשאלות האלה. אולי לא נכון לגמרי ולא נכון לגמרי, אבל יש סביר יותר וסביר פחות. יש קו שמעביר אותנו בין הסביר ללא סביר. ולכן הטענה שלי הייתה שיכול להיות שהדבר הזה הוא גם כן מיומנות של פוסק ולא רק סמכות של פוסק. זאת אומרת, הוא יודע להעביר קווים בצורה יותר טובה. הוא קולע לאמת של הסבירות, כן? אם מאמצים את ההצעה הזאת, אז יש מקום להיעזר באמירות של פוסקים בשאלה האם השמחה שעליה אני מדבר היא מספיק חזקה כדי שזה יצדיק ברכה. כי פה זה באמת שאלה של איפה להעביר את הקו. כמה שמח אני צריך להיות. וכיוון שלאדם קשה להעביר קו, ואם ההנחה היא שהפוסק אולי יותר ניחן ביכולת טובה יותר להעביר קווים, אז יש היגיון בלראות מה פוסקים אומרים על השאלה הזאת. לכן אני לא שולל לגמרי את ההזדקקות לפוסקים בשאלה כזאת, אבל ברור שזאת לא הזדקקות בלעדית, זה א', וב', מה שאני מצפה מהפוסק זה שיעביר את הקו. אני לא מצפה ממנו לשמוע האם זה משמח או לא משמח. כי את זה אני יכול לקבוע כמוהו. אני אביא לכם ישר את הדוגמה אולי הייתי רוצה להגיד משעשעת אבל בעיניי היא מאוד מעציבה, שהיא מביאה שם במאמר שלה, אני מניח שזה כותב את זה אנונימי אז אני לא יודע, משו"ת משנה הלכות של מנשה אונגוואר קליין, כן, מיונגוואר. תלמיד חכם מאוד גדול, יש לו שו"ת עם המון חלקים שעוסק גם בעניינים אקטואליים, באמת יהודי תלמיד חכם משכמו ומעלה. והוא דן באמת בשאלה הזאת ותראו מה הוא כותב: "באשר הביא שאם ילדה נקבה, כהשואל הביא לו, אם ילדה נקבה מברך האב שהחיינו בפעם הראשונה שרואה אותה ושמח בראייתה, אבל הטוב והמטיב אינו מברך על לידת בת". כי הטוב והמטיב, ההבדל בין שהחיינו להטוב והמטיב ששהחיינו זה טוב לאותו אדם עצמו שמברך, והטוב והמטיב זה כשזה טוב לכמה אנשים, אז מברכים הטוב והמטיב. אז הטוב והמטיב לא מברכים על לידת בת. לכל היותר זה משמח אותך כשאתה רואה אותה, תברך שהחיינו, אבל בטח שאף אחד אחר חוץ ממך לא שמח מהשואה הזאת שקרתה לכם, נולדה לכם בת. והנה כבר כתבתי, רגע, שיתפתי את זה או לא? לא שיתפתי. אני קורא לעצמי והנאה רבה ולא שיתפתי. ופנינה כזאת אני חייב לשתף אתכם. אוקיי, אז אני קורא פה: "באשר הביא שאם ילדה נקבה מברך האב שהחיינו בפעם הראשונה שרואה אותה ושמח בראייתה, אבל הטוב והמטיב אינו מברך על לידת בת". כי זה משמח רק את האבא ולא את האחרים. ושוב, אם היה מדובר פה על העברת קו, זאת אומרת אתה אומר לי שזה לא מספיק משמח כדי לברך, אני מבין. אבל התחושה עוד מעט נראה, התחושה היא שלא מדובר פה על שאלה של העברת קו אלא זה פשוט לא משמח. זה לא שאלה של איפה עובר הקו. אז הנה תראו, אז זה מה שאמר השואל. אז מה שעונה המשנה הלכות, אומר ככה: "הנה כבר כתבתי שעל לידת הבת אין מברך". מברכים שהחיינו ולא הטוב והמטיב לפי מה שכתבו ז"ל, כן, מהציטוט מהגמרא במסכת פסחים, אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות. אשרי למי שבניו זכרים ואוי לו למי שבניו נקבות, כן, זה ביטויים מאוד מעניינים פה. יש על זה הרבה בדיחות, אבל הפשט הפשוט בלי כל המדרשים שעושים על בניו נקבות, הפשט הפשוט הוא שאשרי מי שיש לו בנים ולא בנות. למרות שהעולם כמובן צריך גם בנים וגם בנות, בלי זה העולם לא יכול להתקיים. בסדר, העולם צריך, אבל מה אני אשם? העולם שאחרים יביאו את הבנות, אני רוצה להביא את הבנים. אוקיי? אז זה מה שאומרת הגמרא שם. והנה מה שאמרו ז"ל, אוי לו, אין מברכים שהחיינו, הרי אוי לו למי שבניו נקבות, אז זה כל כך משמח אותך עד כדי כך שאתה מברך שהחיינו? אתה צריך לתלוש את שערך מרוב צער. לא רק שזה לא מספיק משמח, זה לא משמח בכלל, זה אוי לו. וזה מה שהוא אומר, והגם שהעולם צריכים, כי העולם צריך גם בנים וגם בנות, וגם הוא בעצמו צריך, למה הוא צריך? לקיים המצווה של פרו ורבו, צריך בן ובת, נכון? אז גם הוא צריך את הבת, אתם רואים, יש תועלת לבנות. מי אמר שאין תועלת בבנות? מקיימים איתם את המצווה של פריה ורבייה ובשביל זה נולדו בנות לעולם ובאו בנות לעולם. אתם זוכרים שכמובן נשים לא חייבות בפריה ורבייה, רק בשבת יצרה. זאת אומרת, הפריה ורבייה שמקיימים זה רק הגברים, אז הבנות נועדו כדי שאבא שלהם יקיים בהם מצוות פריה ורבייה. יפה. הסתכלות אופטימית על החיים. מכל מקום, הווי ליה כבורסקי שהגם שצריך גם כן לעורות, ואף על פי כן אוי לו למי שאומנותו בכך. כן, הגמרא אומרת משפט מאוד דומה למשפט הזה פה בפסחים, המשנה אומרת על בורסקי. בורסקי זה מעבד עורות. עכשיו, כשמעבדים את העורות עושים את זה בחומרים שיש להם ריחות רעים מאוד, לא נעים, עבודה מאוד לא נעימה. עכשיו, אין מה לעשות, בעולם צריך גם אנשים שיעבדו עורות, אבל אני לא הולך ללמד את הבן שלי, ככה אומרת הגמרא, את המלאכה הזאת. למה? העולם צריך את הבורסקי, אבל אוי למי שאומנותו בכך. מי שנאלץ או מי שאין לו ברירה שיעשה את זה, אבל מי שיש לו ברירה שישאיר את הצורך הזה של העולם לאנשים אחרים. הוא לא אשם בזה שהעולם צריך את זה כי זה סבל. אז אומר המשנה הלכות, גם בנות זה אותו דבר. זאת אומרת, בנות בעצם זה רק אוי לו למי שבניו נקבות. צרה צרורה קרתה לך שנולדה לך בת. נכון, העולם צריך את זה, אבל מה אתה אשם? שאחרים יביאו את הבנות, לך קרתה הצרה הזאת, אתה עוד רוצה לברך על זה ברכה? זאת אומרת, זה ממש לא בא בחשבון, כך אומר המשנה הלכות. ועיין שו"ת הלכות קטנות שנשאל מהשואל למה אין מברכים בשעת נישואין שהחיינו תחת החופה, והשיב ז"ל, זה הוא מוסיף בדיחה בסוף, עד שאתה שואלני למה לא מברך שהחיינו, שאלה אם יברך ברוך דיין האמת. עיין שם, ואולי הוא על כוונה זו. כן? אז הטענה של המשנה הלכות, אני מקווה אגב שאין לו בת או שאם יש לו בת אז אני מאוד מקווה שהוא לא לימד אותה תורה, שהיא לא תקרא את התשובה הזאת, בגלל שהיא עלולה להיכנס למצב רוח לא נעים כתוצאה מהתשובה הזאת. באמת אני לא מצליח להבין איך אדם כותב דבר כזה. בכל אופן, אז מעבר לאנקדוטה המשעשעת,

[Speaker C] כמה אנשים כמה שנים נשוי ואין לנו ילדים, אז זה בכלל מחרפן אותי לראות את זה. אוקיי. אז החירפון כפול ומכופל. כן.

[הרב מיכאל אברהם] בכל אופן אני אומר, מעבר לצחוק ולבכי, לא לצחוק, על האמירות העגומות האלו, השאלה מעבר לזה, למה זה מעניין אותי? למה זה מעניין אותי מה שכותב המשנה הלכות? הוא קרע את בגדיו כשנולדה בתו, אם יש לו בת אני לא יודע, הוא יכול להיות שהוא קרע את בגדיו, אז מה? ואם אני שמח, אז בגלל שכתוב במשנה הלכות שלא שמחים בזה אז אני לא אברך? מה זה קשור? אז אמרתי עוד פעם, אם הייתי נזקק לו והייתי אומר תראה, בוא תנסה להעריך את רמת השמחה שיש לי, זה מצדיק ברכה או לא מצדיק ברכה. זה בסדר גמור, אני בא לפוסק, מנסה להיעזר במה שהוא אומר כדי להעביר את הקו. אבל למה אני צריך להביא אותו בשביל לדעת אם זה אירוע משמח או לא? אני אשאל אתכם שאלה יותר קשה: למה אני צריך את הגמרא בשביל לדעת את זה? הגמרא גם אומרת אוי לו למי שבניו נקבות, זה לא רק המשנה הלכות. ואז מה? בגלל שהגמרא אומרת, לכן לא מברכים? מה זה קשור? אז יכול להיות שבעיני חכמי הגמרא או מי שאמר את זה שם בגמרא זה לא משמח, אבל בעיני זה כן משמח. אז מה? אז אני לא אברך בגלל שכתוב בגמרא אוי לו למי שבניו נקבות? זאת אומרת, יש פה איזושהי הסתכלות הלכתית, אני אומר במתודולוגיה, עזבו את האמירה עצמה אם היא בעייתית לא בעייתית זה עניין אחר, אותנו מעניינת כרגע המתודולוגיה. ונראה שיש פה איזושהי מתודולוגיה מאוד בעייתית, כשאתה רוצה לברר עובדות שנדרשות לצורך איזושהי פסיקת הלכה, אתה ניגש למקורות הלכתיים כדי לברר את העובדות? תעשה סקר ברחוב, תשאל אנשים האם הם שמחים כשנולדת להם בת, אני מניח שאתה קצת תופתע, יש כאלה פה ושם ששמחים גם בעניין הזה, וזה הכל, וזה מספיק בשביל לדעת האם לברך או לא לברך. מה אכפת לי מכל השו"תים? ועוד פעם, בלי לזלזל כהוא זה בגדולתו התורנית, המשנה הלכות באמת היה תלמיד חכם מאוד גדול. האמירה הזאת שלו לחלוטין לא מקובלת עלי, ואני אומר מעבר לזה, זה לא קשור, אני לא בא לזלזל כרגע. השאלה היא שלי, אפילו אם הוא היה אומר דברים בנויים לתלפיות, הוא היה אומר בת זה פסגת העולם, חייבים לברך גם שהחיינו וגם הטוב והמטיב כל בוקר מחדש, בסדר? עדיין הייתי שואל, אז מה אם הוא אמר? האט געזאגט. אז הוא אמר, אז מה? הטענה העובדתית לא צריכה להתברר מעיון בשו"תים. יש איזה תוספות באיזה מקום שהוא מסביר שיש שם, אני לא זוכר כבר, נדמה לי, זה זיכרון מעורפל, אני לא זוכר אפילו איפה התוספות הזה, שהוא אומר שחייב להיות שעם ישראל יש בו המון אנשים, כי הרי התורה אומרת ירבה אותנו ככוכבי השמים לרוב. ותסתכלו בשמיים, תראו שיש המון כוכבים, סימן שיש גם המון בעם ישראל. זאת אומרת, הוא לומד את המציאות שיש המון אנשים בעם ישראל מפסוק בתורה, אוקיי? או שהוא אומר, לא יודע, ברור שיש המון כוכבים כי התורה אומרת ככוכבי השמים לרוב, אז הנה ראיה ברורה שיש המון כוכבים. זה אגב מאוד טיפוסי לתוספות. תוספות היו חכמים שבאמת הוציאו את העובדות מתוך התורה והגמרא. זה מאוד אופייני לבעלי התוספות. יש גם דוגמאות נגדיות בתוספות, אבל הניתוק האשכנזי הזה מאוד מאפיין את התוספות. חכמי ספרד לא עושים דברים כאלה בדרך כלל. הר"ן למשל כותב גם בסוכה, נדמה לי יש גם תוספות איפשהו בסוכה, הר"ן כותב בסוכה: אין להכחיש המוחש. הוא דן שם בשאלה האם צילתה מרובה מחמתה, האם למטה יש יותר חמה או למעלה יש יותר חמה? אם אחוז הצל בסכך, נגיד שהאחוז הוא שישים אחוז, אז האם האחוז של החושך מול האור למטה בקרקע יהיה יותר קטן או יותר גדול? זו מחלוקת בין הראשונים, הוא אומר: אין להכחיש המוחש, תסתכל ותראה. עכשיו, לא משנה כרגע מה הוא אומר והאם הוא צודק, אני לא בטוח אגב שהוא צודק, אבל הוא מבחינתו כשצריך לברר עובדות אז הוא מסתכל במציאות והוא רואה מה הן העובדות, הוא לא מסתכל לא בפסוקים ולא בגמרות ולא בשום מקום אחר. זה כמובן מאוד מתקשר לרבי אברהם בן הרמב"ם שראינו בפעם לפני הקודמת נדמה לי, שמדבר שם על זה שחכמי ישראל הודו לחכמי אומות העולם בסוגיה שם בפסחים על גלגל עומד ומזלות חוזרים. הייתה שאלה עובדתית, היה ויכוח והם קיבלו את האמת ממי שאמר אותה. או על סמך ראיה תצפיתית, המעיינות חמים אז לכן השמש כנראה עוברת למטה, לא משנה כרגע, אבל השיטות שאיתן הם הגיעו למסקנה העובדתית שלהם היו שיטות אמפיריות. אתה צריך לבדוק את המציאות, תעשה סקר, תבדוק, תסתכל, תעשה תצפית, מה אכפת לך מה כתוב בשו"ת זה או בשו"ת אחר? את מי זה מעניין? אני אומר עוד פעם, לא כי אין לו סמכות להגיד את זה, לא כי אני מזלזל בגדולתו הרוחנית התורנית, לא בגלל בעיות כאלה. הבעיה המהותית היא, למה לגשת אליו בכלל? לא שלא מוצא חן בעיניי מה שהוא אומר, אפילו אם היה נורא מוצא חן בעיניי מה שהוא אמר, מה זה משנה אם הוא אמר או לא אמר? זה אני שואל, אין סיבה לגשת בכלל. זו הטענה. אני שוב אומר, אם יש לי דילמה איפה עובר הקו, בהחלט יש מקום להתייעץ עם פוסקים, לשאול האם זה מספיק משמעותי לא מספיק משמעותי, ולקחת בחשבון כמובן שהפוסקים לא יכולים לדעת מה קורה בליבי. אני יכול לנסות לתאר להם, אבל בסוף בסוף רק אני באמת יודע עד כמה אני שמח. אני יכול לספר להם סיפורים, לנסות לתאר להם, אבל בסוף בסוף הם לא באמת יכולים להבין מה קורה בליבי. וזה גם מתקשר לנקודה שדיברנו עליה באחד השיעורים הקודמים, דיברתי שם על פסיקה לגבי סוגיות שהן רחוקות מעולמו של הפוסק, כמו פסיקת הלכה בדיני ממונות בגטו קובנא, הבאתי שם דוגמאות, או פסיקת הלכה בשואה, שאתה בא לפוסק שיושב במקום סביר נורמטיבי ושואל אותו שאלה על אירועים כמו השואה, צריך לקחת בערבון מוגבל את הפסיקה שלו, כי היכולת שלו להבין את המציאות. בלי שהוא חי אותה, יכולת מוגבלת. לא כל אחד מבין מה המשמעות של המציאות הזאת. ואני אומר, גם פה במובן הזה, כל אחד מכיר מה זאת שמחה. אבל לא כל אחד יודע כמה שמחה יש אצלי בלב. אולי השמחה אצלי בלב נורא גדולה כי אני נורא רוצה בנות, ואצלך היא פחות גדולה. אז גם אם אני אבוא להתייעץ איתך, אני קודם כל צריך לתאר לך מה אני מרגיש. וב', אתה צריך גם להשתכנע שבאמת הבנת את התיאור שלי או תיארתי את זה טוב. בהנחה שזה תלוי בי, נגיד, או שאולי זה תלוי באדם הסביר, לא אכנס עכשיו כרגע לשאלות הטכניות אלא ברמה העקרונית, אם אני רוצה לדעת אם זה מספיק משמח אותי, אז צריך לשאול בעיקר את עצמי. אם אני בדילמה, אז צריך להתחיל להתלבט ולהשוות, אולי לראות מקומות אחרים שאמרו לברך ולהשוות את מידת השמחה פה ושם, ולפי זה להחליט. זאת דוגמה אחת. ויש המאמר שם מלא בכל מיני דוגמאות כאלה, שהם מקורות כאלה, סליחה, שעניינם הוא בסך הכל מקורות שמביאים ראיות למצב עובדתי. וזה עניין בעייתי. אולי נקודה נוספת, זה קשור גם לפסיקה מסדר ראשון ומסדר שני, אבל אני לא אכנס לזה כי מה שאני אומר עכשיו יכול להיאמר גם בלי האבחנות שעשיתי לגבי אופי הפסיקה. דוגמה נוספת בעניין הזה למשל, זה היה פסק דין שכתבנו פעם באיזה בית דין שהשתתפתי, שבא לפנינו אישה שבעלה נישא, בלילה הראשון הם קבעו לשהות במלון אחרי החתונה, זאת אומרת לבוא מהאולם לאיזשהו מלון, והבחור לא הגיע אפילו למלון בלילה. למחרת בבוקר היא כבר בכלל לא ידעה איפה הוא, לא מצאו אותו, אחרי יום-יומיים התברר שהוא כבר בחו"ל. זאת אומרת הוא ברח לה לחו"ל. ועכשיו הם היו בבית דין רבני, התדיינו שם שנים ובלבולי מוח, חבל שלא שמרתי את כל התיעוד, יכולתי לכתוב על זה ספר עב כרס רק על הפאשלות שהיו במקרה הזה. פאשלות הלכתיות ופאשלות טכניות, היה שם באמת סיפורי אלף לילה ולילה. מכל מקום, אבל לענייננו, אז היא באה אלינו והיא שואלת האם אפשר לבטל את הקידושין. מה זאת אומרת לבטל את הקידושין? אז יש פה שני מנגנונים שהרבה פעמים אנשים, גם תלמידי חכמים לפעמים, מתבלבלים ביניהם. יש הפקעת קידושין ויש ביטול קידושין. הפקעת קידושין מבוססת על העיקרון שכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. כך אומרת הגמרא. מה זאת אומרת? ישנם מצבים שבהם חכמים מפקיעים את הקידושין, זאת אומרת, הם בעצם אומרים הקידושין היו תקפים, הכל היה בסדר, אבל מסיבות כאלה ואחרות אנחנו מחליטים לבטל את הקידושין, להפקיע אותם. אוקיי? מתי זה קורה? למשל אם מישהו מינה שליח לגרש אישה, ביטל את השליח שלו בפניו, זה יוצר המון בעיות, חכמים מבטלים את הקידושין. או מי שמקדש אישה בכוח, על כורחה, או שכל מיני דברים כאלה. אבל אנחנו מדברים כמובן על משהו אחר, כי הסמכות להפקיע קידושין מסורה אם בכלל רק לבית הדין הגדול שבדור. אולי, ואולי אפילו רק לסמוכים, יש על זה ויכוחים בין הראשונים. אז אנחנו לא עד כדי כך מגלומנים ולא חשבנו שאנחנו בית הדין הגדול שבדור. קרוב אולי, אבל לא ממש הכי גדול. הטענה שרצינו לדון בה זה ביטול הקידושין, לא הפקעת הקידושין. מה ההבדל? ביטול קידושין זה למצוא פגם בקידושין. ולמצוא פגם בקידושין אפשר לעשות בכמה צורות. למשל, אפשר לראות שאחד העדים היה פסול. אז זה יכול אולי לבטל את הקידושין וגם זה תלוי בכל מיני דברים, לא מקדש בעד אחד, ואולי העדים מהקהל יפצו על זה, גם זה תלוי בהמון דברים, אבל באופן עקרוני, אם יש עדי קידושין פסולים, זה יכול להיות עילה לביטול הקידושין כי הם לא תקפים. או אם הטבעת שהיא קיבלה היא לא שווה פרוטה, גם זה מבטל את הקידושין. או שאם היה דעתה על משהו אחר והיא לא רצתה את הטבעת הזאת כי היא לא ידעה, יש כל מיני עילות שנוגעות לתקפותו של הטקס, כן, האם הקידושין נעשו כהלכה. אבל יש עילות של ביטול קידושין שנוגעות לגמירות הדעת של הקידושין. כמו בעסקה, במקח וממכר. כאשר מתברר שהצד השני ל… הסתיר ממני מידע מהותי. במצב כזה ההתרצות שלי לעסקה, ההסכמה שלי לעסקה הייתה מבוססת על מידע לא נכון או על מידע חלקי. ובהנחה שהמידע החסר הוא מהותי, זאת אומרת הוא היה יכול לשנות את ההחלטה שלי, אז העסקה בטלה. אוקיי? לא משנה אפילו במחיר, אז אם זה אונאה, אז עד שישית זה לא בטל המקח, אבל מעל שישית המקח בטל, כי במחיר כזה כנראה לא התרציתי לקנות. אבל זה גם לא הסיפור. כי יש עילה שהיא יותר עדינה ויש ויכוח אם היא בכלל קיימת, למרות שלדעתי אפשר להוכיח באופן ברור שהיא קיימת, וזאת עילה על בסיס מצב ביטול על בסיס מצב עתידי. הסתרת מידע פירושו שהמידע שהיה קיים בזמן העסקה לא היה כולו לעיניו של אחד הצדדים. נגיד ב- נחזור לקידושין, לעסקת קידושין, נסתכל על זה כעסקה, כן? אז האישה לא ידעה איזשהו מום מאוד בעייתי בבעל, או להפך. אוקיי? אז זה שהיא הסכימה להתקדש, יכול להיות שזה מקח טעות, היא לא הייתה מתרצה אם היא הייתה יודעת, הבעל הסתיר את זה ממנה ולכן היא הסכימה, ההסכמה הזאת לא שווה כלום, זה מקח טעות. זה אפשרות אחת. אפשרות אחרת שהיא יותר טריקי, זה ביטול על סמך אירוע עתידי. נגיד שהבעל מכה אותה אחרי זה, מדובר בבעל מכה, ויכול להיות אני לא יכול להוכיח שזה היה טיבו כבר בעת הקידושין, יכול להיות שזה כתוצאה מאיזשהו טראומה שהוא עבר אחרי הקידושין, לצורך הדיון רק. אוקיי? אבל עכשיו היא לא רוצה לחיות עם אחד כזה. ישנם מצבים שבהם מבטלים עסקה אפילו על בסיס מצב עתידי, לא רק על בסיס חוסר במידע עכשווי. לדוגמה.

[Speaker A] אומרים נסחפה שדהו? מה? נסחפה שדהו.

[הרב מיכאל אברהם] זה אלה שאומרים שזה לא מתבטל. אבל יש מצבים שבהם אנחנו כן מבטלים. למשל הגמרא בקידושין, תוספות הארוך שמה בדף נ', או מ"ט בעצם, הגמרא אומרת שם שמי שמוכר את נכסיו אדעתא למיסק לארץ ישראל, מכר את נכסיו כי הוא תכנן לעלות מבבל לארץ ישראל, אז הוא מוכר את הנכסים, הוא לא צריך את הבית, את השדה, הוא מכר אותם. ואז היה פנצ'ר, הוא לא הצליח לעלות לארץ ישראל. אז המקח בטל. עכשיו, אז תוספות דן שם הרי הוא לא התנה תנאי כפול, הוא לא אמר שהמקח יתבטל אם הוא לא יעלה לארץ ישראל, אין פה איזה תנאי כפול, איך זה קורה? וזה דברים שבלבו ובלב כל אדם. מה זאת אומרת אבל? פירוש הדבר שמצב עתידי, זאת אומרת מצב הרי בסוף קרה איזה פנצ'ר שמנע ממני מלעלות לארץ ישראל. ברגע חתימת העסקה הכל היה שלם, לא היה מידע חסר, הכל היה בגמירות דעת מלאה. אבל נוצר בעתיד מצב שאם הייתי יודע אותו בזמן העסקה לא הייתי עושה אותה. וזה מספיק כדי לבטל את העסקה, למרות שמדובר פה במצב שנולד רק אחרי כריתת החוזה, הרבה אחרי כריתת החוזה. עדיין יכול להיות, יש מצבים וזה לא פשוט להגדיר מתי ואיך, אבל יש מצבים שבהם גם אירוע עתידי יכול לבטל את העסקה. בסדר? יש כאלה שתולים את זה בהתניה, כי זה התניה בעצם. כי כל אדם סביר בעצם מתכוון לומר שאם אני לא אעלה לארץ ישראל, ברור שאני צריך את השדה ואת הבית שלי. איפה אני אגור? ממה אני אתפרנס? אז גם אם הוא לא התנה, זה כאילו שהוא התנה. עכשיו ברגע שהוא התנה אז כולם מסכימים שאם הוא מתנה שזה לא יצליח לו העלייה לארץ ישראל, אז המקח בטל. אז ברור שהמקח יתבטל, התניה זה ודאי מנגנון משפטי תקף. אז יש כאלה שמסבירים שביטול על סמך אירוע עתידי הוא מנגנון של התניה, רק התניה מכללא. זאת אומרת הוא לא צריך להתנות בפועל אלא יש לנו איזושהי אומדנא שכל אחד ברור שהוא מתכוון להתנות את התנאי הזה גם אם הוא לא אמר את זה במפורש. אולי יש פה אפילו איזשהו סוג של מקח טעות אפילו בלי התניה מכללא, יש פה מקום להתפלפל ברמה הלמדנית, אבל העובדה היא שישנם גם מצבים כאלה. אלא מאי? שהגמרא בבבא קמא בדף ק"ב נדמה לי או ק"י לא זוכר, ק"י נדמה לי, הגמרא אומרת שם, הגמרא מדברת שם על ביטול קידושין והגמרא אומרת שם שלא מבטלים קידושין בעילות כאלה. למה? כי טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו. אישה מעדיפה לחיות עם בן זוג לא משנה איזה פגמים יש בו ועד כמה הוא בעייתי מאשר להישאר לבד, מלמיתב ארמלו הכוונה להישאר אלמנה, שאלמנה הכוונה כמובן לא שבעלה מת אלא. שהיא חיה לבד, בלי בן זוג. נשים רוצות בן זוג. ולכן גם אם התגלה לה כל מיני פגמים בבעל שהיא לא הייתה מודעת להם, פגמים שהיו או פגמים שנולדו אחר כך, זה לא משנה, זה לא מפריע, כי האישה מתרצה. כך כתוב שם בגמרא. ולכן אין ביטול באותו מקום היא נפלה לייבום לפני לא משנה מישהו מוכה שחין או משהו כזה. ואם היא הייתה יודעת שהיא תיפול לייבום שאח של הבעל שלה הוא מוכה שחין והיא יכולה ליפול לפניו לייבום ולהיות אשתו של מוכה שחין, אז היא לא הייתה מתרצה. אז לכאורה היה מקום לבטל את המקח הזה. אומרת הגמרא לא, בגלל שאישה תמיד מתרצה לחיות עם בן זוג, היא מעדיפה את זה על חיים בלי בן זוג. כך כתוב שם בגמרא. עכשיו אני טענתי שם באותו מקרה שבא לפנינו, שהרי מה החזקה הזאת אומרת? חזקת טב למיתב, כן? חזקה מאוד מאוד שנויה במחלוקת בימינו. מה שעומד בבסיס החזקה הזאת, שהאישה מקבלת זוגיות וכנגד זה היא מוכנה לשלם גם מחירים כבדים. לחיות עם בעל לא יודע מה, לא יודע מה, לספוג מכות, לא משנה מה, כל מיני דברים כאלה. היא מעדיפה זוגיות יותר מאשר לחיות לבד, נניח. זאת האומדנה שהגמרא מביאה. אז מה שאני טענתי לגבי המקרה שתיארתי לכם קודם, שאני מוכן לקבל את הגמרא הזאת, אני טענתי שתי טענות. טענה ראשונה, נניח שאני מקבל את הגמרא הזאת כסמכות ברורה, נשים זה מה שהן רוצות, בסדר? אבל האישה הזאת לא קיבלה טנדו. הרי הוא ברח לה כבר בלילה הראשון הוא לא היה איתה. ברח לחוץ לארץ. זאת אומרת הוא לא תכנן, אגב, הוא היה חי בחוץ לארץ עם אישה אחרת בבית. עם אישה אחרת שהייתה להם דירה. זאת אומרת בכלל הוא לא נתן לה אפילו דקה אחת של טנדו. הוא היה בטקס החופה, בחתונה ואחרי זה נעלם. אגב, נעלם עם הכסף. עם הכסף של המתנות גם, כדי שהחיים יהיו עוד יותר מעניינים. בכל אופן, אז הטענה שלי הייתה, שכל מה שהגמרא אומרת שאישה מוכנה לשלם מחירים זה אם היא מקבלת כנגד זה זוגיות. טב למיתב טנדו, טוב לחיות בזוגיות מאשר לחיות לבד. ובשביל זה היא מוכנה לשלם מחירים. אבל אם היא לא קיבלה שום זוגיות, אז מי יכול להגיד שהיא מעדיפה לא לקבל זוגיות ועדיין כן, גם לאכול את הדגים וגם לצאת מהעיר כמו שנאמר. זאת אומרת זה ודאי לא, זה ודאי לא כתוב בגמרא וזה גם לא הגיוני. ולכן אני טענתי שאפילו אם מקבלים את הגמרא הזאת להלכה, פה אפשר לבטל את הקידושין, כי האישה בכלל לא קיבלה טנדו.

[Speaker C] ומה אם הוא היה בורח אחרי שבוע?

[הרב מיכאל אברהם] זה שאלה אחרת. היה מקום להתלבט אולי. אני נוטה לחשוב שעדיין גם שבוע הוא לא כלום, אבל פה כבר היה מקום להתווכח, כי היא קיבלה איזשהו טנדו. ומה עם עשר שנים או שלושים שנה? אחרי שלושים שנה הוא פתאום השתגע. בסדר?

[Speaker C] אבל לכן בכוונה לקחתי משהו שבאמת הוא מאוד מאוד גבולי.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, לא יודע. לא יודע. יש תחום אפור שאני באמת לא יודע. עוד פעם שאלת הקו, איפה עובר הקו? אבל כמו שאמרתי, יש תחום אפור, אבל יש גם לבן ושחור בשני הצדדים. ופה בעיניי זה היה שייך לשחור, לא לאפור. היא לא קיבלה בכלל טנדו. הם לא חיו ביחד, בכלל. אז מה שייך לעשות את חזקת טב למיתב במצב כזה? פשוט מופרך הלכתית. והתדשדש שם שנים בבית הדין הרבני ולא יצאו מזה ורדפו אחריו. אגב, בסוף איך זה נפתר? אנחנו ביטלנו לה את הקידושין, אבל כמובן זה לא מוכר מטעם המדינה. מה עשו בסוף? הם נורא התגאו בזה הרבנות. מה שהם עשו, הם שלחו איזה שליח ונתנו לו, שילמו לו ארבעים אלף שקל כדי שיסכים לתת גט. מכספי ציבור כמובן. נתנו לו שוחד בקיצור. שיחדו אותו כדי שיסכים לתת גט. רק תחשבו שארבעים אלף שקל פתרו את הבעיה, זאת אומרת האנשים האלה כנראה היו במצב כלכלי לא יודע מה. אתה חושב שהוא עושה את התרגילים האלה של שנים וזה טירוף כזה בשביל מיליון דולר. ארבעים אלף שקל הצליחו להוציא ממנו גט. אבל עדיין אני, זאת הייתה שערורייה בעיניי. הייתה שערורייה כי לא צריך לתת לו אגורה. מה זה? מדובר על מוסד משפטי מוסמך מטעם המדינה, זה לא בית דין פרטי. זה בית דין של המדינה שנותן שוחד לבעל הדין כדי שיקיים את הדין. חשבתם על דבר כזה? זאת אומרת השופט אומר לבעל הדין: תשמע, אני פוסק שאתה צריך לשלם לו אלף שקל, אבל בוא אתה יודע מה, אני אתן לך חמש מאות שקל כדי שתסכים לשלם לו את האלף שקל שאני פסקתי. איזה מין דבר זה? כמובן אפשר להחביא את זה, אפשר להשית עליו רק חמש מאות שקל ובעצם זה לתת לו שוחד. כדי שישלם את החמש מאות. אוקיי, אבל יש דברים שאותם לא עושים. אתה לא משלם שוחד לבן אדם כשאתה מוסד ממלכתי בטח. ובכל בית דין הייתי מצפה שיעשה את זה, אבל בטח בית דין רשמי, עובדי מדינה, הם משלמים שוחד לבעל הדין כדי שיקיים את הפסק דין שהטילו עליו. מכספי ציבור! זה לא אדם פרטי שמשלם שוחד, הם שילמו שוחד מהכסף שלנו. ואחרי זה עוד התגאו במסירותם על זה איך שהם עובדים להתיר כל עגונה וכל מסורבת גט, והם כל כך משקיעים כסף ומקימים קרן העגונות. כל כך התגאו בזה שהאנשים האלה ממש פסיכים. הם אפילו לא מבינים מה צריך להסתיר ובמה אפשר להתגאות.

[Speaker C] והוא אמור לקבל מכות, לא כסף, על פי ההלכה גם.

[הרב מיכאל אברהם] נכון. הרב שילת אגב כתב פעם, זה הכל זה סוגריים, לא משנה, הרב שילת כתב מאמר פעם במוסף שבת של מקור ראשון. הרב שילת כתב שם שהוא חושב שמה שצריך לקבוע בחוק הישראלי זה שמי שסרבן גט על פי פסק דין של בית הדין הרבני שהוא צריך לתת גט והוא מסרב לעשות את זה, תן לו מכות רצח עד שהוא נותן גט. זה הכל. לא להושיב אותו בכלא 20 שנה. יש עקשנים שיושבים בכלא עשרות שנים ולא נותנים גט. לא לרדוף אותו, לא למנוע נסיעה מחוץ לארץ, לא לעקל לו חשבונות בנק. תן לו מכות רצח עד שהוא ייתן לה את הגט, זה הכל. תפתור את הבעיה ביום אחד. מכות רצח עם מגלב עד שתצא נפשו. כופים בן אדם, כופים על המצוות עד שתצא נפשו. בטח במקום שהוא רודף מישהי אחרת. הוא פשוט רודף, הוא לא מאפשר לה להתחתן. אז ברודף מותר להרוג אותו אפילו. ופה שאלה גדולה אם הוא מעגן אז זה מספיק כדי להרוג אותו, אני לא יודע. אבל וודאי שמותר לפגוע בו. אוקיי, אז טוב, כולם נורא הזדעזעו, מה זאת אומרת מכות? זה לא מוסרי. כן, להושיב אותו בכלא 30 שנה ולהשאיר את האישה עגונה כל חייה זה נורא מוסרי. ולתת לו מכות, רחמנא ליצלן. כן, הוא לא יודע, הוא לא הציע מי ייתן לו את המכות, אבל תאמינו לי יש הרבה מתנדבים. אני רואה פה בצ'אט פשוט איזו שהיא שאלה. אני בטוח שאנחנו נמצא מתנדבים. המענים של השב"כ אפשר לנצל את כישוריהם גם כאן. כן, כשיש איך זה נקרא אקדח מעשן או משהו כזה, נכון? כשיש פצצה מתקתקת, סליחה, לא אקדח מעשן. כשיש פצצה מתקתקת אז הם יודעים להרביץ, אז גם פה שירביצו. אז לא משנה, זה באמת בסוגריים. אבל לענייננו, אז זאת הייתה הטענה הראשונה שהיא לא קיבלה טן דו. הטענה השנייה שעליה לא רציתי להסתמך כי גם בגלל שחבריי לא הסכימו, לפחות אחד מהם לא הסכים להשתתף איתי בסברא השנייה, וגם בגלל שזה גם פחות חזק כלפי חוץ, זאת אומרת אנשים אחרים פחות יקבלו את זה, אבל בעיניי זאת סברא נכונה. הטענה שלי הייתה שבעצם אישה היום לא נכון שטב למיתב טן דו בכל מחיר. אישה רוצה זוגיות, גם גבר רוצה זוגיות, כולם רוצים זוגיות. יכול להיות שאישה עוד יותר רוצה זוגיות מגבר, אני לא יודע, לא בדקתי את זה. יש איזו שהיא תחושה כזאת אבל אני לא יודע אם זה נכון. אבל הטענה הזאת של הגמרא, הטענה עובדתית, וכאן אנחנו מגיעים לנקודה. הטענה היא עובדתית, היא אומרת עובדות על מה דעתן של נשים, מה נשים רוצות. בסדר? אוסף הגברים שכתבו את הגמרא מסבירים לנו מה נשים רוצות באמת. מה הן רוצות באמת? הן רוצות באמת זוגיות בכל מחיר. בכל מחיר. עכשיו אני לא יודע, אני מכיר את הסביבה שלי, ולהערכתי הרבה מאוד נשים מסביבי, אולי כולן, לא מסכימות לזוגיות בכל מחיר. זה לא נכון. עכשיו אני לא יודע אם בזמן הגמרא זה היה נכון או שגם שם אפילו זה לא היה נכון, אין לי מושג. יכול להיות שכן כי היו בעיות קשות, אישה לא יכלה להתפרנס בלי זה, יכול להיות, יש בעיות קשות. אם אבא שלה לא חי יכול להיות שהיא תמות ברעב. אז אני לא יודע. אבל במציאות שלנו היום זה בטוח לא נכון. עכשיו אז למה אני צריך למצוא תירוצים שפה היא לא קיבלה טן דו? אבל המחיר הוא כל כך כבד שלא שווה לה הטן דו הזה במחיר הזה, ולכן הקידושין בטלים. הגמרא עצמה הרי אומרת שבאופן עקרוני גם בקידושין יש ביטול מקח כמו במקח וממכר. אותו דבר. רק בגלל שספציפית ההערכה העובדתית מה נשים רוצות הייתה כזאת שממבחינתן כל מחיר שווה. אבל גם הגמרא מסכימה שאם באמת המצב היה שלא כל מחיר שווה, אז המנגנון הזה של ביטול פועל גם על קידושין. זה ברור, זה כתוב בגמרא במפורש. אז הקביעה ההלכתית של הגמרא היא שהמנגנון הזה שייך גם בקידושין. מפורש כתוב בגמרא. אלא מה? יש קביעה עובדתית של הגמרא שעובדתית נשים מתרצות לזוגיות בכל מחיר. אז את הקביעה ההלכתית של הגמרא אני מחויב לה, כי יש סמכות בתחום ההלכה, דיברנו על עקרונות הגשר וכולי, יש סמכות בתחום ההלכה לגמרא. אבל את הקביעות העובדתיות של הגמרא א' אני לא חייב לקבל, גם אם הגמרא הייתה אומרת את זה על ימינו אני לא חייב לקבל, כי על עובדות אין סמכות. ב', הגמרא גם לא מתכוונת להגיד עניינים עובדתיים אלא רק עקרונות גשר, מה שדיברנו בבבא בתרא, אדם פורע חובו זמנו. ג', גם אם בזמן הגמרא זאת הייתה המציאות, בזמננו זאת לא המציאות. אז למה שאני אעתיק את הקביעה המציאותית של הגמרא לעולם שבו הקביעה הזאת לא נכונה עובדתית? אין שום סיבה. היום זה לא נכון. ותוך כדי השיחה שם, הדיון סביב המקרה הזה, אז ככה יצא לי לדבר עם איזה ארגון נשים שבעצם ארגן את זה, אז מישהי שפעילה בארגון הזה, אז אמרתי לה תגידי, למה אתם לא לוקחים איזה מכון סקרים רציני, מקצועי, בהנחיה רבנית של דיינים מוסמכים, מסודרים, שיהיה דבר מוכר ושיבינו שזה עבודה רצינית, ותעשו סקר מסודר בין נשים בישראל היום, בסקטורים שונים, תרצו תעשו פילוח לפי סקטורים, דתיות לאומיות, חרדליות, חרדיות, חילוניות, כאלה, ספרדיות, אשכנזיות, לא יודע, תעשו כל מיני פילוחים שנראים לכם רלוונטיים ותעשו סקר באיזה מחיר אישה מוכנה להתרצות לקידושין. מה, מה המחירים שהם לא באים בחשבון? שהיא לא מוכנה להתחתן אם אלה יהיו המחירים? אלה שאלות שאפשר לשאול. וברגע שהעובדות האלה יהיו למראה עיני העולם, עולם הדייני, אי אפשר יהיה כבר להסתתר מהמציאות. זאת המציאות! מה תגיד? אבל הגמרא אומרת שנשים מתרצות? העובדות אומרות, מראות שנשים לא יתרצו.

[Speaker E] לא, אז יגידו שנשים דעתן קלה.

[הרב מיכאל אברהם] דעתן קלה, אבל

[Speaker E] זה דעתן.

[הרב מיכאל אברהם] הוא מקדש אישה, לא מקדש גבר. אז אתה מקדש אותה, זאת שדעתה קלה, בסדר, אותה קידשת. זאת דעתה. אם דעתה קלה אז גם ההתרצות שלה לא שווה כלום, אז איך קידשת אותה? הרי כל הקידושין תופסים רק בגלל שהיא התרצתה. זה לא טיעון.

[Speaker E] טוב, הם ימצאו איך להעמיד את הקו, הם יגידו הקו של להתרצות לקידושין הוא מספיק לא זה.

[הרב מיכאל אברהם] ברור שיהיו שמרנים שידחו את הסקר הזה ויסבירו לנו שהגמרא יודעת יותר טוב מכולנו גם מה שיקרה באלף הבא, לא רק מה שקרה בבבל לפני אלף חמש מאות שנה. אני מבין. אבל אני חוב שיש הרבה מאוד מבין הדיינים שאם יהיה סקר רציני שעומדים מאחוריו גם הנחיה הלכתית קפדנית, כי צריך לדעת איזה שאלות לשאול, זה לא פשוט כל כך דרך אגב, וגם מכון סקרים מסודר שעושה את העבודה כמו שצריך, שהוכיח את עצמו כבר, אז אני חושב שיהיו לא מעט דיינים שיקבלו את זה. אני בטוח בזה. וזה שכל עוד נשארים באיזושהי הערכה כללית, אז קל מאוד להגיד טוב זאת הערכה כללית, אי אפשר מכוח זה לצאת נגד קביעה של הגמרא. וקל מאוד לדיינים להישאר בתפיסה שלהם.

[Speaker A] הרעיון הזה של טב למיתב תנדו זה גם לגבי אישה שמתקדשת בשווה פרוטה, גם העניין הזה שבעל חוב גובה בבינונית ואישה גובה בזיבורית בגלל הנושא הזה. אז זה משהו שהוא חוצה הרבה הלכות.

[הרב מיכאל אברהם] אתה מערבב פה מין בשאינו מינו. האישה מה שהיא גובה כתובה זה תקנה דרבנן, זה לא קשור בכלל להתרצות שלה בקידושין.

[Speaker A] למה היא גובה בזיבורית ולא בבינונית כמו בעל חוב?

[הרב מיכאל אברהם] מה זה משנה?

[Speaker A] בגלל הרעיון של טב למיתב תנדו?

[הרב מיכאל אברהם] מה פתאום? זה לא שייך לטב למיתב תנדו. זה בלי כתובה היא גם נשואה, מה זה קשור? זה התרצות לכתובה, לא התרצות לקידושין. זה דין דרבנן. הטענה של טב למיתב תנדו זה בהתרצות לקידושין. זה לפחות הקטע שמעניין אותנו. ומה שאני בעצם רוצה לומר, זה שכשאני רוצה לבדוק עוד פעם כמו שאמרתי בדוגמה הקודמת, כשאני רוצה לבדוק עובדה אני לא הולך לגמרא, אני הולך למציאות, וצריך לבדוק מה תהיה העובדה הרלוונטית. ועוד פעם אפשר להתווכח, יכול להיות שבחברות שונות התוצאות יהיו שונות, ואני לא יודע מה בדיוק תהיינה התוצאות ואיפה עובר הקו, אבל אני כן יודע שאיפה שהוא עובר קו, לא ייתכן לקחת את הדבר הזה באופן גורף מהגמרא, זה פשוט לא הגיוני. ואני אגיד לכם יותר מזה, לאורך הדורות מאוד נדיר אבל היו מקרים שהפעילו את המנגנון הזה. ביטלו קידושין למרות שבגמרא כתוב שטב למיתב תנדו. למשל במהר"ם מרוטנבורג מובא שהוא ביטל קידושין כשהאישה נפלה לייבום לפני מומר. עכשיו תבינו, היא קיבלה תנדו נהדר מבעלה, יכול להיות עשרות שנים, לא יודע כמה שנים הם חיו ביחד, אבל לא היו להם ילדים, הוא מת בלי בנים, בלי ילדים. היא הייתה צריכה ליפול לייבום, ומתברר שאחיו הוא מומר. עכשיו היא לא רוצה להתחתן עם מומר. אוקיי? אז אומר המהר"ם מרוטנבורג, אם היא הייתה יודעת שהיא תיפול לייבום לפני מומר, היא לא הייתה מתרצה לקידושין, ולכן הוא ביטל את הקידושין. ואם היא לא הייתה אשתו של הבעל המת, אז היא לא צריכה ייבום. מהאח המומר. בוטלו הקידושין. ועשו את הדברים האלה פה ושם בעוד הקשרים, לא הרבה, אבל יש הקשרים. ויש הקשרים מסוימים שבהם חכמים לאורך הדורות ראו שבכל זאת זה מעבר לקו. לזה אישה לא מתרצה. לזה אישה לא מתרצה. עכשיו מה שמעניין בעסק הזה שגם בבתי דין בימינו, מאוד נדיר, אבל בדקו את הדבר הזה ושללו אותו. אבל איך הם בדקו אותו? הם בדקו אותו לפי התקדימים. הם לקחו את המהר"ם מרוטנבורג ואת השו"תים כאלה ושו"תים אחרים שעשו את זה. כן, אבל אצלנו זה לא בעל מומר, אצלנו זה משהו אחר. אז מה? ולמי השווה המהר"ם מרוטנבורג שהוא התקדים הראשון? למי הוא השווה כשהוא אמר את זה? למציאות! הוא הבין שאישה לא רוצה ליפול ליבום לפני מומר ולכן היא לא התרצתה על דעת כן. אם היא הייתה יודעת שזה מה שיעלה בגורלה בסוף, אז היא לא מתרצה. אגב היום יכול להיות שזה באמת לא ככה. נשים נגיד חילוניות או משהו כזה, לא בטוח שכל כך אכפת להן ליפול ליבום לפני מומר. אז אולי שם דווקא היום לא הייתי מבטל את זה, דווקא הייתי הולך לחומרא בעניין הזה. כי המציאות שונה. המציאות שונה, לפעמים לחומרא, לפעמים לקולא. אבל כמו שהמהר"ם מרוטנבורג הלך למציאות ובדק מה לדעתו אישה מתרצה ומה לא, גם אנחנו היום יכולים לבדוק במציאות למה אישה מתרצה ולמה לא. אנחנו לא צריכים ללכת לתקדימים. לא צריך לחפש האם כשהבעל ברח בלילה הראשון האם יש שו"ת שכבר ביטל קידושין במצב כזה. גם אם יש שו"ת כזה, למי הוא הלך? מי התקדים שעליו הוא הסתמך? הרי בסוף בסוף יש מישהו שעשה את הצעד הראשון. הצעד הראשון זה הסברא. תלך למציאות ותראה, תשאל את עצמך האם האישה מתרצה או לא. אז למה אני לא יכול לעשות את זה? למה צריך תקדימים? ועוד פעם אני אומר, יש מצבי ביניים. מישהו שאל קודם, שבוע. מה קורה אם חיו שבוע? יכול להיות שפה אני אתלבט האם זה עובר את הרף של הבעייתיות או לא עובר את הרף. וההתלבטות הזאת, יכול להיות שאני אתייעץ עם פוסקים או אנשים שמומחים בהעברת קווים כמו שאמרתי קודם. בסדר, זה לגיטימי כשאתה מתלבט איפה עובר הרף. אבל להעתיק סיטואציות ממה שהיה שם למה שהיה היום זה מגוחך. אותו דבר אגב קורה בתחום הגיור. גם בתחום הגיור קורה אותו עניין. מה קורה שם? אנשים רוצים לטעון, והפעם תראו, הפעם זה הולך לקולא. הפעם מה שאני טוען הולך לחומרא. אנשים רוצים להצדיק או לתקף את הגיורים של מערכת הגיור הממלכתית, כן, של הרב דרוקמן, או מה שהיה הרב דרוקמן, או מי שזה היום, בגלל שבעצם גם מי שבעבר, יש תקדימים וכן, נפסק להלכה שגם מי שמתגייר בשביל לשאת אישה, לא בגלל שהוא התאהב בקדוש ברוך הוא, גם אותו מקבלים. ולכן בעצם גם אנשים שמתגיירים מסיבות צדדיות, חוק השבות, לשאת אישה, מה שלא יהיה, בסדר, אבל גם אותם בדיעבד מקבלים גם, במיוחד אם זה זרע ישראל וכולי כל מיני דברים כאלה. והטענה שלי הייתה שהתקדימים ועוד הרבה טענות, הטענה שלי הייתה שכל התקדימים מכל הסוגים לא רלוונטיים לשאלה. כי השאלה שלי היא השאלה האם המתגייר קיבל מצוות. ובניגוד להצעות שמנסות לוותר על קבלת מצוות שבעיניי מופרכות לחלוטין, המערך של הרב דרוקמן כולל כל הדיינים, לפחות אלה שאני דיברתי איתם, אף אחד מהם לא טוען את הטענה הזאת שלא צריך קבלת מצוות. כולם מסכימים שצריך. רק הם טוענים, גם אם מישהו מקבל מצוות אבל בעצם הוא עושה את זה מסיבות צדדיות, בשביל לשאת אישה או חוק השבות או לא יודע מה שלא יהיה, בסדר, אבל בדיעבד מקבלים גם אותו, כי יש תקדימים כאלה ואחרים. ואני אומר שזה שטויות. למה? כי הרי בעבר כשבן אדם מתגייר בשביל לשאת אישה, אז היה ברור לו שלהיות יהודי פירושו לקיים מצוות. נכון? זה נקרא להיות יהודי. עכשיו הוא בעצם לא התאהב בקדוש ברוך הוא ובתורה, הוא לא מקיים מצוות כי הוא מאוד מזדהה עם זה וחושב שזה נכון, אבל הוא מבין שכשהוא נישא לאישה הזאת, הוא בונה בית יהודי, זה ידרוש ממנו לקיים את המצוות. לאכול כשר, ללכת לבית הכנסת, כן? והוא קיבל את זה על עצמו. נכון, הוא קיבל את זה לא מהסיבות האידיאליות, הוא קיבל את זה כאיזושהי פשרה כדי לזכות להתחתן עם בת הזוג הזאת, אבל הוא קיבל. אז בסופו של דבר הוא קיבל מצוות. אבל מה קורה אצלנו היום? מה שקורה אצלנו היום זה שבן אדם מצהיר על זה שהוא מקבל מצוות בשביל לקבל את חוק השבות, להתקבל כן להיות תושב של חוק השבות, לזכויות עולה וכל מיני דברים מן הסוג הזה, ולא מעלה בדעתו לקיים מצוות בכלל. כי הרי היום רוב היהודים בארץ לא מחויבים להלכה, אז אין חזקה כזאת שאם כבר הצטרפת לקהל היהודי אתה בטח גם תקיים מצוות, גם אם לא מהסיבות הנכונות אבל אתה תקיים. אין את הדבר הזה היום. זה לא קורה. והעובדה היא שחלק גדול מהמתגיירים, אם כי אמרו לי שאני קצת פסימי מדי, דיינים שמכירים את המצב טוענים שיש אחוז נכבד מהמתגיירים שכן שומרים לפחות חלק מהמצוות או משהו כזה. בסדר, לא מתווכח עם המציאות, אבל חלק לא מבוטל בטח בעבר, רוב מוחלט של המתגיירים לא קיימו כלום. היום זה אגב בעקבות, בין היתר בעקבות הביקורות, כמו זאת שלי ואחרות, אני חושב שזה השתפר. אבל עדיין, אם זאת הסיטואציה, אז מה זה קשור לכל התקדימים? אתה בסך הכל רוצה לברר עובדה, האם הבנאדם מתכוון ברצינות לקיים מצוות. זה השאלה. ברגע הגיור, לא אחר כך. אם הוא חוזר בו אחר כך הוא כמובן יהודי. אבל אם ברגע הגיור הוא לא התכוון לקיים מצוות, אז הוא לא גר. זה הכל. עכשיו איך אני מברר אם הוא התכוון או לא התכוון? אני פותח שו"תים? צריך להסתכל על הבנאדם ולראות האם הוא באמת מתכוון או לא. זה תלוי במציאות, תלוי בנסיבות, תלוי בבנאדם. בית הדין תפקידו לברר מה בליבו של המתגייר. זה אחד מתפקידיו. אז מה זה קשור לכל השו"תים והתקדימים? מה זה מעניין? אתן לכם דוגמה למצב שהוא ברור. אגב, גם המצב הקודם שתיארתי לגבי האישה, הקידושין. אבל יש מישהו שאני מכיר שישב בבית דין לגיור, סיפר לי שישב בבית דין לגיור, והוא אמר לי שזה הרב כץ בעצם, אני יכול להגיד, הרב אהרן כץ, הוא היה ראש הכולל בבר-אילן, והיום הוא הרב של רמת גן. החליף את הרב אריאל, לא מינוי קבוע, לא יודע, הוא המחליף של הרב אריאל ברמת גן. בכל אופן, הוא סיפר לי שהוא ישב פעם בבית דין לגיור, ובא לפניהם ביום שישי מישהו שהתגייר. התברר להם אחרי כמה ימים שבאותו לילה הוא עשה חתונה עליזה ושמחה באולם, ביום שישי בלילה. באותו יום שהוא התגייר. עכשיו, אולם לא מזמינים מהצהריים לערב, נכון? עם כל הכיבוד והצלמים והתזמורת ועניינים. אני מניח שרב לא היה שם, אלא אם כן זה הרמ"א. כן, הרמ"א קידש גם בליל שבת במצבים כמובן מאוד חריגים. אבל זה ברור שזה היה מתוכנן מראש. פירוש הדבר שכבר בעת שהוא קיבל את המצוות הוא לא באמת התכוון לקיים אותן. זה לא קרה אחר כך. אז הם ביטלו את הגיור שלו, וכמובן ממילא גם את הנישואין, עד כמה שהם היו שם בכלל, אני לא יודע. הוא גוי. נשאר גוי. למה? כי שם ברור שהוא לא התכוון לקבל מצוות. צריך בשביל זה תקדימים? לא תקדימים, צריך להסתכל על המציאות. המציאות מראה שהוא לא התכוון לקבל מצוות, זה הכל. אז הגיור שלו בטל. זהו. אז עוד פעם, אותה תופעה רואים גם שם. אנשים מחפשים תקדימים שיסבירו לי את המציאות. התקדימים לא רלוונטיים כדי להסביר את המציאות. לכל היותר אפשר להיעזר בהם כדי לראות איפה עובר הקו. מה שאמרתי קודם. כי פה גם אפשר היה לדון, אולי הוא לא ידע שאסור להתחתן בשבת? יכול להיות, אני לא יודע בדיוק. אולי הוא חשב לחפף בזה, אבל הוא כן התכוון לקבל את שאר המצוות? לא יודע כמה מצוות צריך לקבל כדי להיות גר. יש על זה גם כן כל מיני ויכוחים. בגמרא כתוב אפילו פסיק אם הוא לא מקבל אז הוא לא גר. אבל זה לא מובא להלכה בפוסקים. והשאלה איך להבין את זה. גם על זה אני מדבר במאמר ההוא על הגיור. בכל מקרה, אבל אני אומר רק ברמה עקרונית, שוב פעם, בכל המקרים האלו, הניסיונות לברר את המציאות מביאים את הדיין או את הפוסק לשו"תים, לתקדימים. ואני חושב שזה עקום. אתה צריך לברר את המציאות שלך, לא את המציאות שהייתה במאה ה-12 באשכנז אצל המהר"ם מרוטנבורג. אתה צריך לברר מה המציאות היום במדינת ישראל, בחברה שבה אתה נמצא או שבה נמצא הבנאדם שבו אתה דן. זה הדבר הרלוונטי. ובשביל זה צריך פשוט להסתכל. לא לחפש תקדימים ולא שו"תים ולא שום דבר. לכל היותר, לפעמים המציאות מורכבת, אז תעשה אנליזה. תבדוק את המציאות כמו שבודקים בכל הקשר אחר.

[Speaker C] אבל אם נאמר, אבל אם נאמר ש'טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו', גם בזמן חז"ל זה לא היה, זה לא היה ברמה כזאת שזו חזקה מוכרחת שכל אישה מוכנה, עיקר לא לשבת אלמנה, לשבת עם שני גופים, עם עוד גוף ואפילו אם זקן בן שמונים.

[הרב מיכאל אברהם] הרעיון הוא שבעצם צריך מחיר מאוד גבוה.

[Speaker C] כן, צריך להיות מאוד זהירים בביטול, כי אצל נשים זה משהו יותר זה. ואם, אז יכול להיות שגם היום זה, כאילו, אז אני כן צריך להסתמך על שו"ת, על תקדים, להסביר שבמקרה הזה על אף שאני מבטל…

[הרב מיכאל אברהם] עוד פעם, אז חזרת למה שאמרתי קודם. בשביל להעביר את הקו אתה יכול להיעזר בשו"תים, בפוסקים קודמים. מסכים. אם הבעיה היא באמת איפה עובר הקו.

[Speaker C] אם זו בעיה קווית זה שו"תים.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל אם אתה עושה העתקה… מליפול לייבום לפני מומר, זה לא עזרה בהעברת קו. כי איך אתה יודע כמה היה רע בין בנות ישראל דאז ליפול לייבום לפני מומר? זה נותן לך איזושהי אינדיקציה לכמה גרוע צריך להיות המצב היום? אני לא יודע. וגם אם כן, אז אתה לא צריך להעתיק את זה להיום ליפול לייבום לפני מומר, אלא למשהו שהוא שווה ערך מבחינת המחיר שאותה אישה מוכנה לשלם לאישה במאה ה-12 או ה-13 באשכנז כשהיא נופלת לפני מומר. תנסה להעריך את זה, אולי יש דרך איכשהו להעריך את זה. זה בסדר. אבל אל תגיד לי שמומר זה בעייתי כי המהר"ם מרוטנבורג אמר שמומר זה בעייתי. זה לא רלוונטי. זה פשוט לא רלוונטי, לא שזה לא מוכרח. זה לא רלוונטי בכלל, אין לי מה להשתמש בו בכלל. וזה מעשים שבכל יום. אין מאמר שמגיע לדרישה, אין פסק דין שאני רואה שלא עושה את הדברים האלה. שלא לוקח תקדימים ומברר את המציאות מתוך תקדימים. שזה שערורייה בעיניי. זה פשוט ניתוק מהמציאות. עכשיו הניתוק מהמציאות הזה זה לא האשמה של הפוסק שהוא לא בסדר. הוא פשוט פוסק דין לא נכון. הוא עבריין. כי הדין הנכון נקבע לפי המציאות הנכונה להיום, לא לפי המציאות במאה. אתה חושב שאם אתה הולך אחרי המהר"ם מרוטנבורג אז אתה הולך על ה-סייף סייד. כן, אתה הולך על בטוח, כי אז זה ברור ומי שמשנה חובת הראיה היא עליו. אני אומר הפוך. אם אתה נצמד למהר"ם מרוטנבורג אתה עבריין. התפקיד שלך זה ללכת לפי המציאות של היום, לא לפי המציאות של המאה ה-12 או ה-13. אוקיי? טוב, זה לגבי הקביעות המציאותיות. אני רוצה להגיע לעוד נקודה אחת שאני רוצה להספיק עוד אותה ובזה נסיים את הסדרה הזאת. ישנם מצבים, וזה המשך של מה שאמרתי עכשיו, אבל באופן יותר ספציפי, ישנם מצבים שהמציאות משתנה ולכן פסק הדין צריך להיות שונה. כמו כל הדוגמאות שהבאתי עד עכשיו. אלא שיש מצבים שבהם זה קצת יותר בעייתי, כי אנחנו יודעים למשל שלפחות הרמב"ם אומר וגם הראב"ד בצורה כזו או אחרת, שגם אם בטל הטעם לא בטלה התקנה. בשביל לבטל תקנות צריך בית דין גדול בחכמה ובמניין, אפילו אם הטעם של התקנה שהיה פעם בטל. גם אז צריך בית דין. והשאלה היא, אם זה כך, אז זה מעמיד באיזשהו סימן שאלה מאוד גדול את כל מה שאמרתי עד עכשיו. כי בעצם מה שאמרתי עד עכשיו נראה קצת כאילו שאני בעצם נכנס לטעמי הדינים, אני בודק את היישום של הטעם לימינו, ואני משנה את הדין בגלל שהשתנה הטעם, בגלל שהטעם בטל. נכון? ואז מי אמר שמותר לעשות דבר כזה? בהלכות דאורייתא, אז אנחנו לא דורשים טעמא דקרא, זאת אומרת אנחנו לא משתמשים בפרשנות שנסמכת על טעמי ההלכות. בהלכות דרבנן, אז לפחות לרוב הפוסקים גם אם בטל הטעם לא בטלה התקנה. אז אם זה כך, האם יש עדיין מקום לשיקולים מהסוג שאני מדבר עליהם כאן? אז התשובה שלי היא בוודאי שכן, וזה בכמה סנריוס. קודם כל, למשל כשהגמרא אומרת טב למיטב טן דו מלמיטב ארמלו, הגמרא לא קבעה באופן קטגורי שאי אפשר לבטל קידושין. אם הגמרא הייתה אומרת אי אפשר לבטל קידושין, שהרי טב למיטב טן דו מלמיטב ארמלו. אז הייתי אולי בדילמה. כי הגמרא קודם כל אמרה לא מבטלים קידושין. עכשיו אני אומר כן, אבל הסיבה היא בגלל טב למיטב טן דו והיום זה לא שייך, אז לכן אני צריך לבטל את ההלכה. לא יודע, כי אנחנו לא דורשים טעמא דקרא, אנחנו לא נכנסים לפרשנות תכליתית, פרשנות של טעמים, אלא אנחנו הולכים עם ההלכה שנקבעה בגמרא. אבל מה שהגמרא קבעה בהקשר שלנו שדיברנו קודם, זה הגמרא רק קבעה את החזקה של טב למיטב טן דו. היא לא אמרה שבכל מחיר לא מבטלים קידושין. במקרה שבו דובר שם, נדמה לי שזה ליפול לייבום לפני מוכה שחין, אני חושב שזה היה שם, אז במקרה ההוא המחיר לא מספיק חזק בשביל לבטל את הקידושין. זה מה שהגמרא אמרה, זה כל מה שכתוב שם. ולכן לדעתי מה שכתוב בגמרא כתוב בדיוק הפוך. כתוב שקודם כל אם יש מחיר שהוא מדי גבוה, אז מבטלים גם קידושין. כתוב מפורש בגמרא, אחרת למה היא נזקקת לטב למיטב? להערכה של כמה האישה רוצה? רואים שזה באמת תלוי ברצונה של האישה. ב', צריך לבדוק את המחירים בתרגום להיום. ולכן זה לא כתוב בגמרא. אם זה היה כתוב בגמרא באמת הייתי בדילמה, אבל זה לא כתוב בגמרא, להיפך. מה שכתוב. אני עושה את מה שכתוב בגמרא, לא שאני משנה את מה שכתוב בגמרא כי אני עושה פרשנות תכליתית. אם היה כתוב בגמרא לא מבטלים קידושין, והסיבה רק הייתה טב למיטב, אז היה מקום להגיד הגמרא אומרת לא מבטלים קידושין, בטל הטעם, לא יודע אם אני יכול לבטל את ההלכה גם אם בטל הטעם. אבל זה לא כתוב, הדבר הזה לא כתוב בגמרא, למה להיצמד למה שלא כתוב? דבר שני, אם הקביעה היא קביעה של חכמים בתר תלמודיים, ראשונים, אחרונים, גדולי הפוסקים וכולי, שם בכלל אין להם סמכות. מה אני צריך לבית דין להושיב כדי לשנות הלכה שנפסקה ברמב"ם או ברשב"א או ברבי עקיבא איגר או בחפץ חיים? מה פתאום? מאיפה מצאנו דבר כזה? מה הם סנהדרין? יש לא תסור? כל דיני ביטול ההלכות לא נאמרו עליהם בכלל. הם אומרים את דעתם, אני צריך להתחשב בזה, אני צריך ללמוד את דעתם, אבל בסוף בסוף אני הפוסק פה, לא הרמב"ם. אגב, זה הערה מעניינת, אני נזכר עכשיו, הש"ך בתקפו כהן מביא שם שלושה תירוצים, לא משנה, לא ניכנס לכל ההקשר, אבל הש"ך מביא שם, הוא אומר שכאשר יש מחלוקת ראשונים בנושא מסוים, ויושב דיין היום במאה ה-21, יושב דיין על השאלה והוא יודע שבשאלה הזאת נחלקו הרמב"ם והרשב"א. בסדר? עכשיו, כשיש ספק במצבים מסוימים מותר לתפוס. אדם עושה דין לעצמו, תופס את הממון בכוח. כי יש ספק. מצב של ספק יכול להיות שאתה יכול לתפוס את הממון בכוח על פי ההלכה, בין הסיבות מסוימות, לא ניכנס עכשיו לפרטים. אבל התפיסה צריכה להיות לפני שנולד הספק, לא אחרי שנולד הספק. אם תפסת בכוח ורק אחרי זה נולד הספק זה בסדר, אבל אם תפסת אחרי שנולד הספק, כבר הגיע לבית דין, נולד הספק, אז התפיסה לא מועילה. עכשיו כבר בית דין יצטרך להגיד את הדין. עכשיו שואל הרשב"א, שואל הש"ך, מה קורה עם מחלוקת רמב"ם ורשב"א שהייתה במאה ה-12, 13? אוקיי? דיין יושב היום, האם בכלל שייכת תפיסה במחלוקות ראשונים? הרי זה תמיד תפיסה אחרי שנולד הספק, הספק נולד במאה ה-12, 13, ואתה חי במאה ה-21. אז כל פעם שתתפוס זאת תפיסה אחרי שנולד הספק. אומר הש"ך, מה פתאום? הספק נולד אצל הדיין היום. מה אכפת לי שהרשב"א והרמב"ם התווכחו? הם התווכחו, אם אני חושב כמו הרמב"ם אני אפסוק כמו הרמב"ם, אם אני חושב כמו הרשב"א אני אפסוק כמו הרשב"א. אם אני מתלבט, אז נולד ספק. הספק נולד לא כי הרמב"ם והרשב"א מתווכחים, הספק נולד כי אני לא הגעתי לעמדה, כי אני מסופק. אז רגע לידת הספק הוא מתי שנולד הספק אצל הדיין שיושב היום בדין. זה רק להראות לכם שחכמים הגדולים ביותר, הרמב"ם, הרשב"א, גדולי הראשונים, כל עוד זה לא הגמרא או יושבי סנהדרין, כי הם תנאים וכולי, אין להם סמכות של לא תסור. אני משתמש בדעותיהם אבל אני הפוסק, לא הם הפוסקים. אז ודאי שלא עלתה השאלה של לשנות את ההלכה אם השתנו הנסיבות. אם השתנו הנסיבות ביחס למאה ה-12 זה לא נקרא לשנות את ההלכה. אם השתנו הנסיבות ביחס לגמרא, אפשר להתחיל לדבר, כי לגמרא יש סמכות הלכתית, אבל לרמב"ם אין סמכות הלכתית. הוא אמר את דעתו ואני אגיד את דעתי. אז זה בכלל לא רלוונטי. אני מדבר רק על הלכות תלמודיות, ששם יש באמת שאלה, מה קורה אם הגמרא קבעה הלכה, המציאות השתנתה, האם אני יכול לשנות את זה? אז עובדתית זה קורה הרבה, אני יכול לשנות את זה. ראשונים עשו את זה, אחרונים עושים את זה, עשרות רבות של מקומות. בהלכות דאורייתא, בהלכות דרבנן, המון מקומות. אני מביא את זה בספר השלישי, כמהלכים בין העומדים, הספר השלישי בטרילוגיה, אני מביא שם, יש בחלק השישי זו תורת השינוי ההלכתי. הפרק האחרון בחלק הזה זה פרק 18, שם אני עוסק בהרבה מאוד דוגמאות של שינוי תקנות. למשל, דברים שנאסרו משום סכנה, יש פוסקים שאומרים שהיום לא צריך לחשוש לזה, מים מגולים. יש חשש שנחש הטיל לתוך המים ארס. אצלי בבית לא מסתובבים נחשים. פעם נחשים הסתובבו בבתים כי הבתים היו פתוחים, זה לא היה מין מבצר כזה כמו היום, הבתים היו באדמה, אז היו מסתובבים שם נחשים. היום הנחשים לא מסתובבים, אז עכשיו עדיין אסור לי לשתות מים שהיו גלויים בלילה כי אולי נחש הטיל לתוכו ארס? איזה ארס ואיזה נעליים. אין פה נחשים, מה החשש שיהיה פה נחש? אז אומרים לי כן, אבל אפילו אם השתנה, בטל הטעם עדיין לא בטלה התקנה. אז יש פוסקים שאומרים שכן, אפשר לשתות מים מגולים היום אם אין לך חשש שהיו שם נחשים. אז אומרים לי טוב, אולי בגלל שזה סכנה, סכנה זה בכלל לא תקנה זה. סתם חשש, ואם אין את החשש אז אין כלום. אבל גם בתקנות עשו את זה. חכמים ביטלו למשל במקומות מסוימים, ביטלו את האיסור דרבנן להלוות בריבית לגוי. תוספות בדף ע' בבבא מציעא. יש איסור בדרבנן להלוות בריבית לגוי. תוספות אומר היום זה לא שייך. למה? כי אנחנו לא יכולים בלי זה, לא נוכל להתפרנס בזה. וזה לא שאלה של פיקוח נפש, אלא זה שאלה של חיים תקינים. או למכור בהמה טמאה לגוי. תוספות בעבודה זרה בדף ט"ו. למכור בהמה טמאה לגוי. גם תוספות אומר היום למי נמכור? בכל כפר יושבים עשרה יהודים ורובם גויים. אם לא נמכור לגויים אנחנו לא נוכל למכור את הבהמות שלנו. אז לכן ברור שמותר. אוקיי, כל מיני ושם זה יכול להיות אפילו איסור דאורייתא, לפני עיוור, או תלוי באיזה איסור מדובר שם, אבל יש לזה דוגמאות בעשרות רבות שחכמים ביטלו ומה שעומד מאחורי זה בהרבה מהדוגמאות זה העיקרון הבא. זה העיקרון ואני חוזר לעיקרון הגשר שדיברתי עליו באחד השיעורים הראשונים. הנקודה היא כזאת, תראו. כשאמרנו לנו נגיד לא לשתות מים מגולים, מה נאסר? נאסר לשתות מים מגולים ורק הטעם הוא שמא יש פה נחש שהטילה ארס וזה מסוכן? או שנאסר לשתות מים מסוכנים? זה מה שנאסר. הדוגמה היא מים מגולים, אבל אסרו עליי לשתות מים מסוכנים. זה מה שנאסר.

[Speaker C] פשוט שאסור כי זה מסוכן, לא צריך לאסור את ה, למה יצטרכו לאסור את זה?

[הרב מיכאל אברהם] בן אדם לא משתמש, איסור הלכתי, לא רק איסור הגיוני. מה הבעיה?

[Speaker C] לא, מה חידשו לנו איסור עוד פעם, שאדם אסור לו להזיק את עצמו, זה יודעים כבר. אנחנו יודעים שאסור להזיק את עצמו. לא? חבלה עצמית מאיפה זה נלמד? זה נלמד ממים מגולים?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני לוקח סיכון, אני לוקח סיכונים, מותר לי לקחת סיכון.

[Speaker C] אז זה על מים מגולים, אם המים הם

[הרב מיכאל אברהם] מסוכנים, אז על מים מגולים, למה? כי במים המגולים אתה לא ראית את הנחש, אתה חושש, אז אני לוקח את הסיכון, לא חושש, בא לי לשתות מים, מי אמר שאסור לי? ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, מאוד. אז מה? אז מה? לומדים מפה שאפילו על ספק

[Speaker A] צריך להישמר.

[הרב מיכאל אברהם] איזה ספק? חמישה אחוז, אחוז אחד, ארבעים אחוז? איזה ספק? אתה הרי לא נשמר, אתה נוסע נסיעות לא הכרחיות באוטו? איפה ונשמרתם? הסיכון בזה יותר גבוה ממים מגולים. איפה ונשמרתם? אתה יודע כמה תאונות דרכים יש בשנה? אלפים. אלפי פצועים, אלפים רבים של פצועים, נדמה לי עשרות אלפים, ומאות הרוגים כל שנה. למה איפה ונשמרתם? אז אני לוקח סיכונים. ומי שנוסע מאה עשרים בכביש, אז הוא לוקח קצת יותר סיכון, מי אמר שזה איסור? אז כל אחד והטבע ההרפתקני שלו. אז חכמים אומרים זה אסור. ועוד פעם, באמת שאלה של העברת קו. ולכן יש מקום להתערבות של חכמים בעניין הזה, הם מעבירים קווים מסוימים מה מותר לעשות ומה אסור. ואם השאלה הייתה שאלה של העברת קו, יש מקום להיזקק למקורות ולפוסקים כמו שאמרתי קודם. אבל אם השאלה עובדתית עומדת פה לדיון, לא האם להעביר את הקו אלא השאלה של טעם התקנה, אז פה זו שאלה אחרת. עכשיו פה המנגנון שבו משתמשים הרבה פוסקים כשהם מתירים דברים כאלה, הם אומרים שמה שאסרו זה לא מים מגולים אלא מה שאסרו זה מים מסוכנים. אבל מים מגולים זו הדוגמה למים מסוכנים. ברגע שאסרו מים מסוכנים, אז אם המים המגולים אצלי בבית הם לא מסוכנים, אז זה פשוט לא נאסר, אני לא משנה את ההלכה. זה לא נאסר, מה שנאסר זה לא מים מגולים, מה שנאסר זה מים מסוכנים. כן, הדוגמה הכי מפורסמת שהשתמשתי בה כבר הרבה על המאירי, שאומר שכל הדינים דאורייתא ודרבנן שיש לנו כלפי גויים בטלים היום. היום הכוונה במאה הארבע עשרה, כן, של המאירי. כי הגויים שבזמנו היו גדורים בנימוסי האומות, הם התנהגו בסדר, הם היו בני אדם. כך הוא טען, ולכן כל הדינים דאורייתא ודרבנן בטלים, כולל חילול שבת על הצלת נפשם. מותר לחלל שבת בדאורייתא, לא מותר, צריך, לחלל שבת בדאורייתא כדי להציל חיים של גוי. כך כותב המאירי ביומא בפרק שמיני. זה איסור סקילה לחלל שבת בדאורייתא. אוקיי? למה? כי הוא החליט שהגויים בזמנו הם גויים נאורים. עכשיו, אבל כתוב שלא מחללים שבת להצלת גוי, כתוב שמותרת הפקעת הלוואתו, כתוב שמותר להלוות לו בריבית, כתוב שלא צריך להשיב לו אבידה, לפי הרמב"ם מצווה להלוות לו בריבית, לא רק שלא אסור, "לנוכרי תשיך", הוא תופס את זה כמצוות עשה. אוקיי? אז מה, איך המאירי יכול לבטל… הלכות דאורייתא ודרבנן שכתובות במפורש בגמרא? בגלל שהמציאות השתנתה? אז מה? בטל טעם לא בטלה תקנה. וגם בדאורייתא צריך עדיין בית דין שיעשה את זה. ולא דורשים טעמא דקרא בדאורייתא. המאירי אומר פשוט, ההלכות בגמרא לא עוסקות בגוי. הם עוסקות באנשים רשעים. במקרה בגמרא דוגמה לגוי לאנשים רשעים הייתה גוי. אבל בזמנו של המאירי זה כבר לא היה נכון. לא כל הגויים היו רשעים. המאירי בסדר גמור, אותו שיקול שאמרתי קודם על המים המגולים. וככה זה חוזר בהרבה מקומות. ואז הטענה היא שבעצם מה שנעסר זה לא שמה שנעסר זה המים המגולים והטעם זה אולי הנחש שהטיל את ארסו. מה שנעסר זה ארס נחש. זה לא טעם הדין, זה הדין, זה גדר הדין. ואם זה ככה, אז כשהיום אין ארס נחש אז אין בעיה, מותר לשתות מים מגולים.

[Speaker A] אז לגבי המאירי אפשר להגיד גם על יהודים עכשיו, אם יהודים מתנהגים כמו גויים היום, אז יהיה להם את ה…

[הרב מיכאל אברהם] בהחלט יכול להיות. בהחלט יכול להיות.

[Speaker C] אני יש לי שאלה על זה גם על הסדרה הזו, אבל היא בכלל נראה לי על הספר השלישי, על מלכים בני אדם, ש…

[הרב מיכאל אברהם] רק אני מסיים. אז אני מכריז בזאת על סיום הסדרה וסיום השיעור, ועכשיו היום גם היו שאלות תוך כדי, אז נעבור לשלב השאלות. כן, אוקיי.

[Speaker C] השאלה שלי כזו, מעבר להאם יש שיקול לאנרכיה בהלכה. זאת אומרת, אם אנחנו נכון שיש מצבים שאנחנו יכולים למצוא שינוי, לעשות שינוי בהלכה, שמהאמת ההלכתית אנחנו לא נסור. זאת אומרת, באמת כך צריך לעשות וכך צריך לנהוג. אבל מכיוון שאם אנחנו לא נלך עם תקדימים, או שלא נלך איזשהו כמו שאנחנו רואים את הכלל של לא פלוג רבנן, שלא מחלקים בשביל שלא זה. זאת אומרת, יש איזשהו ערך בהלכה שיהיה משהו שכולם עושים אותו. זאת אומרת בשביל שככה תישמר, זה מה שמייצר שככה נשמרת ההלכה, אני לא יודע אם בדיוק. זאת אומרת, האם יש גם את השיקול הזה?

[הרב מיכאל אברהם] אני אגיד לך בשני מישורים. מישור אחד, קודם כל בוא נסכם שאם יושבת סנהדרין היום, בסדר? לא אני או אדם פרטי אחר. אז היא כן אמורה לעשות שיקולים כאלה. ולקבוע את זה באופן אחיד לכולם. לעשות שינוי, אבל שהשינוי יהיה אחיד, רק שהוא יתאים לדור הזה ולא למאה ה-12. אוקיי? אז זה ודאי בסדר. אתה רק שואל בסדר, ונתת תורת כל אחד בידו.

[Speaker C] כן, אם אני מבטל בראשונים, אם לדוגמה, מה שהרב דיבר לגבי הראשונים שאני לא צריך למצוא סיבה לבטל את הטעם שהראש אומר או משהו כזה, אני יכול להחליט מעצמי, אז בעצם יצרתי סוג של אנרכיה. כל אחד עושה מה שנראה לו, אפילו שהוא עושה נכון.

[הרב מיכאל אברהם] הבנתי. אז אני אומר, שאם זה היה סנהדרין, לא היית שואל, נכון? זה לא אנרכיה למרות שגם אז הראש היה מתבטל. אבל הייתה אחידות בדור הזה. היה במקום הראש היה סנהדרין של הדור הזה. והוא היה קובע את הנורמה האחידה. אוקיי? זה תשובה אחת. תשובה שנייה, גם אם זה היה נכון מה שאתה אומר, השאלה היא מי מוסמך לעשות את השיקול שלך, לא את השיקול שלי. מי מוסמך לקבוע את הלא פלוג? הרי אם מה שהראש אומר לא נכון בדור הזה, אז מבחינה הלכתית כרגע אם אני אעשה את מה שהראש אומר אני עבריין. עכשיו אני שואל מי מתיר לך להיות עבריין בשביל האחידות?

[Speaker C] כי תיתכן שאם אני עושה משהו בהלכה יהודית לבד, זאת אומרת מצד עצמי, שאין לו תקדים או אין לו הסכמה כללית, אז אני יוצר איזה… אז אני בסופו של דבר לא הולך כהלכה היהודית.

[הרב מיכאל אברהם] שאתה לא הולך… זה אתה מערב שני דברים. אני כרגע מניח שהפרשנות שלי זה באמת מה שההלכה אומרת. אנחנו מניחים את זה לצורך הדיון, אחרת ברור שאני לא אעשה את זה אם אני לא חושב שזה הדבר הנכון. אלא מה? אני חושב שזה הדבר הנכון. אך מישהו אחר יכול לחשוב שמשהו אחר נכון, ולכן אתה אומר לי תשמע אל תעשה את מה שנכון, אלא תעשה את מה שאחיד, כדי לדאוג לאחידות. זה בעצם מה שאתה אומר. כן. אז אל תעלה את הטענה שזה לא נכון. אז זה כן נכון לשיטתי, ואתה מצפה ממני לעשות משהו שהוא לא נכון כדי לשמר את האחידות. ואני שואל מי התיר לי את זה? כשאני עובר באיסור דאורייתא או דרבנן, מי התיר לי את זה? אם הייתה סנהדרין היום והיא הייתה קובעת שאנחנו לא סוטים ממה שהראש אומר, אנחנו נצמדים לראש למרות שהיום הוא באופן עקרוני לא צודק, הייתי מקבל. כי הסנהדרין אמרה בגלל שיקולי לא פלוג או בגלל השיקולים של האחידות, הסנהדרין אמרה אנחנו מתקנים לא לנהוג לפי ההלכה הנכונה הטהורה. אוקיי? זה שיקול לגיטימי. אבל שיקול לגיטימי גם אותו צריך סמכות. סמכות כדי לעשות. אתה צריך מישהו שיהיה מוסמך כדי לקבוע תקנה דרבנן.

[Speaker C] לכן גם אם אני מחדש משהו בעצם בין מה שהרב אומר, אני צריך את המנגנון.

[הרב מיכאל אברהם] ברור. נכון. אתה צריך את המנגנון. לא גם, רק אתה מחדש משהו, אני לא מחדש כלום. אני רק אומר לעשות את הדבר הנכון, זה הכל. אוקיי. זה אני מסכים שזה קצת קאונטר אינטואיטיבי, כן? זה אנשים איכשהו מרגישים שמה שאני אומר זה חידושים גדולים, צריך כתפיים בשביל להגיד את זה. אני לא צריך כתפיים בשביל לא לעשות את זה. זה מה שהאמת. אתה לא יכול לחלל שבת רק בגלל שאתה רוצה אחידות. אלא אם כן אתה סנהדרין. לסנהדרין מותר לקבוע תקנות שהן נגד הדין בשיקולים שלהם. אבל צריך סמכות בשביל זה. אנחנו לא, כל הפוסקים אומרים אין לנו סמכות אפילו לקבוע יום טוב היום, נכון? מתנגדים ליום העצמאות, ליום ירושלים. כן, יום ירושלים. אה בדיוק, זה העניין דיומא. כן, אין לנו סמכות לקבוע יום טוב. ואת הסמכות לחלל שבת יש לנו? אם אין מוסד מוסמך אז אין מוסד מוסמך, אז צריך פשוט לעשות את מה שנכון. ובינינו, בוא נגיד, נושא האחידות הוא לא, אנחנו לא מצטיינים בו במיוחד. יש הרבה שיטות גם בתוך ההלכה. גם אם אתה רוצה להיצמד לראשונים, עדיין נשארת עם הרבה מאוד שיטות בשטח. אז לכן בעיניי אני לא רואה סיבה למה לא לעשות את הדבר הנכון. אוקיי, יישר כוח. עוד מישהו?

[Speaker G] הרב, יש לי שאלה להתחלה של השיעור. כן. סתם לגבי הקטע של הקטע שאם נולדה בת, אז כאילו אוי לו לאדם שנולדה לו בת. אוי לו לאדם שנולדה לו בת, אז יכול להיות שזה לא קביעה עובדתית אלא פשוט קביעה מוסרית, רף שהגמרא מציבה לנו בתור בני אדם, כמו אל תשמח בנפול אויבך, לא? יכול להיות שאני כן שמח.

[הרב מיכאל אברהם] יכול להיות, אבל זה נשמע לי ממש מוזר. כי תבין, הרי יש שני צדדים למטבע. צד אחד זה שבעצם העולם צריך נשים. כמו בורסקאים, נכון? עכשיו, אתה לא יכול להגיד שקרה לי משהו רע למרות שאני נורא שמח מזה שנולדה לי בת, אבל ברמה העקרונית קרה לי משהו רע. איך קרה משהו רע, הרי העולם צריך נשים? רק אם בכלל אתה יכול להגיד, זה רק לטעון כן, אבל אני עצוב. נכון שהעולם צריך, אבל למה אני האשם שתפול אצל מישהו אחר הבת, לא אצלי? אם אני הייתי עצוב, הייתי מוכן לקנות את הדיסוננס הזה. אבל אם אני שמח, וגם ברמה העקרונית העולם באמת צריך נשים, אז איך אפשר להגיד לי שרוחנית זה לא טוב? מה זאת אומרת רוחנית זה לא טוב? רוחנית ודאי שזה טוב, העולם צריך את זה, ככה הקדוש ברוך הוא ברא אותו.

[Speaker G] אוקיי, תודה.

[הרב מיכאל אברהם] עוד מישהו? אוקיי, אז אנחנו עוצרים כאן ואני כבר אשלח הודעה לגבי שבוע הבא. בינתיים, כפי שהבנתם, אנחנו ממשיכים בזום. שיעורי ימי חמישי זה שיעורי פתח תקווה באופן עקרוני במקור. הם לא נולדו עם תקופת הזום, זה לא כמו עין איה. אבל בינתיים אנחנו ממשיכים בזום בכמה פעמים הקרובות ותבוא הודעה אם זה ישתנה לשיעורים חיים. אוקיי? איפה השיעורים החיים יתקיימו בפתח תקווה? מה?

[Speaker G] איפה השיעורים החיים יתקיימו בפתח תקווה?

[הרב מיכאל אברהם] בבית כנסת משכן ישראל ברחוב גליצנשטיין. תודה. אוקיי.