הקהל 2
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- [0:00] חובה על הציבור מול הפרט
- [1:56] טור אבן – מי מביא את הקטן?
- [4:16] תוספות על מצוות החינוך ועל הקטן
- [7:20] אחריות הפרט בקיום מצוות הקולקטיב
- [15:36] קריאת תורה – חובת העשרה ולא של כל פרט
- [20:57] הציבור כקולקטיב מעבר לאוסף הפרטים
- [26:01] פרשת ניצבים – שינוי לשון מרב-ליחיד
- [27:02] קולקטיביות הברית לכל עם ישראל
- [28:26] הצטרפות גרים לקולקטיב של עם אברהם
סיכום
סקירה כללית
החובה ההלכתית יכולה להיות מוטלת על הציבור כנמען של המצווה, ובכל זאת כל פרט נושא אחריות לכך שהקולקטיב אכן יממש את חובתו. החינוך מלמד שפרט אינו יכול “להיפטר” בטענה שהמצווה איננה עליו, מפני שפרישה של פרטים מפרקת את משמעות הציבור ומביאה לידי ביטול עשה מצד היחיד. נבנית הבחנה עקבית בין מי שמצווה במעשה המצווה לבין מי שאחראי לדאוג שהמצווה תתקיים, והיא מיושמת בדיני קטן וחינוך, בקריאת התורה לעומת מקרא מגילה, ובתפיסה שציבור הוא ישות מעבר לסך פרטיו אך אינו פוטר את הפרטים מאחריות. בתוך כך מובאות דוגמאות מרמב״ם בהלכות תשובה, מתוספות לגבי עולת ציבור, וממעמד הר סיני ופרשת ניצבים שמנסחים ברית ושבועה החלות על כלל ישראל לדורותיו.
מצווה על הציבור ואחריות הפרט לפי החינוך
החינוך קובע שהמצווה מוטלת על הציבור, אך פרט שנשאר בבית אינו יכול לומר שאינו קשור לקיום הציבור. החינוך מגדיר שפרט המתנתק מן הקולקטיב נחשב מבטל עשה, אף שהעשה בתורת חיובו מכוון אל הציבור ולא אל היחיד. החינוך מדגיש שהמצווה איננה תלויה בשלמות מספרית מוחלטת של “כל הקולקטיב” כך שלכל יחיד יש זכות וטו, אלא קיימת אחריות אישית שלא לפרק את פעולת הציבור על ידי פרישה.
טורי אבן, קטן, וההבחנה בין חיוב לאחריות
טורי אבן מציב את החיוב במצווה על הקטן עצמו כחלק מהקולקטיב, ומברר מי צריך להביא את הקטן—האבא או הבי״ד—לא מצד עצם החיוב אלא מצד האחריות. הגמרא “כדי לתת שכר למביאיהן” משתלבת בכך שהאבא או הבי״ד נושאים תפקיד של אחריות לדאוג שהמחויבות הקולקטיבית תתקיים, אחריות שאי אפשר להטיל על קטן. רב חיים מתאר חידוש שלקטן יש קיום מצווה: הוא אינו בר-עונשין ואינו נושא אחריות, אך אם הוא עושה את המעשה יש כאן מעשה מצווה וקיום. מתוך כך נוצר כלל שמבחינים בין “מי מצווה” לבין “על מי באים בטענות” אם לא התקיים, והאחריות נופלת על גדולים—הורים או בי״ד—גם כאשר הקטן הוא הנמען של עצם הקיום.
תוספות בברכות, סטייפלר, ורבי עקיבא איגר בשני דינים בחינוך
תוספות בסוף מסכת ברכות קובע שמצוות חינוך מוטלת על הקטן עצמו, והסטייפלר מביא גמרא בנזיר דף כ״ח על מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש באב המדיר את בנו בנזיר כמסגרת להבנת החיובים. עולה קושי בין לשון תוספות לבין הגמרא שמייחסת את עניין החינוך להורים, ונידון מי מן ההורים מחויב. רבי עקיבא איגר מנסח שיש שני דינים במצוות חינוך: דין אחד שהקטן עצמו “חייב” במובן של קיום מצווה כשהוא עושה אותה, ודין שני שמוטל על האבא לחנך אותו במובן של אחריות להעמיד את הקיום בפועל. בתוך זה מובאת הבחנה בין “חייב” כקיום מצווה לבין “חייב” כאחריות המחייבת דין טענה ועונש, והקטן שייך לראשון ולא לשני.
קריאת שמע ויכולת קטן להוציא אחרים
הדברים מציבים קריאת שמע כדוגמה שבה קטנים אינם חייבים בגלל זמן קצוב ושיקולים מעשיים של שינה, ונידון תפקיד ההורים להביא את הקטן למצב של חינוך. לפי תוספות, אם הקטן מקיים מצווה יש מקום לומר שהוא יכול להוציא ידי חובה אחר, משום שיש כאן קיום מצווה. לפי רש״י, הקטן אינו יכול להוציא אחרים כי אינו מקיים מצווה באותו מובן. ההסבר נשען על העיקרון שתמיד כשמטילים קיום על קטן חייבים לקבוע מי אחראי לכך שיתקיים, מפני שקטן אינו בר-אחריות.
ביטול עשה, אחריות, ומצוות מילה לפי מהר״ח אור זרוע
מובאת הבחנה בין “לא קיימת עשה” כמצב של היעדר קיום לבין “ביטול עשה” מצד אחריות שלא עמדה בחובה. קטן שאינו עושה את המצווה מוגדר כמי שלא קיים מצווה, אך אין עליו טענה של אחריות ועונש. המהר״ח אור זרוע ועוד ראשונים אומרים שבמילה אין מצווה על האב למול את בנו אלא מצווה על האב לדאוג שיהיה בנו מהול, ונפקא מינא היא שאין צורך למנות מוהל כשליח מדין שלוחו של אדם כמותו. לפי זה אם הבן נימול על ידי אחר האב יכול להיות שדאגתו התקיימה גם בלי פעולה ישירה, ונידון מה משמעות ביטול העשה כשהתוצאה התקיימה אף שהאב לא פעל.
שני החידושים: ציבור כנמען והאחריות המוטלת על הפרטים
נוסחת המהלך מסכמת שני חידושים: יש מצוות שהנמען שלהן הוא הקולקטיב ולא האדם הפרטי, והאדם הפרטי שייך אליהן רק כחלק מן הקולקטיב. לצד זה יש חידוש שני שבאותן מצוות ציבוריות מוטלת על כל פרט אחריות לדאוג שהקולקטיב יקיים, משום שאין קיום ציבורי בלי התנהלות פרטים שמאפשרת אותו. הביטול עשה שייך בפרטים מצד אחריות, בעוד שקיום המעשה אינו תמיד מיוחס לפרט במנותק מן הציבור.
קריאת התורה מול מקרא מגילה: רמב״ן במלחמות ונפקא מינה של עשרה
מובאות ראיות שמצוות קריאת התורה היא מצווה על הציבור כחזרה ושחזור מעמד הר סיני במובן של מתן תורה לציבור באמצעות בעל קורא. המשנה במגילה דף כ״ג עמוד ב׳ מונה קריאת התורה כדבר שבקדושה הדורש עשרה ואינה מונה מקרא מגילה, והרמב״ן במלחמות מסביר ששניהם דורשים עשרה אך באופן שונה. הרמב״ן קובע שקריאת התורה מוטלת רק על קובץ של עשרה, ופחות מעשרה אינם חייבים, בעוד שמקרא מגילה מוטל על כל אחד אלא שיש לשמוע במעמד של עשרה. נפקא מינא היא שאפשר לצרף תשעה שכבר שמעו מגילה כדי שאחד שלא שמע יקיים, אבל בקריאת התורה אם העשרה כבר קראו אינם מצטרפים מחדש כי החיוב הוא על העשרה כציבור.
משנה ברורה, רב ששת, והיישוב באמצעות אחריות הפרט בתוך ציבור
מובא שהאחרונים תופסים לעיתים שאם החובה על הציבור היחיד יכול ללכת כי “מה זה קשור אליי,” ונידון שהמשנה ברורה נראה סותר את עצמו. במקום אחד הוא מסביר שלא מביאים ספר תורה ליחיד בבית האסורים כי חיוב הקריאה אינו חל על היחיד, ובמקום אחר בביאור הלכה הוא מפרש שרב ששת יצא בשעת קריאה משום שהיו עוד עשרה חוץ ממנו, ומקשה “איך הוא עצמו קיים את המצווה.” היישוב קובע שכאשר יש ציבור מעל עשרה, עצם היות היחיד חלק ממנו מטיל עליו אחריות שהציבור יקיים את חובתו, ולכן פרישה אינה ניטרלית מבחינת חובת האחריות. כך אין סתירה: יחיד לבד אינו חייב, אך יחיד בתוך ציבור מחויב באחריות לאפשר את קיום הציבור.
קריאת התורה כהשתקפות מצוות הקהל ומתן תורה בציבור
קריאת התורה מתוארת כבבואה של מצוות הקהל, מפני שקבלת תורה שייכת לציבור ולא ליחיד, “ויחן שם ישראל נגד ההר.” הקהל היא “קריאה בתורה הכי גדולה,” ולכן טבעי שקריאת התורה מוגדרת כחובה ציבורית. אותו גדר של מצווה המוטלת על הציבור ואחריות הפרטים מופיע הן בקריאת התורה והן בהקהל.
רמב״ם בהלכות תשובה: דין ליחיד ולעיר ולעולם ומשמעות ציבור מעבר לפרטים
הרמב״ם כותב שהקדוש ברוך הוא דן כל אדם בראש השנה וגם “כמו היחיד כך גם העיר והמדינה וגם העולם כולו,” ונשאלת השאלה מה יש לדון את העיר אחרי שכל פרט כבר נידון. התשובה היא שציבור אינו רק קיבוץ פרטים אלא ישות נוספת שנידונה בדין משלה. יחד עם זאת, דין ציבורי אינו מנתק את הפרטים, משום שכישלון ציבורי מעיד על אי-עמידה באחריות שכל פרט נושא כחלק מהכלל כדי שהכלל יתפקד כראוי.
תוספות על עולת ציבור שמתו בעליה והמשכיות הציבור
תוספות בדף ה׳ עמוד ב׳ מלמד שעולת ציבור אינה נעשית “שמתו בעליה” גם אם כל האנשים שהרכיבו את הציבור בזמן ההפרשה מתו ואחר כך באו אנשים אחרים. התוספות מגדיר שהציבור עדיין קיים, אף שהפרטים התחלפו לחלוטין, ולכן דינו שונה מקורבן יחיד שמתו בעליו. הדבר מחזק את החידוש שיש קיום לכלל מעבר לפרטים שמרכיבים אותו.
שבועת הר סיני: הרא״ש, מושבע ועומד, ושבועת קולקטיב
הרא״ש כותב ששבועת אב אינה מחייבת בן, ונשאלת השאלה כיצד שבועת הר סיני מחייבת כל דור עד כדי דין “מושבע ועומד מהר סיני.” התשובה קובעת שמי שנשבע אינו אב פרטי אלא כלל ישראל, ושבועת קולקטיב מחייבת את הקולקטיב גם כשהפרטים מתחלפים. הדבר מוצג גם כיסוד בחוקי מדינה: שבועה ציבורית מחייבת את בני הציבור כל עוד הם שייכים אליו, ונרמז קשר למנהגי מקום ולהתחייבויות קהילתיות.
פרשת ניצבים: מעבר מלשון רבים ללשון יחיד וכריתת ברית עם “את אשר ישנו” ו“אשר איננו”
בפרשת ניצבים מופיע מעבר מלשון רבים “אתם ניצבים היום כולכם” אל לשון יחיד “לעוברך בברית ה' אלוהיך,” והדבר מתפרש כברית הנכרתת עם הציבור ולא עם אוסף פרטים. הפסוק “ולא איתכם לבדכם… את אשר ישנו פה… ואת אשר איננו פה” מוסבר ככריתת ברית עם הקולקטיב ולכן חלה גם על מי שאינו נוכח. מדרש חז״ל שכל הנשמות היו בהר סיני מקבל כאן פירוש כ”מטאפורה” לכך שכל עם ישראל היה שם כקולקטיב, ולא כתיאור הכרחי של עמידת נשמות באופן נראה. בסוף הדברים נרמז שגם גרים אומרים “אלוקינו ואלוקי אבותינו” מפני שהם מצטרפים לקולקטיב של עם אברהם.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] למה נפסק להלכה שחובה זו על הציבור? והחינוך אומר שחובה זאת על הציבור, כאן בפרשת בא בסוף שיהיה. ואז כמובן עולה השאלה מה היחס בין המצווה על הציבור לבין הפרטיים? מה הפרטיים חייבים לציבור? אז כאן באמת אנחנו רואים בחינוך רמז ראשון. הרמז הראשון של החינוך מה שאומר לנו זה שנכון שהמצווה מוטלת על הציבור, אבל אם יישאר בן אדם אחד בבית, אז מי זה הציבור? מה נותר ממנו? אני לא קשור לעניין של הציבור, אז מה אכפת לי מי זה הציבור, אבל אני לא קשור לעניין. אומר החינוך לא, אתה כפרט לא יכול להיפטר מזה, כי אם כל פרט היה פוטר את עצמו מזה גם ציבור לא היה נמצא שמה. אז אם יש פרט זכר או נקבה שלא קיים את חובתו, אז הוא ביטל את העשה למרות שלא מחויב בעשה, מי שמחויב בעשה זה הציבור. אבל לבטל את העשה הזה הוא כן יכול. לקיים את העשה הזה הוא יכול כחלק מהקולקטיב, לבטל את העשה הזה הוא יכול כפרט. כי כל פרט שמתנתק מהקולקטיב הוא נחשב לבטל עשה. לא שהקולקטיב לא קיים את העשה. מי שהיה שמה קיים את העשה. שימו לב, זה לא שהתוצאה לא התקיימה המצווה, כי לא כל הקולקטיב היה, אם שניים נשארו בבית, גמרנו, קולקטיב לא היה, לא התקיים מעשה. זה נקודה עדינה. זאת אומרת החינוך אומר המענה של המצווה הזאת זה הקולקטיב, העם. אבל זה לא שלכל אחד יש זכות וטו עכשיו, כל שניים שנשארו, אחד או שניים שנשארו בבית, גמרנו זה הקולקטיב לא קיים את המצווה כי לא כל הקולקטיב היה. זה לא. יש פה יחס מאוד עדין בין הכלל לבין הפרט. החובה מוטלת על הציבור. האחריות של כל פרט ביחס לציבור היא שאם הוא לבד נשאר בבית הוא נחשב לבטל עשה למרות שהעשה הזה לא מצווה אותו אלא את הציבור שלו. וזה רואים עוד דוגמה לזה בטור אבן, זה השאלה שאתה שאלת נדמה לי. מה קרה בטור אבן? בטור אבן נשאל בו המצווה מוטלת על הקטן עצמו. אבל הטור אבן כבר הסיפור שלו מתחיל ממה? מהשאלה מי צריך להביא את הקטן? האבא או הבי"ד? נו אז מה אם המצווה מוטלת על הקטן, אז מה עושים האבא או הבי"ד? המצווה מוטלת על הקטן נקודה. מה זה קשור אבא והבי"ד? אבל זה ברור, והגמרא אומרת כדי לתת שכר למביאיהן, איך הטור אבן מסתדר עם הגמרא הזאת? הוא גם קורא את הגמרא הזאת. עליה הוא מדבר. נו, ואיך הוא מתיישב עם הגמרא הזאת? מה הוא אומר? הוא אומר שהחובה שמוטלת על האבא או על הבי"ד להביא את הקטן זה מצד האחריות. וזאת לא החובה עצמה במצווה. החובה במצווה מוטלת על הקטן עצמו כחלק מהקולקטיב. אבל על כל אחד יש גם מחויבות נוספת כפרט, מחויבות היחידה כפרט לדאוג לזה שהמחויבות הקולקטיבית תתקיים. ואת זה אני לא יכול להטיל על קטן. כיוון שקטן אחריות לא מטילים עליו. אני יכול להגיד תראה גם אתה מחויב. זאת אומרת אם תעלה לירושלים קיימת מצווה. מה שרב חיים קורא זה רב חיים המפורסם שדיבר על קטן שהגדיל בין שני פסחים. שיש פה חידוש, חידוש מעניין שמה שמופיע שמה, שזה דבר כזה שנקרא שלקטן יש קיום של מצווה. הוא לא חייב, הוא לא מקבל עונש אם הוא לא עשה, אבל אם הוא מבצע מצווה זה נקרא שהיה פה מעשה מצווה. יש פה קיום של מצווה. זה הכוונה שהקטן חייב. זאת אומרת הקטן חייב לא במובן הזה של מטילים עליו את האחריות. אחריות אי אפשר להטיל על קטן. אין לו דעת. אבל ברור שהוא כחלק מהקולקטיב גם צריך להיות. המצווה בשלמותה תתקיים רק אם גם הקטנים נמצאים. איך נדאג לזה? אז מי אחראי? לכל מצווה זה לא מספיק מי יקיים, אלא צריך גם לדעת מי אחראי שיתקיים. אל מי באים בטענות אם זה לא התקיים? מהקטן אי אפשר. זה או האבא או הבי"ד. וזה בדיוק אותו יחס שראינו בחינוך. המצווה מוטלת על הקולקטיב, ולדאוג לזה שהקולקטיב יבצע את תפקידו. האבא או הבי"ד בספר טור אבן, תפקידם להיות אחראים לזה שהמצווה של הקטן תתקיים גם. אז יש הבדל בין מי מחויב במצווה לבין מי שאחראי לקיומה. זה שני דברים שונים. ומהמקום שהבאתי את הראיה לטור אבן רואים את זה מניה וביה. מה איפה הבאתי את הראיה לטור אבן? זה שם בסוף מסכת ברכות. תוספות בברכות אומר שמצוות חינוך מוטלת על הקטן עצמו. הסטייפלר מביא בסוכה בסימן ב', הסטייפלר מביא גמרא בנזיר בדף כ"ח, שהגמרא שמה זה מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש לגבי נזיר אם אב מדיר את בנו בנזיר. וזה מתיישב טוב, שהתוספות אמר שמצוות החינוך היא על הקטן בכלל, היא לא על האב ולא על האם ולא על הבית דין בכלל. זו מצווה על הקטן. והגמרא מפורשת שזה על ההורים. עכשיו מי מההורים? על האבא, על האמא, שניהם? זה ויכוח, ויכוח אחר בראשונים. אבל סותר מניה. התשובה לזה, התשובה לזה, הוא אומר, רבי עקיבא איגר כותב משהו טכני. אומר תשמע, יש שני דינים במצוות חינוך. דין אחד שהקטן עצמו חייב במצווה, ודין שני שמוטל על האבא לחנך אותו. אבל מה הכוונה? זה בדיוק מה שאמרתי עכשיו. זאת אומרת, יש מצווה על הקטן לעשות מצווה לעשות מצווה מסוימת. זה גדר של מצוות חינוך. עכשיו, מי הולך לדאוג שהוא יעשה את זה? הרי אחריות אין על הקטן. אחריות, אתה חייב לדאוג שזה יתבצע, זה חל בזה במובן אחר. זה שמישהו חייב במצווה במובן של אם הוא יעשה את המצווה הזאת, אז מתקיימת פה מצווה. זה חלק מקיום המצווה. זה מושג אחד של חייב. הוא מצווה לצורך העניין. לא חייב אלא מצווה. מה זה נקרא חייב? חייב פירושו שאתה צריך לדאוג לזה שזה יתבצע, ואם לא, האחריות מוטלת עליך. עכשיו, אצל קטן, גם כשהמצוות מוטלות עליו, את האחריות אני לא מטיל עליו. קטן הוא לא אחראי למה שקורה, הוא לא, אי אפשר לבוא אליו בטענות שהוא לא ביצע משהו. לכן במצוות חינוך, גם התוספות שמביא שהמצווה מוטלת על הקטן, ברור שהאחריות מוטלת על ההורים. ההורים צריכים לדאוג לזה שהקטן ימלא את המצווה שמוטלת עליו. אז יש פה שני מובנים.
[Speaker B] ואם הוא לא קיים אותה, אז לא התבצעה, המצווה לא התרחשה, המצווה היא דרבנן.
[הרב מיכאל אברהם] המצווה היא דרבנן. מה? קריאת שמע, דרך אגב, מעניין, יש פה,
[Speaker B] קטנים
[הרב מיכאל אברהם] לא חייבים בקריאת שמע כי יש לזה זמן קצוב, ואחרי שעה הם כבר ילכו לישון בזמן הזה. למשל במקרים של, שבא לבית, מה אתה עושה?
[Speaker C] שזה קריאת שמע, זה יותר הדרך של האבא.
[הרב מיכאל אברהם] יש אחריות להורים, למשל אם יש קטן מגיל תשע, פה מתחיל, שעות, ואחרי זה זה, פה החינוך, לפי רש"י הוא לא חייב. זו האחריות של
[Speaker C] ההורים אבל להביא אותו למצב הזה.
[הרב מיכאל אברהם] החינוך של ההורים לחנך את הקטן. בתוספות, יש חיוב על הקטן עצמו. אם הוא מקיים, הוא יכול להוציא ידי חובה מישהו אחר, כי הוא מקיים מצווה. הוא מישהו שמחויב, ולפי תוספות, לפי רש"י הוא לא יכול להוציא אף אחד, לא מקיים מצווה. אתה לא מקיים עליו מצוות. הוא לא מקיים שום מצווה. אבל לפי תוספות שהוא עצמו מקיים מצווה, אז איך הגמרא אומרת שיש גם מצווה על ההורים? מה, שני דינים? מאיפה יצאו שני דינים על קצת תקנת דרבנן? אז פשוט. תמיד שמטילים חיוב על קטן, צריך גם לקבוע מי האחראי לזה שיקיים את זה. כי הקטן לא יכול להיות אחראי. הוא מצווה, אבל הוא לא אחראי. הוא לא חייב, הוא מצווה. וזה בדיוק אותו דבר כמו שכל פרט אחראי לקיום המצווה של הקולקטיב, הוא לא חייב בזה. מי שמצווה בזה זה הקולקטיב. מי שחייב לדאוג לזה שזה יתבצע זה הפרטיים. אותו דבר במצווה על הקטן. מצווה על הקטן כמו שהוא מצווה. אבל מי צריך לדאוג לזה שהוא יבצע את מה שהוא מצווה? הגדולים. בית דין, ההורים, וכל החבורה שמסביב.
[Speaker B] וזה כל הזמן יוצר הבחנה בין מה ששכר למביאיהם. העניין של זה לא השכר למביאיהם, העניין הוא שהאבא מחויב לדאוג גם בצום, נגיד, האבא מחויב, שזה אומר שהאבא מחויב לדאוג לזה. יש שכר לאבא? לא בטוח. לא.
[הרב מיכאל אברהם] זה שזה חל על האבא יכול להיות שהאחריות שמטילים על האבא להביא את הילד זה בשביל לתת שכר לאבא. למשל, אם הטורי אבן, בסופו של דבר במסקנתו, כמו החינוך, זה באמת על האבא ולא על הבייבי, אז בעצם למה באמת על האבא ולא על הבייבי? זה בשביל לתת שכר למביאיהם. זאת אומרת, הפילו עליו את האחריות ולא על הבייבי. למה שהבייבי לא יהיה אחראי לזה? ומי שהאחראי לקיום המצוות של עם ישראל זה הבייבי, ולא האבא. למה הטילו את האחריות על האבא? כדי לתת שכר למביאיהם. זאת אומרת זה על האבא ולא על הבייבי.
[Speaker D] ולפי הרמב"ם זה על הבייבי. וכן, לפי הרמב"ם זה על הבייבי. המסקנה של הטורי אבן…
[הרב מיכאל אברהם] כן. כל המושג הזה שבעצם יש שני מושגים במצווה, גם מושג המצווה וגם מושג האחריות, ו…
[Speaker C] כאילו אין לי בעיה לקבל שיש פה את האחריות, אבל איך אפשר להגיד שהאדם שיש לו את אותה אחריות הוא עובר בעשה? שאתה יכול להגיד שיש מצווה שהכלל צריך לעשות, ברור שהוא יעשה גם אם אני לא אגיע. נדרשת ממני אחריות בעצם להשתתף עם הכלל, אבל איך אפשר להגיד שאני עובר על עשה? האחריות היא חלק מהמצווה?
[הרב מיכאל אברהם] לא עובר על עשה במובן של זאת עבירה, אלא שלא קיימת את זה. יש שני מושגים של לעבור על עשה. יש בחיובים, נגיד, צריך לחדד את זה, אבל אפילו בעשה חיובי יש שני מושגים של לא לקיים עשה. לא קיימת את העשה, לא נטלת לולב, לא דבקת בקדוש ברוך הוא, לא עבדת את השם. בסדר, אבל נעשתה עבירה? זו עבירה שהוטלה עליך אחריות שלא עמדת בה.
[Speaker B] ירד ממך תוקף האחריות. העבירה הזאת עבירה של ביטול עשה בגלל האחריות של המצווה הזאת.
[הרב מיכאל אברהם] ואת הקטן, הוא לא עשה את המצווה אז הוא לא קיים מצווה.
[Speaker C] מבחינתו נקרא לזה מצווה קיומית. אם הוא קיים אותה טוב, לא קיים אותה אז הוא לא קיים מצווה.
[הרב מיכאל אברהם] אחריות, אם באים אליו בטענות אתה עבריין, מגיע לך עונש שלא עמדת באחריות שהוטלה עליך, אין יתרון כזה אצל קטן. ביטול עשה. נכון. יש דוגמאות, אתם יודעים שיש את שיטת המהר"ח אור זרוע על המצב הזה, ועוד כמה ראשונים בודדים. למה זה נפקא מינה?
[Speaker B] עם ישראל כקולקטיב, אם אני לא מלתי את הקטן, אבל הקטן הלך ומל לבד, או הלך עם דוד שלו, אז אני ביטלתי עשה?
[הרב מיכאל אברהם] יש אולי מקום להסביר מצב כזה שמה, שאם אתה לא עשית כלום, אתה לא דאגת שהקטן יימול, אז ביטלת. אבל אם הוא מל, אז הוא בסדר. מה, אתה לא ביטלת, הייתה חובה לוודא.
[Speaker C] בהחלט
[הרב מיכאל אברהם] יש מקום לומר לא קיימת חובתך. אם לא מלת את הבן שלך
[Speaker B] ובמקום זה עשו את זה אחרים?
[הרב מיכאל אברהם] לא אני ביטלתי עשה. ודאי שיש מקום לומר דבר כזה, שביטול העשה זה לא קיימת חובתך. הנה דוגמה. לגבי מילה בדיוק, לגבי מילה מצוות האב על הבן, המהר"ח אור זרוע ועוד כמה ראשונים אומרים, שאין מצווה על האב למול את בנו, יש מצווה על האב לדאוג לזה שיהיה בנו מהול. איפה הנפקא מינה? האם צריך למנות מוהל כשליח שלי? אם אני לוקח מוהל, לא אני מל את הבן שלי, לוקח מוהל. אז אם המצווה היא עליי ואני לוקח מוהל שעושה את זה במקומי, אז הוא שליח שלי כדי שייחשב שאני קיימתי את המצווה מדין שלוחו של אדם כמותו. אומר המהר"ח אור זרוע, לא צריך למנות אותו בתור שליח. למה? כי המצווה היא לא עליי, אני רק צריך לדאוג לזה שיהיה מהול. אם הבאתי מוהל ודאגתי לזה, הכל בסדר. זאת אומרת מצוות מילה היא אחריות נטו. היא לא אחריות פלוס קיום המצווה. זאת אומרת אני לא צריך לקיים
[Speaker B] מצווה, אם אני מל אותו אני לא מקיים מצווה בכלל,
[הרב מיכאל אברהם] זה רק אחריות.
[Speaker B] אם הבן לא נימול אני ביטלתי עשה. אבל אם הסבא מל אותו,
[הרב מיכאל אברהם] ואני אפילו לא ידעתי וחשבתי שהוא לא נימול, ובכל זאת לא עשיתי שום דבר בעניין הזה, לא יודע, יש מקום לדון בזה, לפחות שזה לא פשוט כל כך. לא ברור. שזה לא פשוט שביטלת, לא פשוט שחובתך לא קיימת. אתה היית בסדר, אוקיי. ורואים כזה דבר אולי יותר חריף לגבי הבאת קורבן. יש לרב מבריסק, בנזיר, שהוא אומר, שצריך כפרה. מה צריך כפרה? כי הפשטות של הגמרא שצריך כפרה זה לא באמת עבר עבירה, זה רק זה לא יפה. אבל הרב מבריסק הסביר שזה עבירה ממש, הוא עבר על לאו.
[Speaker D] זה ממש, אתם רואים שיש מקום להסביר דבר כזה, זה מצד שעה, אולי פוסט דה
[Speaker B] פקטו, שבאמת עשית את הפעולה.
[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, זה בדיוק העסק. האחריות על הסף, אין, אם המצב לא הגיע הוא לא ביטל עשה, אין ביטול עשה. למרות שהוא חלק מהמצטרפים, אין ביטול עשה. בסדר. זה בדיוק העסק. טוב, מה זה בעצם אומר? זה בעצם אומר שבעצם כל מצווה, מעבר לעצם המצווה כשלעצמה, יש לנו פה בעצם שני חידושים. החידוש הראשון שישנן מצוות שהנימען שלהן הוא לא הבן אדם הפרטי, אלא הקולקטיב. והבן אדם הפרטי רק חייב בזה כחלק מהקולקטיב. החידוש השני שבאותן מצוות שהנימען שלהן הוא הקולקטיב, עדיין יש לפרט אחריות לקיים אותן. כי יכלנו לומר אוקיי אם זה הקולקטיב, שהקולקטיב יקיים, מה זה קשור אליי? לא, אין דבר כזה שהקולקטיב מקיים מצווה מלבד הפרטים שצריכים לדאוג לזה שזה יתקיים. אז יש חידוש שני, כשהקולקטיב חייב במשהו זה מטיל מחויבות או אחריות על הפרטים כדי שזה יתקיים. ויש לזה כמו שאמרנו הגדרות הלכתיות, הביטול עשה שייך בפרטים, קיום המעשה לא תמיד שייך בפרטים, כמו שראינו בדוגמאות שהיו פה קודם. איפה אנחנו מוצאים דבר כזה? אנחנו מוצאים דבר כזה לגבי קריאת התורה. בשיעור הקודם ובמקורות האחרים, לגבי קריאת התורה יש כמה וכמה ראיות ממדרשים וכולי שמצוות קריאת התורה היא מצווה על הציבור. מצווה על הציבור כחזרה ושחזור מעמד הר סיני באיזה שהוא מובן, בעל קורא כביכול נותן את התורה לציבור שיושב מסביב. יש כל מיני מדרשים שמראים את העניין הזה. אבל יש שני סוגי מצוות ציבוריות. יש משנה במגילה בדף כ"ג עמוד ב' שמביאה את קריאת התורה כאחת המצוות שדורשות עשרה, דברים שבקדושה ועשרה. ואת מקרא מגילה היא לא מביאה. והרמב"ן שם במלחמות שואל למה לא? אומר הרמבואן, אמנם שניהם דורשים עשרה, אבל במושגים שונים של הצורך בעשרה. שקריאת התורה מוטלת אך ורק על קובץ של עשרה אנשים. אם אתה פחות מעשרה אנשים לא חייבים בזה. מקרא מגילה מוטל על כל אחד. כל אחד צריך לדאוג לזה שישמע מגילה, אבל הוא צריך לשמוע מגילה כשיש סביבו עשרה אנשים או תשעה אחרים חוץ ממנו. כך קוראים מגילה, אבל המעמד מי חייב בזה זה הפרט. כך אומר הרמב"ן. איפה תהיה נפקא מינא? מה קורה אם לקחתי עוד תשעה שכבר שמעו מגילה. אז במקרא מגילה, אם יהיו עוד תשעה שכבר שמעו את המגילה ואני לא שמעתי את המגילה, אין שום בעיה. למה? כי מצווה מוטלת עליי. רק צריך שיהיו שם עשרה כי כן זה סוג ציבור מסוים שצריך לשמוע ביחד איתי. רק כך קוראים מגילה, יש פה עשרה מה הבעיה? אבל בקריאת התורה מי שמחוייב זה העשרה, לא כל פרט לחוד. העשרה הם המחוייבים. אז אם הם כבר קראו, הם לא יכולים להצטרף, הם לא מחוייבים. כך אומר הרמב"ן.
[Speaker B] וזה אולי אפשר להסביר את דברי המגן אברהם. לא צריך להסביר פה עניין של רוב של העשרה מן הציבור.
[הרב מיכאל אברהם] בכל מקרה עניין רוב אולי זה כן יועיל, לאו דווקא תשעה, יכול להיות שרוב גם יועיל. אבל עדיין צריך רוב. בדרך כלל נפקא מינא שמביאים מהעניין הזה בחקירת אחרונים הידועה בקריאת התורה, בדרך כלל התפיסה היא שטוב, אם החובה מוטלת על הציבור, אז אני יכול נגיד אחרי שמונה עשרה לקפל את התפילין ולנסוע הביתה. מה הבעיה? הציבור רוצה לקרוא בתורה, מה זה קשור אליי? אני כפרט הרי לא חייב בקריאת התורה, רק ציבור חייב. אז אני הולך, הציבור שחייב הוא נשאר פה, זה לכאורה לא צריכה להיות בעיה. כך לכאורה תופסים. המשנה ברורה בעניין הזה סותר את עצמו. המשנה ברורה כותב במקום אחד, הוא כותב לגבי דן בלהביא ספר תורה למי שאין לו ספר תורה, למשל בבית האסורים. אז הוא מסביר שחיוב הקריאה בכלל לא חלה על היחיד, אז למה להביא ספר תורה? במקום אחר בביאור הלכה הוא כותב שהגמרא שאומרת שרב ששת, כשהיו קוראים בתורה היה יוצא בחוץ, הוא הלך ללמוד תורה בחוץ, אז הגמרא אומרת שרב ששת שהיו צריכים עוד עשרה אז הוא שבקינהו ולא שם הוא לא הצטרף לקריאת התורה. אז הבה"ל מסביר שהיו עוד עשרה חוץ ממנו, לכן הוא יכול היה לשבקינהו ואילו פחות. אז שואל הביאור הלכה מה זאת אומרת, אבל איך הוא עצמו קיים את המצווה? הרי העשרה קיימו, אבל איך הוא קיים? קשה הביאור הלכה. וזה לכאורה סותר את מה שהוא אמר במקרה הקודם. מה נפשך, אם החיוב הוא על כל פרט, אז צריך גם להביא ספר תורה למי שנמצא בבית האסורים. יש חובה של קריאה בתורה תביא לו עוד תשעה שיקראו בתורה, כמו במגילה. תביא לו עוד תשעה שיקראו בתורה. אבל הוא צריך לקרוא, חובה על הפרט. ככה הוא למד המשנה ברורה, שחובה על הפרט. אבל אם הוא לומד שלא צריך להביא ספר תורה למי שבבית האסורים כי הוא בודד ובודד לא חייב בקריאת התורה רק ציבור, אז מה מפריע לו בזה שרב ששת יפרוש? הרי יש פה עשרה, הציבור קרא והכל בסדר. מה התשובה לזה? זה בדיוק מה שאמרנו עכשיו. אם באמת אתה אחד לבד אתה לא חייב. אבל אם יש פה ציבור שהוא למעלה מעשרה, אז הציבור הזה הרי חייב בקריאת התורה. ברגע שאתה חלק מהציבור הזה, אתה כפרט יש לך אחריות לדאוג לזה שהציבור ימלא את חובתו. אתה אמנם מספר אחת עשרה, אבל אתה יודע עוד אחד כמוך גם כן יכול לסובב את הגב. ברגע שאתה אחד מתוך האחד עשרה האלה, כולכם חייבים בקריאת התורה, וכל אחד מכם יש לו אחריות שהמצווה הזאת תתבצע. ואם אתה מסובב את הגב, שואל המשנה ברורה, איך זה יכול להיות איך אתה קיים את חובתך. זה לא סותר. זה לא סותר בדיוק בגלל העובדה בגלל החידוש השני לא הראשון. מי שלוקח את החידוש הראשון שאמרנו קודם יש מצוות שמוטלות על הציבור ויש שיטות שמוטלות על הפרטים. אז פה בחלוקה הזאת יש באמת סתירה במשנה ברורה. מה נפשך, או שציבור מחוייב או שפרט מחוייב, ושני הדינים שהוא מביא סותרים זה את זה. אבל אם אנחנו מבינים שזה לא סתם שזה חובה על הציבור, אלא שבדרך שיש חובה על הציבור ישנה אחריות על הפרטים שכלולים בציבור לבצע אותה, אז אין פה סתירה. אם אנחנו מאמצים גם את החידוש השני. ובאמת קריאת התורה זה איזה סוג של בבואה דבבואה של מצוות הקהל. מה זה קריאת התורה? זה לא סתם דוגמה, זה אותו דבר. מצוות הקהל זה גם סוג של מתן תורה. למה מצוות הקהל באמת למה קריאת התורה באמת זה דין שנאמר על ציבור? כי לקבל תורה מקבלים תורה בציבור. בציבור, אין קבלת התורה ביחיד, קבלת התורה זה בציבור, ויחן שם ישראל נגד ההר. אז זה מצווה שמוטלת על הציבור. הקהל זה קריאה בתורה הכי גדולה שיש, מכל הציבור, לא לעשרה שיושבים וקוראים בתורה. ולכן זה בדיוק אותו גדר. כמו שמופיע בקריאת התורה כך מופיע גם בהקהל. זאת מצווה שמוטלת על הציבור ויש אחריות על כל אחד מן הפרטים שהמצווה הזאת תתבצע. טוב, עכשיו נראה את האפשרויות שנשארו. קודם כל הרמב"ם כותב בהלכות תשובה שהקדוש ברוך הוא דן כל אדם ואדם, בינוני, צדיק ורשע, ובראש השנה הצדיקים והרשעים לאלתר והבינוניים תלויים ועומדים וכולי. אז אומר הרמב"ם, וכמו היחיד כך גם העיר והמדינה וגם העולם כולו, בינוני, צדיק ורשע. ואותו דין יש לכולם. מה זאת אומרת? השאלה ששואלים אותה, אחרי שדנו כבר כל יחיד ויחיד במדינה, מה יש לדון את המדינה? או העיר? בסדר, גמרנו, כבר הכל סגור, לכל אחד כבר נכתב בדיוק מה שמגיע לו ומה שלא מגיע לו. מה יש עכשיו לדון על העיר? או המדינה? או העולם? הרי הכל זה אוסף הפרטים. והתשובה היא שזה כנראה לא נכון. זאת אומרת, ציבור זה לא סתם איזשהו קיבוץ של הפרטים שכלולים בו. יש משהו בציבור מעבר לאוסף הפרטים שכלולים בו. למרות שזה מאוד עדין. מצד אחד יש בו משהו מעבר, זה לא סתם חיוב ציבורי, זה לא אותו דבר כמו חיוב פרטי על כל אחד ואחד, כמו שהרמב"ם אומר, על זה קריאת מגילה לבין קריאת התורה. זה חיוב ציבורי, אין בזה שום חיוב פרטי על כל אחד ואחד. זה חיוב למשהו אחר. מצד שני, זה אמנם משהו אחר, אבל זה לא אומר שזה מעל כל הפרטים. שאם הקדוש ברוך הוא ישיב שכל הפרטים צדיקים בדין של ראש השנה, אבל העיר תימצא חייבת, אז מה יקרה? ברור שמה שקרה פה זה שאנחנו כפרטים לא עמדנו באחריות שמוטלת עלינו לבצע את מה שמוטל על הציבור. כחלק מהציבור לא תפקדנו נכון. כפרטים אנחנו צדיקים גמורים. בינינו לבין עצנו אנחנו צדיקים, הכל בסדר, נכתבנו בראש השנה. אבל עדיין יש מקום לדון אותנו כקולקטיב, את כל אחד באחריות, באותה אחריות שהוא לוקח על עצמו או שלא לקח על עצמו, כדי שהקולקטיב יבצע את מה שצריך לבצע. כיוון שאם אנחנו נלך בשיטה הפשוטה בלי החידוש השני, רק החידוש הראשון, אוקיי, הקולקטיב שיעשה. זה כמו היום מאוד נפוץ, כן, למה הממשלה לא פותרת את הבעיה הזאת ואת הבעיה ההיא, זה לא בסדר פה ולא בסדר שם. ומה אתה עושה? אין דבר כזה, ציבור לא מתנהל לבד. אם אנחנו כל אחד מאיתנו היה בסדר, גם הציבור היה נראה בסדר. אם הציבור לא נראה בסדר זה אומר שמשהו לפחות בהיבט שלנו כחלק מהכלל לא מתנהל בסדר. יכול להיות שכפרטים אנחנו בסדר גמור, אבל יש עוד היבט שכל אחד מאיתנו צריך להיבחן בו וזה בשאלה מה הוא עושה כדי שהכלל יראה כמו שצריך. ובעניין הזה אנחנו נדונים לחוד, כלפי העיר, כלפי המדינה, כלפי כל דבר ובכל מעגל כזה יש עוד דין. דוגמה נוספת, תוספות בדף ה' עמוד ב', תוספות מדבר שם על עולת ציבור שבעצם עולה שמתו בעליה. אבל תוספות מדבר שם קודם כל שעולת ציבור זה הציבור. זאת אומרת, גם אם הציבור מת זה דין אחר מאשר עולה של בן אדם פרטי שמת. אומר שם תוספות למה באמת, אפילו אם כל האנשים הפרטיים שהרכיבו את הציבור באותו שלב שהופרשה העולה הזאת, אחרי זה הייתה רעידת אדמה כולם מתו. ועכשיו יש כאן אנשים חדשים, ילדיהם, נכדיהם, לא יודע מי, אנשים חדשים. בסדר, מישהו אחר. זה עדיין לא נחשבת עולה שמתו בעליה. למה לא? בגלל שהציבור הוא עדיין קיים. אוסף הפרטים יכול היה להתחלף לחלוטין, אף אחד כבר לא קיים מהפרטים שהיו קודם, וזה עדיין אותו ציבור עצמו. וזאת לא עולה שמתו בעליה. זאת אומרת, יש קיום לכלל מעבר לפרטים שמרכיבים אותו. שזה היה החידוש הראשון. שישנו משהו כזה שנקרא כלל ואפשר לשפוט אותו, לא רק לשפוט את אוסף הפרטים שמרכיבים אותו. והחידוש השני הוא החידוש ההפוך, שלמרות ששופטים את הכלל, הפרטים לא פטורים. יש להם אחריות שהכלל ימלא את תפקידו. אולי דוגמה אחרונה זה מתן תורה. דיברנו על מתן תורה במעמד הקהל, בקריאת התורה, מתן תורה עצמו איך התנהל? מתן תורה עצמו, הרי הרא"ש כותב, זה מובא בביאור הלכה בסימן קמ"א בשולחן ערוך, ששבועה של אבא לא מחייבת את הבן. והגמרא אומרת הרי שאנחנו נשבענו בהר סיני לקיים את התורה. בסדר, שיקיים אותה מי שנשבע, מה זה קשור אליי? למה אני חייב? לא רק שאני חייב, אני חייב מצד שבועה. הגמרא אומרת שאם אני נשבע לא לקיים מצווה, אז אין שבועה חלה על השבועה, מושבע ועומד מהר סיני. זאת אומרת, זה מצד שבועה ממש, לא כמטאפורה, לא כאגדה. זה מצד שבועה, זה הגדר ההלכתי של המחויבות שלנו למצוות. איך? אני נשבעתי שם? אבא שלי נשבע שם, אבא של אבא של אבא. איך זה יכול לחייב אותי? שבועה של אבא לא מחייבת את הבן. והתשובה היא. שמי שנשבע שם זה לא אבא של אבא של אבא שלי, אלא כלל ישראל, כי מעמד הר סיני זה מתן תורה, ובקבלת התורה זה מעמד שמתן תורה ניתן לציבור. והציבור, כמו שצופנת אמר קודם, הציבור גם אם כל הפרטים שכבר היו באותו מעמד מתו וכיום זה אנשים אחרים, זה לא משנה. הציבור נשאר ועומד. שבועה של אבא פרטית לא מחייבת את הבן שלו, אבל שבועה של קולקטיב מחייבת את הקולקטיב, מי שלא יהיו הפרטים שכלולים באותו קולקטיב. ולכן קבעו שהשבועה הזאת מחייבת את כולם. וזה יסוד בחוקי מדינה, שלמרות מה שהשולחן ערוך אומר ששבועה של אבא לא מועילה על הבן, אבל אם ציבור נשבע לעשות משהו, זה יחייב גם את הילדים שלו כשהם חלק מהציבור. כל עוד הם חלק מהציבור. אי אפשר אולי לעבור דירה, אם יש פה שבועה של ישראל אי אפשר לעבור דירה. אבל אם זה קהילה או משהו כזה, אז היית צריך לעבור דירה או משהו כזה בשביל להיפטר מהשבועה הזאת. וזה קשור לזה שאנחנו יודעים שיש מנהגים של מקום וכולי. וזו הייתה שבועה ציבורית כזאת. ובאמת בסוף הדברים, בפרשת ניצבים, יש פה איזושהי פואנטה. נכון. בפרשת ניצבים יש מעבר מרתק בין לשון רבים ללשון יחיד. פשוט אומרת את פרשת השבוע, פשוט אומרת את הדבר הזה עצמו. אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם, לשון רבים. ראשיכם, שבטיכם, זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל. ממש מזכיר את מעמד הקהל. כל העם, האנשים, הנשים והטף והגר פה, כולכם, ראשיכם, שבטיכם וכולי. וזה הכל לשון רבים, טפכם נשיכם וכולי. לעוברך בברית ה' אלוהיך ובאלתו, פתאום לשון יחיד. נכון? קודם אתם ניצבים, לעוברך בברית ה' אלוהיך. למה זה פתאום לשון יחיד? כי זה מדבר על הציבור. מי שעובר, אתם ניצבים קודם כל לפני הברית בתור אוסף של פרטים, וכשאתם באים לברית, את הברית אני כורת עם הציבור, אני לא כורת עם הפרטים. הפרטים נכללים בציבור, זה מה שדיברנו על מתן תורה, הפרטים נכללים בציבור. ואחר כך כתוב ולא איתכם לבדכם אני כורת אנוכי כורת את הברית הזאת, לשון רבים. אני לא כורת את הברית הזאת עם אוסף של פרטים, איתכם לבדכם בלשון רבים, כל אחד לבד. כי את אשר ישנו פה עמנו היום לפני ה' אלוהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום, איתם אני כורת את הברית. מה זאת אומרת? איך זה יכול להיות שאני כורת ברית עם מי שלא נמצא פה? שבועה הרי לא מחייבת את הצאצאים. בגלל שאני כורת את הברית עם הקולקטיב, לא איתכם לבדכם. אני כורת את הברית איתכם כקולקטיב, ממילא זה לא רק איתכם אלא מי שנמצא, מי שלא נמצא, זה לא משנה, כל מי ששייך לקולקטיב חייב בברית הזאת. זה מה שכתוב בפסוקים האלה. וזה פירוש המדרש המפורסם של חז"ל שאומרים שכל הנשמות של כל עם ישראל היו בהר סיני. ואפשר להבין את זה באיזושהי צורה מיסטית כזאת שכל הנשמות ירדו שם ונעמדו בשורות לפני ההר, למרות שאף אחד לא ראה את הנשמות, נשמות לא רואים בדרך כלל. אבל יכול להיות שהכוונה היא משהו אחר לגמרי, שזה מטאפורה של האמירה שכל עם ישראל היה שם כקולקטיב, אז אני לא צריך להיות שם כדי להיות מחויב. כל הציבור היה שם, את אשר ישנו ואת אשר איננו. למה? כי זה לא איתכם לבדכם אלא עם הציבור כולו.
[Speaker B] וזה אולי גם מסביר לגבי גרים שכשמצטרפים לקולקטיב של הציבור, זה מסביר איך הם אומרים אלוקינו ואלוקי אבותינו וכולי.
[הרב מיכאל אברהם] הם מצטרפים לקולקטיב של עם אברהם.
[Speaker B] הרי הוא נכנס לקולקטיב של עם אברהם.