חדשנות, שמרנות ומסורת – שיעור 14

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, אנחנו גמרנו בפעם הקודמת את הקוואזי-ביקורתי על ההצעות של הרב הרפורמי, של משה זמר, וניסיתי להראות שני דברים. דבר ראשון, זה מה לא נכנס לתוך המסגרת הגמישה שסרטטתי כאן, לנסות ולהראות שבכל זאת יש כאן עדיין מסגרת של מחויבות שמרנות, מה שקראתי, מחויבות להלכה שלא הכל נכנס לתוכה. וב', ניסיון להראות שהצעות שונות שעולות מ, במקרה הזה רב רפורמי, צריכות להיבחן כל אחת לגופה, וחלקן, אולי כולן, לא משנה, בהחלט יכול להיות להן מקום. העובדה שהדובר מאופיין בתג מסוים לא בהכרח אומרת שצריך לפסול את הטיעונים שלו, ולהפך, יכולות להיות טענות של רב אורתודוקסי או של אדם אורתודוקסי שהן לא נכנסות למסגרת של המחויבות להלכה, ולכן מההתחלה הסברתי שאני דן בטיעונים ולא בטוענים, וזה לא תמיד הולך ביחד. מה שאני ארצה לעשות היום, או לפחות בחלק הראשון, זה לבדוק באמת את הצד השני של אותה משוואה הזאת, הצעה שעולה מפוסק מוכר, והשאלה אם לדעתי היא נכנסת לתוך המסגרת, במובן קצת שונה, והוא אין ספק שהוא אורתודוקסי, אני מדבר על הרב אריאל, ובכל זאת אני חושב שיש פה איזשהו סוג של בעיה, וזה מראה את הצד השני של אותה משוואה, כשהדיון הזה יתקשר לעוד נקודה, הנקודה שדיברתי עליה בביקורת על זמר, אמרתי שם שאחת הבעיות שיש בהצעות הרפורמיות זה שהן מסתפקות במוטיבציה ולא תמיד נזקקות להצדקה. זאת אומרת, אם יש משהו שהוא לא מוסרי או יש משהו שלדעתם צריך לשנות אותו, אז הוא ישתנה נקודה. זאת אומרת, לא צריך לחפש מנגנון שיממש את השינוי הזה אלא מספיקה המוטיבציה. ובהקשר הזה אמרתי, והראיות שהוא הביא מכל מיני מנגנונים ידועים בהלכה. ואמרתי שבהקשר הזה צריך להבחין בין הלכות דאורייתא והלכות דרבנן. בהלכות דאורייתא למוטיבציה אין חשיבות ממשית. מה שחשוב זה רק ההצדקה, כי המוטיבציה היא, השוויתי את זה להקשר הגילוי והקשר הצידוק בפילוסופיה של המדע, המוטיבציה בעצם אומרת לנו שיש לנו סיבות טובות לשנות או לפרש הלכה מסוימת באופן מסוים. ועכשיו השאלה איך עושים את זה, אז אנחנו מחפשים פרשנויות עד שאנחנו מוצאים או לא מוצאים. אם נמצא, אז מצאנו את ההצדקה ואז אנחנו נעשה את השינוי הפרשני. לא נמצא, אז המוטיבציה במקומה כבודה במקומה עומד, אבל זה לא עוזר לי. זאת אומרת, אני צריך בשביל לממש שינוי כזה צריך הצדקה ולא מספיקה מוטיבציה, זה בהלכות דאורייתא. בהלכה דרבנן המצב הוא הפוך. הלכה דרבנן זה מצב שבו יש לנו מוטיבציה לשנות ואין מנגנון. זאת אומרת, שחכמים יושבים על המדוכה והם חושבים שצריך לאסור עוף בחלב למשל, איסור דרבנן. לאסור עוף בחלב ואין לנו מנגנון שיכול להכניס את זה לתוך איסורי התורה, מנגנון פרשני. והשאלה מה עושים במצב כזה? בהלכה דרבנן, אז חכמים יכולים לקבוע שהדבר הזה הוא אסור גם בלי מנגנון. מספיקה המוטיבציה. והסיבה לזה היא שהם בעצם מייצרים פה הלכה חדשה, הם לא צריכים לטעת אותה בתוך הלכה קיימת באמצעים פרשניים, אלא הם מייצרים הלכה חדשה, זאת הסמכות שניתנה להם. בשביל זה, אם יש להם מוטיבציה לומר שזה אסור, הם יכולים לקבוע שהדבר הזה הוא אסור והוא יהיה אסור. הוא יהיה אסור מדרבנן, כמובן לא מדאורייתא, והר"ם מאוד מדגיש שהם צריכים לציין את זה, אחרת הם עוברים וגם מכשילים אותנו בבל תוסיף. אבל יש הבדל בין הלכה דאורייתא לבין הלכה דרבנן, ואמרתי שבהלכה דרבנן ישנה מגבלה חשובה שהיא מגבלת הסמכות. זאת אומרת, בשביל. לקבוע שהלכה כלשהי תהיה הלכה מחייבת מדרבנן ולא לעבור בבל תוסיף, זאת אומרת שזה יהיה בר תוקף ולא לעבור בבל תוסיף, זה צריך להיות גוף מוסמך. גוף מוסמך הכוונה סנהדרין או גוף שכלפיו נאמר הדין של לא תסור. ואז במצב כזה יש בראש השנה בדף ט"ז יש מחלוקת רשב"א ותוספות איך להבין את היחס בין תקנות דרבנן לבין בל תוסיף. אחד מהם אומר שלא נאמר בכלל בל תוסיף על חכמים והשני אומר נאמר, אבל הם יכולים לחרוג בנסיבות מסוימות. אבל לענייננו ברור שההלכה מאפשרת להם לחרוג, ולכן במקום שבו יש להם מוטיבציה גם כשאין להם הצדקה או אין להם מכניזם הם יכולים לחדש איסור. אבל במקום זה רק בגוף שניתנה לו באמת הסמכות לעשות את זה, לקבוע הלכות דרבנן מחייבות. אבל סתם אדם או אפילו פוסק חשוב ככל שיהיה לא יכול לעשות דבר כזה. פוסק לא יכול להגיד יש לי מוטיבציה ולכן הדבר הזה הוא אסור. ראוי לאסור, דבר שאנחנו שומעים הרבה מאוד בפוסקים, ראוי לאסור ולכן זה אסור. זאת אמירה שערורייתית. ראוי לאסור פירושו יש לי מוטיבציה, אבל אתה לא יכול להפוך מוטיבציה לאיסור גם לא בהלכה דרבנן אלא אם כן אתה סנהדרין. אם אתה לא סנהדרין אז או שאתה נוטע את זה בהלכה דרבנן קיימת באמצעים פרשניים, ואתה בעצם אומר ההלכה דרבנן ההיא כוללת גם את המקרה הזה כי יש לי שיקול פרשני כזה או אחר, או שאתה גוף מוסמך. או שאתה יכול, אם אתה לא גוף מוסמך אתה לא יכול לעשות את זה. כל מה שאתה יכול זה לומר לדעתי מן הראוי לא לעשות את זה, אין לי את הכוח לאסור, אבל אני אומר לכם את חוות דעתי מן הראוי לא לעשות את זה. זה אין שום בעיה, את זה פוסק יכול להגיד. אבל פוסק לא יכול להגיד מן הראוי לאסור את זה ולכן זה אסור. עכשיו זה לא ייאמן כמה פעמים אצל הפוסקים שומעים את האמירות הרפורמיות האלה. מן הראוי לאסור את זה ולכן זה אסור. ובמקרה הזה זה כמובן לא מעורר חשדות אצל אנשים כי זה הולך לחומרא. הם אוסרים משהו שבעצם לא אסור, אז זה לא רפורמים. רפורמים אצלנו זה רק כאלה שמתירים דברים אסורים, לא כאלה שאוסרים דברים מותרים. אבל כמובן שברמה המהותית אין הבדל. בל תוסיף ובל תגרע שניהם איסורים, ובמסגרת ההלכה מחייבת אותנו לא להוסיף ולא להוריד. ולכן ברמה המהותית גם אם מישהו מחמיר הוא יכול להיות רפורמי. והרבה פעמים אני מוצא בספרות ההלכתית פוסק שאומר כן זה לא ראוי, זה לא פה זה לא שם ולכן אני אוסר. מה זאת אומרת אתה אוסר? או שאתה מוצא לי מקור שממנו אפשר לחלץ, מקור מוסמך, שממנו אפשר לחלץ איסור כזה, מקור דאורייתא או דרבנן, או שאין מקור כזה אז תגיד אולי אני ממליץ לא לעשות, אתה לא יכול להגיד אסור. אוקיי? כל מיני נגיד דברים שנוגעים למעמד האישה למשל בבית הכנסת. יכולים לראות פוסקים שאוסרים שאישה תגיד דברי תורה בבית הכנסת, כבר ראיתי דברים כאלה, או קדיש יתומה או כל מיני דברים מן הסוג הזה. עכשיו עזבו את הוויכוח אם זה כן ראוי או לא ראוי. אני שואל גם אם זה ראוי, אם אתה לא מוצא לי מקור שאוסר את זה, אז אתה יכול לעמוד על רגליים אחוריות לרקוד הורה והדבר הזה לא הופך להיות אסור. אתה לא יכול לקבוע איסורים. כל מה שאתה יכול זה לומר לדעתי מן הראוי להימנע או שתמצא מקור דאורייתא או דרבנן ותגיד פרשנית לדעתי זה נכנס לשם. ראיתי פעם מישהו שרוצה להכניס את הקדיש יתומה לתוך קול באישה ערווה. טוב, באמת פרשנות מאוד יצירתית ולא משכנעת, אבל לפחות הוא מנסה לעשות את זה דרך פרשנות ולא להגיד לא ראוי. כי זה מחזיר אותנו לדיון שעשיתי פעם כבר על פסיקה מסדר ראשון ומסדר שני, ומה שככה הוריד לי את האסימון בהקשר הזה היה איזה מאמר של רבני בית הלל על קדיש יתומה. והמאמר איכשהו מתחיל למנות את הפוסקים שמתירים ואת הפוסקים שאוסרים וכולי, אבל בשום מקום לא מופיע מקור שמכוחו באמת אפשר לאסור. על מה דנים? יכול להגיד לי האם זה קול באישה ואז להביא פוסקים לפה פוסקים לשם, אם זה כן קול באישה ערווה, לא קול באישה ערווה, הבנתי. אבל כל עוד אתה לא מביא לי את הסעיף דאורייתא או דרבנן שמכוחו הדבר הזה הוא אסור, אז על מה הדיון? הפוסק ההוא מתיר והפוסק ההוא… הפוסק ההוא אוסר, מה, הוא המציא את האיסור הזה? אם הוא המציא את האיסור הזה, אז לא מעניין את הסבתא שלי. פוסקים לא יכולים להמציא איסורים, יכולים להביע דעתם על פרשנות או על גדרים של איסור כזה או אחר. לא יכולים להמציא איסורים. ומה שמה שכואב פה זה שהדיון הזה מתייחס לפוסקים כאילו שהם מקורות מכוננים לאיסור, לא כפרשנויות לאיסור. זאת בעיה רווחת גם בדברים פחות טעונים כמו הלכות שבת. יש הלכות שבת שבהם בא פוסק ואומר לא לא לא יכול להיות שדבר כזה יהיה מותר ולכן ברור שצריך לאסור את זה. מה זאת אומרת? אתה יש לך איזשהו אב מלאכה או איסור דרבנן שחכמים קבעו, משהו שאתה יכול לעגן בו את האיסור הזה? אם כן בסדר, אם לא אתה לא יכול להמציא איסורים גם אם אתה נורא רוצה. או לגבי שמירת הריון, גם כן שאלו אותי, לא שמירת הריון סליחה, תכנון ילודה. שאלו אותי כל מיני פעמים שאלות האם כן אפשר לדחות, אי אפשר לדחות או כל דברים מהסוג הזה. עכשיו בהקשר גם בהקשר הזה פוסקים, באים לפוסקים ואומרים תן לי היתר כן לדחות קצת את הבאת הילד. אנחנו עסוקים, אנחנו עכשיו בהכשרה מקצועית, אנחנו עכשיו בלא יודע מה, לחץ נפשי כזה או אחר, תן לי היתר. עכשיו מה זה נקרא תן לי היתר? או שיש היתר או שאין היתר, אני לא יכול לתת לך היתר גם אם אני נורא רוצה. כל מה שאני יכול זה להגיד לך תראה יש מקור כזה וכזה שצריך להתחשב בו, אם המצב הוא ככה וככה אז לדעתי זה לא נכלל במקור הזה או שכן נכלל במקור הזה. אני לא יכול לתת היתרים. זה יש מאמר של נדב שנרב חבר שלי שהוא קורא לזה ארון השקרים היהודי, כן כדרכו השנונה, ארון השקרים היהודי הכוונה זה בדיוק סוג כזה של היתרים. זאת אומרת בא בן אדם לרב ומבקש שיתן לו היתר. ואז כמובן כל הדרשנים דורשים בשבחו של הרב שהצליח לתת לו היתר. הרב הזה הוא שקרן. מה זאת אומרת לתת היתר? זאת אומרת אם אתה אומר שיש היתר אז בסדר גמור, אז העלית בעיון ההלכתי שיש היתר. אם אין היתר אז אתה שקרן. מה פירוש הרב נותן היתר? הרב לא יכול לתת היתר. הרב יכול להציג בפניך מה אומרים מקורות ההלכה, הוא לא מקור מכונן להלכה. סנהדרין יכולה לתת היתר, רב פוסק לא יכול לתת היתר. רב פוסק יכול להגיד לך מה ההלכה אומרת לדעתו, כן, אבל אין לזה, הוא לא… כל הגישה המגוחכת הזאת שהרב צריך להכיר את מי שעומד לפניו ולפי זה לפסוק זה הכל שקר אחד גדול מא' ועד ת'. הרב לא צריך…

[Speaker B] הלו? פרשנות אין בה אלמנט יצירתי מסוים?

[הרב מיכאל אברהם] לא הבנתי.

[Speaker B] פרשנות, פרשנות שאדם מפרש, אין בזה אלמנט יצירתי מסוים? מה

[הרב מיכאל אברהם] הבעיה? תעשה פרשנות יצירתית כרצונך כל עוד זאת פרשנות.

[Speaker B] כן אבל בסופו של דבר יש פה אלמנט שבא מהפוסק עצמו לא? הוא לא עשה העתק הדבק העביר ספר ממדף אחד למדף שני.

[הרב מיכאל אברהם] הוא בא לפרש לפי דעתו, כל עוד הוא מפרש בסדר גמור, אתה יכול לקבל. אבל אם הוא מפרש בסדר זה תפקידו, אבל כשהוא מחליט לא מפרש, כשהוא אומר מן הראוי לאסור ולכן אסור, הוא לא אומר זה נראה לי שזה נכנס בתוך הגדר של האיסור ההוא וההוא.

[Speaker B] אז הרב, הרב לגבי למשל הנודע ביהודה בנושא הציד, השאלה הידועה כשהוא אומר אין בזה איסור של בל תשחית ואין בזה איסור של צער בעלי חיים ואחר כך הוא אוסר בצורה חריפה ובוטה.

[הרב מיכאל אברהם] אני לא זוכר כרגע את הנימוק אבל אם הוא אוסר למרות שאין בזה קשר לאיסור אז הוא שקרן. זה שקר. עכשיו אני אומר את זה בחוצפה כזאת כן כי הנודע ביהודה באמת היה קטנו עבה ממתניי, אבל העובדה היא שפוסקים עושים את זה על כל צעד ושעל. עושים את זה כל הזמן בלי הנד עפעף וזה פשוט שקר. זה שקר מא' ועד ת'. זאת תפיסה מעוותת של תפקידו של הפוסק.

[Speaker C] אז רגע אז מה המשמעות של יש על מי לסמוך?

[הרב מיכאל אברהם] אתה שומע?

[Speaker C] יש ביטוי נפוץ הרבה פעמים יש על מי לסמוך.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, זה בסדר. אתה יכול להגיד יש דעה הלכתית כזאת, יש דעה הלכתית אחרת לגבי פרשנות של איסורים, לא לגבי להמציא איסורים. ואז אתה אומר תראה הפרשנות ההיא נראית לי קצת מפוקפקת אבל אם אתה במצוקה יש לך על מי לסמוך. זאת טענה בסדר, על זה אני לא מדבר. כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק, כן הגמרא כבר מדברת על זה.

[Speaker B] הרב לפי אותם דעות שאין הפרדה בין מוסר להלכה, נניח

[הרב מיכאל אברהם] שהרב ציטט אותן.

[Speaker D] אבל רוב הפוסקים שהם אומרים ראוי לאסור, הם אומרים מעיקר הדין מותר אבל ראוי לאסור. זה לא ראוי לאסור בעיניהם, זה אין דעת חכמים נוחה הימנו

[הרב מיכאל אברהם] או כל מיני דברים בסגנון הזה. זה לגיטימי. זה לגמרי לגיטימי שפוסק אומר תשמעו לדעתי מן הראוי להימנע מזה, לא לאסור, אין דבר כזה לאסור, אבל ראוי להימנע מזה, לא ראוי לעשות את זה. לא יכול להגיד לכם זה אסור כי אין איסור. זה בסדר גמור, זה בדיוק מה שהיה צריך לעשות במקרים האלה, אבל משום מה הפוסקים לא מקפידים לעשות את זה. אגב אני מצאתי, מצאתי התייחסות מפורשת של החזון איש לעניין הזה. הוא ממציא איזה שהיא המצאה שכן מנסה לבסס גישה כזאת, אבל זה באמת מאוד מוזר. אבל הוא מרגיש בקושי, במובן הזה זה קצת תנא דמסייע למרות שהוא מסיק את המסקנה ההפוכה. הוא כן טוען שפוסק יכול לעשות את זה. עוד רגע אני אגיע. בכל אופן אני רוצה להביא דוגמה לדבר, זה טור 275 באתר שלי, ששם שלחו לי איזה שהוא קטע מכתבה של חגי הוברמן, בן כיתה שלי לשעבר.

[Speaker D] אבל גם חכמים בגמרא לאחר שכאילו כבר נגמר הסנהדרין הם גם אסרו דברים מהסוג הזה שהם אסרו דברים כי היה ראוי לאסור. אתה מבין?

[הרב מיכאל אברהם] לא. אלא אם כן הם קבעו, אלא אם כן הם קבעו איסור ואז כיוון שקיבלנו על עצמנו את הגמרא אז זה נהיה אסור. הם לא יכולים לקבוע איסור.

[Speaker D] אז מה עם כל מיני איסורים שהתחילו מימי הראשונים ומימי הגאונים כי ראוי לאסור?

[הרב מיכאל אברהם] איסורים שהתחילו מימי הראשונים זה השקר הכי גדול שיכול להיות. אין דבר כזה איסורים שהתחילו מימי הראשונים. אתה יכול להנהיג מנהג שהתחיל מימי הראשונים וזה קיים הרבה, זה בדיוק הנקודה. וזה פשוט שקר, אין דבר… מה זאת אומרת איסור שהתחיל מימי הראשונים? אין דבר כזה. מה זה סנהדרין? מה, מכוח מה זה מחייב אותי? יכול להגיד מנהג. בסדר, אז זה יהיה מנהג, אבל אתה לא יכול להגיד לי שזה הופך להיות איסור דרבנן או איסור דאורייתא או איסור כזה או אחר. אין דבר כזה.

[Speaker C] לאיזו קטגוריה זה חרם דרבנו גרשום?

[הרב מיכאל אברהם] חרם דרבנו גרשום זה בדיוק הקטגוריה, זה חרם. יש תשובות של רבי חיים פלאג'י, חיים שאל, שו"ת חיים שאל, שהוא באמת עובר על חרם דרבנו גרשום והוא מסביר בכל אחד מהסעיפים, מה שקרוי חרם דרבנו גרשום, הם לא באמת כולם מרבנו גרשום, אבל הוא מעביר את ה… הוא מסביר את החרמות האלה כל אחד מתוך מקורות הלכתיים. לפתוח איגרת של חברו כל מיני דברים כאלה, מתוך מקורות הלכתיים. ובעצם הטענה שלו שרבנו גרשום לא חידש את האיסורים האלה, זה איסורים הלכתיים שהיו קיימים עוד לפניו והם אסורים מעיקר הדין, הוא רק חיזק אותם על ידי חרם. זאת הטענה שלו. וגם אם לא מקבלים את זה אז אפשר להגיד שזה לא אסור באמת אבל יש על זה חרם, חרם הקדמונים או מה שלא יהיה. בסדר, להחרים יש איזה הגדרות אבל להחרים אפשר אבל אי אפשר לקבוע איסור.

[Speaker D] את יכולה להסביר את עניין שתי נשים? הרי היה ברור שבימי התלמוד מותר שתי נשים.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אז הוא לכן שם זה רק חרם. באמת אי אפשר להגיד שזה אסור, הנה חינמי.

[Speaker E] אז רגע, אז מה המשמעות בעצם של פסיקת הלכה? הרי לפי מה שאתה אומר, כל אדם שיודע לקרוא ולהבין פרשנות יכול בעצם

[הרב מיכאל אברהם] להביא

[Speaker E] את הדעות השונות ולהחליט לעצמו מה הוא עושה. אז איפה המשמעות של פסיקה ושל סמכות רבנים? מה המשמעות של זה?

[הרב מיכאל אברהם] תיארת בדיוק את דעתי. אין שום משמעות לפסיקת הלכה. לא בבית דין. דיינים לגבי המקרה שבא לפניהם כמובן הם אלה שפוסקים…

[Speaker F] תשים רגע, אי

[הרב מיכאל אברהם] אפשר לשמוע.

[Speaker F] תשים זום.

[הרב מיכאל אברהם] הדיינים לגבי המקרה שבא לפניהם הם בעצם אלה שמחליטים ויש להם מעמד מכונן. מה שהם קובעים זה פסק הדין שמחייב את שני הצדדים. לרב פוסק אין שום מעמד. שום מעמד. הוא פשוט יועץ הלכתי. הוא מומחה הלכתי, אני לא יודע, אני ניגש אליו והוא פורס בפניי את האפשרויות ההלכתיות השונות, מה ההלכה אומרת, מה ההלכה לא אומרת, כי הוא המומחה. אבל הוא לא אמור להחליט. הוא גם לא יכול להגיד לי תראה זה צודק וזה לא, הוא יכול להגיד שלדעתו זה צודק ולדעתו ההוא צודק, אבל בסדר, הוא יכול להגיד ואני יכול לא לשמוע. הרב הוא מומחה לענייני הלכה, זה הכל. הבאתי לזה בספר, בטרילוגיה שלי, בספר השלישי דיברתי על זה בהרחבה, ובאמת הפוסקים לדעתי לא תופסים נכון את תפקידם, כי חלקם לא תופסים את זה כך. רב שלמה זלמן מביא באמת, יש דיון מעניין בשו"ת שלו מנחת שלמה, ושמה באמת משתמע לפחות לגבי הלכות דרבנן הוא רוצה לטעון, הכתב סופר אומר את זה גם לגבי הלכות דאורייתא, שזה באמת מעמדו של הפוסק. לכן למשל הזכרתי קודם כאלה שבאים להתייעץ על תכנון ילודה. אני כל מה שאני יכול זה להציג בפניהם את מנעד האפשרויות, ולהגיד להם אלה ואלה האפשרויות, אלה האיסורים, זה מה שמותר, אלה הכללים. עכשיו תחליטו אם המקרה שלכם נכלל בכללים האלה או לא נכלל בכללים האלה, אם זה מספיק חשוב לכם, לא מספיק חשוב לכם, רק אתם מחליטים. החלטות באופן כללי זה טעות נפוצה. פוסק לא אמור לקבל שום החלטה, שום החלטה, זה לא תפקידו בכלל. מי שמקבל את ההחלטה זה השואל. מה שהפוסק אומר זה מביא לפניו את העקרונות ההלכתיים, את הדעות השונות, הפרשנויות השונות, ומכאן והלאה הוא אמור להשאיר לשואל את ההחלטה. ולגבי התכנון ילודה זה מאמר שכתבתי, נתתי לקבוצת רבנים שעסקנו בזה, ואמרתי להם שאני לא מבין בכלל את הגישה הזאת שאומרת שהפוסק נותן היתרים ומחליט אם מותר להם או אסור להם. הפוסק לא יכול ולא אמור להחליט כלום. הוא צריך לפרוס בפניהם את התמונה והם יחליטו מה שהם עושים. אם הם יראי שמיים יותר או פחות, חשוב להם יותר או פחות, עד כמה זה מציק להם, לב יודע מרת נפשו, רק הם יודעים, הוא לא יודע. הוא יכול לעזור להם, הוא יכול להגיד להם תשמעו שימו לב לנקודה הזאת, תחשבו על הנקודה הזאת, ללוות את התהליך הזה, אבל ברמה העקרונית הוא לא אמור להחליט במקומם. מי הוא שיחליט?

[Speaker H] אז מה הרב, מה הגדר של חרם דרבנו גרשום מבחינה הלכתית? מה, הרי זה לא אסור נכון? הוא לא יכול היה לאסור את זה? אז איפה זה עומד בסקאלה של הלכות?

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר תלוי איזה סעיף. אם אתה מדבר על הסעיף של לפתוח למשל מכתב של חברו, אז שמה הרב חיים פלאג'י טוען שיש בזה איסור לא תלך רכיל בעמך או מה שלא יהיה, יש בזה בלי קשר לרבנו גרשום.

[Speaker H] מה, שתי נשים למשל?

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר בשתי נשים המעמד הוא של חרם, זה לא איסור.

[Speaker H] מה זה מעמד של חרם, איזה תוקף יש לחרם?

[הרב מיכאל אברהם] שמחרימים אותך, אתה מנודה אם תעשה את זה.

[Speaker H] מותר להחרים אותי ואני הולך בדרך תורה?

[הרב מיכאל אברהם] כן כן, אם אתה עושה מעשה שהוא לא בסדר או שהוא לא מוסרי, אין בו איסור הלכתי אבל הוא לא בסדר, בהחלט אפשר להחרים אותך. כן, זה אחד הכלים שהיו קיימים בידי פוסקים לאורך הדורות כשלא הייתה להם סמכות אכיפה. לא הייתה סנהדרין, לא היו שליחי בית דין, לא הייתה אוטונומיה שיפוטית לקהילות יהודיות ברחבי העולם, והאמצעי שלהם לאכוף את הנורמות שנראות להם ראויות הוא חרם. תקנות הקהל או חרם הקהל או מה שלא יהיה, כן, זה מה שהשתמשו בו. לפעמים השתמשו בו יותר מדי, לפעמים השתמשו פחות מדי, אבל זה הכלי שהיה להם וזהו, זה לא יכול להפוך לאיסור.

[Speaker H] אז תמיד כל רב יכול לאכוף את מה שהוא חושב?

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא אמרתי את זה. יש לזה הגדרות, יש לזה גם שכל ישר אגב, הגדרות די רופפות, ויש לזה שכל ישר מתי כן ומתי לא, וצריך איזשהו סוג של הסכמה, לא כל אחד יכול. יש מקרים מסוימים שבהם כל אחד יכול, למשל אם מישהו שומע גידוף כלפי שמיא או ביזוי תלמידי חכמים, כל אחד ששומע את זה יכול להחרים. כתוב בגמרא.

[Speaker H] כן כן, זה דין הגמרא, זה כבר יותר קל.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אבל עוד פעם, הגמרא לא מחרימה. הגמרא אומרת שכל אחד ששומע יכול להחרים. מי שמחרים זה השומע, זה לא הגמרא.

[Speaker H] בסדר, אבל הגמרא קובעת את ההגדרות, לשומע יש אלטרנטיבה קיימת לפניו מהגמרא, זה בסדר.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אבל במקומות אחרים באמת העסק יותר עמום ופחות מוגדר, אבל יש, יש כלי כזה. אז לכן אני אומר זה יכול להיות מנהג, זה יכול להיות, אבל מנהג צריך להתקבל. זה שרב מסוים אומר שכך ראוי לנהוג זה לא הופך את זה למנהג. אחרי שכולם שמעו בקולו ואכן מתנהגים כך, זה כבר יכול להפוך למנהג ואז באמת יש לו איזשהו מעמד מחייב גם הלכתי כי זה מנהג מחייב.

[Speaker H] כמו גזירה בשמן מול גזירת היין?

[הרב מיכאל אברהם] אז זה כבר גזירות, זה לא מנהג.

[Speaker H] לא, אבל גם מה שלא התקבל אז הפך להיות כאילו לא.

[הרב מיכאל אברהם] אוקיי, אבל שם זה משהו אחר, כי שמה מדובר על להתקבל או לא להתקבל של גזירה. גם בגזירות ובתקנות של חכמים יש כלל שאם זה לא פשט ברוב הציבור זה בטל. אבל שמה התפשטות בציבור מחייבת לא מטעם מנהג כי עכשיו אנחנו נוהגים ולכן זה מחייב, אלא התנאי כדי שתקנה תיכנס לתוקף. ואחרי שזה מתפשט בציבור, אז זה נכנס לתוקף כאיסור דרבנן ולא כמנהג. זה לא מה שמדובר עליו כאן, כי פה מדובר על גוף שהיה מוסמך, סנהדרין, כן? בית שמאי ובית הלל, היה סנהדרין שקבעה משהו, אם זה מתפשט בכלל הציבור זו הופכת לאיסור דרבנן. אני מדבר על סיטואציה שבה אין מוסד מוסמך. אין לא יכול להיות איסור דרבנן. יכול להיות עדיין מנהג, אם כל הציבור עושה את זה, אז יש פה איזשהו סוג של מנהג. כן, זה הרבה פעמים חילוק המנהגים בין האשכנזים לספרדים, כן? שהאשכנזים נוהגים לפי הרמ"א והספרדים לפי המחבר. אוקיי, עכשיו נגיד שמישהו אשכנזי נהג כמו המחבר לקולא בהלכות שבת. האם הוא חילל שבת? אז אני חושב שלא. הוא לכל היותר עבר על אל תיטוש תורת אמך, על מנהג כזה או אחר, כי המנהג של האשכנזים ללכת עם הרמ"א ולא עם המחבר. אז הוא עבר על כללי המנהגים ואי אפשר להגיד שהוא חילל שבת. נפקא מינה לשאלה אם הוא מומר. מי שמחלל שבת הוא מומר. אז זאת למשל דוגמה למצב שבו אנחנו לא רגילים להבחין. אני עושה מיוט פה כל שתי דקות אז תעזרו לי. זאת אומרת, אם מישהו מדבר אז ידבר ואחרי שהוא גומר שיסגור חזרה את המיקרופון כי יש פה רעשים. אז הטענה היא ש… לא זוכר איפה נקטעתי באמצע.

[Speaker I] הטענה היא שהוא רק עובר על אל תיטוש תורת אמך.

[הרב מיכאל אברהם] מה? לא שומע.

[Speaker I] המחבר אותך, דיברת על הספרדי שנוהג כמו אשכנזי.

[הרב מיכאל אברהם] כן, אה כן. ושם באמת הגישה הרווחת איכשהו שזה נקרא חילול שבת, אבל זה לא חילול שבת. איזה חובה יש על האשכנזי ללכת עם הרמ"א ולא עם המחבר? זה מנהג. וגם כמנהג לדעתי זה לא קיים אלא אם כן אין לו עמדה משלו. אבל אם יש לו עמדה משלו כמו המחבר, אז הוא צריך לנהוג כמו המחבר, בין לקולא בין לחומרא, כי זאת עמדתו, לא כי זה המחבר, אלא כי זאת עמדתו. אם אין לו עמדה, מה שהירושלמי אומר, אם הלכה רופפת בידך הלוך אחר המנהג. אם אין לך עמדה משלך, לך אחר המנהג. והמנהג הוא שאשכנזים הולכים עם הרמ"א והספרדים הולכים עם המחבר. אבל זה במקום שאין לי עמדה. אם יש לי עמדה, אף אחד לא יכול להגיד לי תשמע תחלל שבת כי המנהג הוא לחלל שבת. מה זה המנהג לחלל שבת? בעיניי זה חילול שבת.

[Speaker D] כן זה מאוד מעניין מבחינת יש כלל אצל הספרדים קיבלנו הוראות מרן. עכשיו לכלל הזה יש כמות חריגים מאוד גדולה, אז זה לא קיבלנו הוראות מרן, קיבלנו את ההוראות של הפוסקים שפירשו כאילו, איך אני אסביר?

[הרב מיכאל אברהם] היחס לספרדים זה באופן כללי הסמכות של השולחן ערוך. זה דיברתי פעם על הסמכות של השולחן ערוך, כאילו אנשים חושבים שזה איזשהו סוג של סנהדרין. בסך הכל השולחן ערוך התקבל כטקסט שיש לו משקל ולכן בהחלט צריך להתחשב בו כשבאים להכריע הלכה, אבל זה לא אומר שאם אני חושב נגדו אז אני צריך לציית לו, בשום אופן לא, מה פתאום. אם יש לי עמדה ברורה שהשולחן ערוך טועה, אז אסור לי לציית לו, לא רק שאני לא חייב.

[Speaker D] שולחן ערוך זה סמכות מהותית בעצם?

[הרב מיכאל אברהם] כן, כמו כל פוסק.

[Speaker H] ואני לא צריך

[הרב מיכאל אברהם] שיהיה לי אילן גבוה אחר…

[Speaker H] הרב, אם אתה אומר אם אני חושב שהוא לא צודק ואז אני אסור לי ללכת לפיו, אני לא צריך להיתלות באילן גבוה אחר או בזה? אני יכול להיות עצמאי?

[הרב מיכאל אברהם] תלוי כמה גבוהה המראה שמול עיניך.

[Speaker H] כן, אוקיי, הבנתי.

[הרב מיכאל אברהם] טוב, בכל אופן אז לענייננו, כשאנחנו בוחנים פה את סוגיין דעלמא וטעות בשיקול הדעת, אז יש סוגיין דעלמא שבאמת מדבר בעיקר על בתי דין ולא על פסיקת הלכה. ובבתי דין כן יש מעמד מכונן לדיינים. והמעמד המכונן של הדיינים מכניס אותנו לעולם קצת שונה מאשר העולם של הפוסקים. ושם באמת יש כן איזושהי מחויבות ללכת עם הנורמות המקובלות, הנהוגות, שאתה לא יכול לכפות על בעלי הדין עמדה שהיא עמדה, אני אומר את זה באופן מאוד פשטני, עמדה שהיא עמדה אישית שלך. אם רוב העולם… אם רוב העולם לא נוהג ככה, אם העולם בדרך כלל לא פוסק ככה, אתה לא יכול לחייב אותי לשלם כסף כי אתה חושב ככה. אז אתה חושב, ושאני במקרה באתי לדון לפניך, אז מה? כמו בכל מערכת משפטית נדרשת איזושהי ודאות משפטית או איזושהי קביעות של העקרונות שעל פיהם אנחנו דנים. ולכן ולכן בבתי דין המצב הוא באמת קצת שונה. שמה יש כן איזשהו מעמד לשאלה איך נוהגים לפסוק, אבל גם שם צריך להיזהר לא להגזים עם הדבר הזה. זאת אומרת, בסדר, זה שנוהגים לפסוק זה בסדר, אבל אם יש דעות אחרות ויש גם אנשים שפסקו אחרת, אז אי אפשר להגיד שהדבר הזה הוכרע, ואתה עדיין יכול לעשות את מה שאתה חושב. טוב, אז זה לענייננו. הדוגמה שרציתי לגעת בה, זה הדוגמה שאמרתי של של הרב אריאל לגבי בית חכם. אז אמרתי ששלחו לי כתבה של חגי הוברמן ב"מצב הרוח", זה עלון שבת כזה, על על כנס רבנים, שהיה כנס סגור משום מה, והוא עסק בענייני טכנולוגיה. מה איך מתייחסים לטכנולוגיה. אז בואו תראו אני משתף אתכם את הקטעים שהבאתי משם ושוב צריך לזכור זה כמובן לא מאמר הלכתי ולא טקסט מדויק, זה תיאור עיתונאי של מה שהיה שם בכנס. אז צריך כך להתייחס אליו בערבון מוגבל, אבל עדיין מה שהוא אומר בהחלט שווה דיון. אז הוא מציג את השאלה של הכנס ככה: הטכנולוגיה העתידית מעלה בעיה הלכתית מאוד קשה. מבחינה הלכתית טכנית, המלאכות נעשות פחות ופחות אנושיות, ולכן פחות אסורות כי אין מעורבות של האדם. ומצד שני, השימוש בטכנולוגיה הזו במשך השבת תהפוך את השבת לחול, ותשנה לגמרי את האווירה השבתית שלנו. מה צריך להיות יחס ההלכה לנושא? כן, אני מדלג, ייתכן שלא יימצא סעיף בשולחן ערוך שיאסור אותה, אבל גם השבת תיעלם באופק. איך לפסוק? מה צריך להיות תהליך הפסיקה? זה ממש נוגע למה שדיברתי עליו כאן. כי לשיטתי תהליך הפסיקה נעצר במקום שבו אין, אני קורא לזה סעיף בשולחן ערוך, אבל אני מתכוון מקור הלכתי מוסמך, לא סעיף בשולחן ערוך, מקור הלכתי ממקור מוסמך. זה שם מתחיל ומסתיים תהליך הפסיקה. אם אתה לא מוצא סעיף בשולחן ערוך לאסור את זה, אז זה מותר נקודה. זאת אומרת, אין מה להמשיך את הדיון. הדיון הסתיים. וברגע שאנשים אומרים רגע, אבל השבת הופכת להיות חול, אוקיי, אז היא הופכת להיות חול, זה המצב. מה לעשות? זה מפריע לך? הבנתי. אני גם יכול להתווכח על זה, אבל נגיד שאני מבין את המצוקות שלך, אז תיקח כדור. אבל העובדה שמשהו מפריע לך לא יכולה להפוך אותו מהיתר לאיסור. או שזה נאסר או שלא נאסר.

[Speaker D] אלא אם כן האמירה היא יותר מורכבת. הם בעצם אומרים חז"ל קבעו את איסורי שבת כדי לייחד לשבת אופי מסוים, ובעצם בזה שאנחנו מתירים דברים חדשים, אנחנו

[הרב מיכאל אברהם] לא מתירים, הם

[Speaker D] פשוט לא אסורים, אנחנו שומטים את האופי של השבת.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, אנחנו לא מתירים, הם פשוט לא אסורים.

[Speaker H] הרב, גם השבת שלנו היום היא חול לגבי השבת לפני אלפיים שנה.

[הרב מיכאל אברהם] אנשים

[Speaker H] ישבו בחושך, לא יכלו לחמם כלום, זה גם חול לגבי מה שהיה פעם.

[הרב מיכאל אברהם] אבל אם עוד פעם, אני אגיע עוד ל, יש ייחוד מסוים בהלכות שבת ואני עוד אגיע אליו. אני אומר, תתעלמו כרגע מזה שזה הלכות שבת באופן כללי. הפתיח הזה מציב את הבעיה במערומיה. ויש הפתיח הזה כשלעצמו לא מקובל עליי. הפתיח הזה מניח שיש איזשהו תפקיד וסמכות של פוסק להתמודד מול שאלות כאלה, ולדעתי אין לו. לא תפקיד ולא סמכות. במקום שבו אין מקור הלכתי שאוסר, הדבר מותר. פעם שמעתי בשם הרבי מקלויזנבורג הזקן, הוא אמר שאם לא היה כתוב בהלכה שמותר לחתוך את החלה בשבת, זה היה גם אסור מבחינתו. זאת אומרת, כל דבר שמתירים בשבת צריך מקור שמתיר, אחרת זה אסור. וזה כמובן שטות גמורה. זאת אומרת, ברור שבהלכה כל דבר בשביל לאסור אותו צריך מקור ולא בשביל להתיר אותו צריך מקור. כל דבר הוא מותר, אלא אם כן יש מקור שאוסר אותו.

[Speaker B] אבל התורה הופכת להיות בצורה הזאת כל כך לא רלוונטית לחיים. הרי עוד אלף שנה, אולי כשהטכנולוגיה תעקוף את רוב המצוות וההלכות, נוכל לעקוף אותם באיזו שיטה, והתורה תפסיק להיות רלוונטית כי אנחנו נכים כי אין לנו סנהדרין. עד כמה אפשר להמשיך ככה? הרי ברור אם היה סנהדרין היא יכלה לתקן תקנות כמו שעשתה כל הזמן. לא בגלל שאין סנהדרין, זה לא אסור. לא, אבל סנהדרין התייחסה לחיים ושינתה ותיקנה תקנות. על סנהדרין נדבר, התורה הופכת…

[הרב מיכאל אברהם] אבל אין!

[Speaker B] אז התורה בינתיים תלך פייפן ואנחנו נגיד אין סנהדרין.

[הרב מיכאל אברהם] התורה לא הולכת פייפן, התורה נשארת, מה שאסור בה אסור ומה שמותר מותר. אתה מניח פה אגב הרבה הנחות שאני לא מסכים גם להנחות שלך. אני מנהל את הדיון לשיטתך לפי ההנחות שלך. אני לא מסכים גם להנחות. זאת אומרת מבחינתי שהשבת תהפוך להיות חול זה מצוין, אין שום בעיה, כל עוד לא עברנו על ל"ט אבות מלאכה ותולדותיהם ואיסורי דרבנן, הכל בסדר. מה זאת אומרת?

[Speaker B] רגע, יש שאלה, אם התקשורת והטלפונים יעבדו בלי בגרמא של גרמא של גרמא, לא יודע עם משהו שיהיה מותר, אז זה מצוין. וטלוויזיה ועסקים והמסחר והכל עובד רגיל?

[הרב מיכאל אברהם] רגע, תן לי להשחיל משהו, תן לי רגע. מה שאני רוצה להגיד זה שנכון, אם זה יהיה גרמא דגרמא וגרמא דגרמא מותר, אז הוא מותר, נקודה. ואם זה מטריד אותך, תקח כדור. זה הכל. אתה לא יכול לחדש איסורים במקום שאין איסורים. אתה יכול לבדות דת מלבך אם אתה רוצה, לבריאות. אבל אנחנו מחויבים להלכה. והעובדה שאין סנהדרין או יש סנהדרין, לא יודע, תחדש את הסמיכה אם תקבל את המנגנון של הרמב"ם, ואז אולי תהיה סנהדרין. כל עוד אין סנהדרין, זאת ההלכה, נקודה. ואם המצב ההלכתי הוא בעייתי, גם בעיניי הוא בעייתי, לא בהקשרים האלה דווקא, אבל הוא בעייתי, נו, אז מה לעשות? מה שנכנס למסגרת ההלכתית נכנס ומה שלא לא. דיברנו בפעם הקודמת בדיוק על הערבוב הרפורמי בין מוטיבציה לבין הצדקה. ואתה שם לב שמה שעושים פה האולטרה-אורתודוקסים עושים את אותו ערבוב, רק במקרה הזה לחומרא ולא לקולא. הם בעצם אומרים ברגע שיש לי מוטיבציה לאסור, זה אסור. למרות שאין מנגנון ואין הצדקה שאוסרת את זה. זאת רפורמיות. רפורמיות במקרה הזה רפורמיות מחמירה, אבל מה זה משנה? זה רפורמיות בבל תוסיף, לא בבל תגרע. אוקיי.

[Speaker J] היום יש חשמל בשבת, מקרר עובד, עולים במעלית, נוסעים בקלנועית. לפני מאה שנה לא היינו…

[הרב מיכאל אברהם] הוא היה אומר… אני אגיע לזה, אני אגיע לזה עוד מעט כי דווקא בהלכות שבת יש אולי כן מקום לשיקול כזה. אבל עוד שנייה אני אגיע לזה. הטענה העקרונית היא שעצם הצבת הנושא לדיון כבר מניחה איזושהי הנחה שהיא לא מקובלת עליי. שתפקידו וסמכותו של פוסק להתמודד עם חידוש של הלכה. אין. פוסק לא יכול לחדש הלכות. פוסק יכול לחדש פרשנות, לפרש כך או אחרת מקור הלכתי. פוסק לא יכול לחדש הלכות גם אם זה נראה לו, זה לא מעניין. עכשיו המכשירי החשמל למיניהם, מכשירי החשמל למיניהם, זה באמת מציאות חדשה, אבל את המציאות הזאת כשפוסקים באו לדון בה, הם לא אמרו זה ראוי לאסור את זה כי זה הופך את השבת לחול ולכן זה אסור. אלא הם ניסו לחפש אב מלאכה או תולדה כלשהי או איסור דרבנן כלשהו שלתוכו הדבר הזה ייכנס. כי אם הם לא מוצאים, אז זה לא יהיה אסור. ושוב פעם, זאת ההקפדה שצריכה להיות ולא תמיד ישנה בין המוטיבציה לבין המנגנון. ובמקרה הזה גם באיסורי דרבנן צריך להקפיד על זה, בניגוד למקרה שיש סנהדרין, כי אין לנו סנהדרין. וכשאין סנהדרין, אז אתה לא יכול מכוח מוטיבציה לחדש הלכה.

[Speaker D] נדמה לי שכן יש שיקול הלכתי, יש את השיקול של עובדין דחול, אבל ראיתי במאמר שלך שאתה אומר שהקושי בו זה הבנאדם קובע מה נחשב כעובדין דחול ואז…

[הרב מיכאל אברהם] אני אגיע לזה, אמרתי שבהלכות שבת יש חריג וזה בדיוק לזה התכוונתי. אני אגיע לזה עוד רגע. אז הדיון הזה הוא בעצם, המסגרת של הדיון כשלעצמה לדעתי מניחה איזושהי הנחה שאני לא מסכים לה. עכשיו הרב אריאל כותב שם, או לא כותב אלא הוברמן כותב את המשפט הבא בשמו, הרב אריאל אמר כי חייבים לעצור את הסחף בראשיתו, לקבוע שכל העניינים האוטומטיים… כאן הוא מדבר על בית חכם, לא על חשמל בשבת, זה כבר צעד אחד הלאה… לקבוע שכל העניינים האוטומטיים ייאסרו. כל מה שלא מקובל היום שלא יהיה מקובל גם מחר, אמר הרב אריאל. עכשיו פה צריך לשים לב למה בדיוק, אני לא יודע למה בדיוק הוא מתכוון, שוב הטקסט הוא עיתונאי. אז אני לא יודע למה הוא מתכוון. אבל הוא יכול להתכוון לאחד משני דברים. הוא יכול להגיד לדעתי צריך לאסור את זה, שזה לחלוטין לגיטימי, אבל אין גוף שיאסור את זה לכן זה לא אסור. אלא שאז לא נראה שלזה הוא מתכוון, כי אז מה הטעם… אלא מה, הוא כנראה מתכוון לומר שהגוף הזה או הכינוס הרבנים הזה היה צריך לצאת בהחלטה שאוסרת בית חכם בלי סעיף בשולחן ערוך, בלי שיש אב מלאכה או תולדה או איסור דרבנן כזה או אחר שבאמת אוסר את זה. הכל בסדר ועדיין צריך לאסור את זה. יש פעם היה איזה מישהו הראה לי איזה מאמר שיצא באיזה דף שבועי של אלון שבות, ומישהו שם דיבר על זה, זה התלבש לי על דברים שאמרתי לפני כן על מצוות בטלות לעתיד לבוא. כן, לעתיד לבוא ברגע שהטכנולוגיה תתקדם אז בעצם יעשו נגיד בשר אפילו לא מרקמות אלא נגיד סינתטי לגמרי, יסנתזו את זה ממש. מרקמות עוד אפשר להגיד, יש בהתחלה עדיין תאים מן החי ואנחנו מגדלים מזה רקמה שלמה. אז פה צריך לדון האם לדבר הזה יש מעמד של בשר, האם כשזה תא של חזיר אז זה יהיה חזיר. יש עוד מה לדון בעניין הזה, אבל מה יקרה כשאנחנו נסנתז את זה במעבדה מאפס? זאת אומרת אנחנו ניקח את המולקולות, נחבר אותן, נעשה מזה תאים ורקמות והכל, זאת אומרת זה לא יהיה בשום מקום, זה לא יתחיל בשום מקום מאיזשהו בעל חיים כלשהו. במצב כזה אין ספק שזה לא חזיר וזה לא בשר והוא לא חלב, ואתה יכול לערבב מה שאתה רוצה ולא יהיה דיני תערובות ולא יהיה בשר בחלב ולא יהיה שום דבר, ואז בעצם אתה יכול לזרוק את כל יורה דעה לפח. לא את כל יורה דעה אבל חלק מיורה דעה לפח, ויכול להיות שבהתקדמות טכנולוגית נוספת גם את שאר יורה דעה אפשר יהיה לזרוק לפח כמו את אור החיים בהלכות שבת מה שדיברנו קודם. ואז כן היה שמה מבכים את מר גורלנו אז מה נעשה, איפה כל הלכות בשר בחלב, הלכות חזיר, הלכות מאכלות אסורות וחלב ושומן וכל הדברים האלה שאת הכל אפשר לסנתז במעבדה באופן עקרוני זה לא יהיה לא חלב ולא שומן ולא שמתא ולא ארור, הכל שרויים ומותרים ולא יישאר שום דבר מיורה דעה. אז זה תואר שם כאיזשהו סוג של אפוקליפסה, כן קריסת ההלכה, ואני בעיניי זה ימי המשיח. מה, יש איזה קדושה באיסור חזיר שהוא חייב להופיע ולהתממש בעולם? אסור לאכול חזיר, מה שלא חזיר אין בעיה, תאכל אותו בתיאבון. זה הכל, למה אני צריך להיות מוטרד מזה שיש איסורים שהם לא בני מימוש? כן, זה כמו להגיד שצריך לייצר עמלקים כי היום אנחנו לא יכולים ליישם את מצוות מחיית עמלק. אין לנו עמלקים היום. הרמב"ם כבר מדבר על זה, הרמב"ם בספר המצוות עושה חילוק בין, כן, הוא אומר יש לו כלל שמצוות שלא נוהגות לדורות לא מונים אותן. ובמצוות מחיית עמלק הרמב"ם מדבר, יש אומר, אומר שיש כאלה ששואלים את עצמם למה הוא עצמו מונה את מצוות מחיית עמלק הרי היא כבר לא נוהגת בדורנו? הוא אומר מי ששואל את השאלה הזאת לא הבין את עניין נוהג או לא נוהג לדורות. מצווה כמו מחיית עמלק היא מצווה שנוהגת לדורות. זה שאין לנו עמלקים זה רק אומר שאין לנו אופן לממש אותה, אבל אם יהיה היום עמלק יהיה חובה למחות אותו. אז זאת מצווה שנוהגת לדורות. מצווה שלא נוהגת לדורות זה מצווה כמו צנצנת המן, קח לך מן ושים בצנצנת, או נחש שרף. אלו הדוגמאות שהרמב"ם עצמו מביא. כן, שהצטווינו במדבר בסיטואציה מסוימת הקדוש ברוך הוא אמר למשה רבנו לעשות משהו, זה היה נכון לאותה סיטואציה, לאותו זמן ולאותו מקום וזהו נקודה. זאת מצווה זמנית היא לא תיכנס למניין המצוות. אבל מצווה כמו מחיית עמלק זאת מצווה תמידית שכיום אנחנו לא יכולים ליישם אותה, כמו כן כל מצוות הקורבנות למיניהם. יש הרבה מצוות שהם כאלה שאנחנו לא יכולים היום ליישם אותם אבל עדיין, גם שביעית בזמן הזה דרבנן, כל מיני דברים מהסוג הזה שאין לנו את האפשרות ליישם אותם היום אבל זה לא אומר שזאת מצווה זמנית. עכשיו מה יקרה כשאנחנו נתחיל לאכול חזיר סינתטי שמיוצר במעבדה? אז האם מצוות חזיר נמחקה מהתורה? ממש לא. יש איסור לאכול חזיר, איסור לאכול דבר בעניין, רק אין חזירים. אז מה הבעיה? כמו שאין עמלקים יש מצווה למחות עמלקים אבל אין עמלקים. מה למה זה פוגע במשהו? אני לא עובר על האיסור, האיסור אין. זה כמו, אמרתי, הזכרתי פעם את המספרה הזאת בבני ברק שנכנסתי וראיתי שמה על הקיר, מספרה של צדיקים. ראיתי שם על הקיר שכל אדם זה הזדמנות מבחינתו לכוון בחמש מצוות, כן לצאת ידי חובת חמש מצוות, ביומו תיתן שכרו בל תלין. בל תקיפו פאת ראשכם, היו כל מיני דברים מן הסוג הזה. כן, זה כוונות לצאת ידי חובה בלאו. זאת אומרת, זה חידוש מעניין של הספר מבני ברק שיש כוונה לצאת ידי חובה בלאו. אני לא יודע, בלאו לא צריך לצאת ידי חובה. יש איסור להקיף את פאת הראש. אם לא עברתי את האיסור, אז יצאתי ידי חובה. לא יצאתי ידי חובה כי אין חובה. לא עברתי את האיסור, זה הכל. לא צריך לכוון כוונות בעניין הזה ולא צריך שום דבר. ואם במקרה אני אצליח לייצר ראש שלא תהיה לו פאה, אז איסור לא תקיפו פאת ראשכם יהפוך ללא ישים, זה הכל, אין בזה שום בעיה. לא צריך לייצר ראשים כדי שיהיה עליהם איסור לא תקיפו פאת ראשכם. אין שום עניין כזה לדעתי. מה, כמו החברה למצוות נדירות? רק עכשיו ראיתי לא מזמן. כן, פדיון פטר חמור מה שהיה, או זרוע לחיים וקיבה ראיתי עכשיו בוואטסאפ שלחו. כן, להשתתף במצוות זרוע לחיים וקיבה. אני לא יודע, אם המצווה הזאת לא הגיעה לידי, אז אני אתעסק במצוות צדקה ובמצוות תלמוד תורה, אין לי שום עניין לעשות את מצוות זרוע לחיים וקיבה אלא אם כן אני מגיע לסיטואציה שבאמת אני חייב ואני אעשה אותה. אז בהקשר הזה, אנשים שמוטרדים מזה שיהיו חלקים מסוימים של ההלכה שייעלמו, אני לא רואה למה צריך להיות מוטרדים מזה. אז הם ייעלמו, זה הכל, אז זה יהפוך להיות לא רלוונטי, לא ישים. זה לא אומר שהתורה הייתה נכונה לזמנה, היא נכונה גם היום, אבל היום זה לא ישים, זה הכל, הכל בסדר.

[Speaker K] הרב, ואם תהיה נניח פעם טכנולוגיה שנוכל להעביר דיבורים בלי למלמל אותם? איזה טכנולוגיה, קשה לחשוב על זה. אז אני אוכל לדבר לשון הרע, אבל שהלכתית זה מותר? אני לא הוצאתי קול מהפה, אני לא… לא שמעתי מה אמרת, מה עם הטכנולוגיה? נניח שיש טכנולוגיה שאני אוכל להעביר את האמירות שלי לאחר בלי להגיד, בלי להפעיל גלי קול, אלא באיזה טכנולוגיה של קריאת מרכזי מוח ממש. לא בטוח שזה יהיה מותר. אז אני אוכל לדבר לשון הרע, לספר לחבר שלי לשון הרע בוטה, לטנף על מישהו קצת, אבל זה יהיה מותר מן התורה כי לא הוצאתי בדיוק את המילים בשפתיי? אז הרב יגיד טוב, אז זה נהדר, מצוין?

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אגיד ככה, אם, א', אני בכלל לא בטוח שהשיקול הזה נכון שצריך דיבור בשביל לעבור על לשון הרע. אם אני מעביר לך את זה במכתב או בהקלטה ברמקול, ברשמקול או משהו כזה, אז אני חושב שזה יהיה לשון הרע בדיוק אותו דבר. ובוא נגיד לצורך הדיון שבאמת אתה צודק ואין איסור אם אני מעביר את זה באופן כזה, טרנספורטציה של מחשבות, כן? אני מעביר לך את הלשון הרע באופן הזה. אז אחת משתיים, או, זה לא אחת משתיים, שניהם נכונים: במובן ההלכתי זה באמת מותר. אני לא אמור לסוס ולגיל כתוצאה מזה כי אני חושב שמוסרית זה בעייתי, גם הלכתית זה אסור. ואז מה שאני אגיד לך, תראה, מוסרית לא ראוי לעשות את זה, אבל הלכתית אין איסור. זה מה שלכאורה פוסק ישר אמור להגיד לך במצב כזה, ולא להמציא הלכות רק בגלל ששמו שמיים יש פה התנהלות לא מוסרית. אם ההתנהלות היא לא מוסרית, אז תגיד שהיא לא מוסרית, אבל אל תמציא הלכות בשביל לנטרל התנהגויות לא מוסריות. אינמי, זה בדיוק מה שאני אומר.

[Speaker D] אבל גם מהתלמוד יש את ההרגשה שאם אתה מחולל מהתוכן, אם הלכתית זה מותר אבל אתה מחולל מהתוכן את כל הרעיון של המצווה, אז גם חכמי התלמוד יתנגדו לדברים כאלה. זה המצאה של הזמנים האחרונים.

[הרב מיכאל אברהם] וגם אני יכול להתנגד לזה. להתנגד זה לא הופך את זה לאיסור. אז השאלה אם זה אסור או השאלה אם יש להתנגד לזה? אמרתי, לפחות במקום המוסרי, כמו הדוגמה של הלשון הרע, גם אני אתנגד לזה. בדוגמה של החזיר אני לא חושב שיש מה להתנגד לזה, אין שום בעיה עם זה.

[Speaker D] שאלה אם אתה מתייחס להלכה רק במובן הפורמלי או שיש איזה רעיונות שמתווים את ההלכה?

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, אני מתייחס להלכה במובן הפורמלי בלבד. יכול להיות שיש מקום לדון בשאלות מוסריות, אבל אז זה לא ההלכה היא הכלי לטפל בהם. אני אגיד שזה לא בסדר לעשות את זה מוסרית, אבל ההלכה היא מה שהיא אסרה היא אסרה. ויותר מזה, אפילו אם בעיניי ההלכה יש מאחוריה רעיונות שהיא באה להשיג, וזה סביר שיש, עדיין מבחינת ההתנהלות ההלכתית, דרשינן טעמא דקרא, ובסוף מה שנאסר נאסר ומה שלא אסור אסור, גם אם זה לא מוצא חן בעיניי, מה לעשות, זה מה שאסור.

[Speaker K] הרב, זה פורמליסטיקה שנוצרת בגלל ההפרדה בין ההלכה לבין המוסר, ובמקום לשאול מה הקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו? אני לא מבין, הקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו הלכתית הוא נניח, אני חושב שמוסרית הוא לא רוצה אבל הלכתית הוא כן רוצה? זה דבר, זה נשמע תמוה. הקדוש ברוך הוא הלכתית רוצה אבל מוסרית הוא אולי לא רוצה?

[הרב מיכאל אברהם] אנחנו את הוויכוח הזה כבר ניהלנו, בעיניי זה נשמע תמוה להגיד כל דבר אחר. אז השאלה מה נשמע. אז השאלה מה נשמע תמוה לא נשמע תמוה כנראה שלא נסכים. אבל אני אומר עוד פעם, בלי קשר, אני בדיוק מה שאמרתי קודם זה בדיוק כדי לנטרל את העניין הזה. אני לא טוען שאין, אני לא רוצה לטעון פה שאין מאחורי ההלכה רעיונות. אבל הרעיונות לא קובעים. מה שקובע זה הקביעה ההלכתית ולא הרעיונות. זה טיבה של ההלכה, זו טיבה של מערכת משפטית בכלל. ולכן גם אם יש מאחורי ההלכה רעיונות, כל עוד אין לי את הסמכות לקבוע איך מממשים אותם, אני כבול לאותם חוקים שחוקקו. אם אני חושב שבמדינת ישראל לא ראוי לתכנן מס, אני יכול לסבור ככה, אבל חוקית זה מותר. זהו. אז מבחינת החוק מי שעושה את זה הוא בסדר גמור. אפשר לבקר אותו אולי מוסרית, גם על זה אפשר להתווכח, אבל יש כאלה שמבקרים אותו ברמה המוסרית. אז מה? אז זה הופך להיות אסור? לא. כי כל עוד לא חוקקו את זה, זה מותר. יגידו "אבל זה נגד הרעיון של החוק". נכון, זה נגד הרעיון של החוק, אבל זה משמעותו של חוק. משמעותו של חוק זה שהוא מחייב כי הוא חוקק, לא כי כך ראוי, להבדיל ממשפט הטבע, כן, התפיסה שמטשטשת את ההבדל בין שני הדברים האלה. לפי התפיסה הזאת בעצם זה בדיוק הרפורמיות שדיברתי עליה בשיעור הקודם. זה בעצם אומר עזוב, לא משנה מה קבוע ומה לא קבוע, כל מה שחשוב זה מה הרעיון. זה בדיוק התפיסה הרפורמית כמובן.

[Speaker C] אבל פרשנות היא לפעמים גם נובעת מרעיון.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אז אני אומר, כל עוד בסוף אתה מסיים בפרשנות, לגיטימי לחלוטין. לגיטימי זה לא שאני אסכים, אני אבדוק את הפרשנות או שאני מקבל אותה או שאני לא מקבל אותה, אבל אתה לא חרגת מסמכותך אם אתה עושה את זה באמצעים פרשניים. אבל אם אתה אומר ראוי לאסור ולכן זה אסור, אתה חרגת מסמכותך, פה אני לא צריך להתווכח איתך אפילו. מה שאני אומר

[Speaker C] אבל שפרשנות הרבה פעמים היא בעצם נובעת מהרעיון.

[הרב מיכאל אברהם] אבל זה שהיא נובעת מהרעיון זה בסדר. הרעיון יכול ליטול חלק בפרשנות. אבל בסוף בסוף אתה צריך להגיד לי משהו פרשני. אתה צריך להסביר לי לאיזה סעיף הלכתי זה נכנס. ההסבר הזה, הפרשני, כמובן יהיה כרוך בסברות, ברעיונות, זה בסדר גמור. אין פרשנות שהיא מילולית בלבד, ברור שלא. אבל בסוף אתה צריך לפרש. כמו בית חכם. בבית חכם, נחזור לדוגמה של בית חכם שממנה כל הדיון הזה התחיל. בבית חכם, אם בסופו של דבר תכניס לי את חשמל בשבת לתוך מלאכת בונה, מה שנראה להרבה מאוד אנשים דבר תמוה ובעיניי דווקא לא, דיברנו על זה פעם, אבל זה נראה בעיני הרבה אנשים תמוה, עדיין החזון איש טוען שזאת מלאכת בונה ולכן הוא פעל מכוח סמכותו. אנשים אחרים יכולים להגיד "תשמע, זה לא סביר להכניס את זה לתוך מלאכת בונה ולכן לדעתי זה לא מחזיק מים, זה לא נכון". אבל אי אפשר לטעון שהוא פעל לא מסמכות, החזון איש, כי הוא עשה אקט פרשני, סליחה. המה שהרב אריאל פה עושה זה משהו אחר. הוא לא טוען שמבחינתו עם הסברות והכול זה נכנס לתוך מלאכת בונה, אלא הוא טוען שצריך לאסור את זה נקודה, למרות שזה לא נכנס לאף אף מלאכה לכל הדעות. זה מהות הטענה שלו פה. עוד פעם, התיאור העיתונאי של הטענה, לא שמעתי את הדברים שלו עצמו. זה בעייתי. זאת אמירה רפורמית.

[Speaker D] כלומר עם המושג שנקרא רוח ההלכה?

[הרב מיכאל אברהם] אין דבר כזה רוח ההלכה. אין חיה כזאת. אין חיה כזאת במישור ההלכתי. אתה יכול להגיד רוח ההלכה לא נוחה ולכן ראוי להימנע מלעשות את זה, טענה שאפשר לשמוע. אתה לא יכול להגיד שבגלל זה זה אסור. זה כל ההבדל בין הלכה לבין רוח ההלכה. אחרת אין משמעות, הכול זה רוח. נשיאים ורוח וגשם אין. הנקודה הזאת כל כך שגורה גם אצל פוסקים וגם אצל הציבור, שאולי מפתיע לשמוע את זה במבט ראשון, אבל זאת רפורמיות. זאת רפורמיות להחמיר במקום רפורמיות להקל, אבל זה אותו דבר. אתה ממציא הלכות ואתה מתעלם מההבדל בין מוטיבציה לבין הצדקה. לא יכול להיות שהמוטיבציה קובעת את ההלכה. אם המוטיבציה קובעת את ההלכה, אז אתה עושה את מה שאתה חושב נקודה. זה בדיוק הרפורמיות של הזיהוי של ההלכה עם המוסר. הזיהוי של ההלכה עם המוסר הוא בעצם לקבוע את ההלכה על המוטיבציות. אם המוטיבציה המוסרית קיימת אז זה תקף, אם היא לא קיימת זה לא תקף, ולא משנה מה חוקקו ומה לא חוקקו, איזה סעיף יש ואיזה סעיף אין. שהכול הכול הולך חזרה אל הרוח.

[Speaker K] הולך סובב הרוח. אבל שינויים ערכיים זאת אומרת שינויים, זה לא ערכיים בערכי הלכה, זה ערכי מוסר, הם לא שיקולי הנצח שבתורה. אז על מה, איך היא יכולה לשנות הלכה לפי הרב?

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר במקום דיברתי על זה אז, או שיש אם יש שתי אפשרויות פרשניות במסגרת ההלכתית ואתה יכול לבחור באפשרות שמתאימה למושג העכשווי, אבל זה צריך להחזיק מים הלכתית. אם השיקול המוסרי הוא לא יכול להוות מכשיר פרשני, אז אתה נמצא בסיטואציה של קונפליקט בין הלכה למוסר, אתה לא יכול לשנות את ההלכה. יכול להגיד כן, אבל המוסר יכול לגבור על ההלכה בנסיבות מסוימות, אבל אתה לא יכול לפרש את ההלכה לפי עקרונות המוסר האלו. בדיוק את ההערה הזאת הערתי אז. טוב, אז אני חוזר לבית החכם. יש מקור מעניין באגרות משה, של רב משה פיינשטיין, לגבי שהוא דן בשעון שבת באורח חיים ד, חלק כרך ד, סימן ס. והנה לעניות דעתי פשוט שאסור להתיר זה, דעל ידי מורה שעות כזה, כן שעון שבת, יכולים לעשות כל המלאכות בשבת ובכל בתי החרושת, ואין לך זלזול גדול לשבת מזה. וברור שאם היה זה בזמן התנאים והאמוראים היו אוסרים זה, כמו שאסרו אמירה לעכו"ם מטעם זה, כן אמירה לנוכרי. אז פה לכאורה יש ממש שיקול כמו של הרב אריאל בפאזה הקודמת על עצם מכשירי החשמל, לא על בית חכם, אבל הרעיון הוא אותו רעיון, והוא אומר בעצם, הוא מציע פה לאסור עשיית מלאכות באמצעות שעון שבת בגלל שזה יהפוך את השבת לחול. עכשיו פה צריך לשים לב, יש פה בתוך המשפט שהדגשתי פה יש בעצם שני ניואנסים שונים, וקל אבל לא נכון לערבב ביניהם. דבר אחד, אין לך זלזול גדול לשבת מזה. זה טיעון אחד. הטיעון השני, ברור שאם זה היה בזמן התנאים והאמוראים היו אוסרים את זה, כמו שאסרו אמירה לגוי. זה טיעון אחר. מה זאת אומרת? אפשר היה להגיד שאם התנאים והאמוראים היו חיים היום ברור שהם היו אוסרים את זה, אבל הם לא חיים היום והם לא אסרו את זה, ואין סמכות שאסרת את זה. זה כשלעצמו לא יכול להוות בסיס לייצר איסור. זה בדיוק ההבדל בין המוטיבציה לבין המכניזם. אין מה לעשות, אין מכניזם גם אם המוטיבציה מובנת. מה שהוא אומר בהתחלה שאין לך זלזול גדול לשבת מזה, זה מביא אותי לנקודה שדיברתי עליה קודם. יש בהלכות שבת ספציפי, יש ייחוד שלא קיים בתחומים אחרים של ההלכה. יש מה שנקרא איסורי שבות. בין אם זה דאורייתא כמו שהרמב"ן מבין בפרשת אמור, או אם זה איסור דרבנן כמו התפיסה המקובלת, אבל יש איסור שבות ואיסור שבות מתפרש כאיסור לשמור על צביון, זאת אומרת חובה לשמור על צביון השבת. אוסרים דברים שפוגעים בצביונה של השבת גם אם אין להם מקור הלכתי מוסמך. ולכן אם באמת עוד פעם בלי להיכנס, לפתוח חנויות הביאו בהקשר הזה, להגיד סתם לפתוח חנויות בשבת ולשלם אחרי שבת, לעקוף את האיסורים ההלכתיים הפורמליים שכרוכים בעניין הזה, אבל בעצם שבת הופכת לחול. שזה מאוד מזכיר את העניין של בית חכם. במקרה הזה יש פה איסור של שבות. לומדים אותו משבת שבתון, לומדים אותו מהתורה. ועכשיו ולכן הדבר הזה הוא ראיה לשיטתו, כי למה באמת אני צריך ללמוד מהתורה שיש איסור אולי אפילו דאורייתא לפי הרמב"ן והריטב"א בראש השנה ועוד, זה איסור דאורייתא על צביון השבת. כיוון דבעלמא אם לא היה מקור כזה, העובדה שצביון השבת נפגע לא מספיקה כדי לייצר איסור. אתה צריך שהתורה תגיד שצריך לשמור על השבתון. יש איסורי שבות. ואז בסדר גמור, פעם שמעתי הרב שבתי רפפורט אמר לי פעם שצריך להגיד איסורי שבות, לא איסורי שבות. בכל אופן אז העובדה שבשבת יש איסורי שבות מקילה דווקא ספציפית לגבי שבת. יכול להיות ששם אפשר להגיד שבכהאי גוונא ייאסר כי זה לא צביון ראוי לשבת.

[Speaker D] השאלה היא איך אתה מגדיר את צביון השבת.

[הרב מיכאל אברהם] או, וזה מעורר שאלה קשה אחרת שלא נוגעת כל כך אלינו, אבל באמת שאלה מצוינת שאין לי תשובה אליה, אבל פוסקים מביאים כל הזמן, הרי יש איסור שבות, פוסקים מביאים כל הזמן שיקולים כאלה כמו נסיעה באופניים בשבת. אז יש כאלה שניסו להגיד שאולי הוא יתקן את זה, בסדר? לכן זה אסור. לא יודע, נשמע מפוקפק. אז צביון השבת, כן, זה איסור שבות. מה סותר פה את צביון השבת? למה אסור לנסוע באופניים בשבת? האיסור לנסוע ברכב בשבת זה בגלל שיש פה מלאכות אסורות. זה לא בעיה צביונית, זה בעיה של איסור מלאכה. עכשיו אם פתרתי את איסור המלאכה אז למה אתה חושב שנשאר פה משהו במימד הצביוני? אני מדבר כמו הרב קוק. למה אתה חושב שיש פה משהו? כמו זה מזכיר לי דיון ידוע על מאוורר, האם מאוורר זה כלי שמלאכתו לאיסור? אני טוען שלא. זה לא אומר שמותר להפעיל מאוורר, להפעיל מאוורר זה לא איסור מוקצה, זה איסור מלאכה בשבת. אבל אני מדבר על להזיז מאוורר. מאוורר פועל, האם אני יכול להזיז אותו או שהוא מוקצה? אני אומר מאוורר הוא לא כלי שמלאכתו לאיסור, למה? כי מותר להתאוורר בשבת. מה שאסור זה להדליק את המאוורר, אבל להתאוורר אין עם זה שום בעיה. הכלי הזה מלאכתו להתאוורר, לא מלאכתו להיות מודלק. מדליקים אותו כדי שהוא יאוורר, זה אופן השימוש בו, אבל מטרתו של הכלי היא מטרה מותרת, מותר להתאוורר בשבת. ובדיוק אותו דבר אני רוצה לטעון כאן. האיסור לנסוע במכונית זה לא בגלל שהשבת הופכת להיות חול אלא כי יש איסורי מלאכה בנסיעה במכונית. אז מה זה בדיוק האיסורים של צביון השבת? אני אומר דווקא לגבי פתיחת חנויות זה אולי יותר נשמע, כי זה באמת הייתי אומר איזשהו עניין שהוא ששת ימי המעשה. אז ללכת לעבודה זה העניין אולי הכי חולי שאני יכול לנסות ולחשוב עליו, אוקיי? ולכן באמת יש איזה מאמר של הרב יואל בן נון, הוא טען פעם שכל איסור הוצאה והכנסה בשבת מתחיל מאיסור המסחר. טענתו שבעצם האיסור היסודי בשבת זה איסור לעשות מסחר, וכל הדברים האחרים נגזרים מזה. מאמר מעניין, לא הסכמתי איתו אבל יש בו כמה נקודות מעניינות. בכל אופן אבל באופן כללי אני סוגר את הסוגריים פה, קשה מאוד להגדיר מה זה בדיוק הצביון הראוי לשבת. כל מה שאנחנו רגילים כצביון לשבת הוא תוצאה של מלאכות אסורות. זה לא צביון השבת כשלעצמה. מה, אם אני אסע לבית כנסת זה פוגע בצביון השבת יותר מאשר אם אני אלך לבית כנסת? למה? אני חוסך זמן, אני יכול ללמוד עוד חצי שעה אם אני אסע. ללמוד תורה, כן? מה רע בזה? למה ללכת זה בסדר ולנסוע זה לא בסדר? כי לנסוע יש איסורי מלאכה. אבל עכשיו פתאום אחרי שכבר התרגלנו לאיסורי המלאכה, עכשיו פתאום לנסוע בשבת זה נגד צביון השבת. וזה נכון, מבחינת האנשים זה באמת פוגע בצביון השבת שלהם, אבל סתם כי התרגלנו. זה לא באמת סותר את הרעיון של השבת. יש פה מלאכות שאסורות לעשות בשבת, זה הכל. ולכן אני חושב שאנשים לא מבחינים בין צביון השבת כפי שהתרגלנו אליו לבין צביון השבת כפי שאנחנו מבינים איך שבת אמורה להיות. זה לא אותו דבר. מחזיר אותי לחזיר הזה מהרקמות, כן? אם אני אצליח למצוא מצב, כן, קולנועית, שאני נוסע בשבת והכל בסדר, אז מה הבעיה? למה זה סותר את צביון השבת? זה האופן שבו אני הולך, אני הולך על גלגלים במקום ללכת על הרגליים. אז מה? מה, אסור ללכת בשבת? בתוך התחום, הכל בסדר, כן? רק עצם זה שאני משתמש בקולנועית. לא, אבל אנשים רגילים לזה ששימוש במכונית זה בעייתי וממילא זה הפך להיות איסור שבות. אז מתירים את זה במקום צורך גדול ולחולים וכל מיני כאלה. אבל זה באמת עוד פעם, זאת שאלה שאין לי עליה תשובה כי יש איסורי שבות בתורה או בהלכה, תורה או לא תורה זה כבר מחלוקת ראשונים, אבל בהלכה. אני לא יודע איפה מעבירים את הקו או איך קובעים מה זה נקרא צביון השבת. התחושות האלה שיש לנו לגבי מה ראוי ולא ראוי לעשות בשבת זה סתם שמרנות לדברים שהתרגלנו אליהם. אין בזה שום דבר שסותר לפחות כפי שאני מבין. את מהותה של השבת. לא רואה מה הבעיה. לכן גם בשבת הייתי הולך מאוד קרוב לגישה שתיארתי קודם לגבי החזיר והבשר בחלב. דבר שלא נאסר הוא בסדר. מה הבעיה? אם אין בו איסור מלאכה, עשיתי את זה בגרמא דגרמא, הכל בסדר. אולי המסחר באמת חריג בעניין הזה, שמה התחושה היא שיש פה משהו שלא רק התרגלנו אלא באמת יש בו משהו שהוא שייך לששת ימי החול. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות. אז זה אני יכול אולי להבין שמישהו יגיד לי שהדבר הזה הוא באמת איסור שבות.

[Speaker D] למשל שימוש בפלאפון, אם אתה מוצא דרך הלכתית להשתמש. אותו דבר. האם זה גם עובדין דחול או?

[הרב מיכאל אברהם] לא, אני חושב שלא. להפך, במקום לדבר עם מי שלידך אתה מדבר עם ארצות הברית, מה רע? תלמד איתו בחברותא בטלפון או במכשיר. לכן אני אומר, עכשיו כל פוסק כמעט יגיד לכם שזה עובדין דחול. ואני לא, אין לי קו אלטרנטיבי, אני לא יודע להגדיר את המושג עובדין דחול אחרת. לכן קשה לי פה לקבוע מסמרות, אבל על פניו אני לא רואה למה זה סותר את צביונה של השבת. אם יש בזה איסור מלאכה, יש בזה איסור מלאכה.

[Speaker D] גם טלוויזיה שהודלקה לפני השבת.

[הרב מיכאל אברהם] הייתה איזה פעם פנטזיה שאסור להתאוורר בשבת בגלל שאסור להפעיל את המאוורר. מה הבעיה אפשרות למזגן בשבת או לקרר דברים בשבת? אבל היום נורא התרגלנו, שימוש במקרר ובמזגן לא סותר את צביונה של השבת בעיני אף אחד היום כי התרגלנו, זה סתם שאלה של הרגל. כן, מישהו העיר?

[Speaker D] גם טלוויזיה שהודלקה לפני השבת?

[הרב מיכאל אברהם] אולי, כן, למה לא? אז יש אוושא מילתא, יש פה בדברים רועשים אז יש אוושא מילתא מהגמרא, שאם משהו עושה רעש ויורד משעת של הפעלת אותו בשבת אז אסרו את זה אפילו אם הפעלת אותו מערב שבת. בסדר, אבל זה ענייני חשיבות, ולכל דבר כזה צריך מקור. אי אפשר להמציא פה שבות, כל מיני דברים כאלה. עצם העובדה שחכמים נזקקים למקורות כדי לאסור את הדברים האלה אומרת שגם הם ערים לעניין שהעובדה שיש לך מוטיבציה לא מספיקה כדי להפוך את זה לאיסור. תעשו פה מיוט. זה האייפון, האייפון. אז זה לגבי הרפורמיות להחמיר. אולי עוד שתי הערות ובזה אני אסיים. הערה אחת זה הזכרתי את החזון איש לגבי שהפעלת מכשירי חשמל זה אסור משום בונה. עכשיו בהקשר הזה גם במלאכות שבת יש דבר מיוחד, כי במלאכות שבת לפחות לשיטות מסוימות בראשונים מלאכות שבת נמנו לפי מה שמשמעותי. אספו את המלאכות המשמעותיות ויצא להם רשימה של ל"ט אבות מלאכה. אם זאת התפיסה אז יש מקום לומר שאם יש משהו שהוא משמעותי היום אז צריך לאסור את זה. זה שלא היה בזמן חז"ל אז מה? כיוון שהאיסור הוא לא ל"ט אבות מלאכה אלא אוסף המלאכות המשמעותיות שבזמן חז"ל כשאספו אותן הגיעו לל"ט ההן. אבל היום יש מלאכות משמעותיות אחרות, וזה אולי מה שרבי משה פיינשטיין יכול להגיד על שעון שבת, שאם חז"ל היו חיים היום הם היו אוסרים, כי זאת מלאכה משמעותית אז היא צריכה להיכנס לרשימת הל"ט מלאכות. למרות שבזמן חז"ל היא לא הייתה קיימת ולמרות שהיא לא נכנסת כתולדה של אף אחת מהן. אז לכן ספציפית בהלכות שבת שוב פעם יש להם ייחוד שמאפשר שם יותר גמישות רפורמית כזאת. לא על המשכן או לא המשכן זה בדיוק המחלוקת ראשונים שהזכרתי. תסתכל בתוספות בתחילת בבא קמא בדף ב', במהרש"א ובמהר"ם שם. הך דהוה במשכן חשיבא הוה לאב.

[Speaker D] ל"ט

[Speaker E] מלאכות אסורות בשבת זה לא מה שנקרא הלכה למשה מסיני?

[הרב מיכאל אברהם] לא שומע, עוד פעם, זה חלש.

[Speaker E] אני שואלת אם ל"ט אבות מלאכה זה לא אחד מה שנקרא תורה למשה מסיני?

[הרב מיכאל אברהם] כלומר זה

[Speaker E] איזושהי מסורת שקיבלנו שהיא לא…

[הרב מיכאל אברהם] בפשט הגמרא לא. בפשט הגמרא נראה שלמדו את זה משלושים ותשע במקום… זה סתירות בין סוגיות. יש מקור אחד שממנו משתמע שספרו שלושים ותשע פעמים את המילה מלאכה בתורה ואז התחילו למיין את המלאכות המוכרות להם עד שהגיעו לשלושים ותשע. ויש כאלה שתולים את זה במשכן, זאת התפיסה היותר מקובלת. יש שילובים בין משכן לבין חשיבות. זה מתחיל בגרסאות בגמרא, הך דהוה במשכן חשיבא הוה לאב, גמרא בתחילת בבא קמא. אז השאלה אם הך דהוה במשכן חשובות, או הך דהוה במשכן וחשיבא, או שאו משכן או חשיבות. יש בזה גרסאות שונות בגמרא. אבל זה עוד פעם, זה מצריך אותי להיכנס לסוגיות אחרות, אני רק מראה שספציפית לאיסורי שבת יש בהם באמת תופעות ייחודיות, כי באיסורי שבת יש באמת איזשהו מצע יותר כללי, אמורפי יותר, שבאמת כן פתוח לפרשנויות מהסוג שפוסקים עושים. אז ספציפית בהלכות שבת יכול להיות שאפשר לעשות סוג כזה של שיקולים כמו הבית החכם או שעון שבת או דברים מהסוג הזה.

[Speaker D] אין לנו סמכות לתקן מלאכות אסורות. לא שומע. אין לנו סמכות לתקן מלאכות אסורות גם אם נראות לנו משמעותיות.

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, אם אתה מתקן אז זה משהו אחר, אבל אם אתה אומר לא, זה מה שנכלל בלא תעשה כל מלאכה, אז זה לא לתקן, זה פרשנות למה שכתוב בתורה. אז זה פרשנות, זה בדיוק ההבדל.

[Speaker D] אבל לא תעשה כל מלאכה נאמר על פי התורה שבעל פה, המלאכות שפורטו בתורה שבעל פה.

[הרב מיכאל אברהם] מה זה התורה שבעל פה? התורה שבעל פה אומרת שלא תעשה כל מלאכה זה אוסף המלאכות המשמעותיות. עכשיו מה זה המשמעותיות? שנקבעו בזמן חז"ל. למה בזמן חז"ל? מה הקדושה של זמן חז"ל? המלאכות המשמעותיות, כל אחד בזמן שלו.

[Speaker D] יש תפיסה שתאמר חז"ל יודעים מה משמעותי באמת.

[הרב מיכאל אברהם] בסדר, יש תפיסה ויש גם תפיסה שלא. זה החזון איש עם האלפיים שנות תורה שדיברנו על זה, זה ההמצאה של החזון איש. אולי הערה אחרונה ששוב פעם החזון איש לשבחו ייאמר שעם השמרנות שלו הוא היה מאוד ער לנקודות האלה, השמרנות החדשנית שלו הייתי אפילו אומר. ופה יש מקור אחד ובזה אני אסיים.

[Speaker G] החזון איש מרגיש בקושי הזה, רגע שנייה אחת, הנה.

[הרב מיכאל אברהם] כן, החזון איש יורה דעה סימן ק"נ, סימן מעניין באופן כללי, סעיף י"א. הנה אשכחן בגמרא בעיות טובא בגזירת חכמים. לכאורה קשה, ושימו לב הוא מדבר על הגמרא, לא על חידושים של איסורי, כן אנחנו מדברים היום, יש כל מיני פוסקים שדנים אם דבר מסוים הוא מותר או אסור, תראו קשה לאסור את זה מדאורייתא אבל מדרבנן זה ודאי אסור. למה? כי זה נראה לי מספיק אסור בשביל שלא יכול להיות שיתירו את זה. אז לכן זה אסור מדרבנן. מעשים שבכל יום פוסקים אומרים את זה כל הזמן. עכשיו זה לא ייאמן. מה זאת אומרת אסור מדרבנן? דבר שאסור מדרבנן זה דבר שישב בית דין מוסמך ואסר אותו. זה שמשהו נראה לך שראוי לאסור זה הופך את זה לאיסור דרבנן? למה אתה בית דין הגדול? לא בגלל שאתה לא צודק, יכול להיות שאתה צודק שראוי לאסור אותו, אבל זה שראוי זאת מוטיבציה, אבל זה כל הזמן אתה רואה את זה אצל פוסקים. אז הנה החזון איש מעיר על זה: והנה אשכחן בגמרא בעיות טובא בגזירת חכמים, ולכאורה קשה הלא מן הדין ודאי מותר לנטוע ירק אחר בצדן ואין הדבר ראוי להיאסר, לא משנה כרגע זה בהלכות כלאיים, אלא אם כן ישבו בית דין על כך ואסרוהו, וכיוון שלא הושיבו בית דין למגזר למה ייאסר? כן, זה שראוי לאסור יפה מאוד אבל כל עוד לא ישב בית דין מוסמך, סנהדרין, ואסר את זה, למה שזה ייאסר? מאיפה זה ייאסר? אלא שמה שגזרו הראשונים ז"ל גזרו על שורש הדבר המביא להרחבת המצווה ומשמרתה, ומסרו לחכמים הבאים לשפוט ביתר הפרטים כפי הוראת העיון ובמשא ומתן של דין התורה, ומה שנראה לחכם שראוי להבינו בכלל גזרתם זהו באמת בקשת הגוזרים ומבוקש גזרתם, שגזרת חכמים נכנס בגופה של תורה להורות את התולדות על פי מידת התורה ובינתה. עכשיו פה אפשר להיכנס לזה, אפשר לדייק בלשונו בכל מיני צורות. התפיסה הפשוטה היא שבעצם הוא אומר כל מה שלחכם נראה שראוי לאסור הוא יכול לאסור את זה. איך? כי הסנהדרין של פעם זה כמו שליחותייהו, כן תקנת שליחותייהו, הסנהדרין של פעם בעצם קבעה איזשהו כלל גורף שהפוסק המשמעותי בכל דור שרואה לנכון לאסור משהו, אנחנו כבר אוסרים מראש על דעת כן את מה שהוא יקבע. וכך בעצם נוצר המנגנון כאשר ישנה המוטיבציה. אני חושב שבחזון איש זה לא מה שכתוב, כי הוא אומר שמה מה שנכלל בכלל גזרתם, זאת אומרת אתה יכול לפרש גזרה. בטוח שאני מסכים. אבל זה צריך להיות פרשנות לגזירה קדומה או לדין תורה קודם. זה לא יכול להיות משהו שאתה מחדש מדעתך, איזה שהוא צ'ק פתוח שהסנהדרין פעם קבעה שכל מה שחכם כל שהוא בכל דור יקבע זה יהיה אסור באיסור דרבנן. מין צ'ק פתוח כזה בלתי סביר. אני לא חושב שלזה הוא מתכוון, גם בלשונו רואים כל הזמן שזה נכלל בכלל גזירתם. הוא מדבר על פרשנות לגזירה מסוימת. הוא לא מדבר על איזה שהוא צ'ק שבו אתה יכול לחדש איזה גזירה שאתה רוצה. ככה לפחות נדמה לי. אבל גם אם הוא כן מדבר על זה אז אני לא מסכים. אז אוקיי, תראו, בשלב זה אנחנו יוצאים לבין הזמנים.

[Speaker B] אפשר שאלה קצרה?

[הרב מיכאל אברהם] כן, רק שנייה, אני אגיע עוד לשאלות, אני רק רוצה לסיים את השיעור. אנחנו יוצאים לבין הזמנים. הסדרה הזאת של חידוש ומסורת, אני עוד רוצה טיפה להמשיך אותה בהמשך אז אני לא נועל אותה כאן. בכל אופן, כאן אנחנו נעצרים, השיעור הבא באלול, יום חמישי הראשון שהוא כבר בחודש אלול. אוקיי, כן, אפשר לשאול, להעיר.

[Speaker B] הרב, ההפרדה הזו בין הפרדה המוחלטת הזו בין מוטיבציה למכניזם היא לא טיפה מלאכותית? כי בכל זאת, למשל בוא ניקח את מחלוקת רבי עקיבא ובן פתורא, כן? על השניים שהיו מהלכין וקיתון של מים וזה. אז רבי עקיבא פתאום מגלה את אמריקה אומר וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחיי חברך. הרי ברור, איך שאני מבין את זה, הרי ברור שאפשר היה להבין את הפסוק אחרת. זה לא שזה בהכרח מזה, הרי זו פסיקה שיש בה משמעות של חיי אדם לגמרי. והוא קורא את ה, אני לא חושב שאיך שאני קורא את זה, זה לא שאין אפשרות לפרש וחי אחיך עמך, זה מאוד קלוש בכלל הדרשה הזו. ולמרות זאת, כיוון שהוא ערכית חשב שזה לא מתקבל על הדעת להביא למותם של שני אנשים ללא שום תועלת, נניח, אני לא מסכים עם הדעה הזו אבל נניח שזה הגישה שלו, אז הוא מצא את הפסוק. וכל הזמן אנחנו רואים את זה שחז"ל פירשו, נכון, השתמשו במכניזם הלכתי ונתלו בפסוקים ובדרשות, אבל בסופו של דבר מה שהכריע באמת, מה שגרם

[הרב מיכאל אברהם] להם לעשות את זה זו השורה. אתה חוזר לשאלה הקודמת שלך ואני אענה אותה תשובה, שהברור שהסברה נוטלת חלק בפרשנות ובדרש. זה ברור. וברור שבלי הסברה לא הייתי אומר את זה. אבל עדיין, אם בסוף בסוף הוא תולה את זה בפסוק, אז נכון שאפשר היה להתווכח בסברה ואז זה לא יהיה כתוב בפסוק, אבל הוא מבין שזה מה שכתוב בפסוק. אז זה בסדר גמור, הוא לא חידש הלכה, הוא חושב שזה מה שכתוב בפסוק. אם מישהו חושב אחרת, אז הוא יחלוק עליו ולא יקבל את זה, זה בסדר גמור.

[Speaker B] אבל אם הייתה לנו אפשרות לשאול אותו, רבי עקיבא, עזוב את דעתך העקרונית הערכית לגבי מה צריך לקרות פה, אבל אתה באמת בטוח שאי אפשר לפרש את הפסוק אחרת? אני חושב שהוא היה אומר בכנות, אם לא היה לי את השיקול הערכי, כנראה שהייתי יכול גם לפרש הפוך.

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אענה שוב, אתה חוזר לאותה שאלה ואני אענה שוב. רבי עקיבא היה עונה ככה ובצדק, בגלל שהסברה היא כלי פרשני. אפשר לפרש את הפסוק אחרת אבל אני מסברא חושב שצריך לפרש אותו ככה.

[Speaker B] אז יוצא שהמכניזם הוא סתם פורמליסטיקה, זה סתם טכנולוגיה, אני לא מזלזל בה, אני חושב שהיא חשובה מאוד בגלל שהיא גורמת לנו להתייחס בכבוד למסורת ולהבין שאנחנו לא ממציאים את הגלגל. זה איזשהו אלמנט של שמרנות חשוב ביותר.

[הרב מיכאל אברהם] אבל להפריד אותם. לא נכון. לא נכון. אני מפרש באמת את הפסוק ככה כי זאת הסברה שלי. זה לא שאני משחק משחקים. אם רבי עקיבא לא היה חושב שזה נכנס לפסוק הזה, גם אם הייתה לו סברה הוא לא היה אומר את זה. והדוגמה היפה ביותר שהבאתי לעניין הזה, אולי אפילו בסדרה הזאת אני לא זוכר, זה את ה' אלוקיך תירא, שוב רבי עקיבא, לרבות תלמידי חכמים. הרי גם שם ברור שהוא נתלה במילה את כשבעצם הוא רוצה לחדש את תלמידי חכמים. אבל כשתסתכל על המשא ומתן בינו לבין שמעון העמסוני, גמרא בפסחים, אז אתה תראה שזה לא נכון. ברגע שאנחנו לא מוצאים מה להוציא מהמילה את אז אנחנו לא מרבים, אנחנו זורקים את המילה את. זה לא ככה. הסברה נוטלת חלק בפרשנות וזה ברור. אבל בסוף בסוף באמת אני חושב שזאת הפרשנות לפסוק. מי שבאמת חושב שפרשנות לפסוק זאת רק פרשנות מילולית והיא מנותקת מהסברה של הפרשן, הוא תמים. זה אף פעם לא קורה ככה ולא צריך לקרות ככה. זה לא אומר שעושה מה שהוא רוצה, ממש לא. זאת הסברה שלו. זה בסדר גמור, עם הסברה הזאת הוא עובד. עוד מישהו?

[Speaker D] כן, אחרי שבטל הסנהדרין. אז איך אנחנו יכולים לפעול עם ההלכה בדברים המשתנים בעולם?

[הרב מיכאל אברהם] מה זאת אומרת? מה שבתוך פרשנות נכנס להלכה קיימת, גם אם הנסיבות הן חדשות, כמו חשמל. אתה מכניס את זה למלאכת בונה, אז זה אסור. לא תצליח אז זה לא יהיה אסור.

[Speaker D] אבל זה לא קצת לפעמים נורא, נקרא לזה מלאכותי, אנחנו מרחיבים את הדעה של חז"ל לפי מה שקורה היום?

[הרב מיכאל אברהם] אז אני אומר, הסברה נוטלת חלק בהליך הפרשני. זה ברור לגמרי. אבל בסוף ההליך הפרשני הזה צריך להחזיק מים.

[Speaker B] כן, אבל הרב, הרי חז"ל אמרו שאפשר, לא ממנים דיין בסנהדרין אלא אם כן הוא יכול לטהר את השרץ בק"ן טעמים. אז הוא יכול לטהר את השרץ, הוא ימצא טעמים פרשניים נכונים שיהיו חד-משמעיים ושיהיה כוח הלכתי ויהיה… תגיד, אתה ראית פעם דיין שטיהר שרץ?

[הרב מיכאל אברהם] הרי אתה חוזר על אותה שאלה. אתה ראית פעם דיין שטיהר שרץ?

[Speaker B] לא, בגלל שהמוטיבציה שלו לא הייתה לטהר את השרץ.

[הרב מיכאל אברהם] לא, לא בגלל המוטיבציה. בגלל שבסופו של דבר השיקול הזה הוא לא נכון. לא, אי אפשר לטהר את השרץ. זה הכל.

[Speaker B] אי אפשר לטהר את השרץ בק"ן טעמים.

[הרב מיכאל אברהם] לא, אי אפשר. אפשר להעלות ק"ן טעמים לטובת טהרת השרץ, אבל יש גם ק"ן טעמים לטמא אותו. וק"ן הטעמים לטמא גוברים על הק"ן הטעמים לטהר. זה הכל. ולכן התפיסה הזאת כאילו שאפשר לעשות מה שרוצים, זאת סתם דמגוגיה פוסט-מודרנית. לא נכון. זה שדברים תלויים בסברה זה לא אומר שאנשים עושים מה שהם רוצים. ממש לא. יש טועה בשיקול הדעת בהלכה. סברה של מי סומכים?

[Speaker D] הסברה של מי סומכים? זה תלוי.

[הרב מיכאל אברהם] אם יש סנהדרין, הסברה שלהם מחייבת. אם אין סנהדרין, אז הסברה של… כל אחד פוסק לעצמו?

[Speaker D] כל אחד פוסק לעצמו? נכון. אוקיי.

[הרב מיכאל אברהם] לא רק בסברה, בכל דבר, כל אחד פוסק לעצמו.

[Speaker D] ואם הוא לא תלמיד חכם?

[הרב מיכאל אברהם] אם הוא לא תלמיד חכם, שילך להתייעץ עם תלמיד חכם, בשביל זה יש מומחים.

[Speaker D] למה, למה חובה הלכתית שלו להתייעץ?

[הרב מיכאל אברהם] איך אנחנו מתרפאים? אתה רופא? אני לא יודע, אני לא רופא. איך אני מתרפא? אני הולך לרופא שרושם לי תרופה. יש מומחים.

[Speaker D] אבל אין לי חובה ללכת לתלמיד חכם.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, גם אין לי חובה ללכת לרופא. אם אתה לא הולך לחכם ואתה לא יודע בעצמך מה לעשות, אז אתה פושע. יש לך חובה ללכת כי אתה צריך לדעת מה לעשות, לא כי יש חובה ללכת אליו. אם אתה לא בר הכי, אז אתה לא יכול להחליט הלכה בעצמך, זה לא רציני. לא בגלל שזה אסור, אין איסור.

[Speaker D] מה הקריטריונים?

[הרב מיכאל אברהם] קריטריונים, אם אתה תלמיד חכם או לא.

[Speaker D] מה, הציבור קובע? אתה קובע?

[הרב מיכאל אברהם] מה הקריטריונים להיות פוסק? מי קובע? אתה קובע, אני קובע, מי קובע?

[Speaker D] הציבור קובע

[הרב מיכאל אברהם] מי פוסק.

[Speaker D] הציבור קובע,

[הרב מיכאל אברהם] ומי אמר שמה שהציבור קובע זה מה שקובע? אז אני גם קובע.

[Speaker D] לא, הציבור מקבל עליו את סמכותו של הפוסק.

[הרב מיכאל אברהם] הציבור מקבל או שלא מקבל. אז אני מקבל על עצמי את סמכותי שלי. אמרתי, לפי גובה המראה שמול עיניך.

[Speaker I] הרב, כשאדם מקבל את סמכותו של רב פלוני או פוסק פלוני, אז בעצם התוכן של אותה סמכות אמור להיות האמון שלו בשיקול…

[הרב מיכאל אברהם] זאת שאלה לא פשוטה. תראה, לגבי מרא דאתרא, אז יש קהילה שמקבלת על עצמה את סמכותו של הרב לפחות לסוגיות הקהילתיות, אוקיי? ואז יש לו סמכות באמת, יש לו סמכות שבאה מלמטה, דיברתי על זה לא פעם, לא מלמעלה, זה לא לא תסור, אבל זה בא מלמטה כמו דיני חוזים, כמו קיבלו עלייהו בבית דין. זאת אומרת, קיבלנו אותו על עצנו ולכן זה מחייב, סוג של נדר אם תרצה. לגבי בן אדם פרטי שמקבל על עצמו את סמכותו של פוסק, הוא יכול, ואז הוא קהילה של אדם אחד. אבל הוא יכול גם שלא. אין לו חובה לעשות את זה. אגב, גם אם הוא עם הארץ אין לו חובה לעשות את זה. הוא לא צריך לקבל את סמכותו של פוסק מסוים, הוא צריך לשאול שאלות בהלכה אנשים שמבינים, אבל זה יכול להיות כל פעם מישהו אחר. הרב, בשביל שזה

[Speaker I] יהיה ברור,

[Speaker B] הרב אמר שבעצם תפקיד של רב, אני מאוד מסכים, זה תפקיד של רב ופוסק, זה בעצם להציג את כל הספקטרום של המקורות ובעצם האדם צריך אחרי זה להחליט בעצמו. אני אומר, כרופא אני רואה איך כשהחולים באים וכשאני בא ומציג להם את מנעד האפשרויות, הם לא נחה דעתם, הם רוצים להטיל עליי את האחריות. וככה התחושה שלי גם לגבי הפוסק, להטיל עליו את האחריות, אפילו אם הוא טועה אני אוכל תמיד בשמיים להגיד הוא אחראי.

[הרב מיכאל אברהם] נכון, הם רוצים שישקרו להם. ידוע. אז מה? אם הם רוצים אז אני צריך לשקר להם? הם רוצים. מסכים לגמרי. הם רוצים חיים פשוטים כמאמר השיר.

[Speaker I] הרב, קהילה או אדם שקיבלו סמכות כלשהי של רב פלוני, יש לזה, זה מה, זה חוזה? איפה זה מחייב אותם?

[הרב מיכאל אברהם] כמו קיבלו עליי, זה סוג של חוזה. כמו בבית דין. אתה יכול לקבל על עצמך שלושה רועי בקר. הם לא דיינים כשרים, אבל אם שני הצדדים מסכימים שאלה הדיינים מבחינתם, אז יש ביניהם חוזה. והחוזה הזה מחייב אותם לציית למה שהדיינים יגידו.

[Speaker D] והם לא יכולים בכל רגע לבטל את החוזה? אתה שומע? נגיד הם מקבלים עליהם פוסק כסמכות ואז הוא פוסק פסיקה שלא נחה דעת הציבור, אז אומרים אנחנו לא רוצים אותו כבר. הם יכולים לעשות דבר כזה?

[הרב מיכאל אברהם] העיקרון הוא שכן. ושוב פעם, הקבלה מראש היא אדעתא דהכי. זה בדיני חוזים. כי מראש הם כנראה התכוונו, אומדנת דעתם, הם לא התכוונו לקבל אותו עליהם בין לדין בין לטעות.

[Speaker D] אבל כשהציבור בוחר את הפוסק, למה הציבור צריך לבחור את הפוסק אם הוא יכול פשוט להחליט לעצמו?

[הרב מיכאל אברהם] אם הוא בר הכי הוא באמת לא צריך.

[Speaker D] ולגופים כמו הרבנות הראשית או משהו כזה, יש להם סמכות מסוימת?

[הרב מיכאל אברהם] לא יודע מה אתה מכיר את דעתי על הרבנות הראשית, אבל אני אחסוך לך אותה בשלב הזה.

[Speaker D] לא, אני מדבר נגיד הרבנות הראשית בקום המדינה, כל מיני דברים.

[הרב מיכאל אברהם] לא משנה, בקום המדינה לא בקום המדינה. מוסד שהיה ראוי לו שלא יקום, ועכשיו משקם, תקנתו זו שבירתו. ואין לו כמובן שום סמכות שבעולם. הכל המצאות. יש לו סמכות של החוק, חוק המדינה. יש לו סמכות חילונית לא דתית. אוקיי חברים, אז שתהיה לנו חופשה נעימה ופורייה.

[Speaker L] שיעור הבא בראשון בספטמבר, ה' באלול, יום חמישי.

[הרב מיכאל אברהם] א' בספטמבר, חמישה באלול. הפוך. להתראות. חופשת

[Speaker L] קיץ נעימה.