חדשנות, שמרנות ומסורת – שיעור 18
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- מעבר משינויים בהלכה להמשגה כדינמיות
- תלמיד מבין את רבו יותר טוב ממנו עצמו
- התפתחות מידות הדרש והוויכוח עם החוקרים
- מודל “הלכה למשה מסיני דינמית” דרך כלל ופרט
- ארטיקולציה ושפת האינואיטים לשלג
- ביקורת מחקרית ומנחם כהנא
- סוגיית תמורה: שכחת הלכות והבדל בין הלכה למשה מסיני לדרש
- “אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות” ופלפולו של עתניאל בן קנז
- “קלים וחמורים וגזירות שוות” כשם קוד ומיון המידות
- מתן תורה כשתי שפות: פשט ודרש בלי טרמינולוגיה
- עתניאל בן קנז כ“חוקר שפה” של הדרש
- “הלכה למשה מסיני דינמית” והאגדה על משה בבית מדרשו של רבי עקיבא
- מערכת א' ומערכת ב' ואינטואיציה לעומת כללים
- סטרדיוואריוס, ריקוד, ולימוד שפה כאנלוגיות למסורת
- כללי פסיקה ככללים מקורבים: “אין למידין מן הכללות”
- תפקיד הכללים כסולם לשחזור אינטואיציה
- ירידת הדורות ועליית הדורות בשני צירים
- בעיות מודרניות כמו חשמל והצורך בכלים מאוחרים
- סיום וברכת שנה טובה
סיכום
סקירה כללית
המרצה מציג מנגנון דינמיות במסורת שאינו שינוי הלכתי ולא מחלוקת על הקדמונים אלא המשגה, וטוען שתלמיד יכול להבין את רבו ואף את הרמב"ם טוב יותר ממנו עצמו באמצעות כלי ניתוח מאוחרים יותר. הוא מיישם זאת על התפתחות מידות הדרש וטוען שמספר המידות ההולך וגדל אינו ראיה להמצאה היסטורית, אלא לתהליך של ארטיקולציה: פיצול ושיום של תת־כללים שהיו כלולים מראש באופן אינטואיטיבי. מתוך סוגיית תמורה על שכחת הלכות בימי אבלו של משה הוא מציע שעתניאל בן קנז שיחזר דרשות מתוך פלפולו על ידי חילוץ כללים מדרשות שנשארו, ומכאן מתפתח המודל של “הלכה למשה מסיני דינמית” שבו משה קיבל את “שפת הדרש” בלי טרמינולוגיה פורמלית. המודל מסביר גם את המתח בין אינטואיציה קדומה לכללים אנליטיים מאוחרים, ואת האפשרות שהמאוחרים יהיו לוגיקנים טובים יותר אך יזדקקו לכללים כקביים, תוך זהירות מפניהם כקירובים עם יוצאים מן הכלל.
מעבר משינויים בהלכה להמשגה כדינמיות
המרצה מבחין בין דינמיות הנובעת משינויים בהלכה לבין דינמיות הנובעת מהמשגה שאינה חולקת על הקדמונים. הוא מביא את הדוגמאות של הרב יהושע הוטנר והשרידי אש על השאלה אם רב חיים פירש את הרמב"ם או “מפרש את רב חיים”, בשל פער של שבע מאות–שמונה מאות שנה ובשל כך שהרמב"ם לא למד בלמדנות המודרנית. הוא טוען שהרב יהושע הוטנר צודק ושאפשר שרב חיים “יותר צודק מהרמב"ם בהבנת הרמב"ם” גם אם הרמב"ם עצמו היה אומר אחרת.
תלמיד מבין את רבו יותר טוב ממנו עצמו
המרצה טוען שתלמיד מכניס דברי רבו לדפוסי חשיבה, טרמינולוגיה וכלי ניתוח משוכללים יותר, בבחינת “ננס על גבי ענק”. הוא מציג אפשרות שבה התלמיד ממסיג אינטואיציות של רבו ללוגיקה מפורשת, מחלץ אמיתות מובלעות, ומשיב לקושיות בלי “להידחק” במקום שבו הרב היה נאלץ לעגל פינות מחוסר כלים. הוא מצטט את הרב קוק על רבי אליעזר “שלא אמר דברים שלא שמע מפי רבו” ובו בזמן “אמר דברים שלא שמעתם אוזן מעולם”, ומוסיף “ואני טוען אפילו אוזן של רבו”.
התפתחות מידות הדרש והוויכוח עם החוקרים
המרצה מציג ויכוח בין חוקרים לבין לומדים מסורתיים בשאלה כיצד התפתחו מידות הדרש, כאשר המסורת תולה אותן בהלכה למשה מסיני והחוקרים רואים בהן יצירה מאוחרת שהשתכללה. הוא מביא ראיה מחקרית מן הרשימות השונות: אצל הלל הזקן שבע, אצל רבי ישמעאל שלוש עשרה, אצל רבי יוסי הגלילי שלושים ושתיים, ובפועל יש יותר מידות בש"ס מן הרשימות. הוא טוען שהראיה אינה מחייבת המצאה אלא מתיישבת עם מודל שבו “הלכה למשה מסיני” אינה “צינור חלול” אלא מסורת שמקבלת המשגה הולכת ומתרחבת.
מודל “הלכה למשה מסיני דינמית” דרך כלל ופרט
המרצה מציע שמידות ניתנו “באיזושהי צורה היולית” או כמספר מידות בסיסיות, ולאורך הדורות נעשית המשגה שמנסחת מחדש ומפרטת לרשימה גדולה יותר מבלי “להמציא” מידות. הוא מסביר ש“כלל ופרט” בראשיתו הוא שם כולל לכמה סוגי הכללה, ואילו אצל רבי ישמעאל הוא מתפצל לשלוש מידות: כלל ופרט, פרט וכלל, כלל ופרט וכלל. הוא מוסיף שקיימת גם “מידה רביעית” של “פרט וכלל ופרט” שאינה נקראת בשם מפורש בש"ס אך נרמזת בסוגיית נזיר ומופיעה בלשון ראשונים, והמשגתה היא המשך לאותו תהליך של פירוט ולא יצירה יש מאין.
ארטיקולציה ושפת האינואיטים לשלג
המרצה מדמה את התהליך להבחנות מרובות בשלג אצל האסקימוסים/האינואיטים לעומת “שלג” כמונח יחיד אצל מי שאינו חי אותו. הוא מציג זאת כ“שכלול” ו“ארטיקולציה” בפילוסופיה של המדע: ריבוי מונחים נפרדים לתתי־סוגים של אותה תופעה. הוא טוען שהמושג כלל ופרט בדור מאוחר אינו באותו מובן של הדור המוקדם, אך “הם עושים את אותה עבודה”, והפער הוא בעושר המערכת המושגית שמיישבת “עשרות, מאות של סתירות”.
ביקורת מחקרית ומנחם כהנא
המרצה מתאר שיחה עם מנחם כהנא מן האוניברסיטה העברית ומציג את ספרו על “כללאי ופרטאי” כביקורת על מאמר יסודי של כהנא על כלל ופרט. הוא טוען שהנחות מחקריות מובילות את כהנא לראות מחלוקת בין דורות, בעוד שלדעתו מדובר בארטיקולציה של אותה פרקטיקה מדרשית במערכת מושגים עשירה יותר. הוא מציג את ההנחות המסורתיות כפרדיגמה מחקרית שניתן לבחון את כוח ההסבר שלה מול הפרדיגמה המחקרית המקובלת.
סוגיית תמורה: שכחת הלכות והבדל בין הלכה למשה מסיני לדרש
המרצה מביא את סוגיית תמורה על “שלושת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה” ועל הסירוב לשאול בשמים משום “לא בשמים היא” ו“אלה המצוות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה”. הוא מסביר שהשכחה נובעת מארבעים יום של אבל ואיסור לימוד תורה, כשכל התורה שבעל פה בעל פה ולכן פרטים נשכחים. הוא מדגיש שהלכה למשה מסיני, שלרמב"ם אין לה עוגן בכתובים “גם לא על ידי מדרש”, אינה ניתנת לשחזור, ומביא את מראה הפנים שמסביר שחכמים נהגו לאחר שכחה בדרך שאינה עוד מעמד הלכה למשה מסיני אלא שחזור אנושי.
“אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות” ופלפולו של עתניאל בן קנז
המרצה מצטט את הברייתא ש“אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו” ושרבי אבהו אומר “החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו”. הוא טוען שהפער מול שכחת “שלושת אלפים הלכות” הוא שכאן מדובר בתוצרי דרשות שניתנים לשחזור באמצעות כלים פרשניים, בעוד שבהלכה למשה מסיני אין כלים כאלה. הוא מפרש שעתניאל בן קנז לא שכח את עצם היכולת לדרוש אלא את תוצרי הדרשות, ולכן יכול “לדרוש מחדש” ולקרב את ההלכה מתוך הכללים.
“קלים וחמורים וגזירות שוות” כשם קוד ומיון המידות
המרצה טוען שהניסוח “קלים וחמורים וגזירות שוות” הוא אנכרוניזם חז"לי לתיאור תקופת יהושע, ומשמש כשם קוד לשתי משפחות של מידות: מידות הגיוניות ומידות טקסטואליות. הוא מגדיר קל וחומר ובניין אב כאנלוגיה והסקה הגיונית שאינה ייחודית לתורה, ולעומתן גזירה שווה ככלי טקסטואלי הנשען על רמזי לשון ולא על היגיון. הוא טוען שמונח זה מופיע בעוד מקומות כדי לציין את “עולם הדרש” כולו בלי למנות את כל המידות.
מתן תורה כשתי שפות: פשט ודרש בלי טרמינולוגיה
המרצה מצייר תיאור מטאפורי שבו הקדוש ברוך הוא מלמד את משה “את שפת הפשט ואת שפת הדרש” באמצעות פירוש בפועל ולא באמצעות רשימת כללים, כך שמשה מבין אינטואיטיבית אך אינו מכיר מונחים כמו קל וחומר, כלל ופרט או גזירה שווה. הוא מדמה זאת ללימוד שפה טבעי שבו דוברים אינם מודעים ל“נושא, נשוא, מושא ישיר, מושא עקיף”, והדקדוק מופק מאוחר יותר על ידי חוקר. הוא מביא את הדימוי של מוישה קופל על התפתחות שפה בלי כללים מפורשים, כאשר ההמשגה מגיעה לאחר שהשפה כבר קיימת.
עתניאל בן קנז כ“חוקר שפה” של הדרש
המרצה משער שעתניאל בן קנז אסף דרשות שנשארו, חילץ מהן דפוסים, ניסח כללים, וכך הצליח לשחזר את ההלכות שנשכחו מתוך יישום הכללים על הפסוקים. הוא מתאר זאת כעבודה מדעית: עובדות→חוקים→ניבוי תוצאות חדשות, בדומה לחילוץ חוקי טבע מתופעות. הוא מציג את התהליך כראשית ההמשגה שהולכת אחר כך ומסתעפת לשבע מידות של הלל הזקן, לשלוש עשרה של רבי ישמעאל ולשלושים ושתיים של רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי.
“הלכה למשה מסיני דינמית” והאגדה על משה בבית מדרשו של רבי עקיבא
המרצה מגדיר “הלכה למשה מסיני דינמית” כמצב שבו התוכן הוא מסיני אך הניסוח והפורמליזם הם מאוחרים, עד כדי כך שמשה לא היה מבין את הטרמינולוגיה. הוא קושר זאת למדרש על משה שישב “בסוף עשרים שורות” בבית מדרשו של רבי עקיבא ולא הבין עד ששמע “הלכה למשה מסיני” ואז “נחה דעתו”. הוא משווה זאת לטענתו על רב חיים והרמב"ם: המשגה מודרנית יכולה להיות נאמנה למקור גם אם בעל המקור אינו מזהה את שפתה.
מערכת א' ומערכת ב' ואינטואיציה לעומת כללים
המרצה מאמץ את הבחנת דניאל כהנמן בין מערכת א' האינטואיטיבית והמהירה לבין מערכת ב' האנליטית והכללית. הוא טוען שהאינטואיציה אינה “רגש” אלא כלי קוגניטיבי שטוען טענות אמת־שקר, כפי שבא לידי ביטוי בדוגמה של פתרון מיידי למשוואה לעומת עבודה ממושכת. הוא טוען שכללים יכולים להשלים היכן שאינטואיציה כושלת, אך גם הכללים הם קירוב ולעיתים האינטואיציה הילידית מדויקת מהם.
סטרדיוואריוס, ריקוד, ולימוד שפה כאנלוגיות למסורת
המרצה מדמה את הפער בין אינטואיציה לכללים ליתרון הסטרדיוואריוס הבונה בכישרון טבעי מול שיחזור מודרני באמצעות מדע וטכנולוגיה, ואת ההבדל בין “רקדן זורם” לבין “רובוט” שמחשב צעדים. הוא מסביר שדובר ילידי לרוב צודק מול תלמיד אולפן כי הכללים נגזרו מן הדיבור הטבעי ולכן יש בהם חריגים. הוא טוען שמערכת כללים מסייעת בעיקר מול מצבים חדשים שבהם לדובר האינטואיטיבי אין ניסיון.
כללי פסיקה ככללים מקורבים: “אין למידין מן הכללות”
המרצה טוען שכללי פסיקה נוצרים בדיעבד מן העובדות ולא כעקרונות מוחלטים, ולכן יש להם יוצאים מן הכלל. הוא מביא את “הלכה כמו רבא חוץ מיע"ל קג"ם” ואת דברי הגמרא בקידושין “אין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ”. הוא מציין דוגמאות שבהן הרמב"ם פוסק כאביי אף שאינן מהשישה, כגון “לא תתגודדו” ו“עביד לא מהני”, וטוען שהכלל הוא קירוב שאינו מחייב בכל מקרה.
תפקיד הכללים כסולם לשחזור אינטואיציה
המרצה טוען שהכללים הם אמצעי עזר שנועד לשחזר את האינטואיציה המקורית ולא להחליף אותה, ומתאר זאת כ“סולם… שאתה משתמש בו ואתה זורק”. הוא מדגיש שימוש זהיר בכללים, “כבדהו וחשדהו”, משום שתמיד יש חריגים. הוא מציב יעד של פסיקה שמסתמכת גם על הכלים האנליטיים אך חותרת בסוף לראייה אינטואיטיבית של “מה נכון בסיטואציה”.
ירידת הדורות ועליית הדורות בשני צירים
המרצה מציג מודל שבו יש ירידת דורות בציר האינטואיטיבי ועליית דורות בציר האנליטי־לוגי. הוא טוען שרבי עקיבא לא היה מבין “מערכה של רבי עקיבא איגר”, ושאנו “הרבה יותר חכמים מהם” במובן של לוגיקה ואנליזה, אך בדרך כלל “מי צודק” הוא הדור הקרוב למקור. הוא מסכם שהמאוחר מבין את הקדום טוב יותר דרך ההמשגה, אך הקדום מכריע נכון יותר מתוקף האינטואיציה, ומכאן דינמיות מסורתית שאינה המצאה תוכנית אלא ניסוח משוכלל של אותו תוכן.
בעיות מודרניות כמו חשמל והצורך בכלים מאוחרים
המרצה טוען שללא ידע מדעי והקשר, חכם קדום כמו רבי עקיבא היה “חסר אונים” מול חשמל, ולכן ההכרעה המודרנית נשענת על “מערכת הכלים” המזוקקת מן המסורת בתוך מציאות חדשה. הוא מציין שחלק מן השאלות החדשות אולי היו נענות היטב באינטואיציה קדומה וחלק לא, אך בפועל “אי אפשר להעלות אותם באוב” ולכן ההכרעות מוטלות על בני הזמן.
סיום וברכת שנה טובה
המרצה מסיים בכך שהשיעור הבא יהיה רק אחרי ראש השנה, ומאחל “שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה… הצלחה בהכל”.
תמלול מלא
[הרב מיכאל אברהם] טוב, אז אמרתי בפעם הקודמת שאני מתחיל עכשיו לעסוק בסוג אחר של השתנות או של דינמיות במסורת. בשיעורים עד הפעם הקודמת, ולא עד בכלל, דיברתי על שינויים בהלכה, זאת אומרת, על מצב שבו אני לא מקבל את דברי הקדמונים אלא משנה אותם או מיישם אותם לפחות באופן שונה. כן, שליישם באופן שונה זה לא בהכרח לחלוק, דיברנו על זה. בכל אופן, בפעם האחרונה התחלנו לדבר על מכניזם שונה שגם הוא בעצם הופך את ההלכה לדינמית, אבל שם אין בכלל מימד של שינוי או של לחלוק על הקדמונים אלא המשגה. והבאתי את הדוגמאות האלה של הרב יהושע הוטנר והשרידי אש שדיברו שמה על האם רב חיים שפירש את הרמב"ם, האם הוא באמת ירד לסוף דעתו של הרמב"ם או שבעצם זאת המצאה של רב חיים שאנחנו מכבדים אותה והכל טוב ואנחנו כמובן נלמד את דבריו ואולי אפילו נפסוק לשיטתו, אבל אנחנו לא באמת מניחים שרב חיים הבין את הרמב"ם או מפרש את הרמב"ם, רב חיים מפרש את רב חיים. כי כמו שאמרתי קודם, מיזוג האופקים בינו לבין הרמב"ם הוא כמעט בלתי אפשרי, מדובר על פער של לא יודע שבע מאות, שמונה מאות שנה, ולכן לא סביר שהוא באמת ירד לסוף דעתו של הרמב"ם. ויותר מזה, רב חיים כיוון שהוא חידש צורת חשיבה כן הלמדנות המודרנית, ברור שהרמב"ם לא למד כך. אין ספק שלא, יש על זה הרבה בדיחות בישיבות, אז אין ספק שהרמב"ם לא חלם על כל מה שרב חיים הכניס לתוכו. מה שאני רציתי, וזה הוויכוח בין הרב יהושע הוטנר לשרידי אש, אני רציתי לטעון שהרב יהושע הוטנר דווקא צודק. זאת אומרת, אני חושב שרב חיים כן מפרש את הרמב"ם ואולי אפילו צודק בדברי הרמב"ם ואמרתי שיכול להיות שהוא צודק בדברי הרמב"ם למרות שאם הרמב"ם עצמו היה פה הוא היה אומר אתה לא צודק. וזה לא משנה, עדיין רב חיים היה יותר צודק מהרמב"ם בהבנת הרמב"ם. וזה לא מיסטיקה ולא איזה אמונת חכמים או אני לא יודע בדיוק רוח הקודש או דברים מהסוג הזה, זה דברים שאני חוויתי במו בעצמי. זאת אומרת שיש דברים שכל אחד חווה. יש מצבים שהסברתי את זה, יש מצבים שבהם נגיד אני שומע דברים מפי רבי ואני כמובן מכניס אותם לתוך דפוסי המחשבה וכלי הניתוח והטרמינולוגיה שלי. ובאצל רבי הייתה טרמינולוגיה אחרת, כלי מחשבה אחרים וכדומה, בדרך כלל גם אגב פחות משוכללים כי אני, כמו שאמרנו קודם, הלכה כבתראי כן ננס על גבי ענק. אז אני יש לי את הכלים שלו פלוס עוד כלים שנוספו בתקופה המאוחרת יותר. וכן זה הביטוי של הראשונים, התוספות רי"ד ועוד, שננס על גבי ענק. והננס על גבי הענק הוא רואה יותר רחוק מהקודם כי הוא עומד על גבו של הענק אז הוא מצליח לראות יותר רחוק, למרות שהוא כשלעצמו ננס מול הדור הקודם. אז במובן הזה עוד פעם, את הדימוי של הננס והענק פה אני לא מקבל את זה כמובן אבל עדיין אני חושב שאם אני מסתכל על דברים ששמעתי מפי רבי, בהחלט יכול להיות שאני אבין אותם בצורה יותר טובה ממה שהוא עצמו הבין. אני אבין אותו יותר טוב ממה שהוא הבין כי יש לי איזה שהם כלי ניתוח שהוא לא היה לו אותם ויכול להיות שהם יצליחו לברר לי דברים ולסדר לי דברים באופן כזה שהוא עצמו לא היה מצליח לסדר לעצמו את מה שהוא אינטואיטיבית בעצמו הבין. וכשאני אצליח להמסיג את האינטואיציות שלו ולהכניס אותן לתוך איזה שהיא לוגיקה מפורשת, כן, להכניס את זה, לשים את זה על השולחן, לחלץ את האמיתות המובלעות שהיו בתוכו ולשים את זה על השולחן, יכול להיות שאני אצליח להבין יותר טוב את מה שהוא עצמו אמר. ואם הייתם שואלים אותו איזה שהיא קושיה על דבריו הוא היה נדחק ומפרש פירושים כאלה או אחרים, אבל אני עם כלי הניתוח שלי אצליח לענות לכם על הקושיה בלי להידחק כי יש לי כלי ניתוח טובים יותר. ואז אני יכול להישאר עם האינטואיציה הראשונית של הרמב"ם או של רבי, לא משנה, בלי להידחק ולעקם אותה ולעגל פינות וכולי מה שהוא היה צריך לעשות בגלל שאין לו כלי ניתוח מספיקים. לכן בהחלט אפשרי שתלמיד יבין את רבו יותר טוב ממה שרבו עצמו הבין את עצמו. זה מה שהרב קוק כותב כן על רבי אליעזר שלא אמר דברים שלא שמע מפי רבו מצד אחד, ומצד שני הוא אמר דברים שלא שמעתם אוזן מעולם. אז הוא אומר הוא שמע מפי רבו דברים שלא שמעתם אוזן מעולם ואני טוען אפילו אוזן של רבו. הוא שמע אצל רבו דברים שאפילו רבו עצמו לא הבין את מה שהוא באמת אומר וזה אמיתי, זה לא דרשות. כל אחד שבאמת למד אצל רב נדמה לי יכול לחוות את החוויה הזאת, אני חושב שזה דבר פשוט. אוקיי, מישהו רצה להעיר פה קודם? טוב, אני אעשה רק מיוטים כי יש כאלה רעשים. אז זאת בעצם הטענה ואמרתי שאני רוצה להדגים את המכניזם הדינמי השני, זה שהזכרתי עכשיו, דרך ההשתלשלות של מידות הדרש. ואז התחלתי לתאר את ההיסטוריה של מידות הדרש. ובאופן עקרוני התחלתי בזה שיש ויכוח בין חוקרים לבין לומדים מסורתיים בשאלה איך התפתחו מידות הדרש. הלומדים המסורתיים תולים את זה בהלכה למשה מסיני. אני מדבר על דרש ההלכה. תולים את זה בהלכה למשה מסיני. זאת אומרת משה רבנו כבר קיבל את זה, לא אף אחד לא המציא לאורך הדורות שום דבר. החוקרים טוענים שאלה דברים שנוצרו בתקופות מאוחרות יותר ואפילו המשיכו והשתכללו לאורך ההיסטוריה. עכשיו יש ראיות מצוינות לטובת החוקרים, כי אנחנו מכירים כמה תיאורים או רשימות של מידות דרש, שאצל הלל הזקן זה שבע וראינו כמה מקורות שמביאים את זה, אצל רבי ישמעאל זה שלוש עשרה, אצל רבי יוסי הגלילי זה כבר שלושים ושתיים, וכמו שרב שרירא גאון כותב ועוד כותבים, יש יותר מידות בש"ס מאשר שלושים ושתיים. זאת אומרת גם הרשימות האלה הן לא מלאות. אנחנו רואים שלאט לאט הרשימה הולכת ותופחת. מה זה אומר? יש מידות מסוימות שמופיעות ברשימות המאוחרות שלא הופיעו ברשימות הקדומות. אז איך אפשר להגיד שמידות הדרש זה הלכה למשה מסיני שאף אחד לא המציא כלום? ברור שהדברים האלה מומצאים או נוצרים לאורך ההיסטוריה ועובדה שהם הולכים ותופחים והמספר מתרבה, נולדות מידות חדשות, אז איך אפשר להגיד זה הלכה למשה מסיני? לכאורה זו ראיה ברורה לטובת החוקרים נגד התפיסות המסורתיות. ועל זה רציתי לטעון שזאת לא ראיה, אלא אני מציע מודל אחר. המושג הלכה למשה מסיני יכול להתפרש באופן שהוא לא טריוויאלי. בדרך כלל כשמבינים את המושג הלכה למשה מסיני מבינים את זה כאילו שכל הדורות היו צינור חלול. זאת אומרת משה רבנו קיבל בהר סיני משהו, הוא מעביר ליהושע, יהושע לזקנים, זקנים לנביאים, לאנשי כנסת הגדולה, וכל שרשרת הדורות שמתוארת מאוד במפורט בפרקי אבות ועוד יותר במפורט ברמב"ם בהקדמה, אז בעצם כל החבר'ה האלה לא נגעו, לא עשו שום דבר, רק העבירו, מרוץ שליחים, מעבירים את המקל מדור לדור וככה הם מעבירים את ההלכה למשה מסיני ממשה רבנו עד ימינו. לכן למשל הרמב"ם טוען שלא נפלה מחלוקת מעולם בהלכה למשה מסיני. זאת אומרת כל דבר שיש בו מחלוקת בידוע שהוא לא הלכה למשה מסיני, כי התפיסה היא שהלכה למשה מסיני זה פשוט להעביר את הדבר אז איז. אנחנו בסך הכל צינור חלול ביחס לדבר הזה. ואני רוצה להציע הצעה אחרת. אני רוצה לטעון שיש הלכות למשה מסיני ואולי אפילו כולן כאלה, או רובן כאלה, שהן הלכות דינמיות. מה זה אומר? שהמידות נגיד ניתנו למשה רבנו באיזושהי צורה היולית או כמה מידות בסיסיות, ולאורך ההיסטוריה אנחנו ממשיגים את המידות שקיבלנו ממשה רבנו, מנסחים אותם מחדש, אולי זה אפילו מתפרט לרשימה יותר גדולה ומפורטת של מידות, אבל כל זה הוא מעשה פרשני. אנחנו לא ממציאים מידות, אנחנו ממשיגים את כלי הדרש שקיבלנו מהדורות הקודמים ולאט לאט ארגז הכלים שלנו מכיל יותר ויותר מידות שיש להן שמות, שמות נבדלים. אבל זה לא שאנחנו המצאנו מידות חדשות, אלא אנחנו למדנו אצל רבותינו דברים שאפילו רבותינו בעצם לא הרגישו בהם. נגיד אני כבר אקפוץ לסוף, אני עוד אחזור חזרה אבל רק כדי שיהיה ברור, למשל מידות כלל ופרט, ראינו כבר בשיעור הקודם שמידות כלל ופרט מופיעות בהתחלה כמידה אחת, הדרש בכלל ופרט. יש טקסטים שבהם כתוב כלל ופרט ופרט וכלל. אצל רבי ישמעאל כבר מופיעות שלוש דרשות, שלוש מידות, כלל ופרט, פרט וכלל וכלל ופרט וכלל. מה פשר העניין? רבי ישמעאל המציא מידה והלל הזקן המציא את המידה הראשונה, אחריו המציאו מידה שנייה ורבי ישמעאל המציא את המידה השלישית? אני טוען שלא. מה שהלל הזקן קרא כלל ופרט זה בעצם שם כולל לכמה וכמה דרכי דרש שכולן יש להן איזשהו מאפיין משותף, הן מחלילות פרטים שמופיעים בתורה לדברים שדומים להם. אבל איך להחליל, עד איפה להחליל, מה הם המאפיינים שעליהם אני בונה את ההכללה, זה היו כל מיני. אני עושה. הכללות, אבל הכללות יש מכל מיני סוגים. אוקיי? עכשיו לאט לאט לאורך הדורות אנחנו תופסים יותר ויותר את סוגי ההכללה השונים וברגע שהמשגנו אותם, שהבנו שיש פה סוגים מסוימים שאפשר להגדיר אותם והם שונים, הם מתחילים לקבל שמות. אז מה שהיה נקרא כלל ופרט בהתחלה, זה לא אחת משלוש המידות של רבי ישמעאל, זה שלושתן. אבל בתקופה הקודמת התפיסה הייתה כאילו אוקיי, זה כלל ופרט, הכוונה זה הכללות של הפרטים לכללים. לאט לאט אנחנו מנסים להבין איך בדיוק ההכללה נעשית. מה קרה פה? אנחנו לא ממציאים, אנחנו מסתכלים במעשה רבותינו. מה קיבלנו מרבותינו ולאט לאט מבינים שבעצם יש פה כמה תת מידות שכל אחת מהן זה צורת הכללה בפני עצמה ואפשר להגדיר אותה והיא מופיעה בכמה וכמה מקומות באותה צורה. אבל יש דרך הכללה אחרת שגם היא אפשר להגדיר אותה וגם היא מופיעה בכמה מקומות באותה צורה אבל היא אחרת. ויש דרך הכללה שלישית. ושלושת אלה אנחנו פתאום מבינים שהם בעצם תת מידות של המידה שהלל הזקן קרא לה כלל ופרט. ואז ברגע שהבנו את זה הן מקבלות שמות. כלל ופרט זה מידה אחת, פרט וכלל זה מידה שנייה, כלל ופרט וכלל זה מידה שלישית. למעשה יש מידה רביעית גם, פרט וכלל ופרט. בשום מקום לא כתוב המושג הזה, אבל אני אוכיח לכם שיש גם את המידה הזאת. זה המידה הרביעית. מופיע בש"ס רק במקום אחד, בסוגיית נזיר, בלי לקרוא לזה ממש בשם אני חושב, אבל בראשונים כבר פה ושם אפשר לראות שהם מתבטאים אפילו ממש עם השם. אז הנה לנו דוגמה של המשגה שממשיכה את רבי ישמעאל. לא מכיר מישהו שעשה את זה, אבל במפורש שכששאני עשיתי את זה פעם ראשונה שהמשיגו את זה, אבל אני יכול להראות שזה היה קיים עוד קודם. אני לא המצאתי את זה. אני יכול להראות שזה נמצא, אבל אף אחד לא נתן לזה שם. אז זה בעצם אני המשכתי את רבי ישמעאל ועשיתי מידה רביעית. לא המצאתי את זה, הראיתי שזה נמצא בש"ס, נמצא בראשונים ובעצם מה שקרה פה זה פשוט פירטתי את מה שהלל הזקן קרא כלל ופרט לעוד מידה. כבר היו שלוש תת מידות, שלושה פרטים, הוספתי עוד פרט. יש בעצם עוד מידה אחת שצריכה להיכנס לארגז הכלים ואנחנו נראה בהמשך איך העסק הזה עובד. אבל לשם אני חותר. זאת אומרת, זה בעצם סוגר את התמונה. כל השאר זה פרטים ואידך זיל גמור, שאותם אנחנו נעשה עכשיו. בסדר? אבל אני רוצה שהתמונה תהיה ברורה. זאת אומרת, אני רוצה להשתמש בהשתלשלות של מידות הדרש כדי להדגים סוג אחר של דינמיקה של המסורת, של איך ההלכות עוברות והן דינמיות. אבל הן לא דינמיות במובן שהמאוחר שונה מהמוקדם. המאוחר יותר משוכלל מהמוקדם, יותר מפורט מהמוקדם וממשיג את המוקדם. ברגע שאתה ממשיג, אז יש לך כמובן כלים יותר טובים להבין שבעצם יש פה סוגים שונים. מה שהראשונים, כן, זה מה שהדוגמה שתמיד מביאים בהקשר הזה זה השלושים מונחים שיש בשפה של האסקימוסים, האינואיטים, לשלג. אנחנו, אני לא יודע, אני מי שבאירופה זה אולי מכיר יותר. אני בקושי ראיתי שלג. כמעט בחיים שלי לא ראיתי שלג. אוקיי? עכשיו אני מסתכל בחוץ, אני אומר אוקיי זה שלג, אני בקושי מבדיל בין שלג לברד. אבל פה ושם אני אולי יכול להבדיל. אבל להבדיל בין סוגים שונים של שלג בחיים לא, מבחינתי זה הכל שלג. עכשיו האסקימוסי מבחינתו זה בכלל מילים נפרדות לגמרי. הוא אני לא יודע אפילו אם הוא מייחס את כל ההופעות האלה לכלל תופעה משותפת. היה מבין שבעצם כל אלה הן סוגים שונים של שלג או שלא? זה פשוט שלושים תופעות. אוקיי? אז יש פה למה? כי הוא מכיר את הדברים האלה מקרוב, הוא חווה את זה יום יום והוא רואה שיש פה דברים שונים. אז אם אני הייתי מספר לו תראה יש תופעה כזאת שנקראת שלג ועכשיו הוא היה עובר שמה לגרינלנד או לא יודע איפה לקוטב והוא היה פתאום רואה סוגים שונים של שלג, לאט לאט הוא מייצר עוד ועוד מילים, אבל הוא לא ממציא אלא הוא מפרט יותר את מה שאני כיניתי שלג. רק מבחינתו שלג יש המון המון תת סוגים, אבל הם כולם או מינים הם בעצם כולם מינים של המונח הזה שנקרא שלג. זה לא המצאה, זה שכלול. ארטיקולציה מה שקוראים בפילוסופיה של המדע. כן? זה בעצם שכלול של הביטויים הקודמים. יכול להיות וזה אני לא חושב שהראשונים והאחרונים יודו בזה או יסכימו להגיד את זה, אבל יכול להיות שאחרי שאנחנו באמת מצוידים בכלים יותר משוכללים אנחנו יכולים להבין יותר טוב מהדורות הקודמים את מה שהם עצמם עשו. יכול להיות שהם טעו ואנחנו יכולים לתקן אותם בגלל שהם לא באמת היו מצוידים בהבחנות האלה. זה כלל ופרט, זה פרט וכלל, זה פה צריך להכליל מעבר לפרטים. קוראים לזה מידות כלל ופרט, אני מעדיף לקרוא לזה כללי ופרטי כי זה שם כולל לכל ה… המידות אלו של כלל ופרט. אבל בספרות חז"ל זה נקרא כלל ופרט, שזה אצל רבי ישמעאל זאת אחת משלוש עשרה המידות, היא בעצמה נקראת כלל ופרט. אני רק טוען שבשפה המוקדמת אותו מונח כלל ופרט לא שימש במשמעות של רבי ישמעאל, אלא הוא שימש כשם כולל לכל מידות הכלל ופרט של רבי ישמעאל. ואגב בזה אתם יכולים למחוק ספרים שלמים שכתבו חוקרים. כי החוקרים מנסים להראות איך העסק הזה מתפתח ואיך הוא למד את המונח כלל ופרט ואיך הוא למד את המונח כלל ופרט ואני חושב שהם טועים מהיסוד. בדיוק עכשיו דיברתי עם כהנא, שהוא האבוון דכולו, כן, מנחם כהנא, הוא חוקר מאוד חשוב באוניברסיטה העברית, דיברתי איתו על החוברת שכתבתי, אבל בעצם הספר שלי על כללאי ופרטאי הוא ביקורת על מאמר מאוד גדול ומאוד יסודי, אולי הכי יסודי, שהוא כתב על כלל ופרט. כי ההנחות שלו הם הנחות מחקריות ואני טוען שהוא טועה בגלל זה. זאת אומרת שהוא טועה בגלל שהוא חושב שיש מחלוקת בין הדור המוקדם לדור המאוחר בגלל שהדור המאוחר משתמש במונח כלל ופרט אחרת מאשר הדור המוקדם. ואני טוען זה לא מחלוקת, זה ארטיקולציה. פשוט המושג כלל ופרט בדור המאוחר לא משמש באותו מובן שמשמש בדור המוקדם אבל הם עושים את אותה עבודה. מבחינת הדרשות הם עושים את אותן דרשות. רק מערכת המושגים המאוחרת היא עשירה יותר, היא עשירה יותר ולכן גם מדויקת יותר ומונסגת יותר. וזה המון המון סתירות, אין לכם מושג, עשרות, מאות של סתירות הדבר הזה מיישב. זה פשוט אפשר לזרוק לפח המון מאמרים שעוסקים בהשוואות ובסתירות. אם אני צודק, אולי אני טועה והם צודקים, מי אמר, אם אני צודק בפרדיגמה הזאת כל הספרות המחקרית על כלל ופרט אפשר לזרוק אותה לפח. וזאת טענה, זאת פרדיגמה מחקרית, זאת אומרת אפשר לנסות ולבדוק ולהראות את הדברים האלה, זה לא שאני לא מדבר פה כרגע על היתרון של המסורת על המחקר, ההנחות המסורתיות יכולות לתפקד כפרדיגמה מחקרית. ועכשיו אתה יכול לבדוק ולראות מה מוצלח יותר או מה עושה יותר טוב את העבודה. אני חושב שזה עושה הרבה יותר טוב את העבודה. הבאנו לזה הרבה דוגמאות. כתבנו ספר על כללאי ופרטאי, זה הספר השני בסדרת לוגיקה תלמודית ושמה אנחנו מנסים להראות איך העסק הזה עובד. טוב, בכל אופן, אז זאת התמונה הכללית. עכשיו בוא ננסה להיכנס קצת יותר לעניין. בפעם הקודמת בסוף השיעור הגענו לסוגיה במסכת תמורה שהיא בעצמה הורידה לי את האסימון לכל הסיפור הזה. הסוגיה בתמורה עוד פעם בוא ננסה להיזכר רגע. אני משתף אתכם. גופא, אמר רבי יהודה אמר שמואל: שלושת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה. אמרו לו ליהושע: שאל, כן? בנבואה, שאל את הקדוש ברוך הוא שישחזר לנו אותן. אמר להם: לא בשמים היא. אמרו לו לשמואל: שאל. אמר להם: אלה המצוות, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. אמר רבי יצחק נפחא: אף חטאת שמת בעליה נשתכחה בימי אבלו של משה. אמרו לפנחס: שאל. אמר: לא בשמים היא. אמרו לאלעזר: שאל. אמר: אלה המצוות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. בקיצור, אנחנו תקועים. מה היה שמה? אז הסברתי: בימי אבלו של משה בכו אותו ארבעים יום. ארבעים יום גדול הדור נפטר, לא לומדים תורה. באבל אסור ללמוד תורה, כולנו תלמידיו, אנחנו אבלים עליו, כולנו אסורים בלימוד תורה. התורה הייתה באותה תקופה בעל פה. תורה שבעל פה לא הייתה כתובה. ולכן, יש כאלה שיגידו שגם תורה שבכתב לא הייתה כתובה. תורה שבעל פה ודאי לא הייתה כתובה. אז מה קורה במצב כזה? ארבעים יום כל עם ישראל לא עוסק בתורה, הכל בעל פה, מטבע הדברים יש דברים שישתכחו. שלושת אלפים הלכות השתכחו. עכשיו מה עושים כשהלכות משתכחות? אין שום דרך לשחזר אותן. הלכות בפשטות זה הלכה למשה מסיני, לכן הדוגמה שמביאים פה חטאת שמת בעליה, זה הגמרא אומרת במפורש, זה הלכה למשה מסיני. אז הלכה למשה הרמב"ם כותב שהלכה למשה מסיני זאת הלכה שאין לה עוגן בכתובים גם לא על ידי מדרש. אי אפשר להוציא אותה מהכתובים לא בפרשנות ולא בדרשות, אלא זה פשוט הלכה שעוברת במסורת מהר סיני בעל פה. לכאורה אי אפשר לשחזר את זה. אבוד. אם זה היה פרשנות, היית אומר טוב, בוא נעשה פרשנות מחדש לפסוק בתקווה שנצליח לשחזר את הפרשנות הקדומה, אבל יש איזה שהוא בסיס. שאליו אני יכול לנסות לבנות ולנסות לקלוע למה שהיה שם. והלכה למשה מסיני לא מעוגנת בכתובים בשום צורה, אז איך משחזרים? זה משהו, מידע שעבר לי בעל פה ושכחתי. מישהו אמר "קוראים לי מוישה", שכחתי את השם שלו. אין לי דרך לשחזר את השם שלו, אלא אם כן זה כתוב לי באיזשהו מקום, אבל אחרת אין דרך לשחזר, זה פשוט פרט מידע תלוש. אם שכחתי אותו, איבדתי אותו. לכן ביקשו ממנו תבקש בשמיים שישחזרו את זה, אבל בשמיים אי אפשר לעשות את זה. אנחנו תקועים. והזכרתי שמראה הפנים על הירושלמי באמת כותב, הוא מביא איזה גמרא לגבי חטאת שמתו בעליה, שחכמים שינו את זה, לא היה בדיוק מה שעשו שמה. והוא אומר איך זה יכול להיות הרי זה הלכה למשה מסיני, אי אפשר לעשות דבר כזה? אז הוא אומר אבל זאת הלכה למשה מסיני שהגמרא פה בתמורה אומרת שהיא השתכחה. אז אנחנו נוהגים באיזושהי צורה, באיזשהו אופן שהחלטנו לנהוג, אבל איך שהחלטנו לנהוג זה כבר לא הלכה למשה מסיני, זה שחזור שלנו. או לא שחזור, אלא לא יודע מה, השערה שלנו. אז זה כבר לא הלכה למשה מסיני, שזה מעמד של דין דרבנן, וכך צריך להתייחס לזה, כי באמת הלכה למשה מסיני אין דרך לשחזר. עכשיו, בהמשך כתוב ככה: במתניתין תנא (צריך להיות כנראה במתניתא, זאת ברייתא): אלף ושבע מאות קלין וחמורין וגזירות שוות ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. קודם דיברו על שלושת אלפים הלכות, אני מזכיר לכם. פה מדברים על אלף שבע מאות קלים וחמורים וגזירות שוות ודקדוקי סופרים. אמר רבי אבהו: אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו, שנאמר "וילכדה עתניאל בן קנז אחי כלב הקטן ממנו ויתן לו את עכסה בתו לאשה". ולמה נקרא שמה עכסה? שכל הרואה אותה כועס אל אשתו. אני רוצה להשוות רגע את הקטע הזה לקטע הקודם. בקטע הקודם דובר על שלושת אלפים הלכות שהשתכחו. פה מדובר על אלף שבע מאות קלים וחמורים. בקטע הקודם היו בקשות לשמים, כן תשחזר לי את זה בנבואה, ואז אמרו לו לא בשמיים היא. פה אין, אין בקשות כאלה. בקטע הקודם, ברגע שהבקשות לא נענו, אבוד, איבדנו את זה, והזכרתי שחטאת שמתו בעליה זה באמת איזשהו שחזור שאולי כבר אין לו אפילו מעמד של הלכה למשה מסיני, כי אין לנו דרך לשחזר. פה מופיע שעתניאל בן קנז שחזר את ההלכות האלה שהשתכחו. מה ההבדל בין הברייתא הזאת לבין הברייתא הקודמת? אני חושב שההבדל הוא שהברייתא הקודמת עוסקת בהלכות למשה מסיני. הברייתא הזאת עוסקת בדרשות, קלים וחמורים, גזרות שוות, זה מידות דרש. מה ההבדל? הלכות למשה מסיני אין דרך לשחזר, לכן הם ניסו תבקש בשמיים, אז אמרו לא בשמיים היא. אבל פה זה דרכי דרש. שכחת את ההלכה? תדרוש מחדש, מה הבעיה? יש לך כלי שאיתו אתה יכול לפעול על הפסוק ו… לא בטוח שתצליח לשחזר באופן שנאמן למקור, אבל אתה יכול לפחות לנסות. תהיה קרוב, עד כמה שתהיה, זה מה שיש לך. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות, אבל יש לך אפשרות לנסות ולשחזר. זה לא כמו הלכות למשה מסיני. לכן בגלל ששמה זה הלכות למשה מסיני ופה זה קלים וחמורים וגזירות שוות, לכן שם לא יכלו לשחזר ופה כן. לכן שם פנו לשמיים ופה לא פונים לשמיים, ולכן שם באמת נתקעו בסוף ופה עתניאל בן קנז הצליח לשחזר בפלפולו. עכשיו בוא ננסה קצת להבין, השערה. בוא ננסה להבין מה זה היה הפלפול הזה שעשה עתניאל בן קנז. זאת באמת השערה שלי, ונדמה לי שהשערה סבירה. בוא נחשוב רגע מה בדיוק קרה שם. הרי היו אלף שבע מאות הלכות קלים וחמורים וגזירות שוות. הם לא שכחו את הקל וחומר וגזירה שווה, הם שכחו את התוצרים, את האלף שבע מאות הלכות שהקל וחומר והגזירה שווה יצרו. אוקיי, אז מה הבעיה? תדרוש מחדש את הקל וחומר ואת הגזירה שווה ותשחזר את הדרשות האלה. אז פה אני רוצה להעיר עוד הערה. למה כתוב רק קלים וחמורים וגזירות שוות? מה עם כלל ופרט, בניין אב, כתוב אחד משני כתובים, כל השלוש עשרה מידות או השלושים ושתיים או לא יודע כמה שתירצו, הרבה עשרות. למה קלים וחמורים וגזירות שוות בכלל? אני חושב שזה רמז מאוד חשוב. לדעתי קלים וחמורים וגזירות שוות זה אנכרוניזם. הרי התיאור הזה הוא תיאור כמובן של חז"ל בגמרא. מה שקרה פה מתואר זה עתניאל בן קנז, זה ממש בתקופת יהושע בן נון. אני לא חושב שבזמן עותניאל בן קנז המילים קל וחומר וגזירה שווה היו בכלל מוכרות להם. חז"ל משתמשים בשפה שהייתה קיימת אצלם כדי לתאר את מה שקרה שם. עכשיו קלים וחמורים וגזירות שוות זה באמת אני חושב דוגמה טובה כי אפשר לחלק את מידות הדרש לשתי תת קבוצות. יש מידות דרש שהן מידות הגיוניות. קל וחומר, בניין אב, זו אנלוגיה, שני כתובים המכחישים זה את זה, אני חושב שזו גם מידה הגיונית. יש מידות שהן מידות טקסטואליות. הן לא מבוססות על שיקול הגיוני, הן מבוססות על רמז טקסטואלי, למשל גזירה שווה. גזירה שווה כתוב פה מילה אחת, כתוב בהקשר אחר אותה מילה. ההיגיון לא אומר שצריך לדמות את שני ההקשרים. זה טקסט, אבל יש שיקול טקסטואלי שאומר שאם משתמשים באותה מילה, כנראה שהתורה רוצה לרמוז לנו ללמוד מכאן לשם או להפך. זה מה שאני קורא להם מידות טקסטואליות. רוב המידות הן טקסטואליות. מידות כלל ופרט למשל הן מידות טקסטואליות. אבל בניין אב מכתוב אחד ומשני כתובים וקל וחומר זה מידות הגיוניות. אנלוגיה וקל וחומר עושים גם מחוץ להלכה ומחוץ לתורה. כל אדם בכל מקום משתמש באנלוגיה, באינדוקציה, בקל וחומר, בכללים הגיוניים בפרשנות הגיונית. אז אלה אני קורא להם המידות ההגיוניות, קוראים להם בשם קוד קלים וחמורים. גזירות שוות הכוונה שאר דרכי הדרש שהן דרשות טקסטואליות. ולכן אני טוען שכשכתוב קלים וחמורים, ואגב זה מופיע בעוד מקומות בחז"ל שמשתמשים במונח קלים וחמורים וגזירות שוות. לא אומרים מידות הדרש ולא מביאים עוד מידות ולדעתי זה שם קוד לעולם הדרש. כשרוצים להגיד באופן כללי עולם הדרש אומרים קלים וחמורים וגזירות שוות. הכוונה שני סוגי המידות, אבל כל אחד מהסוגים מכיל כמה וכמה מידות. ואני רוצה לטעון עוד טענה. בזמנו של משה רבנו, אם למשה רבנו היית אומר לו קל וחומר או גזירה שווה, הוא היה פותח עליך עיני עגל. הוא לא היה מבין מה אתה רוצה ממנו. הוא לא מכיר את המילים האלה בכלל. אלא מה, אני רוצה לטעון, עכשיו אני מציג את המודל שאני מציע, אני רוצה לטעון שהמידות הדרש הן הלכה למשה מסיני דינמית. מה זאת אומרת? עכשיו כמובן אני מתאר משהו בשפה ציורית, זה לא תיאור עובדתי אבל כדי להמחיש את הרעיון, משה רבנו עולה למרום לקבל תורה. הוא יושב עם הסטנדר שלו יחד עם הקדוש ברוך הוא ולומדים בחברותא. והקדוש ברוך הוא מלמד אותו את התורה שבכתב, קורא לו פסוק, מלמד אותו את הפסוק וכן הלאה. יחד עם זה הוא מלמד את משה רבנו לא רק פרשנות פשטית אלא גם את עולם הדרש, אני מדבר על דרש הלכתי לא דרוש, זה דרש אגדה, אלא דרשי הלכה. והוא אומר לו "את ה' אלוהיך תירא", הכוונה צריך לירוא מהקדוש ברוך הוא יראת שמיים, זו אחת המצוות. אבל גם "את ה' אלוהיך תירא", את לרבות תלמידי חכמים, זה דרשה. אז הקדוש ברוך הוא קורא את הפסוק "את ה' אלוהיך תירא", אומר לו תראה, בפשט זה את ה' אלוהיך תירא את הקדוש ברוך הוא. בדרש זה לרבות תלמידי חכמים. וכן הלאה, הוא עובר פסוק פסוק ומלמד אותו את הפשט ואת הדרש. כמובן הכל מטאפורי, לא היה ולא נברא, אבל זה סיפור שבא להמחיש את התהליך. עכשיו, משה רבנו לא שמע מהקדוש ברוך הוא אף מושג מדרשי. לא קל וחומר, לא כלל ופרט, לא גזירה שווה, לא בניין אב, אף אחד מהמונחים האלה לא היה מוכר למשה רבנו. אלא מה, הקדוש ברוך הוא לימד את משה רבנו או דיבר עם משה רבנו את שפת הדרש והוא פשוט לימד אותו איך לומדים את הפסוק במשקפיים של דרש ובמשקפיים של פשט. גם בעולם הפשט, הקדוש ברוך הוא לא מלמד את משה רבנו עקרונות פרשניים. הוא פשוט קורא ומפרש. אחרי זה משה רבנו חושב לעצמו, רגע, באיזה עקרונות הקדוש ברוך הוא השתמש כשהוא פירש? אז יכול להיות שהוא יצליח לנסח לעצמו כל מיני עקרונות פרשניים. אבל זה לא שהקדוש ברוך הוא אמר לו רשימה של עקרונות פרשניים, ואותו דבר עם הדרש. הקדוש ברוך הוא קרא את זה בשפה של הפשט וקרא את זה בשפה של הדרש, את כל הפסוקים. משל לדבר זה ראיתי פעם אצל חבר שלי מוישה קופל, פרופסור מבר אילן למתמטיקה, מדעי המחשב, אמריטוס בעצם כבר נדמה לי. הוא דימה את זה פעם במאמר שלו, הוא דימה את זה פעם ללימוד שפה. כששפה מתפתחת, אף אחד מהקהילה הראשונה שמתחילה את השפה לא מנסחת כללים. אין מושא ישיר, מושא עקיף, נושא, נשוא וכולי. ברור, אף אחד לא יודע מה זה הכללים האלה. מתחילים לדבר ולאט לאט מתחילים להתגבש דפוסים, ואז כל אחד מחקה את הדפוסים האלה והשפה הולכת ומתעשרת ומתפתחת והכל, אין שום כלל דקדוקי. הכללים האלה הם בסאבטקסט, הם איזושהי אינטואיציה לא מנוסחת של קהילת הדוברים. באיזשהו שלב יכול להגיע חוקר כלשהו, להסתכל על השפה הזאת ולאתר כל מיני דפוסים, ואז הוא אומר: אופס, תראו, כל משפט שלכם, שימו לב, כל משפט שלכם בנוי כנושא, נשוא, מושא ישיר, מושא עקיף, לוואי, תואר, כל מיני דברים מהסוג הזה. אבל זה מושגים שהדוברים שיצרו את השפה לא מכירים אותם בכלל. הם משתמשים בהם באופן אינטואיטיבי, אבל הם לא מכירים אותם. מי שהמשיג את זה זה מישהו מאוחר שמסתכל כבר על השפה כשהיא בנויה ומנסה לאתר בתוכה מבנים או עקרונות או דפוסים קבועים, ואז פתאום הוא עושה המשגות. הוא אומר: יש מבנים דקדוקיים כאלה או אחרים, עקרונות דקדוקיים, בג"ד כפ"ת בראש מילה, דגש, מושא ישיר, מושא עקיף, כל מיני דברים מהסוג הזה, שכל הדברים האלה בכלל זרים לחלוטין לדוברים הראשונים. הם משתמשים באותם כללים כמובן, אבל בלי להכיר את הכללים. כמו שילד לומד שפה. כשילד לומד שפה בבית שלו, אף אחד לא אומר לו מושא ישיר, מושא עקיף, נושא, נשוא. פשוט מתחילים לדבר איתו והוא מתחיל לאט לאט לקלוט את הריתמוס הטבעי של השפה ולדבר את השפה. ואז אחרי זה הוא מגיע לבית הספר, מתחילים לבלבל לו את המוח עם כל הדקדוק, וזה כמובן משגע אותו, אבל לא משנה. אולי אצל חלק מהאנשים זה נכנס, אולי אצל חלק אחר זה לא נכנס, אבל איכשהו הדקדוק מגיע אחרי שאתה כבר יודע את השפה. זה לא שהשפה מיוסדת על סט מוגדר של כללים דקדוקיים. הפוך, השפה התפתחה באופן טבעי, ואחרי זה הגיע מישהו וניסה להמשיג ולחלץ מתוך השפה הטבעית הזאת איזשהו סט של כללים. לכן גם הכללים האלה הם הרבה פעמים מקורבים. כן, כמו הסטרדיוואריוס בדיוק, זה המשל שאני מביא בהקשר הזה. אז הטענה היא שבמתן תורה זה אותו דבר. הקדוש ברוך הוא לימד את משה רבנו שתי שפות: את שפת הפשט ואת שפת הדרש. עכשיו כשמלמדים שפה זה לא אולפן, לא משתמשים בכללים, דע לך יש כלל כזה, כלל אחר, פשוט מדברים את השפה עד שאתה מתרגל ומבין באופן אינטואיטיבי איך מדברים. וזה קרה בפשט וזה קרה בדרש. משה רבנו קרא פסוק והוא הבין מה הדרש שיוצא ממנו ומה הפשט שיוצא ממנו. אבל הוא לא ידע להגדיר לעצמו את הכללים הדקדוקיים של השפות האלה, לא של שפת הפשט ולא של שפת הדרש. ואז הוא מעביר את זה לתלמידיו, לעם ישראל כולו, ואז הוא נפטר. ואז עם ישראל מפסיק ללמוד תורה ארבעים יום והם שוכחים חלק מההלכות שמשה רבנו לימד אותם. אבל לא היו עוד מערכת כללים. הם לא ידעו מה זה קל וחומר, מה זה גזירה שווה, מה זה כלל ופרט. אז מה הם יעשו? איך הם ישחזרו? עכשיו אני לא מדבר על הלכה למשה מסיני, אין איך לשחזר, אני עכשיו מדבר על ההלכות שנלמדות ממידות הדרש. כשאין לך את מערכת הכלים הזאת, הכללים של מידות הדרש, איך תשחזר את התוצרים המדרשיים? ההלכות שנלמדו? אין לך דרך לעשות את זה. מה עשה עתניאל בן קנז? אז אני משער את ההשערה הבאה. כיוון שאלף שבע מאות הלכות נשתכחו, היו כנראה כמה אלפים שנשארו. לא את הכל הם שכחו, הם שכחו הרבה, אבל לא את הכל. מה שעשה עתניאל בן קנז הוא התחיל לעשות מחקר מדעי. הוא עבר על הדרשות שאותן הם כן זכרו וניסה לחלץ מתוכן כללים, את הדקדוק של שפת הדרש. ואז פתאום התחילו להיווצר, לבצבץ לראשונה מושגים כמו כלל ופרט, קל וחומר, גזירה שווה. עוד פעם, לא יודע איזה כללים וכמה כללים, אבל עתניאל בן קנז כנראה הסתכל על הדרשות שכן זכרנו, כן נשארו, קיבץ את כל מה שכולם זכרו, ניסה להבין, לאתר מתוכם איפה יש איזה שהם דפוסים שאני יכול להצביע עליהם, מנסח את הכלל שעומד מאחורי אוסף הדרשות הזה, אוסף הדרשות הזה וכולי, ופתאום הוא רואה שיש פה בעצם איזשהו סט של כללים שבהם אנחנו משתמשים. ואז ברגע שאתה כבר מצויד בכללים, אתה יכול לשחזר הלכות אחרות שאותן אנחנו לא זוכרים. אה, יש כבר דרשה של גזירה שווה או כלל ופרט, בוא ננסה לבדוק לגבי חטאת שמתו בעליה, שזה הלכה למשה מסיני, לא משנה, אבל הלכה שנלמדת מדרשה, בואו ננסה להפעיל את מידות הדרש שעכשיו המשגתי אותם. על הפסוקים ולנסות ולראות האם אני מצליח לשחזר את ההלכה שהשתכחה. והוא כנראה הצליח לשחזר את כל האלף שבע מאות שהשתכחו. אז הוא בעצם, טענתי היא שהפלפול הזה, מה שהגמרא קוראת של עתניאל בן קנז, זה לא היה אלא עבודה מדעית. כמו שחוקרים שפה, הוא חקר את שפת הדרש והוא הצליח להמסיג ולחלץ מתוך שפת הדרש מערכת של כללי דרש, וכך התחילה להיווצר המערכת של כללי הדרש. והמערכת הזאת אצל עתניאל בן קנז או לפחות בשחזור החז"לי, זה היה איזשהם שני סוגים כלליים, קל וחומר וגזירות שוות. שזה אמרתי קודם, מידות טקסטואליות ומידות הגיוניות. בדורות הבאים, הצעד הבא שמוכר לנו זה הלל הזקן. שם כבר יש שבע מידות. קל וחומר, בניין אב, כלל ופרט, גזירה שווה. יש כבר שמות. כבר המסיגו יותר, זה לא רק סתם שני שמות כלליים, מידות טקסטואליות ומידות טקסטואליות, אלא כן, גזירה שווה, תחשבו על המושג. גזירה שווה כוונה ללמוד ממקום למקום. אבל איך ללמוד? זה לא גזירה שווה כמו שאנחנו משתמשים אצל הלל הזקן או רבי ישמעאל, שזה כבר ממש לקחת מילה פה ומילה שם ולדמות את ההקשרים, אלא זה ללמוד בכלים טקסטואליים. ואז לאט לאט אנחנו מתחילים להמסיג את זה, ויש פה מידות טקסטואליות שונות. כי הוא ראה, שואל איך הוא שחזר את זה, פשוט מאוד כמו שאמרתי קודם. הרי יש הלכות שנשארו, הלכות מדרשיות. מתוך ההלכות האלה הוא הבין שכנראה בדרש עושים גזירה שווה בין מקומות שיש אותה מילה בשני המקומות, או כלל ופרט אז עושים הרחבה מעבר לפרטים. הוא ראה את זה דרך ההלכות שכן זכרו, ואז הוא יישם את זה כדי לשחזר את ההלכות שלא זכרו. כמו במדע, יש לי תופעות שאני מכיר, מתוכן אני מנסה להוציא חוקי טבע. חוקי טבע מסבירים את התופעות האלה. התופעות האלה הם הדגמות של חוקי הטבע. אחרי שיש לי ביד את חוקי הטבע, אני יכול לנבא מה יקרה בניסויים שאותם אני לא מכיר. נכון? בדיוק זה מה שעשה עתניאל בן קנז. הוא לקח את העובדות שזכורות להם, שחזר מהם את החוקים, חוקי הטבע כביכול או כללי הדרש, ואז השתמש בכללי הדרש שהוא המסיג כדי לשחזר את ההלכות שנשכחו. ככה הוא שחזר את זה. לא, בגזירה שווה זה ממש לא שרירותי, שום מידה היא לא שרירותית. אז הטענה בסופו של דבר זה שעתניאל בן קנז התחיל פה תהליך, אבל לטענתי זה רק התחיל שם. ושם בגמרא רואים באופן מאוד ברור את תחילת התהליך הזה, כך אני חושב. ואחרי זה אנחנו פתאום רואים שהשתיים של עתניאל בן קנז הופכות לשבע אצל הלל, ל-13 אצל רבי ישמעאל, ל-32 אצל רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי. אז הטענה שלי זה שבסך הכל המשך של אותו תהליך. המידות הולכות ומתפרטות. נניח עכשיו עתניאל בן קנז נגיד הבין שיש פה איזושהי הכללה של פרטים, הוא קרא לזה כלל ופרט. בא פתאום רבי ישמעאל ואומר רגע, שנייה אחת, יש פה אבל שלושה סוגי הכללות, כמו שהסברתי בתחילת השיעור, יש פה שלושה סוגי הכללות. לאחד נקרא כלל ופרט, לאחד נקרא פרט וכלל, לאחד נקרא כלל ופרט וכלל. ואז לאט לאט זה מתפרט ואני מוסיף עכשיו עוד פרט וכלל ופרט. אוקיי? וכן וככה קרה לכל המידות, וככה זה הלך והסתעף והסתעף. אבל תשימו לב מה המשמעות של התהליך הזה. המשמעות של התהליך הזה היא שהמידות שנוצרות בדורות המאוחרים זה לא המצאה, זה בסך הכל שחזור והמסגה של מה שעשו הדורות הקודמים. אני לא חולק על הדורות הקודמים, אני לא משנה ממה שעשו הדורות הקודמים, אני בסך הכל מפרש וממסיג את מה שעשו הדורות הקודמים.
[Speaker C] אבל כל זה לא חל על הלכה למשה מסיני.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, ושמה איבדנו. מה שאיבדנו אבד, זהו.
[Speaker C] לא, גם הדרכי פרשנות האלה הם רק על אותם דרושים, דרש, לא על מה שאיבדנו. גם אם יש לנו היום הלכה למשה מסיני אני לא יכול להחיל את זה שם על הלכה למשה מסיני.
[הרב מיכאל אברהם] ברור שלא. ברור שלא. אני אומר, את ההלכות למשה, הרי נשארו אחרי האבל של משה נשארו הלכות למשה מסיני ואבדו 3,000. נשארו הלכות מדרשיות ואבדו 1,700. עכשיו עתניאל בן קנז כשהוא שחזר, הוא שחזר רק את ההלכות שאבדו במידות הדרש. לא הלכות למשה מסיני, כי מאחורי הלכות למשה מסיני אין כללי היסק, אין שם דקדוק.
[Speaker C] ואיך אתה מבחין היום בין הלכה למשה מסיני?
[הרב מיכאל אברהם] רק מה שזכרו ועבר במסורת הלאה. אני מניח שהיום אלו הלכות.
[Speaker C] לא, אבל היום כשאתה לומד רק מה שכתוב הלכה למשה מסיני זה הלכה למשה מסיני?
[הרב מיכאל אברהם] נכון. וזה לא חידוש. שלי, זה פשוט. רק מה שאמרו עליו שהוא הלכה למשה מסיני הוא הלכה למשה מסיני, זה ברור.
[Speaker C] אבל כל מה שהלכה למשה מסיני אתה לא יכול להתערב לעשות כלום.
[הרב מיכאל אברהם] נכון, זה מה שהרמב"ם אומר.
[Speaker C] לא, מה אתה אומר.
[הרב מיכאל אברהם] אז אני טוען שגם בהלכות למשה מסיני שעברו במסלול בצינור החלול מה שנקרא, גם שם זה לא בדיוק צינור חלול. וגם שם נפלו מחלוקות, וזה ברור שנפלו מחלוקות בהלכות למשה מסיני. אז יש לנו דרך לשחזר את זה דרך הלכות עקיפות, דרך נפקא מינות, אבל לא לשחזר את זה מתוך פסוקים כי זה לא עולה מפסוקים. ולפעמים טעינו, נכון, אין מה לעשות.
[Speaker B] איך יודעים ששלושת אלפים הלכו לאיבוד? איך יודעים כמה שכחו? איך יודעים שזה שלושת אלפים?
[הרב מיכאל אברהם] אני מניח ששלושת אלפים דברים שידעו עליהם שהיה לנו הלכה פסוקה בהם ולא ידעו את התשובה. זה מה שהם ספרו, אני מניח. כמובן יכול להיות שזה איזה לשון מוגזמת ובאים להגיד שהיו המון הלכות שהשתכחו. אז אומרים איזה מספר טיפולוגי כזה, אבל לא מתכוונים באמת למספר מחייב, אני לא יודע. בסדר, כך או כך, זה לא חשוב לענייננו. אז הטענה שאני רוצה לטעון זה שמידות הדרש בעצם, הרי כל הראשונים אומרים שמידות הדרש זה הלכה למשה מסיני. החוקרים טוענים זה המצאה מאוחרת, עובדה שדברים נולדים לאורך הדורות. מה שאני רוצה לעשות זה לפשר בין שני הצדדים האלה. שניהם צודקים או שניהם טועים, אבל אני רוצה לפשר או לאחד בין שני הדברים האלה. והטענה שלי שזאת הלכה למשה מסיני דינמית. משה רבנו קיבל את שפת הדרש באופן אינטואיטיבי. לאט לאט זה עובר המשגה, אבל ההמשגה היא בסך הכל ניסיון להבין איך הדוברים מדברים, באיזה כללים הם משתמשים כדי לדבר. שימו לב, הדובר בעצמו לא יודע להגיד לי באיזה כלל הוא משתמש. נכון? כמו שילד מדבר את השפה, הוא לא יודע להגיד נושא נשוא, אבל הוא משתמש בזה נכון, הוא מדבר נכון. זאת אומרת זה שאתה לא יודע להצביע על הכלל שבו אתה משתמש זה לא אומר שאתה טועה. זה רק אומר שהכלל הזה הוא אינטואיטיבי מבחינתך, הוא טבוע בך. אתה לא יודע להגיד אותו באופן מפורש, אין לך רפלקסיה על האופן שבו אתה מדבר. אתה פשוט מדבר. מי שמסתכל על האופן שבו אתה מדבר עם איזה דף ועט מתעד אותך וחוקר אותך, הוא יכול לנסות ולחלץ מתוך הדיבור הטבעי שלך מערכת של כללים. זה מה שעשה עתניאל בן קנז לשפה שהעביר לו משה רבנו. הוא ישב שמה כאיזשהו חוקר וניסה לחלץ מתוך מה שנשאר לפחות, מה שזכרו מהשפה שקיבלו ממשה רבנו, הוא ניסה לחלץ איזשהם עקרונות ולהבין את הדקדוק של השפה הזאת. הזכרתי פעם אני חושב, דיברנו פעם על התופעה הזאת בהרחבה, יש איזה בלשן חובב כזה ששכחתי את שמו, לא משנה, וורף, וורף כן. דיברנו הרבה על הטענות של וורף בבלשנות ובין היתר הבאתי שם דוגמאות, זה כבר אחרי תקופתו של וורף, היה במהפכה הסנדיניסטית בניקרגואה היה כן, הסנדיניסטים היו קומוניסטים מאוד מאוד אכזריים, אבל הם היו קומוניסטים אמיתיים עם היתרונות של קומוניסטים גם לא רק עם החסרונות. יש לקומוניסטים גם יתרונות. וכשהם עלו אחרי השלטון הבעייתי שהיה שם קודם פתאום הם התחילו לדאוג לאוכלוסיות חלשות. אחרי שהם רצחו את מי שלא מצא חן בעיניהם, הם גם דאגו לאוכלוסיות חלשות. והם אספו חרשים אילמים וניסו לבנות להם מוסדות שלא היו עד אז. לא היה טיפול בחרשים אילמים, לא היה שם ידע בכלל איך עושים את זה. אספו חרשים אילמים ואספו אותם במוסדות וייבאו מומחים מרחבי העולם שיעזרו להם לפתח טכניקות איך לטפל בחרשים אילמים, לפתח שפה וכן הלאה. עד שהמומחים מהעולם הגיעו עברו כמה שבועות או כמה חודשים שבשבועות והחודשים האלה הקבוצות של החרשים אילמים היו מרוכזות ביחד במוסדות שונים, מתכוננות ללימודים שלהם. בינתיים יש קבוצה של אנשים שנמצאים באותו מקום, שהם אינטליגנטים לחלוטין, הם רק חרשים אילמים, אבל יש להם אינטליגנציה, אז הם פיתחו שפה, שפת סימנים בעצמם. וזה לא שפת הסימנים, לא שפת סימנים בינלאומית כלשהי, שפת סימנים משל עצמם. ותוך כמה שבועות נוצרה שם יש מאין שפה שלמה עם כל המרכיבים של שפה. זה תופעה מדהימה, חוקרים אחרי זה… הגיעו לחקור את הדבר הזה, כי זאת הייתה הזדמנות יחידאית לעקוב אחרי איך שפה נוצרת בריל טיים. ואתה רואה איך השפה נוצרת מול העיניים שלך. זה היה תופעות מדהימות, קראתי לזה פעם כתבה מרתקת על הסיפור הזה, ובחנו שם כל מיני תזות של בלשנים, חומסקי וכדומה, איך דברים כאלה מתרחשים, איך נוצרת שפה, אם זה טבולה ראסה, לא טבולה ראסה, כן הדפוסים המוטבעים מראש וכן הלאה, התזה של חומסקי. כל הדברים האלה ממש בדקו את זה על השפה שנוצרת שם מול העיניים. אבל מה שמעניין היה זה שהחוקרים יכלו להראות שהדפוסים של השפה הזאת הם דפוסים אוניברסליים שקיימים בכל השפות. יש דקדוק אוניברסלי שקיים בכל השפות, עם כל ההבדלים בין השפות וההבדלים בדקדוקים בין השפות, יש דקדוק אוניברסלי שנכון לכל השפות והוא היה נכון גם לשפה שם. עכשיו, אם הייתם שואלים את החרשים-אלמים ההם מה כללי הדקדוק שלפיהם הם מדברים, הם לא היו מבינים אפילו את השאלה, בטח שלא היו יכולים לענות עליה. אבל הם דיברו לפי הכללים ודיברו נכון. אבל מי שהמשיג את הכללים זה אותם חוקרים שהסתכלו על זה וניסו לתעד ולהמשיג ולחלץ מתוך הדיבור של הקהילה הזאת איך העסק הזה עובד. ואפשר לנסח את הדקדוק של השפה הזאת, דקדוק אוניברסלי ותוספות פרטיקולריות שהיו שונות משפות אחרות, אבל כל האלמנטים של דקדוק אוניברסלי הופיעו גם שם. וזה בדיוק מראה לנו איך קהילה מתחילה לדבר באופן לגמרי טבעי, היא לא משתמשת בשום כללים, היא לא מודעת לזה שיש בכלל כללים, אבל יש, הם שם. וכשיבוא חוקר ויסתכל על זה הוא יוכל להוציא מתוך זה כללים ולהראות להם לפי איזה כללים הם עצמם מדברים, משהו שהם עצמם לא הבינו. אגב, לפעמים הוא אולי יוכל גם לתקן אותם, כי מי שלא מודע לכללים יותר קל לו לטעות. מי שמשתמש בכללים הוא לא צריך אינטואיטיבית להבין איך נכון לדבר בשפה, הוא פשוט מיישם את הכללים ולפיהם הוא יודע איך צריך להגיד כל דבר. כמובן בהנחה אופטימית שהכללים האלה הם נכונים תמיד ובלי יוצא מן הכלל, זה לא נכון לכללי דקדוק אבל אני רק מנסה להמחיש את העיקרון. ואני חושב שזה בדיוק מה שקורה בתהליך מידות הדרש וזה המושג של הלכה למשה מסיני דינמית. הלכה למשה מסיני דינמית פירושו אני טוען שכל מידות הדרש שבידינו ניתנו למשה רבינו בסיני למרות שאף אחת מהן לא הייתה מוכרת לו. אם הייתם אומרים לו את אחת המילים האלה הוא לא… כן, כמו המדרש הידוע שהוא ישב בסוף עשרים שורות שם בבית המדרש של רבי עקיבא וחלשה דעתו, הוא לא הבין מה הם מדברים עד שהם אמרו "הלכה למשה מסיני" ואז נחה דעתו. מה, הלכה למשה מסיני והוא לא הכיר את זה? איך זה יכול להיות שזה הלכה למשה מסיני ומשה רבינו לא הבין מה הם מדברים? הוא לא הכיר את זה. זה בדיוק המשמעות של הלכה למשה מסיני דינמית. כשאני אנסח איך שאני מנסח את מידות הדרש משה רבינו לא יבין אף מילה מהשיעור, אבל מה שאני אומר זה בדיוק מה שקיבלתי ממשה רבינו, רק שזה עבר המשגה. אני משתמש בטרמינולוגיה שלי, בלוגיקה שלי, אבל זה בעצם ההכנסה של השפה שקיבלתי ממשה רבינו לתוך הטרמינולוגיה, צורת החשיבה, הלוגיקה שלי. ולכן משה רבינו לכאורה לא יבין כלום עד שאני אלמד אותו את השפה, וכשאני אלמד אותו את השפה אז בעצם הוא יבין שזה בעצם הלכה למשה מסיני, זה באמת מה שהוא אמר. וזה מה שקרה שם, אמרו לו "זה הלכה למשה מסיני" ונחה דעתו. מה זאת אומרת? הוא פתאום למד את השפה שבה הם משתמשים. כמובן, זה הכל אגדה של חז"ל, אבל מה האגדה באה להגיד? שאם תלמד את השפה שבה אנחנו משתמשים אז תבין שמה שאנחנו אומרים זה ההלכה למשה מסיני שמשה קיבל. או לחילופין, החידוש של ר' חיים עם כל הבניין האנליטי הלוגי המפותח שהוא בונה עליו בדברי הרמב"ם, זה מה שהרמב"ם התכוון למרות שאם הרמב"ם עצמו היה יושב כאן לא היה מבין מילה, והוא היה אומר "מה אתה מדבר, אני לא התכוונתי לזה בכלל, אני לא מבין את השפה שאתה מדבר". בדיוק בגלל זה, כי אתה לא מבין את השפה שאני מדבר. הרמב"ם לא ידע מה זה חפצא וגברא וסימן וסיבה וקיום מצווה וחיוב ויציאת ידי חובה ויש לו קיום ואין לו קיום וכל מיני חלוקות כאלה של ר' חיים, אבל אם היינו מלמדים אותו את השפה אני רוצה להאמין לפחות שבחלק גדול מהמקרים הרמב"ם היה אומר "אתם צודקים, זאת ההמשגה הנכונה של מה שאני אמרתי בשפה שלי וזה לא המצאה". ולכן צודק רבי יהושע הוטנר ולא השרידי אש. זאת בעצם ה… המשמעות של מה שקראתי קודם הלכה למשה מסיני דינמית. למה אני אומר שזה מכניזם אחר ממה שדיברנו בשיעורים הקודמים? כי פה אני לא מיישם אחרת את העיקרון של חז"ל, אלא אני ממסיג את העיקרון החז"לי עצמו. היישום יראה אולי אותו דבר, רק אצלי זה יהיה יישום שמודע לכללים, אצל חז"ל היישום יהיה אינטואיטיבי. אגב, במקום שבו לחז"ל לא תהיה אינטואיציה טובה מה לעשות, אז הם לא ידעו מה לעשות, נכון? הם אובדי עצות כי אין להם כלים שהם יכולים לפעול איתם. אבל אני, למרות שהאינטואיציה שלי אולי פחות טובה משלהם, אבל יש לי כלים שיכולים לעזור לי במקום שבו האינטואיציה שלנו לא עובדת. ובמובן הזה יש לי יתרון על חז"ל, כי אני יש לי מערכת כלים והבנה לוגית שלהם, של חז"ל או לא משנה או לרבותינו מדורות קודמים לא היה. ולכן אני יכול לטעון שיש מקומות שבהם הם לא צודקים, או יש מקומות שהם לא ידעו אבל אני כן יכול להשלים את זה. תחשבו למשל על כן, על אינטואיציה מתמטית, בסדר? דוגמה גם כן שאני אוהב להשתמש בה בהקשר הזה. נגיד שמישהו יושב עושה מחקר על איזה משוואה מסובכת, יושב לא יודע מה שנה, ומגיע לתשובה, התשובה היא סינוס בריבוע של שני איקס. זאת התשובה, זה הפתרון המשוואה. מגיע איזה גאון אחד מסתכל על המשוואה, אומר לו "אה, זה הפתרון של המשוואה הזאת זה סינוס בריבוע של שני איקס", על המקום תוך שתי שניות. הבן אדם המום, הוא עובד שנה שלמה בשביל להגיע לתשובה הזאת, הבחור הזה מגיע הופ זה הפתרון. שואל אותו "תגיד איך עלית על זה? איך הגעת לזה?" לא יודע, הייתה לי אינטואיציה יגיד לו הגאון. עכשיו, האינטואיציה הזאת יש הרבה אנשים שיכנו אותה רגש. יגידו "היה לי רגש שזה הפתרון". אבל זה אפשר לקרוא לזה איך שרוצים, זה סמנטיקה, אבל אני חושב שזה מינוח לא מוצלח. כי רגש כשאני מדבר "אני אוהב מישהו", "אני מפחד", "אני קמצן", לא יודע מה, כל מיני רגשות במובן של אמוציות, זה לא דברים שטוענים טענה על העולם. אי אפשר לבדוק אותם במונחי אמת או שקר. כשאני אוהב מישהו ומישהו אחר לא אוהב מישהו, אין לנו ויכוח. אני אוהב אותו והוא לא אוהב אותו, יש לנו הבדל בטעם. זה לא ויכוח. אבל אם אני אומר שיש לי רגש שהפתרון הוא סינוס בריבוע של שני איקס ומישהו אחר יגיד שהפתרון, יש לו אינטואיציה שהפתרון שלו זה סינוס בריבוע של שלושה איקס, אחד מאיתנו צודק והשני לפחות אחד מאיתנו טועה. אולי שנינו טועים. אבל לא יכול להיות ששנינו צודקים. אוקיי? אז מה זה אומר? זה אומר שהאינטואיציה שאני מדבר עליה כאן זה לא רגש, אלא זה שכל שמשתמש באיזשהו סוג כלים אחר מאשר השכל הרקורסיבי, כן, המודע. וזה מה שדניאל כהנמן כן קורא מערכת א' ומערכת ב'. מערכת א' זה כשאתה עובד על טייס אוטומטי. כשאתה נוהג אתה לא זוכר שאתה עוצר בעצור, אתה עוצר באדום, אתה עובר בירוק, אבל אתה עושה את הכל לפי הכללים, אתה רק לא בכלל לא מודע לזה, זה פשוט יוצא לך באופן טבעי. ויש נהיגה שהיא מאוד מודעת. בדרך כלל נהגים מתחילים לא יכולים לעשות את זה, הם צריכים לעשות את זה מודע. "אה זה עצור", הוא מנסה לשחזר מה "אה עצור זה אומר שצריך לעמוד", אדום זה ככה, ירוק זה ככה, השלט הזה זה ככה, בכביש כזה צריך לעשות ככה וכן הלאה. נהג מיומן כבר לא מעביר בראש את הכללים, הוא פשוט נוהג. אוקיי? אז הוא קורא לזה מערכת א' ומערכת ב'. מערכת א' הרבה יותר מהירה ולפעמים היא גם יותר מדויקת. אבל מערכת א' גם יכולה לפספס ומערכת ב' שעובדת עם הכללים יכולה להביא אותנו לתוצאה שמערכת א' פספסה. אז יש יתרונות למערכת א', יש יתרונות למערכת ב'. ובמובן הזה משה רבנו השתמש במערכת א'. היית שואל אותו מה הדין במקרה כזה, הוא היה אומר לך את הדין המדרשי, אבל בלי להבין על איזה כללים הוא היה בנוי. אבל במקום שבו לא הייתה לו אינטואיציה מה שפת הדרש אומרת, אז הוא היה אומר "לא יודע", כן? בנות צלפחד באו אליו מה עם ירושת הבת, הוא הלך לשאול את הקדוש ברוך הוא. או עם המקלל, המגדף, הלך לשאול את הקדוש ברוך הוא. למה? כי פה הוא לא ידע, לא הייתה לו תשובה. יכול להיות שאם מישהו, עתניאל בן קנז, ששחזר את כללי הדרש, הוא היה יכול לתת תשובה שמשה רבנו לא היה יכול לתת. למרות שהוא משתמש בכלים שהומסגו מתוך מה שעשה משה רבנו. אבל אני מבין יותר טוב ממשה רבנו את מה שהוא עצמו עשה, כי אני עשיתי המשגה. ועכשיו יש לי כלים. ועם הכלים האלה אני יכול להשתמש גם במקום שבו אין לי אינטואיציה טובה על מה נכון ומה לא נכון שם. משה רבנו שעבד עם האינטואיציה, זה המוגבלות שלו, זאת המגבלה שלו. במקום שאין לו אינטואיציה, אין לו דרך לטפל בו. אבל אני שאין לי אינטואיציה, זאת החולשה שלי, אבל יש לי חוזקה. פיתחתי במקום זה כלים אלטרנטיביים, כלים לוגיים, דקדוקיים, כאלה ואחרים, שאיתם אני יכול להגיע לתשובות גם במקום שהאינטואיציה שלי חסרת אונים. זה הדוגמה שהזכירו קודם של סטרדיוואריוס, כן, ידוע, אני לא מבין בזה כלום, אבל המומחים טוענים שבניית הכינורות של ימינו לא מתחרה באיכות של הכינורות של סטרדיוואריוס. וזה לא רק סנטימנט, זה אמיתי. הכינורות של סטרדיוואריוס יותר טובים. אבל אנחנו היום עם כל המחשבים והמדידות המדויקות, מה צריך לעשות, והידע על איזה סוגי עץ ישנם ומה התכונות של כל עץ, את כל זה לא היה לסטרדיוואריוס. ואנחנו עם כל המדע והמתמטיקה והטכנולוגיה והכל, מצליחים להתקרב יותר ויותר לסטרדיוואריוס, כנראה לא להשיג אותו עדיין. למה? כי סטרדיוואריוס עבד עם מערכת איי ואנחנו עובדים עם מערכת בי. לסטרדיוואריוס היה אינטואיציה טובה שמצליחה להגיע מהר מאוד לתוצאה הנכונה בלי לעשות את החישוב המפורט. הוא ישר יודע שזה סינוס בריבוע שתי איקס או שזה הכינור הנכון. אני מנסה לשחזר את מה שסטרדיוואריוס עשה. אז אני מנסה להבין מתוך מה שהוא עשה, לחלץ כללים, להגדיר אותם, להמסיג אותם, לבנות איזשהו ארגז כלים שיעזור לי לייצר כינורות שיגיעו יותר ויותר קרוב לסטרדיוואריוס. אבל אני אף פעם לא אצליח ממש להגיע אליו כי זה הכל שחזורים. איפה יהיה לי יתרון עליו? אם נפגוש סוג מסוים של עץ שהוא לא מכיר, הוא לא פגש בחיים שלו. אני עם הכלים שלי יכול להיות שאצליח להבין יותר טוב ממנו איך לבנות מזה את הכינור האופטימלי, כי אני לא צריך אינטואיציה כדי להבין מה לעשות, אני פשוט משתמש בכללים המדעיים והמתמטיים והטכנולוגיים ואני מיישם אותם על הבעיה החדשה ופותר אותה. אז אני יכול לעשות את זה יותר טוב מסטרדיוואריוס. אבל על המצע המוכר, על מערכת העצים הרגילה, סטרדיוואריוס תמיד יהיה יותר טוב ממני. כי מערכת הכללים שלי זה רק איזשהו ניסיון לשחזר את מה שהוא עשה באופן טבעי, אז הוא יעשה את זה יותר טוב ממני. כמו שנהג מיומן עושה את זה יותר טוב מנהג מתחיל, דווקא בגלל שהוא לא עובד עם הכללים. מי שעובד עם הכללים, סיפרתי אני חושב את זה פעם, המחזור הראשון בישיבה בירוחם, שהם היו בשיעור ד' אז אני הגעתי לישיבה ואני קיבלתי אותם, לימדתי אותם, זה המחזור הראשון של הישיבה. אני זוכר את החתונה הראשונה של בן המחזור הזה, היינו שם בחתונה, ראיתי את החבר'ה רוקדים וזה היה מדהים. כל אחד רקד כמו שהוא לומד. אני ישבתי עם אחד הר"מים שם בצד, אמרתי לו, תראה, הוא רוקד כך הוא גם לומד כך. זאת אומרת, יש כאלה שבגדול, יש כאלה שלומדים באופן אינטואיטיבי, זה לא אנליטי, זה לא עם כללים, לא עם לוגיקה, אינטואיטיבי. הם רקדנים, הם זורמים עם הריקוד, הם הרקדנים הכי טובים. אלה שמנתחים עם כללים, הלוגיקנים הטובים הם רקדנים גרועים. כי הוא עושה חישוב כל הזמן איך לעשות את הצעד התימני, איך להזיז את הרגל באיזה זווית, מתי להרים את הרגל הזאת, מתי להוריד את הרגל ההיא, הוא רוקד כמו רובוט. הרובוט זה אחד שעובד עם כללים ואין לו שום אינטואיציה. הוא רוקד גרוע. אבל אם יהיה איזשהו ריקוד חדש שאני לא מכיר, הרובוט עם כל המגבלות שלו יעשה את זה יותר טוב ממני. זה אני חושב דוגמה נהדרת למערכת איי ומערכת בי או שימוש באינטואיציה מול שימוש בכללים. ולכן למשל גם בשפה וזה אני חוזר למאמר של מוישה קופל, גם בלימוד שפה הדובר הילידי, מי שלמד את זה בתור ילד, יש לו יתרון על תלמידי האולפן. כשתלמידי האולפן יתקנו אותו בדרך כלל הוא יהיה הצודק והם הטועים. למה? בגלל שמערכת הכללים שהם למדו, איך היא נוצרה? מערכת הכללים הזאת נוצרה על ידי המשגות מהדיבור האינטואיטיבי של הדוברים הילידיים. עכשיו ההמשגות האלה הם אף פעם לא מדויקות. למה לכללים דקדוקיים תמיד יש יוצאים מן הכלל? כי הכללים האלה נוצרים אד הוק, הדיבור הטבעי נוצר באופן טבעי. עכשיו אנחנו מנסים להכניס את כל צורות הדיבור לתוך סט של כללים. זה אף פעם לא יצליח לנו לגמרי. אז אנחנו בונים איזשהם כללים שפחות או יותר יתאימו ורושמים בצד סט מסוים של יוצאי דופן. אין מה לעשות, אין כללים שבדיוק מתאימים כי השפה לא עובדת עם הכללים. אוקיי? ואז מה שקורה, שבניגוד נגיד לחוקי הטבע שאמורים להתאים לכל המקרים ואם לא אז צריך להחליף את החוק, בשפה החוק לא מתאים לכל המקרים. יש תמיד חריגים, כי אין סיבה. להניח שיש באמת איזשהו חוק שיתאים לכל המקרים. לא תמיד, יכול להיות שאין חוק כזה, כי השפה התפתחה באופן כזה שאין סט של חוקים שיצליח לחקות אותה במדויק. ואז מה שקורה, רק רשת נוירונים תצליח לעשות את זה, לא תכנות קלאסי. תכנות קלאסי שבנוי על כללים לא יצליח לדבר. ואז מה שקורה בעצם זה שעוד פעם יש את היתרון הכפול: יתרון לדובר הילידי והיתרון למשתמש בכללים. אם אני חולק על מישהו שמדבר באופן ילידי את השפה, רוב הסיכויים שאני טועה והוא צודק. מי שיוצא באולפן ומתקן את האינדיאנים ברחוב, בדרך כלל הם יצחקו עליו ובצדק. בדרך כלל הוא זה שטועה, למרות שהוא עובד עם הכללים. כי במקום, עוד פעם, יש כמובן דברים שהם טעות, אבל במקום שבו זה לא מתאים בכלל לכללים, זה לא בהכרח אומר שזו טעות. זה אומר שפה הכללים, פה יש יוצא דופן, פה ה… אבל הדובר הילידי לא מוטרד מזה. הוא באופן טבעי מרגיש שפה צריך לדבר כך ולא אחרת, ולכן הוא לא יטעה בזה. מצד שני, ישנן טעויות במקום שבו האינטואיציה שלי מפספסת, ומי שיעבוד עם הכללים יוכל לדבר יותר נכון במקומות האלה מאשר מי שלא מדבר בכללים. אז יש יתרון ויש חיסרון. כך זה גם בעולם הדרש. אגב, כך זה גם בעולם ההלכתי. בעולם ההלכתי, בעולם ההלכתי נוצרים כללים, כללי פסיקה או כללי פרשנות, לא דווקא מידות הדרש אלא באופן כללי. והמערכת הכללים הזאת הולכת ומסתעפת ומתפרטת ומתרחבת ויש יותר ויותר כללים לאורך הדורות. למה זה קורה? מאיפה באים הכללים האלה? לכאורה הכל המצאה, כי זה הכל כללים. לא, זה כללים שמנסים להמסיג את החשיבה האינטואיטיבית הקדומה. וכל דור שהוא יותר מתרחק מהאינטואיציה הקדומה, הוא צריך יותר את הקביים האלה של הכללים שיעזרו לו להסתדר, למרות שאין לו אינטואיציה. הוא לא יודע איך מדברים את השפה, השפה ההלכתית במקרה הזה או השפה המדרשית. אז הוא צריך יותר ויותר כללים שיעזרו לו בכל זאת לעבוד, וככל שהוא מתרחק יותר מהמקור הוא צריך יותר כללים שיעזרו לו. לכן כמות הכללים גדלה ככל שהאינטואיציה שלנו פוחתת, כלומר ככל שאנחנו מתרחקים מהמקור. דור יותר מאוחר משתמש יותר בכללים. אבל אנחנו תמיד צריכים להיות מודעים למגבלות של הכללים. לא נכון להיצמד לגמרי אל הכללים, כי הכללים זה קירוב ולכללים האלה תמיד יש יוצאי דופן. הלכה כמו רבא חוץ מיע"ל קג"ם. למה, למה לא תקבע כבר כלל ברור? כי הכלל הזה נוצר אחרי שקבעו כמו מי ההלכה, לא לפני. אחרי שקבעו שהלכה כמו רבא פה והלכה כמו אביי שם, אז ניסחו את הכלל שהלכה כמו רבא חוץ משישה מקרים. כי באמת אין כלל כזה שאומר שתמיד הלכה כרבא. זה ניסוח אד הוק שהוא הכי קרוב למה שאנחנו ראינו בעובדות בשטח. עכשיו, נגיד שיש לי מחלוקת נוספת של אביי ורבא ואני לא יודע כמי ההלכה. יש דוגמאות ברמב"ם שהרמב"ם פוסק הלכה כמו אביי למרות שזה לא אחד מששת המקרים. שתי דוגמאות שאני זוכר זה 'לא תתגודדו', נדמה לי שהזכרתי את זה מתישהו, ו'עביד לא מהני'. מחלוקת ברמב"ם, אבל לפי חלק מהדעות ברמב"ם הוא פוסק כמו אביי, למרות שזה לא אחד משישה, לא שייך לששת המקרים שבהם הלכה כמו אביי. למה? אני טוען שיש מקומות שבהם לרמב"ם היו אינדיקציות שהלכה כמו אביי גם בהם. מה עושים עם הכלל? הרי יש כלל שבכל המקומות הלכה כמו רבא חוץ מהשישה. נכון, זה כלל, גם זה כלל מקורב. למה שהגמרא אומרת בקידושין: אין למידין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בו חוץ. אפילו אם מונים במפורש את כל יוצאי הדופן, אל תעשה, אם יש לך עוד יוצא דופן לא נורא, זה בסדר גמור. גם בסדר. זה בעצם הטענה פה. ולכן מצד אחד אנחנו לא יכולים בלי הכללים, כי אין לנו את האינטואיציה הפשוטה, לא למדנו בחברותא עם הקדוש ברוך הוא. מצד שני אנחנו משתמשים בכללים אבל כבדהו וחשדהו. צריך להיזהר לא להיצמד אליהם מדי. התפקיד של הכללים בסוף בסוף בעיניי זה לא להיצמד אליהם, אלא זה להשתמש בהם כדי לחזור ולשחזר את האינטואיציות המקוריות כמו שעשה עתניאל בן קנז. ואחרי זה לפסוק אינטואיטיבית, לא לפסוק עם הכללים. להבין מה נכון בסיטואציה. הכללים זה אמצעי עזר, זה סולם, כן של הברון מינכהאוזן. סולם שאתה משתמש בו ואתה זורק. אתה עולה לעץ ואתה זורק. הכללים לא נועדו לשימוש, הכללים נועדו לשחזר את האינטואיציה שהייתה פעם, אבל בסוף בסוף אני צריך לפעול לפסוק לפי האינטואיציה, לא לפי הכללים. זה לא עובד שחור או לבן, או כללים או אינטואיציה, אבל זה המודל. אני משתמש בכללים, אני נעזר בהם, אבל בסוף אני חותר לפסק שגם נראה לי נכון בשכל האינטואיטיבי שלי. זה בעצם הנקודה. ואני חושב שפה אולי אני אסיים, כל המודל הזה של ירידת הדורות, של המסורת, שיוצא מכאן, עוד לא הגעתי לכלל ופרט, זה הדוגמה שאני אנסה להתמקד בה עוד בהמשך, אבל אני רק רוצה לסיים את המודל הכללי, את המסגרת הכללית, את התמונה הכללית. כל ההשתלשלות של המסורת בעצם בנויה באופן כזה שככל שהאינטואיציה שלנו פוחתת, היכולת האנליטית שלנו מתגברת. אנחנו לוגיקנים הרבה יותר טובים מהדורות הקודמים. כל דור הוא חזק יותר בלוגיקה מהדורות הקודמים. אין ספק, כל אחד שלומד יודע שאם רבי עקיבא היה רואה מערכה של רבי עקיבא איגר הוא לא היה מבין מילה, ולא היה מצליח לעקוב אחריה. רבי עקיבא איגר היה עם חוכמה אנליטית ולוגית הרבה יותר גבוהה מאשר רבי עקיבא. אבל אם יש מחלוקת בין רבי עקיבא איגר לרבי עקיבא, מי צודק? בדרך כלל רבי עקיבא. ובגלל שרבי עקיבא משתמש במערכת איי, אין לו את היכולות האנליטיות והלוגיות כי הוא לא צריך אותם. יש לו אינטואיציה פשוטה, הוא יודע איך לדבר, הוא יודע מה ההלכה בכל מקום. אנחנו דווקא בגלל הנכות של האינטואיציה שלנו, שאנחנו נכים כי התרחקנו מהמקור, איבדנו את התחושה הטבעית, אנחנו מפתחים כללים שיעזרו לנו לשחזר. אז מצד אחד אנחנו יותר חכמים מהדורות הקודמים, אנחנו לוגיקנים טובים יותר. אבל מצד שני כשאתה שואל את עצמך מי צודק, בדרך כלל הם יצדקו. הם קרובים יותר למקור, הם מבינים יותר את הריתמוס הטבעי של השפה הזאת. ולכן זה מין משחק כזה של ירידת הדורות בציר אחד ועליית הדורות בציר המקביל. ירידת הדורות בציר האינטואיטיבי, הייתי קורא לו הסינתטי בשפה שלי, ועליית הדורות בציר האנליטי, הלוגי, המושגים, האנליזות, הלוגיקה, שם אנחנו ודאי יותר. כל דור יותר טוב מהדורות הקודמים. ואני חושב שכל אחד שלומד רואה את זה, אין פה ספק בכלל. מי שלא מודה בזה זה סתם כי הוא מקובע עם העניין הזה שחייבת להיות ירידת הדורות, חייב להיות שהקודמים היו חכמים יותר מאיתנו. סתם קיבעון. כל אחד שמסתכל בטקסטים רואה שזה לא נכון. אנחנו הרבה יותר חכמים מהם. חכמים במובן של פתרון חידות מתמטיות, כן? במובן של לוגיקה, במובן של אנליזה, במובן הלמדנות העכשווית, אבל לא במובן של בכביש תהיה צודק אל תהיה חכם. אתה רוצה לדעת מה ההלכה הנכונה תשמע את רבי עקיבא, לא את רבי עקיבא איגר. אתה רוצה להבין את רבי עקיבא? אל תשאל את רבי עקיבא עצמו, תשאל את רבי עקיבא איגר. אתה תבין את רבי עקיבא יותר טוב אם תשאל את רבי עקיבא איגר. וזה תמונה קצת מורכבת אבל אני חושב שהיא מאירה באור, בעיניי מאוד נכון, את המסורת, את הדינמיות של המסורת מצד אחד, ואת העובדה שהדינמיות הזאת היא לא המצאה. הדינמיות הזאת זה רק ניסוח מחודש, מומסד, של מה שקיבלנו מרבותינו. את הכל קיבלנו מרבותינו. עד לא רבי אליעזר לא אמר דבר שלא שמע מפי רבו, למרות שרבו לא היה מזהה מילה אצל רבי אליעזר. אבל זה הכל בא ממנו. לכן זה הלכה למשה מסיני לגמרי. הכל הלכה למשה מסיני, כל עולם הדרש הוא הלכה למשה מסיני. אבל כמובן שמשה רבנו לא חלם על כל מה שאנחנו מדברים עכשיו בעולם הדרש. אלה המושגים, פרשנויות, פורמליזם של מה שמשה רבנו העביר אלינו. אוקיי, זה המשמעות של הלכה למשה מסיני דינמית, זה המשמעות של דינמיקה של מסורת שהיא אולי מחדשת בשפה או בכללים, אבל היא לא מחדשת במובן התוכני. היא לוקחת את אותו תוכן ומכניסה אותו למערכת כללים יותר משוכללת שתעזור לנו. אז זה גם סוג של דינמיות. ובשוליים זה גם יתן תשובות אחרות, כמו שאמרתי קודם. זה לא שאנחנו רק נשחזר את מה שעשו דורות קודמים. לפעמים זה גם מביא אותנו לתשובות אחרות, אבל זה בשוליים. בבסיס אנחנו מתחילים לבנות את הכללים על ידי שחזור או המשגה של מה שקיבלנו מהדורות הקודמים. ובמובן הזה זאת מסורת לגמרי, זאת הלכה למשה מסיני. כל המידות הם הלכה למשה מסיני, וזה לא סותר את העובדה שהם מומסגות ונוצרות ומתפתחות ומשתכללות לאורך הדורות כל הזמן עד ימינו.
[Speaker B] השאלה אם רבי עקיבא עם האינטואיציה היה יכול להתמודד עם הבעיות החדשות שהקדמה הביאה?
[הרב מיכאל אברהם] שמה הביא?
[Speaker B] שהקדמה, שהשאלות שפעם.
[הרב מיכאל אברהם] אני מניח שחלק מהם כן וחלק לא. לכן באמת יש תחומים שבהם, נגיד חשמל. אם רבי עקיבא היה צריך לדון בדינו של החשמל, אם לא היה לו את הידע המדעי ואת ההקשר ואת ההבנה מה עושה חשמל בעולם שלנו, הוא היה חסר אונים, הוא לא היה יכול להגיד שום דבר. ולכן אתה צריך לחיות את הדבר כדי להבין. מבין אותו טוב ואז אתה משתמש במערכת הכלים שאותה זיקקת מתוך תורתו של רבי עקיבא, כולה אליבא דרבי עקיבא כמו שהגמרא אומרת, כן? אבל בסוף בסוף כל אחד מהם אמר את התורה שלו, למרות שכולם זה מרבי עקיבא. גם פה אותו דבר. אז חשמל זה באמת משהו מודרני שספק אם החשיבה של אז הייתה יכולה לתת לו תשובה נכונה. אבל אולי יש דברים אחרים שהאינטואיציה שלהם הייתה עובדת מצוין והייתה אומרת כן, ברור, זה ההלכה, צריכה להיות כזה וכזה. טוב, בכל מקרה אי אפשר להעלות אותם באוב אז זה לא רלוונטי, אנחנו צריכים לקבל את ההחלטות האלה. זהו, עד כאן. אנחנו כבר נפגשים רק אחרי ראש השנה בפעם הבאה, נכון? מחר לא? מחר זה יום שישי, אז זה קבוצה אחרת, כל קבוצה לגופה. אז שיהיה לכל מי שאני לא אראה אותו שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה, וזהו, הצלחה בהכל. שנה טובה.
[Speaker B] להתראות.
[הרב מיכאל אברהם] שנה טובה.