חדשנות, שמרנות ומסורת – שיעור 2
תמלול זה בוצע באופן אוטומטי באמצעות בינה מלאכותית. ייתכנו אי-דיוקים בתוכן המתומלל ובזיהוי הדוברים.
תוכן עניינים
- פילוסופיה של שמרנות מול פסיכולוגיה של שמרנות
- דוגמת בגדי הים ושני סוגי שמרנות
- חשד לאינטרס, יונה והקיקיון, ואנלוגיה למשפט הפלילי
- ויטגנשטיין ועקיבה אחר כללים כפרשנות
- המעגל ההרמנויטי והבדל בין פרשנות אקדמית למסורתית
- הגדרת “רפורמי” מול “כופר” במודל של מחויבות חלקית
- ניפוץ דיכוטומיות: “הדרך השלישית”, המהר״ל ופרדוקס הערמה
- מיפוי סוציולוגי זהיר: חרדים, מודרן אורתודוקס, רפורמים
- “אין באמת שמרנים פשטים”: אתוס שמרני מול שינוי בפועל
- קונסרבטיביים, ציונות דתית והבחנה בין מפות
- הערת סיום על לפני עיוור לא תיתן מכשול
סיכום
סקירה כללית
הטקסט מגדיר שמרנות, חדשנות ומסורת דרך ניתוח של טיעונים ולא דרך אפיון פסיכולוגי של אנשים, ומציע שמחלוקות רבות אינן בין “שמרן” ל“חדשן” אלא בין פרשנויות שונות של אותו כלל. הדוגמה המרכזית של מעבר מבגדי ים לאזור קר מדגימה את ההבחנה בין שמרנות “פשטית” לשמרנות “מדרשית”, ואת האפשרות ששני הצדדים יכולים לטעון בשם המסורת. הטקסט משתמש בוויטגנשטיין, במעגל ההרמנויטי ובפרדוקס הערמה כדי לטעון שכל עקיבה אחר כלל מחייבת פרשנות ושדיכוטומיות רבות הן כשל לוגי. בתוך המפה התיאורטית מוצעים ארבעה טיפוסי טיעון: כופר מחוץ למשחק, רפורמי שמחויב חלקית, ושני סוגי שמרנות שמחויבים למערכת אך מפרשים אחרת; בהמשך נטען שגם “שמרנות פשטית” היא בעיקר אתוס ולא מציאות, ושקונסרבטיביות אינה קטגוריית טיעון נפרדת אלא וריאציה של שמרנות מדרשית.
פילוסופיה של שמרנות מול פסיכולוגיה של שמרנות
הטקסט קובע ששמרנות אינה נטייה נפשית אלא תפיסה אידאולוגית, ולכן אדם יכול להיות “חדשן עליז” בנפשו אך להחזיק בעמדה שמרנית בטיעוניו. הטקסט מציב יעד של בדיקת טיעונים ולא טוענים, ומעדיף לאפיין סוגי הנמקות במקום לאפיין תכונות אופי. הטקסט מגדיר את העיסוק כעיסוק בפילוסופיה של השמרנות ובמיפוי לוגי של עמדות, ולא כעיסוק בפסיכולוגיה או בסוציולוגיה כשלעצמן.
דוגמת בגדי הים ושני סוגי שמרנות
הטקסט מציג קבוצה שהולכת במדבר עם בגדי ים ומגיעה לאזור קר, ומעמיד מול זה שתי תגובות: המשך לבישת בגד ים בשם המסורת, או מעבר לבגד חם. הטקסט טוען שהמעבר לבגד חם יכול להיות טיעון שמרני אם הוא מפרש את מסורת האבות כעיקרון של התאמת הלבוש למזג האוויר ולא כציווי על “בגד ים” דווקא. הטקסט מכנה את ההיצמדות המילולית “שמרנות פשטית” ואת שימור העיקרון המופשט “שמרנות מדרשית”, ומוסיף שלפי השמרן המדרשי דווקא השמרן הפשטי “עובר על הכללים” כי הוא מחמיץ את העיקרון שהמסורת באמת דורשת.
חשד לאינטרס, יונה והקיקיון, ואנלוגיה למשפט הפלילי
הטקסט מציין א־סימטריה אפשרית: בדוגמת הבגד החם השמרן המדרשי נראה לעיתים כמי שבוחר במה שנוח לו ולכן עלול לעורר חשד של התכסות במסורת, בעוד השמרן הפשטי בוחר במה שלא נוח ולכן פחות חשוד. הטקסט דוחה את הזיהוי בין שמרנות מדרשית לבין נוחות, וטוען ששינוי “בהתאם לנסיבות” יכול להיות גם לחומרא וגם לקולא, ולכן אינו בהכרח אינטרסנטי. הטקסט מביא את הקל וחומר של יונה עם הקיקיון ומציע שהקריאה הצינית “יונה חס על עצמו” היא “הראש החשדני של הפרשן”, ושגם אם דבר נוח לאדם אין בכך הוכחה שהוא פועל רק מאינטרס. הטקסט מדמה זאת לכלל במשפט הפלילי של מניע, יכולת והזדמנות כבסיס לחשד אך לא להרשעה, ומבחין בין מניעה זהירה לבין ענישה על סמך חשד.
ויטגנשטיין ועקיבה אחר כללים כפרשנות
הטקסט מצטט את ויטגנשטיין המאוחר מ*חקירות פילוסופיות* בנושא following a rule וטוען שאין עקיבה אחר כלל בלי פרשנות. הטקסט משתמש בסדרת מספרים “3, 5, 7” ומראה שהמשך ל“9” מניח כלל של אי־זוגיים והמשך ל“11” מניח כלל של ראשוניים, ושבשני המקרים זו פרשנות. הטקסט מרחיב ואומר שכל המשך אפשרי עקרונית, ומדגים כיצד אפשר לבנות פונקציה פולינומית שתתאים לכל ארבעה איברים רצויים, כך שכל כלל מאפשר רציונליזציה שתתמוך בהמשך שנבחר. הטקסט מסיק שגם “פשט” הוא פרשנות, שההבחנה בין פשט לדרש אינה אובייקטיבית לגמרי, ושבדרך בדיחה הפשט הוא “הפירוש שלי” והדרש הוא “הפירוש שלך”, אף שעל אף ההערה הפילוסופית הוא מסכים שבקונטקסט תרבותי נתון יש אינטואיציה מה נחשב פשטי ומה מדרשי.
המעגל ההרמנויטי והבדל בין פרשנות אקדמית למסורתית
הטקסט מתאר מעגל הרמנויטי שבו הטקסט הוא גם בסיס הפרשנות וגם מקור הפידבק לאימותה, ולכן אין קריטריון חיצוני ברור להכריע בין פרשנויות. הטקסט מתאר דרך אקדמית שמנסה לפרוץ את המעגל באמצעות הקשר היסטורי, ביוגרפיה, כתבי יד והשוואת נוסחאות כמקורות בלתי תלויים. הטקסט מנגד מתאר את הלומד המסורתי כמי שמפרש את הטקסט “מתוכו” בלי להזדקק לכלים קונטקסטואליים מן הסוג הזה.
הגדרת “רפורמי” מול “כופר” במודל של מחויבות חלקית
הטקסט בוחן איך להבחין בין שמרן מדרשי, שמרן פשטי, כופר ורפורמי בדוגמת בגדי הים, ודוחה את ההגדרה שרפורמי הוא מי שאומר “קר לי ולכן אני מחליף” בלי קשר למסורת, משום שזה כופר שאינו מחויב למערכת הכללים. הטקסט גם דוחה את ההגדרה שרפורמי הוא מי שמקבל רק חלק מהכללים, משום שזה שילוב של שמרנות ביחס לחלק וכפירה ביחס לחלק ולא “מודל רביעי” מובהק. הטקסט מציע מודל שבו רפורמי הוא מי שנשאר “בתוך המשחק” אך מחויבותו למסורת אינה מוחלטת, אלא על רצף בין 0 ל־1, כך שלעתים שיקולים אחרים גוברים על המסורת מפני שהמסורת אינה ערך מכריע תמיד. הטקסט מבחין בין אורתודוקסי שיכול להיכשל בפועל כשלא נוח לו לבין אידיאולוגיה שמראש מגדירה מחויבות לא מלאה, ומבהיר שהמיפוי מכוון לטיעונים ולא להגדרות סוציולוגיות של אנשים.
ניפוץ דיכוטומיות: “הדרך השלישית”, המהר״ל ופרדוקס הערמה
הטקסט טוען שפלונטרים מושגיים נוצרים כאשר דיכוטומיה נראית כמי שמכסה את כל האפשרויות אך בפועל קיימת אופציה נוספת, ומציג “ארגז כלים” לניפוץ דיכוטומיות. הטקסט מייחס למהר״ל עיקרון שלשתי עמדות מנוגדות יש תמיד בסיס משותף, ולכן תקיפה של המשותף יכולה לחשוף אפשרויות שאינן על אותו ציר. הטקסט מדגים זאת בדיכוטומיה “ציונות דתית או חרדיות” וטוען ששני הצדדים מניחים “אימפריאליזם דתי” שלפיו כל ערך חייב להיות או חלק מהדת או כפירה, בעוד שאפשרות שלישית מכירה בתחומים שאינם מוכרעים דתית. הטקסט מביא את סיפור הרב מפוניבז’ שאמר שאינו אומר הלל ואינו אומר תחנון ביום העצמאות ומסביר זאת כציונות שאינה חלק מהדתיות, ומציג את זה כאפשרות שאינה ציונות דתית ואינה אנטי־ציונות. הטקסט מציג את פרדוקס הערמה כדי להראות שכשל דיכוטומי נפתר כשמחליפים “או/או” בסקאלה רציפה, ומיישם זאת לטענה שהמחויבות למסורת אינה בהכרח 0 או 1 אלא יכולה להיות 0.7, ובכך נוצרת נישה ל“רפורמי” בתוך המודל.
מיפוי סוציולוגי זהיר: חרדים, מודרן אורתודוקס, רפורמים
הטקסט מנסה למפות קבוצות מוכרות אל “מפת הטיעונים” ומזהה את השמרנות הפשטית עם אתוס חרדי, ואת השמרנות המדרשית עם מודרן אורתודוקס שמפרש את המשך המסורת כהסתגלות לנסיבות. הטקסט מגדיר רפורמים כמי שהמסורת חשובה להם אך לא בכל מחיר, ומדגים את ההבחנה באמצעות שאלה על אי־קיום נטילת ידיים בלי קונפליקט ערכי, כעדות למחויבות לא מלאה. הטקסט מזהיר שהמיפוי הסוציולוגי אינו הרמטי ושאנשים יכולים להחזיק טיעונים שאינם תואמים את שיוכם הקבוצתי, ולכן יש לשפוט את ההנמקה ולא את “צבע הגארטל”.
“אין באמת שמרנים פשטים”: אתוס שמרני מול שינוי בפועל
הטקסט טוען שבעקבות ויטגנשטיין אין שמרנות פשטית ממשית, משום שגם מי שטוען שהוא רק “ממשיך” בהכרח מפרש ומשנה. הטקסט טוען שהחרדיות “מוכרת” אתוס של אי־שינוי ושל זהות עם מה שניתן בסיני, אך בפועל משתנה כל הזמן ושונה מדורות קודמים, והמפוכחים יודעים זאת גם אם הם ממשיכים לחיות בתודעת האתוס. הטקסט מביא דוגמאות כגון האמירה שאביי ורבא למדו ביידיש, והטענה שכל חידוש עתידי כבר נאמר למשה בסיני, ומציג אותן כמרכיבי תודעה שמרנית־פשטית שאינה היסטורית. הטקסט טוען שגם בעולם ישיבות הקו וגם אצל בריסק מופיע דפוס שבו תפיסה חדשנית מציגה את עצמה כהמשך “מסורת” ותוקפת אחרים בשם אותה מסורת, ומצטט את יעקב כץ שהאורתודוקסיה היא המצאה מודרנית ואידיאולוגית שנוצרה מול אידיאולוגיה רפורמית.
קונסרבטיביים, ציונות דתית והבחנה בין מפות
הטקסט טוען שעל מפת הטיעונים אין “טיעון קונסרבטיבי” ייחודי, משום שקונסרבטיביות היא בדרך כלל שמרנות מדרשית בדומה למודרן אורתודוקס, וההבדלים הם בעיקר מינון והיקף מקורות מחייבים. הטקסט מביא דוגמה של היתר נסיעה לבית הכנסת בשבת כהכרעה ערכית־מטה־הלכתית שיכולה להופיע גם אצל פוסקים אורתודוקסים, ולכן אינה מגדירה לבדה טיעון רפורמי. הטקסט מדגיש ש“ציונות דתית” אינה קטגוריה על מפת הטיעונים ההלכתית כי היא אידיאולוגיה פוליטית־זהותית ולא שיטה של טעינה ופרשנות הלכתית. הטקסט מציין את הספר של משה זמר “הלכה שפויה” כמאגר טיעונים שחלקם ניתנים להצבה בתוך דיון הלכתי אורתודוקסי, ומסיים בקריאה לבחון את הטיעון עצמו ולא את זהות הדובר.
הערת סיום על לפני עיוור לא תיתן מכשול
הטקסט משיב לשאלה וטוען שלפני עיוור חל גם כאשר האדם יודע את האיסור, ומביא כדוגמה את הנזיר שיודע שאסור לו יין ובכל זאת הגמרא מציגה את הושטת היין אליו כמקרה של לפני עיוור. הטקסט דוחה את ההבחנה שהאיסור תלוי ב”עיוורון” של אי־ידיעה, ומסיים את השיעור בברכת שבת שלום.
תמלול מלא
טוב, בפעם הקודמת התחלנו את העניין של שמרנות, חדשנות ומסורת, ואחרי המבוא שהשתמשתי באחד הפרקים של הנסיך הקטן עם מדליק הפנסים, והייתי שמה ניסיתי להדגים דרכו כל מיני מאפיינים של שמרנים או של שמרנות ונתתי קצת הסתייגויות, כן אמרתי שאני מדבר על ה, לא על האופי השמרני או על הפסיכולוגיה השמרנית, אלא על הפילוסופיה השמרנית. זאת אומרת, מה הם הטיעונים השמרניים ולא מה תכונות האופי השמרניות. מבחינתי אדם שמרן זה לא תיאור של נטייה נפשית, אלא זה תפיסה, זאת אומרת אידיאולוגיה או תפיסה או משהו כזה. יכול להיות שבנפשו הוא חדשן עליז, אבל אידיאולוגית הוא מצדד בשמרנות. ומי שבאופן טבעי נוטה לשמרנות זה עניין לפסיכולוגיה, לא לפילוסופיה, זה לא מעניין. צריך לבדוק את הטיעונים ולא את הטוענים, לכן אמרתי שאני בעצם עוסק ב, עוסק, זאת אומרת אחרי שאמרתי שאני עוסק בפילוסופיה ולא בפסיכולוגיה אני גם אומר שאני עוסק בטיעונים ולא בטוענים. אמרתי שבמקום לאפיין בן אדם אני מאפיין טיעונים. יוסי, שים מיוט, מיוט. אוקיי. טוב, בכל אופן, אחרי ההקדמה הזאת התחלתי עם הדוגמה של בגדי הים שכן אנשים הולכים עם בגד ים, אבותיהם הלכו עם בגד ים במדבר, באיזשהו שלב מגיעים לאזור קר, יש חלק שממשיכים ללכת עם בגד ים כי מסורת אבותיהם בידיהם, הם ודאי שמרנים, ואלה שרוצים להחליף לבגד חם יותר הם לכאורה לא שמרנים אלא חדשנים, רפורמים או מה שלא יהיה. אבל במבט נוסף טענתי שגם ה, תלוי מה הטיעון שהשניים מעלים. אם הטיעון שהם מעלים זה שבעצם אבותיהם הלכו עם בגד ים בגלל שהם פעלו באזור חם, וכיוון שאנחנו עכשיו מגיעים לאזור קר אז צריך ללכת עם בגד, בגד חם, עם בגד שמתאים למזג האוויר. והטיעון הזה יכול בהחלט להתפרש ובצדק אני חושב כטיעון שמרני. אנחנו בעצם שומרים את מסורת אבותינו בידינו, אלא שהמסורת שאותה אנחנו שומרים לא אומרת יש ללכת עם בגדי ים אלא יש ללכת עם בגד שמתאים למזג האוויר, ואת המסורת הזאת אנחנו שומרים בקפדנות ובקנאות אולי. ויותר מזה אני גם אומר או אמרתי שאם באמת אני שמרן, קראתי לזה שמרן מדרשי מול שמרן פשטני, אז השמרן הפשטני הוא בעצם לא שמרן, הוא עבריין, הוא עובר על הכללים, כי הכלל אומר שצריך ללכת עם בגד שמתאים למזג האוויר, לא עם בגד ים דווקא. אז זה שהוא ממשיך ללכת עם בגד ים זה בעצם עבירה, כן, הוא סוטה מהמסורת. לכן התחושה האינטואיטיבית הזאת שהחדשן עלול לשלם מחיר אבל השמרן הולך על בטוח, או השמרן הפשטני הולך על בטוח והשמרן המדרשי יכול לשלם מחיר, אין לה שחר. זאת אומרת, לפי השמרן המדרשי השמרן הפשטני משלם מחיר ולהיפך, זה סימטרי לגמרי. כל השאלה זה מהו העיקרון שעליו אנחנו שומרים. האם זה עיקרון שמעתיק את מה שעשו אבותינו אזיז, כן, זה מה שקראתי שמרנות פשטנית, אני הולך על פי הפשט, הם הלכו עם בגד ים גם אני הולך עם בגד ים. או שהעיקרון שאותו אני משמר זה לא העיקרון הפשטני אלא זה משהו שעשיתי לו מדרש. אני אומר הם לא הלכו סתם עם בגד ים אלא הם הלכו עם בגד שמתאים למזג האוויר. אה, אם ככה, לפי המדרש שלי, אז העיקרון שאותו צריך לשמר זה לא העיקרון של ללכת עם בגדי ים אלא העיקרון של ללכת עם בגד שמתאים למזג האוויר. ממילא המסקנות לגבי חיים באזור קר משתנות. זאת בעצם הייתה הטענה ולכן זה שני טיפוסים שמרניים, אחד שמרן פשטני ואחד שמרן מדרשי. הערתי קצת שבכל זאת יש איזשהו סוג של אסימטריה. השמרן המדרשי, לפחות בדוגמה שהבאתי כאן, השמרן המדרשי הוא במקרים רבים בוחר בדרך שהיא יותר נוחה. פשוט אינטרסנטית, יותר נוחה לו. אז זה שהוא טוען שזה גם מה שהמסורת דורשת מאיתנו יכול לעורר חשד שהוא בעצם מתכסה באצטלה של מסורת אבל הוא בעצם עושה את מה שבא לו. לעומתו, השמרן הפשטני הוא הולך באופן שלא נוח לו. זאת אומרת, אצלו אין את החשד הזה שאולי הוא רק משתמש במינוח מסורתי או שמרני בעצם כדי לעשות את מה שבא לו, כי הוא לא עושה את מה שבא לו. ואמרתי זה לא נכון, או לא תמיד נכון, כי באותה מידה יכול להיות גם ויכוח שהולך לכיוון שלא נוח. זאת אומרת, השמרן המדרשי יכול לדרוש תיקון בהתנהגות באופן שלא נוח לו, אלא הוא חושב שזה מה שמתאים בנסיבות הקיימות. בדוגמה של הבגדי ימי מבלבלת, בגלל ששם הדיון הוא על הנוחיות. למה אני אומר שבאזור קר צריך ללכת עם בגד חם? כי ההנחה שלי זה שמה שאבותינו ציוו לנו זה ללכת באופן הכי מתאים למזג האוויר, הכי נוח. לכן שם הפרשנות שלי למסורת גם מתיישבת עם הנוחיות האישית שלי. אבל זה כמובן משל. בנמשל, כשאנחנו מדברים על שינוי של הלכה, זה לא בהכרח ככה. כשאני רוצה, אני לא יודע מה, לשנות את ההלכה בהתאם לנסיבות שקורות היום, יש מצבים שזה יהיה שינוי לחומרא, יש מצבים שזה יהיה שינוי לקולא. לא תמיד השינויים האלה יהיו שינויים שיותר נוחים לי אינטרסנטית. ולכן הזיהוי הזה שתמיד עושים בין שמרנות מדרשית לבין חתירה לנוחיות הוא לא נכון, הוא לא בהכרח נכון. יש מצבים שזה בכלל לא מתיישב, יש מצבים שזה מתיישב אבל זה עדיין לא נכון. אני באמת עושה את זה כי כך אני חושב, לא כי זה נוח לי. זה כן הראש החשדני של הפרשן, זה בעיה שלו. אבל זה שזה נוח לי, טו גוד טו בי כושר מה שאמרתי, גם אם זה נוח לי, זה לא אומר שזה לא נכון. כן, זה כמו מזכיר לי את הקל וחומר של יונה עם הקיקיון. כן, שבסוף ספר יונה, אז הקדוש ברוך הוא מעביר את יונה סדנה. הוא מגדל לו את הקיקיון ואז שולח תולעת ורוח קדים עזה והקיקיון מתייבש ומת. אז הקדוש ברוך הוא שואל את יונה: ההיטב חרה לך? אומר: היטב חרה לי עד מוות. אז הקדוש ברוך הוא אומר לו: אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה אשר בה אלפי אנשים ובהמה רבה וכולי. הקל וחומר הזה הוא קל וחומר תמוה ביותר. איזה מן קל וחומר זה? יונה לא חס על הקיקיון, יונה חס על עצמו. זאת אומרת הוא השתמש בקיקיון כי הוא הצל עליו, הוא עזר לו. אז זה שהוא הצטער כשהקיקיון מת, זה לא בגלל שהוא נקשר לקיקיון נפשית, אלא בגלל שהיה צריך אותו. זה פגע בו אינטרסנטית. אז לכן איזה מן קל וחומר זה? הקדוש ברוך הוא לא צריך את נינוה. אז מה זה קל וחומר אתה חסת על הקיקיון אז אני לא אחוס על נינוה? אני לא חסתי על הקיקיון ואתה מה זה קשור לאם אתה חס על נינוה או לא חס על נינוה? אז כן זו הקושיה. הקושיה מתבקשת. אחת התשובות, אני תמיד נותן לזה שתי תשובות בשני כיוונים, אבל אחת התשובות זה שהפרשנות הזאת של יונה היא הראש החשדני של הפרשן. זה נכון שליונה הקיקיון היה נוח. האם זה אומר בהכרח שיונה לא חס על הקיקיון? למה? זה נכון, גם היה נוח לו שיהיה קיקיון, אבל חוץ מזה גם באמת יכול להיות שהיה אכפת לו מהקיקיון. מי אמר שלא? מה זה קיקיון אבל זה צמח, זה לא ישות. כן. אנחנו מדברים פה על משל. המשל אומר אני חס על הקיקיון. זה כמו הכרת הטוב של משה רבנו שהוא לא הכה על היאור או על החול, כן? גם שם מה זה הכרת הטוב למים או לחול? ברור שזה איזשהו משל חינוכי, אז אני משתמש במשל כאן במישור החינוכי. אז הטענה היא שזה שליונה היה אינטרס בקיומו של הקיקיון לא אומר בהכרח שיונה פעל על פי האינטרס. זה הפרשנים הפוליטיים שלנו. ברגע שאתה מצביע על אינטרס שיש לאיזשהו פוליטיקאי, מיד זה אומר שהמעשה שלו לא כשר. מי אמר? יכול להיות שהוא באמת חושב שכך ראוי להתנהג, זה נכון שזה גם מתאים לאינטרס שלו. שלא רודפים אחריך. אז זה שיש לך אינטרס זה לא אומר שאתה לא נוהג באופן ישר. זה יכול לעורר חשד, אוקיי, חשד אני מבין, אבל אתה לא יכול לחרוץ משפט בגלל שמצאת שם אינטרס. העובדה שיש אינטרס, כן, כמו שאפילו במשפט הפלילי, כן, אתם יודעים תמיד ה… כן נכון, מזכיר את אגלי טל. במשפט הפלילי תמיד אומרים שאתה מחפש אצל נאשם, אתה מחפש את ההזדמנות, איך זה הולך? את המניע, המוטיבציה, ההזדמנות והאפשרות, כן, הכלים, אם היה לו אופציה לבצע את זה. אם היה לו הזדמנות לבצע את זה, אם הוא יכול היה לבצע את זה, ואם היה לו מוטיבציה לבצע את זה. אבל תבינו שאם אני מצאתי מישהו שהייתה לו מוטיבציה, הייתה לו הזדמנות והייתה לו יכולת, אי אפשר להרשיע אותו. זאת אומרת, בלי אחד משלושת אלה, אז זה לא מתחיל. אבל כששלושת אלה מתקיימים, זה עדיין לא אומר שאפשר להרשיע אותו. מה, זה שהייתה לי הזדמנות, יכולת ומוטיבציה זה אומר שאני עשיתי את זה? נגיד שמישהו נרצח. הייתה לי מוטיבציה לרצוח אותו, הייתה לי הזדמנות לרצוח אותו, והייתה לי אפשרות לרצוח אותו, אני בעל אקדח. האם זה אומר שאני רצחתי אותו? שופט שישפוט בן אדם על בסיס השלשה הזאת הוא צריך להכניס אותו לכלא. ברור שאלה תנאים מקדימים, זה תנאים שמעוררים חשד. זה בסדר. חשד כן, עכשיו תחקור. אבל אי אפשר להרשיע על בסיס השלושת התנאים האלה. כן, אז גם פה אני אומר אותו דבר, זה שיש למישהו אינטרס זה לא אומר שהוא פעל על פי האינטרס. זה אומר שיש מקום לחשד. אז גם אצלנו, אני חוזר לבגדי הים, זה שקבוצה מסוימת נוהגת באופן שנוח לה, זה יכול בהחלט לעורר חשד. יכול להיות שהיא משקרת, היא לא באמת חושבת שכך ראוי לנהוג, אבל זה נוח לה, לכן היא עושה את זה. וכל השאר זה רק כסות כזאת לבעצם לחיפוש של נוחיות. הולכים אחרי הנוח כמו שאומרים. סליחה שנייה, בנושא שאמרת עכשיו ששלושת האופציות אם הם קיימות אי אפשר להאשים, כשאתה נכנס למטווח, לפי החוק הישראלי, אם מישהו מרגיש מאוים, אתה לא צריך לעשות שום דבר, הוא מרגיש מאוים, אתה כבר מורשע ולוקחים לך את האקדח. לא לא הבנתי. כשיש לך את היכולת, את המוטיבציה ואת ההזדמנות ומישהו אחר בצד השני מרגיש מאוים, בלי שעשית שום דבר, הוא מרגיש מאוים. אוקיי. כבר לך לוקחים את הכלי נשק. טוב, אז מה זה אומר? שלא עשית שום דבר. אתה כרגע אומר אי אפשר להרשיע. לא, רגע, אבל זה לא עונש. לקיחת נשק זה מניעה. לא, אבל זה בהחלט עונש. למי לכל… מה פתאום? זה מניעה. נכון להיום ההנחיות במטווחים אומרים אסור לך ללכת עם הנשק גלוי כי אנשים יכולים להרגיש, לא עשית שום דבר. ברגע שיש לך כמו שאמרת כרגע את שלושתם… אבל זה לא עונש, זה מניעה עוד פעם אני חוזר. אתה לא יכול להעניש על בסיס זה. מה, אם מישהו מרגיש מאוים הכניסו אותי לכלא? לא, אבל יקחו לך את האקדח. יקחו לי את האקדח כי זה מניעה. אמרתי חשד, מקום לחשד יש, כמו למיחשבי בלשון הרע. ברור שיש מקום לחשד, אבל להרשיע על בסיס זה, מה פתאום? כשיש מקום לחשד אני יכול להבין שאומרים אוקיי בשביל להיות בטוח, און דה סייף סייד, לוקחים לו את האקדח, אני לא יודע בדיוק מה. בסדר, לא מכיר את הכלל הזה, אבל בסדר, ודאי שאי אפשר להרשיע על בסיס הדבר הזה. טוב בכל אופן הפלגתי קצת, נחזור לענייננו. הטענה שלמישהו יש אינטרס זה עוד לא אומר שהוא פעל על פי האינטרס. לכן העובדה ש… אז לכן גם במקרים שהשינוי שבו אני דוגל הוא גם שינוי שיותר נוח לי, זה לא בהכרח אומר שאני עושה את זה בגלל הנוחיות, שאני לא אדם ישר, שאני לא מעלה את הטיעונים באופן ישר. לא, זה יכול להיות שזה נוח לי ועדיין אני באמת חושב שכך נכון. וחוץ מזה שיש מצבים שבהם זה לא באמת השינוי הוא לא באמת נוח לי, אבל זה מה שאני חושב שנכון לעשות היום. אפשר לשאול שאלה רגע? שאלה לגבי שבוע שעבר דיברנו לגבי אישה פסולה לעדות. אמרת שהיית משנה את זה נכון? אמרתי שיש מקום לטענה לטובת שינוי. אבל למה אתה מניח שחז"ל חשבו שהיא לא אמינה, אולי מסיבות אחרות רצו להגן עליה בכלל? אולי, אני אגיע לזה בהמשך השיעור היום. על האולי הזה הוא אולי חשוב מאוד, אני אגיע לזה בהמשך. תצטרך להביא ראיות לזה, לחשד שלך, לאיך הם חשבו. וזאת השאלה הגדולה, מי צריך להביא פה את הראיה. אני אגיע לזה עוד מעט. אז זאת הטענה, הטענה בקיצור אם אני מסכם, שיש לנו בינתיים שני סוגי שמרנים. שמרן… פשטי ושמרן מדרשי. אני אגיד אולי אפילו יותר מזה. יש בספר של ויטגנשטיין, ויטגנשטיין המאוחר, כן, חקירות פילוסופיות. אז שמה יש קטע שעוסק בפולואינג אה רול, כן, עקיבה אחר כללים, עקיבה אחר כלל. והטיעון שלו בעצם אומר ש… כן, זה בניגוד לויטגנשטיין המוקדם. ויטגנשטיין המוקדם אומר, אני חושב שזה המוקדם, אני רואה את הכלל ופשוט עוקב אחריו בלי לעשות שום פרשנות נוספת. זה נקרא נאמנות לכלל. בטיעון של פולואינג אה רול הוא בעצם כופר בזה. אומר אין דבר כזה. אין אפשרות לנהוג על פי הכלל בלי לעשות לו פרשנות. כן, הדוגמה היפה שהוא מביא, קחו למשל, בוא נעשה פה הדגמה. שנייה אחת. אוקיי, רגע אני משתף פה מסך. יש סדרת מספרים, כן, מבחן פסיכומטרי. סדרת מספרים: שלוש, חמש, שבע, מה המספר הבא? תשע. מה שומע? תשע. תשע, מסכימים כולם? אחת עשרה. או, או שאתה מכיר או שזה… רגע למה יש לי פה אקו כזה? אתם שומעים אותי כפול? כן. לא. יש פה איזשהו אקו, לא יודע. רגע, עכשיו יש אקו? כן, יש עדיין. טוב, לא יודע. טוב, אני אנסה להמשיך ככה. בכל אופן ההמשך כמובן המתבקש, מה שבדרך כלל חושבים עליו זה תשע. שלוש, חמש, שבע, תשע. מה שאליהו אומר, זה גם יכול להיות אחת עשרה. ההנחה הראשונה הייתה שמדובר פה באי-זוגיים. ההנחה השנייה היא שמדובר פה בראשוניים. הראשוניים זה שלוש, חמש, שבע, אחת עשרה. נכון? זה בלתי אפשרי, נשמע כפול כל הזמן. לא שומע. בעיה. המחשב נשבר פעמיים. כן, זה קשה ככה. לא יודע מה עושים עם האקו הזה. אתם יודעים מה, אני אפתח את הפגישה מחדש. טוב. טוב, אז אני סוגר ופותח מחדש. טוב, אז אני חוזר. הסדרה שלוש, חמש, שבע ראינו שתי אפשרויות להמשיך אותה, או תשע אם ההנחה היא שזה אי-זוגיים, או אחת עשרה, ההנחה היא שזה ראשוניים. אוקיי? מי יותר צודק? בוא נשאל מי זה השמרן הפשטי ומי זה השמרן המדרשי כאן. מי שממשיך תשע, מי שממשיך אחת עשרה. מה זה ההמשך הפשוט ומה זה ההמשך שדורש מדרש? תשע פשוט. לא, למה? יש איזושהי נטייה כזאת אבל האמת שאני לא רואה בסיס אמיתי. לא, שניהם מדרשיים, אבל איזה מדרש אתה מייחס לזה. פה אין המשך ש-אף אחד מהם הוא לא המשך פשטי אלא תמיד כרוך באיזשהו סוג של פרשנות. עוד פעם יש פה אקו, אתם יודעים מה, יכול להיות באמת שזה מיוט. אני אעשה מיוט לכולם. אוקיי, כן, עכשיו באמת אין אקו. אז הטענה, הטענה בעצם אז הטענה בעצם של ויטגנשטיין זה שאין דרך להמשיך כלל באופן פשוט בלי פרשנות. כל כלל שאתה פועל על פיו שאתה מנסה לעקוב אחריו זה תמיד כרוך באיזשהו סוג של פרשנות. כן, אם תרצו אפשר להמשיך להתעלל בזה אפילו יותר. איפה הדבר הזה? מה זה פה? אתם רואים את ה… לא. הא? לא, לא רואים. טוב, אז אני לא אעשה את השיתוף הזה כי הוא פשוט מאבד את ההקלטה הקודמת וזה עולה על המסך. רגע, מיוט. מי שמדבר אני מציע, רגע, אני מציע שמי שמדבר ילחץ על ה, ילחץ על הרווח. בסדר? עשיתי מיוט לכולם. מי שמדבר ילחץ על הרווח, כשאתה עוזב את הרווח אז הדיבור מפסיק. עוד פעם, עוד פעם. מישהו פה פתח. אוקיי. גולן, גולן, אין לך מיוט. לא, לא, זה לא אני, זה ישראל סמוסן נראה לי שהייתי… כן, בסדר, עכשיו כבר הכל בסדר. אז תשתמשו ברווח, אוקיי? כי הרווח מחזיר את זה חזרה למיוט אחרי שאתם מדברים. טוב, בכל אופן אז הטענה של ויטגנשטיין יותר גדולה. בעצם אם אני כותב לכם את הסדרה שלוש, חמש, שבע, המספר הבא יכול להיות מה שאתם רוצים. לא רק תשע או אחת עשרה, זה יכול להיות גם מינוס שליש או מספר מרוכב אם תרצו. כל דבר שאתם רק רוצים. וקל מאוד להראות שיש פרשנות שמאפשרת כל המשך שתרצו. אוקיי? מה זה, פוסטמודרניות? הכל אפשרי? זה לא פוסטמודרניות, זו עובדת חיים. איך מינוס שליש? הפוסטמודרניות זו שגיאה, פה זו עובדת חיים, אף אחד לא יכול להתווכח על זה. הטענה בסופו של דבר תנסו לחשוב, נגיד שאני רוצה שלוש, חמש, שבע, ואני רוצה שהמספר הבא יהיה עשר, שזה פשוט. אפשר גם מה שאתם רוצים כמו שאמרנו, נגיד עשר. איך אני בונה את הרציונל, את הפרשנות שתיתן לי את ההמשך הרצוי? מאוד פשוט. אני בונה פונקציה של אן. נגיד איי ועוד בי אן ועוד סי אן בריבוע ועוד די אן בשלישית, עם ארבעה מקדמים, איי, בי, סי ודי. אוקיי? אני רוצה שב-אן שווה אחד זה ייתן שלוש, ב-אן שווה שתיים זה ייתן חמש, ב-אן שווה שלוש זה ייתן שבע, וב-אן שווה ארבע כי המספר אן זה המספר, במקום הראשון בסדרה זה ייתן שלוש, במקום השני בסדרה זה ייתן חמש, שבע ועשר. אין בעיה למצוא ארבעה מקדמים איי, בי, סי ודי כך שזה מה שיתקבל. זה ארבע משוואות עם ארבעה נעלמים. אפשר לפתור את זה בלי הרבה בעיות ואנחנו יכולים לארגן רציונל לכל המשך שתרצו. מי שירצה לשים שם מינוס שליש, מי שירצה ישים שם עשר, מי שירצה ישים שמה מינוס מאה ושבע עשרה נקודה ארבע או איי פלוס אחת, כן מורכבים, מה שאתם רוצים. אפשר להציע פרשנות לכל המשך. וזה בעצם אומר שאין בעולם כלל שאתה יכול לעקוב אחריו ללא פרשנות. עקיבה אחרי כלל תמיד כרוכה בפרשנות. אם נחזור לבגדי הים, מי שממשיך עם בגד הים גם באזור קר, גם הוא בעצם עושה פרשנות. הפרשנות שלו זו הפרשנות מה שאולי היינו קוראים הפרשנות הטריוויאלית, שההוראה זו ללכת עם בגד ים בכל מצב, אבל זאת גם פרשנות. זה לא שהוא לא צריך פרשנות והשני עושה פרשנויות. גם הוא עושה פרשנות. גם פרשנות של שמרנות פשטית זה סוג של פרשנות. כך שבאופן פורמלי לפחות, אין באמת הבדל אמיתי בין שמרנות מדרשית לשמרנות פשטית. ההבדל בין שני אלה הוא פונקציה של הייתי אומר תרבות או הקשר או מה שלא יהיה. יש הקשרים מסוימים שאיכשהו כולנו נוטים להבין שזה הפירוש הפשוט והפירוש ההוא זה פירוש מדרשי. בסדר, בתרבות שלנו זה נראה הפירוש היותר פשוט, אבל זה בכלל לא משהו אובייקטיבי. ברמה האובייקטיבית כל אחת מהאופציות האלה היא פרשנות, והפרשנויות יכולות להיות כל מה שתירצו. המעגל ההרמנויטי, שבעצם בהרמנויטיקה תמיד הבעיה היא שכשאתה עושה אתה מציע פרשנות לספר או ליצירה ספרותית, יצירה אומנותית, יצירה, לא משנה מה שלא יהיה, הרי מה שיש לפניך זה את הספר עצמו. ברגע שאתה לוקח את העובדות שיש בספר עצמו ומציע להן פרשנות, איך תדע שהפרשנות נכונה? אתה צריך איזשהו פידבק שהוא לא קשור לספר בשביל לבדוק האם הפרשנות שהצעת היא פרשנות נכונה או לא. אבל אין לך. הנתונים שיש לך זה רק הספר. אז לכן אתה כלוא בתוך איזשהו מעגל הרמנויטי, אתה לא יכול לצאת ממנו בגלל שאתה לא, הבסיס שאותו אתה מפרש הוא גם הדבר היחיד שיכול לתת לך פידבק לפרשנות שלך. לכן למשל אנשי אקדמיה מנסים לעקוף את המעגל הפרשני ולטעון שאני כשאני מפרש סוגיה תלמודית או מפרש רמב"ם אני צריך לראות את ההקשר, צריך להכיר את הרמב"ם האיש, את ההקשר שבו הוא פעל, מה השפיע עליו, כתבי יד אחרים, כי אז יש לי מקורות בלתי תלויים שנותנים לי פידבק לפרשנות שאותה אני מציע לטקסט. לעומת זאת הלומד המסורתי הוא מפרש את הטקסט מתוכו. הוא לא נזקק לקונטקסט, הוא לא נזקק להשוואת נוסחאות, לביוגרפיה של הרמב"ם, אלה לא כלים שמשמשים את הפרשן המסורתי. אוקיי? אז עוד פעם זאת הבעיה. הבעיה היא שגם הפרשנות שנראית לנו פשטית היא בעצם סוג של פרשנות, גם היא פרשנות. ולכן גם ההבחנה בין פשט לבין דרש בהקשר הזה היא מאוד לא מובנת. כן? כמו שאומרים תמיד בבדיחה שהפשט זה הפירוש שלי והדרש זה הפירוש שלך. זאת אומרת, מה ההבדל בין פשט ודרש? פשט זה מה שאני אומר ודרש זה מה שאתה אומר. זאת אומרת כי מה שאני אומר זה הדבר הפשוט, כן, הנכון ביותר, וכמובן גם השני אומר אותו דבר, שהפשט זה מה שהוא אומר והדרש זה מה שאני אומר. זאת אומרת, קשה להחליט באופן אובייקטיבי מה זה פירוש פשטני ומה זה פירוש מדרשי. אבל אם אני מתעלם מהעניין הפילוסופי הכללי הזה ואני כן מוכן להיכנס לתוך קונטקסט, אז אני מוכן לקבל שבקונטקסט נתון ללכת להמשיך ללכת עם בגדי ים זה הפירוש הפשטני, וללכת עם בגד שמתאים למזג האוויר זה פירוש מדרשי. אוקיי? אני חושב שאינטואיטיבית אנחנו יכולים להסכים על זה, למרות שפילוסופית אפשר לתקוף את ההבחנה הזאת, אבל אינטואיטיבית אנחנו יכולים להסכים. אני חושב שזאת הקונוטציה הראשונית שעולה אצלנו כשאנחנו רואים את שתי הפרשנויות האלה. אז לכן ההבדל הזה הוא, אם מסתכלים עליו פילוסופית, הוא עוד הרבה פחות דיכוטומי, הרבה פחות חד ממה שהצגתי קודם. אוקיי? בכל אופן, עדיין אבל אני מניח שההבדל הזה כן קיים. עכשיו, אני רוצה אני בעצם רוצה לחדד קצת יותר את ה, אתם יודעים מה לפני שאני אחדד קצת יותר, אני רוצה להמשיך ולחפש את ה, להמשיך ולחפש את ההגדרה לחדשן. כן, אני חוזר לדוגמת בגדי הים, ואני רוצה לשאול מה איך אני אאתר את החדשן? אז ההצעה הראשונה שלי הייתה, אלה שרוצים להחליף לבגד חם הם החדשנים, אלה שנשארים עם בגד ים הם השמרנים. אבל דחיתי את זה. אמרתי ששניהם שמרנים. כל השאלה זה את מה משמרים. אז מה מי יהיה הרפורמי בסיטואציה הזאת? ממה איזה מודל או איזה טענה שמישהו יעלה זכאית להיקרא טענה רפורמית? שתי הטענות הראשונות שתיהן שמרניות, שמרנות פשטית ושמרנות מדרשית. מה זה טענה רפורמית? אז המקום אולי להגיד אני אני רוצה ללכת עם בגד חם כי קר לי. לא כי זה מה שאמרו אבותינו ולא לא מעניין אני לא עושה רציונליזציות. קר לי וזה הכל, עזוב אותי באמא שלך מה שנקרא. זהו אני לא נותן לך רציונליזציות. יש אולי הרבה שיתייחסו לדבר כזה כטענה רפורמית, אבל האמת שזה לא נכון. זה כופר, זה לא רפורמי. זאת אומרת זה מישהו שלא מחויב למסורת אבותיו, הוא לא צריך לחפש הסברים האם זה כן מתאים או איך זה מתאים למסורת כי הוא לא נאמן למסורת. מי שלא נאמן למסורת זה לא רפורמי, זה כופר. הוא פשוט לא לא מכיר בה, הוא לא מחויב למערכת הכללית. שתי המודלים. המודלים הראשונים זה אנשים שמחויבים למערכת הכללית, רק אחד מפרש אותה פשטית, אחד מפרש אותה מדרשית, אבל שניהם מחויבים לה. המודל השלישי שהצעתי כאן זה לא מודל של רפורמי, זה מודל של כופר. מישהו שלא מחויב למערכת הכללית. הוא מחוץ למשחק. הרפורמי, התחושה הראשונית לפחות, זה שהרפורמי נמצא בתוך המשחק. הוא נמצא בתוך המשחק. רק יש לו איזושהי טענה אחרת משני המודלים הראשונים. האם יש דבר כזה? איך שהוא נראה, זה שאו שאתה לובש בגד חם בגלל שקר לך ואז אתה כופר, או שאתה לובש בגד חם כי הכלל שעליו אתה שומר זה שצריך ללכת עם בגד שמתאים למזג האוויר ואז אתה שמרן מדרשי, או שאתה ממשיך ללכת עם בגד ים ואז אתה שמרן פשטית. האם יש עוד אופציה? מה, מה עוד יכול להיות בשביל להגדיר את הנישה של רפורמי? זאת שאלה שהטרידה אותי די הרבה כשהתחלתי לעסוק בלוגיקה הזאת של שמרנות וחידוש. איך מגדירים את הרפורמי ברמה התיאורטית? זאת אומרת, מה ההגדרה התיאורטית של טענה רפורמית? איפה הוא נמצא בין הכופר לבין שני סוגי השמרנים? אם אף אחד משלושת המודלים עד עכשיו הוא לא רפורמי, אז מה זה כן רפורמי? מה מה עוד יכול להיות? זה לא מכסה את כל האפשרויות שלושת המודלים האלה? מה עוד יכול להיות? אז חשבתי אולי רפורמי זה מי שמקבל חלק מהכללים אבל לא את כולם. המודל שהצעתי זה מודל של כלל בודד, צריך ללכת עם בגד ים או בגד שמתאים למזג האוויר. אם יש מערכת של תרי"ג מצוות או הרבה כללים, אז הרפורמי בוחר לעצמו חלק מהכללים, חלק הוא שומר, חלק לא שומר. אולי זה רפורמי? גם זה לא נראה נכון, כי זה בעצם אומר שהוא בסך הכל כופר ביחס לחלק מהכללים ושמרן ביחס לחלק מהכללים האחרים, שמרן מדרשי או שמרן פשטית. זה רק שילוב של שמרנות וכפירה, זה לא רפורמה. התחושה היא שרפורמה זה מודל אחר. זה לא שילוב של שני הראשונים, אלא זה משהו רביעי. לא שמרן מדרשי, לא שמרן פשטית ולא כופר. אז מה כן? מה נשאר? זה ששומר חלק מהמערכת וחלק לא זה לא ההגדרה לרפורמי. אז מה כן? מה שקרה ברפורמים באמת, לקחו מהסביבה האירופאית, התאימו את עצמם כאילו, איך שהם מתלבשים ככה אנחנו נתלבש, אבל בתוך היהדות, כאילו עשו את זה מין מיקס כזה. תגיד לי, תגיד לי במודל שלנו. במה, האם זה לא איפה זה לא שמרן מדרשי, לא שמרן פשטית ולא כופר? מה סוג הטענה? נדבר על הבגדי ים. לא יודע, ראו פשוט ציבור אחר באותו אזור ואיכשהו לקחו ממנו, לא יודע, קשה להגדיר את זה. עזוב עכשיו מאיפה הם לקחו, אני שואל מה הם טוענים, מה אכפת לי מאיפה הם לקחו. מה הם טוענים עכשיו? הם לקחו, אוקיי, הגויים לובשים בגד חם, לא בגד ים באזור הזה. אז עכשיו הם רוצים ללבוש בגד חם, אבל הטענה היא לא שהגויים לובשים כך. הגויים לובשים כך זה מקור השראה. אבל כשהם טוענים טענה, אז הם צריכים לטעון בתוך המערכת. מה אתה טוען? למה אני צריך להחליף מבגד ים לבגד חם? כי המסורת לא מחייבת אותי? אז אתה כופר. כי יש לך פרשנות אחרת? אז אתה שמרן מדרשי. איזה עוד מודל יכול להיות? שזה למרות המסורת. אתה שומע? הוא יכול לטעון שזה למרות המסורת. זאת אומרת בגלל שחם לו, אבל למרות המסורת. לא כי הוא לא מחויב למסורת. הוא כן מחויב, הוא פשוט מכריע נגדה? יש הבדל בין מחויבות לבין קבלת החלטות. אוקיי, אני לא בטוח שאני מתכוון לאותו דבר. אולי, אולי זה אותו דבר, אני אנסה להגדיר את זה בצורה שלי. תגיד לי אם אנחנו מסכימים או לא. אולי הקדמה מתודולוגית. תמיד שנתקעים בתוך פלונטר מהסוג הזה, זה פרדוקס הערמה בעצם. נכון. לא יודע אם פרדוקס הערמה, אלא אלא יש את הדרך מה שנקרא הדרך השלישית. כשאתה נמצא בתוך איזושהי מסגרת מחשבתית שבה התחושה שלך היא שיש אופציה נוספת שהיא לא אף אחת מהאופציות שמונחות לפניי, אבל מצד שני בתיאור שאני רואה מולי נראה שזה מכסה את כל האפשרויות, אין עוד נישה שבה אפשר להכניס תפיסה נוספת. זה בעצם סוג הפלונטר שתיארתי כאן. ואני כבר נתקענו בהרבה דוגמאות לזה בהיסטוריה של השיעור הזה, כי אצלי בדרך כלל בכמעט בכל ויכוח שאני נכנס אליו אני מרגיש את התחושה הזאת, ששני הצדדים שנמצאים בוויכוח הזה טועים. עכשיו השאלה היא אבל איך, מה יש עוד חוץ משני הצדדים האלה? או שאתה מסכים או שאתה לא מסכים, או שאתה ציוני דתי או שאתה לא ציוני דתי, חרדי, מה עוד יכול להיות? או שאתה כן ציוני או שאתה לא ציוני או כל מיני דברים מן הסוג הזה. אבל התחושה שלי כל הזמן וכמעט בכל ויכוח זה קורה שלא. למרות שזה לכאורה מכסה את כל האפשרויות, זה לא. יש אופציה נוספת ואז פיתחתי סט שלם של כלים איך לנפץ דיכוטומיות. זאת אומרת איך להראות שתמונה שמציגים לפניי כאילו שהיא תמונה מלאה היא בעצם לא תמונה מלאה. הדבר הכי יסודי בעניין הזה, הכלי הכי בסיסי בעניין, יש לי ככה ארגז כלים, אבל הכלי הכי יסודי בעניין הזה הוא בעצם מבוסס על עיקרון שהמהר"ל מאוד אוהב אותו. בדרך כלל כשאתם רואים שתי עמדות מנוגדות, יש להן תמיד משהו במשותף. אחרת הן לא היו מנוגדות. עורב זה ההפך מיונה כי העורב הוא שחור והיונה היא לבנה, אבל כיסא זה לא הפוך מיונה. למה? כי העורב והיונה שניהם עופות, רק זה עוף שחור וזה עוף לבן. כיסא הוא לא במשחק. זאת אומרת כשאתם רואים שני דברים מנוגדים זה תמיד ניגוד שבא על בסיס של משהו משותף. כשיש שני דברים מנוגדות הם שייכים לאותו ציר, זה באותה סקאלה, זה מודד אחד וזה מודד מינוס אחד, אבל הם שייכים לאותה סקאלה. אבל משהו שהוא לא בסקאלה הוא לא מנוגד לאף אחד מהם. זה אומר שכאשר אתם רואים שתי עמדות שמתנצחות או שתי עמדות שהפוכות אחת לשנייה שמתעמתות אחת עם השנייה בדרך כלל, אולי תמיד, יהיה משהו שמשותף לשניהם. ואז מה? זה אומר שאפשר לתקוף את המשהו המשותף הזה. אם תתקפו את המשהו המשותף הזה אז פתאום תגלו שצצות או מבצבצות לכם עוד אופציות חוץ מהשתיים שהציבו בפניכם. למשל ציונות דתית או חרדיות. אז מה יכול להיות? אני בן אדם דתי, או שאני כן ציוני או שאני לא ציוני, מה עוד יכול להיות? איזה עוד אופציה יש? אז התשובה היא שיש עוד אופציה. מה זאת אומרת? כי כשאתה מסתכל על ציונות דתית אז אתה בעצם מה שמשותף לציונות דתית ולחרדיות זה תפיסה אימפריאליסטית של הדת, ולכן כל מה שנמצא בעולם או שהוא חלק מהדת או שהוא כפירה. זאת אומרת אז אם הציונות היא חלק מהאמונה הדתית שלי אז אני ציוני דתי, אבל אם היא לא חלק מהאמונה הדתית שלי אז מי שציוני הוא כופר, אז אני חרדי. אבל יש אופציה שלישית. האופציה שלא רואה את התפיסה הדתית באופן אימפריאליסטי שהיא אמורה לכסות את כל מרחב המציאות. יכול להיות שיש תחומים במציאות שהם אדישים לנושא הדתי. תחומי חולין, תחומים שאתה יכול להגיד מה שאתה רוצה לגביהם, גם תחומים שיש להם ערך, לא רק סתם תחומים נייטרליים שהם באמת לא חשובים, אלא גם תחומים בעלי ערך. לפעמים הם לאקונה בתוך החשיבה הדתית, לחשיבה הדתית אין מה להגיד על זה. ולכן אתה יכול להיות ציוני דתי אבל הציונות שלך היא לא חלק מהדתיות שלך. כמו הבדיחה המפורסמת על, לא בדיחה, בבני ברק סיפרו לי את זה תמיד בגאווה רבה, איך שהרב מפוניבז', הרב כהנמן, הרב מפוניבז' האיש שהקים את פוניבז', הוא אמר, הוא לא אמר הלל ביום העצמאות אבל גם לא אמר תחנון. אז אמרו לו מה אתה ציוני או לא ציוני? זאת אומרת אם אתה ציוני אז אתה צריך להגיד גם הלל וגם לא להגיד תחנון, אם אתה לא ציוני אז גם תגיד תחנון וגם לא תגיד הלל, מה פירוש לא להגיד תחנון אבל גם לא להגיד הלל? אז הוא אמר אני ציוני כמו בן גוריון, גם בן גוריון לא אמר הלל ולא אמר תחנון ביום העצמאות. אז זה בדיחה שהבני ברקים נורא נהנים ממנה, מה שהם לא מבינים זה שזה לא בדיחה, זה אמירה אמיתית לגמרי. מה שהרב מפוניבז' התכוון לומר זה שהוא ציוני כמו בן גוריון, הוא ציוני חילוני. הציונות שלו היא חילונית. אבל הוא ציוני, הוא לא אנטי ציוני והוא לא ציוני דתי. הוא ציוני ודתי, אבל הציונות שלו היא לא דתית. לכן הוא שם דגל ביום העצמאות כאן על גג הישיבה. כל פעם הוא, גנחובסקי העיתונאי סיפר לי פעם, הייתי איתו בשבת, אז סיפר לי פעם שהוא ישב עם הרב מפוניבז' על הגג של הישיבה כדי לשמור נגד התלמידים שלא יגנבו, שיחקו שם את משחק הדגל. כן, הם שמרו על הדגל כל היום כדי שהתלמידים לא יגנבו את הדגל ויורידו אותו. הוא תלה דגל ביום העצמאות על הישיבה, והרב שך המשיך את זה אגב. זאת הייתה המסורת בפוניבז', נדמה לי שהיום כבר הפסיקו את זה. הרב שך היה עוד מספיק חזק כדי להחזיק את המסורת הזאת, אחריו כבר אין דמויות כל כך חזקות נדמה לי. בכל אופן, בכל אופן, מה שבעצם הוא התכוון לומר זה שהתמונה הדיכוטומית שמציגים לפנינו, או שהציונות היא חלק מהיהדות או שהיא נגד היהדות, אז זה לא נכון. היא יכולה להיות מחוץ ליהדות, לא כחלק מהיהדות, אבל לא אנטי אלא תחום נייטרלי, תהיה ציוני ביחד עם זה תהיה דתי והכל בסדר. זה אופציה שלישית שהיא מנוגדת לשני הצדדים, כי שני הצדדים דוגלים באימפריאליזם דתי. זאת אומרת, לא יכול להיות תחום שהדת אדישה אליו, או שהיא תומכת בו או שהיא מתנגדת לו. אין, לא יכול להיות תחום שהוא נייטרלי מבחינה דתית, אתה יכול להכריע בו כמיטב הבנתך. אוקיי? ואני תוקף את הממד המוסכם הזה בין שני הצדדים הניצים ופתאום אני מגלה שיש גם אופציה שלישית. המפה לא מכוסה על ידי שתי האופציות שבדרך כלל מציגים לפנינו. וזה בניין אב להרבה תחומים. זה מה שנקרא במדעי המדינה, זה נקרא הדרך השלישית. כן, הדרך השלישית זה תמיד מציגים בפניך שתי אופציות, או שאתה ימני או שאתה שמאלי. פעם הייתה פה מפלגה כזאת, אבל בעצם זה מושג במדעי המדינה. הדרך השלישית זה תמיד מציגים לפניך שתי אופציות, או שאתה ימני או שאתה שמאלי, אז היום כבר יודעים, כן, יש מרכז, אבל מרכז איך מגדירים אותו בדיוק לא ברור. הטענה שבדיכוטומיה בין ימין לבין שמאל יש משהו משותף שאני כופר בו ואז יכולות להיפתח דרכים אחרות לגמרי, וכן הלאה. כן, ויש ארגז שלם של כלים שאיתם אפשר לנפץ דיכוטומיות. עכשיו, אחד מהכלים האלה זה מה שהזכיר פה מישהו קודם, זה פרדוקס הערמה. פרדוקס הערמה זה כלי לוגי לניפוץ דיכוטומיות. מה זאת אומרת? לפי זה ציוני נגיד בריטי הוא רפורמי? לא הבנתי. נגיד ציוני בריטי, נגיד בלפור, הוא כאילו רפורמי בקטע של הטרמינולוגיה הזאת? למה רפורמי? לא, אני עוד לא הגעתי להגדרה של רפורמי. לא הגדרתי, זה לא רפורמי. אני לא מגדיר את עצמי כרפורמי, אבל אני כן מגדיר את עצמי כציוני חילוני. לא, אני לא מזהה את זה עם רפורמיות. אני רק הדגמתי דרך זה את הלוגיקה, עכשיו אני מגיע לרפורמיות. זה רק דוגמה ללוגיקה, זה לא, עכשיו אני איישם את הלוגיקה על המקרה שלנו. מה קורה בפרדוקס הערמה? פרדוקס הערמה בעצם זה סדרה שלמה של פרדוקסים כאלה שאומרים, אבן חצץ אחת היא לא ערמה. אם יש צבר אבנים שהוא לא ערמה ותוסיפו לו אבן אחת זה לא ישנה את הסטטוס שלו. אבל מיליון אבני חצץ הן ערמה. עכשיו, שלושת הטענות האלה נראות סבירות אבל שלושתן יחד הן פרדוקס, נכון? זאת אומרת, אם אבן חצץ אחת היא לא ערמה ותוספת אבן לא משנה את הסטטוס, אז איך במיליון זה כן נהיה ערמה? מאחד תוסיפו עוד אבן זה עדיין לא ערמה כי הוספת אבן לא משנה את הסטטוס, אז שתיים זה גם לא ערמה. תוסיפו עוד אבן, זה גם לא משנה את הסטטוס, אז גם שלוש זה לא ערמה וכן הלאה. אז איפה זה נשבר? למה במיליון זה כן ערמה? מה, יש איזשהו מספר בשבע מאות ואחד אלף שלוש מאות ארבעים ושתיים, משם והלאה זה ערמה? מה, זה אין לזה שחר, ברור שזה לא נכון. אז מה קורה פה? או כן, מתי זה אחרי הצהריים? שאלת המיליון דולר של הילדים שלי. כן, אחרי הצהריים מותר לצאת לשחק בחצר, אבל בצהריים אסור, השכנים נחים, אסור לעשות רעש. אוקיי? מתי זה אחרי הצהריים? אצל האמריקאים אחרי הצהריים זה שתים עשרה ושנייה. אבל אחרי הצהריים בארץ זה מושג אמורפי. למה? כי הרי ברור שאם תוסיף שנייה לצהריים זה לא הופך אותך לאחרי הצהריים. אבל מצד שני חמש זה כבר אחרי הצהריים. שתים עשרה זה צהריים, חמש זה כבר אחרי הצהריים. הוספת שנייה לא משנה את הסטטוס, אז מתי זה נהיה אחרי הצהריים? או מתי צבע מסוים על הספקטרום הופך להיות מצבע כזה לצבע כזה, מאדום לצהוב? מתי עוברים מאדום לצהוב? זה איזשהו מעבר רציף. תוספת של חצי אנגסטרם לאורך הגל לא ישנה את הצבע. אז איך הצבע בכל זאת משתנה בסוף? וכן על זו הדרך אפשר על כל מושג שתרצו, אני יכול לנסח פרדוקס הערימה. ממתי זה קירח? כמה שערות זה קירח? או לא קירח. בסדר? בן אדם עם שערה אחת הוא קירח. בן אדם קירח שתוסיפו לו שערה אחת זה לא משנה את הסטטוס שלו. והבן אדם עם מיליון שערות הוא לא קירח. לא יודע כמה יש, הרבה, כן? הוא לא קירח. אז מתי זה קורה? וכן הלאה. התשובה לעניין הזה היא שהאוסף הפרדוקסים האלה בעצם מניח תפיסה דיכוטומית, שצבר אבנים הוא או ערימה או לא ערימה. אבל זה לא נכון. צבר אבנים הוא ערימה ברמות, ברמה, ברמת ערימתיות רציפה. נגיד בין אפס לאחד. זה רמת הערימתיות שלו זה אפס, אפס נקודה אחת, אפס נקודה שתים עשרה, אפס נקודה שלוש, אפס נקודה ארבעים וארבע, אפס נקודה חמישים ושבע ערימתיות ועד אחד. אחד זה ערימה לגמרי. זאת אומרת הערימתיות נמדדת בסולם רציף, ולא בסולם של אפס או אחד, בינארי. ואז אני אומר פשוט מאוד, הוספת אבן חצץ אחת משנה את רמת הערימתיות. היא הופכת את זה לקצת יותר ערימה. זה הכל. ואז הכל בסדר. זה פותר את כל פרדוקסי הערימה. בעצם מה הם מניחים פרדוקסי הערימה? הם מניחים שהמערכת המושגית שלנו היא דיכוטומית, או שאתה בצהריים או שאתה באחרי הצהריים. או שזה קירח או שהוא שעיר, או שזה ערימה או שזה לא ערימה. אבל לא, מערכת המושגים שלנו היא מערכת שנמדדת על סקאלה רציפה. ולהניח את התמונה הבינארית זה כשל, כן? כל מיני טיעוני דילמה. אין טעם לעשות מבחנים. למה? כי מי שעצלן לא ילמד גם אם יהיה מבחן, ומי שחרוץ לומד גם בלי מבחן. אז מה הטעם לעשות מבחנים? זה לא מועיל לאף אחד. איפה הכשל פה? שיש בעולם אנשים שהם לא חרוצים פתולוגיים ולא עצלנים פתולוגיים. הם איפשהו על הרצף בין חריצות לעצלנות, ושם קיומו של מבחן ידרבן אותם ללמוד יותר מאשר היו לומדים בלי מבחן. נכון שברמה הקיצונית החרוצים המוחלטים לומדים גם בלי מבחן והעצלנים המוחלטים לא לומדים גם עם מבחן, אבל יש עוד רצף של רמות עצלות או חריצות בין אפס לאחד. ועל הרצף הזה המבחן בהחלט יכול לדרבן. לכן טיעוני דילמה שיש להם איזה קסם, הם תמיד נשמעים נורא משכנעים, אבל הם כולם נופלים בהנחה הדיכוטומית. ההנחה הדיכוטומית כנראה לא נכונה ברוב המקרים. למה אני אומר את זה? כי בהקשר שזה כלי לפיצוח דיכוטומיות, כן? זה עוד כלי מארגז הכלים שדיברתי עליו קודם. הטענה שלי זה שכשאנחנו הסתכלנו על התמונה של שמרן מדרשי, שמרן פשטני או כופר, בעצם הנחנו לוגיקה דיכוטומית, בינארית. או שאתה מקבל את המערכת או שאתה לא מקבל את המערכת. אבל אם יבוא מישהו ויגיד תראה אני מחויב לכלל של אבותינו, לא משנה כרגע אם בצורתו המדרשית או הפשטנית, אתם יודעים מה, בצורתו הפשטנית. אני שמרן פשטני. אני אומר שהמסורת של אבותינו זה ללכת עם בגד ים בכל מזג אוויר. אבל מבחינתי יש עוד שיקולים או אינטרסים או ערכים, לא חשוב, אבל עוד סוג של שיקולים, ולפעמים השיקולים האלה יגברו על המחויבות שלי למסורת, כי המחויבות שלי למסורת היא לא מוחלטת. אני לא כופר. כופר זה אחד שהמסורת לא מעניינת אותו, לא מחויב לה וזה לא מעניין. הוא לא שמרן במובן הזה שאין בעולמו רק מסורת. הוא מחויב למסורת, זה אחד הערכים שלו, אבל יש לו עוד ערכים. הוא לא מחויב לגמרי למסורת, לא בכל מחיר, או מחיר ערכי או מחיר של נוחות או לא משנה מה שלא יהיה, כל אחד לפי ההגדרות שלו. המחויבות שלו למסורת היא לא מלאה. זה הרפורמי. הרפורמי זה מישהו שהמחויבות שלו למסורת היא לא אפס ולא אחד. אם זה אפס זה כופר. אם זה אחד זה שמרן פשטני או מדרשי. אז כולנו רפורמים? אם זה משהו באמצע אז הוא רפורמי. לא, אבל אם זה כך אז כולנו רפורמים, יש לפעמים קונפליקטים, כמו שאתה מדבר הרבה על הלכה ומוסר, שאנחנו מקבלים ערכים חוץ מסורתיים. לא, אני מדבר על הלכה ומוסר, אנחנו מקבלים ערכים חוץ מסורתיים? לא. אין דבר כזה ערכים חוץ מסורתיים. אין רק היהדות בעולם, בעולם שלי לפחות, יש את היהדות ויש את החיים ויש את המוסר ויש את. אצלי לא. מה זה אומר? אצלי כל ערך שקיים פה הוא חלק מהיהדות שלי. אין לי ערכים לא יהודיים. יש ערכים לא הלכתיים, אבל לא ערכים לא יהודיים. אלה דברים שמקורם בקדוש ברוך הוא, כן, כמו שמאיר פה מישהו. כן, המוסר אין לו תוקף אם לא מקורו מהקדוש ברוך הוא. אז המוסר הוא גם רצונו של הקדוש ברוך הוא. הוא לא חלק מההלכה, אבל הוא מבחינתי חלק מעבודת השם. אוקיי, ולרפורמי יש משהו חוץ יהודי ולא רק חוץ הלכתי? כן, הוא חוץ הלכתי או עוד פעם, יכול להיות שאפילו נוחיות. המחויבות שלי למסורת היא מלאה. אלא מה, יכול להיות שזה יידחה בפני ערכים אחרים שגם אליהם אני מחויב באופן מלא. אצל הרפורמי המחויבות למערכת מראש היא לא מלאה. ולכן אני חושש שבאמת במקום שבו זה מנוגד לערכים, אז זה באמת הרבה יותר קשה להגדיר רפורמי. במקום שזה מנוגד לאינטרסים או לנוחיות, יותר קל. כי שם ברור שהמחויבות היא לא מלאה. האורתודוקסי גם יכול ליפול כשזה לא נוח, אבל הוא לא הופך את זה לאידיאולוגיה. אוקיי? הטענה היא שמחויבות לא מלאה זה בעצם אני חושב המודל לרפורמי. זאת אומרת מחויבות לכתחילה לא מלאה. נכון. לא מוחלטת, לא אחד, אלא אפס נקודה שבע. אבל הם יגידו שזה לא נכון כמובן. מה, לא שומע? הם יגידו שזה לא נכון, שהם כן מחויבים. אם הם יגידו אז הם לא רפורמים במיון שלי. אז מי רפורמי באמת, כאילו? מה זה באמת? במיון שלי, אז הצגתי את המיון שלי. הטענה בעצם בסופו של דבר, זה אני יכול נגיד לקחת את המיון הסוציולוגי המקובל. כן, רפורמים, אורתודוקסים, חרדים, ציונים דתיים או מודרן-אורתודוקס. כל הקבוצות הסוציולוגיות האלה ולנסות למפות אותם על המפה הלוגית שסרטטתי כאן. אז חלק מהם קל למפות. הכופרים, כן, הם כופרים, לא מחויבים למערכת, זה קל למפות. השמרן הפשטני לכאורה זה החרדי. הוא הלך עם הבגדים שהלכו אבותיו והוא כן ממשיך את מסורת אבותיו ולא משנה את זה גם עם שינוי הנסיבות. השמרן המדרשי זה המודרן-אורתודוקס. המודרן-אורתודוקס בעצם אומר הנסיבות השתנו, ההמשך האמיתי של המסורת זה ללבוש בגד חם, לא בגד ים. זה ההמשך האמיתי. החרדי הוא פושע. כי הוא לא מקיים את המסורת למרות שהוא עושה בדיוק את מה שעשו אבותינו. אבל בנסיבות ששוררות עכשיו, מה שמסורת אבותינו אומרת זה להתנהג אחרת. ללבוש בגד חם, לא ללבוש בגד ים. אוקיי? אז המודרן-אורתודוקס זה השמרן המדרשי. הרפורמים זה אלה שכנראה לא מחויבים למערכת באופן מוחלט. אבל הם לא כופרים. המסורת חשובה להם, היא מדברת אליהם, בסדר, חשובה, אבל לא בכל מחיר. זאת אומרת, לא- זה לא מחויבות מלאה. עכשיו תראו, הזיהוי הזה, ולזה אני אגיע עוד בהמשך בהרחבה, אבל הזיהוי הזה הוא זיהוי שצריך מאוד להיזהר איתו. כי אני מזהה פה לא אנשים אלא טיעונים. עכשיו עשיתי קפיצה אל הסוציולוגיה. הסוציולוגיה כבר עוסקת באנשים או בקבוצות. אבל זה צריך מאוד להיזהר. אני אקח בהמשך הסדרה הזאת, אנחנו ניכנס לכל מיני טיעונים של רפורמים למשל בהלכה. ואני אנסה להראות לכם שחלק מהטיעונים האלה הם טיעונים אורתודוקסיים למהדרין. זה שזה מופיע בספר של רפורמי זה לא אומר כלום. הטיעון באופי הלוגי שלו זה טיעון אורתודוקסי. זה טיעון של שמרן מדרשי. ויש טיעונים שהם טיעונים רפורמיים. אבל רגע, לפי מה שאתה מסביר זה לא מסביר את המאפיין של הרפורמי למשל אם יש לך מצווה שהיא לא מנוגדת לערכים אחרים לא הלכתיים, למשל איזה ערך נוגד את החובה ליטול ידיים לפני הלחם ועדיין אתה רואה שהם לא עושים את זה? זה מה שאני. זה בדיוק הנקודה. אבל הם לא עושים את זה כי הם לא מחויבים באופן מלא, לא בכל מחיר, לא בגלל שיש ערך אחר שגובר על הערך הזה. אני חושב שאין הבדל בערכים בין האורתודוקסים לבין החרדים, בין הדתיים לאומיים לבין החרדים. הם מחויבים לכל המצוות, לכל הערכים. הם לא אומרים רק חלק. לא, זה שמרנות פשטית וזה שמרנות מדרשית. זה בדיוק הנקודה. שניהם שמרניים, שניהם מחויבים למערכת. כל השאלה היא מי זאת המערכת שאנחנו מחויבים. לא, אני אומר הרפורמים, בניגוד, לא מחויבים לכל המערכת. נכון, זה מה שאני אומר. אז שמרני, יש שמרנים פשטיים ושמרנים מדרשיים ששניהם מחויבים למערכת לגמרי. אז שים את כולם על אותו כף במאזניים, החרדים, האורתודוקסים, כן, הציונים הדתיים, כולם על כף אחד והרפורמים בצד השני. לא, לא, זה לא שאלה של כף אחת או לא כף אחת. הצבתי כמה מודלים. יש שמרן פשטי, יש שמרן מדרשי, שניהם שמרניים, אבל זה עדיין תפיסות שונות. אבל שניהם מסבירים את כל הערכים. הרפורמים אומרים לא לא, אנחנו יודעים שיש את הערכים האלה, לא מקבלים אותם. נכון. הרפורמים, גם המדרשיים או הפשטיים מקבלים את כל הערכים. נכון, מסכים. זה בדיוק איך שהגדרתי בדיוק את המודלים. נכון. עכשיו תשימו לב לשתי הערות על המפה הזאת. עוד פעם אני, לפני שתי הערות, אני רוצה להדגיש, המה שאפיינתי פה זה טיפוסים של טיעונים, לא אנשים וקבוצות. יכולים להיות אנשים ששייכים סוציולוגית לרפורמים ומעלים טיעונים אורתודוקסיים. יכולים להיות אנשים שסוציולוגית שייכים לאורתודוקסים ומעלים טיעונים רפורמיים. כי אנשים הם לא תמיד קוהרנטיים. לכן אני חושב שצריך לדון בטיעונים ולא באנשים. את האפיון הסוציולוגי עשיתי רק כדי שנבין למה הדברים מכוונים. אני בהמשך אכנס לדוגמאות. בינתיים אני רוצה פשוט את המפה התאורטית הזאת שסרטטתי פה קצת להוריד לקרקע. לכן עשיתי את הזיהוי הזה. אבל צריך להקפיד, זה לא מדבר על אנשים, זה מדבר על טיעונים. אם אדם רפורמי יעלה טיעון שהוא של שמרנות מדרשית, זה טיעון לגיטימי לגמרי, צריך לדון בו. מה אכפת לי שמי שהעלה אותו הוא רפורמי? צריך לדון בו. כן נכון, לא נכון. טיעון רפורמי אני לא מסכים איתו, אז אין לי מה לדון. אז לא אכפת לי מי האדם שמעלה את הטיעון, אכפת לי מהו הטיעון. זה נקודה מאוד חשובה. עכשיו שתי הערות על המפה הזאת. הערה ראשונה זה שאין באמת שמרנים פשטיים כהמשך לוויטגנשטיין שהסברתי קודם. השמרנות הפשטית זה האתוס החרדי, זה לא החרדיות. החרדיות מוכרת לעצמה ולאחרים את הלוקש שהם שמרנים פשטיים. שהם עושים בדיוק את מה שעשו אבותינו, וכל דבר שתלמיד צעיר אפילו עתיד לחדש קיבל כבר, הראה הקדוש ברוך הוא למשה בסיני. כן, הדוד שלי, הדוגמה שתמיד אני מביא מהדוד שלי, שהוא אומר שאביי ורבא וודאי למדו ביידיש. העיראקים, כן, וודאי למדו ביידיש. למה? כי הם ידעו ללמוד, מי שיודע ללמוד לומד ביידיש, כן זה ברור. עכשיו, הוא יודע שזה לא נכון. אבל זה בהחלט האתוס שלו. האתוס שלו זה שהם הלכו עם שטריימל וגארטל ולמדו ביידיש. הוא יודע שזה לא נכון היסטורית, לכן אני אומר, הוא אדם מפוכח. אבל האתוס החרדי זה חיים בשניות. האנשים המפוכחים ביניהם יודעים שזה שטויות, אבל הם ממשיכים לחיות בתוך התודעה הזאת. האנשים שפחות מפוכחים גם חושבים שזה נכון, שמשה רבנו הלך עם שטריימל וגארטל. שכל ההלכות שאנחנו מקיימים עכשיו זה מה שהקדוש ברוך הוא נתן למשה בסיני. על זה יחתמו הרבה יותר אנשים מאשר על השטריימל והגארטל. זה גם שטויות במיץ עגבניות כמובן. אבל זה האתוס החרדי. האתוס החרדי שאנחנו לא משנים כלום. לכן אנחנו הולכים עם בגדים שנהגו בפולין לפני מאתיים שנה. נכון, חם פה בארץ, זה לא מתאים למזג האוויר פה, אז מה? אנחנו ממשיכים עם הבגדי ים שלנו, רק הפוך. להמשיך עם בגדי ים באזור קר זה כמו להמשיך עם בגד חם באזור חם. אתה הולך באופן לא נוח כי אתה נאמן למסורת אבותיך. עכשיו למה אני הולך בלי שטריימל וגארטל? אני גם נאמן למסורת אבותיי. אבל אני אומר, אני הולך עם בגד שמתאים למזג האוויר. פה כבר הנמשל ממש קרוב למשל. שכמובן הבגדים לא חשובים, אבל פה כבר יש איזשהם ביטויים ממש למשל בתוך הנמשל. אבל האתוס, זאת אומרת, האתוס החרדי הוא אתוס של שמרנות פשטית. הם לא באמת שמרנים פשטיים. הם משנים כל הזמן וכמובן שונים לחלוטין ממה שהיה בדורות הקודמים, החרדים. הם לא מודעים לזה ולא מודים בזה. אז האתוס שלהם הוא אתוס של שמרנות פשטית, אבל הם עצמם שמרנים מדרשיים. וההבדל בינם לבין המודרן אורתודוקס זה הבדל שבמינון. זה לא הבדל מהותי. זאת אומרת, עד כמה מדרשיים אתה עושה ועד כמה מרחיקי לכת המדרשים האלה. זה הכל. מתנצל, אבל לא הבנתי את הניואנס. מה לא הבנת? לא הבנתי את האבחנה שאתה עושה, את ההערה הראשונה הזאת, לא הבנתי מה אתה מוסיף על השיעור כאילו. אני טוען שהחרדים, אין בעצם בעולם שמרנים פשטיים. זה בעקבות ויטגנשטיין, אוקיי. זה השלכה של מה שראינו אצל ויטגנשטיין. עכשיו אני טוען את זה עובדתית, אמפירית. אין, אתם לא מכירים טיפוס שהוא שמרן פשטי, כי אין כזה. הם תמיד משנים. אין מי שלא משנה ומפרש את המסורת שהוא קיבל. אין מי שמתנהג באמת כמו שהתנהגו אבותינו. יש אתוס של שמרנות פשטית. האתוס החרדי הוא של שמרנות פשטית. זה כמו, אתם יודעים, פעם ראיתי מישהו כתב, איזה תלמיד בשבי חברון, בחור צעיר, כתב איזה כתב פלסתר מתלהם כנגד הרב שרלו לפני הרבה שנים. מי זה הרבנים ששימשת? אין בכלל גדולי הדור, אתה לא שימשת את גדולי הדור, מה אתה? אני הלכתי למות מצחוק שקראתי את השטות הזאת, כי הדרך שעליה הוא מגן זאת דרך כל כך חדשנית, שהרבה יותר חדשנית מהדרך של הרב שרלו. הדרך של הקו, ישיבות הקו. אבל הם כל הזמן מדברים בשם המסורת ומי שימש תלמידי חכמים והאחרים הם בעצם רפורמים. זה כמו שאצלם המסורת מתחילה ונגמרת אצל הרב קוק. משה קיבל תורה מסיני ומסרה לרב קוק. ומבחינתם לכן זה ישר ממשה רבנו הגיעה המשנה הזאת של הקו, אמונת עיתנו, מה שנקרא, ניתנה למשה בסיני. והם לא מבינים שזה כל כך שונה מכל מה שעשו בדורות הקודמים, שכשהם מדברים בשם המשך המסורת ושימוש תלמידי חכמים וכולי, אתה לא יודע אם לצחוק או לבכות. אגב, הבריסקרים אותו דבר. כן, בדיוק. הבריסקרים אותו דבר. הבריסקרים מדברים כל הזמן בשם המסורת, זאת המילה הכי נפוצה בפובליציסטיקה הבריסקרית. מסורת, מסורת, מסורת, אנחנו הולכים רק עם המסורת. המסורת שלהם התחילה לפני מאה שנה אצל רב חיים, שעשה מהפכה מטורפת מול מה שהיה נהוג לפניו. גם בחשיבה הלמדנית, אבל גם באופן הפסיקה. אבל הם כל הזמן מדברים בשם המסורת. התחושה שלי היא שזה איזשהו סוג של השלכה אולי אפילו, השלכה פסיכולוגית. בן אדם מבין שהוא הרי הולך על דרך חדשה לחלוטין והוא מוכר לעצמו לוקש שהוא כאילו ממשיך את המסורת, הוא חי באתוס של שמרנות פשטית, ואז הוא תוקף את כל האחרים שבעצם הרבה יותר קרובים למסורת ממנו, שהם סוטים מהמסורת. כי המסורת זה הרב קוק או רב חיים. מי שלא מתנהג כמוהם הוא סוטה מהמסורת. למה? הוא הרבה יותר קרוב למשה רבנו מאשר הרב קוק או רב חיים. כן, אבל הוא לא הרב קוק ורב חיים. זאת אומרת, יש הרבה פעמים איזשהו דיסוננס נורא גדול, אתה חי בתוך אתוס שאתה השמרן הפשטי האולטימטיבי, אתה עושה בדיוק, אתה מתנהג בדיוק כמו שהתנהג משה רבנו, שבעצם אתה החדשן הכי גדול. כמו שיעקב כץ כתב לא מעט על זה שהאורתודוקסיה זאת המצאה מודרנית. התפיסה האורתודוקסית זאת המצאה מודרנית. זה לא היה פעם, תפיסה אורתודוקסית. הייתה יהדות, זה היה מן משהו טבעי כזה. אורתודוקסיה זאת אידיאולוגיה, זאת מפלגה, זה כללים מנוסחים. פעם אצל יהודים לא היו כללים מנוסחים. הרמב"ם ניסה לעשות שלושה עשר עיקרים, גם כן איזשהו ניסיון מפוקפק. אבל לא עבדו עם זה, זה החיים שלנו, החיים שלנו היו חיים יהודיים. זה לא היה מניפסט, זה לא היה אידיאולוגיה. בעידן שלנו זה עידן אידיאולוגי. אז יש אידיאולוגיה רפורמית, אז כנגדה נוצרה אידיאולוגיה אורתודוקסית. שתי התופעות הן חדשות. בשיעור אנחנו כל הזמן מדברים על מסורת. בהקשר הזה מסורת והלכה אתה מתכוון לאותו דבר? לא, יש מסורת הלכתית, יש מסורות שונות. בהלכה יש את המסורת ההלכתית. כמובן אני חותר להגיע בסוף בסוף לשמרנות וחדשנות הלכתית, אבל אני כרגע עוד עוסק במושגים, זה הניתוח המושגי. ההערה הנוספת שאני עוד רוצה להספיק אותה היום, לקח לי הרבה יותר זמן ממה שחשבתי, זה איפה למקם את הקונסרבטיבים. לא דיברנו עליהם עדיין. מה אתם אומרים? תגיד מה הם עושים שונה כל כך, לא כל כך מכירים. מה זה קונסרבטיבים? קונסרבטיבים זה כן, זה כאילו הרפורמים המשודרגים. הקונסרבטיבים שינו קצת את העמדה שלהם, הם זזו הרבה שמאלה בשנות השמונים. פעם הם היו כזה יותר קרובים לאורתודוקס, היום הם רפורמים קצת יותר שמרנים. לא רק שהם, לא רק שהם זזו, אלא אין דבר כזה הם. יש הרי המון גוונים. אבל בגדול כשאני רוצה להציג על המפה של הטיעונים, לא של האנשים, טיעון קונסרבטיבי, אין דבר כזה. זה שמרנות מדרשית. מודרן אורתודוקס וקונסרבטיבי זה אותו דבר. יש הבדל במינון, יש הבדל בכמה רחוק אתה הולך, או איזה מקורות מבחינתך הם מחייבים או לא מחייבים, אבל מבחינת הלוגיקה של הטיעון זה טיעון של שמרנות מדרשית שניהם. זה אותו דבר, אין הבדל. אגב, רוב הטיעונים הקונסרבטיביים, לא כולם, אבל רוב הטיעונים הקונסרבטיביים יכולים בהחלט להימצא גם בספרות הלכתית של מודרן אורתודוקס. הטיעון למשל שיותר נכון לנסוע באוטו בשבת ובלבד שתגיע לבית הכנסת, שזה הרבה קונסרבטיבים אומרים. אוקיי. זה פרשנות מדרשית? יכול להיות, כן. תלוי, אפשר להיכנס לפרטים ולראות. שאלה מה האיסור בזה, השאלה היא עד כמה אתה מתיר איסורים בשביל, מה זאת אומרת, היום רבנים אורתודוקסים, מה שלא היה אגב לפני עשרים שנה, הרבה רבנים אורתודוקסים יגידו לך היום את הטענה הזאת. הרב אבינר כתב אותה. הרב אבינר חזר מסיור בחוץ לארץ והוא כתב, למדתי שם שהם צודקים. זה לא כמו בארץ. בחוץ לארץ צריך לעודד את האנשים לבוא באוטו לבית כנסת. במו עיניי ראיתי. שלא לדבר על להזמין אדם חילוני שיבוא לבקר אותי באוטו בשבת. כמה וכמה פוסקים אורתודוקסים היום מתירים את זה. כי זה שיקול ערכי, זה לא שיקול הלכתי. אוקיי, זהו, אבל שיבוא על האוטו בשבת, לפני עיוור? כן, הוא אומר שהלכתית זה היה אסור, זה אסור בעצם, אבל כיוון שיש ערך שהוא יבוא לבית הכנסת. אתה מבין שאם פוסק אומר את זה אז זה לא טיעון רפורמי? אז הפוסק עושה שיקול מטא-הלכתי, בסדר גמור. זאת אומרת הקונסרבטיבים, אני רוצה לומר שעל מפת הטיעונים, להבדיל מהמפה הסוציולוגית שהיא תמיד יותר מורכבת, על מפת הטיעונים אין מקום לטיעון קונסרבטיבי, אין טיעון כזה. הקונסרבטיבים לפעמים מעלים טיעונים רפורמיים, לפעמים טיעונים של שמרנים מדרשיים. אגב, בדרך כלל של שמרנים מדרשיים. קונסרבטיביות זה מודרן אורתודוקס בקצה השמאלי. זה הכל, אבל ברמה העקרונית זה מודרן אורתודוקס. אגב, הזכירו קודם ציונות דתית, ציונות דתית היא בכלל לא על המפה פה. מי שנמצא פה על המפה זה מודרן אורתודוקס. כי מודרן אורתודוקס זה דרך להתייחס לטיעונים ולפסיקות הלכתיות. ציונות דתית זה לא תפיסה שנוגעת לאיך אני רואה את ההלכה, ציונות דתית זו אידיאולוגיה שנוגעת לציונות, זה הכל. יש הרבה ציונים דתיים שהם גם מודרן אורתודוקס אולי, בסדר, אז יכול להיות, אבל ציונות דתית היא בכלל לא על המפה הזאת. כמו שההבדל בין חסידות בעלז וחסידות ויז'ניץ הוא לא על המפה הזאת. זה לא רלוונטי, אוקיי? זה ויכוח בתחום הלכתי מסוים, זה לא ויכוח על צורת הטיעון ההלכתי. אני המפה הזאת מתארת את סוגי הטיעונים בפרשנות ההלכתית או בהידיינות ההלכתית. אוקיי? ועל המפה הזאת אין, אני לא חושב שיש עוד מקום לעוד טיעון. יש את הכופר שהוא לא במשחק, יש את הרפורמי שהוא במשחק אבל לא לגמרי, יש את השמרן המדרשי והשמרן הפשטי. אני לא חושב שיש עוד סוג של טיעון. ואני אנסה לעבור על כל מיני טיעונים, אחד או שניים עלו פה, אבל אני אביא עוד כאלה. יש ספר של רב רפורמי בשם משה זמר שנקרא הלכה שפויה. קראתי אותו פעם וראיתי שם הרבה מאוד טיעונים שזה הפיל לי את האסימון פעם ראשונה, שבעצם חלק גדול מהם אני יכולתי לחתום עליהם ולכתוב אותם בדיון הלכתי אורתודוקסי. שאולי אחרים יגידו שאני גם לא אורתודוקסי, לא משנה, אבל זה היה יכול להופיע שם. ואני ארצה לעבור על כמה טיעונים שלהם ולנסות להדגים את הדברים האלה בהמשך. אבל עד כאן סרטטתי את מפת הטיעונים ושוב פעם אני מדגיש, זו מפה של טיעונים. הסוציולוגיה כמובן מתחלקת עם איזה שהיא זיקה לטיעונים האלה, אבל הזיקה רחוקה מלהיות הרמטית. לכן כשמישהו מעלה טיעון אל תסתכלו מה צבע הגרטל שלו. תנסו לבחון את אופי הטיעון. זה לא משנה מי הוא, משנה מה הטיעון שהוא מעלה. ואנחנו עוד נגיע לזה בהמשך. אוקיי, אני עוצר כאן. הערות או שאלות? תודה רבה, שבת שלום. הערות או שאלות? למה לא לשדר? יש פה תלמידה חדשה בת ארבע. הו, יפה. שאלה קטנה, למה אמרת לחילוני כאילו לפני עיוור לא תיתן מכשול? הוא יודע שאסור ובכל זאת הוא רוצה לבוא. לפני עיוור זה גם על מי שיודע. כשאתה מושיט כוס יין לנזיר, הוא יודע שאסור לו לשתות יין. אבל הוא לא עיוור. אתה מושיט כוס יין לנזיר, זו הדוגמה בגמרא ללפני עיוור. מדובר בנזיר שיודע שאסור לשתות יין. העיוור לא צריך להיות עיוור. אולי היצר פשוט התגבר עליו, או שלא לתת לו. יצר התגבר עליו, מה זה משנה? בתכלס הוא יודע. אוקיי, תודה. להתראות, מוצאי שבת שלום, תודה רבה.